1. כללי
2. עניינו של הליך זה תביעה כספית על סך 151,000 ₪ להשבת חלק מהכספים אשר העבירה התובעת לנתבע מכוח הסכמים שונים שנחתמו בין הצדדים, בהם רכשה התובעת שתי זכויות ציבוריות להפעלת מונית.
3. עדויות נמסרו מטעם בעלי הדין בלבד.
4. ההדגשות בציטוטים לאורך פסק הדין הוספו על ידי הח"מ.
5. רקע עובדתי
6. התובעת התקשרה עם הנתבע בשורת הסכמים הנוגעים לשתי זכויות ציבוריות להפעלת מוניות, שמספרן 18088 ו- 18084 (להלן: הזכויות").
7. הנתבע הינו מי שבתקופה הרלבנטית לתביעה היה בעל המניות ומנהלן של מספר חברות, לרבות חברת "מוניות עדן ואחיותיו בע"מ" (להלן: "החברה"), שעסקו, בין היתר, בתיווך מכירה ורכישה של זכויות ציבוריות להפעלת מונית.
8. ההיכרות בין הצדדים הינה על רקע היות הנתבע מכר של בני משפחה של התובעת ושכן שלה.
9. בחודש פברואר 2005, מסרה התובעת לנתבע שלושה שיקים בסך כולל של 340,000 ₪ לפירעון ביום 7.3.05 (צילומי השיקים צורפו כנספחים א'-ב' לתצהיר התובעת).
10. בין הצדדים נחתם הסכם, שאינו נושא תאריך, בו נקבע, כי ברצון התובעת להפקיד סך של 340,000 ₪ למשמורת אצל הנתבע, עד להודעה חדשה וללא הגבלת זמן, וכי בהתראה של 24 שעות ממועד דרישת התובעת, ישיב הנתבע לתובעת את מלוא כספה בחזרה. נקבע, כי לשם הבטחת כספי התובעת, ימסור לה הנתבע שיק ביטחון בסך של 340,000 ₪ (להלן ובהתאמה: "שיק הביטחון", "ההסכם הראשון", עותק מההסכם הראשון צורף כנספח ג' לתצהיר התובעת וכן כנספח א' לתצהיר הנתבע).
11. בהמשך, חתמו הצדדים על הסכם נוסף, אשר אף הוא אינו נושא תאריך, בו נקבע, כי הבעלות בזכויות תיוותר על שם החברה, וכי ממועד חתימת הצדדים על הסכם זה ועד לחודש אפריל 2005 תהא התובעת זכאית לקבלת סך של 2,600 ₪ לחודש, כאשר בתום מועד זה יבדקו הצדדים את שווי השוק של הזכויות. לשם הבטחת זכויות התובעת, העניק הנתבע לתובעת ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 24.2.05, להפעלת הזכויות וכן להעברת זכות הבעלות בהן על שמה (להלן ובהתאמה: "ההסכם השני"; "ייפוי הכוח", עותקים מההסכם השני ומייפוי הכוח צורפו כנספחים ד'-ה' לתצהיר התובעת וכן כנספחים ב' ו- ה' לתצהיר הנתבע).
12. כן חתמו הצדדים על הסכם נוסף, שלישי במספר, אשר נחתם על גבי עותק צילומי של שיק הביטחון, בו נקבע, כי התובעת תהא זכאית להיפרע משיק הביטחון רק במקרה בו הזכויות לא יועברו לרשותה או לרשות מי מטעמה וכי עם העברת הזכויות כאמור על התובעת להשיב את שיק הביטחון לנתבע (להלן: "ההסכם השלישי", עותק מההסכם השלישי צורף כנספח ד' לכתב התביעה, וכן כנספח ג' לתצהיר הנתבע).
13. בהמשך ההתקשרות בין הצדדים, השיבה התובעת את זכויותיה בזכויות לנתבע.
14. בגדר ההליך דנן עתרה התובעת להשבת הכספים אשר העבירה לנתבע בגדר ההתקשרות העסקית בין הצדדים.
15. מכאן ההליך שלפניי.
16. תמצית טענות התובעת
17. במהלך השנים עובר לפרישתה מעבודתה בבנק הפועלים, חסכה התובעת כספים, לרבות כספי הפיצויים שקיבלה מפרישתה מעבודתה בבנק.
18. לאחר פרישתה מעבודתה בבנק, ביקשה התובעת ליצור עבור עצמה מסגרת חיים מכובדת ונורמטיבית, ולשם כך חיפשה אפיק השקעה סולידי מתאים לכספה.
19. לטענתה, הנתבע הציע לה להשקיע את כספה ברכישת הזכויות תוך מצג, כי מדובר בהשקעה סולידית נטולת סיכון ונושאת תשואה גבוהה. היא מצידה נעתרה להצעת הנתבע נוכח האמון שנתנה בו מעצם היותו חבר קרוב וותיק ונוכח מקצועיותו של הנתבע והבנתו בתחום המוניות.
20. באשר לנוסח ההסכמים השונים בין הצדדים טענה התובעת, כי נוכח האמון שנתנה בנתבע הסכימה לכך שיצוין, כי הכספים אשר הפקידה בידי הנתבע מהווים הלוואה שנתנה לנתבע לטענתה, היא סמכה על הנתבע, ידיד קרוב וותיק, כי לא יגזול את הכספים שחסכה במשך שנים רבות והאמינה באמונה שלמה, כי הפעולות אשר הציע לה הנתבע וההסכמים אשר נחתמו בין הצדדים נבעו מרצונו של הנתבע לסייע לה ולתרום לה מניסיונו בתחום זה.
21. באשר לייפוי הכוח, התובעת אישרה, כי הנתבע אכן הפקיד בידה ייפוי כוח בלתי חוזר שהעניק לה את האפשרות להעביר את זכות הבעלות בזכויות על שמה, ואולם לטענתה, נוכח היותה אדם הדיוט, אשר אינו בקיא ברזי המשפט, ונוכח החשש, אותו נטע הנתבע בקרבה, לפיו לו תעביר את הבעלות בזכויות על שמה תיאלץ לשאת בתשלום מס בסכום גבוה, נמנעה מלהעביר את הבעלות בזכויות על שמה. לטענתה, מאחר ולא הייתה מודעת להשלכות הטמונות באי העברת זכות הבעלות בזכויות על שמה פעלה בהתאם להמלצת הנתבע.
22. בהקשר זה טענה התובעת, כי הנתבע הינו איש עסקים ממולח אשר דאג להציג את העסקה בין הצדדים כעסקת הלוואה, תוך שהוא לכאורה משיב לנתבעת סך של 2,600 ₪ מידי חודש בחודשו על חשבון פירעון ההלוואה .
23. לטענתה, הנתבע התחייב בפניה להשכיר עבורה את הזכויות על מנת שתקבל עבורם תשואה מקסימלית מידי חודש בחודשו, אך בפועל, למעשה, למעט מספר תשלומים זניחים בסך כולל של 7,000 ₪, אשר נעשו בתחילה מידי חודש בחודשו, לא קיבלה כל תמורה בגין השקעתה.
24. לטענתה, לאחר שמצבה הכלכלי הורע, סוכם בין הצדדים, כי בנוסף לסך של 2,600 ₪ יתווסף סך של 1,400 ₪ מידי חודש בחודשו, כאשר סכום כולל זה יקוזז מההלוואה אשר נטל הנתבע מהתובעת (אישורים בדבר ביצוע התשלומים האמורים צורפו כנספח ו' לתצהיר התובעת).
25. עוד טענה, כי בהמשך, ונוכח מצבה הכלכלי הרעוע, החליטה לדרוש את השבת הכספים אשר העבירה לנתבע. משכך, פנתה אל הנתבע בדרישה לקבל את כספה בחזרה. לטענתה, הנתבע נמנע מלעשות כן, ובתקופה שבין אוגוסט 2005 ועד פברואר 2006 העביר לה סך כולל של 80,400 ₪ בלבד בתוספת סך של 2,600 ₪ מידי חודש.
26. לטענתה, בדצמבר 2005, היא שבה ופנתה אל הנתבע בבקשה לקבל את כספה בחזרה, אלא שאז הודיע לה הנתבע, כי השווי הכספי של הזכויות ירד בסך של 50,000 ₪ לכל זכות, קרי, השקעתה פחתה בסך כולל של 100,000 ₪.
27. לטענתה, לאחר תחנונים של ממש ופניות רבות מצידה ומצד בני משפחתה, נאות הנתבע ביום 20.3.06 להשיב לה סך של 103,000 ₪ סכום אשר שולם לה בשיק (להלן: "שיק ההתחשבנות"), אלא שהיא אולצה אותה עת לחתום על מסמך לפיו מדובר בתשלום אחרון עבור החזר ה"הלוואה" אותה לווה ממנה הנתבע (להלן: "מסמך ויתור טענות").
28. לטענתה של התובעת, במעמד זה הנתבע הפעיל עליה לחץ ואיומים וטען, כי עליה לוותר על יתרת הסכום, ולא, תאבד את כל כספה. כן טענה התובעת, כי במעמד זה נאלצה אף להשיב לנתבע את שיק הביטחון. לטענתה, לולא הייתה חותמת על מסמך זה ומשיבה את שיק הביטחון לידי הנתבע, היא לא הייתה מקבלת מהנתבע סכום כלשהו (עותק ממסמך ויתור טענות עליו חתמה התובעת וכן צילום שיק ההתחשבנות צורפו כנספח ח' לתצהיר התובעת, וכן כנספח ד' לכתב ההגנה).
29. התובעת טענה, כי הנתבע פעל לכל אורך הדרך מתוך מטרה לנצל את חולשתה, תמימותה ואת האמון שנתנה בו ולגזול את מיטב כספה באמצעות הטעייתה וניצול העדר ניסיונה העסקי. העובדה שהנתבע הכיר אותה ואת בני משפחתה לא הטרידו אותו והוא פעל באופן שיטתי ובמזיד בכדי לגזול את כספה פרי עמל של שנים רבות.
30. במעשיו אלו הפר הנתבע את חובת האמון כלפי התובעת ועליו להשיב לידיה את מלוא סכום התביעה, המהווה את יתרת הכספים שהעבירה לו. זאת, הן מכוח התחייבותו החוזית כלפיה והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לטענתה של התובעת אף עולים לכדי גניבה, מרמה, גזל, הונאה והפרת החובה לנהל משא ומתן בתום לב מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג, 1973.
31. תמצית טענות הנתבע
32. הנתבע אישר, כי אכן הכיר את התובעת ובני משפחתה, נוכח יחסי השכנות ביניהם, אולם לטענתו התובעת, בניגוד לגרסתה, איננה בבחינת הדיוט חסר הבנה עסקית אלא אישה חכמה ומנוסה אשר עבדה בבנק משך עשרות שנים.
33. לטענתו, הרקע להתקשרות הינו בשנת 2005 עת פנתה אליו התובעת יחד עם בנה והביעה רצון להשקיע את כספה בתחום עסקי המוניות. הוא הסביר לתובעת מהם אפיקי ההשקעה העיקריים והשלכותיהם והתובעת ביקשה לרכוש את הזכויות בתמורה לסך של 340,000 ₪. לבקשתה, נשארה זכות הבעלות בזכויות רשומה על שמו, ובנסיבות אלו, חתמו הצדדים על ההסכם הראשון.
34. בהקשר לאופי העסקה טען הנתבע כי נוכח בקשת התובעת הוגדרה העסקה ביניהם כעסקת הלוואה, הגם שבפועל דובר על עסקה לרכישת הזכויות בתמורה לסך של 340,000 ₪.
35. הנתבע אישר, כי בין הצדדים הוסכם, כי התובעת תהא זכאית לקבלת דמי שכירות עבור השכרת הזכויות בסך של 1,300 ₪ לחודש בעבור כל זכות, כי הצדדים אכן התקשרו בהסכמים השני והשלישי, כי קיבל מהתובעת סך של 340,000 ₪, וכי הפקיד בידי התובעת את שיק הביטחון עד להעברת זכות הבעלות בזכויות על שמה או על שמו של מי מטעמה.
36. הנתבע אף אישר, כי מסר לתובעת את ייפוי הכוח אשר הקנה לה אפשרות להעביר את זכות הבעלות בזכויות על שמה בכוחות עצמה, ללא צורך בנקיטת פעולה כלשהי מצדו.
37. לטענתו, לימים נקלעה התובעת לקשיים כלכליים ומשכך פנתה אליו בבקשה כי יסדר לה הלוואות בין ממנו ובין מגורם אחר. לטענתו, נוכח יחסי הידידות בין הצדדים ונוכח החזקתו בפועל בזכויות אשר היו רשומות על שם החברה, הוא נעתר לבקשתה לתת לה הלוואה בידיעה, כי כספים אלו יושבו לידיו במועד העברת זכות הבעלות בזכויות.
38. משכך טען הנתבע, כי העביר לתובעת סכומי כסף בלתי מבוטלים בסך של עשרות אלפי שקלים, העולים על הסך של 80,400 ₪ הנטען על ידי התובעת. לטענתו, אין ברשותו רישום כלשהו בדבר גובה הסכום המדויק אשר העביר לתובעת מאחר ולא שמר את המסמכים הרלבנטיים נוכח חתימת התובעת על מסמך ויתור טענות.
39. לטענתו, בשלב מסוים, ולאחר שהתובעת כבר נטלה ממנו הלוואות בסכום נכבד מאוד, או אז הודיעה לו התובעת, כי היא זקוקה לכספים ואינה מעוניינת יותר בזכויות, ולמעשה ביקשה למכור את זכויותיה בזכויות.
40. לטענתו, הוא הסכים לרכוש בחזרה את הזכויות מהתובעת כשוויין בשוק החופשי, אשר ירד ועמד על סך של 240,000 ₪ בלבד.
41. בהקשר להתחשבנות הכספית בין הצדדים בשלב זה טען הנתבע, כי סכום שיק ההתחשבנות נקבע לאחר עריכת חישוב מדויק שהיה מקובל על התובעת ועל בנה, ולאחר ביצוע כלל ההתחשבנויות בין הצדדים.
42. הנתבע דחה את טענות התובעת בדבר הנסיבות אשר הביאו אותה לחתום על מסמך היעדר התביעות וטען, כי מדובר במסמך אשר נוסח על ידו והועבר לבנה של התובעת אשר העבירו לתובעת והשיבו בחזרה לנתבע לאחר חתימת התובעת ובנה על גבי המסמך ומבלי שהנתבע היה נוכח במעמד חתימת התובעת על מסמך זה.
43. לטענתו, הוא מסר את שיק ההתחשבנות לתובעת, ומנגד קיבל את שיק הביטחון ואת ייפוי הכוח, ברוח טובה ובהסכמת הצדדים. לטענתו, מחודש מרץ 2006 ועד לחודש יוני 2008 לא היה קשר כלשהו בין הצדדים, כאשר ביולי 2008 קיבל לפתע מכתב התראה מב"כ התובעת דאז. בהקשר זה טען הנתבע, כי השבת שיק הביטחון לידיו מלמד על היעדר טענות מצד התובעת כלפיו.
44. לבסוף עתר הנתבע לדחיית התביעה נוכח השיהוי בהגשתה.
45. דיון והכרעה

ה1. מהות העסקה

1. לסיווג העסקה וקביעת מהותה, האם עסקת מכר זכויות במונית או עסקת הלוואה שהעמידה התובעת לנתבע, השלכה ישירה על לב המחלוקת בין הצדדים בהליך זה. שהרי, באם מדובר בעסקת הלוואה זכאית התובעת להשבת מלוא כספה בתנאים ובמועדים שהוסכמו בין הצדדים, בעוד שאם בעסקת מכר זכויות במונית עסקינן, אזי יש לבחון את טענת ההגנה של הנתבע, לפיה התובעת מכרה לו חזרה את הזכויות במוניות, אך זאת לאחר שמחיר השוק של זכויות אלו כבר ירד בסכום כולל של כ- 100,000 ש"ח.
2. שלושת ההסכמים בין הצדדים אינם ברורים עד תום על פי נוסחם ואף גרסת התובעת באשר לסוג העסקה לא הייתה עקבית.
3. התובעת העידה בעניין זה, כי החליטה להשקיע את כספה בקניית מספרי מוניות (סעיף 12 לתצהיר התובעת), וכי החלטה זו התגבשה אצלה מאחר ונוכחה לדעת כי אפיק השקעה זה הינו הטוב ביותר (סעיף 13 לתצהיר התובעת). התובעת חזרה על גרסתה זו בחקירתה הנגדית, כדלקמן:

"ש: אני מפנה לסעיף 12 לתצהירך – החלטת להשקיע את כספך ברכישת שתי זכויות ציבוריות האם נכון

ת: כן. לא אמרת מאחר וראיתי בנתבע חבר קרוב ותיק והחלטתי להשקיע. זה חשוב.

ש: את החלטת לרכוש שתי זכויות ציבוריות

ת: כן.

ש: המסמכים שנחתמו בינך לבין הנתבע, נועדו לגבש את הסכמה הזו

ת: זו.

...

ש: למעשה, אני מבין שאת רכשת שתי זכויות ציבוריות רק שהן לא עברו על שמך

ת: נכון".

(עמ' 10, ש' 15-26 לפרוטוקול)

1. מסקנה זו אף נלמדת מהעובדה, כי אין חולק שהנתבע הפקיד בידי התובעת את ייפוי הכוח אשר הקנה לתובעת את האפשרות לבצע העברה של הבעלות בזכויות על שמה או לחילופין למכור את זכויותיה בזכויות לצד שלישי כלשהו, אולם התובעת לא עשתה כן. התובעת העידה בעניין זה כדלקמן:

"ש: תסכימי איתי שמהתחלה מחודש 2/05 היה לך ביד יפוי כח נויטורני (צ"ל – נוטריוני) בלתי חוזר שבאמצעותו יכולת להעביר את שתי הזכויות הציבוריות על שמך מתי שאת רוצה?

ת: נכון".

(עמ' 10, ש' 27-29 לפרוטוקול)

1. אני ערה לעדותה של התובעת לפיה בהמשך היא פנתה אל הנתבע בבקשה לקבל את "שאר ההלוואה" שנתנה לנתבע (סעיפים 25 ו- 28 לתצהיר התובעת). התובעת חזרה על דברים דומים גם בחקירתה הנגדית כדלקמן:

"ש: פנית אליו ואמר (צ"ל – אמרת) לו תקח בחזרה את הזכויות הציבוריות...?

ת: לא. אני מבקשת להבהיר. לא באתי לממש את הזכויות באתי לדרוש את כספי...".

(עמ' 12, ש' 8-9 לפרוטוקול)

1. ואולם, למעט התייחסות הצדדים בהסכם הראשון לפיה התובעת מפקידה את כספה אצל הנתבע, וכי תהא זכאית לקבלת כספה בחזרה בתוך 24 שעות מדרישתה, הרי שעיון הן בנוסח ההסכם השני והשלישי והן בעדויות הצדדים בעניין זה, עולה, כי למעשה מדובר בעסקה לפיה רכשה התובעת את הבעלות בזכויות ולא בעסקת הלוואה גרידא.
2. אף עיון בהסכם הראשון, אשר לכאורה יש בו סממנים של הסכם הלוואה, מלמד, כי למעשה אין מדובר בעסקת הלוואה. כך, הסכם זה אינו כולל התייחסות כלשהי לעניין גובה הריבית אשר תשולם לתובעת בגין ההלוואה או תועלת כספית אחרת אשר תצמח לתובעת ממתן הלוואה כביכול. אף לא נזכרת בו התייחסות למועדים בהם על הנתבע להשיב את כספי ההלוואה. ההסכם אף אינו מתאר את העסקה כעסקת הלוואה. אכן, נקבע בו כי על הנתבע להשיב את הכספים לתובעת בתוך 24 שעות ממועד דרישתה כי יעשה כן, ואולם אני סבורה, כי לא די בכך כדי ללמד על כך שמדובר בעסקת הלוואה.
3. אכן, בעניין זה העידה התובעת, כי הנתבע הינו איש עסקים ממולח אשר דאג להציג את העסקה בין הצדדים כעסקת הלוואה, ואולם אני סבורה, כי לא די בטיעון זה כדי להוכיח את טענת התובעת לפיה מדובר בעסקת הלוואה. מסקנה זו נלמדת הן מכלל הראיות אשר הונחו בפני כמפורט לעיל והן מהעובדה, כי התובעת עצמה ציינה בעדותה, כי מדובר בעסקה במסגרתה רכשה את הבעלות בזכויות.
4. בהקשר זה אציין, כי אני סבורה, כי אף אם התובעת אכן אינה בעלת ידע בתחום המוניות כטענתה, הרי שלכל הפחות ניתן לייחס לה ידיעה בדבר הדרך לערוך הסכם הלוואה. זאת, בין היתר, נוכח עבודתה רבת השנים כמנהלת מדור במחלקת עו"ש בבנק (ראה עדות התובעת בעניין זה בעמ' 13, ש' 20 לפרוטוקול). מכאן, שניתן היה לצפות, כי לו אכן מדובר היה בעסקת הלוואה, תדע התובעת ליתן לה צורה ותוכן התואמים עסקת הלוואה אופיינית.
5. זאת ועוד. טענת התובעת כי מדובר בעסקת הלוואה אינה מתיישבת עם טענתה בדבר זכותה לקבלת דמי השכירות בגין השכרת הזכויות.
6. אף בחקירתה הנגדית, התובעת לא הצליחה להציג גרסה עקבית וקוהרנטית באשר לאופי העסקה לשיטתה. וכך העידה:

"שאלת בית המשפט: תבהירי שאת מאשרת שקיבלת כל מיני כספים למה הכוונה?

ת: לא כל מיני כספים ככה, על סמך הכסף שנתתי לו שהוא אמר לי מתי שארצה לקבל אותו אקבל אותו בכל עת. אז כביכול בסוף העסקה התכוונתי להוריד את הכספים שהוא נתן לי. לקזז הכוונה. כי הוא אמר לי תוך 24 שעות ברגע שתרצי את הכסף את תקבלי. ויש לי פה בדיוק מה שאמרתי. מצטטת מתוך למשפט (צ"ל – המשפט) הרלוונטי בהסכם. הוא נתן לי כל מיני תשלומים על החשבון.

שאלות בית המשפט: בעצם מה שאת אומרת היית צריכה לקבל את כל ה340,000 שח בחזרה?

ת: כן. זה שכירות זה לחוד. חוץ מהכספים. 340,000 שח נתתי בתקווה שזה יחזור אלי מתי שאני ארצה אותו.

ש: מה קיבלת כנגד ה340,000 שח

ת: הוא קונה לי מספרים של מוניות. שני מספרי מוניות. זה נרשם על השם שלו.

ש: למה תקבלי את הסכום הנ"ל בחזרה?

ת: זה לא על שמי אלא על שמו.

ש: למה על שמו?

ת: לא ידעתי שום דבר מהנושא הזה.

ש: חשבת שאת קונה שני מספרי מוניות?

ת: אפשר להגיד שכן. אב (צ"ל – אבל) זה לא היה על השם שלי אז לא רכשתי. הוא אמר לי בבוא הזמן. קודם כל נתתי לו את הכסף בתקווה שהוא יקנה לי. הוא לא רשם על השם שלי, אלא על השם של החברה. אני על סמך זה רציתי לקבל שכירות.

ש: נניח שהכל היה עובד בסדר. והוא היה משלם לך תשלומים חודשיים. ובסוף היה מכסה את הסכום של 340,000 ₪?

ת: 1300 שח זה שכירות עבור מספר. אם זה היה על שמי יכולתי להשכיר את זה.

ש: למה צריך להשכיר את זה מה340,000 שח?

ת: לא את ה- 2600 שח. הכל ביחד היה בסביבות 86,000 שח בסוף קיזזנו בסוף.

ש: את ה1300 למונית – 2600 לחודש זה לא מתקזז?

ת: לא. זה שכירות".

(עמ' 11, ש' 7 – עמ' 12, ש' 3 לפרוטוקול)

1. אציין, כי בגדר הראיות אשר הונחו לפני, לא עלה בידי מי מהצדדים לספק הסבר ממשי באשר לסיבה אשר בגינה נחתם ההסכם הראשון בנוסח הקיים. ואולם, כפי שפורט לעיל, מעיון בהסכמים השני והשלישי ונוכח שאר הראיות שנסקרו לעיל והגיונם של דברים אני סבורה, כי בסופו של דבר מהות העסקה הייתה רכישת הזכויות במוניות על ידי התובעת כנגד תשלום 340,000 ש"ח.
2. מכאן קביעתי, שעסקינן בעסקת מכר זכויות במוניות ולא בעסקת הלוואה. מקביעה זו נלמד, כי אין מקום לתביעה ההשבה של התובעת בהיבט של טענה לקיום זכות לפירעון הלוואה. יודגש שוב, כי הדברים נאמרים למען הסדר ושלמות התמונה, והיות ומחלקים מסוימים בגרסת התובעת לאורך הדרך ניתן היה לסבור, כי היא, או לפחות באי כוחה דאז, הציגו את העסקה כעסקת הלוואה או מעין הלוואה, ומכל מקום כעסקה המקימה לתובעת את הזכות לקבלת מלוא כספה בחזרה בכל עת (ראה לדוגמא מכתב ב"כ התובעת נספחים ז'-ח' לכתב התביעה).
3. נוכח קביעה זו, הרי שאין מדובר בפירעון הלוואה, ומכאן, שיש להמשיך ולבחון, האם הוכח לבית המשפט כי קמה לתובעת זכות להשבת מלוא יתרת כספי התמורה ששולמה על ידה בעסקת מכר הזכויות, מכוח עילה אחרת כלשהי.

ה2. האם הנתבע הפר את ההסכמים בין הצדדים?

1. הואיל ונקבע לעיל, כי מדובר בעסקה שבמהותה הייתה עסקת מכר זכויות, בה רכשה התובעת את הזכויות במוניות כנגד תשלום של 340,000 ₪, הרי שזכות להשבת כספי העסקה במלואם יכולה לקום לתובעת רק במקרה של הפרה יסודית של ההסכם או פגם היורד לשורש עסקה זו, אשר מקנים לה זכות לביטול העסקה ולהשבת התמורה ששילמה.
2. התובעת לא טענה לזכות ביטול עקב הטעיה בשלב המו"מ הטרום חוזי, ומכאן שיש לבחון האם עומדת לה זכות השבה עקב הפרה יסודית של ההסכם המזכה בביטולו. בעניין זה אני סבורה, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח טענה כאמור. טעמי יפורטו להלן.
3. ההסכם הראשון נוגע כאמור אך לעצם העברת כספי התובעת למשמורת אצל הנתבע, ומהווה את התחנה הראשונה בלבד בתמונה החוזית המלאה בין הצדדים, כך שלצורך בדיקת שאלת הפרת ההתקשרות מצד הנתבע יש לבחון את מכלול ההתקשרות בין הצדדים בשלושת ההסכמים שהוצגו לעיל. משכך, ולמרות שבגדר ההסכם הראשון צוין, כי על הנתבע להשיב לידיה של התובעת את הכספים על פי דרישתה ובתוך 24 שעות, הרי שנוכח ההתפתחות ההסכמית בין הצדדים, בהסכם השני והשלישי, מהם עולה כי נמכרה לתובעת זכות בעלות בזכויות, הרי שזכות זו בהסכם הראשון, לכשעצמה, אינה רלבנטית עוד.
4. האם ההסכם השני הופר על ידי הנתבע? בגדר ההסכם השני בין הצדדים, נקבע כדלקמן:

"הואיל ואוחיון יצחק מחזיק במספר זכויות ציבוריות ומעוניין להעביר לגברת שעשוע אסתר 2 (שתי) זכויות ציבוריות, הוסכם בין הצדדים:

1. אוחיון נותן ייפוי כוח בלתי חוזר עבור שני (צ"ל – שתי) זכויות ציבוריות, שמספריהן: 18084, 18088.

2. הזכויות הציבוריות נשארות על שם מוניות עדן ואחיותיו בע"מ, ח.פ. 513179721, בבעלותו של אוחיון יצחק, 100%.

3. שעשוע אסתר תקבל, לאחר חתימה על הסכם זה, ובכל חודש 2,600 ₪ (אלפיים ושש מאות ₪) עד לחודש אפריל, 2005. בסוף חודש אפריל, אוחיון ואסתר יבדקו את מחירי השוק, ולפי מחיר השוק, אוחיון ישלם בתמורה לשני (צ"ל – שתי) הזכויות הציבוריות, שאסתר שילמה עבורם.

4. אוחיון מצידו, מתחייב לספק 2 זכויות ציבוריות (מספרים) וכן, מונה וכובע לכל זכות.

5. ביום החתימה על הסכם זה הובהר לאסתר, במועד העברת הזכויות הציבוריות על שמה או על שם אדם אחר שתחפוץ, שעליה לשלם מע"מ עבור חשבוניות מס שתקבל מאוחיון יצחק עבור כל זכות ציבורית וכל זאת בתנאי שאסתר פותחת תיק במע"מ, והיה ולא פתחה תיק במע"מ לא תוכל לקבל את המע"מ בחזרה שתהיה מחויבת לשלם בזמן קבלת החשבוניות מאוחיון יצחק".

1. איני סבורה, כי הוכח לפני כי הנתבע הפר מי מהוראות אלו בהסכם השני.
2. באשר לתנאי הקבוע בסעיף 1 להסכם - אין חולק, כי הנתבע אכן הפקיד בידי התובעת את ייפוי הכוח. מסקנה זו נלמדת אף מעדותה של התובעת עצמה, אשר העידה בחקירתה הנגדית, כדלקמן:

"ש: תסכימי איתי שמהתחלה מחודש 2/05 היה לך ביד יפוי כח נויטורני (צ"ל – נוטריוני) בלתי חוזר שבאמצעותו יכולת להעביר את שתי הזכויות הציבוריות על שמך מתי שאת רוצה?

ת: נכון".

(עמ' 10, ש' 27-29 לפרוטוקול)

1. באשר לתנאי הקבוע בסעיף 2 להסכם – כאמור לעיל, אין חולק כי זכות הבעלות בזכויות נשארה על שם החברה, וכי הדבר היה בהסכמה בין הצדדים.
2. באשר לתנאי הקבוע בסעיף 3 להסכם - אין חולק, כי התובעת אכן קיבלה באופן סדיר דמי שכירות מסוימים בגין הזכויות במוניות אותן רכשה, עד להתפתחות מצידה, עת ביקשה לקבל את כספי העסקה לידיה במלואם, דרישה שהובילה להמשך השתלשלות העניינים בין הצדדים כמפורט לעיל.
3. באשר לתנאי הקבוע בסעיף 4 להסכם - אין חולק, כי הנתבע אכן סיפק לתובעת את הזכויות במוניות, לרבות האפשרות להעביר הבעלות בזכויות על שמה של התובעת, באמצעות ייפוי הכוח, בו בחרה, מטעמיה, שלא לעשות שימוש.
4. התנאי הקבוע בסעיף 5 להסכם אינו רלבנטי בהקשר לבחינת שאלת ההפרה, באשר העסקה לא הגיעה לשלב העברת הזכויות על שם התובעת ומכל מקום מדובר בהתחייבות של התובעת ולא של הנתבע.
5. האם הנתבע הפר את ההסכם השלישי? ההסכם השלישי, כפי שפורט לעיל, נכתב על גבי צילום של שיק הביטחון. בגדר הסכם זה נקבע כדלקמן (שגיאות הכתיב במקור):

"אתי לא יכולה לפרוע צ'ק זה רק אים והייה והזכויות הציבוריות מספר 18084 ו 18088 לא יועברו לרשותה או על שם אדם אחר שתעביר אתי לפי ההסכם שנחתם בתאריך 4.3.05 אם אוחיון יצחק ממוניות עדן ואחיותיו בע"מ ולאחר שהזכויות הציבוריות יועברו על שם של אתי או אדם אחר בשם שאתי תמסור הצ'ק יוחזר לאוחיון".

1. כלומר, עיון בהסכם הנ"ל מלמד, כי התובעת הייתה זכאית לפרוע את שיק הביטחון רק במקרה בו הזכויות במוניות לא יועברו לרשותה. אין חולק, כי הזכויות יכולות היו להיות מועברות על שמה באמצעות ייפוי הכוח אשר נמסר לידיה, הגם שבפועל לא נרשמו על שמה, אך זאת בהתאם לתנאי ההסכם השני במסגרתו נקבע, בהסכמה בין הצדדים, כי הבעלות בזכויות תישאר על שם החברה.
2. יצוין, כי המסקנה לפיה הזכויות הועברו, בפועל, לתובעת נלמדת אף מעצם העובדה, כי התובעת קיבלה לאורך תקופה את דמי השכירות בגין השכרת הזכויות במוניות.
3. מכאן, שלא הוכחה לפני הפרה מצד הנתבע של מי משלושת ההסכמים המהווים, יחדיו, את תמונת ההתקשרות המלאה בין הצדדים. ממילא, לא קמה לתובעת זכות לביטול העסקה ולדרישת השבת כספי העסקה לידיה עקב ביטול כאמור.
4. בהקשר זה יצוין, כי למעשה התובעת אף לא מסרה לנתבע הודעה ברורה על ביטול מצידה של ההסכמים בינה לבין הנתבע או מי מהם ולא פנתה אליו (סעיפים 43 ו- 45 לכתב ההגנה).
5. יש לבחון כעת, האם הוכח לפני בית המשפט כי עומדת לתובעת זכות אחרת כלשהי לקבלת סכום תביעתה, בהקשר לסיום ההתקשרות וההתחשבנות בין הצדדים.

ה3. סיום ההתחשבנות בין הצדדים

1. כפי שפורט לעיל, לטענת התובעת, בחודש דצמבר 2005, היא שבה ופנתה אל הנתבע בבקשה לקבל "את כספה" בחזרה, אלא שאז הודיע לה הנתבע, כי השווי הכספי של הזכויות ירד בסך של 50,000 ₪ לכל זכות, וכי השקעתה איבדה סך כולל של 100,000 ₪ מערכה (סעיף 28 לתצהיר התובעת). לטענתה, לאחר תחנונים של ממש ופניות רבות מצידה ומצד בני משפחתה, נאות הנתבע ביום 20.3.06 להשיב לה סך של 103,000 ₪ אשר שולם לה בגדר שיק ההתחשבנות, תוך שהיא אולצה לחתום על מסמך ויתור טענות, לפיו מדובר בתשלום אחרון עבור החזר ה"הלוואה" אותה לווה ממנה הנתבע. לטענתה, במעמד זה הנתבע הפעיל עליה לחץ ואיומים וטען, כי עליה לוותר על יתרת הסכום ולהשיב את שיק הביטחון, ולא, תאבד את כל כספה. לטענתה, לולא הייתה חותמת על מסמך זה ומשיבה את שיק הביטחון לידי הנתבע, לא הייתה מצליחה לקבל מהנתבע סכום כלשהו (סעיפים 29-30 ו- 38 לתצהיר התובעת, עותק ממסמך ויתור טענות עליו חתמה התובעת וכן צילום שיק ההתחשבנות צורפו כנספח ח' לתצהיר התובעת, וכן כנספח ד' לכתב ההגנה).
2. הנתבע הציג גרסה שונה ביחס להשתלשלות העניינים בשלב זה בינו לבין התובעת. לטענתו, לאחר השלמת עסקת מכר הזכויות הראשונית בין הצדדים, נקלעה התובעת לקשיים ונטלה ממנו מספר הלוואות. לטענתו, בשלב מסוים ולאחר שהתובעת כבר נטלה הלוואות בסכום נכבד, היא פנתה אליו וטענה כי היא זקוקה לכספי עסקת המכר בחזרה וכי אינה מעוניינת עוד בזכויות במוניות. לדבריו, בכך ביקשה התובעת, למעשה, למכור לידיו את הזכויות בחזרה (סעיף 28 לתצהיר הנתבע). הנתבע טען, כי הסכים לרכוש מהתובעת בחזרה את אותן זכויות שמכר לידיה, אך נוכח ירידה חדה באותה תקופה בביקוש לזכויות להפעלת מוניות, עמד מחיר השוק של כל אחת מהזכויות הציבוריות במוניות על סך של כ- 120,000 ₪ בלבד, מחיר נמוך יותר ממחיר העסקה המקורית בינו לבין התובעת. משכך, הסכים הנתבע לרכוש מהתובעת את הזכויות בחזרה, אך זאת בהתאם לשוויין בשוק החופשי, קרי כנגד תשלום תמורה בסך של 120,000 ₪ לכל אחת משתי הזכויות במונית. לטענתו של הנתבע, הוא הבהיר לתובעת, כי היא זכאית למכור את הזכויות לצד שלישי כלשהו מכוח ייפוי הכוח שהיה בידה, וללא מעורבותו של הנתבע (סעיפים 30-31 לתצהיר הנתבע).
3. לשם הוכחת טענותיו בדבר שווי הזכויות בשוק החופשי, הן במועד רכישת הזכויות על ידי התובעת והן במועד מכירתן חזרה לנתבע, צירף הנתבע עותקים של הסכמים אחרים לרכישת זכויות ציבוריות להפעלת מוניות אשר נערכו בתקופות הרבלנטיות (נספחים ח1-7 לתצהיר הנתבע). לטענתו, התובעת אכן ביצעה סקר שוק ומשהבינה, כי הסכום שמציע הנתבע משקף את מחיר השוק המקסימלי אותו היא יכולה להשיג, הסכימה להצעתו הכספית (סעיף 33 לתצהיר הנתבע).
4. באשר לסיום ההתחשבנות הכספית בין הצדדים טען הנתבע, כי התובעת הייתה זכאית לקבל ממנו סך נוסף של 37,200 ₪ המהווים דמי שכירות עבור השכרת הזכויות בתקופה שבין חודש מרץ 2005 ועד לחודש פברואר 2006. בנוסף הייתה התובעת זכאית לתשלום סך של 240,000 ₪ תמורת רכישת הזכויות במוניות בחזרה על ידו, בהתאם למחיר השוק אותה עת ולסיכום ביניהם. לטענתו של הנתבע, הוא עמד בתשלומים אלו ואף למעלה מכך, באשר שילם לתובעת את דמי השכירות ואף העביר לה כספים רבים כהלוואה. הנתבע טען, כי קיזוז סך כל הכספים אשר קיבלה התובעת ממנו הוביל ליתרה של 103,000 ₪ סכום אשר אמור היה לסיים את מכלול ההתחשבנות בינו לבין התובעת. סכום זה שולם בפועל לתובעת, ועל כך אינה חולקת, כנגד חתימתה על מסמך היעדר תביעות (סעיפים 36-37 לתצהיר הנתבע).
5. הנתבע טען, כי סכומו הנ"ל של שיק סיום ההתחשבנות נקבע לאחר עריכת חישוב מדויק, שהיה מקובל הן על התובעת והן על בנה, ולאחר ביצוע התחשבנות כוללת בין הצדדים (סעיף 38 לתצהיר הנתבע). בעניין זה, הנתבע דחה מכל וכל את טענות התובעת בדבר אילוץ ולחץ מצידו בשלב סיום ההתחשבנות והחתימה על מסמך הוויתור על טענות וטען, כי מדובר במסמך אשר נוסח על ידו והועבר לבנה של התובעת, אשר העבירו אף לתובעת עצמה ולאחר מכן השיב אותו בחזרה לנתבע, לאחר חתימת התובעת ובנה על גבי המסמך. הנתבע עצמו לא נכח כלל במעמד חתימת התובעת על מסמך זה (סעיפים 6 ו- 39-40 לתצהיר הנתבע). משכך, מנועה התובעת מלהתכחש או לטעון כנגד תוקפו ותוכנו של מסמך זה.
6. לטענת הנתבע, בשלב זה הוא מסר את שיק ההתחשבנות (ע"ס 103,000 ₪) לתובעת, ומנגד קיבל ממנה לידיו בחזרה את שיק הביטחון ואת ייפוי הכוח, דבר המלמד גם כן על הסכמת התובעת לסיום הפרשה באופן זה, והכל ברוח טובה ובהסכמה מלאה של שני הצדדים. מאז, מחודש מרץ 2006 ועד לחודש יוני 2008 לא התקיים קשר כלשהו בין הצדדים, ורק בחודש יולי 2008 הוא הופתע לקבל מכתב התראה מב"כ התובעת דאז (סעיפים 43 ו- 45 לכתב ההגנה).
7. ומכאן, להכרעה במחלוקת זו.
8. ראשית, יובהר ויוזכר, כי בשלב זה של היחסים בין הצדדים, בו נערכה ההתחשבנות הסופית ביניהם, וכפי שנקבע לעיל, כבר הושלמה עסקת מכר הזכויות במוניות. היינו, בשלב זה, לתובעת היו נתונות אותה עת הזכויות במוניות גם אם לא פעלה לרישומן על שמה והיא נהנתה מדמי השכירות עבורן, בעוד שתמורת העסקה בסך 340,000 ש"ח הייתה מצויה בידי הנתבע.
9. בשלב זה, ועל כך אין חולק, יזמה התובעת מהלך המשך כלשהו ביחסים בין הצדדים, עת ביקשה לקבל בחזרה לידיה את כספי העסקה המקורית, מהלך שהוביל לסבב מגעים והתחשבנות נוספים בין הצדדים אשר הסתיימו בכריתת מסמך ויתור הטענות כנגד תשלום של הנתבע לתובעת בסך 103,000 ₪, הוא שיק ההתחשבנות.
10. נוכח הראיות שהוצגו לפני אני סבורה, כי כריתתו של מסמך העדר התביעות ותשלום השיק על סך 103,000 ₪ בשלב נוסף זה, מתיישבים עם טענת הנתבע, כי לאחר השלמת עסקת מכר הזכויות, ובמענה לבקשות מצד התובעת, הוא העמיד לתובעת הלוואות או העברות כספים כלשהן עקב מצבה הכספי הקשה. בעניין זה יוזכר, כי התובעת אינה כופרת בעצם קבלתם של כספים מהנתבע לאחר ששילמה לידיו את כספי עסקת מכר הזכויות בסך 340,000 ₪. התובעת אישרה בעדותה, כי קיבלה מהנתבע סך כולל של 80,400 ₪ וזאת בנוסף לדמי השכירות החודשיים ששילם לידיה (ראה סעיף 26 לתצהיר התובעת). אמנם, התובעת טענה, כי כספים אלו הועברו לידיה עקב דרישתה "לקבל את כספה בחזרה" ולא הציגה העברות אלו כנטילת הלוואות על ידה. ואולם, כפי שנקבע לעיל, לא הייתה לתובעת זכות קנויה כלשהי בשלב זה להשבת כספי העסקה לידה, באשר העסקה התפתחה להסכם מכר זכויות במונית שלא הופר על ידי הנתבע, ואף הניבה לתובעת כספי שכירות חודשיים בגין כך. מכאן, שאני מקבלת גרסת הנתבע, כי הכספים שהעביר לידי התובעת היו כספי הלוואה ולא כספים ששילם באופן חלקי עקב ביטול העסקה או חובת השבה אחרת כלשהי.
11. כלומר, יש לקבל את גרסת הנתבע, כי בשלב זה נכרתה בין הצדדים למעשה עסקה חדשה בה רכש הנתבע מהתובעת, בחזרה, את הזכויות במוניות.
12. יצוין, כי הצדדים לא ערכו ביניהם אף בשלב זה הסכם מסודר ומלא, אלא העלו על הכתב את תמצית הדברים, כעולה ממסמך ההתחשבנות וויתור על טענות (נספח ח' לתצהיר התובעת). במסמך זה ביטאו הצדדים את רצונם המשותף לסיום ההתחשבנות בגין על מערכת היחסים ההסכמית ביניהם (ובלשון המסמך: "אני שעשוע אסתר ... מאשרת שקבלתי צ'ק זה עבור תשלום אחרון להחזר ההלוואה שנתתי לאוחיון יצחק ... ואין לי כל טענה או דרישה נוספת לגבי ההלוואה או עסקה אחרת").
13. יצוין, כי מנוסחו של מסמך אחרון זה אשר נכרת בין הצדדים, על גבי צילום שיק ההתחשבנות, תוך שגם בנה של התובעת חותם על מסמך זה, עולה, לטעמי, כי הצדדים התייחסו באופן מעורב לעסקה המקורית ביניהם, כעסקת "הלוואה" או כ"עסקה אחרת" כלשונם. התייחסות זו אכן תואמת את השתלשלות העניינים ההסכמית בין צדדים אלו בשלושת ההסכמים הקודמים, אשר ראשיתם בהסכם ראשון של הפקדת כספים גרידא כנגד התחייבות להשיבם בכל עת, הסכם אשר ניתן לראותו כמעין הסכם הלוואה, והמשכם בשני ההסכמים הנוספים בין הצדדים, המלמדים על התפתחות ההתקשרות לעסקת מכר זכויות במוניות.
14. מכל מקום, התמורה אשר שילם הנתבע לתובעת בגין עסקה חדשה זו, הורכבה ממספר חלקים – חלקה הראשון היה למעשה "מחיקת חוב" בגין אותן הלוואות והעברות כספים מהנתבע לתובעת, בסכום כולל של 80,400 ₪, סכום אשר כאמור התובעת הודתה בעצם קבלתו:

"ש: הנתבע אומר זה אותן ההלוואות שהוא נתן לך – זה אותם הכספים שמסתכמים ב- 80,400?

ת: כן בערך".

(עמ' 18, ש' 1-3 לפרוטוקול)

1. החלק השני בתשלום התמורה הינו אותו שיק התחשבנות בסך 103,000 ₪ אשר הנתבע מסר לתובעת כנגד מסמך הוויתור על טענות דנן.
2. חיבור הסכומים של שני מרכיבי תמורה אלו מסתכם בסך של 183,400 ₪ בלבד. סכום זה אינו תואם את גרסת הנתבע עצמו, לפיה הוא רכש את הזכויות באותה עסקה בחזרה מידי התובעת במחיר השוק אותה עת, בסך כולל של 240,000 ₪ עבור הזכויות בשתי המוניות. מכאן, שלכאורה, גם לשיטת הנתבע בדבר רכישה חוזרת של הזכויות במוניות במחיר השוק המעודכן, נותרה לו יתרת חוב כלפי התובעת בגין עסקה זו בסך של 56,600 ₪.
3. בעניין זה, ולצד גרסתו בדבר התקשרות עם התובעת בעסקה למכירה חוזרת של הזכויות במוניות במחיר שוק של 240,000 ₪, טען הנתבע כי הוא לא נותרחייב סכום כלשהו לתובעת. זאת, היות והסכומים אשר העביר לה כהלוואות בתקופה שקדמה לעסקה הסתכמו בסכום גבוה הרבה יותר מהסך של 80,400 ₪ (סעיף 27 לתצהירו). הנתבע נסמך אף על מסמך הוויתור על טענות עליו חתמה התובעת בעת קבלת שיק ההתחשבנות לידיה, המלמד כי אף לדידה של התובעת, מדובר היה בגמר התחשבנות סופי בין הצדדים.
4. התובעת מצידה לא אישרה קבלת כספים בסכום העולה על הסך הכולל של 80,400 ₪ והנתבע עצמו לא הציג אסמכתאות להעברת כספים נוספת כלשהי לתובעת. טענתו בעניין זה הייתה, כי תיעוד כאמור בדבר העברת כספים נוספים אינו מצוי בידיו מכיוון שנוכח עריכת ההתחשבנות הסופית וחתימת התובעת על מסמך ויתור הטענות, הוא לא שמר תיעוד זה בידיו (סעיף 38 לתצהיר הנתבע). התובעת מצידה, טענה כאמור, כי חתמה תחת אילוץ על מסמך ויתור הטענות.
5. אין בידי לקבל טענה אחרונה זו של הנתבע, לכשעצמה. ראשית, גרסתו של הנתבע בעניין זה הייתה גרסה כללית בעלמא. הנתבע לא טען לסכום הלוואות נוסף מסוים כלשהו, ולו על דרך האומדן, והסתפק בגרסה עמומה לפיה העביר לתובעת, במזומן כמובן, "סכומים בלתי מבוטלים של עשרות רבות של אלפי שקלים" (סעיף 27 לתצהיר הנתבע). כמובן, שלא די בגרסה זו כדי לבסס טענת קיזוז מפורטת ומעוררת אמון.
6. יוזכר, כי הנתבע הינו איש עסקים, בעלים של מספר חברות בתחום המוניות. אף העסקה נשוא ההליך דנן נעשתה באמצעות חברה בבעלות הנתבע. במצב דברים זה ניתן לצפות, כי החברה תדאג לשמור את המסמכים הרלבנטיים הנוגעים לעסקאות שערכה. הנתבע אף לא צירף עותק של תדפיס חשבון הבנק שלו או של החברה אשר יש בהם להעיד על העברת תמורה נוספת, מלבד סך של 103,000 ₪ אשר שולם לתובעת בגדר שיק ההתחשבנות.
7. בעניין זה יובהר עוד, כי הנתבע אף לא היה רשאי לזקוף את דמי השכירות אשר קיבלה התובעת בתקופה שלאחר רכישת הזכויות במוניות על חשבון התמורה אשר הייתה אמורה להשתלם לה על ידו בגין הרכישה החוזרת של אותן זכויות על ידו. זאת, באשר בתקופה בה היו הזכויות מצויות בבעלותה של התובעת, הגם שזכות בעלות זו לא נרשמה בספרי משרד הרישוי, היא הייתה זכאית התובעת לקבל את דמי השכירות בגין הזכויות שבבעלותה.
8. האם בנסיבות אלו די בעצם העובדה, שאינה במחלוקת, כי התובעת חתמה על אותו מסמך ויתור טענות בעת שקיבלה לידיה את שיק ההתחשבנות ובו תשלום משמעותי נוסף בסך של 103,000 ₪ בכדי לסתום את הגולל על כל דרישה כספית נוספת מצידה ?
9. לטענת התובעת, כאמור, מסמך זה נחתם על ידה מתוך אילוץ ועל מנת לחלץ ולו באופן חלקי סכום כלשהו מידי הנתבע. הנתבע כפר בטענת אילוץ זו מכל וכל, הן לגופה והן נוכח השיהוי בהצגתה.
10. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") מאפשר למי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, לבטל את החוזה. ואולם, התובעת לא עתרה לביטול ההתקשרות הנדונה, ומכל מקום, גם לו זה היה מצב הדברים, וגם לו טענה זו הייתה מתקבלת, משמעות הדבר הייתה ביטול העסקה וחזרה למצב הדברים שקדם לה, היינו למצב בו הזכויות במוניות חוזרות לתובעת ומכלול כספי העסקה שכבר שילם הנתבע (בדרך של העמדת הלוואות ותשלום שיק ההתחשבנות) יושבו לידיו. אין ספק, כי התובעת אינה מעוניינת בתוצאה זו. מכאן, שאין מדובר בטענה לביטול העסקה כולה של מכר הזכויות החוזר לידי הנתבע, אלא התובעת מעוניינת לבטל אך את החוליה האחרונה, של חתימתה על מסמך הוויתור על טענות.
11. ואולם, אף ביחס לאותה חוליה אחרונה של ההתקשרות במסמך הוויתור על טענות, אני סבורה, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת טענה זו. ראשית, לא הוכח לפני כי התובעת מסרה לנתבעת בתוך זמן סביר הודעה על חזרתה בה ממסמך הוויתור על טענות עקב טענת כפייה, וזאת כנדרש בסעיף 20 לחוק החוזים. בהקשר זה יש לזכור, כי השיק אותו קיבלה התובעת, בכפיה לכאורה, הוא השיק על סך 103,000 ש"ח, נפרע לידיה בפועל כבר ביום 20.3.06, כך שלפחות ממועד זה ואילך, ניתן לומר שגם לו הייתה כפיה שהופעלה על התובעת כתנאי לקבלת השיק, אותה כפייה הוסרה וניתן היה לצפות כי תמסר הודעת ביטול כנדרש בסעיף 20 הנ"ל, אך הדבר לא נעשה. למעשה, רק לאחר חלוף למעלה משנתיים ממועד חתימתה על מסמך הוויתור נעשתה פניה ראשונה מטעם התובעת אל הנתבע, וזאת במכתב בא כוחה דאז מיום 23.6.08 (סעיף 7 למכתב ב"כ התובעת נספח ו' לתצהיר הנתבע).
12. אני סבורה, כי מדובר בפרק זמן ממושך ביותר, וכי יש בשיהוי זה כדי לשלול מהתובעת אפשרות להסתמך על טענת כפייה. בהקשר זה יצוין, כי בהתאם להלכה הפסוקה, בדרך כלל, האפשרות לבטל הסכם עקב כפייה, הוכרה אכן במגבלה של לוחות זמנים קצרים בהרבה, של ימים עד מספר שבועות (ראה הפסיקה הנזכרת בעניין זה בסעיפים 94-97 לסיכומי הנתבע). אף איני סבורה, כי טענת התובעת בדבר קשיים כספיים אשר לא אפשרו לה לקבל ייצוג משפטי יש בה כדי להועיל, לה נוכח לוח הזמנים הממושך הנ"ל עד לפניית בא כוחה אל הנתבע לאחר למעלה משנתיים ובהתחשב בכך שבעת החתימה על מסמך הוויתור קיבלה התובעת לידיה שיק על סך 103,000 ש"ח, אשר נפרע בפועל. ניתן היה, מן הסתם, לייחד סכום מינורי מתוך שיק זה לצורך שכירת שירותי עו"ד ולו לשם הוצאת מכתב לנתבע ובו הודעת ביטול עקב כפייה. כאמור, הדבר לא נעשה.
13. בנוסף לכך, יש לזכור, כי בעת החתימה על מסמך הוויתור על טענות, היה מצוי בידי התובעת שיק הביטחון בחתימת הנתבע על סך 340,000 ₪, אותו השיבה התובעת לנתבע במעמד החתימה על מסמך הוויתור ותחתיו קיבלה את שיק ההתחשבנות על סך 103,000 ₪. עובדה זו אינה מתיישבת לטעמי עם טענת הכפייה לגופה. זאת, שכן התובעת יכולה הייתה לעשות שימוש בשיק הביטחון שהיה בידיה, או לפחות לנסות להפקידו. אמנם התובעת קיבלה אותה עת לידיה כבר 80,400 ₪, אך הואיל ולשיטתה היא הייתה זכאית להשבת מלוא כספי העסקה המקורית, היא הייתה יכולה להפקיד את שיק הביטחון לפירעון ולהשיב לידי הנתבע את הסך של 80,400 ₪ על מנת שלא להימצא בתשלום ביתר. גם לו שיק זה היה מחולל ניתן היה לפנות להליכי הוצאה לפועל. כל זאת לא נעשה ולתובעת לא היו הסברים ממשיים בעניין זה בחקירה נגדית (עמ' 14 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, אני מתקשה לקבל את טענת הכפייה גם לגופה, מעבר לאמור לעיל ביחס לשיהוי הממושך בהצגת טענה זו.
14. עוד יש לזכור, כי אותה עת, לאחר שכבר שולם לידיה סכום מצטבר של 80,400 ₪, עוד היה מצוי בידי התובעת אף ייפוי הכוח להעברת הזכויות במוניות, עניין שאף הוא הקנה לה עמדת כוח או יתרון מסוימים במו"מ מול הנתבע ואף בקיומו יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענת הכפייה לגופה.
15. מטעמים אלו, על משקלם המצטבר, נדחית טענת התובעת בדבר כפיה ביחס למסמך הוויתור על טענות וגמר החשבון עליו חתמה. מכאן, ולמרות שכאמור לעיל, הנתבע לא הוכיח לפני בית המשפט בראיות פוזיטיביות ממשיות את תשלום הסך של 56,600 ₪ (הוא הסכום המשלים את הסכומים של 80,400 ₪ ו- 103,000 ₪ לסכום עסקת המכר החוזרת של הזכויות במונית – 240,000 ₪), הרי שמסמך הוויתור על טענות עליו חתמה התובעת הינו תקף ומחייב. לפיכך, התובעת מנועה מלדרוש סכום נוסף כלשהו מהנתבע בגין מכירת הזכויות במוניות לידיו.
16. סיכום

נוכח כל האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה דחיית התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בגין ההליך וזאת בסך כולל של 5,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח פסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ה, 19 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.