1. התביעה היא לפיצוי בגין הפרת הסכם.

לטענת התובע, הפרה הנתבעת הסכם שנחתם עימה ביום 28/10/09, בעניין שיווק מוצרי הנתבעת - פיתות קפואות - באזור השרון ובגוש דן. לטענת התובע, על פי ההסכם הוענקה לו בלעדיות בשיווק הפיתות באזור השרון ובגוש דן, אך הנתבעת הפרה את התחייבותה לבלעדיות ולפיכך הוא זכאי לפיצוי בסכום של 50,000 ₪, כנקוב בהסכם.

עוד טען התובע כי ביום 18/2/10 הודיעה לו הנתבעת כי היא חוזרת בה מהתחייבויותיה על פי ההסכם ודרשה כי התובע יתחייב, כתנאי לחתימת הסכם חדש, לרכישת מינימום של 10,000 פיתות בכל יום.

2. התובע סרב והנתבעת מצידה סרבה, לטענתו, להמשיך ולספק לו פיתות קפואות. בשל התנהלות זו של הנתבעת טוען התובע כי נגרמו לו נזקים רבים, שכן לאחר חתימת ההסכם עם הנתבעת הוא נערך בהתאם והוציא הוצאות רבות לצורך רכישת תנורים, שכירת שטחי אחסון בקרור ורכישת חדרי קרור.

התובע טען גם כי בשל התנהלות הנתבעת נמנע ממנו רווח עתידי ולטענתו יש לחשב את הנזק בעניין זה לפי הפסד הרווח ל- 10 שנים, תקופת העבודה הצפויה על פי ההסכם.

בסך הכל טען התובע כי נגרמו לו נזקים בסכום של 917,000 ₪, אך מטעמי אגרה העמיד את תביעתו על סכום של 300,000 ₪ בלבד.

3. הנתבעת הכחישה את כל טענות התובע.

לטענתה, אמנם נחתם עם התובע הסכם, אך מי שהפר את ההסכם לא היתה הנתבעת אלא התובע.

לטענתה, ההסכם נערך על ידי הצדדים עצמם, שאינם משפטנים, ולפיכך, אמנם, נשמטה כמות המינימום שהתחייב התובע לרכוש, אולם בפועל הותנתה הבלעדיות שתינתן לתובע, בכך שירכוש לפחות 10,000 פיתות בכל יום. לטענת הנתבעת, הפר התובע התחייבות זו כשרכש ממנה כמות זעומה של פיתות במשך חודשי ההתקשרות שלאחר חתימת ההסכם. לטענתה, במשך 4 חודשים לא רכש ממנה התובע אלא כ- 15,000 פיתות בחודש בלבד, כמות שעולה אך במעט על כמות שרוכשים בתקופה כזו שני בתי עסק בממוצע (עמ' 28 שו' 16).

4. עוד טענה הנתבעת כי בניגוד להתחייבותו כפי שפורטה בהסכם, לא נקט התובע בפעולות שיווק כלשהן, אף שהציג עצמו כבעל ידע ומומחיות בתחום השיווק. בנסיבות האלה היתה היא רשאית לבטל את ההסכם עימו.

הנתבעת טענה גם כי אין שחר לטענות הנתבע, כאילו היה ההסכם לתקופה של 10 שנים ואין בהסכם זכר למועד סיומו. לפיכך, גם מהטעם הזה היתה רשאית להודיע לתובע על סיום ההסכם.

הנתבעת הכחישה את כל טענות התובע באשר לנזקים שפורטו בתביעה.

5. משלא הושגה הסכמה אחרת, הביאו הצדדים את ראיותיהם בפני וכעת גם מונחים בפני טיעוניהם בכתב.

התובע העיד לבדו. מטעם הנתבעת העידו מר מאהר אבו טועמה ומר עומר גנאים.

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בתשומת לב בטיעוני הצדדים ובראיות שהוגשו על ידם, אני מחליטה לדחות את התביעה.

6. עדותו של התובע היתה עדות יחידה של בעל דין והתובע כשל מלהביא עדויות וראיות נוספות, אף שבקלות יכול היה להביאן.

מחדל זה, יחד עם העובדה שעדותו של התובע היתה מבולבלת והתשובות שנתן היו רחוקות מלהניח את הדעת, מביאים אותי לכלל מסקנה כי לא ניתן לקבוע, על סמך עדותו היחידה של התובע, כי עלה בידי התובע להוכיח את הטענות שפרט בכתב התביעה.

7. התובע טען כי הנתבעת התחייבה ליתן לו בלעדיות באזור השרון ובגוש דן מבלי שיתחייב לרכישת כמות מינימלית של פיתות בכל יום.

אני דוחה טענה זו של התובע.

8. אמנם, בהסכם, כפי שנחתם על ידי הצדדים (נספח א' לתביעה), לא צויינה כמות מינימלית לרכישה ואולם ברור מנוסחו של ההסכם, כמו גם מההגיון העיסקי שבבסיסו, כי התובע התחייב לרכוש כמות פיתות מינימלית, כתנאי לבלעדיות שנתנה לו הנתבעת.

בסעיף 1 להסכם הצהיר התובע כי: "הינו בעל יכולת כלכלית לרכוש את כמות הפיתות המוסכמת בינו לבין הספקית, כפי המפורט להלן". (הדגש שלי, ה.א.).

מכאן ברור כי הצדדים סיכמו ביניהם על כמות פיתות מינימלית, שאותה התחייב התובע לרכוש - והצהיר כי הוא בעל יכולת לרוכשה.

9. אמנם, הכמות לא פורטה בהסכם, אך אין ספק, מנוסחו של ההסכם, כי הצדדים סיכמו ביניהם על כמות מינימלית לרכישה.

ניסוח זה של ההסכם מתיישב עם גרסת עד הנתבעת, מר מאהר אבו טועמה, שהעיד כי דובר על התחייבות לרכוש 10,000 פיתות בכל יום (עמ' 26 שו' 13-20).

10. גם בסעיפים 2 ו- 3 להסכם דובר על כך שהנתבעת מתחייבת להעביר לתובע פיתות מידי יום ואילו הוא מתחייב לשלם לה, בהתחשבנות שתערך בכל יום.

גם מכאן ברור כי גרסת הנתבעת, לפיה דובר וסוכם על התחייבות לרכישה יומית מינימלית, היא הגרסה הנכונה. לו היה ממש בגרסת התובע, לפיה אין כל התחייבות מצידו לרכישת כמות כלשהי, במועדים כלשהם, לא היה מקום לסעיפים 2 ו- 3 להסכם כפי שנוסחו.

11. טעם נוסף, לכך שאני מעדיפה את גרסת הנתבעת, לפיה סוכם על כמות רכישה מינימלית, כתנאי לבלעדיות שתינתן לתובע, מצוי בכך שאילולא התחייבות כזו מצידו של התובע, אין כל הגיון עסקי בהסכם.

על פי ההסכם ניתנה לתובע בלעדיות באזור השרון וגוש דן רבתי, שדומה שלא יכולה להיות מחלוקת שהוא מהווה את האזור בו מצוי הריכוז הגדול ביותר של בתי עסק במדינת ישראל.

מתן בלעדיות, וכל שכן, מתן בלעדיות באזור מרכזי שכזה, אין לו כל הגיון אם לא מצויה בצידו התחייבות לרכישת כמות מינימלית של פיתות מאת הנתבעת.

12. מדובר בשטר ששוברו בצידו - מחד מקבל התובע בלעדיות באזור נחשק, ומאידך - מקבלת הנתבעת התחייבות לרכישת כמות מינימלית של פיתות בכל יום. כך נהנים שני הצדדים מיתרון מסחרי.

לעומת זאת, על פי גרסת התובע, רק הוא נהנה מיתרון מסחרי כתוצאה מהבלעדיות שקיבל בהסכם ואילו הנתבעת אינה מקבלת יתרון כלשהו כתוצאה מחתימת אותו הסכם.

בהעדר הגיון עסקי וכלכלי להסכם, לא ניתן לקבל את גרסת התובע, וכל שכן כשאינה מתיישבת גם עם לשונו של ההסכם (סעיף 25 א' לחוק החוזים חלק כללי תשל"ג - 1973).

13. טעם נוסף לכך שאינני מקבלת את גרסת התובע, ואני מעדיפה, חד משמעית, את גרסת הנתבעת, מצוי בכך שאינני יכולה ליתן אמון בעדותו של התובע, שהותירה רושם שלילי ביותר.

לעומת זאת, הרושם שהותירו העדים מטעם הנתבעת היה רושם חיובי ומהימן ועדותם היתה סדורה ועקבית.

14. התברר כי טענות רבות, שטען התובע בכתב התביעה, הן טענות סתמיות ואין לתובע ולו ראשית ראיה להוכיח אותן. התברר גם כי התובע נקב בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית בסכומים שונים, אף שאין בידו כל הסבר או ראיה באשר לאופן חישובם של סכומים אלה.

15. כל אלה, יחד עם הרושם שהותירה עדותו של התובע על דוכן העדים, מביאים אותי למסקנה שלא ניתן להאמין לעדותו.

16. בכתב התביעה, ובתצהיר העדות הראשית, טען התובע כי רכש 10 תנורים, כחלק ממאמצי השיווק שעשה לשם שיווק הפיתות של הנתבעת. לטענתו, עלות רכישת כל תנור היתה 5,200 ₪ והתנורים נותרו אצל הלקוחות "כאבן שאין לה הופכין", כהגדרתו, (סעיף 25 לכתב התביעה וסעיף 37 לתצהיר עדות ראשית). לפיכך, דרש כי הנתבעת תפצה אותו בסכום של 52,000 ₪ עלות התנורים (סעיף 25 לתביעה).

17. במהלך שמיעת הראיות התבררו העובדות הבאות:

א. התובע, שטען, כאמור, כי רכש 10 תנורים, העיד: "אני אומר שלהערכתי בערך 7-8 תנורים רכשתי" (עמ' 14 שו' 12).

ב. בעוד שבתצהירו טען התובע כי התנורים נמצאים אצל הלקוחות "כאבן שאין לה הופכין" - התברר כי התנורים שנשארו אצל לקוחות התובע משמשים אותם לצרכים אחרים (עמ' 14 שו' 29).

ג. התובע, אף שטען כי רכש, כאמור, 10 תנורים, לא יכול היה להציג אלא 2 חשבוניות בגין רכישת 2 תנורים (נספח ה' לתצהיר). תאריך החשבונית, 21/2/10, 10/1/10, נוגד את טענות התובע שטען כי רכש את התנורים עם תחילת ההתקשרות עם הנתבעת (ההסכם נחתם, כזכור, ביום 28/10/09).

ד. בנסיון להסביר כיצד הוא טוען לרכישת 10 תנורים, כשאין בידו חשבוניות המעידות על רכישתם, טען התובע כי התנורים נרכשו על ידי חיוב כרטיסי האשראי של הלקוחות וכי את עלות התנורים קיזז מידי חודש מתמורת הפיתות שהיה על אותם לקוחות לשלם לו (עמ' 15 שו' 15-16).

התובע אף שטען כי יש לו תיעוד לאותו קיזוז, לא הציג ראיות כלשהן בעניין זה, לא פרט את שמות הלקוחות האמורים, לא הציג כרטסת להוכחת הטענה האמורה ולא הביא איש מאותם לקוחות להעיד בעניין זה. מחדלים אלה פועלים, כמובן, לחובתו ומערערים את מהימנות גרסתו.

18. גם בעניין חדר הקרור, התברר כי טענות התובע מחוסרות כל בסיס.

התובע, שטען בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 40 ו- 41) כי נאלץ להקים חדר קרור בעלות של 120,000 ₪, לא יכול היה להציג חשבוניות לביסוס טענה זו. לטענתו, בשל העדר חשבוניות, הוא חוזר בו מדרישת הפיצוי במרכיב הזה (סעיף 41 לתצהיר).

ואולם, בעדותו בבית המשפט התברר כי הדברים שעליהם הצהיר אינם מדוייקים, בלשון המעטה. בעדותו בבית המשפט טען כי הוא יודע ממי רכש את הציוד ואף יש לו קבלה ממנו. (עמ' 15 שו' 25-32 ועמ' 16 שו' 1-4).

המנעותו של התובע מלהציג את מסמכי הרכישה, כמו גם מחדלו מלזמן את מוכר הציוד להעיד, פועלים לחובת התובע ומערערים מאוד את מהימנות גירסתו.

19. התובע טען גם כי שכר מחסן לצורך פעולות השיווק מול הנתבעת וכי עלות השכירות היתה 4,077 ₪ לחודש. התובע צרף לתצהירו חוזה שכירות מיום 2/11/09, להוכחת טענתו בעניין זה.

גם בעניין זה התברר, במהלך חקירתו הנגדית של התובע, כי לא ניתן לסמוך על האמור בתצהיר.

ראשית, משום שהתברר כי בניגוד לטענת התובע, לפיה נגרם לו נזק ביחס לכל תקופת השכירות הנקובה בהסכם שכן חיפש שוכר חלופי ולא מצא (סעיף 30 לתצהיר), הודה התובע בעדותו כי מצא שוכר חלופי וזה נכנס במקומו לנכס עוד לפני תום תקופת השכירות (עמ' 16 שו' 17).

שנית, התובע, אף שטען כי קיבל חשבוניות בגין התשלום שביצע על פי ההסכם, נמנע מלהציג את אותן חשבוניות ואף נמנע מלזמן את בעל הנכס.

מחדליו של התובע, גם בעניין הזה, מערערים מאוד את מהימנותו.

20. לאור כל האמור לעיל, אינני מאמינה לתובע אלא לנתבעת, וקובעת כי הבלעדיות הייתה מותנית ברכישת כמות מינימלית של 10,000 פיתות בכל יום. אני דוחה לכן את טענת התובע, כאילו הפרה הנתבעת את ההסכם. משלא מילא התובע אחר התחייבויותיו הוא על פי אותו הסכם, ולא רכש את כמות הפיתות המינימלית שעליה הסכימו הצדדים, ממילא לא היתה הנתבעת מחוייבת לעמוד בהתחייבויות שנטלה על עצמה באותו הסכם.

21. מעבר לכך, גם שוכנעתי כי התובע הוא שהפר את ההסכם, בכך שלא ביצע פעולות שיווק כלשהן, אף שהתחייב כלפי הנתבעת כי הוא בעל ידע ומומחיות בתחום השיווק וברור לכן כי התחייב לעשות פעולות שיווק נמרצות.

22. מעדותו של התובע עולה כי התובע לא עשה פעולות שיווק, וכי פעולת השיווק היחידה שעשה היתה בכך שפנה ללקוחות קיימים שהיו לו והציע להם לרכוש במקום פיתות טריות, את הפיתות הקפואות שמייצרת הנתבעת. התובע לא עשה כל פעולת שיווק ממשית לאיתור וגיוס לקוחות חדשים וטענתו לפיה "הייתי בשטח המון וחילקתי דוגמאות והראתי ללקוחות" (עמ' 17 שו' 8-9) היתה טענה סתמית שהתובע לא הביא ולו ראיה כלשהי להוכיח אותה.

התובע, שקיבל, כאמור, בלעדיות בכל אזור השרון וגוש דן, אזור ענק שבו ריבוי בתי עסק, לא שכר אנשי שיווק ולא התקשר עם כאלה ואף לא נקט בפעולות שיווק ממשיות (עמ' 17 שו' 14). ברור כי לא לכך היתה כוונת הצדדים. מכאן שהתובע הפר את ההסכם עם הנתבעת וגם מטעם זה היתה הנתבעת רשאית להפסיק את התקשרותה עם התובע.

23. התובע הפר את התחייבויותיו כלפי הנתבעת גם בכל הנוגע לתשלום עבור הפיתות שרכש. בעוד שעפ"י ההסכם התחייב לשלם בהתחשבנות שתיעשה בכל יום - בפועל מסר התובע לנתבעת שקים דחויים שמועדי הפרעון בהם היו כחודשיים לאחר מועד הרכישה (עמ' 20 שו' 24).

24. התובע בחר להתעלם מכל ההפרות שהפר הוא את ההסכם - וטען כי דווקא הנתבעת היא שהפרה את ההסכם עימו, בכך שחרף הבלעדיות שנתנה לו - המשיכה לשווק פיתות קפואות בגוש דן.

אני דוחה טענות אלה של התובע מכמה טעמים:

א. קבעתי כבר כי הבלעדיות היתה מותנת ברכישת כמות פיתות מינימלית בכל יום והתובע הפר התחייבות זו.

ב. התובע, שטען כי הנתבעת הפרה את הבלעדיות בכך שמשווק אחר מטעמה פנה לבתי עסק באזור רעננה - נמנע מלהעיד את אותם בעלי עסק (עמ' 18 שו' 19-20). עדותו על הפניות שנעשו אליהם היא עדות שמועה - ומחדלו מלהביא את בעלי העסק בעצמם, פועלת לחובתו וההלכות בענין זה ידועות.

ג. התובע, טען כי הנתבעת מכרה פיתות קפואות ל"פונדק איילון" - ובכך הפרה את התחייבותה לבלעדיות. התברר כי עובד הפונדק רכש בעצמו פיתות אצל הנתבעת - אך זאת בשנת 2010, לאחר שהופסקה ההתקשרות עם התובע (עמ' 29 שו' 16-19).

מעבר לכך - לפונדק איילון מכרה הנתבעת פיתות חמות ולא קפואות - ורק לגבי פיתות קפואות ניתנה בלעדיות לתובע (עמ' 36 שו' 21).

אני דוחה לכן את כל טענות התובע וקובעת כי הנתבעת לא הפרה את ההסכם עימו.

25. למעלה מן הצורך יש לבחון את טענותיו לנזקים ולפיצוי. מעבר לכל האמור לעיל, ביחס לנזקים שלהם טען התובע, ואשר כפי שפורט לא עלה בידו להוכיחם כלל, יש לבחון גם את טענות התובע ביחס להפסד הרווח הנטען לתקופה של 10 שנים שבה, לטענתו, אמור היה ההסכם להיות בתוקף.

26. לעניין התקופה הנטענת - אין בהסכם תקופה כלשהי שבה הסכימו הצדדים לתחולתו.

מדובר לכן בהסכם שלא נקבע מועד סיומו.

התובע לא הביא ולו ראיה כלשהי לעניין פרק הזמן המקובל לחוזים מעין אלה וטענתו, לפיה צפוי היה כי הצדדים יפעלו לפי ההסכם תקופה של 10 שנים נותרה טענה סתמית.

27. לעניין חוזי הפצה, שלא נקבע מועד לסיומם, נקבע:

"מקובל על הכל כי בחוזה בכלל, ובחוזה הפצה בפרט, שלא נקבע מועד לסיומם, הרשות בידי כל אחד מהצדדים להפסיקם ובלבד שהוא קובע תקופת זמן סבירה בין מועד להודעה לבין הפסקת החוזה. כיצד נקבעת סבירותה של התקופה ממתן ההודעה ועד לסיום החוזה? לדעתי סבירות הזמן נקבעת על פי המטרה העומדת ביסודה. כאשר ההודעה ניתנת ע"י היצרן ומטרתה לאפשר למפיץ להינות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה ולאפשר לו לקבל את הרווח שבגינו בנה ועיצב שוק לקוחות"

ע"א 442/85 משה זוהר נ' מעבדות טרבונל בע"מ, פד מ"ד (3) 166.

יש לבחון אפוא אם נתנה הנתבעת הודעה סבירה ואם לא - מה פרק הזמן הסביר להודעה כזו.

28. בנסיבות המקרה שבפני, כאשר ההתקשרות החלה רק 4 חודשים קודם להודעת הנתבעת וכאשר התובע כשל מלהוכיח השקעה כלשהי בקשר להסכם, יש לראות את הודעת הנתבעת - שנתנה לתובע התראה בת 10 ימים (מכתב מיום 18/2/10 נספח ב' לתביעה) כסבירה ביותר.

29. מעבר לכך - התובע גם לא הוכיח את טענותיו לעניין אובדן הרווח, כנטען בסעיף 31 - 36 לתצהירו.

א. הסכום בו נקב בתצהירו התברר כסכום שאינו נכון - כאשר בסיכומיו טען לסכום שונה (סעיף 66 לסיכומי תובע).

ב. את חישוב הרווח הנטען עשה התובע ע"י סיכום עלות רכישת הפיתות מחד, וההכנסות שהיו לו ממכירתן, מאידך. ואולם, התובע התעלם בחישוביו מההוצאות הכרוכות במכירת הפיתות.

התובע הודה כי את חלוקת הפיתות עשו נהגים מטעמו ולא מצאתי כי נימק מדוע לא ינוכו מהכנסותיו כלל ההוצאות - הן עלות הפיתות עצמן, והן עלות הוצאות אחרות בגין שכר הנהגים, דלק, ביטוחים וכיו"ב.

בשל התעלמותו של התובע מנתונים אלה אין בפני בית המשפט נתונים שדי בהם, על מנת לקבוע מה היו רווחיו של התובע ממכירת הפיתות. יש לדחות לכן את טענתו כאילו הרווח (להבדיל מההכנסה) הינו ההפרש בין מחיר רכישת הפיתות למחיר מכירתן.

ג. התובע לא הניח תשתית ראייתית כלשהי לטענתו לפיה יש לחשב את הפסדיו לתקופה של 10 (!) שנים. הטענה נותרה סתמית ודי בכך כדי לדחותה.

30. טרם סיום, ומאחר ששני הצדדים הקדישו בסיכומיהם פרק לעניין גילוי המסמכים בתיק זה, אדון גם בכך.

בעניין זה טוען התובע כי הנתבעת נמנעה במכוון מלהמציא מסמכים שנדרשה להגיש, וכי יש לזקוף מחדל זה לחובתה.

מאחר שאותם מסמכים אמורים היו, לטענת התובע, לשפוך אור על המכירות שעשתה הנתבעת בתקופת הבלעדיות שניתנה לו - מחדלה מלהמציאם פועל לחובתה ודי בו כדי להוכיח כי הפרה את הסכם הבלעדיות.

31. אני דוחה טענה זו.

נושא גילוי המסמכים עלה כבר בפתח הדיון מיום 7/11/12 (ר' החלטה בעמ' 12 לפרוטוקול) ומחדליו של התובע בעניין זה פורטו שם.

בנסיבות האלה - אין לזקוף לחובת הנתבעת מחדל כלשהו בנוגע לאותם מסמכים, וודאי שאין לראות באי המצאתם - ראיה לכך שהנתבעת אכן הפרה את הבלעדיות ושיווקה, בתקופת ההסכם, פיתות קפואות בגוש דן או באזור השרון.

32. סוף דבר שאני דוחה את התביעה.

התובע ישא בהוצאות הנתבעת בגין התביעה וכן בשכ"ט עו"ד לנתבעת בסכום של 35,000 ₪.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' שבט תשע"ג, 31 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.