11 דצמבר 2013

לפני: כבוד השופט יוסף יוספי

גזר דין

1. במסגרת הדיון שהתקיים חזרו בהם הנאשמים מכפירתם, והודו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

בהתאם לכך הורשעה הנאשמת 1 בביצוע העבירות נשוא כתב האישום, קרי; אי תשלום שכר מינימום בניגוד לסעיף 14 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז – 1987 (להלן:"חוק שכר מינימום"), אי מסירת אישור על תקופת עבודה בניגוד לסעיף 8(א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א- 2001(להלן:"חוק הודעה מוקדמת"), ופיטורי עובדת ללא היתר בחופשת לידה בניגוד לסעיפים 9(ג) (1א) ו – 14 (א) (7) לחוק עבודת נשים, תשי"ב – 1954 (להלן:"חוק עבודת נשים").

הנאשם 2 הורשע בהפרת חובת פיקוח ומניעת עבירה- על פי סעיף 8 (ג) לחוק הודעה מוקדמת, פיטורי עובדת בהריון ללא היתר בחופשת לידה, אחריות נושא משרה- עבירה על פי סעיפים 9, 14(א)7, ו- 15 (א) לחוק עבודת נשים, אי תשלום שכר מינימום, אחריות מנהל בתאגיד- עבירה לפי סעיפים 2 (א), 14 ו- 15 לחוק שכר מינימום.

2. הכרעת הדין הינה ביחס לעובדת אשר היתה צפויה לסיים את חופשת הלידה ביום 10.5.09 ולשוב לעבודתה, אך הנאשמת 1 סירבה לקבלה חזרה לעבודתה, וזאת ללא היתר כדין.

הנאשם 2 לא עשה כל שביכולתו ולא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירות שתוארו בכתב האישום.

3. כאמור לעיל, הנאשמים חזרו בהם מכפירתם במהלך ניהול מסכת הראיות. לפיכך, בדיון שהתקיים טענו הצדדים את טיעוניהם לעונש.

עוד ביקשו הצדדים, כי גזר הדין יישלח אליהם בדואר.

להלן נפרט את טיעוני הצדדים, לאחר מכן נביא את המשקל שהוענק לטיעונים השונים, ולסיום יפורט גזר הדין.

טענות המאשימה

4. לטענת המאשימה, תיקון 113 לחוק העונשין נכנס לתוקפו ביום 10.7.12 מועד שהוא לאחר ביצוע העבירה, אך בטרם הכרעת הדין, לכן גזר הדין צריך להינתן בהתאם לתיקון 113. על בית הדין לקבוע מתחם עונש הולם בהתאם לעקרון ההלימה.

באשר לעבירת שכר המינימום, מדובר בשני חודשי עבירה, לכן הקנס העונשי המירבי הקבוע בחוק הוא 226,000 לכל אחד ממועדי ביצוע העבירה, ובסה"כ 452,000 ₪ על כל אחד מהנאשמים. מאחר והחל שלב ההוכחות בטרם הושג הסדר הטיעון, יש להשית על נאשמת 1 קנס בגובה 50% מהקנס המירבי, ועל הנאשם 2 קנס בגובה 20% מהקנס המירבי.

באשר לעבירה בעניין אי מסירת אישור העסקה, הקנס המירבי הקבוע בחוק הוא 14,400 ₪, והמאשימה מבקשת להשית על הנאשמת 1 קנס של 50% מהסכום המירבי ועל נאשם 2 – 10% מהקנס.

באשר לחוק עבודת נשים, הקנס המירבי הקבוע בחוק נכון להיום הוא 150,000 ₪, והמאשימה מבקשת כי על הנאשמת 1 יוטלו 50% מהקנס, ועל נאשם 2 10% מהקנס. כמו כן, יש מקום לחייב את הנאשמים לחתום על התחייבות להמנע מביצוע עבירות על החוקים לפיהם יורשעו.

תכלית חוק שכר מינימום היא להבטיח קיום מינימלי לעובד,קל וחומר כשמדובר בנערה צעירה. יש להשית עונש אשר יהפוך את אי תשלום שכר המינימום ללא כדאי מבחינה כלכלית, והדבר יגרום להרתעה.

ההגנה נגד פיטורי עובדת במהלך הריונה ולאחריו הינה אבסולוטית. תכלית החוק הינה מניעת סיכול חזרתה לעבודה, והבטחת מימוש זכותה לעבוד בפועל. פדיון תקופת איסור הפיטורים בכסף הוא אסור, ואינו עולה בקנה אחד עם החוק.

מטרת חוק הודעה מוקדמת היא לאפשר לעובד לחפש מקום עבודה לפני פיטוריו, כאשר הוא ממשיך לקבל שכר ממעבידו, כמו גם לארגן חייו מחדש, כפי שנקבע בפסיקה. המעביד חייב לתת לעובד בסיום העבודה אישור בכתב, בו יצויינו תאריכי תחילת עבודתו וסיומה, ולציין את מועד הוצאת האישור ואת יום כניסת הפיטורים לתוקף.

לסיכום, טענה המאשימה כי סך הקנסות הקבועים בחוק ביחס לכל העבירות נשוא כתב האישום עומד על 617,000 ₪, ובמסגרת הטיעונים דרשה המאשימה להשית על הנאשמת 1 50% מהסכום, קרי 308,500 ₪, ועל הנאשם 2 ביקשה המאשימה להטיל קנס של 106,900 ₪.

טענות הנאשמים

5. לטענת הנאשמים, עוד במהלך ההליך שהתנהל בבית הדין הם ביקשו לחזור בהם מכפירתם, להודות באמור בכתב האישום, ולסיים את התיק בהסדר. הנאשמים שניסו את מזלם כעצמאים איבדו את כל רכושם וכספם ומאז שרויים בחובות. המתלוננת עבדה כמנהלת המקום, ופוטרה לאחר שמעלה באמונם. לפיטוריה לא היה קשר להריונה או לחופשת הלידה, והם היו תוצאה של אי אמון, כפי שנקבע בפסק הדין של כבוד השופט יוחנן כהן.

נאשם 2 הינו נשוי ואב ל – 3 ילדים קטינים. הוא איש עמל, עובד כשכיר בחברת מעליות, גר בדירה שכורה, ואין לו דירה משלו. דוכן המיצים אותו ניהל נסגר עקב הפסדים, והנאשמים עדיין נדרשים להחזיר כספים בגין הלוואות שנטלו.

הנאשם ואשתו אינם מצליחים לעמוד בתשלומים השוטפים של גנים לילדים, של חברת החשמל ושל העירייה. לנאשמים לא היה רווח כלכלי מביצוע העבירה.

העונש לא צריך לרמוס את הנאשמים ולדרדר אותם למקום גרוע יותר, ועל בית הדין להתחשב בנסיבות האישיות של הנאשמים.

דיון והכרעה

6. במסגרת פרשת מוחמד סעד קבע בית המשפט העליון את המתווה לפיו יש לגזור את עונשם של מורשעים בהתאם לתיקון מספר 113 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה (להלן: "תיקון 113").

בין השאר, קבע ביהמ"ש העליון את הדברים הבאים:

"22. בתיקון 113 קבע המחוקק מנגנון תלת-שלבי לגזירת העונש. בשלב הראשון - המקדמי, נדרש בית המשפט לבדוק האם הנאשם שלפניו הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, על בית המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, ימשיך בית המשפט 'כרגיל', אל שני השלבים הבאים (קרי, יקבע מתחם ענישה לאירוע כולו ויגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע (סעיף 40יג(א) לחוק העונשין)). לעומת זאת, במידה ובית המשפט מצא כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יקבע עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן יוכל לגזור עונש נפרד לכל אירוע (בד בבד עם קביעה האם ירוצו העונשים בחופף או במצטבר), או עונש כולל לאירועים כולם (סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין); בעקבות המסקנה שהתקבלה בשלב הראשון ימשיך בית המשפט לשני השלבים הבאים: בשלב השני קובע בית המשפט מתחם ענישה ראוי בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה; ובשלב השלישי נבחנות הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן גוזר בית המשפט על הנאשם עונש המצוי במתחם הענישה שנקבע בשלב השני (אלא אם מתקיים אחד משני חריגים שיפורטו להלן). כאן המקום לציין כי הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה הנבחנות בעת קביעת מתחם הענישה (כמפורט בסעיף 40ט לחוק העונשין), והנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה הנבחנות בגזירת העונש (כמפורט בסעיף 40יא לחוק העונשין) אינן רשימה סגורה, ואין בנסיבות שציין המחוקק ופֵרטן במפורש, כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לשקול נסיבות נוספות (סעיף 40יב לחוק העונשין).

קביעת מתחם הענישה

23. הנתיב שעל בית המשפט לילך בו בבואו לקבוע את מתחם הענישה, מעוגן בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין:

"בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט".

מתחם הענישה יקבע אפוא בהתאם לעיקרון ההלימות, ועל מנת ליישמו יתחשב בית המשפט בשלושה אלה: ראשית, בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו; שנית, במדיניות הענישה הנהוגה; ושלישית, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. נבאר שיקולים אֵלו להלן, אך לפני כן נדגיש כי עקרון ההלימות מביא בחשבון את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם. כלומר, יש להתחשב לא רק בסוג העבירה שבוצעה, אלא גם בנסיבות שבהן בוצעה ובמידת אשמו של הנאשם בביצועהּ. על כן, אין זה מן הנמנע כלל, שלאותה עבירה יהיו כמה מתחמי ענישה שונים הנגזרים מן הנסיבות הספציפיות שבהן נעברה. אולם גם זאת יש לעשות במידה, כפי שכתב השופט ג'ובראן:

"כמוסכם על הכל, נקודת המוצא לבחינת העונש ההולם דבר עבירה הוא בקביעת מתחם הענישה הראוי לעבירה בנסיבותיה (ובכללן מידת האשם של מבצע העבירה). ברי, כי אין משמעות הדבר שבכל מקרה ומקרה 'יומצא הגלגל מחדש', וייקבע מתחם ענישה המותאם לנסיבות הספציפיות של ההליך. קביעה שכזאת הייתה מרוקנת מתוכן את סעיף החוק והיא נוגדת את תכליתו. מאידך, אין לקבוע מתחם ענישה כללי, הכולל קשת רחבה מאוד של מעשים אפשריים. ככל שעסקינן בעבירות דוגמת עבירת השוד, בה ניתן להצביע על מדרג של חומרה, עלינו לזהות את מתחם הענישה הראוי לקבוצות המעשים הדומים בנסיבותיהם..." (ע"פ 7655/12 פייסל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], פסקה 7 (4.4.2013)).

24. ודוק: רק השיקולים הקשורים בעבירה משוקללים בקביעת מתחם הענישה. נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מובאות בחשבון בשלב זה, וממילא לא יובילו לשוני בין מתחמי הענישה של שני נאשמים אשר לקחו חלק דומה בביצוע אותה עבירה באותן הנסיבות, כפי שסבר בטעות בית המשפט המחוזי (פסקה 43 סיפא לגזר הדין). נסיבותיו האישיות של הנאשם יובאו במניין השיקולים בקביעת העונש המתאים בתוך מתחם הענישה; לא בקביעת המתחם עצמו. עוד מן הראוי לציין בהקשר הזה כי המחוקק אמנם לא התייחס להיקפו הרצוי של מתחם הענישה, אולם ברי כי מתחם רחב מאוד לא ישרת את תכליתו של תיקון 113 (השופט עמי קובו "פירוש לתיקון מס' 113 לחוק העונשין בעניין הבניית שיקול הדעת בענישה" עלון השופטים 14, 3 (2012)).

25. אלה הן אמות המידה אשר אותן יבחן בית המשפט בבואו לקבוע את מתחם הענישה:

(א) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו. קרי, חומרת העבירה (דברי ההסבר, בעמוד 447).

(ב) מדיניות הענישה הנוהגת.

(ג) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40ט: בבואו לבחון את הנסיבות המפורטות להלן, יתחשב בית המשפט "בהתקיימותן... ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשה העבירה ועל אשמו של הנאשם" (סעיף 40ט(א) לחוק העונשין). הנסיבות המפורטות שם הן מגוונות. יש שבכוחן להשפיע לקולא או לחומרה; יש שלקולא בלבד; ויש שלחומרה בלבד (סעיף 40ט(ב) לחוק העונשין). הנסיבות שבכוחן להשפיע לקולא או לחומרה הן (לפי ספרורן שם): (1) התכנון שקדם לביצוע העבירה; (2) חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשם בביצוע העבירה; (3) הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה; (4) הנזק שנגרם מביצוע העבירה; (5) הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה. הנסיבות שבכוחן להשפיע לקולא בלבד הן: (6) יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו; (7) יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלו על מעשהו, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה; (8) מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות בו על ידי נפגע העבירה; (9) הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב' לפרק ה'1. הנסיבות שבכוחן להשפיע לחומרה בלבד הן: (10) האכזריות, האלימות וההתעללות של הנאשם בנפגע העבירה או ניצולו; (11) הניצול לרעה של כוחו או מעמדו של הנאשם או של יחסיו עם נפגע העבירה.

גזירת עונשו של הנאשם

26. לאחר שבית המשפט קבע את מתחם הענישה ההולם למעשה העבירה, עליו לגזור את העונש המתאים לנאשם בתוככי אותו מתחם שנקבע בשלב הקודם. בעשותו כך, על בית המשפט להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין:

"בתוך מתחם העונש ההולם יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40יא, ואולם בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה".

27. הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מפורטות בסעיף 40יא לחוק העונשין. בית המשפט רשאי להתחשב בהתקיימותן "ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר כי ראוי לתת להן משקל בנסיבות המקרה" (שם). אלה הן הנסיבות: (1) הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו; (2) הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם; (3) הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו; (4) נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב; (5) מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה; (6) שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו; (7) התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה; (8) נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה; (9) התנהגות רשויות אכיפת החוק; (10) חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה; (11) עברו הפלילי של הנאשם או העדרו.

28. ככלל יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם הענישה, אשר נועד כאמור להגשים את עקרון ההלימות. ברם, בית המשפט מוסמך לקבוע עונש החורג ממתחם הענישה, במידה והתקיים אחד משני חריגים: האחד הוא חריג לקולה, אם "מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם" (סעיף 40ד(א) לחוק העונשין); והשני הוא חריג לחומרה, אם "מצא כי יש חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות, וכי החמרה בעונשו והרחקתו מהציבור נדרשות כדי להגן על שלום הציבור" (סעיף 40ה לחוק העונשין). שני שיקולים נוספים שבית המשפט רשאי להתחשב בהם בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם הם הרתעה אישית והרתעת הרבים (סעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין). אולם, בשונה משני השיקולים הראשונים שצוינו לעיל (שיקום והגנה על שלום הציבור), בגינם רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם הענישה, הרי שבית המשפט איננו מוסמך לחרוג ממתחם הענישה בשל שיקולי הרתעה (על מדרג ההיררכיה בין שיקולי הענישה השונים ראו קובו, בעמוד 5)".

ראה:

ע"פ 8641/12 סעד – מדינת ישראל (מיום 5.8.13).

7. הנאשמים הורשעו בעבירות על חוקי עבודה סוציאליים, אשר נועדו להגן על עובדים בכלל, ועל נשים בהריון ונשים שילדו בפרט. כמו כן, חוק שכר מינימום נועד להבטיח בטחון כלכלי בסיסי לעובד, דהיינו לאפשר לו להתפרנס בכבוד; קל וחומר עת מדובר בעובדת אשר עמדה לצאת לחופשת לידה, על כל נפקויותיה הכלכליות במישור היחסים בין המתלוננת לביטוח לאומי, כמו גם ביחס לשאר הזכויות הכספיות הנובעות מתשלום המשכורות שהולנו.

גם חוק הודעה מוקדמת הינו מתחום הביטחון הסוציאלי, ולפיו לעובד זכות לקבל מכתב מהמעביד בסיומם של יחסי העבודה, בו מצוינת תקופת עבודתו.

המניע העומד מאחורי העבירות בהן הורשעו הנאשמים הינו המניע הכלכלי בדרך כלל.

מתחם הענישה נקבע לפי עקרון ההלימות, קרי יש לקבוע עונש הולם בגין העבירות שביצעו הנאשמים, תוך התייחסות לערך החברתי שנפגע מביצוען, למידת הפגיעה שנגרמה ולמדיניות הענישה במקרים כגון דא. בנוסף, יש לקחת בחשבון את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות מצד הנאשמים.

ביחס לעבירות בהן הורשעו הנאשמים, נקבעו בפסיקה האינטרסים המוגנים אשר עמדו בבסיס החוקים, כמו גם הסנקציות על אלה המפרים אותם. כך למשל, ביחס לעבירה על חוק שכר מינימום בה הורשעו הנאשמים במקרה דנן, נקבע כדלהלן בפסיקת בית הדין הארצי בפרשת עמרם:

"...עוד לקחנו בחשבון את החשיבות החברתית העומדת בבסיסו של חוק שכר מינימום, להבטיח "קיומה של רשת מגן בסיסית" ו"קיום אנושי בסיסי לכל אחד מהפרטים בחברה" (ע"פ 24/05 א.ח. מור אחזקות (1992) בע"מ – מדינת ישראל, מיום 14.7.08), ואת הצורך בהרתעת מעסיקים העומד בבסיסה של הנורמה הפלילית."

ראה: ע"פ (ארצי) 38980-04-10 מדינת ישראל – עמרם (מיום 26/8/10).

גם ביחס לחוק עבודת נשים נקבעו בבית הדין הארצי קביעות ברורות בזו הלשון:

"בהוראת סעיף 9 לחוק עבודת נשים, בו נקבע איסור על פיטורי עובדת בהיריון, ואף לאחר חזרתה מחופשת לידה, אלא בהיתר שהתקבל לכך מאת גורם שלטוני שמחוץ למקום העבודה, טמונה הגנה מיוחדת לאישה העובדת. הגנה מיוחדת זו נדרשת במגמה לשרש תופעות חברתיות פסולות של הפליית נשים בכלל, ונשים בהריון בפרט"

ראה: ע"ע (ארצי) 133/09 מלחם – מועצה מקומית ג'דידה מכר (מיום 22.1.12).

ביחס לעבירה על חוק הודעה מוקדמת, למכתב המעביד המציין את תקופת ההעסקה חשיבות גדולה עבור העובד; ובין היתר יש בו כדי לאפשר לעובד לקבל דמי אבטלה, כמו גם צבירת ותק לזכויות שונות בביטוח הלאומי ובקרנות פנסיה.

8. בפסקי דין שניתנו על ידי בית הדין הארצי ובתי הדין האזוריים ביחס לעבירות בהן הורשעו הנאשמים דנן נקבעו העונשים הבאים:

ע"פ (ארצי) 56/09 מדינת ישראל – פרחי (מיום 25/2/10)-

במסגרת פסק דין זה הותיר בית הדין הארצי על כנו גזר דין של בית הדין האזורי, בו הוטל על הנאשם קנס בסך 10,000 ₪.

ע"פ (ארצי) 54/09 מדינת ישראל- עופר כהן סוכנויות לביטוח (1990) בע"מ (מיום 14/7/10)-

בית הדין הארצי גזר על כל אחד מהנאשמים, אשר לא שילמו לעובדת שכר כלל במשך 3 חודשים, קנס בסך 30,000 ₪.

העז (ת"א) 2448/09 מדינת ישראל- עמותת מרכז פדגוגי בית יעקב (מיום 3/8/11)-

הוטל על הנאשמת קנס בסך 45,000 ₪ המהווה 30% מהקנס המירבי (150,600 ₪) בגין עבירה על חוק עבודת נשים.

ת"פ 81/10 מדינת ישראל – חברת מוסקו מזון בע"מ (מיום 19/11/12 )-

הוטל על הנאשמת קנס בסך 30,000 ₪ בגין עבירה על חוק עבודת נשים.

9. במקרה דנן, עסקינן בנאשמים אשר מנעו מהמתלוננת להשתכר שכר מלא ולהתפרנס בכבוד במשך חודשיים, ואף סירבו להשיבה לעבודה לאחר חופשת הלידה.

כפי שצויין לעיל, בית הדין הארצי הותיר על כנם את גזרי הדין של בתי הדין האזוריים לעבודה בעניין חוק עבודת נשים וחוק שכר מינימום, ולעיתים אף החמיר עם הנאשמים בביצוע עבירות כגון דא. מעיון בעונשים שנגזרו, עולה כי יש להתייחס בחומרה רבה לנאשמים בעבירות אלו.

במקרה דנן, הנאשמים לא שילמו שכר מינימום בסכום מצטבר של למעלה מ- 3,000 ₪ בגין שני חודשי עבודה.

בנוסף, כפי שעלה מפסק הדין האזרחי אשר ניתן על ידי בית הדין לעבודה, התברר כי הנאשמים פיטרו את המתלוננת לאור אובדן אמון בה על רקע החשדות שעלו נגדה, ולא כדי להפיק רווח כלכלי כלשהו, אך זאת ללא קבלת אישור כדין של משרד התמ"ת.

לפיכך, ובשים לב לנסיבות ביצוע העבירה, הרי שמתחם הענישה הראוי נע בין הקנס המינהלי העומד על סך של 5,000 ₪ לבין 30% מסכום הקנס המירבי המצטבר בגובה 452,000 ₪ לשתי עבירות על חוק שכר מינימום.

באשר לחוק עבודת הנשים, מצאתי לנכון לקבוע כי מתחם הענישה צריך לנוע בין 10% מהקנס המירבי שגובהו 150,600 ₪ לבין 50% ממנו.

באשר לעבירה על חוק הודעה מוקדמת, הרי שמתחם הענישה ההולם נע בין 10% מהקנס המירבי (שגובהו 14,400 ₪) לבין 60% ממנו. יצויין כי המאשימה ביקשה להטיל על נאשם 2 קנס בשיעור של 10% מהקנס המירבי בגין עבירה זו.

בנסיבות העניין, במסגרת גזר דינם של הנאשמים, מצאתי לנכון להעניק משקל לנסיבות הבאות:

אין חולק, שבמקרה דנן נעברו עבירות אשר על בית הדין ליצור הרתעה בקרב הציבור הרחב כדי למנוע הישנותן.

מנגד, הנאשמים כבר אינם מנהלים עסק עצמאי משלהם, והנאשם 2 עובד כשכיר.

כמו כן, לנאשמים לא היה נסיון בניהול עסקים, וגם לכך יש ליתן את הדעת.

בפסק הדין האזרחי שניתן בבית הדין, חוייבה הנאשמת 1 לשלם לתובעת (המתלוננת בענייננו) סכומים נכבדים בסך כולל של למעלה מ – 60,000 ₪.

הנאשמים נעדרים עבר פלילי, ומנעו ניהול מסכת ראיות מלאה ומתן הכרעת דין מנומקת, ובכך חסכו זמן שיפוטי יקר.

עוד יש לקחת בחשבון את מצבם הכלכלי הקשה של הנאשמים שנתמך במסמכים, ואת הזמן הרב שעבר מאז מועד ביצוע העבירות.

עוד התרשמתי, כי הנאשמים העסיקו עובדים נוספים, ולא ביצעו כל עבירה כלפיהם. בנוסף, במסגרת פסק הדין האזרחי הוחלט שלא להרים מסך כנגד נאשם 2, כך שהתביעה האזרחית כנגדו נדחתה. הדבר מתיישב עם התרשמותי שההתנהלות כלפי העובדת לא היתה בזדון, וממילא לא ממניעים כלכליים או אפלייתיים.

לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות, הגעתי למסקנה כי יש לגזור את עונשם של הנאשמים בהתאם למתחמי הענישה שנקבעו לעיל, אם כי בגבולם התחתון של המתחמים, ואין לחרוג מהם לכאן או לכאן.

10. לפיכך, הנני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים:

נאשמת 1-

הנני משית עליה קנס בשיעור 30,000 ₪ בגין אי תשלום שכר מינימום בשני המקרים נשוא כתב האישום.

בגין העבירה על חוק עבודת נשים, הנני משית עליה קנס בסך 26,000 ₪.

ביחס לעבירה על חוק הודעה מוקדמת, הנני משית עליה קנס בסך 5,000 ₪.

הקנס המצטבר בגובה 61,000 ₪ ישולם ב-30 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. התשלום הראשון ישולם ב 1.2.14 , ויתר התשלומים ישולמו בכל 1 לחודש עוקב.

נאשם 2-

הנני משית עליו קנס בשיעור 20,000 ₪ בגין אי תשלום שכר מינימום בשני מקרים נפרדים, דהיינו סך של 10,000 ₪ בגין כל הפרה.

בגין העבירה על חוק עבודת נשים, הנני משית על נאשם 2 קנס בסך 16,000 ₪.

ביחס לעבירה על חוק הודעה מוקדמת הנני משית עליו קנס בסך של 1,500 ₪.

הקנס המצטבר בסך 37,500 ₪ ישולם ב-20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. התשלום הראשון ישולם ב- 15.2.14, ויתר התשלומים בכל 15 לחודש עוקב.

10. כמו כן, הנאשמים יחתמו על התחייבות בסך 226,000 ₪ להמנע מביצוע העבירות בהן הורשעו, וזאת למשך 3 שנים מיום גזר הדין, כאמור בסעיף 72 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

11. הנאשמים ייפנו אל מזכירות בית הדין לקבלת שוברי תשלום, וכן לשם חתימה על התחייבות.

12. גזר הדין ישוגר לצדדים בדואר רשום, לפי בקשתם.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ד, (11 דצמבר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.