בשם התובע

בת"א 33712-06-10: עו"ד אבתסאם טנוס

בשם נתבעת 1

(התובעת בת"א 15825-08-11): עו"ד אבראהים ח'ורי

בשם נתבעים 5-2: עו"ד אלעד יעקבסון

בשם נתבעת 6: עו"ד פנינה פריצקי

בשם נתבע 7: אין הגנה

הרקע להגשת-התביעות

1. עד לשנת 2008 עמד על מקרקעי-המדינה ברחוב חנה סנש בלוד, בגוש 3960, חלקה 22, בית-מגורים בא-בימים, בנוי בסגנון ערבי מיוחד. הבית והבוסתן שסביבו הוקנו לרשות-הפיתוח, לפי חוק רשות פיתוח (העברת נכסים), תש"י-1950, חלֶף בעליהם הקודמים. עמידר ריכזה, עבור רשות-הפיתוח, את הטיפול בנכס זה. ביום 24.1.1967 היא השכירה חלק מן הבית למגוריהם של בני-הזוג סלימאן ופרסן טנוס. על אף, שהחוזה נקב בתקופת-שכירות מוגבלת, הקנה לו החוק שעמד אז בתוקף – חוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, מעמד של חוזה לשכירות מוגנת.

הגב' פרסן טנוס, שנותרה לאחר אישהּ המנוח, הלכה לעולמה בשנת 1991. בנם, מר חנא טנוס, נכנס בנעליהם כדייר מוגן. בתאריך 16.2.1997 נקשרה עמידר עם הבֵּן בהסכם-שכירות חדש, שהוסיף למושכר המוגן מבנה שני. כך נעשה חנא לשוכר מוגן של חלק-הבית ועוד של המבנה הנוסף, ויכונו להלן יחד: "הבית".

2. חנא הסתבך בפלילים. הוא נכלא בבית-הסוהר מיום 4.1.2001 ועד ליום 5.5.2002; ואחר כך שוב בין 2.2.2003 לבין חודש פברואר 2009. ביום 28.3.2005, בעת ששהה בכלא, הגישה נגדו רשות-הפיתוח, ומשום מה גם נגד אמו המנוחה, תביעה לפינוי-הבית (להלן: תביעת-הפינוי) ולתשלום של חוב כספי. התביעה הוגשה לבית-משפט השלום ברמלה (ת"א 1766/05 היה מספרה הישן ולימים היא מוספרה, בבית-משפט זה, ת"א 15828-08-11).

בתביעת-הפינוי נטען כי הדיירות המוגנת פקעה בשל אי-תשלומם של דמי-השכירות המתחייבים ובשל נטישתו של הבית. כתב-הגנה לא הוגש, ובעקבות כך הוציא בית-משפט השלום ברמלה (כבוד הרשם (דאז) דן סעדון) תחת ידו, והיה זה ביום 14.2.2006, פסק-דין בהעדר-הגנה. פסק-הדין ניתן על יסודם של אישורי-מסירה, שהוצגו לבית-המשפט. על המסירה הפְקידה התובעת בתביעת-הפינוי, רשות-הפיתוח באמצעות עמידר, את חברת-המסירות א.מ. טייגר בע"מ, היא נתבעת 6 דכאן. שליח מטעמה של זו, מר אלכס חלמסקי והוא נתבע 7, חתם ביום 19.1.2006 על שני תצהירים להוכחתה של מסירה כדין. בתצהיר הראשון, שנגע למסירתם של מסמכי-התביעה לגב' פרסן טנוס, כזכור – המנוחה, הוא כתב כך:

"התבקשנו לבצע מסירה אישית לנדון טנוס פרסן בכתובת חנה סנש 32/2 לוד. בבדיקה שערכנו התברר שהנדון אינו מתגורר בכתובת הנ'ל. הנדון אותר בכתובת: בלפור 2, לוד. בתאריך 02/01/2006 נמסר למורשה של הנמען, אך מורשה של הנמען סרב לחתום על אשור מסירה".

אם אניח, מבלי לפגוע חלילה באיש, כי המען: בלפור 2, לוד, אינו מענו של בית-קברות בעיר זו, ודומני כי יש יסוד להנחה הזו היות שטרם נתקלתי במוּרשה לקבלתם של דברי-דואר בבית-עלמין, אין זאת אלא כי פגם ממשי נִּגַע בפעולתה של חברת-המסירות ופגם ממשי לא פחות נגע בתצהירו של השליח. ליקוי דומה נפל בתצהירו השני של מר חלמסקי ונגע למסירה, כביכול, למר חנא טנוס. גם נמען זה אותר בידיו האמונות בכתובת ההיא, וגם מורשה מטעמו סרב, כנטען, לחתום על אישור-המסירה. זאת, אשוב ואזכיר, ביום 2.1.2006 ובו היה מר טנוס כלוא בבית-הסוהר. בקיצור ולענין: לאו מסירה כדין הייתה זו ואיש מבין הנתבעים בתביעה ההיא – גב' פרסן במקום-מנוחתה האחרון ומר חנא בכלאו – לא קיבל לידיו את מסמכיה.

בחודש אפריל 2009, ומר טנוס שוב אינו במלוא-חושיו – אחיינו התובע כאן, מר אדוארד טנוס, מונה לו לאפוטרופוס – הוגשה בקשה לביטולו של פסק-הדין הזה. פסק-הדין בוטל, מחובת-הצדק, ביום 28.2.2010. ימים ספורים לאחר מכן, ביום 4.3.2010, נאסף חנא טנוס אל אמו ונסתלק מן העולם. אם סברת כי בכך הקִיץ הקץ על תביעת-הפינוי, ששוב נעשתה תלויה ועומדת, הרי שלא כך היה; ולא מחמת זה שאדם אחר בא לגור בבית.

3. קודם למותו הגיש מר טנוס, אי-אז בחודש יוני 2009, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה בנזיקין (להלן גם: התביעה הנזיקית). סכומה הועמד בידי מגישהּ על 2,932,000 ש"ח. היות שסכום זה – גבוה הוא, מייד גילתה את עצמה בקשה לפטור מאגרה. ביום 6.5.2010 קבע הרשם דאז של בית-המשפט המחוזי, כבוד השופט חגי ברנר, כי סכומה הסָּביר של אותה תביעה, שהמרכיב הלא-ממוני בה נוּפח – זו לשוני-שלי – מעל ומעבר למידה, הוא לכל היותר 1,200,000 ש"ח. פטוֹר מאגרה ניתן עד לתקרתו של סכום זה ובעקבות כך תוקן כתב-התביעה והסכום הנתבע הועמד על סך זה בלבד. היה מי שסבר כי הדבר השמיע סמכות ענינית לבית-משפט השלום וכך ארע כי התביעה הנזיקית, שמוספרה תחילה ת"א 1689/09, מצאה את דרכה לכאן והרי היא, בלבושה החדש – ת"א 33712-06-10 – מונחת לפנַי. עם פטירתו של המנוח בא בנעליו – ראו הודעה מיום 4.7.2011 – יורשו, התובע דכאן.

4. זה המקום לומר כי אני מקבל את מה, שהניחה התביעה לפנַי לענין מעמדו של התובע כיורשו כדין של המנוח. לא זו השאלה, העומדת לבירור כאן ואסתפק בצוואה ובצו בית-הדין לקיומה, כפי שצורפו לתצהירי-התובע. הדבר אינו שולל, כמובן, את הכוח להעלות כל טענה עתידית לפי דין, ואינני רואה מקום להעמיק בדבר מעבר לזאת.

5. התביעה הנזיקית הסבה עצמה, בפרט, על התנהלותן של הרשויות בתקופה, שבין מתן פסק-הדין לפינוי-הבית בהעדר-הגנה לבין ביטולו. ביום 17.9.2008 שיגר מִנהל-ההנדסה בעיריית לוד – ובאותה עת נוהלה בידי ועדה קרואה, שבראשה נתבע 4 דכאן – מכתב לעמידר. היה זה דו"ח מאת מהנדס, עובד-העירייה, אינג' מרדי נוגזר, הוא הנתבע החמישי בתביעה הנזיקית, בדבר-מציאתו של הבית – מסוכן. "בתקרה ו[ב]קירות של המבנה", כתב מהנדס זה, "נראים סדקים רבים, ברזל חלוד וחשוף. גושי בטון מ[ה]תקרה ו[מה]קירות מתפוררים ונופלים. לסיכום: מצב המבנה מסוכן ויש להורס[ו]. כל האחריות על חב' עמידר". מכתב זה לא פקד את עמידר כרעם ביום בהיר. היא זו, שפנתה לגורמי-העירייה בבקשה כי הבית ייהרס מחמת מסוכנות (מכתבה נספח לתצהירו של אינג' נוגזר; ראו גם הפרוטוקול, בעמ' 143, ש' 17). על יסוד חוות-דעתו של אינג' נוגזר, ובו-ביום עריכתה, הוציא יושב-הראש של הוועדה הקרואה צו להריסת-הבית, לפי סמכותו בסעיף 249(13) לפקודת-העיריות "לצוות כי ייהרסו בנינים, המעכבים או מפריעים אוורור, או שהם בלתי סניטריים או מזיקים מבחינה אחרת לבריאות הציבור, או שהם מסוכנים". לא חלפו אלא כעשרה ימים והבית נמחה מעל פני-האדמה.

6. אפנה עוד לשתי החלטות. בקשר לתביעת-הפינוי קבע מותב קודם של בית-משפט זה, כבוד השופט יאיר דלוגין, שהתביעה הנזיקית הונחה לפניו כי "נראה לכאורה כי ייתכן ומתייתר ניהול התביעה בבית המשפט ברמלה. [עם זאת], בשני התיקים עומדת פלוגתא זהה והיא – האם הפר המנוח את חוזה השכירות והאם בשל כך הייתה הנתבעת 1 רשאית לפנותו מן המושכר. בתיק שלפנַי [התביעה הנזיקית], הכרעה בפלוגתא זו דרושה שכן אם אגיע למסקנה כי המנוח הפר את חוזה השכירות, ייתכן ולמרות הפגם הנטען בהליכי הפינוי והריסה, לא תעמוד ליורשי המנוח התביעה הכספית הנוכחית" (החלטה מיום 28.4.2011). הצדדים הונחו לפנות בבקשה מתאימה לנשיאתו של בית-המשפט העליון.

ביום 28.7.2011 פסקה כבוד הנשיאה דורית ביניש, בסמכותה לפי התקנה השביעית לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כי תביעת-הפינוי בת"א 1766/05 תועבר מבית-המשפט ברמלה לבית-משפט השלום בתל אביב-יפו וכי הדיון בה יאוחד עם התביעה הנזיקית בת"א 33712-06-10. עם ההעֲברה לבית-המשפט בתל אביב-יפו זכה, כאמור, התיק משנת 2005 למספר חדש – ת"א 15828-08-11, משָׁל היה הוא תובענה, שהוגשה בשנת 2011. הרי הן שתי התובעות, במאוחד, להכרעתי.

תביעת-הפינוי – דינה סילוק

7. כמו מאליו נהיר כי כל שחר אין, ולא היה, להותרתה של תביעת-הפינוי תלויה ועומדת. המחשבה, כי לצורך הכרעה בתביעה הנזיקית יש להשאיר על כנה, ואף לברר, תביעה שאבד עליה הכלח, היא חסרת-ממש. אמת, מה שנדרש לברר בגדריה של התביעה הנזיקית – יבורר. אך תביעה לפינויו של נכס, ששוב אינו קיים, ממחזיק, ששוב אינו חי – לאו תביעה היא. התביעה הזו מסולקת, בדרך של מחיקה כמתחייב, מלפניו של בית-משפט זה. המחיקה אינה כוללת, עם זאת, את התביעה לסעד כספי ותידון לסופם של דברים.

תמצית-הטענות בתביעה הנזיקית

8. אנסה לדלות מבין אסופת-הטענות העמוסה יתר על המידה, שערמה באת-כוחו של התובע לפתחו של בית-המשפט, את העילות בנזיקין. שכן, את אלו יש להציג באורח פרטני וחד. אין הן מוֹצאות מדְרך-רגל מבוסס באזורי-סְפַר. מעשה-הנזק הוא כפול: אובדנה של הזכות לדיירות מוגנת ואחר כך אובדנו של המושכר המוגן, על תכולתו הנטענת. כל היתר – נגרר לאלה. ובקשר להם, עיקר מצוי בטענה כי כל אחד ואחד מן הנתבעים חטא ברשלנות. לרשות-הפיתוח מיוחסת התרשלות באי-המצאתם של מסמכיה של תביעת-הפינוי למר טנוס; התרשלות באי-עמידה על כך כי זכותו לדיירות מוגנת בבית לא פקעה; התרשלות בהצגתו של המידע הנכון לפניהם של גורמי-העירייה בקשר לבית עובר להוצאתו של צו-ההריסה והתרשלות בשיתוף-הפעולה עם ההריסה. גורמי-העירייה, הם נתבעים 5-2, התרשלו, כנטען, בכך שהוציאו צו הריסה לבית על אף, שלא היה מסוכן כל עיקר ומכל מקום לא היה מסוכן במידה אשר הצדיקה את הריסתו. חברת-המסירוֹת והשליח מטעמה, בתורָם, התרשלו בכך שלא הבטיחו מסירה כדין של מסמכי-התביעה, ענין שסלל את הדרך להפקעתה של הזכות לדיירות מוגנת ולהריסתו של הבית בלא שתוכל לבוא על כך התנגדותו של מר טנוס.

לחברת-המסירות ושליחהּ, ועמם לרשות-הפיתוח, יוחסה גם תרמית. הסיכומים "גאלו" את נתבעים 5-2 מטענה זו על אף, שבכתב-התביעה היא הועלתה גם כלפיהם. בתמצית הייתה הטענה כי פסק-דינו של בית-המשפט ברמלה הושג על יסודו של מצג כוזב, שצריך היה לדעת כי יפגע במר טנוס. גם עוולה של הפרת-חובה חקוקה יוחסה לרשות-הפיתוח, הן מכוח חובתה הכללית לנהוג בהגינות ובנאמנות כלפי הציבור והן מכוח חובותיה כבעלת-בית לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. חברת-המסירות והשליח הואשמו שסטו גם הם מחובתם החוקית, זו שלפי תקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 וענינה באופן-המצאתם של כתבי בית-דין. אפילו נתבעים 5-2 לא מילאו, כנטען, את התפקידים אשר ייעדה להם החקיקה והכוונה היא לחוק העזר העירוני בענינם של מבנים מסוכנים.

דיון

תרמית

9. בפתחם של דברים נמצא לי מקום להסיר מן הדרך את מה, שאיננו עיקר בתובענה זו, היינו, הטענות לעוולות נוספות זולת רשלנות. טענת-התרמית היא טענה קשה ואין כוונתי אך להיבט המוסרי. תביעה בגין תרמית, לפי סעיף 56 לפקודת-הנזיקין, מחייבת הוכחתה של כוונה "להטעות את התובע"; הטעיה בפועל של התובע וגרימתו בשל כך, לתובע, של נזק ממוני לבדו. שאלה לא פשוטה היא, בעינַי, כלום קבלתו של פסק-דין נגד אדם, שנטען כי הושג מתוך הטעיתו של בית-המשפט, כמוה כתרמית כלפי אותו אדם. כשלעצמי נוטה הייתי להשיב בשלילה לשאלה זו, אלא שהעֲמקה אינה נדרשת כאן. הסיבה לכך היא שלא הוכחה לפנַי כוונה להטעות את בית-המשפט, וממילא את המנוח, בהצגתם של מסמכי-התביעה כאילו נמסרו לו.

לא אוכל לדעת מאין שאב התובע את הטענה כי נתבע 7 "ביצע תרמית של ממש" (פִּסקה 11 לסיכומיו). שתיקתו של נתבע זה, והעובדה שהוא לא התגונן מפנֵיה של התובענה, אינן שקולות להוכחתה של תרמית, מה גם שזו שורשרה, לפי עמדת-התביעה, מנתבע זה אל רשות-הפיתוח ואל חברת-המסירוֹת גם יחד. הוכחה נדרשת אפילו בהעדר-הגנה, לפי המציעא לתקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שכן התביעה איננה "על סכום כסף קצוב". אלא, שנתבע 7 אפילו לא נקרא להעיד. דָבר על הלך-רוחו לא הוכח לפניו של בית-המשפט. תרמית לא הוכחה.

הפרת-חובה חקוקה

10. טענה לקיומה של עוולה זו בשל הפרה של חובות אשר מן הדין הכללי – כחובה לנהוג בתום-לב או כחובתה של רשות מנהלית לנהוג בנאמנות ובהגינות כלפי הציבור – אינה יכולה לצלח. חובה חקוקה היא החובה לפעול לפי האמור בדבר-חקיקה נתון או בצֶבר של דברי-חקיקה כאלה, ולהגנה על כך נועד קיומה של העוולה בפקודת-הנזיקין. חובה, שקמה מעקרונות-יסוד אשר מן הדין הכללי, מבלי למעט מחשיבותה, אינה "חובה חקוקה".

11. חוק-עזר עירוני, לעומת זאת, הוא דבר-חקיקה שכזה. אך מובן כי כל חובה שמטיל חוק-העזר, על החייב – לקיים ואם לא קִיים, הרי שלכל הפחות נפתח הפתח לייחס לו את העוולה הנדונה. אקדים ואומר כי התקשיתי להשלים עם העובדה, שבעניננו לא ידעה התביעה אפילו לנקוב בשמו של חוק-העזר הנוגע בדבר, משָׁל שלחה היא את לחמה על-פניו של נהר-החקיקה העירונית, בתקווה כי ברבות-הימים יימצא משהו. ובכן, החוק הוא חוק עזר לדוגמה לעיריות (הריסת מבנים מסוכנים), תשל"ב-1972, ק"ת 1278 (חוברת מס' 2858), שאימצה עיריית לוד בחודש נובמבר 1972 (ק"ת תשל"ג 377).

עיון בהוראותיו של חוק-העזר הזה, המקיף תשעה סעיפים, מגלה כי הוא מטיל חובה על שניים: על בעליו של נכס דלא ניידי ועל הרשות המקומית. הבעלים חייב, לפי סעיף 2 לחוק-העזר, "להחזיק את בִּנְיָנוֹ במצב המבטיח את שלום המחזיקים בו ואת שלום הציבור", ואם הוא חושש למצב-הבנין, "יודיע על כך מיד לראש העיריה". רשות-הפיתוח, אומַר מעבר לדרוש, ודאי שלא הפרה את חובתה זו בפנייתה בענינו של הבית לעיריית לוד. היפוכם של דברים הוא נכון.

הרשות המקומית, מצדה, חויבה בחוק-העזר בשלוש: בחובה לערוך מעת לעת סקר לאיתורם של מבנים מסוכנים (סעיף 2(ג) לחוק-העזר); בחובה להניח לפניו של ראש-העירייה דין-וחשבון, ערוך בידי המהנדס מבצֵע-הסקר (שם); ובחובה לטפל בבנין מסוכן – בדרך של דרישה, שהומצאה כדין, לתיקונו בידי-הבעלים; תיקונו בפועל בידי-העירייה במקרה של סכנה, שאיננה מיידית (סעיף 3) או נקיטתם, באישורו של הממונה על המחוז במשרד-הפנים, של צעדים למניעת-גישה למבנה או להריסתו, אם יש בו סכנה מיידית למחזיקים או לציבור (סעיף 4 לחוק-העזר).

הנה כי כן, חוק-העזר התווה דרך, שאמורה להיות לא רק יעילה בטיפול במבנים מסוכנים כי אם גם הוגנת ומידתית. שני יסודות אחרונים אלה מצויים בהבחנה בין סכנה מיידית לסכנה, שאיננה כזו; בנקיטתו של אמצעי, שפגיעתו פחותה מפגיעתה של הריסה, במקרה שאין סכנה מיידית ובחובה להודיע על הדברים לבעל-הבית. הסעיף הראשון לחוק-העזר, ומגדיר מיהו "בעל" של מבנה, מונה עם הקולעים להגדרה זו גם מי, שהוא דייר מוגן במבנה. אטעים כי על אף, שחובת-ההודעה אשר בחוק-העזר מתייחסת אך להודעה במובן של דרישה לטיפול, מאליו מובן כי נדרש להודיע לבעל-הבית גם על כל צעד אחֵר שנוקטת הרשות. את החובה הכללית הזו, והיא מעיקרי-פעולתה של רשות מִנהלית, יש לקרוא, בדרך של פרשנות, אל בין הוראותיו של החוק כחלק בלתי-נפרד הימנו. מידתה של "מיידיות"-הסכנה תקבע, אך מובן, את אופן-יישומה של זכות-הטיעון העומדת, גם היא עיקר יסודי של משפט, לבעל-הבית.

12. אינני סבור כי גורמי-העיריה הפרו את חובותיהם שלפי חוק-העזר הזה. בכל הנוגע לעמידה על מצבו של הבנין באמצעותו של איש-מקצוע ויידועו של הגורם הממונה קיימה העירייה את הנדרש ממנה. במָּקום, שבו בעלת-הבית היא שפנתה אל העירייה בבקשה להריסתו של הנכס אשר בבעלותה ובהתחשב בכך שהעירייה לא ידעה, ולא הוכח כי הייתה צריכה לדעת, על השתלשלות-הדברים בענינו של הדייר המוגן, אין לקבוע כי היא הפרה את חובותיה הנוספות – חובת-היידוע והחובה לנהוג מידתיות בסילוקה של הסכנה.

13. אשר לטענה כי רשות-הפיתוח הפֵרה, עובר להריסה, את חובתה לערוך תיקונים בבית, לפי הפרק החמישי לחוק הגנת הדייר: חובה כזו אכן קיימת, אלא שאין יסודה אלא בקשר, שבין המשכיר לבין שוכרו. במָּקום, שבו סבור המשכיר כי השוכר איבד זה מכבר את זכותו לדיירות מוגנת; הוא מניח תביעה בנדון לפתחו של בית-המשפט ועושה הוא זאת לא פחות משלוש שנים קודם לביקורו של מהנדס, שמצא את הבית במצב פיזי רעוע, אין לראות בהימנעותו מתיקון משום הפרתה של חובת-משכיר לפי החוק. כך הוא לראשית-הדברים. כך הוא, ודאי, לאחר שתביעת-הפינוי נתקבלה, שנתיים קודם לביקור הזה, בפסק-דין שהיה, לכל היותר, ניתן לביטול אך לא נפסד ובטל-מיסודו.

14. בכל הנוגע לכשל שבמסירה, אינני סבור כי ההוראות שבתקנות סדר-הדין האזרחי, הנוגעות למאפייניה של המצאה כדין, מקימות, כשלעצמן, חובה חקוקה להמציא כדין. הוראות אלו הן משׂוּכה הליכית בדרכה של תובענה. בלעדיהן – לא תוכל דרכו של כתב-טענות לצלח. אולם, מכאן ועד לקביעה כי מי שלא המציא כתב-טענות כדין הפר, במובן של עוולה בנזיקין, חובה שבחקיקה, הדרך ארוכה. להשקפתי, אין הפער בן-גישור.

עתה אוכל לפְנות אל מה, שמצוי בלבהּ של התביעה הנזיקית והוא שאלת-רשלנותם של הגורמים המעורבים.

רשלנות – המסגרת הנורמטיבית

15. שלא כעמדת-התובע, אינני סבור כי נכון ליישם את מה, שמכונה לעתים "המודל המסורתי" – מסורת היא ענין יחסי – בניתוחה של עוולת-הרשלנות בנזיקין. מודל חלופי, המשמש בפסיקתו של בית-המשפט העליון זה למעלה מעשור, הציג כבוד השופט אליעזר ריבלין בע"א 2625/02 עו"ד נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 (2004). מודל זה מציע דרך יעילה, פשוטה והגיונית במתן-מענה לשאלה של אחריות ברשלנות. הוא הולם טוב יותר, להשקפתי, את יסודותיה של אותה עוולה. ליישומו של המודל הזה בפסיקתו של בית-המשפט העליון ראו, בפרט, את ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב(1) 803, 837 (כבוד השופט אדמונד א' לוי) (2007); ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 10 לפסק-דינו של כבוד השופט דוד חשין (פורסם באתר הרשות השופטת, 12.8.2007); רע"א 4385/04 פרוך ואח' נ' בית החולים מוקאסד, בפסקה ו' לפסק-דינו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין (פורסם באתר הרשות השופטת, 21.8.2007); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, בפסקה 31 לפסק-דינו של כבוד השופט דר' יורם דנציגר (פורסם באתר הרשות השופטת, 4.1.2009); רע"א 5277/08 אליקשווילי נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 לפסק-דינו של כבוד השופט סלים ג'ובראן (פורסם באתר הרשות השופטת, 28.7.2009); ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל, מפִּסקה 38 לפסק-דינו של כבוד השופט חנן מלצר (פורסם באתר הרשות השופטת, 27.8.2012) וע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מפסקה 12 לפסק-דינו של כבוד השופט יצחק עמית (פורסם באתר הרשות השופטת, 15.7.2013).

בתמצית אומַר כי תחילה נבחנת שאלת-המעשה (או המחדל) בִּבְדיקה, השואלת כלום בהתנהלותו של הנתבע קמה התרשלות. רק לאחר מכן ניתנת הדעת לשאלת-קיומה, במקרה המסוים על נסיבותיו, של חובת-זהירות. ככל שהתשובה על אלו השתיים, כסִדרן זה, היא חיובית נפנית הדרך לעיסוק בשאלות של קשר סיבתי, של החובה להקטין את הנזק, של אשם תורם (אם יש) ולבסוף לעיסוק בשאלת-הנזק עצמו.

16. התרשלות פירושה התנהגות בלתי-סבירה. כפי שמשמיעה תיבה אחרונה זו, ענינה ביסוד פיזי של מעשה או מחדל וביסוד נורמטיבי של סבירותו. נתבע התרשל אם הוא פעל, או אם נמנע מפעולה באופן, שאיננו מתיישב, בנסיבות-הענין, עם התנהלותם של אדם סביר או של רשות סבירה. על הסבירות עומדים מתוך מענה לשאלות כלום היה הנזק, שנכרך במעשה או במחדל הללו, צפוי וכלום השמיע מאזן-התוחלות צידוק במניעתו. מאזן-התוחלות, זאת ידענו, מצדיק את מניעתו של נזק אם עלות-המניעה, לא רק במובן הכספי, נמוכה מן הסיכוי שהנזק ייארע ומהשלכותיו. במלים פשוטות: אם הנזק צפוי ואם ניתן למנעו בקלות יחסית למידת-הפגיעה שבו, תהא הנטייה לקבוע כי המעשה של גרימת-הנזק או של אי-מניעתו היה מעשה בלתי-סביר. נתבע, שפעל באורח לא סביר, התרשל. על ההתרשלות כתב בית-המשפט העליון בפרשת שתיל הנזכרת:

"התרשלות, לאמור התנהגות בלתי-סבירה, מושתתת על קיומו של יסוד פיזי, הוא המעשה או המחדל, וּמרַכִיב נורמטיבי ועובדתי כאחד, לאורו נקבעת מידת סבירותו של מעשה או מחדל זה. אין לבלבל בין הדרישה הנורמטיבית, אשר ענינה במתן משקלות לפעולתו או מחדלו של המזיק – לאמור אם סבירים אלה אם לאו – לבין השאלה כלום נושא הוא בחובת זהירות כלפי הניזוק. שאלת הסבירות מוכרעת מתוך יישומו של קנה מידה אובייקטיבי, על-יסודה של השוואת התנהגותו של המזיק לאורחותיו של אדם סביר. השאלות הנשאלות הן, ראשית, אם היה בכוחו של אדם סביר לצפות את הסיכון שהקימה התנהגותו, ושנית, ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, אם כ'אדם נבון וסביר' (סעיף 35 לפקודת הנזיקין), נמנע היה מיצירתו של סיכון זה. במענה לשאלה השנייה נבחנת בין היתר, במובנה הרחב, עלותו הכוללת של הנזק, לאמור היחס בין תוחלת הנזק לבין המשאבים שיש להשקיע במניעתו ('נוסחת Hand' הידועה). אם בשקילתם של השניים – תוחלת הנזק אל מול עלות המניעה – כף הנזק כבדה יותר, הציפייה מן המזיק היא כי ישקיע את הדרוש במניעת הנזק. אם לא עשה כן, תהא הנטייה לראותו כמי שפעל באורח בלתי-סביר" (ע"א 10078/03 הנ"ל, בעמ' 841).

כשהנתבעת היא רשות מנהלית קמה חזקה כי אם היא הפעילה את סמכותה באורח לקוי הרי שהיא צפתה את הנזק, הנגרם דרך כלל מהפעלה לקויה שכזו (שם, בעמ' 842; ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפִּסקה 27 לפסק-דינה של כבוד השופטת אסתר חיות (פורסם באתר הרשות השופטת, 25.5.2006)). חזקה זו איננה חלוטה. היא ניתנת לסתירה, אך כוחה בהנחתו של הנטל לעשות כן על כתפיה של הרשות המתגוננת. בנקודה זו משיק הדין הנזיקי אל המשפט הציבורי שלנו. ייחודה של פרשת שתיל הנזכרת – נחתום בצד, העיסה היא אותה עיסה – היה בכך, שבית-המשפט העליון עמד בה, לראשונה, על הזיקה שבין כללי-היסוד של תכלית ראויה ומידתיות אשר במשפט הציבורי לבין מאזן-התוחלות הנזיקי. זיקה זו לא רק, שיוצרת הרמוניה וקוהרנטיות בין תחומים שונים במשפט, החולשים על פעולתם של גורמים מנהליים, אלא שהיא מספקת מענה להכרעה באותם מקרים מורכבים ובהם פעלה הרשות מתוך הפעלתו של שיקול-דעת רחב. אם בעבר קבע הדין ששיקול-דעת שכזה איננו מאפשר העמדתו של סטנדרט ברור לפעולתן של הרשויות, ובהתאם אינו מאפשר לחייבן בנזיקין (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994)), הרי שיישומם של יסודות התכלית והמידה הוא-הוא הסטנדרט ההולם. אל מולו ניתן-גם-ניתן לבחון את מידת-הסבירות הנזיקית שבפעולתה של הרשות המנהלית. מצה בית-המשפט העליון:

"צירופם יחד של שלושת מבחני המידתיות עשוי להתאים לבחינת סבירותה 'הנזיקית' של פעולה שלטונית, אשר כרוכה בשימוש בשיקול דעת רחב. פעולה הפוגעת בזכויות יסוד, שאינה משיגה את התכליות שלשמן ננקטה, שננקטת תחת פעולה אחרת אשר תועלתה דומה ופגיעתה פחוּתה, או שהתועלת שבה – אף אם התכלית הוגשמה – קטנה מפגיעתה, היא פעולה שעלות ההימנעות ממנה נמוכה מתוחלת הנזק שהיא מסבה. מימוש הפעולה הזו חרף האמור, עלול להיתפש כבלתי-סביר מנקודת מבטם של דיני הנזיקין, ואם היה הנזק שנגרם צפוי, הרי שהרשות המנהלית עלולה להיות מוחזקת בגינו כמי שהתרשלה בביצוע תפקידיה" (ע"א 10078/03 שתיל הנ"ל, בעמ' 851).

17. התרשלות אין פירושה רשלנות. לצורך שכלולה של האחרונה נדרש להראות, עוד, כי הנתבע חב, כלפי הניזוק, בחובה למנוע את הנזק. צלחה משימה זו, משמע כי הנתבע המסוים חב כלפי התובע המסוים, בנסיבותיו המסוימות של הענין, חובת-זהירות. צדו האחר של המטבע הוא כי נתבע, שאינו חייב בחובת-זהירות, לא יחוב ברשלנות אפילו אם הוא התרשל, כלומר אפילו אם פעל שלא בסבירות.

חובת-הזהירות מתכוננת מתוך צירופם זה לזה של שני יסודות: שכנות מספקת ומדיניות משפטית תומכת. השכנות היא, בפשטות, די-קִרבה בין מזיק לניזוק, המצדיקה את חיובו של המזיק להיזהר מפני-גרימתו של הנזק לניזוק. רשות מנהלית, המקיימת בידיה מידה ממשית של שליטה במהלך-האירועים אשר הוביל לנזק, מוחזקת בפסיקתנו כקרובה דיה לניזוק (ע"א 915/91 לוי הנ"ל, בעמ' 69).

המדיניות המשפטית מוסיפה אל הקלחת שיקולים אשר יכולים לתמוך, מחד גיסא, או לצנן, מאידך גיסא, את הנכונות להטיל חובת-זהירות במקרה המסוים. עם שיקולים, המצדדים בהטלתה של אחריות על רשויות-מִנהל, מנה בית-המשפט העליון את "ההכרה בתפקידה של [הרשות] בקידום טובתם של אזרחיה, [את] הרצון להניאה מפני הפעלה מופרזת של הכוח הרב המסור בידיה ו[את] דרבונה לקבל החלטות מושכלות" (פרשת שתיל, בעמ' 853). מול אלה נמנו, בפרט, חששות מפניה של הרתעת-יתר, מפני פגיעה בכושר לפעול ומפני סיכול-תוצאותיה של הפעולה השלטונית; השלמה עם סיכונים מסוימים, הכרוכים במעשה שלטוני באשר הוא וחשש מן העומס, שתעמיס הכרה באחריותן הנזיקית של רשויות-המִנהל על אלו, על בתי-המשפט ועל הקופה הציבורית (שם, שם). שיקולים דומים עולים על הדעת בהתייחס למי, שאיננו רשות ציבורית אך ממלא תפקיד ולוֹ השלכה על ציבור רחב כמו, בדוגמה רלוונטית לעניננו, מי שאמון על מלאכת-המסירה של כתבי בית-דין.

18. חיבורם, זה לאלו, של התרשלות, של חובת-זהירות ושל קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם יוביל לחיובו של המזיק ברשלנות (אך נזכור כי סיבתיות אינה נחלתה של עוולת-הרשלנות לבדה. היא תובעת את מקומה ביחס לכל מעשה אחר של עוולה, כגורם-מקשר, שבלעדיו אין, בין המעשה לבין הנזק). ככל מרכיב עובדתי בתובענה אזרחית, את הקשר הסיבתי העובדתי נדרש להוכיח לפי מאזן של הסתברויות. במָּקום, שבו מאזן זה משמיע סיכוי שָׁקוּל (בלשון עממית: 50%-50%); או, שהוא משמיע סיכוי נמוך מכך, מתקיים מצב של "עמימות סיבתית" (ובשמה האחר: "סיבתיות עמומה"). זהו, במלים פשוטות, מצב-דברים שבו לא ניתן להוכיח, במידה המתחייבת במשפט אזרחי כי התקיים קשר סיבתי עובדתי בין הפרתה בהתרשלות של חובת-זהירות לבין הנזק שנגרם.

הקשר הסיבתי העובדתי כמוהו כשרשרת ובה מספר משתנה של חוליות. כל אחת מאלו משמיעה סיכוי נתון להתרחשותה של החוליה הבאה אחריה, וכל החוליות יחד משמיעות את מידת-חוזקה של השרשרת, היינו, את מידת-ההסתברות הכוללת לקיומו של קשר סיבתי. השרשרת חזקה דיה במָּקום, שבו הוכח קיומו של קשר-סיבתי עובדתי במאזן-ההסתברויות שבמשפט האזרחי. הסתברות נמוכה יותר משמעה כי אין בכוחה של השרשרת לשאת את המשקל שנתלה בה, לאמור – אין היא תומכת בהטלתה של אחריות בנזיקין.

19. מקרים מן הסוג האחרון משמיעים, לעתים, תוצאה קשה. התרשלות חמורה, למשל, של נתבע ונזק כבד שפקד את התובע, עשויים לשוֵוע למענה מדיני-הנזיקין. דינים אלה הם, לעתים, קָנה יחיד להיאחז בו. ברם, תפישתם היסודית, המחילה עיקרון של אחריות על-יסוד של גרימה, לא מספקת את המענה הזה במקרה של עמימות סיבתית. אם הקשר הסיבתי נראה קלוש, תוצאה כזו עשויה להתיישב עם תחושת-הצדק. אך אם שִׁבְרֵי-סיכוי מפרידים בין התובע לבין הוכחה במאזן-הסתברויות, עלול שחרור מאחריות להיתפש בלתי-צודק. הוא עלול לקומם. הוא עשוי להוליך את בית-המשפט היושב לדין לתור אחר פתרון, ולוּ אָד-הוק, שיספק את המענה הרצוי.

בפרט ממקרה למקרה – וראו, בין היתר, ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526, 600 (1999); ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל, פ"ד נג(2) 680, 693 (1999); ע"א 7375/02 בית חולים כרמל, חיפה נ' מלול, פ"ד ס(1) 11, 26 (2005) – צצו במשפטנו הצעות לחריגה מעקרון-האחריות שעל-יסוד-גרימה אל-עבר תחומיה של דוקטרינה חלופית, היא דוקטרינת האחריות היחסית או, בתיאור אחֵר, אחריות על-יסוד-הגדלתו של סיכון לנזק. במלים פשוטות, בִּמְקום לדרוש מתובע להוכיח כי מעשהו של הנתבע גרם, בוודאות של מאזן-הסתברויות, לנזק, די שיוכיח כי המעשה העמידוֹ בסיכון מוגבר לנזק זה. כך, אפילו לא יעלה בידיו להיפרע את מלוא-נזקו, יתאפשר לתובע לזכות בפיצוי על מידתו המוגברת של הסיכון הזה.

פסק-דינו של בית-המשפט העליון משנת 2010 בדנ"א 4693/05 בית חולים כרמל – חיפה נ' מלול, פ"ד סד(1) 533 הניף, בדעת-הרוב בהרכב בן תשעה שופטים, את המאכלת על עיקרי-קליטתה, באמצעות-הפסיקה, של דוקטרינה זו אל משפטנו. טעם לכך נמצא, בפרט, בחשש מפני הרחבת-יתר של האחריות הנזיקית, ומשקלו כבד ממשקל-הצורך למצוא פתרון צודק במקרים פרטניים. בלשונה של כבוד הנשיאה דורית ביניש:

"בטווח הקצר, בתיק קונקרטי, עשוי הפתרון של פיצוי לפי הסתברות להביא ליתר התחשבות בצד החלש של המשוואה – אותו אדם חף הנושא בנזק שנגרם לו, גם אם לא בהכרח עקב התרשלותו של הנתבע. אולם, בהיעדר קווים תוחמים ברורים יותר אני סבורה כי החשש מפני 'מדרון חלקלק' הוא ממשי. החריג של קביעת פיצוי על פי רמת ההסתברות של קשר סיבתי לנזק שנגרם צריך להיות מתוחם, כך שלא ירחיב את האחריות בנזיקין. הרחבה כזו עלולה להביא להרתעת יתר מפני פעולות לגיטימיות מבחינה חברתית ולפגיעה בלתי מידתית בנתבעים שהם מזיקים אפשריים" (שם, בעמ' 777 ו-780).

חריגי-מעט, שחרך צר לקיומם הונח ואפילו הורחב מעט בפסיקה מאוחרת (ראו, בפרט, את פסק-דינו של כבוד השופט יצחק עמית בע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה (פורסם באתר הרשות השופטת, 2.12.2015)), אינם מקיפים את עיקרם של מקרי-העמימות הסיבתית. גם כך יש הסוברים כי חריגים אלה מאפשרים תחולה רחבה מדי לדוקטרינה המדוברת (ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות כרך ראשון 1446 (2012)).

זהו הדין. על בסיסו יש לבחון את שאלת-אחריותו של כל אחד ואחד מן הנתבעים דנן. אך קודם שאעשה כן, מן הדין להוציא ממשוואת-האחריות את בעלי-התפקידים, שהיו מעורבים אישית בהתנהלותן של הרשויות במקרה זה וכוונתי היא לראש הוועדה הקרואה, מר הררי ולמהנדס-העירייה, מר נוגזר.

"חסינות" בנזיקין

20. "סעיף 7א לפקודת הנזיקין", צוטט הדין באחת הפרשות, "מקנה לעובד-הציבור חסינות מפני תביעה בנזיקין על מעשה שעשה במילוי תפקידו, ובלבד שביסודו לא עמדו כוונה להזיק או שוויון נפש לאפשרות כי הנזק יארע" (ת"ק (שלום תל אביב-יפו) 23149-03-11 סגן סוסונוב נ' אל"מ אפק, בפִּסקה הראשונה להחלטתי (פורסמה במאגרים, 22.12.2011)). התנאי הוא כי הרשות הציבורית תודיע לבית-המשפט כי התקיימו תנאיה של החסינות אשר בדין, היינו כי המעשה נעשה תוך כדי תפקידו השלטוני של העובד, שלא מתוך כוונה שביודעין לגרום נזק ושלא בשוויון-נפש לאפשרות גרימתו; וכי תבוא כנתבעת במקומו של העובד. ההיבט ההליכי מעוגן בתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006. על הרשות הציבורית, אם גם היא נתבעת, להגיש עם כתב-הגנתה הודעה כאמור בתקנה 6(א) לתקנות. על תובע, המתנגד למתן-החסינות, להגיש את התנגדותו לכך, מלוּוה בתצהיר, לפי תקנה 10 לתקנות. "עובד-הציבור" הוא, לפי ההגדרה שבפקודה, גם עובד של רשות ציבורית, שאיננה המדינה ובכלל זה עובד של רשות מקומית.

בכתב-הגנתן שבתובענה זו (בסעיף 14.4 לו) טענו נתבעות 2 ו-3, עיריית לוד והוועדה הקרואה, לחסינות לנתבעים 4 ו-5. התנגדות להודעה זו לא באה מפי-התובע בדרך הקבועה לכך בתקנות. הוֹסף לזאת את העיקר, היינו כי לפי חומר-הראיות לא נמצאו בנתבעים 4 או 5 כוונה להזיק או שוויון-נפש לנזק – כל אחד מעובדים אלה מילא את תפקידו הציבורי, אין יסוד להיוותרותם ברשימת-הנתבעים. התביעה נגדם נדחית. עיריית לוד והוועדה הקרואה הרי הן נתבעות ובכך די.

רשלנות – במקרה הפרטני

התרשלות וחובת-זהירות, ביחס לכל אחד מן הנתבעים

21. רשות-הפיתוח: יסודות מספר, המערבים מעשה ומחדל כאחד, מאפיינים את עשייתה של הרשות בפרשה דנן. גורמיה כשלו בהמצאתם של המסמכים בתביעת-הפינוי לידיו של מר טנוס. הם כשלו בהמצאתו לידיו של פסק-הדין, שניתן בהיעדר-הגנה. אחר כך, על יסודו של פסק-דין זה והשמיע, להבנת-הרשות כי שוב אינה קשורה באותו שוכר, היא פנתה ללא ידיעתו אל עיריית לוד וביקשה להרוס את הבית. היא לא בדקה את מידת-היתכנותם של צעדים, שיכׂלו להציל את הבית מכלָיה. היא לא השגיחה בתכולת-הבית, ככל שהייתה.

התנהלות זו, בעינַי, איננה סבירה. הקשר החוזי הממושך עם מר טנוס המנוח ועם הוריו לפניו, והמעמד המיוחד של דיירוּת מוגנת היו יסודות לכך, שמר טנוס גר בבית מן החשובות שבשנות-חייו. זכות-המגורים בו הייתה לו נכס קניני מרכזי גם לעתיד. הדבר חִיֵיב, להשקפתי, את רשות-הפיתוח להקפיד הקפדה ממשית בזכותו. למרבה-הצער, הקפדה כזו לא אפיינה את התנהלותה. ראש וראשונה לא נעשו מאמצים סבירים למסירתם לידיו של מסמכי-התביעה. על חוסר-התוחלת שבמאמצים שננקטו למד אתה, בפרט, מן העובדה כי הם הקיפו את גב' טנוס, על אף שהיטב נדרש היה להיות ידוע לרשות-הפיתוח כי, למרבה הצער, אין היא בין החיים כבר שנים ארוכות. ההסכם עם מר טנוס נקשר, הלוא, מתוך כניסתו בנעליהם של הוריו, לאחר שכל אחד מהם הלך לעולמו. אישור-מסירה למת, החוזר מלוּוה בתצהיר כי הלה אותר בכתובת ידועה אך מי מטעמו סירב לחתום על האישור, חייב היה להדליק יותר מנורה אדומה אחת, הן באשר לאיכותם של מאמצי-האיתור והן באשר למשקל-תצהיריו של המוסר.

22. לא רק ברמת-ההתנהלות, הנדרשת לאפיין בעל-דין סביר בהליך אזרחי, לא עמדה רשות-הפיתוח. הרשות איננה רק גוף מאוגד, האמון על נכסים דלא ניידי ומוסמך לתבוע בגינם בערכאות (סעיף 3(9) לחוק). היא אורגן מאורגני-המדינה. היא אחת מזרועותיו של השלטון. החוק, שמכוחו היא נתכוננה וכבר הוזכר – חוק רשות פיתוח (העברת נכסים), תש"י-1950 – קבע אותה כחֶבר בני-אדם, הממונה בידי הממשלה בצו אשר מפורסם ברשומות ואמון על פעולות שונות במקרקעי-ישראל (סעיף 2(א) לחוק). אותה ממשלה היא שהעמידה לדין את מר טנוס. היא שכפתה עליו, בתוקף גזר-דינו של בית-המשפט, את הניתוק מן הבית. העובדה כי רשות-הפיתוח לא ידעה כי שוכר מוגן של נכס שבידיה שוב אינו נמצא בכתובתו של הבית, אלא הוא מוחזק בידי זרוע אחרת של המדינה, מוּנחת לפתחה. "אכן, המדינה אינה עשויה מקשה אחת", כתב בית-המשפט העליון בפרשת שתיל הנזכרת, "היא פועלת באמצעות זרועות שונות". ברם, אותו פיצול לא יכׂל שיצדיק התנהלות, שאיננה מתואמת די-הצורך. "איני מוכן לקבל טענה ולפיה ראוי להכיר, לענין הטלתה של אחריות בנזיקין, בפיצול שבין רשויות שלטון שונות. שעה שקו אחד נמתח בין עשייתם של [גופים שלטוניים אחדים] ופעולותיהם קשורות זו לזו בקשר רציונלי ומשפיעות האחת על רעותה, בין אם במתכוון ובין אם אך בהיבט התוצאה, שוב לא תוכל להישמע הטענה כי אין הדברים מתגבשים לכלל עשייה אחת. חובתן של רשויות המדינה היא למצוא דרך להבטיח, כי מעשיהן יעלו בקנה אחד זה עם זה. משלא נעשה כן, מוטלת האחריות למחדל כולו על כתפי המדינה" (ע"א 10078/03 הנ"ל, בעמ' 859).

23. התרשלות על התרשלות הוסיפה רשות-הפיתוח בצעדיה, שלאחר פסק-הדין בתביעת-הפינוי. היא לא נקטה את המאמץ המתחייב להביא את פסק-הדין הזה לידיעתו של מר טנוס. היא מיהרה לפְנות לעירייה בבקשת-הריסה, בלא שנשקלו אפשרויות מידתיות יותר לטיפול בסכנה. היא לא שיתפה את מר טנוס בבקשה לצו-הריסה ולא טרחה להביא לידיעתו את דבר-קיומו לאחר שניתן. לא הוצג לי, עוד, הליך מסודר, שתיעד את תכולתו של הבית טרם-הריסה ודאג לשמירתם של מיטלטלין שבו, ככל שהיו. אמת, את כל אלה עשתה הרשות על-יסוד סברתה, שקיבלה גושפנקה רשמית בפסק-דינו של בית-משפט השלום ברמלה, כי מר טנוס ניתק את זיקתו אל הנכס וממילא נותקה בכך חבותה החוזית של רשות-הפיתוח כלפיו. אולם, הרשות ידעה כי היה זה פסק-דין בהעדר-הגנה. היא ידעה שמר טנוס לא זכה להשמיע דבר מפיו בניסיון להציל את זכותו ואת בית-מגוריו. לא כך מצופה היה מרשות-הפיתוח לנהוג.

אמת, עובר לביצועו של צו-ההריסה ידעה רשות-הפיתוח, או שהיה עליה לדעת כרשות סבירה, את כל אלה: הדייר המוגן היחיד מטעמה בבית – איננו. הוא לא נטש את הבית מרצונו, אלא נלקח זמנית לבית-הכלא. בשל אופייה המפוקפק של ההמצאה, הוא לא קיבל הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו, קודם שניתן פסק-דין המפקיע את זכותו. התרעה על מסוכנות הגלומה בבית, ובצִדה בקשה מפורשת של בעלת-הבית להרסו בלא שנבדקה דרך אחרת לסילוק-הסכנה, תולכנה להריסתו. אפילו המצאה חוזרת, מוצלחת יותר, של מסמכי-התביעה או קנייתה למר טנוס של הזדמנות עתידית להשמעת-עמדתו, לא תאצורנה אז כוח כלשהו. וכך, בדיוק, אירע. משנתבררה הטעות, בוטל פסק-הדין. מר טנוס זכה לממש עיקר-יסוד בכללי-הצדק הטבעי – זכות-הטיעון. זו הייתה לשווא. הבית היה ואיננו.

אל מול רצף זה של כשלים אוכל לומר, מעל לספק כי הנזק, על מרכיביו, היה צפוי. עלות-מניעתו, מבחינתה של רשות-הפיתוח, הייתה נמוכה לאין-שיעור מפגיעתו במנוח של אובדן-הזכות המוגנת ומאובדנו של המושכר. גם אם אקבע, שרשות-הפיתוח פעלה במסגרת הפעלתו של שיקול-דעתה הרחב, בגדרי-סמכותה ובשְׁמה של מטרה ראויה, הרי שהיא נהגה באופן, שאיננו מידתי. הפקעתה של הזכות המוגנת, וגם הריסתו של הבית, לא רק שהיו צעד, שפגיעתו במר טנוס המנוח היא מן הניכרות שניתן להעלות על הדעת, אלא שאפילו לא נטען לפנַי כי הן היו נחוצות לשם השגתו של אינטרס ציבורי חשוב, זולת סילוקה של סכנה מן הבית. אמת, דמי-שכירות לא צמחו לרשות-הפיתוח מן הפעולות הללו. תרומה לפיתוח ממשי של הסביבה לא נטענה ומן החומר שהונח נהיר כי סמוך לבית שנהרס נותרו על תלם דומים כמותו. עובדות אלו מאפשרות לקבוע כי התועלת שבפעולותיה של רשות-הפיתוח בנדון – קטנה הייתה מפגיעתן. עלותה של ההימנעות מלנהוג כך הייתה נמוכה מתחולת-הנזק. זו היא התרשלות.

24. רשות-הפיתוח חבה למנוח, מר טנוס, חובת-זהירות. הקשר החוזי שבינם, בנוסף להשפעתן המכרעת על עניניו של הפקעת-הזכות המוגנת ושל הריסת-הבית, הקימו את יסוד-השכנות. תרמה לכך גם מידתה הגבוהה של שליטה במהלך-הדברים, ששימרה בידיה רשות-הפיתוח מראשית ועד סוף. אמת, אל מול טענה כי ניתן כאן פסק-דין של ערכאה מוסמכת; וכי ממילא לא שלטה הרשות במצבו הרעוע של הבית ובהריסתו, מצויה העובדה כי היה זה פסק-דין בהעדר-הגנה; כי, כבעלת-הבית, יכׂלה הרשות לבחון אפשרויות אחרות לטיפול בו וכי היא שביקשה להרסו. אינני מוצא שיקולים של מדיניות משפטית, שיכולים לתמוך בשחרור מחובה של זהירות בנסיבות אלו, אלא היפוכם של דברים. זהו מקרה פרטני, שלא צריך היה לאירע ושהצדיק את יישומה של זהירות מתחייבת מצִדה של רשות-הפיתוח כלפי מי שהיה דייר מוגן שלה.

25. חברת-המסירות: התרשלותה של נתבעת 6 נהירה כמו על-פניה. תצהיריו של השליח מטעמה, מר חלמסקי, מדברים בעד עצמם והַרבֵּה להוסיף – אינני צריך. נהיר כי לא ננקטו המאמצים, המצופים ממי, שנוטל עליו אחריות להמצאתם של כתבי בית-דין, באיתורו הנכון של הנמען. בקביעה הקונקרטית כי חברת-המסירות, בעצמה או באמצעותו של מי, ששימש לה שלוח, ניגשה לכתובת אחת, לא מצאה שם איש מן הנמענים, חיפשה ומצאה כתובת חלופית, ניגשה לשם ואיתרה מוּרשה-המצאה אשר סרב לחתום – וכל זה בשעה שאחת הנמענות נאספה מזמן אל אבותיה והאחֵר שוהה בבית-האסורים – מצויה כל ההתרשלות כולה. חובת-הזהירות למר טנוס קמה מתוך היותו הנמען לכְּתבים, שעל מסירתם הופקדה א.מ. טייגר בע"מ. על החברה הזו היה לדעת, ועל נקלה היה בכוחה לנקוט אמצעים, שיאפשרו לה לדעת כי דבר-המסירה הוא כתב-תביעה. בהתאם, היה עליה לצְפות כי אי-מסירתו כדין תוליך לנזק מן הסוג שאירע, היינו, למתן של פסק-דין בהיעדר-הגנה. העובדה כי שליח מטעמה הוא שחתם על תצהירי-המסירה הלקויים איננה מרחיקה נתבעת זו מן ההיזק, כל עיקר. מהי חברה ללא הפועלים בשירותה? מהי חברת-מסירות ללא שליחיה? חד הוא, לענין זה, אם אלה הם עובדי-החברה, קבלני-משנה או מי, שהחברה שכרה את שירותיהם בדרך אחרת.

26. לא מצאתי כי שיקולים של מדיניות משפטית מצדיקים את שלילתה בנדון של חובת-הזהירות. אמת, למציאתה של חברת-מסירוֹת אחראית בנזיקין השלכה, המשתרעת אל מעֵבר לפרשה מסוימת זו. ברם, עניננו בחברה, שזו כל מהות-פעילותה. עניננו בגורם, שנקיטתה של זהירות היא חוליה מרכזית ביכולתו למנוע את הנזק שאירע. עניננו בהתנהלות, שלא קשה להקפיד בה. אין היא מטילה עול מופרז כי אם בדיוק את מידת-המאמץ, המתחייבת ממי שמסירות הן לחם-חוקו. ממילא, ממשקלו של העול הזה ניתן להקל באמצעות-קנייתו של ביטוח למקרי-רשלנות. הדבר עלול, אמנם, לייקר את עלותו של שירות-המשלוחים אך יהא זה, כנדמה, במידה פחותה מתוחלתו של הנזק. אמת, אפשר היה לטעון כי אפילו נדרש היה לחזות את סוגו של הנזק, הרי שאת מידתו לא ניתן לשער מראש, והלא ענין הוא לתוכנו של דבר-המשלוח ולא לכותרתו בלבד. ייתכן, כי במקרים קיצוניים, למשל של תביעה בסכום גבוה במיוחד, מצוי ממש בטענה זו. ברם, נזק במידה שהוכחה בתובענה זו, כפי שיבואר בחלקם האחרון של הדברים, הוא נזק שניתן היה לצפות כי ייגרם מפסק-דין בהיעדר-הגנה, מחמת אי-מסירתו לנתבע של כתב-התביעה. לצפות, ולהיזהר מגרימתו לניזוק.

27. השליח, מר חלמסקי: בשאלת-הטלתה של אחריות ברשלנות על שליח למסירתם התקינה של כתבי בית-דין מעורבים, להשקפתי, שיקולי-מדיניות מורכבים יותר. סוגיה קשה היא כלום ראוי לחייב את השליח בנזיקין, שכן השלכותיה של הטלת-אחריות על אדם פרטי, בעל-תפקיד זה, שדבר-המסירה הזה הוא אחד מני רבים שבידיו, עלולות להיות מרחיקות-לכת. מובן, עם זאת כי ככל, שמידת-תרומתו של השליח להתרשלות היא רבה יותר, כך תגבר הנטייה לראות בו אחראי. למשל, אם עבודת-האיתור מוטלת על שכמו לבד ואם בהצהירו את מה שהצהיר מעיד הוא על חלקו-שלו במעשה-המסירה, אפשר כי נכון יהיה להכיר באחריות. במקרה שלפנַי לא הוכיח התובע כי נתבע 7 התרשל במידה המצדיקה, לפי שיקולים של מדיניות משפטית ראויה, את הנחתה של חובת-זהירות לפתחו. נזכור כי הודעות לצד שלישי לא הוגשה כאן, כל עיקר ולפיכך אין צורך לדון בשאלה של חובת-זהירות כלפי חברת-המסירות. יותר מזה, לא הוכח כי נתבע 7 ידע כי מה שעליו למסור הוא כתב-תביעה. תצהיריו היו מן הסוג הגנרי. נרשם בם: "בתיק____ בבימ'ש____ ב____", תוך שהפרטים נותרים ריקים. מקל וחומר שלא הוכח כי היה עליו לצפות את סוגה ואת שיעור-סכומה של התביעה, במובן של צפיות-הנזק. אמת, התובע לא הניח לפנַי די-הצורך ראיות לחיובו של נתבע 7 ברשלנות. על מנת לסלק כל ספק, בהימנעות זו מחיוב אין כדי לשחרר את שולחתו – נתבעת 6, ואת השולחת של שולחתו – נתבעת 1 מאחריות כאמור לעיל. אין דינם זהה.

28. גורמי-העירייה: אינני סבור כי העירייה, או הוועדה הקרואה בנעליה, התרשלו. זולת טענות מטענות שונות, לא הניח לפנַי התובע ראיה אשר בכוחה לסתור את האמור בחוות-דעתו של אינג' נוגזר ולהראות כי הבית לא היה מסוכן. בפרט לא הוצגה חוות-דעת נגדית של מהנדס. שיקול-דעת רחב מסור בנדון לגורמי-המקצוע אשר בית-המשפט, אמת, לא ישים עצמו בנעליהם. בדין-וחשבון המנומק, גם אם בקצרה, שערך ועוד פירט בעדותו בבית-המשפט (פרוטוקול, מעמ' 146, ש' 7), הניח מהנדס זה את דעתי כי לפי שיקול-דעתו המקצועי היה המבנה מסוכן והִצריך מעשה. אשר למהותו של מעשה זה, משלא אחרת מבעלתו של הנכס היא שביקשה להרסו, מה מקום יש להלין על העירייה על שנעתרה לאותה בקשה? ממילא, וכפי שכבר כתבתי לעיל, לא נדרשה העירייה לדעת על הקושי אשר ביסוד-היעדרותו של הדייר המוגן מן הבית וממילא לא היה מוטל עליה לברר את קורותיו ואת נסיבות-עזיבתו. לא רק היעדרה של התרשלות היה כאן מצדה, אלא גם היעדרו של קשר-שכנות למנוח. מרכיבים אלה שוללים, לדעתי, את אחריותה ברשלנות.

סיבתיות

29. הגעתנו עד הלום הותירה בתמונת-האחריות את נתבעות 1 ו-6, לבדן. אם דברים, שנאמרו עד כאן, פשוטים הם על פניהם, הדיון בסוגיית-הקשר הסיבתי העובדתי הוא מורכב יותר. יש לחלקו לשניים, לפי כל אחד מגופי-הנזק הנטענים. בענינו של אובדן-הזכות לדיירות מוגנת, שרשרת-הסיבתיות היא קצרה יחסית. ארבע חוליות בלבד מצויות בין ההתרשלות במסירתם של מסמכי-התביעה לבין אובדנה של הזכות. ההתרשלות בהמצאתם כדין של המסמכים הובילה לכך, שמר טנוס לא ידע על תביעת-הפינוי. זו החוליה הראשונה. נכון יהיה לומר כי אילו הומצאו המסמכים, סיכוי גבוה הוא – קרוב למאה אחוזים – כי מר טנוס יודע היה על תביעת-הפינוי. אין מדובר בכתב-תביעה מסובך ובענין משפטי מורכב. כל הקורא את כתב-התביעה לפינוי מבין, על נקלה, כי מבקשים לפנות בה את הדייר המוגן מן הנכס.

אילו ידע מר טנוס על תביעת-הפינוי, סיכוי הוא כי כתב-הגנה מטעמו היה מוגש וזכותו ליומו בבית-המשפט הייתה עומדת לו. זוהי החוליה השנייה. גם סיכוי זה – גבוה עד מאד. על כך למדים אנו מן העובדה כי מייד עם היוודע לו דבר-קיומו של פסק-הדין שבהעדר-הגנה, הגיש מר טנוס בקשה לביטולו. באותה מידה של נחרצות הוגשה, ומר טנוס עודו בין החיים, התביעה הנזיקית. לאחר שבוטל פסק-הדין הוגש-גם כתב-הגנה בתביעת-הפינוי, אפילו שהיה זה כבר חסר-תוחלת בשל מותו של המתגונן.

אילו זכה מר טנוס ליומו בבית-המשפט הייתה מציגה עצמה, על-אתר וללא ספק, הסיבה להיעדרותו מן הנכס – היותו אסיר. מר טנוס לא הסתיר את דבר-מאסרו, כל עיקר. זכרו בא בבקשה לביטול פסק-דין. זכרו בא בתביעה הנזיקית. זכרו בא בכתב-ההגנה המאוחר. זוהי החוליה השלישית ועם הצגתה קמה גם הרביעית, היינו כי סיכוי הוא, שתביעת-הפינוי הייתה נדחית.

30. גם אם אין מידתה של הוודאות, הקשורה בחוליה אחרונה זו, גבוהה כמו בקודמותיה, סבורני כי היא עולה, במידה ממשית, על מחצית. אמת, סיכוי של למעלה מ-50 אחוזים הוא כי בית-משפט, שהיה מברר את תביעת-הפינוי, לא היה נעתר לה. לכך יסוד בשניים. ראשית, כתב-התביעה בה לקה, על פניו. הוצגו בו טענות עובדתיות חלופיות ועם דבר זה קשה להשלים. בידה האחת החזיקה התובעת את טענת-הנטישה. ביד האחרת היא אחזה בְּמקל-התביעה לסעד כספי. אמת, התובעת טענה כי מר טנוס איבד את זכותו המוגנת כי לא שילם דמי-שכירות. את אלה משלם אך מי שמוסיף, ולוּ באורח קונסטרוקטיבי, להחזיק בנכס. דא עקא כי באותה נשימה טענה התובעת לנטישה, היינו, להיעדרה של החְזקה כזו. מן הבחינה העובדתית לא יכׂלו שני אלה לדור בכפיפה אחת.

31. קושי עמוק מזה נתגלע. לגופה, ספק ממשי הוא אם תביעת-הפינוי אחזה עצמה בטענות מוצקות. יסוד לקביעה זו מצוי בהלכה המשפטית, שיצאה את ספו של בית-המשפט העליון כבר בשנת 1977 ולפיה בעזיבה מפאת-מאסר, אפילו מאסר-עולם הוא זה, עומדת לאסיר, קודם שייחשב למי שנטש את המושכר, הזכות להראות כי העזיבה הייתה שלא מרצונו החופשי וממילא שלא בכוונה לוותר על זכותו המוגנת. כך קבע כבוד השופט מאיר שמגר:

"אין להסיק מסקנות החורצות גורלו של הדייר מעובדת העדרו מן המושכר בלבד. העדר ממושך יכול לעורר הנחה לכאורה בדבר הפסקת החזקה, אך זוהי כאמור הנחה לכאורה בלבד, אשר הדייר רשאי לסתרה על-ידי מתן הסבר המוכיח קיום המשך כוונתו ורצונו להחזיק במושכר והמבהיר כי העדרו אינו נובע מרצונו לנטוש המקום אלא מסיבות אחרות, שאין בהן כדי לשלול קיום כוונתו לשוב ולקיים נוכחותו באתר מגוריו.

...

בנסיבות הענין אין ספק כי לא בשל רצונו ועקב החלטתו נעדר הוא מן המקום. ההעדר נכפה עליו עקב החלטתן של הערכאות השיפוטיות המוסמכות שהורו תחילה על מעצרו ואשר השיתו עליו לאחר מכן את עונש המאסר. המשיב לא איווה לעצמו מרצונו מקום מושב חלופי אלא כי לוּ בו היה תלוי הדבר, היה ממשיך לדור במקום בו היה ביתו עד ליום מעצרו" (ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"ד לא(2) 113, 117 (1977)).

איש, אפילו לא התובעת בתביעת-הפינוי, לא העלה לפנַי ספק בכך, שהמאסר היה הסיבה אשר בגינה לא התגורר עוד מר טנוס בבית. מאסרו – פעולה כפויה לכל הדעות – הוא אפוא שהוביל לכך. בעת-העזיבה לבית-הסוהר שוב לא התקיימו בדייר המוגן הזה שלושה יסודות – תנאים, שבלעדיהם אַיִּן – להכרה בנטישה. על אלה כתבתי אני באחת הפרשות:

"תביעה לפינוי בעילה של נטישה תצלח אם אך יוכיח תובע כי במועד הנטישה הנטען התקיימו, במצטבר, שלושה תנאים. התנאי הראשון הוא כי מאפייני-השימוש הפיזי בנכס (לרבות, אך מובן, אי-שימוש בו) עולים כדי זניחתה של השכירות המוגנת. תנאי מצטבר שני הוא כי אותם מאפיינים אינם כפויים על הדייר שלא מרצונו. אל שנֵי אלה נדרש להיתוסף, שלישי, התנאי בדבר כוונתו הממשית של דייר שלא לשוב אל הנכס. רק בהתקיים כל השלושה ניתן יהיה לקבוע: הדייר המוגן זנח את זכותו. זכות זו איבדה את כוחה. היא פקעה. שוב אין הנכס תפוס בידיו של דייר מוגן" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 21976-03-14 חברת בית ברח' הכובשים 24 בע"מ נ' דריי, בפסקה התשיעית לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 9.4.2016)).

32. גם עילתה הנוספת של התביעה – זו שהלינה על חידלון-תשלומם של דמי-השכירות המוגנת – לא אחזה עצמה, כנדמה, בקרקע מוצקה. ספק ממשי בעינַי, ונתבעת 1 כאן לא הראתה אחרת, אם היה בעמידר מי שהקפיד על גבייתם המסודרת של דמי-שכירות. אלמלא כך היה, מתקשה אני להבין כיצד זה נפנתה עמידר לתביעת-הפינוי אך מקץ שנתיים מעת-כליאתו, בשנית, של המנוח, ולא פחות משש שנים מן היום שבו, לגישתה, החל נוצר הפיגור בתשלום (בשנת 1999). מה אעשה והעילה הזו נראית לי דבר, שגויס למטרת-הפינוי יותר משהוביל לה? יותר מזה: אינני רואה עילה שלא לקבל את עדותו של התובע כי עמידר מיאנה להתנהל, מן הבחינה הכספית, מול איש זולת המנוח. לדבריו, היא עמדה על כך שהתחשבנות כספית אשר כללה, מחד גיסא, את שיעורם של דמי-השכירות המוגנת והקיפה, מאידך גיסא, את עלותם של תיקונים שתיקנו, כנטען, המנוח או מי מטעמו בבית – תיערך אך עם שחרורו של המנוח מן המאסר. כך העיד התובע בדברים, שהותירו רושם מהימנים וכנים ולא נסתרו בראיה אחרת:

"ניגשתי כמה פעמים לעמידר ורציתי להסדיר איתם את ענייני הכספים. [זאת,] מאחר שגם עמידר חייבת לנו כספים על שיפוצים שערכנו במבנה, והשיפוצים האלה נבעו בגלל נזק שנגרם בהריסת ביתו של שכננו כדורה שהיה צמוד לבית שלנו. לא יכולנו להשאיר את המבנה בצורה לא מתוקנת, אז תיקנו באופן אישי חלק מהנזקים שנגרמו. ביקשנו לערוך תיקון כללי לכל הנזקים שנגרמו, וסוכם עם עמידר שנעשה את עבודת התיקונים, והם יתחשבנו איתנו על ההוצאות כחלק משכר הדירה שאנחנו צריכים לשלם. הלכתי לעמידר כדי להסדיר, עם ייפוי הכוח הכללי שקיבלתי, את החוב [ל]עמידר של החיוב בתקופה של המאסר של דוד שלי, ורציתי לקזז את זה מהסכום הזה של השיפוץ שערכנו בבית. הם סירבו לדבר איתי, גם אחרי שהראיתי להם את ייפוי הכוח, ואמרו לי: 'כשהדוד שלך יֵצא, הוא יבוא ויתחשבן איתנו'" (פרוטוקול, מעמ' 31, ש' 15).

ממילא לא מצאתי כי נתקיים במנוח ניתוק בתשלומי-השכירות, המצדיק את הפקעתה של זכותו לשכירות מוגנת. לא כל היעדר-תשלום מקים חידלון מתשלומים. לא כל היעדר-תשלום סף סוף לזכות המוגנת. תביעת-הפינוי, אטעים, נסתלקה לה לבלי-שוב. אין אני מבררה כאן. אולם, בגדרה של התביעה הנזיקית קביעתי היא כי סיכוייה של תביעת-הפינוי היו נמוכים. רב הסיכוי כי תביעה זו הייתה נדחית. רב הסיכוי כי תוצאתו של פסק-הדין, שניתן בהעדר-הגנה לא הייתה זהה אילו התבררה התביעה לגופה.

כך תפסה את מקומה בשרשרת-הסיבתיות החוליה האחרונה. צירופן, זו לזו, של ארבע-החוליות ותוחלתן, מוליכה אותי לקבוע כי התובע בתביעה הנזיקית הוכיח, כל צורכו לפי מאזן-ההסתברויות שבהליך האזרחי, כי אלמלא ההתרשלות שבמסירתם של מסמכיה של תביעת-הפינוי לא הייתה הזכות לדיירות מוגנת אובדת. קשר סיבתי עובדתי נתקיים. עמימות סיבתית איננה מאפיינת מרכיב זה של התביעה.

33. למסקנה דומה קל להגיע גם בכל הנוגע לתכולתו של הבית, אך זאת בענינה של נתבעת 1 לבדה, שכן לנתבעת 6 לא הייתה שום שליטה על התנהלותה של רשות-הפיתוח בנדון. יכולה להיות מחלוקת בשאלה מה בדיוק השאיר אחריו המנוח בבית, אך ברי כי הבית לא נותר ריק לחלוטין. מחדלה של נתבעת 1, בעלת-הבית, לוודא ולו תיעוד של התכולה הזו על מנת שניתן יהא, למצער, להיפרע את שווייה בעתיד, הוא שגרם לאובדנה למנוח. גם כאן התקיים קשר סיבתי של עובדה.

34. חוששני כי פני-הדברים הם שונים בכל הנוגע למרכיבו הנוסף של הנזק – אובדנו של הבית המסוים. על פניהם של דברים מעורר הדבר – כמעט הייתי אומר: כצפוי – תחושה לא פשוטה. אינני מקל ראש, בשום פנים, בקשר של הדייר אל הבית שבו הוא גדל וחי. לא קל הוא בעינַי ייחודו של הבית הזה, שניכון שנים רבות קודם שנהרס ושכתב-התביעה פירט את מבנהו המיוחד, את תקרותיו הגבוהות, את חדריו הגדולים ואת בוסתן עצי-הפרי שהקיפוֹ. אין זו דירת-שיכון. אין זה מעשה-קונפקציה. אין זו קורת-גג סתם.

ברם, שרשרת-הסיבתיות כאן ארוכה יותר, וההסתברות שהיא משמיעה מעמעמת את הסיבתיות באורח ממשי. מן המקום, שבו עצרנו בתיאורה של השרשרת עד כה, נמשכות והולכות חוליות נוספות. מוכן אני לקבוע, כאמור כי אילו נדחתה התביעה לפינוי, סיכוי גבוה היה למתן-זכות של טיעון למר טנוס בענין גורלו של הבית. אולי אפילו ניתנת הייתה לו – והוא בעל-מקצוע מיומן בתחום-השיפוץ (פרוטוקול, בעמ' 36, ש' 9) – הזדמנות לנקוט מעשה לסילוק-הסכנה. סיכוי גבוה היה לכך שהתובעת, משנעשה נהיר לה כי הבית שוב איננו נטוש, תשקול צעדים אחרים זולת-הריסה; תבדוק את היתכנותם ותברר את העלות הכרוכה בנקיטתם. אינג' נוגזר עצמו, בעדותו לפנַי, לא שלל את האפשרות כי טיפול תחזוקתי לבית מאפשר היה לו לעמוד על תלו עוד שנים ארוכות:

אולם, מה שְׁעמום; מה שאינך יכול לקבוע כי סיכויו לאירע גבוהים היו מן הסיכוי כי לא ייארע, הוא כי בעקבות כל אלה לא היה צו-ההריסה בא אל העולם. ראשית, אינך יודע מה היו תוצאותיהן של מימושה של זכות-הטיעון ושל הבדיקות שייערכו. אפשר, למשל, שטענותיו של מר טנוס היו נדחות. אפשר, בדוגמה אחרת, שמתגלה היה כי עלות-תיקונו של הבית – מר טנוס ורשות-הפיתוח חולקים בה, לפי סעיף 68(ד) לחוק הגנת הדייר, שווה-בשווה – אינה מאפשרת דבר זולת הריסה. שנית, גורם נוסף היה פה, היא העירייה. לזו, אפילו לא באה דרישה להריסה מרשות-הפיתוח, עֵמדה-משלה בסוגיית-הסכנה מן המבנה. אם אפשר לשער דבר-מה, נוטה הכף למסקנה כי העירייה, על יסוד ממצאיו של מר נוגזר והידיעה כי בפועל אין מתגוררים בבית, עומדת הייתה על הריסה אפילו לא נתבקשה לכך מאת בעלת-הנכס.

אכן, התובע לא הוכיח לפנַי את קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התרשלותה של רשות-הפיתוח – ומאותו טעם: של חברת-המסירות – לבין אובדנו של הנכס המסוים. ריחוק זה של הנזק מן המעשה משמיע כי, בנדון, עוולה של רשלנות לא נשתכללה. בענינה של חברת-המסירות מיתוסף טעם שני למסקנה זו: מתצהירו הלקוי של השליח יכׂלה רשות-הפיתוח להבין כי מר טנוס אותר לכאורה. כך נסללה, שוב לכאורה, דרכה להביא לידיעתו את עוּבדת-קיומו של פסק-הדין שבהעדר-הגנה, את עוּבדת-הוצאתו של צו-העירייה ואת דבר-ההריסה הצפויה. העובדה, שהדבר לא נעשה, איננה מונחת לפתחה של חברת-המסירוֹת. זו אינה אחראית, גם מטעם זה, לעובדה שהמושכר המסוים ההוא היה ואיננו.

35. סיכומם של דברים הוא כי נתבעות 1 ו-6 אחראיות לרשלנות בקשר לאובדנה של הזכות לדיירות מוגנת. כל אחת מהן תרמה את חלקה לנזק זה, ואיננו ניתן להפרדה, באופן המקים להן אחריות כ"מעוולות יחד" (ע"א 4338/01 שילר, עו"ד נ' מנס, פ"ד נז(4) 645, 650 (2003)). נתבעת 1 אחראית, לבדה, גם לרשלנות באובדן-תכולתו של הבית.

הנזק

36. את מרכיבי-האב של נזקיו הנטענים פרט התובע לפרטים. באלה מצוי עקב-אכילס של תביעתו. יש להצר על שמגישהּ לא שת לבו די-הצורך להערתו של כבוד השופט ברנר אשר לראשית-ההליך, שכן התביעה נותרה מופרזת בערכיה. מספר ראשים של נזק נמנו בה:

1. במה, שנוגע לאובדנה של הזכות המוגנת, עתר התובע למלואם של דמי-המפתח וכן לתוספת, המבטאת הוצאות של פינוי. כל זאת, בהתחשב בכך שאובדן-הזכות היה כפוי ושלא מרצונו. חוות-דעתו של שמאי מטעם-התביעה, מר עאדל עאמר, העמידה את שיעורם של דמי-המפתח על סך של 822 אלף ש"ח ואת סכומן של ההוצאות הנוספות על עשרה אחוזים מסכום זה. היות, שלטענתו של השמאי מאפייניו המיוחדים של הבית נודעו לו רק לאחר הכנתה של חוות-הדעת הזו (פרוטוקול, בעמ' 25, ש' 15-14), עתר התובע בסיכומיו להוסיף לדמי-המפתח עוד 30 אחוזים. בסך הכול עמד, אפוא, סכומו המבוקש של פיצוי בראש זה על 1,150,800 ש"ח.
2. עוד בשל אובדן-הזכות, ועוד לפי חוות-דעתו של השמאי, מר עאמר, נתבע סך של 45 אלף ש"ח – עלותם, בשכירות, של מגורים חלופיים בכ-13 החודשים, שלמן שחרורו של מר טנוס מן הכלא ועד למותו, לפי דמי-שכירות בשיעור של 3,500 ש"ח לחודש.
3. סך של 28 אלף ש"ח נתבע בגין "ריהוט בית, ציוד חשמלי וכספת" (פִּסקה 34 לכתב-התביעה), שלפי הטענה הושארו בבית ואבדו עם הריסתו.
4. לא פחות משני מיליון ש"ח היה הסכום, שבו נקב כתב-התביעה לפיצוי בגין "עוגמת-נפש, כאב וסבל". יסודם של אלה נמצא לתובע, בפרט, באובדנו של הבית המסוים, על ערכו הרגשי ועל תכולתו, שגם לה היה ערך כזה; וכן בעצם-אובדנה של קורת-גג. סיכומי-התביעה שוב לא דיברו בסכום הזה, או בסכום כלשהו, אלא על דרך-הפְניה לפסק-דין בערכאה אחרת ובו נפסק, לטענת-התובע בגין ראש דומה של נזק, פיצוי בסך 150 אלף ש"ח.

סכומו המצטבר של הנזק, על כל ראשיו אלה, הוגבל לתקרתו של סכום-התביעה הנזיקית: 1,200,000 ש"ח. נזק הוכח. אין הוא נושק לתקרה גבוהה זו.

דמי-המפתח

37. אמת היא כי "לזכוּת לדיירות מוגנת היבטים של זכות קנינית. כל עוד היא מתקיימת הרי היבטיה אלה הם חלק מקנינו של הדייר המוגן. ביטוי לדּבָר מצוי בהוראותיו של חוק הגנת הדייר, המייחדות לדייר המוגן חלק בדמי-המפתח, שישלם דייר מוגן חדש תחתיו" – דברַי בת"א 21976-03-14 דריי הנ"ל, בפסקה הרביעית. אותו חלק בדמי-מפתח יכול, שישתלם לידיו של דייר מוגן אפילו, שאין הוא מציע דייר אחר תחתיו וזאת מכוחו של הסדר נוסף שבחוק הגנת הדייר, המאפשר לדייר "לפדות" את זכותו בדרך של קבלתו של החלק בדמי-המפתח מן הבעלים, בהסכמתם. סעיף 75(4) לחוק קובע כי "דייר יוצא שהחל להחזיק במושכר אחרי תשי"ח, יהיה חלקו בדמי המפתח [אם] החזיק במושכר יותר מחמש שנים – ששים אחוזים [מדמי-המפתח]".

38. אולם צמצומו של מה, שאבד בפרשה דנן למנוח, לאותו חלק בדמי-מפתח אינו נכון. המנוח לא ביקש להפעיל איזה מבין "הסדרי-היציאה" שבחוק. הוא לא ביקש לסתום את הגולֵל על זכותו לדיירות מוגנת. המנוח חפץ בהמשך-הקיום של זכותו. מי, שהביא את הזכות לסוף-דרכה באורח חד-צדדי וכפוי, הייתה בעלת-הנכס. בפסק-דינו בע"א 740/75 דוידוביץ נ' אתרים בחוף תל-אביב בע"מ, פ"ד לא(3) 3 (1977) הבחין ממלא-מקום הנשיא, כבוד השופט משה לנדוי, בין איוּנה-מרצון של הזכות לדיירות מוגנת לבין איון כפוי. במצב הראשון, הוא קבע, מבקש הדייר המוגן לצאת ולקבל חלק בדמי-המפתח. בעל-הבית איננו חייב להסכים לשלם לו אלא את אותו חלק, ששיעורו נקוב בחוק. לעומת זאת, כשאין הדייר רוצה לצאת, חזקה היא כי הוא לא יסכים לצאת תמורת מאום זולת שיעורם המלא של דמי-המפתח ועוד הוצאות, שיאפשרו לו למצוא מושכר-מוגן חדש ולעבור אליו. כך נכתב, במקובץ:

"ההיקש הנכון הוא לא לסעיפים בפרק על דמי-מפתח, שבחוק הגנת הדייר, העוסקים בדייר היוצא את המושכר מרצונו אלא בסעיף, הנותן עילה לפינוי כפוי של הדייר על-ידי בעל הבית. עיקר זכותו של הדייר המוגן היא הזכות שלא להיות מפונה נגד רצונו. המבחן הנכון הוא מה היה הדייר המוגן דורש תמורת עזיבת המושכר במשא-ומתן חפשי, שהוא מנהל מרצון, אם לפי תנאי הדיירות שלו אין הוא זקוק להסכמת בעל-הבית להעברת המושכר. ברור שבתנאים אלה הוא היה עומד על קבלת מלוא דמי המפתח הדרושים להשגת מושכר דומה אחר. חובת הפיצוי חלה גם על כל ההוצאות הממשיות הכרוכות בהעברת ה[שכירות] ממקומ[ה] ו[כינונה] במקום אחר" (שם, בעמ' 8 ו-10).

פסק-הדין הזה והרציונאל שביסודו, על אף שנפסקו לפני קרוב לארבעים שנה, עודם חיים ונושמים. די אם אפנה בנדון לפסקי-דינו של בית-המשפט העליון מן השנים האחרונות, שעל אף שעסקו בהפקעה שבו ועיגנו את הרציונאל האמור, בע"א 10873/06 בכר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, מפִּסקה 27 לפסק-דינו של כבוד השופט יורם דנציגר (פורסם באתר הרשות השופטת, 22.2.2010); ע"א 9396/07 כסלו נ' חברת רכבת ישראל בע"מ, בפִּסקה 26 לפסק-דינה של כבוד השופטת מרים נאור (פורסם באתר הרשות השופטת, 4.11.2010); ובע"א 3471/11 דוויק נ' מע"צ, החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, מפִּסקה 11 לפסק-דינו של כבוד השופט יצחק עמית (פורסם באתר הרשות השופטת, 27.1.2014).

להשקפתי, אותה תוספת בגין הוצאות – אין זה נדרש, בנסיבות עניננו, להראות כי הוּצאה בפועל. אם עסקינן במשא-ומתן (רעיוני) בין משכיר לבין שוכר ובדרישות, שמעלה האחרון בגדרו, אך מובן כי השוכר יצפה את קיומן של הוצאות וידרוש אותן תמורת-נכונותו לעזוב. אמת, תשלומם של דמי-המפתח והתוספת עליהם נועד להעמיד את הדייר המוגן, שאובדן-זכותו נכפה עליו שלא מרצונו, במצבו ערב-האובדן הזה. בת-דמות זהה נשקפת מן הפיצוי הנזיקי, המשולם למי, שאיבד במעשה של נזק את זכותו לדיירות מוגנת. הדין הנזיקי נכנס לתמונה היות, שאותו משא-ומתן רעיוני לא התקיים בין בעלת-הבית לבין הדייר ערב-האובדן. אך הרעיון – זהה: השבתו של הניזוק למצב של ערב-הנזק. זאת, באמצעות תשלום של מלוא דמי-המפתח, הנדרשים ברכישתה של זכות מוגנת בנכס דומה ותשלום-ההוצאות, הכרוכות בשינוי זה.

דמי-מפתח – 60 אחוזים משווי-בעלות

39. דמי-המפתח נגזרים, בפרט, ממאפייניו של הנכס הנדון – מיקומו, ממדיו, מצבו הפיזי, השימוש המותר בו, רמת-השימוש שסיפק ועוד. ניתן, ונהוג, לגזרם משווייה של בעלות חופשית בנכס. גזִירה זו מבטאת את נחיתותה של הזכות לדיירות מוגנת מזכות-הבעלות; אך גם את היסודות הדומים בין השתיים – יציבות והמשכיות בהחזקתו של נכס מקרקעין, ופטור מן הצורך לשאת בדמי-שימוש ריאליים.

נדירותן של עסקאות בדיירות מוגנת, בפרט בנכסים דומים, הוליך את השמאי המומחה מטעם-התובע, מר עאמר, לקבוע את שיעורם של דמי-המפתח כחלק נכבד משווייה של בעלות חופשית. מה גודלו של החלק הזה? תלוי היכן בחוות-דעתו תסתכלו. בסעיף 8.2 לחוות-הדעת הועמד החלק בדמי-מפתח על 80 אחוזים משווייה של בעלות חופשית. בעמוד הבא, בסעיף 9.3, כבר נקבע שיעורו – מאה אחוזים. השמאי המומחה מטעמה של נתבעת 1, מר גלעד אברם, בחוות-דעתו מיום 29.1.2014 העמיד, מנגד, את דמי-המפתח על 55 אחוזים משווי-בעלות. הוא עשה זאת, לשיטתו, בנדיבות יחסית היות, שהשיעור המקובל הוא נמוך יותר. כשלעצמי, סבורני כי השיעור ההולם הוא מעט גבוה יותר – 60 אחוזים. "נוהג פסוק הוא", כתבתי במקום אחר, "כי שיעורם של דמי-המפתח יועמד על 60 אחוזים, ולא פחות, משווייה של בעלות חופשית. פסק-הדין המנחה הוא פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 2516/02 שינפלד חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' מונדרי (פורסם במאגרים, 19.12.2005). בפסק-דין זה לא ראה בית-המשפט העליון מקום להתערב (רע"א 847/06 הרב מונדרי נ' שינפלד בע"מ (פורסם באתר הרשות השופטת, 20.7.2006)" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 56974-11-12 גרשט נ' שרון, בפִּסקה 13 לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 2.9.2015. הסוגריים העגולים הם במקור. דוגמאות נוספות מן הפסיקה – ראו שם)). מן השיעור הזה אין מקום לשנות. גם הוא מתחשב במספרן, ההולך ופוחת, של הזדמנויות לרכוש זכות לדיירות מוגנת בשוק בן-ימינו.

שוויו של מטר רבוע בבעלות חופשית

40. היות, ששווייה של בעלות בנכס מקרקעין אינו נתון מוחלט אלא יחסי והיות, שממילא שום נכס מקרקעין אינו זהה לרעהו, שימוש בגישה של השוואה לעסקאות בנכסים דומים – מבחינת המיקום, הגודל ומאפיינים נוספים – לשם קביעת-שוויו בבעלות חופשית של מטר מְבוּנֵה, הוא מקובל. לַשּׁמאי מטעם-התובע נמצא מספר לא מבוטל של עסקאות להשוואה – הן לפי נכסים שנמכרו בפועל והן לפי נכסים שהוצעו למכירה. היו אלה נכסים מסוג של דירות-מגורים בבנינים ולא בתים פרטיים. מסקנתו של השמאי הייתה כי שוויו של מטר-רבוע-בנוי למגורים בעיר לוד במועד הרלוונטי – סביב שנת 2008 – הוא כ-5,000 ש"ח. בְּמה, שלא מצא משום-מה את דרכו לתיק הממוחשב אך מופיע בעמוד 12 לעותק של חוות-הדעת שבתיק-הנייר, פירט השמאי עאמר את השווי לפי ייעודם של חלקי-הבית השונים. בשטח המבונה למגורים הוערך שוויו של מטר רבוע אחד ב-5,000 ש"ח, כאמור. מרפסת הוערכה ב-1,250 ש"ח למטר רבוע. מחסנים הוערכו ב-4,000 ש"ח למטר רבוע ואילו שוויים של שטחי-חצר הועמד על עשרה אחוזים מסכומו של מטר רבוע למגורים – 500 ש"ח.

על כל אחד מן השיעורים הללו הוסיף השמאי שמטעם התובע 15 אחוזים, באמצעות מה שהוא כינה "מקדם פרטיות" והתחשב בהיותו של הבית צמוד-קרקע ונהנה מפרטיות. מטעם, שאני מתקשה לרדת לסופו וממילא ספק אם הייתי משלים עמו, לא ערך השמאי התאמה דומה בהתייחס למצבו הפיזי של הבית. עמידתו של הבית רעוע הצדיקה הפחתה, שנפקדה מן השומה אשר הונחה לפנַי. הסברו של השמאי, היינו כי על מצבו של הבית, שנהרס, לא ניתן היה לעמוד ממקור ראשון ולפיכך הוא ניזון מפיו של התובע לבדו, בתוספת תמונות שהוצגו לו, הוא מוקשה. מקורות נוספים, זולת-התובע שהוא בעל ענין מובהק כאן, וראשונה בהם היא חוות-דעתו של מהנדס-העירייה, עמדו לרשותו. מנגד, כפי שכבר צוין, לא הובאו בחשבון, לזכות-התובע, מאפייני-בנייתו המיוחדים של הבית ובכלל זה מבנהו הפנימי והתקרות הגבוהות במיוחד של חדריו.

מספר רב עוד יותר של עסקאות – אך גם הן בדירות-מגורים בלבד ולא בבתים פרטיים – שימש את שמאי-הנתבעת בחוות-דעתו. יתרונה של חוות-הדעת ההיא לא היה אך במספרן של העסקאות, אלא בכך שכולן בוצעו בפועל. נתונים, הנובעים מעסקאות שבוצעו יש, להשקפתי, להעדיף בפעולת-ההשוואה על נתונים של מחירי-הֵיצע בלבד ואינם אינדיקציה מספקת לשווי-השוק. מכל מקום, מסקנתו של שמאי-הנתבעת הייתה, ב"עיגול" למעלה: 3,800 ש"ח למטר רבוע. מטר רבוע של מחסנים הוערך ב-40 אחוזים משוויו של מטר רבוע למגורים. את שטחה של החצר לא ראה השמאי אברם נכלל במושכר המוגן.

אך גם שמאי זה לא הסתפק בזאת. הוא הוסיף וביאר את מהותן של התאמות, המתייחסות למאפייניו הקונקרטיים של הבית הנדון ואת שיעורן. מחד גיסא, נלקחו בחשבון לחיוב ממדיו הכוללים של הבית, שאינם גדולים ומייקרים כל מטר רבוע ("עלות שולית לגודל"); וכן הפרטיות, הנובעת מהיותו צמוד-קרקע. אלה הוסיפו כ-19 אחוזים לערכו של מטר רבוע, לאמוֹר – שטח למגורים הוערך ב-4,500 ש"ח למ"ר. מאידך גיסא, לשלילה, כלל שמאי-הנתבעת בחוות-דעתו חלופה, המתחשבת במצבו הרעוע של הבית, כפי שהוצג לפניו. לפי המידע, שנמסר לו מנתבעת 1 ולפי תמונות, שהוצגו גם לו, קבע מר אברם כי עובר להריסתו היה הבית "במצב פיזי ותחזוקתי ירוד" (פִּסקה 3.3 לחוות-הדעת). "השווי", כתב שמאי-הנתבעת, "הוערך לפי מצב שלד" (נספח לחוות-דעתו). בעקבות כך נמצא מקום להפחית כ-44 אחוזים משוויו של מטר רבוע, באופן שהעמידוֹ על 2,115 ש"ח. ענין השלד הוא, לדעתי, טעות. הבית, על אף שהיה רעוע, לא עמד במצב של שלד. בהתחשב בכך, שפחות מעשור קודם להריסתו הוא עוד שימש את המנוח למגוריו, נדרש היה להעריך – מה שממילא אינו בתחום-מומחיותו של שמאי – את עלותם של תיקונים אשר יעמידוהו במצב שמיש.

41. לכל אחת משתי חוות-הדעת הללו, בכל הכבוד, מעלות ומגרעות. מומחה מטעמו של בית-המשפט – לא מוּנה. בהידרש לכל אחד מן המרכיבים הרלוונטיים, אקבע תחילה את עקרונותיה הנכונים, להשקפתי, של שומה. כפי שכבר ציינתי, אני מעדיף את בסיס-הנתונים הרחב, שהציג שמאי-הנתבעת. שווי-הבסיס למטר רבוע של בנוי למגורים יועמד אפוא, כקביעתו, על 3,800 ש"ח. קבעתי לעיל כי אני מקבל את ממצאיו של המהנדס מטעמה של עיריית לוד לגבי מצבו הפיזי של הבית. התאמה זו גורעת משוויה של בעלות חופשית בו. הפחתה של 44 אחוזים נראית לי מופרזת. סבורני כי יש להעמידה, בדרך של אומדנה, על כ-25 אחוזים. על ערכו של הבית בגין התחשבות, מנגד, בצמידות-הקרקע, בפרטיות ובעלוּת השולית לגודל אוסיף, כממוצע הערכותיהם של שני השמאים, כ-17 אחוזים. אני מעמיד, באומדנה ובעיגול לטובת-התובע, את שוויו בבעלות חופשית של מטר רבוע למגורים בבית, שמאפייניו הם כמאפייני-הנכס הנדון, על 3,350 ש"ח.

42. הדין הוא עם התובע כי במָקום, שבו הוכח כי חצר שימשה בלעדית את השוכר המוגן, הרי שאפילו לא צוינה זו בהסכמי-השכירות כחלק ממה שהושכר, יש להביאה בחשבונו של שווי-הזכות. ההנחה צריכה להיות שדמי-המפתח – בפועל או בכוח – שיקפו גם שימוש כזה בחצר. במקרה דנן דומני כי אין חולק, שחצר אשר הקיפה את חלקו של המנוח בבית, הייתה בשימושו השוטף והבלעדי. את קביעתו של שמאי-התובע, היינו כי שווייה בבעלות חופשית הוא עשרה אחוזים מערכו של בנוי למגורים, אני מקבל. שוויו של מטר רבוע של חצר הוא, לפיכך, 335 ש"ח.

43. אשר לערכם של מחסנים. אודה כי התקשיתי לרדת לסוף דעתו של השמאי עאמר. בעדותו הוא אמר, במקובץ, כך על-אודותיו של המבנה הנוסף:

"התייחסתי לזה כדירה, כי מה שקובע זה השימוש. החלק הזה הוא חלק בלתי נפרד מהבית, זה שימוש למגורים. המבנה הזה, לפי מה שנמסר לי הוא שימש בפועל למגורים, אבל הלכתי על הצד השמרני והתייחסתי לזה כמחסן. אני יכול לציין מבחינה שמאית שמחסן שצמוד לבית, זה ידוע לכולם, השימוש שלו הוא כמו שימוש עיקרי. שמאי שקובע אחרת, זו קביעה שמאית לא נכונה. מה שמעניין הוא המיקום והשימוש, וזה מה שמגדיר את השווי. המחסן הזה צמוד לבית כמו יתר החדרים. לכן אני מחשיב זאת כשימוש למגורים. אבל מחסן שנמצא מחוץ לבית הוא מחסן. לפי ההיתר השימוש הוא למחסן, בפועל הוא קרוב יותר למגורים" (פרוטוקול, בעמ' 23, ש' 29-28; עמ' 24, ש' 2-1 וש' 16-12; עמ' 28, ש' 19).

בחוות-דעתו שבכתובים העריך שמאי זה שווי של מחסן ב-80 אחוזים משוויו של שטח למגורים. הערכה זו נראית לי מופרזת. שמאי-הנתבעת, מנגד, העמיד את ערכו של שטח למחסן על 40 אחוזים משוויו של שטח זהה למגורים. זוהי קביעת-חסר. אני מעמיד את השווי על 50 אחוזים משוויו של שטח למגורים, היינו, 1,675 ש"ח למטר רבוע.

מידות-המושכר וייעוד-חלקיו

44. השמאי מטעמו של התובע ביסס את חוות-דעתו על מידותיו של המושכר, כפי שהופיעו בחוות-דעתו של מודד מטעם-התובע, מר מדחת תלאוי, משנת 2009. בחוות-דעתו כתב מר תלאוי כי היות, שהבית נהרס כבר בשנת 2008, הוא נאלץ לקבוע את מידותיו באמצעות מדידה גראפית של שרטוט-הבית, המופיע במפת-הגוש משנת 1986 ואותה, אך מובן, ערָך אחֵר (המפה הוגשה וסומנה ת/1א). לפי חוות-דעתו של מר תלאוי היה שטח-המגורים בבית: 96.88 מ"ר. ארבעה מ"ר וחצי היה שטחה של מרפסת, שנוספה לו; עוד 39.63 מ"ר שימשו מבנה של מחסנים שממערב לבית והחצר השתרעה על פניהם של 133.15 מטרים רבועים נוספים.

גם שמאי-הנתבעת לא מדד את הבית, לא רק משום שאיננו מודד מוסמך אלא מפני שגם הוא נכנס לתמונה לאחר הריסתו. מר אברם ביסס את ממצאיו על תשריט מיום 29.7.1996, שערך המודד יצחק בן יוסף (ת/6). בתשריט ההוא הועמד שטחו של הבית על 73.28 מטרים רבועים, ונתקבלו מצירופם של שטחי-החדרים, שטח של מרפסת פתוחה ושטחיהם של מטבח ושל חדר יחיד של שירותים ומקלחת. שטח אחד של מחסן, צמוד אל הבית מצפון, הקיף 20.96 מ"ר. שטחו של מבנה-מחסנים נוסף, ממערב לבית, היה 29.23 מ"ר. כפי שכבר צוין, שמאי-הנתבעת לא אמד את גודלם של שטחים, שאינם בנויים, כמו חצר וממילא לא כלל אותם בשומתו. ברם, שמאי-התובע, שהתייחס אל התשריט הזה בחוות-דעתו (אף כי לא הסתמך עליו) קבע כי החצר, המסומנת בו, משתרעת על פניהם של 79.52 מטרים רבועים (פסקה 5.1.1 לחוות-דעתו של מר עאמר).

45. ההבדל איננו אך במידה הכוללת כי אם, בפרט, בייעודו של כל אחד מן החלקים. בין שתי החלופות, אני מעדיף את התשריט משנת 1996. לכך שלושה טעמים. ראשית, התשריט הזה משקף טוב יותר את שטחו של המושכר המוגן סמוך לקשירתו, בשנת 1997, של הסכם-השכירות עם המנוח. התשריט משנת 1996 נערך עובר לאותו הסכם וכל יסוד יש למסקנה כי מה שהוסכם עליו, בהתייחס למידות ולייעודים שבהסכם-השכירות, התבסס על אותו תשריט. שנית, בתשריט משנת 1996 נקובים, באורח מפורט ומאיר עיניים, המידות של כל חלק במושכר וייעודו. עיון בהעתק נאמן למקור של מפת-הגוש מגלה, לעומת זאת, שרטוט קטן-מידות עד מאד ונעדר פירוט של המושכר, הן מבחינתן של המידות והן מבחינת-הייעוד של כל אחד מחלקיו. הבית מסומן בו לצדם של עשרות בתים נוספים שבגוש. שלא כטענת-התובע, אך ברי כי מידת-הדיוק של מדידה גראפית מתוך שרטוט שכזה נופלת מזו של התשריט משנת 1996. שלישית, התשריט משנת 1996 מתייחס רק לאותו חלק של בית-המגורים המקורי, שהושכר לתובע. במפת-הגוש, לעומת זאת, מסומן המבנה כולו, כולל החלק בו ובחצרו, ששימש דיירים אחרים.

46. התשריט משנת 1996 נקב, מפורשות, בשלושה מרכיבים, המשמשים מחסן ואינם חלק מן השימוש למגורים – החלק הצמוד מצפון ושני חלקיו של המבנה הנוסף ממערב. חרף כך ועל אף, שגם בהסכם-הדיירות המוגנת אשר בו נקשר המנוח הוגדרה תוספת-הבנוי: "מחסנים", טען התובע כי בכל השטח המבונה נעשה שימוש למגורים. כך הוא העיד:

"המחסן בחלק האחורי של הבית [מצד צפון] היה חלק בלתי נפרד מהבית, ועליו לא היה שום ויכוח. זה לא משהו שהדוד שלי עשה, נדמה לי שמישהו מהמשפחה שלנו עשה. רושמים שזה מחסנים, הם שימשו אותנו לכל דבר. זאת אומרת היה לנו מטבחון שם וחדר ישיבות שם, והשתמשנו בו לכל דבר כמו חלק מהדירה שלנו. כתוב שם [בהסכם-השכירות] 'ייעוד' [למחסנים], אבל לא השתמשנו בו כמחסנים רק. אין לנו מה לאחסן שם כל כך הרבה. הם [עמידר] קבעו שזה מחסנים. לא אנחנו ביקשנו שהם ייחשבו כמחסנים. בשבילנו לא משנה איך הם יקראו לזה, נשתמש בזה איך שאנחנו רוצים" (עמ' 37, ש' 17-5).

גם אם אקבל דברים אלה מן הבחינה העובדתית – וניכר בתובע כי הכיר היטב את קורותיהם של הבית ושל השימוש בו, לא אוכל להשלים עמם בהיבט המשפטי. החומר, שצירף התובע לתצהיריו מאפשר לעמוד על השתלשלות-הענינים בנדון. בהסכם-השכירות המקורי, שנקשר עם הוריו של המנוח בשנת 1967, פורט כי במושכר שלושה חדרים (שניים ועוד חדר-כניסה) וכי אין בו – כך צוין מפורשות – מחסן. הסכם-השכירות, שבו נקשר המנוח מקץ שלושה עשורים, בשנת 1997, שב ונקב במספר זה של חדרים אך הוסיף עליהם שטח מבונה בן 50.19 מ"ר, בשימוש למחסנים. מתברר כי בשנת 1992 גילתה עמידר כי במקרקעין הוקם, שלא בהסכמתה וללא היתר מגורמי-התכנון, המבנה המערבי. תביעה שהגישה היא, בעקבות כך, לבית-משפט השלום ברמלה (ת"א 2412/92) התקבלה וביום 23.9.1993 ניתן צו לפינויו מן המושכר של המנוח, שכבר החזיק בו אז.

עמידר נכונה שלא לעמוד על ביצועו של פסק-הדין ההוא לפינוי והסתפקה, תחת זאת, בקבלתם לידיה של דמי-הסכמה לבנייה הנוספת וכמותם כדמי-מפתח. דין ודברים, שהתקיים בינה לבין המנוח הסתיים בהשלמה עם תוספת-הבנייה תמורת-תשלום, כמתואר בפרוטוקול מדיוניה של "ועדת דמי-מפתח" בעמידר מיום 7.8.1996 (נספח לתצהיר-התובע). "בביקור שערכנו עם השמאי בנכס", נכתב שם, "מתברר שהתוספת משמשת כמחסן ביתי ללא שימוש [למגורים] ושירותים, מחוץ למסגרת הנכס. על מנת לסיים פרשה כאובה זו [אנו] מחליטים לקבל הערכת השמאי לדמי הרשאה בסך 20,000 ש"ח לפי שומה מ-29 יולי 1996". השומה הזו, כבר הובן, נערכה על-יסודו של תשריט-המדידה של מר בן יוסף ונושא גם הוא, כאמור, את התאריך 29.7.1996.

ברי כי השומה והתשריט התבססו על מה, שראו מומחיה של עמידר בביקור במושכר בתאריך ההוא. הם ראו שימוש למחסנים, שאיננו שימוש למגורים, הן בחלק הצמוד לבית מצפון והן במבנה המערבי, שעמד נפרד ממבנה-המגורים. שיעורם של דמי-ההסכמה וכמותם, אמרתי, כדמי-מפתח נוספים, נקבע בהתאם לשימוש זה. התובע דנן לא הוכיח, בשום ראיה, כי דמי-מפתח בני 20 אלף ש"ח הלמו, בערכים של שנת 1997, שימוש למגורים. בהתאם, השבתם היום הזה של דמי-המפתח לידי-המנוח באמצעות יורשו, נדרשת ללכת אחר הערך הזה ואחר הרציונאל שביסודו – שימוש למחסנים. בין שהמנוח שינה לאחר מכן ממאפייניו של השימוש בפועל באותם חלקים ובין שלא, אין להלום כי ישולמו לידיו דמי-מפתח, הנגזרים משימוש בם למגורים.

47. זה המקום להטעים כי על אף, שמבחינתם של דיני-התכנון נבנתה תוספת-הבנייה של המבנה המערבי ללא היתר, הרי היות, שבעלת-הבית השלימה עם הבנייה הזו, שוב אין לגרוע מדמי-המפתח דבר בשל המצב התכנוני. גם על כך עמד בית-המשפט העליון בענין דוידוביץ, בכתבו: "בניה בתוך המושכר, או שימוש במושכר, אפשר להביאם בחשבון לצורך שומת הפיצויים אף שהם נוגדים את תנאי הדיירות, אם בעל הנכס השלים עם הפרת תנאי הדיירות או מחל עליה" (ע"א 740/75 הנ"ל, בעמ' 12).

48. אני מקבל, לפיכך את קביעותיו של שמאי-הנתבעת ואציין כי שומתו הלכה כברת-דרך לקראתו של התובע, במובן זה שראתה את המרפסת הפתוחה, שלא כמו השמאי מטעמו של התובע, שוַות-ערך לשטח מגורים לכל דבר וענין, ללא הפחתה. ברם, דומני כי שמאי-הנתבעת החסיר דבר אחד בחישוביו. המבנה ממערב כלל גם חדר שירותים בן ששה מטרים רבועים, שלא נכלל באותם 50.19 מ"ר של מחסנים. יש להוסיפו לשטח המושכר למגורים.

שיעור-הפיצוי

49. קביעתי, בכל הנוגע לשטחו של המושכר ולייעוד-חלקיו היא, אפוא, זו: השטח המבונה למגורים היה 79.28 מ"ר. שטח-המחסנים היה 50.19 מ"ר. החצר, ששימשה את המושכר, נמתחה על פניהם של 79.52 מ"ר. מכפלתן של מידות אלו בערכי-השווי, שנקבעו לעיל, מעמידה את שווייה של בעלות חופשית בכל אחד מן החלקים על שיעורים אלה: השטח למגורים – 265,588 ש"ח; מחסנים – 84,068 ש"ח וחצר – 26,639 ש"ח. יחד עומד שווייה של בעלות חופשית בנכס כולו על 376,295 ש"ח. שיעורם של דמי-המפתח – 60 אחוזים מסכום זה – הוא 225,777 ש"ח.

כפי שציינתי לעיל, משעסקינן בפיצוי בגין אובדן כפוי של הזכות לדיירות מוגנת, זכאי היה המנוח, עם הגשתה של התביעה הנזיקית, וכיום זכאי יורשו לפי דין, למלוא-שיעורם של דמי-המפתח (שלושה שלישים) וכן לכיסוין של הוצאות-בכוח ומקובל להעריך בשליש נוסף מן הסכום הזה. בסך הכל עומד הפיצוי, אפוא, על ארבעה שלישים מדמי-המפתח, היינו, על 301,036 ש"ח.

פיצוי בגין הוצאות-דיור

50. לא זו בלבד שהתביעה לא הוכיחה כי, בפועל, שׂכר המנוח דירה למגוריו וממילא כי שילם דמי-שכירות בנדון – "חשבתי שזה לא חשוב ולא רלוונטי לעניין", השיב התובע לשאלה מדוע לא צירף את העתקו של חוזה-שכירות, שקיומו נטען (פרוטוקול, בעמ' 30, ש' 28); אלא שפיצוי בגין תשלום כזה, כשהוא בא לצדו של אותו שְׁליש נוסף כאמור לעיל, הלא הוא כפל-פיצוי. אין, אפוא, לפסוק פיצוי בגין ראש נטען זה של נזק.

תכולת-הבית

51. כאמור, מן הבחינה העקרונית מקובל עלי כי בעל-בית, המבקש להרוס את הנכס שבידיו והוחזק קודם לכן בידי שוכר מוגן, חייב לדאוג לתכולתו. התכולה הזו נעלמה בלא שהיה מי שטרח ולוּ לתעד את מרכיביה. דבר זה מטיל אחריות על רשות-הפיתוח. ברם, כל מקום יש להכיר באשם תורם ומקורו, להשקפתי, לא רק בהתנהלותו של המנוח אלא אפילו בהתנהלות-התובע עצמו. התובע העיד כי לאחר כליאתו של המנוח נטל התובע חלק ממשי בשמירה על המושכר. לדבריו –

"תמיד הייתה לי פינה משלי בתוך הבית. הכתובת שלי הייתה רשומה גם על חנה סנש עד לרגע הריסת הבית ב-2008. כל המשפחה היינו מטפלים בעניין הדירה. מאז שנכנס לכלא, אחרי תקופה מסוימת, דוד שלי [המנוח] עשה לי ייפוי כוח כללי כדי שאטפל לו בכל הנושאים, ביניהם גם עניין שכירות עמידר. בגלל שהיו נכנסים אצלנו [לבית הנדון] פורצים, אספנו את כל הריהוט באמצע, והפכנו את המיטות כדי שהפורצים לא ישתמשו בהן, ושמנו סדינים וניילונים כדי שלא ישתמשו. כנראה מישהו נכנס והוציא. ניתקנו את המים מהבית, באופן זמני, גם את החשמל. כמובן גם טלפון" (פרוטוקול, בעמ' 29, ש' 10-9; עמ' 31, ש' 4 וש' 15-14; עמ' 34, ש' 25-20; עמ' 35, ש' 4).

במלאו תפקיד מוביל בטיפול בבית, ואותו נטל התובע על עצמו לאחר כליאתו של המנוח, הוא נשא באחריות, שממילא רבצה גם על שכמו של הלה, לוודא כי בבית, העומד ללא דייר, לא נותרים חפצים יקרי-ערך או בעלי-ערך רגשי ממשי. על השניים היה לוודא כי מיטלטלין שכאלה לא יופקרו לגורלם בבית, שנעזב מיושבו. השארתם ללא השגחה מספקת תרמה לעובדה כי לסופו של יום, משנהרס הבית, אבדו גם אותם חפצים, ככל שהיו בו.

זאת ועוד, שום ראיה אובייקטיבית לְמה, שעמד בבית ערב-הריסתו ולשוויו, לא הציגה התביעה. קשה להסתפק בדבריו של התובע לבדו, מה גם שכל אומדנה כספית של המיטלטלין, שלדבריו נותרו שם, נשארה בגדר הערכת-אצבע בלבד ולא הוכחה כל צורכה. במידה, הדרושה בתביעה אזרחית, לא הוכח ראש זה של נזק.

נזק, שאינו ממוני

52. עיקרו של הפיצוי בגין עוגמת-נפש – ומוכן אני לשער: מן המניעים העיקריים להגשתה של התביעה הנזיקית – מקורו, עוד לפי השערתי, בכעסם של המנוח, של יורשו ואולי אפילו של באת-הכוח על עצם-ההתנהלות – מחִייָתו של הבית, היקר להם, מעל פני-האדמה מבלי לשאול את פי-המנוח. אני מבין ללבו של התובע, אלא שהדין בענינו של קשר סיבתי לא אִפשר לייחס למי מהנתבעים אחריות בקשר לכך. ממילא נתבע סכום כללי ומופרז ביותר, ועם כך אני מתקשה להשלים. יש, עם זאת, מקום להביא בחשבון את עוגמת-הנפש, שנטבעה בעצם-אובדנהּ של הזכות המוגנת ובַקושי, שהדבר העמיד לפניו של מי, שזה עתה השתחרר ממאסר ומצא כי אין לו בית משלו לשוב אליו. באומדנה, המתחשבת בכך שפיצוי ממוני נפסק כאמור, אני מעמיד את הרכיב הזה על סך של 15,000 ש"ח.

חוב כספי לרשות-הפיתוח באמצעות עמידר

53. אי-הפקעתה של הזכות לדיירות מוגנת בשל אי-תשלום של דמי-שכירות אין משמעו כי המנוח הופטר מתשלום כזה. נתבעת 1 העמידה את סכומו הנטען של החוב הכספי לה, בגין תקופת-השכירות שמינואר 1999 ועד לאפריל 2005, על 25,720 ש"ח. לא נטען, וממילא לא הוכח, קיומו של חוב בגין תקופה מאוחרת מזו. קיומו של החוב הזה הוכח, להשקפתי כל צורכו, באמצעותן של רשומות-מחשב שצורפו לתצהירי-הנתבעת והן, לפי סעיף 35 לפקודת הראיות, רשומות מוסדיות, היינו "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי המדינה במהלך פעילותה הרגילה". לא הוכח, מנגד, בראיות כי עמידר חבה, מצדה, למנוח כסף בגין הוצאות, שהוא הוציא בתיקונו של הבית. לא הוכחו ההוצאות הללו וממילא לא הוכח שיעורן. את החוב האמור, משוערך כדין, יש להפחית אפוא מחיובה הכספי של רשות הפיתוח בתביעה הנזיקית.

התוצאה

54. התביעה לפינוי בת"א 1776/05; 15828-08-11 מסולקת במחיקה. בת"א 33712-06-10 נדחית התביעה נגד נתבעים 5-2 ונגד נתבע 7 (גורמי-העירייה והשליח). מנגד, את נתבעת 1, רשות-הפיתוח באמצעות עמידר ואת נתבעת 6, חברת-המסירוֹת, אני מוצא חייבות בנזקו של המנוח. בתוך 30 ימים מיום המצאתו לידיהן של פסק-דין זה תשלמנה נתבעות 1 ו-6, יחד ולחוד, לתובע סך של 316,036 (שלוש מאות וששה עשר אלף ושלושים וששה) ש"ח בגין עילות-התביעה, לאחר שִׁעֲרוכו כדין מן היום שבו ניתן פסק-הדין בהיעדר-הגנה ועד למועד-התשלום. מחיובה של נתבעת 1 לבדה יקוזז סכומו של החוב של דמי-שכירות, שנתבע בת"א 15828-08-11 – 25,720 ש"ח ומשוערך גם הוא כדין.

בסוגיית-ההוצאות יש להתחשב בחלקיותו של הסעד שניתן, ביחס לסכומה המקורי של התביעה הנזיקית ולרשימת-הנתבעים; וכן בעובדה שהתובע הופטר מתשלומה של אגרה. בתוך 30 ימים מיום ההמצאה כאמור, תשלם כל אחת מנתבעות 1 ו-6 לתובע הוצאות בסך 2,500 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורכת-דין בסך 21,000 ש"ח. עד אותו מועד ישלם התובע לנתבעת 2, עיריית לוד, שכר-טרחה של עורך-דין בסך כולל של 21,000 ש"ח.

55. דרך כלל מחייב הייתי את התובע בהוצאות משמעותיות לאוצר-המדינה בשל חריגה, בהחלטה מודעת ותוך העמדתו של בית-המשפט לפנֵיה של עובדה מוגמרת, מהיקפם המותר של הסיכומים. היות שגם בת-ריבו, נתבעת 1, נהגה כך, והיות שאת המדינה לא אחייב בהוצאות לאוצרה-היא, לא אשית חיובים נוספים בשל התנהלות נפסדת זו של אותם צדדים.

המזכירות תקפיד בהמצאתו של פסק-דין זה לכל אחד מן הצדדים, לרבות במסירה אישית לנתבע 7. עוד מתבקשת המזכירות לוודא את קליטתם לתיק הממוחשב של המוצגים, שנוספו בדיונים ומתויקים בתיק-הנייר; וכן לוודא את סריקתה, במלואה, של חוות-דעתו של השמאי עאמר.

ניתן היום, ג' אלול תשע"ו, 06 ספטמבר 2016, שלא במעמד-הצדדים.