04 מאי 2016

פתח דבר

1. התובעים, בני הזוג כאמל וענדליב קלגאווי (להלן: גם כאמל וענדליב בהתאמה), הגישו את התביעה שבפנינו בדרישה להכיר בהם כתושבים לצורך החוקים שהנתבע (להלן: המוסד) ממונה על ביצועם. בכלל זה עתרו להשבתם למרשם המבוטחים ולתשלום קצבת ילדים וגם למפרע.

התביעה הוגשה לאחר שהמוסד שלל את תושבות בני הזוג מחודש 3/2008 ואילך. זאת לאור ממצאי חקירה שערך ושבעקבותיה החליט כי מרכז חייהם ומעונם הקבוע הוא בביתם שבאלרם. נטעים כבר כאן, כי המדובר במסכת התדיינות שנייה בין בני הזוג קלגאווי לבין המוסד לביטוח לאומי בעניין תושבותם. מסכת התדיינות רחבה שהחלה לפני עשור ושנדמה כי הסתעפה מעבר לדרוש.

רקע עובדתי

2. התובעים הם, כאמור בפתח הדברים, בני זוג נשואים ולהם 5 ילדים. בני הזוג מחזיקים בתעודות זהות ישראליות.

3. בפסק דין בהליך קודם (ב"ל 11676/05), אשר ניתן בחודש 2/07, נקבע כי התובעים הם תושבי מדינת ישראל מיום 1.3.2005 ואילך.

4. בחלוף כשנה וחצי ממתן פסק הדין, בחודשים 7/2008 עד 11/2008, ערך הנתבע חקירות חוזרות בעניין תושבות התובעים. בעקבות ממצאי החקירה בא לכלל מסקנה, כי התובעים חדלו להתגורר בירושלים ועברו לאלרם. נטעים, כי אין עוד מחלוקת בין הצדדים כי למשפחתו של כאמל נכס באלראם.

5. לנוכח ממצאי החקירה שלח המוסד לתובעים 'מכתב שימוע' הנושא תאריך 3.3.2009. על פי התובעים המכתב מעולם לא הגיע לידם.

6. לאחר משלוח מכתב השימוע, בחודש 9/09, הגישו התובעים למוסד דין וחשבון רב שנתי. בעקבות הגשת הדו"ח ועל פי המוסד, נשלח לתובעים מכתב ביום 22.11.2009 ובו בקשה להמציא פירוט של צריכת חשמל ומים לנכס באלראם החל מחודש 1/2008. כן התבקשו התובעים לחתום על הצהרה כי הם מסכימים לשתף פעולה עם חוקרי המוסד ואף לאפשר ביקור בנכס באלרם. עותק המכתב לא הוצג בפנינו. על פי העולה מכתב ההגנה, ביום 17.11.2009 נשללה זכאותם של התובעים לקצבאות ילדים לתקופה שתחילתה בחודש 3/2008. אי לכך נוצר לתובעים חוב בגובה 13,587₪. לא הוברר אם התובעים קיבלו הודעה בעניין זה ובפרט ביחס לגובה החוב. מכל מקום בתחילת חודש מרץ 2010 פנה בא כוחם בכתב למוסד בדרישה לברר מדוע נגרע שמם ממרשם המבוטחים. עותק מהפנייה לא הובא לעיוננו. ביום 13.3.2010 השיב לו פקיד תביעות קצבת ילדים, מר אורי תנעמי, כי על פי מחלקת הביטוח מרשיו אינם תושבים וכי לא המציאו את המסמכים להם נדרשו ואשר פורטו לעיל, ועל כן שלילת תושבותם עומדת בעינה (נספח א' לכתב התביעה). בא כוח התובעים השיב לפקיד התביעות, במכתב מיום 27.4.2010, כי אין למרשיו נכס באלראם ועל כן אין בידם להמציא את המסמכים המבוקשים וביקש, כי המוסד יודיעו את עמדתו הסופית. משלא נענה הגיש, ביום 20.6.2010, את התביעה שבפנינו.

ההליך בבית הדין

7. בישיבתו המקדמית של בית הדין, אשר נשמעה בפני חברתי השופטת שרה שדיאור, ניתנה לצדדים, לבקשתם, שהות לבוא בדברים. בסופה הודיעו כי אין מנוס מברור ההליך לגופו ועל-כן ההליך קודם. התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ומטעם שלושה עדים נוספים, שבסופו של יום לא התייצבו להיחקר עליהם ועל כן הם נמשכו מתיק בית הדין.

8. סמוך לישיבת ההוכחות הראשונה חזרו ופנו הצדדים לבית הדין בהסכמה, בבקשה לאפשר להם שהות נוספת להביא את ההליך לידי סיום, מבלי שתידרש הכרעה שיפוטית. אולם גם הפעם כשלו מאמציהם. או אז עתרו התובעים בבקשה לקיים ישיבה מקדמית נוספת ובית הדין נעתר לבקשתם. ביני לביני ניסה המוסד לערוך חקירה משלימה בעניין מקום מגורי התובעים אך כשל. הצדדים הגישו הודעות ותגובות רבות בעניין זה ובסופו של יום הסכימו, במהלך הישיבה המקדמית הנוספת, לשתף פעולה. החקירה המשלימה בוצעה אך המוסד נותר בעמדתו והתיק נקבע לשמיעת ראיות. כאמור לעיל, לתובעים העידו הם עצמם וזאת על פני שתי ישיבות ממצות להוכחות. המוסד מצדו ביקש לזמן 12 עדים. הליך זימון העדים לווה בקשיים בלתי מבוטלים, שלעתים אף שיבשו את יומן בית הדין. נדמה שחלק בלתי מבוטל מאותם קשיים נבע מכך שבתיק טיפלו לא פחות מחמישה פרקליטים שונים מן המחלקה המשפטית של המוסד שהתחלפו ביניהם תדיר. מצב דברים שאינו רצוי.

לבסוף, העידו למוסד שלושה חוקרים, ה"ה ניזאר עבד אל רחמאן, ואסים עטילה ורפי אמסאלם. כן העידו גב' עלמיה ג'אבר ומר ערפאת ג'אבר שהם אחים. הודעתו של מר זכרייה קלגאווי התקבלה לתיק בהסכמה. על יתר העדים ויתר המוסד. הצדדים סיכמו פרשותיהם בכתב.

גדר המחלוקת

9. מלכתחילה וכעולה מן הפרק העובדתי עמדה לברור שאלת תושבותם של התובעים מיום 1.3.2008 ואילך. אלא שכבר בתום חקירתם הנגדית של התובעים הודיע המוסד, כי הוא נכון להכיר בתושבות התובעים מיום 1.4.2012 ואילך. זאת מששוכנע, כי החל מאותו מועד התובעים מתגוררים בבית חנינה (ראו: הודעת המוסד מיום 6.10.2013). בסיכומיו הודיע המוסד כי הוא נכון להכיר בתושבות התובעים גם מיום 1.11.2009 ועד ליום 1.4.2012. אשר על כן, ועל אף מסכת ההתדיינות הרחבה במיוחד, להכרעתנו נותרה שאלת תושבותם של התובעים מיום 1.3.2008 ועד ליום 31.10.2009 בלבד.

גרסת התובעים

10. בכתב התביעה טענו התובעים, כי הם היו ונותרו תושבי ירושלים. בתצהירי עדותם הראשית, שבחלק הצריך לענייננו נוסחם זהה, נפרטה גרסה זו ל'פרוטות'. נטען כי מסוף שנת 2007 ועד ליום 1.3.2009 התגוררו "..בבית המשפחה המצוי בעיר העתיקה בירושלים" והחל מיום 1.3.2009 עברו להתגורר "...בשכונת חאלדייה – באב חוטה מס' 5 (עקבת חב רומאן) אצל משפחת ג'אבר וזאת עד ליום 30.10.2009". בתמיכה לטענתם בדבר המגורים בדירה השייכת למשפחת ג'אבר צרפו חוזה שכירות (נספח ג' לתצהיר עדותו הראשית של התובע 1).

עמדת המוסד

11. המוסד מצדו נותר איתן בדעתו כי התובעים לא התגוררו בכתובות האמורות כי אם מחוץ לתחום המוניצפאלי של ירושלים בנכס שבבעלותם באלראם.

נפנה אפוא לבחון את גרסאות הצדדים על פי החלוקה לשתי התקופות שמנו התובעים בנפרד. אולם קודם לכן נזכיר בקצירת האומר את המסגרת הנורמטיבית הדרושה לדיון זה.

המסגרת הנורמטיבית

12. אחד התנאים הבסיסיים לביטוחו של אדם בחוק הביטוח הלאומי ולהענקת מרבית הזכויות שמכוחו הוא מעמדו כ"תושב ישראל". על פי פסיקת בית הדין הארצי, עיקרון התושבות כתנאי להענקת זכויות סוציאליות נוהג במדינות רבות. בישראל הוא נובע ממטרותיו של חוק הביטוח הלאומי כביטוח המעוגן בסולידאריות ועזרה הדדית מחד, אך כפוף לתקציבו המוגבל של המוסד מאידך. פרשנות המונח "תושב ישראל" תיעשה על בסיס המבחן העיקרי והוא – הדרישה לקיום מרכז חיים ומירב הזיקות לישראל, במסגרתם מומחשת התפיסה הטריטוריאלית של חוק הביטוח הלאומי (עב"ל (ארצי) 344/09) חלאק - המוסד לביטוח לאומי (31.1.2013)). הנה כי כן, מקום המגורים של האדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו 'תושב' אותו מקום (דב"ע (ארצי) נא/ 01-43 פאוזי נ' המוסד פד"ע כג 36 (1991)).

התקופה הראשונה – סוף שנת 2007 ועד 1.3.2009

13. כמבואר לעיל, גרסת התובעים בתצהירי העדות הראשית שלהם היא, כי בתקופה שמסוף שנת 2007 ועד ליום 1.3.2009 (להלן: התקופה הראשונה) התגוררו "בבית המשפחה בעיר העתיקה". יאמר מיד, כי מדובר בגרסה כללית שאינה כוללת הצהרה ברורה לגבי הכתובת המדויקת של המקום, מספר הבית ובעליו. גרסה שאף תדע התפתחות מסוימת. כך, במסגרת החקירות הנגדיות יתברר כי הוריה של ענדליב וגם אמו של כאמל ואחיו זכרייה מתגוררים בעיר העתיקה. מדובר בבתים הסמוכים זה לזה מרחק 'פסיעה' (עמ' 19, שורה 10). במהלך החקירה הנגדית יטען התובע תחילה, כי ביולי 2008 התגורר בבית הוריו. אולם באותה נשימה יטען גם כי באותו המועד התגורר בבית חמותו (עמ' 21, שורות 23 – 28). מנגד אשתו תעמוד על דעתה כי התגוררה עם בעלה ומשפחתה בכל התקופה הראשונה בבית הוריה בלבד (עמ' 28, שורה 17). המוסד מצדו חקר את טענת המגורים בעיר העתיקה בבית הוריה של ענדליב (ראו: עדות החוק עבד אל רחמאן: עמ' 33 שורה 27). לממצאי החקירה נפנה עתה.

14. המוסד מבסס את הטענה כי התובעים לא התגוררו בעיר העתיקה בתקופה הראשונה על אלה:

[א] ממצאי חקירה שערך בסוף חודש יולי 2008 חוקר המוסד וסים עטילה (נ/2). בימים 24.7.2008 עד 31.8.2008 הגיע החוקר שש פעמים לכתובת מגורי התובעים, האחרונה 'בתחום' שהייתה ידועה למוסד – רחוב אל מסעודי 12. בניין הידוע גם כבית צפפי. מר עטילה לא מצא את התובע את אשתו ואת ילדיהם שם באף לא אחד מביקוריו. בעל מכולת או חנות הסמוכה לבניין יצר עבור החוקר קשר טלפוני עם התובע ואף מסר לחוקר את מספר הפלאפון שלו. בשיחות טלפון בין התובע לבין בעל המכולת ובין התובע לבין החוקר עטילה התברר כי התובע שוהה, לטענתו, בחופשה באילת. התובע ביקש מהחוקר להגיע שוב בחלוף מספר ימים. החוקר שב לבניין אך התובע או משפחתו לא נמצאו בו וגם הזמנה שהושארה על דלת הבניין לתובע להתייצב במשרדי המוסד לא הועילה.

ביום 31.7.2008 יצר החוקר קשר טלפוני עם אחיו של התובע, זכרייה, ככל הנראה בבית האם בעיר העתיקה. האח מסר שאינו יודע היכן התובע ואשתו מתגוררים. האח הציע לחוקר לחפש אותם בת"א או באילת ומסר שאינם מתגוררים בביתו שבעיר העתיקה. האח טען עוד כי אינו יודע את מספר הפלאפון של התובע וכי אינו יודע עליו דבר.

ממצאים אלה העלו את החשד כי התובע אינו מתגורר עוד 'בתחום' ועל כן החליט המוסד לערוך חקירה 'מחוץ לתחום' היינו באלראם.

[ב] על פי העולה ממצאי החקירה באלראם (נ/1) בערביי הימים 1.9.2008 ו - 20.9.2008 נערכו תצפיות אל עבר בית משפחת קלגאווי באלראם שהעלו שהמקום מואר ויש בו 'סימני חיים'. ממצאי חקירה עקיפה, במסגרתה תושאל אדם בשם אחמד ג'זאונה העלו, כי על פי הידוע לו התובע מתגורר באופן רצוף וקבוע בנכס באלראם. ניסיונות החוקרים להתקרב לנכס העלו חרס לנוכח התנגדות קרוביו של התובע. ביום 15.11.2008 ערכו החוקרים ביקור סימולטני באלראם ובבית הורי התובעת בעיר העתיקה. לטענת החוקר עבד אל רחמאן בפנינו באלראם הוא הותקף על ידי בני משפחתו של התובע ובפרט על ידי אחיו שגידף אותו ודרש, כי צוות החקירה יעזוב את המקום לאלתר. הוא עצמו עזב ונסע לעיר העתיקה. איש צוותו נותר באלראם, אך לבסוף עזב לאחר ויכוח סוער שהתפתח בינו לבין משפחת התובע, ושכמעט התדרדר לידי אלימות פיסית.

בבית בעיר העתיקה לא מצא החוקר את התובע, את אשתו או את ילדיהם. בני דודיו של התובע^[1] שנכחו במקום ונחקרו הצביעו על חדר שלטענתם התובע מתגורר בו עם משפחתו. אלא שמחדר זה יצאו שתי נשים – אחיותיה של ענדליב – שהחוקר התרשם כי הן שגרות באותו החדר. בני הדודים טענו כי התובע נמצא בבית חמותו ואילו הנשים טענו, כי הוא ואשתו נמצאים בביקור בבית שכנים. בהמשך הצטרפו לשיחה הוריה של ענדליב אשר מסרו, כי בני הזוג מתגוררים בחדר משך 8 חודשים וכי קודם לכן התגוררו בבית צפפי. בחלוף חצי שעה הגיעה למקום גם ענדליב עצמה אשר טענה כי שהתה בביקור בבית שכנים, ומבלי שהבהירה מדוע נדרשה חצי שעה כדי להגיע מבית השכנים לבית הוריה. החוקר עימת אותה עם מידע ולפיה היא ובעלה חזרו להתגורר באלראם אך היא הכחישה. לשאלת החוקר ביחס לריהוט השייך לה טענה שכל הריהוט שהיה ברשות בני הזוג בבית צפפי נמכר. החוקר לא מצא בחדר שנטען שבני הזוג מתגוררים בו ביגוד או ציוד כלשהו השייך להם. החוקר התעניין היכן מאוכסנים חפצי הילדים של התובעים ובפרט ילקוטי בית הספר. ענדליב השיבה כי הם בקומה השנייה ויצאה להביא אותם. אלא שבחלוף דקות ספורות חזרה וטענה כי החדר נעול.

על פי ממצאי החקירה מדובר בעיר העתיקה בנכס קטן בין שתי קומות ובו שני חדרים בלבד בהם מתגוררים, הוריה של ענדליב, שתי אחיותיה, בן של אחת האחיות ואח נוסף.

ממצאים אלה הביאו את המוסד לידי מסקנה כי התובעים אינם מתגוררים ב'תחום', כי אם בביתם באלראם וכי אין אפשרות פיסית שהבית בעיר העתיקה יאכלס עוד שני מבוגרים וחמישה ילדים.

ממצאי חקירות המוסד עומדים במבחן החקירה הנגדית

15. ממצאי החקירות של המוסד עמדו במבחן החקירה הנגדית ועדותם של שני החוקרים נמצאה אמינה. בסיכומיו טען התובע כי התגלו סתירות בחקירתו הנגדית של החוקר עבד אל רחמאן בפרטים שונים, דוגמת זהות מי שפגש בבית בעיר העתיקה ומי הוא החוקר ששהה בחקירה באלראם. אלא שדעתנו היא כי אין המדובר בסתירות של ממש אלא בעניינים הנובעים מחלוף הזמן בין מועד ביצוע החקירה לבין עדות החוקר בבית הדין. מכל מקום לאחר שעיין החוקר בדו"ח החקירה תיקן עצמו. לא למותר להוסיף, כי בהחלטה מיום 12.2.2014 הורינו לנתבע להמציא לידי התובעים את תמלילי החקירה שערך עבד אל רחמאן שכן לא נמצאו תצלומים ממנה. בישיבת בית הדין מיום 26.3.2014 טען בא כוח התובעים, כי אין קשר בין התמלולים שהועברו לעיונו לדיסקים ובכלל לנטען בדו"ח החקירה. אולם בסיכומיו זנח כל טענה בעניין זה למעט העובדה שאין בנמצא תמונות. אלא שדעתנו היא שאין בעובדה שלא הוצגו בפנינו תמונות מהחקירה כדי לפגום בממצאיה, עליהם חזר החוקר עבד אל רחמאן בפנינו בעדות אמינה ועקבית.

גרסת התובעים לא עומדת במבחן החקירה הנגדית

16. מנגד, לא השכילו התובעים לספק הסברים מניחים את הדעת לממצאי החקירות. באשר לממצאים מחקירת עטילה התקשה התובע להחליט אם הוא זוכר את השיח והשיג עם החוקר אם לאו, ונע חליפות בין תשובה חיובית לשלילית, על פי מה שחשב שמשרת את גרסתו (עמ' 23, שורות 4 – 23). אלא שהדבר הותיר רושם מתחמק ובלתי אמין. או אז באה לעולם גרסה ביחס לזהות האדם שמסר לחוקר את מספר הטלפון שלו ושאיננו בעל חנות המכולת הסמוכה לבית צפפי (עמ' 23, שורה 27 ואילך). אלא שגרסה זו לא נתמכה בדבר. התובע לא יכול היה לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לא אמר לחוקר מיד כי אינו מתגורר עוד בבית צפפי אלא בעיר העתיקה ושיבוא לפגוש אותו שם. התובע הסתפק בתשובה מתחמקת זו: "הוא מדבר איתי שאני לא נמצא, איך אני אקבע איתו במקום אחר" (עמ' 23, שורה 21). כך לא יכול היה לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע בעל המכולת שמחזיק במספר הטלפון שלו, משמע מכיר אותו די מקרוב, לא מסר לחוקר כי הוא אינו מתגורר עוד בבית צפפי אלא בעיר העתיקה, ועל אף שהחוקר חזר למקום פעמים רבות (עמ' 24, שורות 11 – 16).

כשעומת התובע עם ממצאי החקירה בעיר העתיקה טען תחילה, כי החוקרים לא תאמו איתו את הביקור (מטעמים ברורים יש לומר...) ואולי הלכו למקום אחר (עמ' 11, שורות 29-31). כן הטיח בחוקרים שדיווחיהם כזב (עמ' 19, שורות 13-14) מבלי שטרח להוכיח דבר. אחר כך ניסה לטעון כי השאלות שנשאל בחקירה נגדית אינן ברורות לו (ראו למשל: עמ' 12 שורות 5, 11); שהוא אינו זוכר את כל העניין (עמ' 12, שורה 29(; שאין לו מידע (עמ' 13, שורה 7) ואף לא יכול היה לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע סבתא תנעל בפני נכדיה את החדר בו מצויים ילקוטי בית הספר שלהם? (עמ' עמ' 14, שורות 16 ואילך). בנוסף, יצר בלבול מכוון בין בית אמו לבית חמותו (עמ' 13, שורה 10 ואילך). לבסוף השתעשע וצחק מהטענה כי לא נמצאו בחדר שבו נטען כי התגורר חפצים השייכים לו והציע שאולי החוקר לא חיפש מתחת למיטה! (עמ' 13, שורה 21).

על אף שהתובע טען כי הוא בקשרים טובים עם אחיו זכרייה לא יכול היה להסביר מדוע אחיו טען כי הוא לא יודע דבר אודותיו וכי אינו מתגורר בעיר העתיקה. התובע הסתפק בהצעה שהמוסד יזמן אותו לעדות (עמ' 18, שורות 11-18). נותר רק לתהות מדוע לא הובא לעדות על ידי התובע ומדוע לא העיד אף אחד מכל אותם קרובים שנכחו בבית עת ביקר חוקר המוסד בעיר העתיקה. אין זאת אלא שהתובע ידע כי עדותם לא תועיל לו. לא למותר להוסיף, כי מהודעתו של זכרייה לחוקר המוסד עולה כי הוא בקיא רק בענייניהם של אותם אלה מאחיו שמתגוררים 'בתחום' (נ/5).

אשת התובע אף היא לא הצליחה ליישב אלו ממצאי החקירה בעיר העתיקה והציעה גרסה מוקשית לאופן שבו אכלס כביכול הבית הקטן מספר גדול במיוחד של נפשות (עמ' 29).

17. אשר לנכס באלראם וכזכור מן הפרק העובדתי, אימץ התובע גרסה ולפיה אין לו דבר עם נכס זה להוציא העובדה שהוא שייך למשפחתו. בגרסה זו דבק גם בתחילת חקירתו הנגדית וניסה לטעון שארבע הדירות במקום ריקות ומשמשות למפגשים משפחתיים בחגים ובשמחות. אולם לא יכול היה למנות ולו שמחה אחת שקוימה בהן (עמ' 21, שורות 12 – 15). לבסוף הודה שלמצער אחיו, יוסף, מתגורר שם באופן קבוע (עמ' 20, שורות 19-21). או אז עבר לגרסה אחרת ולפיה הדירות מושכרות לתושבי שטחים (עמ' 20, שורה 25). אלא שקו הטעון ולפיו אין לו קשר ממשי לנכס קרס עת המציא לתיק בית הדין נתונים בדבר צריכת חשמל בנכס באלראם ממונה הרשום על שמו! (ראו: הודעת התובע מיום 21.11.2013). זאת בצרוף הסבר מואלץ משהו ולפיו אחיו יוסף השתמש בחשמל ורכש מונה חדש ביום 18.6.2012. תאריך שהוא סמוך מאד למעבר שלו לבית חנינה. נזכיר כי יוסף לא הובא לעדות וזקופים אנו זאת לחובת התובע.

18. על כל האמור נוסיף, כי במהלך חקירתו הנגדית שינה התובע מגרסתו בתצהיר עדותו הראשית ועתה טען שהתגורר בבית חמותו פחות משנה (עמ' 24, שורה 26). בהמשך הדברים לא יכול היה להסביר כיצד יתכן שגיסיו שטען שמימנו עבורו את דמי השכירות בבית ג'אבר לא הסכימו לממן דמי שכירות בחודשים שגר בבית חמותו או את ההבדל בין שתי התקופות.

כללם של דברים, לנוכח ממצאי חקירות המוסד אשר עמדו במבחן החקירה הנגדית ומנגד גרסת התובעים אשר לא עמדה במבחן החקירה הנגדית ולא נתמכה בדבר הרינו קובעים, כי גרסת המוסד מסתברת יותר מגרסת התובעים. בהתאם אנו קבועים כי התובעים לא היו תושבי ישראל בתקופה שמיום 1.3.2008 ועד ליום 1.3.2009.

התקופה השנייה – 1.3.2009 ועד 30.10.2009 מגורים בדירת ג'אבר באב חוטה 5

19. גרסת התובעים ביחס לתקופה שמיום 1.3.2009 ועד ליום 30.10.2009 (להלן: התקופה השנייה) היא שהתגוררו בדירה שהשכירו ממשפחת ג'אבר בבאב חוטה 5. על פי טענתם, תנאי השכירות נקבעו עם אחד מבניה של בעלת הנכס - דאוד. החשבונות נותרו על שם בעלי הנכס. עותק מחוזה השכירות צורף לתצהיר עדותו הראשית של התובע (נספח ג'). לטענת התובעים הם עזבו את הדירה לנוכח מריבה שפרצה בינם לבין בתה של בעלת הנכס, עלמיה ג'אבר, ושלוותה בתקרית אלימה.

מנגד סובר המוסד, כי גם בתקופה השנייה המשיכו התובעים להתגורר באלראם והמדובר בכתובת שהיא 'כיסוי' בלבד. בסיכומיו טען המוסד כי התובעים לא עדכנו בזמן אמת את כתובתם אצלו או במשרד הפנים ולמעשה גרסתם נשמעה לראשונה בתצהירי העדות הראשית מטעמם ולא עמדה במבחן החקירה הנגדית.

20. צודק המוסד כי גרסת התובעים אכן עלתה לראשונה בתצהירי עדותם הראשית ועל כן ובהסכמת התובעים, השלים המוסד את חקירותיו (בתחילת חודש 2/11) בעניין זה. המוסד גבה הודעות מאת הגב' עלמיה ג'אבר המתגוררת בעצמה במקום. כן נחקר אחיה, ערפאת ג'אבר.

בחקירתה במוסד טענה עלמיה, כי אמה או אחיה דאוד אף פעם לא השכירו דירה מהדירות שבנכס שבבאב חוטה 5 (נ/3). כשהציג בפניה החוקר עותק מחוזה השכירות טענה עלמיה שאמה כלל לא יודעת קרוא וכתוב וכי אינה יודעת אם כתב היד שעל גבי החוזה הוא של אחיה דאוד. כן טענה שאין לה כל קשר עם דאוד.

ערפאת אישר גם הוא בהודעתו למוסד, כי אמו כלל לא השכירה דירה בבאב חוטה 5. אולם משהוצג בפניו חוזה השכירות בין התובעים לאמו היה בטוח שהוא נערך על ידי אחיו דאוד. ערפאת אישר שדאוד הוא זה שהשכיר לתובעים את הדירה אך את החוזה רשם על שם אמם. עוד אישר ערפאת כי התובעים התגוררו במקום משך תקופה קצרה שבין חודש לשלושה חודשים. כאשר נשאל מדוע אחותו טענה אחרת, הסביר שאין לה האומץ לומר שאחיהם דאוד השכיר את הדירה וזאת לנוכח העובדה כי אין לו רשות לעשות כן, שכן הנכס שייך לכל יורשי אביו. ערפאת המליץ לחוקר המוסד לשוחח ישירות עם דאוד, אולם המלצתו לא התקבלה.

21. הגב' עלמיה ג'אבר ואחיה ערפאת ג'אבר העידו גם בבית הדין. אשר לעדות של עלמיה יאמר ובראש, כי הייתה לה קשה. הגב' ג'אבר טענה כי היא סובלת מסכרת והחלה לחוש ברע באולם בית הדין ועל אף שהתרנו לה להעיד בישיבה, לשתות מים ובהסכמת התובע אף הורנו כי לא יהיה נוכח באולם בית הדין בעת מתן עדותה (עמודים 43-45). בצאתה מהאולם איבדה העדה לרגע משיווי משקלה. במהלך העדות העידה על עצמה כי היא נתונה בהתרגשות רבה והדבר ניכר היטב בתחילת עדותה עת התקשתה לענות על שאלות ביוגרפיות פשוטות דוגמת מקום מגוריה עובר לנישואיה ולאחר נישואיה. עם זאת העדה הצליחה בכל זאת להעיד וענתה לכל השאלות שנשאלה. או אז התברר כי בניגוד להודעתה במוסד, בבית הדין הודתה כי התובעים התגוררו בדירת חדר לידה "במקום דאוד" (עמ' 48, שורות 11 ו – 18). כן העידה כי דאוד הוא זה שמשכיר את הדירות בבית (עמ' 48, שורה 6), וכי הן מושכרות לאנשים מחוץ למשפחה (עמ' 49, שורות 4 -5). העדה אף הודתה כי הסתכסכה עם התובעים ובפרט עם ענדליב. כן התברר כי יחסיה עם דאוד אינם טובים.

ערפאת מצדו חזר ביתר פרוט אולם בעקביות על ההודעה שמסר לחוקר המוסד והותיר רושם אמין. הסברו להתנהגות של אחיו דאוד הייתה שהוא לא עובד, היה דרוש לו כסף ועל כן עשה להשכרת הדירה (עמ' 51, שורות 29-30). העד היה מודע לסכסוך שפרץ בין אחותו לאשת התובע והעיד שהוא זה שביקש מהתובעים לעזוב את הדירה.

22. הרושם המתקבל מכל האמור הוא שהתובעים נקלעו, שלא בטובתם, לסכסוך בתוך משפחת ג'אבר ביחס לזכויות בנכס בבאב חוטה 5 ובפרט להכנסות ממנו. בניגוד לעמדת המוסד דעתנו היא כי התובעים התגוררו בבאב חוטה 5 בפועל. באשר לשינויים בגרסאות העדה עלמיה ג'אבר נאמר כי בניגוד לטענת המוסד בסיכומיו לא מצאנו כי יש להעדיף את עדותה בפני חוקר המוסד. למעשה דעתנו הפוכה. מבכרים אנו את עדותה בפני בית הדין. זאת בעיקר מן הטעם שבבית הדין נאלצה להתמודד עם חקירה נגדית מטעם התובעים שמטבע הדברים עימתה אותה ביתר שאת עם גרסתם. או אז וכאמור, הודתה כי התגוררו במקום בדירה שהושכרה להם על ידי אחיה דאוד וכי נקלעו לסכסוך עמה, אף שעשתה להקטנת חשיבותו. נוסיף כי יכול וחקירת המוסד לקתה ב'קצר בתקשורת', במובן זה שבשעתו לא הובן די הצורך כי העובדה שאמו של דאוד היא 'צד פורמאלי' בלבד לחוזה השכירות אין משמעה כי התובעים לא התגוררו במקום בפועל. נטעים, כי לו לא שוכנענו שהתובעים נקלעו לסכסוך עם עלמיה יכול שהיינו שוקלים לקבל את הטענה כי המדובר ב'כתובת כיסוי' נוספת. אלא שדעתנו היא כי עניין הסכסוך מטה את הכף אל עבר מגורים בפועל במקום. שאם לא כן מדוע היו נקלעים התובעים לסכסוך עם אותה עלמיה ששוכנענו כי לא היה להם כל קשר עמה עובר למגוריהם בסמיכות אליה. סכסוך שהוביל את ערפאת לבקש מהם להסכים לעזוב את המקום. ערפאת, שעדותו כאמור נמצאה עקבית ואמינה, העיד כי כלל לא הכיר את בני הזוג עובר לסכסוך בינם לבין אחותו וכי דיבר עם התובע טלפונית בעקבותיו. בכך יש משום חיזוק נוסף לגרסת התובעים.

לא למותר לציין, כי התקופה שבה טוענים התובעים כי התגוררו בדירה המושכרת ממשפחת ג'אבר תחילתה סמוכה, באופן יחסי, למועד שבו סיים המוסד את חקירותיו בעיר העתיקה ובאל ראם (11/08) ולמועד שלטענת המוסד הודיע לתובעים על כוונתו לגרוע אותם ממרשם המבוטחים (3/09). כלומר הייתה לתובעים סיבה למהר לעזוב את אל ראם ולשוב ולחפש מגורים בתוך התחום.

23. אשר לאורך התקופה בה התגוררו התובעים בבאב חוטה 5 יאמר כי נכון הוא שערפאת העיד בחקירתו במוסד כי מדובר היה בתקופה קצרה של מספר חודשים ולכל היותר שלושה. אלא שבחקירתו שם ובחקירתו בבית הדין לא יכול היה 'לתארך' את אותם חודשים, ובעדותו בבית הדין כלל לא זכר את התקופה המדויקת. מנגד המציאו התובעים את חוזה השכירות שעולה בקנה אחד עם גרסתם ואילו המוסד ביכר שלא לגבות הודעה מדאוד ואף לא זימן אותו לעדות בפני בית הדין.

בנסיבות אלה ולנוכח כל האמור דעתנו היא כי בהקשר זה גרסת התובעים מסתברת יותר מגרסת הנתבע. אשר על כן אנו קובעים, כי בתקופה השנייה התגוררו התובעים בבאב חוטה 5 ועל כן שלא כדין נשללה תושבותם לתקופה זו. מוצאים אנו להעיר כי טוב היו נוהגים התובעים לו הודיעו למוסד על מעבר הדירה. או אז יתכן והייתה נחסכת גם התדיינות זו.

התיישנות

24. הצדדים ייחדו בסיכומיהם טענות לשאלת התיישנות התביעה. ערים אנו לכך שהתיישנות היא טענת סף מקדמית שכלל דינה להתברר בפתח הדברים. אלא שבנסיבות העניין שיפורטו מטה מצאנו להתייחס לדברים בקיצור ודווקא בסוף דברינו ונבאר.

25. בכתב ההגנה טען המוסד "כי דין התביעה בכל הקשור לתקופה שקודמת ליום שליחת מכתב השימוע (3.3.2009), דינה להידחות עקב התיישנות" (סעיף 7) (כך במקור – ר.ב.ה). ברשימת המוסכמות והפלוגתאות שערך המוסד ושקיבלה תוקף של החלטה נקבעה מוסכמה ולפיה "הנתבע שלל תושבות התובעים מחודש 3/08. מכתב השימוע נשלח ביום 3.3.09". הפלוגתא שנקבעה בהקשר זה היא "האם התיישנה תביעת התובעים לקביעת תושבותם לתקופה שקדמה ליום 3.3.09".

יאמר מיד, כי כוונת הדברים אינה ברורה שכן המוסד עצמו מסכים כי במכתב מיום 3.3.2009 נשללה תושבות התובעים מחודש 3/08, כלומר קודם ליום 3.3.2009 ולא ברור על יסוד מה נטען כי תקופה זו התיישנה? בדומה, במענה לשאלת התובעים ביחס למועדים המדויקים בהם המוסד רואה בהם כלא תושבים הודיע המוסד ב'רחל ביתך הקטנה' כי התקופה שבמחלוקת היא "מ – 1.3.2008 ועד היום" (ראו: הודעת המוסד מיום 28.11.2012). כלומר גם המוסד מסכים כי יש לדון בתקופה הקודמת למשלוח מכתב השימוע. יוער מעבר לדרוש כי משום מה בהודעה אחרונה זו הודיע המוסד כי התובעים לא הגישו דין וחשבון רב שנתי לאחר שלילת תושבותם על אף שנקבעה מוסכמה ברורה בעניין זה ולפיה "התובעים הגישו דו"ח רב שנתי חדש בחודש 9/09".

מכל מקום המוסד לא טען, כפי שטען בסיכומיו, כי לנוכח חלוף הזמן בין משלוח מכתב השימוע לבין פניית התובעים לבית הדין דין התביעה דחייה עקב התיישנות. אשר על כן, המדובר בהרחבת חזית אסורה.

26. מעבר לדרוש, נטעים כי התובעים כלל לא נחקרו לעניין טענתם כי מכתב השימוע מיום 3.3.2009 כלל לא הגיע לידם ואף לא נסתרה הראייה שצורפה בהקשר זה לתצהירו של התובע (נספח ב') ולפיה מכתב השימוע הגיע לדואר המרכזי בחלוף קרוב לחודש ימים ממועד שליחתו (30.3.2009) והדבר האחרון שידוע לגביו הוא שהוא הגיע ליחידת הדואר המרכזית "לקראת העברתו לחלוקה". לאמור, אין כל ראייה פוזיטיבית לכך שאכן נמסר לתובעים ובנסיבות אלה אין לקבל את טענת המוסד כי חלה "חזקת התקינות לדברי דואר" כלשונו. כך ועל אף שהמכתב נשלח בדואר רשום לא השכיל המוסד להמציא עותק מאישור המסירה. בנסיבות אלה יש לא מעט טעם בטענת התובעים כי הלכה ולמעשה ויתר המוסד על טענותיו בהקשר זה. אולם גם אם אלו אינם פני הדברים הרי שלנוכח קביעותנו האמורות את מרוץ ההתיישנות אין למנות ממועד שליחת מכתב השימוע או ממועד הגעתו לסניף הדואר המרכזי כטענת המוסד.

דעתנו היא כי בשים לכך שהמכתבים ששלח המוסד לטענתו לתובעים לאחר שהגישו את הדין וחשבון הרב שנתי בחודש 9/09 לא הוצגו בפנינו הרי 'שהעוגן' היחיד המוכח למניין תקופת ההתיישנות הוא מכתבו של פקיד התביעות מיום 13.3.2010 שעל תוכנו עמדנו בפרק העובדתי. בשים לב לכך שהתביעה הוגשה לבית הדין ביום 20.6.2010, קרי, בחלוף שלושה חודשים מיום שנכתב המכתב הרי שלא חלפה תקופת ההתיישנות וגם אם נביא בחשבון כי בתקופה הרלבנטית תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל – 1969 קבעו, כי התיישנות חלה לאחר 6 חודשים בלבד.

27. סוף דבר – על יסוד כל האמור הרינו מקבלים את התביעה בחלקה וקובעים כי התובעים היו תושבים ולפיכך זכאים להימנות עם מרשם המבוטחים בתקופה שמיום 1.3.2009 ואילך בלבד. לא נשמעו בפנינו ראיות ביחס לגובה החוב שנוצר לתובעים לנוכח ביטול זכאותם לגמלאות בתקופה שבמחלוקת אולם הדעת נותנת, כי לנוכח קביעותינו בפסק דין זה על פקיד התביעות לשוב ולבחון את גובהו בהתאם לנפסק על ידנו.

אשר להוצאות המשפט – לנוכח תוצאת פסק הדין ולפיה לגבי חלק מהתקופה שבמחלוקת קבענו כי התובעים לא היו תושבים ובחלקה האחר תושבים, דעתנו היא כי נכון יהיה שכל צד יישא בהוצאותיו. בהקשר זה מצאנו להוסיף, כי דעתנו היא ששני הצדדים תרמו תרומה בלתי מבוטלת להתמשכות ההליך ולהסתעפותו שלא לצורך.

28. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ו, (04 מאי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

1. קריאת דו"ח החקירה במלואו מעלה כי לא מן הנמנע שהכוונה היא לאחיו ולאחיינו של התובע ולא לבני דודיו וכי המדובר למעשה בטעות סופר. ↑