התובע באמצעות ב"כ עו"ד ש. דיסקין,

נתבעת 1 וצדדים שלישיים באמצעות ב"כ עו"ד י. מדר,

נתבעת 2 באמצעות ב"כ עו"ד נ. פרץ.

עניינה של התביעה באירוע מיום 13.11.08. טענת התובע (יליד 1948) היא כי ביום זה, עת שהועסק על ידי חברת טווס שמירה אבטחה ושירותי ניקיון בע"מ (להלן-"הנתבעת 1" או "המעסיקה"), שלחה אותו נציגת החברה, לבצע עבודה באתר של חברת החשמל לישראל (להלן - "הנתבעת 2" או "חברת החשמל"). נטען כי במסגרת אותה עבודה, הוא התבקש ביחד עם עובד נוסף, לפנות חדר כושר מכל הציוד שבו על מנת שתתאפשרנה עבודות ריצוף במקום ובנסיבות פינוי הציוד הכבד הוא נפגע.

1. בכתב התביעה נטען כי התובע נשלח לבצע עבודה במקום המכונה ווילה ביחד עם אותו עובד נוסף. נטען כי היה עליהם לפנות את חדר הכושר, מכל הציוד שבו, על מנת שיתאפשר לבצע עבודות ריצוף ולאחר מכן להשיב את הציוד למקומו. לטענת התובע דובר במכשירים שמשקלם נע בין 70 ק"ג ל-200 ק"ג. עוד נטען כי התובע וחברו מחו בפני הנתבעת 2 על הקושי בעבודה והיותה חורגת מתפקידם, אך נציג אותה נתבעת, לא שעה לבקשות וגם איים בפיטוריהם. בכתב התביעה מתאר עוד התובע את הכאבים והטיפולים להם נדרש לאחר הפגיעה הקשה, שנגרמה לגבו, בעת הרמת מכשיר כבד במיוחד. התובע ניסה לחזור לעבודה ובתחילה הציבה אותו הנתבעת 1 בעבודה קלה. נטען כי ביום 14.12.08, הודיעה הנתבעת 1 לתובע שלא תוכל להמשיך ולשבצו בעבודה שכזו ועליו לחזור לעבודת הניקיון הרגילה. כאשר ניסה לבצע אז את העבודה שניתנה לו, חש בהחמרה נוספת ונאלץ לעזוב את עבודתו ומאז לא שב לעבוד. התובע טען כי יש להשית חבות על שתי הנתבעות בגין הנזק שנגרם לו מהעבודות.
2. נתבעת 1 טענה כי ככל שיש מקום להטיל אחריות לנזק שארע לתובע, הרי שיש להשיתה על הנתבעת 2. עוד טענה לאשם תורם. נטען כי מכל מקום נתבעת 1 עוסקת באספקת כוח אדם לעבודות ניקיון והיא לא ידעה כי במקרה דנן, התבקשו התובע והאחר על ידי הנתבעת, לבצע עבודות שאינן בגדר זה. כך גם לא היתה לה שליטה על תנאי העבודה.
3. נתבעת 2 העלתה גם היא טענה לרשלנות מצד התובע והכחישה את חבותה. נתבעת זו הוסיפה ושלחה הודעת צד ג' - אשר הופנתה לנתבעת 1 ובנוסף שלחה הודעת צד ג' למגדל חברה לביטוח (להלן "מגדל" או "צד ג' 2"). נתבעת זו טענה כי התקשרה בהסכם עם הנתבעת 1. לטענתה, במסגרת אותו הסכם, התחייבה נתבעת 1 לשאת באחריות לכל נזק הקשור בעבודות נשוא ההסכם וכן לשפות את חברת החשמל, בכל מקרה שהאחרונה תחויב. עוד נטען כי הייתה חובה על הנתבעת 1 לבטח את העבודות על חשבונה ולערוך את חוזה הביטוח גם לטובת הנתבעת 2. נטען כי אם יש מקום להטיל חבות הרי שיש להטיל את החבות על הנתבעת 1 מחמת שלא פעלה כמעסיק סביר ואפשרה עבודות בתנאים לא מספקים. נטען כי מכל מקום על חברת מגדל לשלם כל סכום שייפסק מכוח פוליסת ביטוח שהנפיקה ואשר צורפה להודעה. הודגש כי בפוליסת הביטוח, כלול אף שם הנתבעת 2 בגדר המבוטחים.

הנכות הרפואית:

1. באשר לנכות שנותרה הגיש התובע חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר ויסבורד שבדק אותו ביום 12.3.10. מומחה זה סבר שנותרו לתובע 20% נכות לפי סעיף 37 (7)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"). המומחה סבר שהתובע לא יכול לחזור לעבודות ניקיון והמליץ להפעיל את תקנה 15. מנגד הוגשה חוות דעתו של ד"ר לבני. מומחה זה סבר שלתובע יש 15 אחוזי נכות בגין הגבלה קלה בינונית בטווח התנועה של עמוד השדרה המותני. עם זאת מצא שהתאונה רלבנטית רק ביחס ל 10% נכות וזאת מאחר ובדיקתCT מלמדת על שינויים ניווניים שמקורם קודם לתאונה.
2. מטעם בית המשפט מונה ד"ר אמיר השרוני ביום 21.6.11. המומחה סקר את ממצאי בדיקתו, ציין כי אין בעברו של התובע עדות לבעיות גב, וקבע את נכויותיו של התובע, כדלקמן:

100% למשך שלושה חודשים.

25% למשך חודש נוסף.

10% - בשל מצב הגב התחתון, לפי סעיף 37(7)(א) לתקנות.

5% - בשל מצב רגל שמאל, לפי סעיף 32(1)(א)(1) לתקנות.

המומחה המליץ על הפעלת תקנה 15 במלואה.

ראיות התביעה:

1. מטעם התביעה הוגש תצהיר של התובע ותצהירים של לריסה לשצ'נקו ומאיה קוטליאר. כן הוגשה חוות דעת שיקומית שנערכה ע"י ד"ר אולגה גורדון;
2. התובע בתצהירו - מתייחס לכך שהוא מהנדס חשמל במקצועו, אך מאחר ועלה לארץ רק בשנת 1993, לא הצליח ללמוד עברית ואין הוא דובר אנגלית, הוא התקשה למצוא פרנסה במקצועו. רק בשנים 2005-1999, עבד בתפקיד קשור להכשרתו, בבקרת איכות ציוד רפואי. זאת, מאחר ובאותה חברה עבד איתו דובר רוסית. בשנת 2005 הוא פוטר מאותה עבודה ובלית ברירה נאלץ לפנות לעבודות ניקיון. בתצהירו מפרט התובע את העבודות אותן נהג לבצע במשמרות השונות. הוא טען ששכרו נע בין 4,600 ל-5,500 ₪. במהלך העבודה הוא פעל לפי הוראות של מנהלת עבודה מטעם הנתבעת 1 בשם שמחה, אשר לה היה משרד באתר של הנתבעת 2, בבניין בו עבד בדרך כלל התובע. ביום האירוע - הורתה שמחה לתובע ולחברו מיכאל להפסיק את עבודות הניקיון ולפעול לפי הנחיות של איגור כוגן, עובד הנתבעת 2. השניים התבקשו לנסוע איתו למקום שנקרא "ווילה" בשטח של תחנת הרכבת לשעבר. התובע מציין כי הוא ביצע עבודות ניקיון, או עבודות הכנה למסיבות, באותו מקום בעבר והמקום היה מוכר לו. לטענת התובע כאשר שאל את שמחה אם יש צורך לקחת ציוד לניקיון היא השיבה שלא מדובר בעבודות ניקיון, אך לא פרטה. התובע הניח שמדובר בהכנה למסיבה. במקום נתבקשו העובדים על ידי מר כוגן לפעול לפי הוראות של מדריך חדר הכושר (להלן "המדריך"). המדריך הסביר כי עושים ריצוף חדש בשני אולמות חדר הכושר וצריך לפנות את השטח מכל הציוד. בסעיף 16 לתצהיר נאמר כי היו שם עשרה מכשירים כבדים מאוד למראה. התובע טוען כי הם סירבו למשימה. הם הסבירו שהיא לא מתאימה לגילם ומצבם הגופני ואין היא עבודת ניקיון. המדריך צעק ודרש שהעבודה תבוצע ומר כוגן איים בפיטורין, אם הם לא יבצעו אותה. הוא גם אמר שלא יוכל לקבל עובדים נוספים כי בקושי נתנו לו שני עובדים.
3. בלית ברירה החלו השניים להזיז את הציוד. התובע העריך כי מסלולי ריצה שוקלים אף כמאה קילוגרם. לאחר שנותרו עוד שני מתקנים גדולים, הגיע בהמשך טכנאי שפירק אחד מהם ובמצב זה היה ניתן רק להזיז אותו ולהצמיד אותו לקיר. בשעות הצהרים הגיעו הרצפים ולאחר שריצפו את המקום הפנוי, העבירו לשם את אותו מתקן שפורק ומכשיר נוסף. מכשיר אחד לא פורק על ידי הטכנאי והיה צורך בשישה עובדים כדי להרימו (שלושה רצפים גם סייעו). כאשר חזר מר כוגן סמוך לשעה 13:00 והעובדים אמרו שאין הם יכולים להמשיך, הוא התרגז ואמר שיש להזיז את המכשירים לפי התוכנית עליה החליט יחד עם המדריך. הוא הדגיש כי בשעה 16:00 יבואו הממונים ועד אז יש צורך להשלים את העבודה. לבקשתם כי יביא עגלה, אכן הביא עגלה, אך זו - "אולי התאימה להגשת קפה" (ר' סעיף 24 לתצהירו). המצב החמיר אף יותר כאשר החל לרדת גשם שסיכן את פעילות המכשירים, אותם היה צריך להכניס פנימה. בסעיף 25 לתצהירו מתאר התובע אירוע של הכנסת מסלול ריצה מסוים אשר במהלכו חש כאב חד בגב ולא יכול היה להמשיך בעבודה. בהמשך, צעק עליו מר כוגן להצטרף שוב לעבודה במסגרת הכנסת מתקן נוסף (כאשר גם מיכאל המדריך ומר כוגן בנוסף -מחזיקים בו). שוב חש התובע כאב בלתי נסבל בגב וחוסר תחושה ברגל שמאל ולא רק שלא יכול היה להוסיף ולעבוד, אלא לא יכול היה אפילו לזוז במשך זמן ממושך. התובע מוסיף ומתאר את הקושי שלו אף לעלות לרכב כדי לחזור למקום העבודה הקבוע. לדבריו הוא התלונן בפני מר כוגן על כך ששלחו אנשים מבוגרים לעבודה זו. הנ"ל מצידו טען שהדבר היה מכוון שכן מבוגרים מפחדים להיות מפוטרים ולכן מוכנים לכל עבודה.
4. התובע טען כי הוא עלה למשרד של שמחה רק בעזרת פועלים וזו נדהמה כאשר שמעה על האירועים ואמרה שלא ידעה על אופי העבודה שהיו צריכים לבצע. שמחה התקשרה לממונה על עבודת הניקיון מטעם הנתבעת 2, כדי למחות בפניו וגם הוא הגיע למקום ושניהם דיברו גם עם מר כוגן, אשר דחה אותם. התובע שוחרר מהמשמרת השנייה ונסע לביתו, שם התקשר לרופאה שהוא מכיר אשר הגיעה אל ביתו והזריקה לו זריקה לשיכוך כאבים. הוא המשיך לקבל זריקות וולטרן גם ביום א' הסמוך אצל רופא קופת חולים. שמחה מצידה התקשרה לביתו בהמשך ושכנעה אותו לחזור לעבוד בעבודה קלה יותר. לאחר כעשרה ימים, אכן חזר לעבוד בתחילה בעבודות קלות. ביום 14.12.08 מסרה לו שמחה כי היא לא יכולה להמשיך להעסיק אותו בעבודה קלה ועליו לנקות קומה בבניין המרכזי. למרות שאמר שאין הוא מסוגל לכך, היא התעקשה ומחוסר ברירה מילא דלי של מים וכשניסה לשפוך את אלה, הרגיש כאב בלתי נסבל בגב וחוסר תחושה ברגל שמאל ונפל על הרצפה. הוא התקשר לעובדת שיודעת רוסית ועברית על מנת שתודיע לשמחה שאין הוא יכול להמשיך לעבוד. חבר עזר לו להגיע לרופא קופת חולים וזה קבע החמרה במצב הגב והפנה אותו להמשך בדיקות וטיפולים.
5. במשך חודשיים יכול היה ללכת רק מטרים ספורים וגם זאת רק עם תמיכה. נטען כי מאז חל רק שיפור קל. בשנת 2010 קיבל חמישה טיפולים במרפאת כאב וכן במשך שישה חודשים קיבל טיפולי הידרותרפיה. התובע מפרט בהרחבה את מצבו הנוכחי ומדגיש, בין השאר, כי הוא מתגורר בפסגת זאב, בדירה בקומה ג', אליה הוא מתקשה לעלות. לטענתו ההפרש בדמי שכירות, אם יעבור לדירה בקומה נמוכה, או עם מעלית - עומד על כ-600 ₪ לחודש. לדבריו הוא מתקשה גם בישיבה ממושכת וגם במהלך הלילה הוא נאלץ לקום מעת לעת. אין הוא יכול לשאת משקל רב והוא צריך עזרה מאשתו גם בלבוש ובמקלחת. עבודות ניקיון ותחזוקה אין הוא יכול לבצע. לדבריו, כשנתיים לאחר האירוע, עת התייצב מצבו, הוא ניסה למצוא עבודה - אך לנוכח מגבלותיו, גילו ומגבלת השפה לא יכול היה למצוא עבודה במקצועו. הוא פנה גם לעבודות שמירה וגם לעבודה כנהג, אך כל אלו לא הועילו.
6. התובע מציין כי כחודש וחצי לאחר התאונה התגלו אצלו בעיות במערכת השתן ובמאי 2011 אובחן בסרטן הערמונית. נטען כי בגלל התאונה לא היה ניתן לבצע ניתוח להסרת הגידול. אעיר כבר כעת כי אין מקום להתייחס לטענות אלו, שלא גובו בחוות דעת רפואיות. התובע טען כי לא הציג חוות דעת בעניין זה, מחמת חסרון כיס (ראה ס' 56 לתצהירו). כאשר הפנה שאלות הבהרה בעניין לד"ר השרוני, השיב האחרון שהדבר אינו בגדר התמחותו. בגין מחלת הסרטן נדרש התובע לטיפול כימותרפי וכן ל-40 הקרנות ולדבריו כיום הוא זקוק רק למעקב רפואי. נטען כי בגין מצבו אף סבל מדיכאון במשך מספר חודשים, בסוף שנת 2010 ונדרש גם לטיפול תרופתי.

ביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה ושילם דמי פגיעה ולאחר מכן קצבת נכות זמנית מלאה למשך 18 חודשים. וועדה רפואית העמידה את הנכות הצמיתה על 20% נכות אורתופדית ו 10% נכות נוירולוגית. מאחר והופעלה גם תקנה 15, נקבעה שם נכות כוללת בגובה 42%. התובע טוען כי אם היה מציג חוות דעת נוירולוגית, היה מקום להכיר גם בבית משפט בנכות נוספת בתחום זה. התובע ציין כי בעקבות סרטן הערמונית - קיבל במשך תקופה מסוימת נכות כללית זמנית מלאה. התובע מפנה עוד לנסיעות, טיפולים והוצאות שהיו לו בגין פגיעתו. נטען כי הוא אינו יכול להשתמש באוטובוס והוא נדרש עדיין לטיפולים הידרותרפיים וכן למשככי כאבים.

1. לריסה לשצ'נקו - עבדה במשך 15 שנים מטעם חברות כ"א שונות כפועלת ניקיון בחברת החשמל, עד כשנה עובר למועד חתימתה על התצהיר. במסגרת עבודתה הכירה את התובע שהתחיל לעבוד במקום, חמש שנים אחריה. התובע התקשר אל העדה שעתיים אחרי שנשלח לעבוד בווילה ודיווח לה על הקושי. כשחזר היא ראתה שהוא בקושי עומד. העדה תמכה באמור בתצהירו באשר לקושי שהיה לו בביצוע העבודה והצהירה כי סייעה לו בעבודות הבוקר, עד שעזב את העבודה סופית.
2. מאיה קוטליאר - גם היא עבדה באותו מקום, באותה תקופה, בה עבדה לריסה לשצ'נקו. העדה הייתה מתחילה עבודתה בשעה 15:00 והצהירה כי באחד הימים ראתה את התובע יושב וסובל מכאבים, חיוור ובתנועה לא טבעית. העדה סייעה לו לקום והוא הסביר לה שאולץ לשאת משאות כבדים. כעבור כמה ימים חזר התובע לעבודה, אך לא היה מסוגל לבצעה בפועל והעדה סייעה לו.
3. בחוות הדעת של ד"ר גורדון - היא פרטה בין השאר את הטיפולים להם יידרש התובע ועלויותיהם וכן שינויים נוספים שיידרשו, לנוכח המוגבלות שנותרה. בכלל זה התייחסה לציוד שיידרש לו ועזרה והמליצה על שעות עזרה שבועיות. היא סברה שהתובע לא יוכל לשוב לעבודות ניקיון ולא יוכל בגילו לעבור הסבה. ור' הפירוט בתוך חוות הדעת לגופה.

ראיות נתבעת 1:

1. מטעם הנתבעת 1 הוגשו מספר תעודות עובד ציבור, חוו"ד אקטואריות וכן תצהירים של אילן שמעוני מנכל"ה ושל שמחה גפן- אלמקיאס, מפקחת הנקיון, מטעם נתבעת 1;
2. אילן שמעוני - הצהיר כי נתבעת 1 חתמה על הסכם עבודה ומתן שירותי ניקיון עם חברת החשמל, בקשר לאתרים במחוז ירושלים. על פי ההסכם מספקת נתבעת 1 שירותי ניקיון ובהם גם רחיצת רכבים באתר הראשי של חברת החשמל בגבעת שאול. אמנם, לעיתים נדרשו העובדים להזזת רהיטים, אך המלאכה הייתה תמיד כרוכה בעבודות הניקיון ותוך היערכות מראש. העד הפנה לפרק 4 בהסכם כתב הכמויות, העוסק בעבודות - "רג'י". שם שריינה חברת החשמל את הזכות לפנות אל החברה בקשר לעבודות מיוחדות, בכפוף להעברת הזמנת רכש מפורטת מראש. על פי גרסת התובע, הוא נלקח על ידי נציג חברת החשמל לבצע עבודה של פינוי חדר כושר לשם ריצופו מחדש, והשבת הציוד למקומו. הוצהר כי עבודה זו אינה כלולה "בשום פנים ואופן"(ר' סעיף 5 לתצהירו) בהסכם מול חברת החשמל, או בנספח 3 להסכם "תיאור העבודות ותנאים מיוחדים". יתרה מזו, חברת החשמל לא פנתה עם בקשה לביצוע עבודות במתכונות של עבודות "רג'י", כפי שהיה עליה לעשות. הוסכם רק שהאתר בו טוען התובע כי נפגע, הינו אתר שהחברה סיפקה בו שירותי ניקיון דרך קבע. הודגש כי התובע מציין שהתלונן בפני נציג חברת החשמל, אך הוא מעולם לא התלונן בפני נציג נתבעת 1 והדבר תמוה, שכן התובע כעובד יודע שזו הכתובת. ההסכם מול חברת החשמל צורף וסומן א'.
3. שמחה גפן-אלמקיאס (לעיל ולהלן: "שמחה" או "גב' גפן"), הצהירה כי במועדים הרלוונטיים הייתה המפקחת בחברת החשמל במשרדים הראשיים ברחוב המלמד בגבעת שאול. את האירועים עצמם היא אינה זוכרת בוודאות ותצהירה נסמך על זיכרון חלקי. ממה שזכור לה, ביום האמור פנה אליה עובד חברת החשמל איגור (הוא מר כוגן דלעיל), שלא זכור לה מה היה תפקידו אז, והודיע כי תיאם עם מר אבי פדרו, מנהל המשק של חברת החשמל, כי יסופקו לו שני עובדים של החברה. איגור הסביר כי מדובר בעבודת סבלות קלה, בקשר לניקיון חדר הכושר בדרך בית לחם. מעולם לא נמסר לה כי מדובר בריצוף מחדש של חדר הכושר ושל הוצאת מתקני הכושר והשבתם. העדה הצהירה כי לו היו נמסרים לה הפרטים כהווייתם לא הייתה מאשרת העברת העובדים. התובע או מיכאל, חברו, לא יצרו עמה קשר במהלך כל היום, אלא רק בסופו, ולאחר שהשלימו העבודה. העדה זכרה שהביעה צער על כך, שכן הייתה מפסיקה את העבודה באופן מידי. העדה קראה לאיגור וכעסה עליו שלקח את העובדים לביצוע מלאכה שאינה כרוכה בעבודתם. היא שוחחה גם עם אבי פדרו ועם סגנו, גדי מנצורי ואף הם אישרו שלו היו יודעים שהעובדים נלקחו לבצע את העבודות האמורות, לא היו מאשרים זאת לאיגור. לבסוף הצהירה כי שלחה את התובע ומיכאל ללא ציוד של ניקיון, הואיל ובאתר יש עובדת קבועה עם כל הציוד הנדרש.

ראיות נתבעת 2:

1. מטעם הנתבעת 2 הוגש תצהירו של איגור כוגן, מהנדס ביצוע בחברת החשמל וחבר ועד העובדים במחוז ירושלים משנת 2002. במועדים הרלוונטיים ששימש גם כחבר ועד. העד הצהיר כי התובע היה עובד הנתבעת 1, שזכתה במכרז חברת החשמל לביצוע עבודות כלליות במתקן חברת החשמל הרלוונטי. לטענתו, אותן עבודות, לשמן נשכרו שירותיה של הנתבעת 1, אינן רק עבודות ניקיון, אלא עבודות תחזוקה שונות. הנתבעת 1 היא שקבעה את זהות העובדים מטעמה ולחברת החשמל לא היה קשר לכך. כמו כן, לא הייתה לחברת החשמל חבות בקביעת נהלי עבודה, או בהדרכת העובדים, בביצוע מלאכתם. באשר לתאונה הבהיר כי אחד ממתקני חברת החשמל נמצא בדרך בית לחם בירושלים, ושם גם מצוי חדר הכושר של העובדים, ובו מתקנים שונים. הוא אישר כי העבודה שלשמה נדרשה הזזת המתקנים, הייתה התקנת ציפוי מיוחד לרצפת חדרי כושר. עובדי הנתבעת 1 לא התבקשו לבצע את עבודות התקנת הציפוי, אך נדרשו להכין את המקום לביצוע העבודות ולסיימו עם השלמתן. נטען כי שמחה הייתה המפקחת מטעם נתבעת 1 ולפי הסכמות הצדדים, על הנתבעת 1 היה לפקח על העובדים ולעסוק בשיבוצם לעבודות השונות. העד תאם עם שמחה כי יישלחו שני עובדים, לצורך ביצוע העברת הציוד מחדר הכושר. שמחה אישרה את העניין והפנתה את התובע יחד עם עובד נוסף. לעד או למי מעובדי חברת החשמל, לא היה כל קשר עם בחירת זהות העובדים. נטען כי כשהגיעו העובדים והוסברה להם המלאכה הצפויה, הם לא הביעו מורת רוח ולא ניסו ליצור קשר עם שמחה. טענת התובע בדבר מחאה לכאורה, או צעקות ואיומים שהופנו כלפיהם, אינה נכונה. באשר לטענת התובע בדבר משקלם של מסלולי הריצה (סעיף 19 בתצהיר), הצהיר כי מסלולי הריצה מותקנים על גבי גלגלים, אשר ברגע שמעצוריהם משוחררים, ניתן לדחוף אותם ללא צורך בהרמתם. מה עוד שהייתה במקום עגלה שמטרתה להוביל חלקים כבדים, משקולות וכו'. עוד הוסיף כי התובע וחברו לא טענו שאין הם יכולים לבצע את העבודה והם ביצעו מלאכתם בחריצות ללא תלונה. אם התובע היה מסרב לבצע את העבודה, היה העד מתקשר לשמחה ודורש עובד חלופי. נאמר בהקשר זה, כי לעיתים קורה שעובד אינו יכול, או אינו רוצה, לבצע תפקיד כלשהו ובמקרים כאלו מתבקש איש הקשר בחברה המספקת את העובדים, לפתור את הבעיה לאלתר. לבסוף הצהיר כי לא זכור לעד שהתובע נפצע או התלונן על כאב כלשהו. לא סביר בעיני העד שהיה נשמט מזיכרונו אירוע, בעל השלכות, כגון אלו המתוארות על ידי התובע. עם התצהיר הוגשו החוזה שנכרת בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 ביום 27.1.08 וכן רשימת פוליסת הביטוח של הנתבעת 1 אצל צד ג', חברת מגדל.

הכרעה:

1. ביום 25.11.13 נחקרו העדים למעט גב' מאיה קוטליאר אשר ויתרו על חקירתה וכן למעט ד"ר גורדון אשר נחקרה ביום 4.9.14. במועד האחרון מעבר להשלמת חקירת ד"ר גורדון, גם סיכמו הצדדים טענותיהם. לחקירת התובע ר' עמ' 12-1, לחקירת גב' לשצ'נקו ר' עמ' 14-12, לחקירת מר שמעוני ר' עמ' 16-15, לחקירת גב' גפן אלמקיאס ר' עמ' 18-16, לחקירת מר כוגן ר' עמ' 25-18 ולחקירת ד"ר גורדון ר' עמ' 37-26. לעיקרי הדברים שעלו במהלך החקירות אדרש אגב הכרעתי.

במסגרת הסיכומים עלו בין הצדדים מחלוקות שונות ובהן מחלוקת באשר לאופן בו אירעו הדברים, הוכחת רשלנות המצדיקה פיצוי, חלקה של כל נתבעת באחריות, המערכת החוזית שבין השתיים, תחולת פוליסת הביטוח שרכשה נתבעת 1 ביחס לנתבעת 2 . עוד עלו מחלוקות באשר לגובה הנזק, הדרך לשום את זה וההפחתות שיש לבצע, לנוכח תשלומי המל"ל. להלן אדרש לכל שימצא נחוץ להכרעה.

1. העבודות אשר על עובדי נתבעת 1 לבצע עבור עובדי נתבעת 2; ביחד עם תצהירו של מר שמעוני הוצג החוזה שנכרת בין הנתבעות. בהתאם לחוזה זה, על נתבעת 1 לבצע עבודות ניקיון ועבודות נלוות (ר' תיאור העבודות בפתח ההסכם וכן התיאור בנספח 3 להסכם). מר שמעוני העיד ברורות כי העבודות שמספקת נתבעת 1 אינן כוללות עבודות סבלות. עלה כי אומנם נדרשת לפעמים הזזה מסוימת של חפצים, לצורך ביצוע עבודת ניקיון, אך לא עבודת סבלות גרידא, כפי שהיה במקרה דנן. העד הבהיר כי קיימת אפשרות לבקש עבודות חריגות שונות ("רג'י"), אך לשם כך יש לפנות ולקבל אישור לפי הזמנת רכש. הוא הטעים כי כל העובדים של נתבעת 1, מבצעים אצל נתבעת 2, שירותי ניקיון (החריג היחיד הוא עובד אחד שמנקה רכבים שזה סוג ניקיון שונה) ולא עבודות אחרות. מסכימה אני עם ב"כ הנתבעת 1 - כי למעשה לא הובאה כל עדות נגדית כדי לסתור דברים אלה. אף שעלה כי אנשי הקשר באשר לעבודות הם אבי פדרו וגדי מנצור (ר' סעיף 6 לתצהיר גב' גפן, סעיף 29 לתצהיר התובע ובחקירת מר כוגן - עמ' 21 ש' 24-20) - מי מהנ"ל לא הובא לעדות. ייתרה מכך עלה כי מר כוגן, אשר באמצעותו נערך ניסיון לטעון למהות העבודות שעל נתבעת 1 לבצע, לא הכיר כלל את ההסכם שנילווה לתצהירו ולא יכול היה להעלות הטענות, אשר היה ניסיון לטעון באמצעותו. ר' עמ' 22 ש' 15-12 - עת אמר שאין הוא יודע מה כתוב בהסכם בין הנתבעות.
2. מהות העבודה שהתבקשה במקרה דנן; לנוכח הראיות שנשמעו, נראה כי לא יכולה להיות היום עוד מחלוקת שלא דובר בעבודת ניקיון שגרתית ואף לא בעבודה נלוות לזו, אלא אכן בעבודה חריגה. עלה כי למעשה דובר בפינוי של חדר כושר, בו מכשירים כבדי משקל, כאשר מטרת הפינוי היא עבודות ריצוף במקום (או החלפת שטיח). לעבודות אלה אין קשר לעבודות הניקיון, אותן מספקת בדרך כלל ו/או צריכה לספק, הנתבעת 1 לנתבעת 2. עלה גם כי מר כוגן, אינו מי שנמצא בדרך כלל בקשר עם גב' גפן באשר לפועלים לעבודה פלונית או אלמונית (ר' עמ' 21 ש' 27-22) וגם מבחינה זו היה המקרה חריג.
3. העדר ידיעת נציגת נתבעת 1, כי עובדיה נשלחים לעבודות חריגות; שוכנעתי בתום הדיון כי עת שלחה גב' גפן את התובע וחברו, עם מר כוגן, היא לא הייתה מודעת למהות העבודות שאלה עתידים לבצע. אומנם מר כוגן טען כי תיאם עימה שהעובדים נדרשים, לצורך ביצוע העברת הציוד לרגל ציפוי הרצפה (ר' סעיף 6 לתצהירו), אך לא זו התמונה שעלתה, בסופו של יום. אכן התובע אמר כי כבר כאשר נשלחו, אמרה להם הנ"ל כי אין מדובר בעבודות ניקיון, וכי אין הם נדרשים לקחת עימם ציוד לניקיון (ר' סעיף 13 לתצהיר התובע), ברם עלה כי באותו מקום היו מבוצעות עבודות קלות דומות של פרישת כסאות לאירועים ונראה כי כמו התובע, כך גם זו, סברה שמדובר בעבודה ממין זה. גב' גפן מודה בתצהירה שנאמר לי כי מדובר: "בעבודת סבלות קלה בקשר לניקיון בחדר הכושר", אך מיידית היא גם מצהירה כי: "בשום פנים ואופן לא נאמר לי על ידי איגור או מישהו אחר שהמדובר בעבודות ריצוף מחדש של חדר הכושר ושל הוצאת מתקני הכושר ולאחר מכן החזרתם, שכן לו היה נאמר כך, לא הייתי מאשרת את העברת העובדים" (ר' סעיפים 6-5 לתצהירה). דברים אלה מתיישבים היטב עם גרסת התובע אשר אמר אף הוא, שכאשר שבו באותו יום לגב' גפן, זו: "נראתה נדהמת, אמרה שלא ידעה על אופי העבודה שהיינו צריכים לבצע והתקשרה לממונה על עבודות הניקיון מטעם הנתבעת 2 כדי למחות בפניו..." (ר' סעיף 29 לתצהירו). נראה אפוא כי הנ"ל הייתה מודעת לכך שתידרש הזזה מסוימת של חפצים (כפי שגם נדרש במהלך עבודות ניקיון), אך שוכנעתי כי לא ידעה שמדובר בעובדת סבלות גרידא (החורגת מהעבודות שעל נתבעת 2 לספק) וברמת הקושי שתואר. יש לזכור כי לתובע אין אינטרס לציין שגב' גפן הייתה מופתעת כששמעה על טיב העבודות ויש לתת משקל הולם, לבחירתו, לציין עובדה זו. באשר לאופן בו תיאר התובע את ההפתעה של שמחה ובעניין מערכת היחסים החמה שהייתה בניהם, אני מוצאת להפנות לעדות התובע בעמ' 5 לפרוטוקול.
4. בהקשר זה אני רואה לנכון להרחיב במספר מילים באשר לאמינות עדות העד כוגן; מכלל העדים אשר העידו בפני, סבורני כי עד זה היה בעל האמינות הפחותה ביותר. כדי להמחיש את העומד ביסוד התרשמותי האישית והישירה ממנו, אציין מספר דברים שעלו ואשר גם הם תואמים התרשמותי. כך לדוגמא עד זה הצהיר כי התובע וחברו "לא הביעו מורת רוח כלשהי...". עוד אמר כי: "טענת התובע בדבר מחאה לכאורה או צעקות ואיומים שהופנו כלפיהם בלתי נכונה" (ר' סעיף 6 לתצהירו). בניגוד לכך עלה, במהלך חקירתו כי כן היו תלונות. כך אמר כי העובדים
   התלוננו: "שצריך להביא עגלה, הם נתנו רעיון לפרק לעוד חלקים" (ר' עמ' 24 ש' 10-9) ובהמשך אף הודה מפורשות: "הם אמרו שזו עבודה קשה אבל לא אמרו שלא יכולים לעשות" (שם ש' 13). ועוד, בעוד בתצהירו טען כי התובע וחברו: "ביצעו את מלאכתם בחריצות ללא כל תלונה", בעת עדותו לא רק שהסכים כאמור שאמרו שהעבודה קשה, אלא אף העלה טענות באשר לדרך עבודתם ואמר ביחס לתובע: "וויטלי מעשן כבד, אם הוא עובד 10 דק' 15 דקות הוא צריך לעשן, כל העבודה נפלה עליי, על אולג ומיכאל" (ר' עמ' 24 ש' 14-13). על אף שעלה מעדות התובע, מעדות גב' גפן ומתצהיר גב' לשצ'נקו -כי לאחר שהתובע חזר מהעבודה, כאשר אין הוא מתפקד (וכפי שציין היה לו אף קושי לעלות לרכב לנוכח מצבו), התקשרה הגב' גפן לנציגי חב' החשמל עם תלונות בעניין, התחמק מר כוגן, מלאשר את דבר אותן שיחות. כך טען שאין הוא זוכר שיחה עם הגב' גפן, באותו יום, לאחר שהעובדים חזרו אליה. עת נשאל האם לנ"ל היה לחלופין דין ודברים עם גדי ואבי, לאחר שהפועלים חזרו, שוב התחמק באומרו: "אני לא זוכר. תלונות על מה?". בהמשך אמר שוב שאין הוא זוכר: "אני יודע שקרה משהו, אבל אני לא זוכר אם בא בתלונות" (ר' עמ' 21 ש' 15, עמ' 22 ש' 9-5). בהתאם לגרסתו, לכאורה לא ראה דבר חריג ביום האירוע: "גם מיכאל וגם הוא חזרו למקום העבודה וזהו" (ר' עמ' 21 ש' 16). גרסה זו אינה יכולה להתיישב עם עדות התובע, עדות גב' גפן ועדויות הגברות לשצ'נקו וקוטליאר. קשה להלום כי חרף מצב התובע (שאף התקשה לעלות על הרכב בחזרה ובהתאם למתואר, בקושי התהלך והיה חיוור ומזיע) - העד לא הבחין בדבר באותו יום.
5. ראוי להעיר כי חב' החשמל מטעמיה בחרה שלא להביא לעדות את אבי פדרו ו/או גדי מנצורי. ממילא לא הצליחה, נתבעת זו, להפריך את העולה מייתר העדויות; הן באשר למהות ההסכם שנחתם בין הצדדים וסוג העבודות עליהן חל והן באשר לטענות שהעלתה גב' גפן כי במקרה דנן הועסקו עובדי הנתבעת 1 בעבודות החורגות מההסכם וכי היא אף העלתה בפניהם טענות, בעניין זה בסמוך. הגרסה כי היו שיחות בעניין העבודות והפגיעה בתובע כבר באותו יום, אינה מתיישבת עם טענות מר כוגן כאילו לא ידע כלל על תלונות ו/או פגיעה. מר כוגן ניסה גם להציג את העבודה כפשוטה ורגילה, אך ניסיונו לגמדה לא היה משכנע. כך לדוגמא עלה כי אף שהיה גוף שזכה במכרז לבצע החלפת השטיח, המכרז לא כלל את עבודת הפינוי הנדרשת לכך (כלומר לא מדובר בעבודה נלוות שולית). עת נשאל האם נכון שלו היה אכן מדובר בעבודה קלה, לא הייתה מתעוררת כלל השאלה, מדוע לא יבצוע הפינוי בו זמנית עם ייתר העובודת, התחמק בתשובה: "לא הבנתי את השאלה" (ר' עמ' 18 ש' 28). ויוטעם, עלה מהעדויות כי נדרשו כחמישה אנשים לעבודות. כך, מעבר לשני עובדי הנתבעת 1, בחלק מהזמן עסק גם מר כוגן בעבודות, בנוסף עסק בהם אולג - שהוגדר כמדריך וכן טכנאי בשם יוני שעסק בפירוק מכשירים. עת מדובר בצוות בהיקף שכזה, ברי כי לא מדובר בעבודה פשוטה, ממין עבודות הסבלות, הנלוות באופן טבעי לעבודות ניקיון. חרף העובדה שמדובר בעבודה קשה שכזו, לא טרח מר כוגן להדגיש כי נדרשים עובדים צעירים וחסונים לביצועה. באשר לשאלה האם הפנה את תשומת לב גב' גפן לכך שעסקינן בעבודה קשה - הייתה תשובתו:"אני לא יודע אם זו עבודה קשה, לפנות מכשירים..." (ר' עמ' 19 ש' 14-13).
6. ההסכם בין נתבעת 1 ונתבעת 2 - לא חל על עבודות ממין אלה שביצע התובע; מאחר ועדות מר כוגן הייתה פחות אמינה בעיני, מאחר ועלה באופן ברור כי לא דובר בעבודת ניקיון וזו גם לא סוכמה באמצעות אבי פדרו או גדי מנצורי, עימם בדרך כלל סוכמו העבודות (הנ"ל לא הובאו לעדות לטעון אחרת) - יש לקבוע כי אכן דובר בעבודה חריגה. עבודה אשר נציגת הנתבעת 1 גם לא הייתה מודעת למהותה. מקובלת עלי טענת ב"כ נתבעת 1, כי ההסכם שבין הצדדים לא חל על עבודות ממין זה (כפי שהעיד ברורות אילן שמעוני ועדותו לא נסתרה בכל דרך) וממילא גם אין נפקות להתחייבויות שבאותו הסכם, לרבות ההוראות באשר לאחריות. כך גם אין רלוונטיות לפוליסות שהוצאו בעטיו ואשר עניינן רק בעבודות נשוא ההסכם. מקובלת עלי טענת ב"כ נתבעת 1 שכאשר מטעים את המעסיקה ולוקחים את עובדיה לעבודה החורגת מהמוסכם בין הצדדים, הרי שאין מקום לבחון את חובות הצדדים, במשקפיים הרגילים, על בסיס ההסכמות בין הצדדים, ביחס לעבודות אחרות. יש ממש בטענה שכשם שברי שלא היינו נוהגים כן, לו היה מר כוגן לוקח העובדים לבצע עבודות פרטיות בביתו ללא ידיעת הנתבעת 1 - כך יש לפעול גם במקרה דנן. בהקשר זה יוער כי עלה למעשה שמר כוגן פעל ביום האירוע בכובעו כיו"ר וועד העובדים בחברת החשמל. הנ"ל התחמק מלהשיב האם החברה שביצעה החלפת הריצוף, הועסקה בהמשך למכרז מטעם וועד העובדים או מטעם חברת החשמל (ר' עמ' 20 לפרוטוקול). כאמור לעיל,עלה באופן ברור שמר כוגן לא עסק עם פועלי הניקיון עובר לאירוע זה (מעבר להירות מאחר וניקו גם את חדרו).
7. הרשלנות של נתבעת 2; לטעמי אין צורך להרחיב במילים באשר לרשלנות הנתבעת 2. מקום בו נלקח עובד מבוגר, לעבודות פינוי של מכשירים כבדים מאוד, כאשר אותו עובד הוא כלל אינו עובד סבלות, לא רגיל לעבודה שכזו ולא קיבל הדרכה (כללית או ספציפית) כיצד לבצעה - ברי כי עסקינן ברשלנות, אשר מין הדין לחייב את נתבעת 2, בנזקים שנגרמו בעטייה. אזכיר כי בתחילה לא סופקה אף עגלה לנשיאת אותם חלקים כבדים שפורקו. גם עת ביקשו זאת העובדים, הביא להם מר כוגן עגלה המיועדת לדברים אחרים, אשר ספק אם היה בה לסייע. ויוטעם, אין מקום לטענות המפולפלות שהועלו בסיכומים, בדבר משקל המכשירים וחלוקת אותו משקל בין כלל נושאי המכשירים (כך לדוגמא הטענה כי לא די בכך שהוכח כי משקל המכשירים עלה על 30 ק"ג, שכן קביעת הפסיקה ביחס למשקל זה, נוגעת למקרה בו רק אדם אחד הרים המשקל, בעוד פה הם הוציאו המכשירים ביחד וטענות כיוצ"ב). עצם העובדה שנלקח אדם מבוגר, לעבודת סבלות קשה, כאשר אין עיסוקו בעבודות סבלות והוא גם לא מקבל הדרכה ו/או ציוד מתאימים לביצועה, די בהם לרשלנות. אזכיר בהקשר זה כי במהלך היום גם החל לרדת גשם ואם לא די ברשלנות דלעיל , גם האיצו בפועלים למהר בעבודתם, מחשש שייגרם נזק למכשירים היקרים שהיו בחוץ.
8. בהערת אגב אציין כי התלבטתי האם למרות כל האמור לעיל אין מקום להטיל גם אחריות מסוימת על נתבעת 1, מקום בו היה ידוע כי לא מדובר בעבודת ניקיון שגרתית, אך לא נערכה בדיקה מספקת מבעוד מועד, באשר למהות המדויקת של העבודות, והתאמת הפועלים שנשלחו אליהן, לאותה מהות. מצאתי בסופו של יום שלא לעשות כן וזאת הן מאחר וטענה זו לא הועלתה מטעם התביעה אך לא פחות מכך, מאחר והתרשמותי הייתה כי גב' גפן אכן הוטעתה, ואם שגתה היה מדובר בטעות תמימה ובתום לב, כאשר מיידית עם היוודעה גם העלתה קובלנתה ותלונותיה. בנסיבות אלה – סברתי כי נכון וראוי שהנתבעת 2 ורק היא תשא בתוצאות הנזק מהאירוע נשוא התביעה. מסקנה זו עומדת בעינה אפילו לו אניח הרשלנות דלעיל, אך קל וחומר לנוכח התרשמותי כי אכן התובע וחברו ביקשו להפסיק העבודות, אך מר כוגן לא אפשר להם זאת.
9. אשם תורם; הצדדים היו חלוקים באשר לשאלה אם יש מקום להשית אשם תורם על התובע. ב"כ התובע טען שאין לעשות כן מאחר ואין לצפות מהתובע שיתלונן מקום בו הוא חושש לפיטוריו. הודגש בהקשר זה גיל התובע, חוסר שפה וקושי למצוא עבודה אחרת, בתחום מקצועיותו. אכן, לא כדבר שבשגרה יוטל אשם תורם על עובד אשר מבצע העבודה שהתבקש על ידי מעסיקו. הדברים יפים עוד יותר - עת מדובר בעובד שעסק בעבודות ניקיון, בגיל מבוגר מחמת שלא מצא עבודה אחרת, התואמת את כישוריו. על אף האמור - סבורני שבמקרה דנן יש מקום לקבוע אשם תורם מסוים של התובע. אף שב"כ התובע ניסה להציג גם את נתבעת 1 כמתעלמת מצרכי התובע, לא זו הייתה התרשמותי. לא ניתן להקל ראש בתגובה של גב' גפן, אשר מיידית כאשר ראתה את מצב התובע כששב ממקום עבודתו ביום בו נפגע, לא רק שאפשרה לו ללכת לביתו ולא להמשיך לעבוד - אלא גם התקשרה לנציגי חברת החשמל עם קובלנה. ייתרה מכך, כל עוד יכלה, היא אפשרה לתובע, עבודה קלה, בתקווה שמצבו ישתפר. רק כאשר הדבר התארך, נאלצה להשיבו לעבודה השגרתית, אשר גם בה לא יכול היה כבר לעמוד. התנהגות זו תאמה גם את התרשמותי ממנה באולם. לטעמי אין מקום לטענה כאילו התובע חש פחד אם יתלונן, או כדבריו חשש כי בהיות הנתבעת 1 חברה חדשה ורצונה להשביע רצון, תהא התגובה לתלונה מצידו, בפיטוריו. יש לזכור כי אף שהתובע התקשר פעמיים לחברה לעבודה, הוא בחר בסופו של יום, שלא להתקשר לשמחה. אפילו יונח כי היו לתובע חששות מסוימים, יכול היה רק לדווח לשמחה על מהות העבודה ולערוך עמה בדיקה האם היא מודעת לטיב העבודה והאם אכן הוראתה היא שהוא יבצעה (להבדיל מהודעה כי לא יבצעה). יש מקום להנחה כי לו היה עושה כן, הייתה שמחה פועלת לכך שהעסקת התובע וחברו תופסק. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה מצאתי בסופו של יום, להשית על התובע 10% רשלנות תורמת.
10. הערות באשר לנכות שהוכרה וחוות הדעת של ד"ר גורדון; טרם אפנה לגובה הנזק, אני מוצאת להוסיף עוד מספר מילים ביחס לאמור בחוות הדעת של ד"ר גורדון, חקירתה והנכות הרפואית של התובע. מסכימה אני עם ב"כ הנתבעות כי מקום בו הוגשה חוות דעת רפואית רק בתחום האורטופדי, אין מקום להידרש לטענות המועלות, ללא תמיכה, באשר לנכות נוירולוגית בנוסף. יש לזכור - כי בסופו של יום, העמיד המומחה מטעם בית משפט את הנכות המשוקללת על 14.5% בלבד. אף אם המליץ על הפעלת תקנה 15 ואף אם בית המשפט מקבל המלצה זו, עדיין מדובר בנכות שהינה רחוקה מנכות מלאה. בנסיבות אלה, טענה כאילו התובע אינו יכול למצוא כל עבודה חלופית, אינה יכולה להתקבל. מעיון בחוות הדעת ובחקירה של ד"ר גורדון עולה כי היא למעשה העריכה נכות גבוהה יותר, מזו שנקבעה על ידי ד"ר השרוני וכי היא אף חולקת על דעתו (ר' עמ' 33 ש' 26). צודק ב"כ נתבעת 1 בטענתו כי מקום בו חולק צד על קביעות המומחה מטעם בית משפט, עליו לזמנו לחקירה ולשכנע את המומחה, או לחלופין את בית המשפט, בכך שיש מקום לנכות שונה. לא ניתן "לדלג" על מינוי מומחה בתחום נוסף ו/או "לדלג" על סתירת קביעות מומחה בית משפט, בדרך עקיפה. כלומר באמצעות הגשת חוות דעת שיקומית, אשר נערכת על בסיס הנחות שונות. זאת ועוד, על אף שד"ר גורדון המליצה על מספר רב של טיפולים נדרשים, עלה כי בעבר היא טיפלה בתובע (עוד עובר להגשת חוות הדעת). חרף העובדה שהייתה המטפלת השיקומית שליוותה אותו (במועד שהוא סמוך יותר לאירוע), מסתבר כי בשעת אמת, לא הפנתה אותו לכל אותם טיפולים רבים שפירטה בחוות הדעת. משהבינה שפיזיותרפיה אינה מועילה לו, הפנתה אותו להידרותרפיה ולמרפאת כאב שם ניתנו לו זריקות, אשר גם הן לא הועילו לאחר הראשונה (ר' לדוגמא עמ' 35 ש' 6). אם כרופאה מלווה לא מצאה להפנות לכל אותם טיפולים ובדיקות, ספק רב אם יש מקום ליתן משקל לטענתה כעת, כי אלה נדרשים. אם לא די בזאת, עלה כי גם את אותם טיפולי הידרותרפיה הממומנים על ידי הקופה (בהתאם לעדותה - 12 בשנה), לא נטל התובע בשנים האחרונות. ממילא מסופקת הטענה כי הוא זקוק אף ליותר טיפולים, מאלה אותם משלמת קופת החולים.
11. ועוד; עלה כי בדברים שונים נסמכה המומחית על דברי התובע ללא ידע עצמאי ו/או בדיקה מטעמה. כך לדוגמא סמכה על טענתו כי נפל מספר פעמים אף שלא ראתה לכך תיעוד בתיקו. כך גם קבעה קביעות לגבי דירתו, אף שלא ביקרה באותה דירה. בנוסף - עלה כי התובע הסתיר דברים מאותה מומחית ובנוסף בבית משפט העלה טענות, אשר לא העלה בפניה. בעת חקירת התובע עלה כי ביום 1.3.12 אמר במחלקת נכות כללית במל"ל, בקשר לסרטן הערמונית, כי הוא סובל מחולשה חזקה וגלי חום. יש לו בעיות כשהולך וכן הוא סובל מכאבים (ר' החקירה בעמ' 2 והחומר הגולמי בתע"צ ממחלקת נכות כללית). היה ברי מהקשר הדברים, כי אלה נאמרו ביחס למחלת הסרטן. הסתבר כי אף שהתובע אכן טרח לציין בפני המומחית שחלה בסרטן הערמונית, היא לא הייתה מודעת, עת ערכה את חוות דעתה (ביום 22.4.12), לדברים שאמר התובע באשר למצבו הנובע מהסרטן (להבדיל מהתאונה) וזאת בסמוך מאוד (ר' בעניין זה חקירתה בעמ' 32-31). לא ברור על מה לדוגמא נסמכת קביעה כי התובע סובל מנפילות, כאשר המומחית לא ראתה כל תיעוד לכך בתיק הרפואי ולא ברור ייחוס שלהן לפגיעה בתאונה, מקום בו המומחית לא הייתה מודעת כלל לתלונותיו, בין השאר, בדבר חולשה חזקה שיסודה דווקא בטיפול בסרטן ולא בתאונה. עלה כי בכל הנוגע למצבו ניסה התובע להאדיר את הפגיעה בבית המשפט. כך אף שלא טען בפני ד"ר גורדון כי אין הוא עצמאי ברחצה, ו/או כי הוא נזקק לטיטולים ו/או כי אין הוא עצמאי בלבוש - בבית המשפט טען התובע אחרת (ר' לדוגמא הדברים שהופנו בעניין זה לד"ר גורדון בחקירתה בעמ' 27).
12. אף שלטעמי לא הוכח הצורך במרבית הטיפולים שפרטה ד"ר גורדון בחוות הדעת (וכאמור היא בעצמה לא שלחה את התובע אליהם עת טיפלה בו) אוסיף מעבר לדרוש כי גם לא הוכח כלל שאלה אינם מסופקים באמצעות ובמימון קופת חולים. עת נשאלה על כך המומחית עלה כי את המרפאות והבדיקות שציינה, תוך ציון עלותם, ניתן למעשה לקבל באמצעות קופ"ח (ר' החל משולי עמ' 33 לפרוטוקול ובראש עמ' 44). ככל שיש צרכים של התובע שאינם מסופקים באותה דרך, עלה כי אין המומחית יודעת מה הם ובמיוחד אין היא יודעת מה הדין עת מדובר במקרה שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, על הזכויות שהדבר מקנה. היא דיברה אומנם על טיפולים אשר במימון הקופה כמותם מוגבלת, אך כאמור עלה כי בפועל התובע לא נטל גם את אותה כמות, וממילא אין מקום להנחה שיפנה ליותר מאותה הקצבה.
13. אני מוצאת להעיר כי עלו עוד שלל טענות ואף לאחר שעיינתי באלה, לא מצאתי מקום להגיע למסקנות שונות ולא ראיתי צורך להידרש לכל אחת מהן בהכרעה. מצאתי להעיר רק כי לכאורה יש ממש בטענה שהועלתה בדבר בחירת התובע שלא להביא לעדות את מיכאל, הפועל הנוסף שהיה עימו, בעת האירועים נשוא התביעה. הסברי התובע למחסור בעדות זו לא היו מספקים. חרף זאת וחרף העובדה שבנסיבות אלה, נותרה עדותו עדות יחידה של בעל דין - מצאתי להגיע למסקנות דלעיל. אכן, עלו אי התאמות מסוימות בין האמור בתצהיר התובע ובין דברים שאמר בעדותו באשר לאופן הוצאת הציוד ורגע פגיעתו. ברם, שוכנעתי ללא ספק כי גרסתו באשר למהות העבודה, הקושי הכרוך בה, העדר מכשור והדרכה מספקים לביצוע והיותה חורגת מעבודות ניקיון - היא גרסת אמת. ניתן לטעמי לקבל עדותו ולהסתפק בה, אך הדברים יפים במיוחד כאשר העדות גם נתמכה בעדויות של גב' לשצ'נקו וגב' קוטליאר. אומנם הנ"ל לא נכחו במקום הפגיעה עצמה ו/או לא נטלו חלק באותן עבודות - אך הן ראו את פגיעת התובע בסמוך ושמעו ממנו על שארע, בזמן אמת. גם עדות גב' גפן, תמכה למעשה בחלק מדברי התובע ויש בחיזוק הנמצא באמצעות עדויות אלה, די כדי להגיע למסקנותיי, אף בהעדר עדותו של מיכאל. אעיר כי מנגד בחרה גם נתבעת 2 - שלא להביא לעדות אנשים שהיו במקום בעת העבודות, מעבר למר כוגן (היו שם לפחות עוד שניים, מעבר למבצעי הריצוף עצמם). כן לא הביאה את אותם אבי פדרו וגדי מנצורי, אשר מהם היה ניתן ללמוד על הדין ודברים הן עובר לתאונה (ככל שהפניה של מר כוגן לשמחה, הייתה באישורם) והן לאחר התאונה. עוד ניתן היה לטעון באמצעותם באשר למחלוקת אם מדובר בעבודת הכלולות בחוזה שבין הצדדים - אך הם בחרו שלא להעיד, ולו למטרה זו.
14. עוד מצאתי להעיר כי לא נטען שחלק מהנכות שנותרה לבסוף, יסודה מכך שבחלוף הזמן לא היה ניתן עוד להעסיק התובע בעבודה קלה והוא התבקש לחזור לעבודה הרגילה. מכל מקום, ככל שקיימת טענה שכזו, לא הוכח איזה חלק מהנכות שהוכרה - יסודה באותו אירוע מאוחר, בו התבקש לבצע שטיפה והתקשה בשפיכת מים מדלי. אעיר כי לו היה נטען שיש לחייב את הנתבעת 1, בגין חלק מהנזקים, לאור אותה התנהלות מאוחרת - לא הייתי מוצאת לקבל זאת. אין הנתבעת 1 יכולה להמשיך להעסיק את התובע, אם אין הוא מסוגל לכך ואין פסול בכך שבחלוף הזמן, הוא התבקש לחזור לעבודתו הרגילה. די לטעמי בכך שהנתבעת 1 הסכימה לאפשר, תקופת מה, עבודות חריגות לקולא. לא התרשמתי כי אותה עבודה שגרתית, אליה התבקש התובע לחזור בחלוף הזמן, היא שגרמה לתוצאה הסופית ומכל מקום, הדבר לא הוכח.
15. לא מצאתי עוד להתחשב באפשרות שלנוכח מחלת הסרטן בה לקה התובע, אין תוחלת חייו, תואמת את תוחלת החיים המקובלת לאדם בגילו. בעניין זה לא הובאו ראיות ודי בכך.
16. הנזק;

ומכאן אפנה לנזק, בהתאם לרכיבי השכר להם נטען;

1. הפסדי שכר בעבר ובעתיד; לאחר עיון בחומר שהוצג וטענות הצדדים אני מוצאת להעמיד את בסיס השכר, נכון להיום על גובה של 5,400 ₪ (ר' תלושי שכר שהוצגו וכן תדפיס רציפות עבודה במל"ל, באשר לגובה השכר, בשנה שקדמה לתאונה). המומחה מטעם בית משפט קבע שלושה חודשי נכות זמנית מלאה ולאחר מכן חודש אחד עם 25% נכות זמנית - ולנוכח הערכתי כי גם בחודש הרביעי לא יכול היה התובע לשוב לעבודה, אני מוצאת לפצותו על בסיס הפסדי שכר מלאים בארבעה חודשים אלה. בתצהירו טען התובע כי רק כשנתיים לאחר האירוע התייצב מצבו ורק אז עשה ניסיונות לחפש מקום עבודה (ר' סעיף 51 לתצהיר). בעדותו טען בניגוד לכך כי נעשו מטעמו בירורים כבר בפברואר 2009 (ר' עמ' 6 ש' 14). בין כך ובין אחרת - אין חולק כי התובע בפועל לא עבד עד שהתגלתה מחלת הסרטן. לאחר שהתגלה הסרטן הוכר כבעל נכות זמנית מלאה וזאת לתקופה שמחודש מאי 2011 ועד סוף חודש אוקטובר 2012. אף לאחר שהשלים הטיפולים בסרטן ונותרה שוב רק הנכות אשר יסודה בתאונה, הוא לא החל לעבוד ולא חזר לכל עבודה וזאת עד היום. כאמור לעיל, אף שמקבלת אני את הטענה שהנכות התפקודית של התובע עקב פגיעתו מהתאונה עולה על הנכות הרפואית, איני מקבלת את טענתו כי אין הוא יכול לעבוד בכל עבודה. יש לזכור כי בסופו של יום הוכרו 14.5% נכות רפואית. לאחר שקלול גילו, מגבלות השפה, הפגיעה הגופנית והמלצת מומחה בית משפט להפעיל את תקנה 15 (תקנה שהופעלה גם במל"ל) - אני מוצאת להעמיד את נכותו התפקודית על 22% נכות. בגין התקופה בה הוכר כבעל 100% נכות זמנית, עקב הסרטן, אין מקום לפיצוי בגין הפסדי שכר. נראה כי ביסוד אותו הפסד עמד הטיפול בסרטן ולא הפגיעה בתאונה. אעיר כי מנגד אין גם מקום לניכוי תגמולי המל"ל שהתקבלו בתקופה זו ואשר ביחס אליהם הוגשה חוות דעת אקטוארית נפרדת. באשר ליתרת התקופה, אף שהתובע לא עבד, אין מקום לפיצוי בגין הפסדי שכר מלאים אלא יש מקום לפיצוי על בסיס הנכות התפקודית שנקבעה לעיל. מיותר לחזור על ההלכה לפיה מקום בו לא פועל תובע להקטנת נזקו, הרי שהביטוי לדבר יהא בכך שלא יינתן לו פיצוי על מלוא הנזק, אלא רק על הנזק אשר סביר כי היה נגרם, לו היה פועל בהתאם למצופה ממנו.
2. בהמשך לאמור יש לפצות התובע, על בסיס שכר בגובה 5,400 ₪ וכדלקמן : 5,400 ₪ למשך ארבעת החודשים הראשונים ובתוספת ריבית מאמצע אותה תקופה, פיצוי על בסיס 22% מאותו שכר, מאמצע חודש מרץ 2009 ועד תחילת מאי 2011 ובתוספת ריבית מאמצע התקופה ושוב (לפי אותו בסיס) מתחילת חודש נובמבר 2012 ועד היום ובתוספת ריבית מאמצע התקופה. עוד יש לפצות את התובע לפי אותו בסיס, בגין הפסדי עתידי עד הגיעו לגיל הפרישה, באמצע חודש מאי 2015.

על בסיס פרמטרים אלה ועיגול סכומים אני מוצאת לפסוק בגין כלל הפסדי השכר סך מעוגל (כלפי מעלה) - של 95,000 ש"ח

1. הוצאות נסיעות, תרופות וטיפולים בעבר ובעתיד; איני יכולה לקבל את עמדת ד"ר גורדון כי התובע אינו יכול להשתמש בתחבורה ציבורית ואפנה לדברים שאמרתי לעיל באשר לקשיים שעלו בנוגע לקביעות בחוות דעתה והדברים שעלו בחקירתה. בשים לב לדברים הנטענים בתצהיר התובע, היקף הקבלות שהוצגו עם תחשיבו, הנחה שלא נשמרו כל הקבלות ודברים שעלו בחקירת ד"ר גורדון (עת עלה כי במרבית הדרוש, נושאת קופ"ח ואם לאו לא הוכח שאלה אינם משולמים באמצעות המל"ל ולא הוכח גם ניצול בפועל) - אני מוצאת לפסוק בגין הנ"ל סך כולל של 40,000 ₪ (10,000 ₪ בגין העבר ועוד 30,000 ₪ בגין העתיד).
2. עלויות דיור ואביזרים; חרף טענות התובע וחרף האמור בחוות הדעת של ד"ר גורדון, איני סבורה שהנכות שנותרה אצל התובע היא בגובה מצדיק מעבר דירה (כאשר בגין כך טען התובע בתחשיבו לפיצוי בסך המתקרב ל- 60,000 ₪). מסכימה אני עם זאת כי ניתן לבצע התאמות בדירה הקיימת, על מנת שיקל על התובע לעשות בזו שימוש. כן יש לספק לו עזרים מקלים נוספים (מדובר בעיקר - בידיות אחיזה בשירותים ובמקלחת, מקל הליכה, כיסא מקלחת, שטיחון מקלחת, חגורת גב, כיסא אורטופדי נוח). בגין אלה, תחלופה שתידרש בעתיד ועזרים אשר ייתכן ויידרשו עם העלייה בגיל, עת יתקשה התובע להתמיד בדברים שהוא מבצע היום, חרף הכאב שנותר מהפגיעה - אני מוצאת לפסוק פיצוי גלובאלי בסך 25,000 ₪.
3. עזרה בעבר ובעתיד; לא מצאתי לאמץ את המלצת ד"ר גורדון, באשר להיקף העזרה לו טענה, על בסיס נכות שונה מזו שהוכרה בבית משפט. על בסיס הנחה לנכות תפקודית בגובה 22% - מצאתי לפסוק לתובע בגין העתיד סך של 44,500 ₪ (לאחר שבחנתי הערך המתקבל על בסיס 300 ש"ח לחודש, למשך 15 שנה ובתוספת מסוימת) וכן עוד סך של 4,500 ₪ בגין העזרה אשר להערכתי סופקה לו על ידי בני משפחה בסמוך לפגיעה וחרגה מהמצופה מהם בגדר חובתם המוסרית. סך הכול נפסק אפוא בגין עזה בעבר ובעתיד סך של 49,000 ₪.
4. כאב וסבל; לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי לפסוק לתובע בגין הכאב והסבל שהיה כרוך הן בפגיעה עצמה, הן במצב הנוכחי והן בכל הכרוך בכך מבחינת השינוי בחייו ועבודתו - פיצוי בסך 85,000 ₪.
5. אף שהתובע היה בגיל מתקדם בעת התאונה, אף שהנכות הרפואית שהוכרה אינה גבוהה ואף ששכרו, עובר לתאונה לא היה גבוה - אני מוצאת אפוא לפסוק פיצוי כולל בסך של 294,000 ₪.

מאחר ומצאתי לייחס לתובע 10% אשם תורם, הרי שהנזק בגינו יש לפצותו עומד על 264,600 ₪.

1. באשר להפחתת תגמולי המל"ל;

בגין תשלומים שקיבל ומקבל התובע במחלקת נכות מעבודה, הוגשה חוות דעת אקטוארית נכונה ליום 1.7.12, שם דובר על הפחתה של כ- 224,000 ₪. נראה כי אין צורך בשערוך של סכום זה (בתוספת ריבית והצמדה מדובר על כ- 234,500 ₪), שכן מאחר ונתבעת 2 שאינה מעסיקת התובע, היא שנמצאה אחראית לנזקו, ממילא הוא זכאי, מכל מקום, לרבע מהנזק.

במקרה דנן הרבע עולה על סכום הפיצוי, לאחר הפחתת תגמולי מל"ל.

יוער כי נתבעת 2 לא טענה כנגד אחריותה לשאת ברבע מהנזק, אם תוטל עליה אחריות ואם יעלה שהפחתת תגמולי המל"ל מולידה סכום נמוך מכך.

עוד אציין כי לא ברור האם חוות הדעת האקטוארית, הניחה תשלום קצבת נכות מעבודה, גם בגין התקופה בה התקבל התשלום דווקא ממחלקת נכות כללית, בתקופה בה חלה התובע בסרטן הערמונית. נראה כי במקרה שכזה, היה צורך להוכיח גובה הסכום שיש להפחית, בגין אותה תקופה, מסכום ההפחתה הנטען מטעם הנתבעות. מכל מקום, להערכתי במקרה שכזה, היה מקום להפחית כ- 30,000 ₪ מסכום ההפחתה המשוערך, ואף הליכה בדרך זו מולידה סכום פיצוי גבוה יותר, על בסיס רבע מהפיצוי.

1. בהמשך לאמור -

על נתבעת 2, לשלם לתובע (על בסיס רבע מהפיצוי) סך 66,150 ₪, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

כן תחזיר נתבעת זו לתובע אגרת בית משפט וכל תשלום ששילם למומחים מטעמו, כנגד קבלות שתוצגנה ובתוספת ריבית והצמדה ממועד כל תשלום ותשלום.

עוד תשלם בגין שכ"ט בא כוחו - סך של 16,000 ₪.

ההודעות ששלחה נתבעת 2, נדחות בנסיבות העניין ובשים לב לחריגת העבודות מההסכם שבין הנתבעות.

נתבעת 2 תשלם גם לצדדים להם שלחה הודעה (ובהם גם הנתבעת 1), סך של 16,000 ₪,בגין שכ"ט בא כוחם.

כן תחזיר לאלה, כל תשלום ששולם למומחה, כנגד קבלות ובתוספת ריבית והצמדה ממועד התשלום.

אף שהתביעה של התובע כנגד נתבעת 1 לא מתקבלת, די בנפסק לנתבעת 1, מהנתבעת 2, בגדר דחיית הודעת האחרונה.

נתבעת 2 היא שתישא גם בכל אגרה נוספת שתידרש.

כלל התשלומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ד, 07 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.