עניינה של התביעה שלפני הוא סכסוך כספי בין שתי מועצות מקומיות בדבר תשלומי השתתפות בגין תלמידי חוץ, על-פי סעיף 7א לחוק לימוד חובה, התש"ט – 1949 (להלן – חוק לימוד חובה).

התובעת, היא המועצה מקומית מסעדה (להלן – מסעדה או - התובעת), טוענת כי הנתבעת, היא מועצה מקומית בוקעאתא (להלן – בוקעאתא או – הנתבעת), מחוייבת לשלם לה תשלומי השתתפות בהתאם לחוק לימוד חובה, עבור תלמידיה הלומדים בבית הספר שבמסעדה, טענה בה כופרת בוקעאתא. סכום התביעה הוא בגין חוב האגרה לשנים 2003-2010, והוא הועמד בתביעה על סך של 1,608,357 ₪.

תמצית הרקע:

1. בתחום המועצה המקומית מסעדה קיים בית ספר תיכון (להלן – בית הספר).

2. בבית הספר לומדים תלמידי המועצה המקומית מסעדה וכן תלמידים מהמועצות המקומיות בוקעאתא ועין קניא. בשתי המועצות האחרונות אין בית ספר תיכון ולפיכך תלמידיהם לומדים בבית הספר במסעדה.

3. בעבר היה בית הספר בבעלות המדינה. זאת, בשונה מהמבנה המקובל במערכת החינוך בישראל, במסגרתו בתי הספר העל יסודיים הינם בבעלות הרשויות המקומיות. לפי העולה מהעדויות שבפני, הרקע לשוני הוא היסטורי ונעוץ בייחודה של המערכת המוניציפלית של הישובים הדרוזים ברמת הגולן כפי שהתפתחה במהלך השנים.

4. לפי העולה מתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם משרד החינוך, כיום בית הספר הוא בבעלות המועצה המקומית מסעדה. מהעדויות שנשמעו עולה כי השינוי בעניין זה חל בשנת 2008 (עמ' 40, ש' 24-27). עם זאת, בשונה מבתי ספר תיכוניים אחרים, המדינה היא המשלמת אף כיום את שכר המורים בבית הספר. כן נושאת המדינה בעלויות תפעוליות שונות של בית הספר. בעלויות החורגות מתקצוב המדינה נושאת המועצה המקומית מסעדה (על כך להלן).

5. החל מתחילת שנות ה- 2000 התגלע סכסוך בין שתי המועצות המקומיות שלפני, באשר לנשיאת המועצה המקומית בוקעאתא בתשלומי השתתפות לפי החוק בגין תלמידיה הלומדים בבית הספר.

6. הסכסוך האמור הניב שתי תביעות משפטיות קודמות בין הצדדים. במסגרת התביעה הראשונה אשר הוגשה בשנת 2004 (ת.א 2615/04, להלן – התביעה הראשונה), הגיעו הצדדים להסכם פשרה, בזו הלשון:

"הצדדים מתכבדים להודיע לכבוד בית המשפט כי הגיעו לידי הסדר פשרה כדלקמן:

1. לסילוק סופי ומוחלט לתביעה נשוא התיק דנן תשלם הנתבעת לתובעת סך של 560,000 ₪ (שש מאות חמישים אלף ₪).
2. ועוד, תשלם הנתבעת לב"כ התובעת סך של 26,000 ₪ + מע"מ בגין שכ"ט טרחת עו"ד וזאת עד ליום 30.9.05.
3. בנוסף לאמור לעיל, מתחייבת הנתבעת לשלם את דמי אגרת תלמידי חוץ בגין התלמידים ששולחת לבית ספר תיכון מסעדה עבור התקופה שמיום חתימת הסכם זה ואיך וזאת לפי התעריף אשר מתפרסם בחוזר המנכ"ל מעת לעת.

...."

7. במסגרת שמיעת העדויות התברר כי תביעה הנוספת בעניין זה הוגשה על-ידי מסעדה בשנת 2006 (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 9-10). אף אחד מהצדדים לא טרח להמציא פרטים אודות אותה תביעה ולצרף את מסמכיה, כך שקיימת אי-בהירות ביחס אליה ואופן סיומה, כאשר לעניין זה אדרש בהמשך.

8. לאחר שבין הצדדים התנהלו הליכים בהוצאה לפועל בקשר לפסה"ד בתביעה הראשונה שלא קוים במועדו, ולאחר שהמועצה המקומית בבוקעתא לא שילמה באופן סדיר את אגרת תלמידי החוץ עבור תלמידיה, הוגשה התביעה שבפני.

9. במסגרת התביעה דנן, תובעת המועצה המקומית מסעדה את סכומי אגרת החוץ עבור התלמידים מבוקעאתא הלומדים בבית הספר, וזאת לתקופה החל משנת הלימודים 2004/2005 ועד לשנת הלימודים 2010/2011.

10. בטרם אדרש לגופם של דברים יש להעיר, כי מטבעה של המחלוקת, הנסבה על הפעלת סמכויות של שתי רשויות מקומיות בקשר לשירות ציבורי רב חשיבות, מן הראוי היה כי הטיפול בה יסתייע בגורמים מוסמכים מקרב השלטון המרכזי. מהראיות עולה כי אכן בעבר היתה מעורבות של משרד הפנים בניסיון להסדיר את היחסים והמחלוקות בין שתי המועצות, ברם אלה לא הביאו לפתרון המיוחל. במסגרת ההליך, ונוכח המחלוקת בקשר ליישום חוק לימוד חובה, הורתי על הגשת הודעה מטעם המדינה, אשר הניבה תעודת עובד ציבור מטעם משרד החינוך ובה פירוט נתונים עובדתיים הנוגעים למקרה, מלווה בהתייחסות מטעם הפרקליטות להוראות הדין. בסופו של יום, משלא הגיע הסכסוך להסדרה, לרבות באמצעות התערבות של גורמי המדינה המוסמכים, נדרשת הכרעה שיפוטית, כפי שיפורט להלן.

עיקר טענות הצדדים

11. התובעת מייסדת את עילת תביעתה על חובת תשלום מכוח חוק לימוד חובה, על עילה הסכמית נוכח התחייבותה של בוקעאתא לתשלום במסגרת הסכם הפשרה בתביעה הראשונה ועל טענות לעשיית עושר ולא במשפט.

12. אשר למישור ההסכמי, התובעת טוענת כי במסגרת הסכם הפשרה בתביעה הראשונה הכירה הנתבעת בחובתה לשלם אגרת תלמידי חוץ עבור תלמידיה הלומדים בבית הספר, והתחייבה לעשות כן. התובעת מציינת כי הסכום שנקבע בהסכם הפשרה מתייחס לתקופה שקדמה להגשת התביעה הראשונה, ואיננו חופף לתקופות בגינן הוגשה התביעה דנן.

13. אשר להוראות הדין, התובעת טוענת כי בהתאם להוראת סעיף 7א לחוק לימוד חובה, מחוייבת הנתבעת, שתלמידיה לומדים בבית ספר שבתחום שיפוטה של התובעת, לשלם לתובעת את סכומי ההשתתפות כפי שנקבעו בתקנות לימוד חובה (תלמידים הלומדים ברשות חינוך מקומית אחרת), התשס"ה – 2005 (להלן – התקנות).

14. התובעת טוענת עוד כי היא נאלצת לממן את תלמידי הנתבעת, בעוד שהתובעת היא הנושאת באחריות ובחובה לספק להם מסגרת לימודית, ובכך יש משום עשיית עושר ולא במשפט מצד הנתבעת.

15. הנתבעת, מנגד, טוענת כי הסכם הפשרה נחתם על יסוד הסכמה שהתגבשה בין הצדדים בדבר ניהול משותף של בית הספר, הסכמה אותה הפרה הנתבעת, ולפיכך אין הוא מחייבה.

16. אשר להוראת סעיף 7א לחוק לימוד חובה, טוענת הנתבעת כי זו לא חלה במקרה דנן. זאת, נוכח ייחודו של בית הספר, שהינו - כפי שהוקם מלכתחילה – בבעלות המדינה, ואשר כל עלויות מימונו, לרבות שכר המורים, מוטלות על המדינה. כן טוענת הנתבעת כי מדובר בבית ספר משותף, אשר הוקם על מנת לשרת את תושבי הרשויות המקומיות הדרוזיות ברמת הגולן, ולא בית ספר השייך למועצה המקומית מסעדה בלבד.

17. הנתבעת טוענת לחילופין כי היא שילמה עבור אגרת תלמידי חוץ במהלך חלק מהשנים, וכי במסגרת התביעה נתבעים סכומים עבור שנים שבגינם כבר שולמה אגרה כאמור.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית

18. סעיף 7(ב) לחוק לימוד חינם קובע את הנורמה הבסיסית לפיה האחריות לקיום מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם, מוטלת במשותף על המדינה ועל הרשות המקומית בתחומה גרים התלמידים.

19. לעניין לימודי תלמידים תושבי רשות מקומית אחת במוסד חינוך המצוי בתחומה של רשות מקומית אחרת, בהיעדר מוסד חינוך מתאים בתחומה של הראשונה, קובע סעיף 7א לחוק לימוד חובה (כפי שתוקן בשנת 2002) מנגנון השתתפות כספית בין שתי הרשויות, כדלקמן:

"(א)(1) רשות מקומית, אשר לא קיים בתחומה מוסד חינוך מתאים בעבור ילד או נער המתגורר בתחומה והוא זכאי לחינוך חינם (בסעיף זה – הרשות השולחת), השולחת, בהתאם להוראות סעיף זה, את הילד או הנער למוסד חינוך מתאים הנמצא בתחום שיפוטה של רשות חינוך מקומית אחרת (בסעיף זה – הרשות הקולטת), תשלם את סכום ההשתתפות כאמור בסעיף קטן (ב) (בסעיף זה – סכום ההשתתפות) בשל אותו ילד או נער.

(2) הרשות השולחת תשלם את סכום ההשתתפות, לפי הוראות סעיף זה, לרשות הקולטת או לבעל מוד החינוך המתאים שאליו נשלח הילד או הנער, לפי קביעת הרשות הקולטת.

(3) ....

(4) השר, בהתייעצות עם מרכז השלטון המקומי ובאישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, יתקין, בכפוף להוראות סעיף קטן (ג), תקנות לענין מוסד חינוך מתאים לצורך סעיף זה; ....

(ב) השר, בהתייעצות עם מרכז השלטון המקומי ובאישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, יקבע את סכום ההשתתפות, ורשאי הוא לקבוע סכומי השתתפות שונים; קביעה לפי סעיף קטן זה תיעשה, בין השאר, בהתחשב בקיום השתתפות של הרשות השולחת בהוצאות חינוכו של ילד או נער אילו היה לומד במוסד חינוך מתאים בתחומה וכן בסוגי מוסדות חינוך

(ג).."

20. מכוח הוראת סעיף 7(ב) לחוק, הותקנו התקנות. תקנה 3 לתקנות קובעת את סכום ההשתתפות בו חבה הרשות השולחת כלפי הרשות הקולטת, כדלקמן:

"(א) סכום ההשתתפות שתשלם הרשות השולחת לרשות הקולטת בשל תלמיד שנשלח אליה מפאת היעדר מוסד חינוך מתאים ברשות השולחת, יהיה:

(1) לגבי תלמידים כמפורט בפסקאות משנה (א), (ג), (ד) ו - (ה) שבתקנה 2(1) – 575 שקלים חדשים לשנה;

(2) לגבי תלמים כמפורט בפסקאות משנה (ב) ו- (ה) שבתקנה 2(1) – ביחס לתלמיד בחטיבה עליונה – 644 שקלים חדשים לשנה.

(ב) הסכומים הנקובים בתקנת משנה (א) יעודכנו ב- 1 בפברואר של כל שנה....."

התקנות הותקנו ביום 17.3.05 ונכנסו לתוקף 30 ימים מיום פרסומן, משמע התעריפים המצוינים בתקנות הן החל מיום 17.04.05.

21. לצד הוראות הדין הנ"ל, חלים חוזרי מנכ"ל משרד החינוך בהם נקבעו כללים ליישום הוראות הדין, וכן עידכונים של סכומי ההשתתפות בהתאם למנגנון השיערוך הקבוע בתקנה 3(ב) לתקנות.

הסכם הפשרה:

22. כפי שפורט לעיל, טענתה הראשונה של התובעת היא כי הנתבעת חייבת לשלם לה את תשלומי ההשתתפות בגין תלמידיה הלומדים בבית הספר, מכוח התחייבותה לעשות כן בהסכם הפשרה.

23. טענה זו בדין יסודה. כאמור לעיל, הצדדים חתמו על הסכם המסדיר את התחייבויות הנבתעת כלפי התובעת ביחס לתשלומים הנדונים בתביעה. בהסכם האמור, לצד הסכמה לתשלום חוב העבר בסכום שנקבע בהסכם, התחייבה הנתבעת לשאת בתשלומי ההשתתפות בגין תלמידיה בבית הספר גם בעתיד. נוסח ההסכם הוא חד וברור, ולפיו:

"מתחייבת הנתבעת (בוקעאתא, ע.ג) לשלם את דמי אגרת תלמידי חוץ בגין התלמידים ששולחת לבית ספר תיכון מסעדה עבור התקופה שמיום חתימת הסכם זה ואילך וזאת לפי התעריף אשר מתפרסם בחוזר המנכ"ל מעת לעת".

24. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי ההסכם איננו מחייב אותה, שכן הוא התבסס על הסכמה קודמת בין הצדדים בדבר הקמת מנגנון של ניהול משותף לבית הספר, אשר הופרה על-ידי התובעת. ההסכם איננו מעגן התחייבות כלשהי מהסוג הנטען על-ידי הנתבעת. ממסמכים שצירפה הנתבעת אכן עולה כי היה דין ודברים בין הצדדים וגובש מתווה ליצירת מנגנון לניהול משותף של בית הספר (נספח ד' לתצהיר זהוה האני), ברם אין הוא נכלל בהסכם הפשרה, ואין כל בסיס לקבוע כי ההתחייבות של הנתבעת במסגרת ההסכם היתה מותנית או כפופה להקמת מנגנון כזה או אחר לניהול. מכאן, שדין הטענה בדבר היות ההסכם מותנה במימוש הסכמות אחרות שלא ניתן להן כל ביטוי במסגרתו, להידחות.

25. מכל מקום, עולה מטענות הצדדים כי אין חולק שלהסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין בתביעה הראשונה (סעיף 14 לתצהיר זהוה האני מטעם הנתבעת, אף שפסק הדין עצמו לא הוגש). משההסכם קיבל תוקף של פסק-דין, הרי שפסק-הדין מחייב את הנתבעת, ואין היא יכולה להתנער ממנו בטענה של הפרה, כל עוד לא נקטה הליך מתאים לביטולו. הוא הדין אף בטענות שהועלו במסגרת עדויות חלק מעדי ההגנה, לפיהן החתימה על ההסכם היתה "טעות" מצד הנתבעת (עמ' 22 לפרוטוקול).

26. נוכח האמור, הרי שדין התביעה להתקבל נוכח התחייבות הנתבעת בהסכם הפשרה. באשר לסכומים בהם חבה הנתבעת מכוח האמור אדון להלן בנפרד.

חובה מכוח הדין:

27. נוסף על האמור לעיל, סבורני כי דין התביעה להתקבל גם על יסוד הוראות הדין המחייבות את הנתבעת.

28. על-פי סעיף 7א לחוק לימוד חובה, רשות מקומית שתלמידיה לומדים במוסד חינוך רשמי בתחום רשות מקומית אחרת, מחוייבת בתשלום דמי השתתפות לאחרונה, בגין אותם תלמידים. זוהי אגרת תלמידי החוץ ששני הצדדים מדברים בה בענייננו (נעיר כי המושג עצמו איננו מעוגן בחקיקה, אלא הוא לקוח ככל הנראה מחוזרי מנכ"ל משרד החינוך אשר עיגנו את חובת התשלום בסיטואציה מעין זו עוד בטרם הסדרת הנושא ברמה הסטטוטורית). דמי ההשתתפות נקבעו בתקנות, על דרך של קביעת סכום נקוב ואחיד, בהבחנה בין סוגים שונים של בתי ספר כמפורט בתקנות (יסודי, חטיבת ביניים, חטיבה עליונה וכו').

29. בענייננו, אין חולק כי תלמידים של הנתבעת לומדים בבית ספר המצוי בתחום שיפוטה של התובעת, שכן לא קיים בתחום שיפוטה של הנתבעת מוסד חינוך מתאים עבורם. מכאן, שעל-פי פשוטו של מקרא, חלה הוראת סעיף 7א לחוק.

30. הנתבעת טוענת כי נוכח המאפיינים המיוחדים של בית הספר, אין תחולה להוראה האמורה. זאת, משמדובר בבית ספר בבעלות המדינה, כאשר המדינה נושאת בכל העלויות הכרוכות בתפעולו בעוד שהתובעת איננה נושאת בעלויות כלשהן.

31. טענה זו אין לקבל בשים לב לנתונים שבפני.

ראשית, אף שבעבר היה בית הספר בבעלות המדינה, הרי שלפי העולה מהראיות שהוצגו כיום הוא בבעלות המועצה המקומית מסעדה. ראו לעניין זה: סעיף 2 לתעודת עובד ציבור של מנהל תחום תקציב חינוך פורמאלי במשרד החינוך ("משרד החינוך ... מעביר גם כיום תשלומים לבעלים של בית הספר התיכון, רשות החינוך המקומית מסעדה...."); עדות מר מתי אבני, המשמש כראש רשות ממונה של הנתבעת, ואשר עדותו היתה מהימנה עלי לחלוטין, לפיה החל משנת 2008 הועבר בית הספר לבעלות מסעדה (עמ' 39 לפרוטוקול, ש' 31-32).

שנית, אף שקיים ייחוד ביחס לבית הספר, שכן בניגוד למצב השכיח, המדינה היא הנושאת בתשלום שכר המורים והוצאות נוספות של בית הספר, הרי שעולה מהראיות כי בנוסף לכך נושאת המועצה המקומית מסעדה בעלויות עודפות של בית הספר שהתקציב הממשלתי איננו מספיק עבורן. הדבר עולה מעדות מר מתי אבני, אשר העיד כי המועצה נושאת בעלויות רבות עבור תפעול בית הספר, מעבר לתקציבים שהיא מקבלת (עמ' 40 לפרוטוקול, ש' 1-11). הדבר נתמך אף באמור בתעודת עובד הציבור מטעם משרד החינוך, בה הובהר כי התשלומים שהמדינה מעבירה עבור תפעול בית הספר מבטאים עלות נורמטיבית ואינם מכסים בדר"כ את ההוצאות המלאות בפועל, אותן נדרשת הרשות המקומית להשלים מתקציבה. העובדה כי עלויות תפעול בית הספר אינן מכוסות באופן מלא על-ידי משרד החינוך נלמדת אף מהעדויות מטעם הנתבעת עצמה, אשר הצביעו על כך שבמהלך השנים השתתפה הנתבעת בעלויות שונות הכרוכות בהפעלת בית הספר (כגון - עלויות גידור, החלפת תקרת פל-קל, הקמת מעבדות וכד'), ללמדך כי הפעלת בית הספר כרוכה בפועל בעלויות שאינן מכוסות בתקציב הממשלתי. גם המסמכים המעידים על המגעים שהתקיימו בין הצדדים במהלך שנת 2005, ביחס להפעלת מנגנון משותף לניהול בית הספר, מלמדים על כך כי בפועל קיימת הסתמכות – לעניין הבניית התקציב השוטף של בית הספר – על תשלומים מהרשויות המקומיות מעבר לתקציב המדינה (נספח ד' לתצהיר זהוה האני).

32. סיכום הדברים עד פה; בית הספר בענייננו הוא מוסד חינוך רשמי למתן חינוך חובה, המצוי בתחום שיפוטה של מסעדה. ככזה, נקודת המוצא היא כי המועצה המקומית מסעדה אחראית לקיומו, ביחד עם המדינה, במובן הכלל הבסיסי הקבוע סעיף 7(ב) לחוק חינוך חובה. אף שהחלוקה בין המועצה המקומית למדינה ביחס לנשיאה בעלויות הכרוכות בהפעלת בית הספר הינה שונה מהמקובל, הרי שלנוכח המפורט לעיל לא ניתן לקבוע כי האחריות לקיומו של בית הספר, וכנובע מכך – הנשיאה בעלויותיו, מוטלת על המדינה בלבד.

33. אציין כי אילו היה מוכח שבית הספר ממומן על-ידי המדינה בלבד, הרי שהיה מקום לקבוע כי הוראת סעיף 7א לא חלה באותו מקרה. החוק מדבר על "השתתפות" של הרשות השולחת, וככל שהפעלת בית הספר איננה כרוכה בעלות מבחינת הרשות הקולטת, הרי שממלא אין במה להשתתף. אולם כאמור, לא זה המקרה בענייננו לפי הראיות הקיימות.

34. המסקנה היא כי חלים בענייננו הוראת סעיף 7א' לחוק חינוך חובה והתקנות שהותקנו מכוחו. התקנות עצמן קובעות סכום אחיד של השתתפות ואינן עורכות הבחנה כלשהי בין רשויות מקומיות שונות לפי מידת השקעתן והעלויות בהן הן נושאות בהפעלת בתי הספר שבתחומן. אף שברי כי המקרה דנן שונה מהמקרה "הרגיל" עליו חלות התקנות, לאור השוני בחלוקה הכספית בין המדינה לרשות המקומית, הרי שנוכח המסקנה כי הרשות המקומית נושאת בפועל בחלק מעלויות ההפעלה של בית הספר, ובהיעדר מנגנון דיפרנציאלי כלשהו בהוראות הדין המאפשר לקבוע אחרת, הנתבעת מחוייבת בתשלום דמי השתתפות כפי שהם קבועים בתקנות. יש לציין כי לפי סעיף 7ב' לחוק לימוד חובה, השר מוסמך לקבוע "סכומי השתתפות שונים". אפשר כי לנוכח הייחוד של בית הספר בענייננו, ניתן לשקול קביעת תעריף השתתפות שונה מהרגיל, ברם דבר זה לא נעשה עד כה. בידי הנתבעת לפנות בעניין זה לשר ככל שהיא סבורה שראוי לקבוע לה סכומי השתתפות נמוכים מאלה הקבועים לכלל בתי הספר. במצב הנורמטיבי הנוכחי, וכל עוד הוא לא שונה, היא כפופה לתקנות הקיימות.

35. אוסיף כי על רקע הנותנים שלעיל, לא יהיה זה סביר לקבוע כי הנתבעת, שתושביה לומדים בבית הספר בהיעדר אלטרנטיבה אחרת בתחומה, איננה אמורה להשתתף לצד התובעת בעלויות הפעלת בית הספר. אף הנתבעת עצמה איננה טוענת כך; היא שילמה במהלך השנים תשלומים שונים עבור בית הספר, וראש המועצה הנתבעת הדגיש בעדותו את המחוייבות העקרונית של המועצה להשתתף בעלויות לימודי תושביה (עמ' 15 לפרוטוקול). המחלוקת האמיתית בין הצדדים היא ביחס למנגנון המימון, כאשר הנתבעת סבורה כי יש לייצר מנגנון של ניהול משותף לבית הספר, ובמסגרת זאת לקבוע את אופן חלוקת המימון. נראה שיש מידה לא מבוטלת של הגיון וצדק בבקשה האמורה לנוכח המאפיינים של בית הספר, אלא שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות בעניין זה משך כל השנים, ולמרבה הצער הסוגייה לא הוסדרה אף במעורבות רשויות המדינה המוסמכות. משמעות קבלת עמדת הנתבעת במצב הדברים הקיים היא היעדר כל חובת תשלום מצידה ויצירת וואקום נורמטיבי לעניין השתתפותה בעלות הכרוכה בלימודי התלמידים שהם תושביה, תוצאה אותה לא ניתן לקבל.

36. הנתבעת בטענותיה מתבססת בין היתר על תשובה בדואר אלקטרוני שקיבלה מהלשכה המשפטית של משרד החינוך במענה לפנייה מטעמה עובר להגשת התביעה בשאלת חבותה לשלם אגרת תלמידי חוץ לתובעת. בתשובה האמורה נאמר כי במידה והשירותים בבית הספר ניתנים על-ידי משרד החינוך ומכוסים מתקציבו, לא ניתן לגבות בגינם תשלום עבור תלמידי חוץ. התשובה מפנה לחוזר מנכ"ל משרד החינוך תשס"ג/4 לפיו רשות מקומית קולטת זכאית לגבות מהרשות השולחת "תשלום עבור תלמידי חוץ בעד החלק היחסי של הוצאות החינוך הבסיסיות שאינן מכוסות על ידי תקציב משרד החינוך ו/או על ידי משרדי ממשלה אחרים". תשובה זו איננה משנה לענייננו. ראשית, היא מבוססת על מידע שנמסר במכתב הפניה של הנתבעת, לפיו בית הספר ממומן באופן מלא על-ידי משרד החינוך ואילו התובעת אינה משתתפת כלל בתקציבו, מידע שאיננו נכון כמפורט לעיל. שנית, התשובה מתבססת על הוראות חוזר מנכ"ל אשר קדם להתקנת התקנות (אשר כזכור הותקנו בשנת 2005), וברי כי התקנות הן המחייבות כיום. כפי שצויין, התקנות אינן קובעות מנגנון של תשלום על-פי שיעור יחסי כלשהו, אלא קובעת סכום נקוב ואחיד כשיעור השתתפות מחייב. שלישית, בשים לב בין היתר למכתב הנ"ל שצירפה הנתבעת, התבקשה עמדת המדינה במסגרת ההליך דנן, כאשר במסגרת הודעת הפרקליטות נמסרה עמדת המדינה לפיה החובה לשאת בתשלומים עבור תלמידי חוץ הינה כקבוע בחוק ובתקנות, כאשר מעבר לכך חופשיות הרשויות להגיע להסכמות, בהן אין המדינה מתערבת, ושניתן לבחון נקודתית את סבירותן.

37. גם את טענת הנתבעת כי היא איננה חייבת בתשלום כלשהו בשל כך שהתובעת לא קיימה את הוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 2010 בדבר חתימת הרשות השולחת והקולטת על אישור פרטני ביחס לכל תלמיד חוץ, אין לקבל. אעיר תחילה כי חוזר המנכ"ל הנ"ל כלל לא הוגש כראיה על-ידי הנתבעת כך שתוכנו לא הוכח. מכל מקום, בענייננו קיימת התחייבות ברורה של הנתבעת לשלם עבור תלמידיה, כפי שעוגנה בהסכם הפשרה, כך שממילא ניתנה הסכמתה. בפועל אין הנתבעת חולקת כי תלמידיה לומדים בבית הספר, וזוהי האלטרנטיבה הלימודית הרגילה הקיימת עבורם. בנסיבות אלה, העלאת הטענה לאי-קיום ההליך הפרוצודוראלי של אישור התלמידים במישור שבין שתי הרשויות, מה-גם שהנתבעת טוענת כי כלל לא מדובר בתלמידי חוץ כך שאין תחולה לנוהל האמור, אינה אלא התחכמות שאין לתת לה כל משקל מהותי.

הסעד:

38. נותר לדון בגובה חובה של הנתבעת. כאמור לעיל, התובעת טוענת כי על הנתבעת לשלם לה סכומי ההשתתפות עבור תלמידיה החל משנת הלימודים 2003/2004, ועד שנת הלימודים 2010/2011. לעניין זה יש להבחין בין השנים השונות, כאשר רק ביחס לחלקן עלה בידי התובעת לבסס את תביעתה, כמפורט להלן.

39. עבור התקופה שעד ספטמבר 2005: כאמור לעיל, התביעה כוללת אף דרישה לתשלום אגרת תלמיד חוץ לשנים 2003-2005. לטענת התובעת, התביעה הראשונה נסבה על חיובים מוקדמים יותר, ודמי ההשתפות עבור השנים לעיל לא נכללו בה. אין בידי לקבל את הטענה. כתב התביעה בתביעה הראשונה כלל לא הוצג על-ידי התובעת, כך שלא הוכח לאיזה תקופה הוא מתייחס. עיון בהסכם הפשרה שנחתם במסגרת התביעה הראשונה מעלה כי לא מצויין בו תאריך. עם זאת, הנתבעת טענה כי ההסכם נחתם בספטמבר 2005 (סעיף 19 לכתב ההגנה), טענה שלא נסתרה על-ידי התובעת, ואשר מתיישבת הגיונית עם האמור בסעיף 2 להסכם בדבר המועד עד אליו יש לשלם את שכה"ט שנקבע בו (30.9.05). בסעיף 3 להסכם הפשרה נאמר כי הנתבעת מתחייבת לשלם את דמי אגרת תלמידי החוץ "עבור התקופה שמיום חתימת הסכם זה ואילך". המסקנה הסבירה העולה מכך היא כי הסכום שנקבע בהסכם נועד לכסות את מלוא החוב של הנתבעת עד למועד עריכת ההסכם. כאמור לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים כי להסכם ניתן תוקף של פסק דין. מכאן, שבכל הנוגע לעילת התביעה ביחס לתקופה שקדמה לספטמבר 2005, קיים מעשה בית דין, ולא ניתן לשוב ולתבוע בגינה במסגרת התביעה הנוכחית. משכך אינני מחייבת את הנתבעת בתשלום עבור התקופה שעד ספטמבר 2005.

40. עבור שנות הלימודים 2005/2006 ו- 2007/2008: ביחס לשנים אלה טענה הנתבעת כי היא שילמה את חיוביה ואיננה חייבת דבר לתובעת. טענה זו נתמכת במסמכים שהוצגו על-ידי הנתבעת; ראשית, מכתב דרישה של התובעת לנתבעת מיום 28.5.07 שכותרתו "דרישה לתשלום אגרת חינוך חוץ עבור התלמידים שלכם לשנים תשס"ו (05-06) + תשס"ז (06-07)" (נספח ה' לתצהירו של זהוה האני, מטעם הנתבעת). על גבי המסמך האמור מצויה תרשומת בכתב-יד בדבר אישור לתשלום. שנית, העתק מכרטיס הנהלת חשבונות של הנתבעת בו ציון תשלום מיום 30.6.07 עבור "אגרת חוץ 2006+2007" (נספח ג' לתצהיר זהוה האני); סכום התשלום הוא אותו סכום על-פי הרישום במכתב מיום 28.5.07 שנזכר לעיל. לכך יש להוסיף כי במכתב הנ"ל ציינה התובעת כי עם ביצוע התשלום הנדרש, היא תבטל את התביעה המתנהלת בין הצדדים בבית המשפט. מאחר שהתביעה הראשונה הסתיימה כבר בשנת 2005 (עובר למכתב), המסקנה המתבקשת היא ששהכוונה בכתב היא לתביעה השניה שהוגשה בשנת 2006. הצדדים אמנם לא הבהירו מה עלה בגורלה של תביעה זו, ברם בהיעדר כל טענה כי ניתן בה פסק-דין המסקנה הסבירה כי ההליך הסתיים לאחר ביצוע התשלום הנ"ל.

מנגד, המצהיר מטעם התובעת לא ידע לומר פרטים כלשהם אודות הסכומים ששולמו על-ידי הנתבעת ביחס לשנים האמורות, אם כי הסכים כי שולמו סכומים שונים במהלך השנים (עמ' 11 לפרוטוקול).

בנסיבות אלה מסקנתי היא כי הנתבעת הוכיחה, במאזן ההסתברויות, כי היא שילמה את חיוביה עבור שנות הלימודים הנ"ל. לפיכך התביעה בגין שנים אלה נדחית.

41. עבור שנת הלימודים 2008/2009: על-פי הנתונים שהציגה התובעת, ואשר לא נסתרו, בשנת 2008 למדו 270 תלמידים של הנתבעת בבית הספר. דמי ההשתתפות בשנה זו עמדו על סך 661 ₪ כעולה מחוזר מנכ"ל שצורף לתצהיר מופיד מטעם התובעת. הנתבעת לא הראתה כי שילמה תשלום כלשהו עבור שנה זו בגין השתתפות כאמור. אשר על כן יש לקבל את התביעה בגין השנה האמורה, באופן שהנתבעת מחוייבת לשלם לתובעת סך 178,470 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.9.08 ועד יום מתן פסה"ד.

42. עבור שנת הלימודים 2009/2010: מעדויות וראיות הצדדים עולה כי אין חולק שבשנה זו שילמה הנתבעת לתובעת סך 100,000 ₪ עבור הוצאות בית הספר. לפי הרישום בכרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת (נספח ב' לתצהיר זהוה אוסאמה מטעם הנתבעת), התשלום בוצע ביולי 2009 ונרשם כ- "אגרת חוץ לתיכון ע"ח". המצהיר מטעם התובעת, מופיד אבו-סעדה, אישר בעדותו כי מדובר בתשלום עבור תלמידי חוץ (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 1-2). בעדויות מטעם הנתבעת נטען אומנם כי מדובר היה בתשלום עבור צורך קונקרטי, השתתפות בקניית ציוד למעבדות בבית הספר לפי עדות אוסמא זהוה (סעיף 9 לתצהירו), או עבור החלפת תקרת פל-קל בבית הספר לפי עדות אסדי יוסף (עמ' 26 לפרוטוקול). עם זאת, נוכח המפורט לעיל, ומשעולה מהראיות כי באותה תקופה התחדשה המחלוקת בין הצדדים באשר לעצם חבות הנתבעת בתשלומי ההשתתפות לפי החוק, דומני כי אין בטרמינולוגיה שנקטו עדי הנתבעת כדי להכריע והמסקנה הסבירה הינה כי במהות מדובר בתשלום השתתפות של הנתבעת בגין תלמידיה הלומדים בבית הספר. לפי תצהירו של זהוה אוסאמה, אשר לא נסתר, הצדדים הסכימו לגבי שיעור התשלום האמור ביחס לאותה שנה, וזאת לאחר התערבות של גורמי משרד הפנים על מנת לפשר ביניהם. נוכח האמור, ושהתשלום נעשה על יסוד הסכמה שגובשה בין הצדדים, אינני רואה לחייב הנתבעת בתשלום נוסף בגין השתתפות באותה שנה.

43. עבור שנת הלימודים 2010/2011: עפ"י נתוני התובעת, בשנת 2010 למדו בבית הספר 254 תלמידי הנתבעת ותעריף אגרת החוץ עמדה על סך 721 ₪. בגין שנת לימודים זו זכאית לפיכך התובעת לתשלום בסך 183,134 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.9.2010 ועד יום מתן פסה"ד.

44. סה"כ סכום הקרן אותו חייבת הנתבעת לשלם לתובעת עומד, איפוא, על סך 361,604 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין לפי שפורט בסעיפים 41 ו- 43 לעיל.

סיכומם של דברים:

45. התביעה מתקבלת חלקית, תוך חיוב הנתבעת לשלם לתובעת לפי האמור בסעיף 44 לעיל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום בפועל.

46. בטרם סיום אציין, כי ראוי שרשויות המדינה המוסמכות, הן משרד הפנים והן משרד החינוך, יתנו דעתן לסיטואציה המיוחדת הקיימת ביחס לבית הספר נשוא דיוננו, המהווה אלטרנטיבה לימודית יחידה עבור תלמידיהן של שלוש רשויות מקומיות שונות הלומדים בו ביחד. ספק אם האמצעי של חיוב בדמי השתתפות לפי החוק הוא המתאים ביותר לסיטואציה מעין זו, ומתבקשת השאלה האם אין מקום ליצירת מנגנון ניהולי וכספי משותף לבית הספר הלוקח בחשבון את ייחודיות המצב. ברי כי הדבר איננו מצוי לפתחו של בית משפט זה בהליך דנן, ומשלא עלה בידי הרשויות המקומיות עצמן להגיע להסכמות ושיתוף פעולה בעניין זה, ראוי כי תינתן הדעת לכך מצד רשויות המדינה שהנושא מצוי בסמכותן.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, ג' אב תשע"ד, 30 יולי 2014, בהעדר הצדדים.