כללי

1. לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975. התובע, יליד 1965, נפגע בשתי תאונות דרכים עת רכב על אופנוע. הראשונה ביום 16.6.09, השניה ביום 4.7.10. השימוש באופנוע היה מבוטח בתאונה הראשונה על ידי הנתבעת 1 ובתאונה השניה על ידי הנתבעת 2. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעות לפצות התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונות, המחלוקת היא באשר לגובה הנזק.

הנכות הרפואית

1. התובע נפגע בתאונה הראשונה בברך שמאל ואושפז יומיים. ביום 8.12.09 עבר ארתרוסקופיה. בתאונה השניה נפגע ביד ימין ובירך שמאל ונגרמו לו שבר סופרקונדילרי מרוסק פתוח בפמור שמאל ושברים של עצמות האמה מימין. הוא נותח וביום 12.7.10 הועבר לשיקום, שם שהה עד יום 26.8.10. לצורך הערכת נכותו הרפואית של התובע עקב התאונות מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, פרופ' פינסטרבוש. במסגרת חוות דעתו מיום 20.11.11 ציין המומחה כי לאחר התאונה הראשונה סבל התובע חודש ימים מנכות זמנית בת 100%. לאחר מכן, עד הניתוח ביום 8.12.09, מנכות בת 30%, לאחר הניתוח מנכות בת 100% לתקופה של ששה שבועות, לאחר מכן מנכות בת 30% לחודשיים. נכותו הצמיתה עומדת על 15% בהתאם לסעיף 35(1) ב-ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). באשר לתאונה השניה, קבע כי התובע נותר עם הגבלה קשה בטווח התנועה בגפה התחתונה השמאלית ומצבו מתאים לנכות בת 40% בהתאם לסעיף 48(2) בין ב-ג לתקנות הביטוח הלאומי, כאשר מנכות זו יש להפחית את הנכות בגין התאונה הראשונה. הנכות בגין השברים באמת ימין עומדת על 10% בהתאם לסעיף 35(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה ציין כי לאחר הניתוח שעבר מספר ימים לאחר התאונה עמדה נכותו הזמנית על 100% לתקופה בת שלושה חודשים. במסגרת תשובות לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת 2 מיום 5.4.12 אישר כי יש להפחית מהנכות בת ה- 40% נכות בת 15% בגין התאונה הראשונה. בתשובות לשאלות הבהרה מטעם התובע מאותו היום ציין כי הצלקות הניתוחיות אינן מקנות נכות צמיתה וגם הקיצור ברגל ימין אינו מקנה נכות צמיתה נוספת. הנכות הרפואית של התובע עומדת, אם כן, על נכות בת 15% בגין התאונה הראשונה ונכות בת 32.5% בגין התאונה השניה.
2. מתעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי עולה כי התובע הגיש תביעה לנכות כללית ביום 5.10.10. ועדה רפואית קבעה לו 100% נכות רפואית מיום התאונה השניה ועד יום 31.10.10 ו- 50% נכות רפואית עד יום 30.6.12. מיום 1.7.12 נקבעה לו 28% נכות רפואית יציבה.

הפגיעה התפקודית הפסדי שכר

הראיות

1. נפנה להעריך נזקי התובע עקב התאונה, ותחילה, הפגיעה התפקודית והפסדי השכר. התובע, אשר מתגורר בצפון הארץ סמוך לראש פינה, מציין בתצהירו כי הוא בעל עסק בשם "טרינום תכנון ובצוע גנים בע"מ", המתמחה בעבודות גינון ותכנון גינות לבתים פרטיים ומרכזים גדולים, לרבות תחזוקת גינות. העסק נמצא באזור רמת השרון. הוא מציין כי לאחר התאונה הראשונה אחיו ניהל את העסק במקומו והוא שב לעבודה חלקית בעסק לאחר חודשיים. בפברואר 2010 חזר לעבודה "כמעט מלאה תוך מגבלות בהפעלת הברך". לאחר התאונה השניה לא חזר לעבודה "תקופה ממושכת", למעט ימים ספורים. בעת עריכת תצהירו (יולי 2014), ציין, חזר לעבוד בעסק אך תפקודו מוגבל. אחיו סייע ומסייע לו בעסק.
2. התובע רשום כשכיר בחברה בבעלותו ומושך משכורת חודשית. הוא צירף מספר מסמכים לגבי השתכרותו. באשר להשתכרות עובר לתאונה, צורפו תלושי שכר לשנת 2009. סכום ההשתכרות החודשי הממוצע לחודשים ינואר – מאי 2009 עמד על 17,061 ₪ ברוטו לחודש (11,500 ₪ נטו). סכום זה כשהוא משוערך, בניכוי מס, עומד על 16,000 ₪ נכון להיום. לאחר התאונה הראשונה, מיוני 2009, משך התובע שכר ממוצע של 8000 ₪ נטו, למעט בחודשים אוגוסט – אוקטובר 2009, בהם משך שכר זהה לזה שקיבל עובר לתאונה. לאחר התאונה השנייה, מיולי 2010 ועד יולי 2013, לא נרשמה כל הכנסה לתובע והוא לא משך שכר מהחברה. מחודש אוגוסט 2013 החל למשוך שוב שכר בסכום ממוצע של 8000 ₪ נטו (כ – 9200 ₪ ברוטו).
3. בחקירתו אישר התובע כי הוא, כבעל העסק וכבעל המניות, קובע מה יהיה שכרו והוא יכול היה להמשיך למשוך לאחר התאונות את אותו השכר כמו שמשך עובר להן. הוא נשאל מדוע לא צרף דוחות לגבי הכנסות החברה כדי לדעת אם היו הפסדים לחברה לאחר התאונות אך השיב "לא חשבתי שזה חשוב...לא התבקשתי" (עמ' 12). הוא ציין: "אני יכול להראות לגמרי את הפגיעה מרגע התאונה, את הקריסה, וזה בפירוש קריסה ושיתוק מערכות, פיטורים של עובדים" (עמ' 13). הוא השיב כי יכול היה להמציא את טפסי 126 ורשימות העובדים לגבי כל שנה. הוא עובד בחברה משנת 1992 – 1993. הוא נשאל לגבי ימי חופשה ומחלה שנצברו לזכותו והשיב כי הוא "לא כל כך מבין בדברים האלה" אלא רואה החשבון (עמ' 14). לאחר התאונה הראשונה היו ארבעה – חמישה עובדים בעסק והם המשיכו לעבוד (עמ' 17). לפני התאונה השניה "הייתה נקודה שחזרתי לעבודה מלאה" (עמ' 18). גם לפני התאונות היה לאחיו תפקיד ניהולי בחברה, כאשר הוא עצמו עסק בשיווק ובעיצוב. גם לו וגם לאחיו אין הכשרה כלשהי (עמ' 19). הוא עדיין לא חזר לתפקוד מלא לאחר התאונה השניה: "אני עובד חלקי. אני עובד 4 ימים בשבוע" (עמ' 27). כאשר נשאל אם אכן לא עבד בשנת 2011 השיב: "באופן חלקי עברתי בעבודה, הייתי חייב להיות בקשר עם הדברים, אבל זה לא היה משהו קבוע". הוא היה מגיע לביקורות רפואיות ואז "הייתי גם עובר במשתלה או דברים כאלה. אני לא חושב שזה היה משהו שהוא היה קבוע" (עמ' 27). הוא לא משך משכורות בשנים 2011 – 2012 "כי אני מגיע לכמה שעות פה ושם בעסק שלי, למרות שהעסק פעל, לא משכתי משכורת". הוא אישר כי בשנים אלו קיבל תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה, כ- 14,000 ₪ לחודש, ובגין כך לא קיבל תגמולי נכות כללית (עמ' 28 - 29). כיום העסק עובד אך "היכולת שלי ירדה באופן משמעותי". יש חמישה – ששה עובדים בעסק והוא נותן להם את ההוראות (עמ' 29). הוא אישר כי משנת 2011 ואילך הוא נפגש עם לקוחות, תכנן גינות, ביקר במשתלות, רכש סחורה ונתן הוראות לפועלים. הוא נוהג ברכב רגיל ללא עזרים מיוחדים לאחר התאונות (עמ' 30).
4. אחיו של התובע, יעקב דבדה, ציין בתצהירו כי הוא עובד בחברת טרינום משנת 2000 בתפקיד מנהל תפעול ובצוע. באשר לחלוקת העבודה בינו ובין התובע, ציין, הרי שלקראת כל בצוע עבודה הוא והתובע נהגו לערוך סיור מקדים בשטח. הוא, באמצעות עובדי החברה, היה מכין את התשתיות וההכנה לקראת השתילה. התובע היה מכין תכנית שתילה מפורטת, לוקח את הלקוחות לסיור כדי לבחור את הצמחים, מגיע למקום, מפזר את הצמחייה ומוודא שהתשתית בוצעה בהתאם לתכנית. התובע היה עומד בקשר עם הלקוחות. בנוסף, היה התובע אחראי על מערך השיווק של החברה. לאחר התאונה השניה התובע "כמעט ולא היה חלק מפעילות החברה". הוא ניסה לקחת על עצמו את תפקידי התובע ולנהל את החברה. באותה עת הייתה ירידה בפעילות ובהכנסות החברה. לאחר כשנה התובע שב לפעילות חלקית בחברה, כאשר עקב ניתוחים שעבר נעדר בכל פעם מספר חודשים. גם כיום התובע מתפקד באופן חלקי. מאז התאונה השניה ירד מספר הפרויקטים הגדולים והמורכבים של החברה והיא מבצעת לרוב פרויקטים קטנים.
5. בחקירתו ציין כי בשנת 2009 עמד שכרו על 8000 ₪ נטו (עמ' 32). עובר לתאונות "כל אחד ניהל חלק ספציפי בחברה. אני ניהלתי את התפעול...אבי הוא בעל העסק". הוא אישר כי ההחלטה לגבי גובה שכרו של התובע היא של התובע עצמו. הוא נשאל לגבי הכנסות העסק עובר לתאונה ולאחריה והשיב כי אינו יכול לומר, אך "כשהוא נפצע היה מצב של שקט מאד גדול ובעיית תזרים". ביולי 2009 אמנם נכנסו הכנסות של עבודות קודמות אך "היו פגישות שהוא לא יכל בכלל להגיע אליהן ולא יכל להגיש הצעות מחיר". הוא אינו יכול להציג נתונים וראיות לגבי טענה זו (עמ' 33). משכורתו נקבעה על ידי התובע בשיתוף עמו ומשנת 2009 המשכורת לא עלתה. עובר לתאונה הראשונה היו בעסק בין ארבעה לששה – שבעה עובדים, וכך גם כיום. בשנים 2010 – 2012 התובע "לא עבד חלקי. לרוב אחרי ניתוח או פעולה שהוא עבר, לא עבד מספר חודשים...אני ממש לא יודע להגיד לך תאריכים...היו תקופות שאבי היה מעורב יותר ברמה התכנונית שלי לא הייתה נגיעה אליהם". גם בשנים 2011 – 2012 וגם כיום התובע עוסק באופן בלעדי ב"תכנונים, פגישות מכירה, עיצוב הצמחייה" (עמ' 34 - 35). הוא נשאל מדוע התובע לא משך כלל שכר בשנים 2011 – 2012 והשיב "יש קושי כלכלי מאוד גבוה. הוא קיבל כסף בתור, זאת אומרת יש לו משיכה של קרוב ל 70-80 אלף שקל כהלוואת בעלים שהוא משך מהעסק כדי להתקיים ויש חור שאנחנו צריכים...הוא לקח כסף שהוא צריך להחזיר אותו...כשהיה קושי אבי לקח סכום כסף...אם אני זוכר נכון, ב5-6 פעמים...אפשר להביא את כרטסת הנהלת חשבונות" (עמ' 35). הוא נטל הלוואה כי "לא היה לו כסף...העסק לא תפקד, היה פחות כסף בזה. השיקול היה בין להוציא שכר שזו הוצאה הרבה יותר גדולה כי צריך לשלם את כל המיסוי מסביב, והיה יותר פשוט לתת הלוואה שהוא יחזיר לבסוף". הוא נשאל מדוע היה התובע זקוק לכסף אם קיבל באותה התקופה תגמולי ביטוח חודשיים בגין אבדן כושר עבודה והשיב: "המשיכות נעשו ברגע שהופסקו התשלומים מהביטוח". לאחר מכן נשאל אם נכון שהתובע לא משך משכורת כיון שקיבל תגמולי ביטוח והשיב: "אני מניח שכן" (עמ' 36). לאחר התאונה הראשונה התובע חזר לעבודה מלאה "בשלבים". בשנים 2011 – 2012 התובע בצע "בעיקר תכנונים, פגישות מכירה, בדרך כלל אני הייתי מסיע אותו או מישהו מהעובדים. פיזור, תכנון של צמחיה יותר בשלט רחוק, זה בעיקר, קשרי לקוחות קצת". ההחלטה להחזיר את משיכות השכר לתובע הייתה בעקבות "בעיה מבחינת רואה החשבון, שנוצר כזה חוב כביכול בתלוש שלו, בדו"ח השכר שלו...בעקבות המשיכה של ההלוואה כביכול, נוצרה בעיה...באיזה שהוא שלב הרו"ח אחר שזה בעייתי ולא הייתה ברירה אז החזרנו את השכר...אלה שיקולים טכניים בהתאם למצב העסק ולנזילות והרואה חשבון פשוט עצר את זה מבחינתו כי הוא אמר שזה בעייתי...הוא חזר קצת יותר לפעילות וזה נהיה יותר אפשרי". כיום "הוא לא עובד כל השבוע" ועבודתו "לא כמו שהייתה פעם" (עמ' 37). הוא אישר כי החברה לא הפסיקה לעבוד ולו ליום אחד וכן אישר שגם בתקופות בהן קיבל התובע תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר הוא עבד: "אם אבי לא היה עובד, העסק לא היה קיים...היו תקופות שהוא בכלל לא היה מסוגל לעבוד, בעיקר אחרי ניתוחים" (עמ' 38).
6. בת זוגו של התובע מזה כ – 25 שנים, הגב' יעל רוטנברג, ציינה בתצהירה כי התובע הקים את חברת טרינום בשנת 1993. גם היא עבדה בחברה ועסקה בתכנון צמחייה ושרטוט תכניות, בביתם. במקביל ניהלה שני צימרים ליד ביתם בצפון הארץ. לאחר התאונה השניה סגרה את הצימרים. בחקירתה ציינה כי היא עובדת החברה כל העת ומקבלת שכר מהחברה, כאשר עבודתה מתבצעת מביתה. שכרה עומד כיום על 5200 ₪ (עמ' 40).
7. הנתבעת 2 העידה שלושה חוקרים מטעמה. מר עופר מילנר בצע מעקב אחר התובע ביום 18.12.11. הוגשו דיסק ותמונות. התובע נצפה כשהוא מגיע לעסק, נוסע למספר משתלות ועורך מספר פגישות הקשורות לעסק. מר אורן שגיב בצע מעקב אחר התובע ביום 11.6.12 ובאותו מועד גם התקיימה עמו שיחה. הוגשו דיסק, תמונות ותמלול השיחה. התובע נצפה באותו היום כשהוא מגיע לעסק, נוסע לפגישות במסגרת העבודה בעסק ועובד בעבודות גינון. מר צביקה בנדר בצע מעקב אחר התובע ביום 4.7.12. הוגשו דיסק ותמונות. התובע נצפה מגיע לעסק, נוסע למשתלה ומבצע פגישות במסגרת העבודה בעסק.

טענות הצדדים

1. התובע טוען בסיכומיו כי אמנם הוא בעל העסק והוא קובע את שכרו ואת שכר העובדים, אך בשל היעדרותו הרבה מהעסק נוכח פגיעותיו בתאונות, היה עליו לקבוע לעצמו שכר נמוך יותר מהשכר עובר לתאונה, כדי שהעסק לא יקרוס. הוא טוען כי שהה בתקופות אי כושר ממושכות יותר מאלו שקבע המומחה הרפואי מטעם בית המשפט. התובע טוען כי נוכח מגבלותיו עומדת נכותו התפקודית על 75% לפחות. התפקוד אשר נראה במעקבים שערכו חוקרי הנתבעת הוא אותו תפקוד חלקי, אשר אינו מוכחש על ידי התובע. התובע טוען כי לאחר התאונה הראשונה נגרם לו הפסד שכר מלא לתקופה של חודש וחצי ולאחר מכן הפסד חודשי של 6000 ₪. מאז התאונה השניה ועד היום, טוען התובע בסיכומיו, נגרם לו הפסד שכר מלא. יוער, כי התובע אינו מתייחס בסיכומיו לתלושי השכר מחודש אוגוסט 2013, אשר סותרים את הטענה בדבר הפסד מלא. באשר לעתיד, עותר התובע לפסוק לו פיצוי בהתאם לנכות תפקודית בת 75% ובסיס שכר של 16,500 ₪.
2. הנתבעת 1 טוענת בסיכומיה כי בהעדר שומות מס של החברה לא ניתן לדעת אם העסק הרוויח עובר לתאונה והתובע משך משכורת המתאימה להכנסותיו, או שמא היה בהפסדים והמשכורת שמשך התובע הייתה פיקציה. בכל מקרה, לא נגרם לתובע כל הפסד שכר. התובע הוא בעל העסק והוא זה שמחליט מה יהיה גובה שכרו. מחקירתו עלה כי בתקופה בה הוא טוען להפסדי שכר משמעותיים הוא קיבל כספים בגין אבדן כושר עבודה ואף משך כספים מהחברה, לא כמשכורת. לא הוכח שהתובע לא יכול היה למשוך משכורת גבוהה יותר לאחר התאונה. ככל שרצה התובע להוכיח שהכנסות העסק לא אפשרו לו למשוך שכר גבוה יותר, היה עליו להציג את נתוני ההכנסה של העסק. התובע הודה שלאחר התאונה הראשונה שב לעבודה מלאה. לולא התאונה השניה היה ממשיך לעבוד באופן רגיל. ככל שנגרמו לו הפסדים, הם אינם קשורים בקשר סיבתי לתאונה הראשונה. בהעדר נתונים לגבי הכנסות העסק לא ניתן לדעת מהו פוטנציאל ההשתכרות של התובע עובר לתאונה או אחריה. הסכום שהתובע מושך תלוי אך ורק בו. התובע נמנע מלהביא ראיות ויש לזקוף זאת לחובתו. אם היו מוצגים דוחות העסק, ניתן היה לראות שלא נגרם לעסק כל הפסד. התובע גם בחר לא לנצל ימי מחלה וחופשה שעמדו לזכותו. הוא לא הוכיח שנגרמו לו הפסדי שכר ולכן אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר, לא לעבר ולא לעתיד. כל נזקי התאונה הראשונה, ככל שקיימים, נבלעים בתאונה השניה.
3. הנתבעת 2 ציינה אף היא בסיכומיה כי התובע לא הביא ראיות באשר להכנסות העסק ולא המציא את הדוחות הכספיים שלו ואת רשימת העובדים, עובר לתאונה ואחריה. הוא נמנע מהבאת עדים, כמו עובדים בעסק, אשר יכלו להעיד באשר לתפקוד התובע ובאשר להיקף העסקתם. כפי שעולה מסרטוני המעקב, התובע חזר לעבודה מלאה לאחר התאונה השניה ונצפה עובד ללא כל מגבלות. התובע הסתיר במכוון את נתוני הכנסות העסק ולא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. מעבר לאמרותיו ולאמרות אחיו ובת זוגו, כולם בעלי עניין בתוצאות המשפט, לא הובאו ראיות לעניין נתוניה הכספיים של החברה. לכן, אין לפסוק לו כל פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד.

דיון והכרעה

1. יש ממש ברוב טענות הנתבעות בדבר אי המצאת ראיות בכל הנוגע להפסדים נטענים אשר נגרמו לחברה המצויה בבעלות התובע. התובע הסתפק בהמצאת תלושי שכר. כפי שהתברר, תלושי השכר אינם יכולים להיות ראיה אמינה ובעלת משקל, עליה ניתן להסתמך ועליה ניתן לבסס ממצא עובדתי כלשהו בכל הנוגע להפסדי השכר הנטענים של התובע. התובע הוא בעל החברה והוא הגורם הבלעדי אשר קובע אם ימשוך שכר כלשהו ומה יהיה גובה השכר. כפי שהתברר, במסגרת השיקולים אם למשוך שכר אם לאו לאחר התאונות, עמדו לנגד עיני התובע שיקולים שונים כמו, העובדה שקיבל תגמולי ביטוח בשל אבדן כושר עבודה, שיקולי מיסוי ושיקולים אחרים, בגינם העדיף לטול הלוואות מהעסק ולא למשוך סכומים כמשכורת. בנוסף, סביר להניח שלנגד עיני התובע עמדה גם תביעתו זו, במסגרתה הוא אמור להוכיח הפסדי השתכרות, כאשר האינטרס שלו הוא להציג הפסדי השתכרות רבים ככל הניתן. התובע טוען כי משיכת השכר הייתה בהתאמה לירידה ברווחי החברה. אם כך הדבר, מצופה היה שהתובע ימציא ראיות בדבר ירידה זו ובעיקר דוחות כספיים של החברה לאורך השנים, עובר לתאונה ואחריה, אשר יצביעו על ירידה בהיקפי פעילותה ורווחיה בשל התאונות. לכך ניתן היה לצרף העתקי דיווחים לגבי העסקת עובדים, אשר יוכלו לאמת הטענות בדבר פיטורי עובדים עקב התאונות ואף חוות דעת של רואה חשבון, אשר תוכל לנתח נתוני החברה ולתמוך בטענות התובע. ניתן היה להעיד עדים, כמו לקוחות אשר פנו לחברה לקבל שירותים וסורבו או עובדים בחברה, שיעידו על הירידה בהיקפי הפעילות. דבר מאלו לא נעשה. התובע הסתפק אך ורק בראיות שנובעות ממנו עצמו, או ממי שהוא בעל עניין בתוצאות המשפט: עדותו, תלושי השכר שהוא עצמו קבע, עדות אחיו ועדות בת זוגו. לא קיים בסיס עובדתי מהימן, ממנו ניתן להסיק על הפסדי שכר ועל שיעורם. אי הבאת הראיות פועלת לחובת התובע, בהתאם לחזקה הקובעת כי יש להניח שאם היו מובאות ראיות, היו הן פועלות כנגד גרסתו.
2. זאת ועוד. טענותיו של התובע בסיכומיו לגבי הפסד חודשי בסך 6000 ₪ לאחר התאונה הראשונה והפסד מלא מאז התאונה השניה ועד היום גם אינן מתיישבות עם הנתונים שהוצגו על ידו ועם העדות שהוא עצמו מסר. בהתאם לעדותו הוא חזר לעבודה חלקית כחודשיים לאחר התאונה הראשונה ולעבודה מלאה בפברואר 2009. הוא משך בממוצע שכר בסך של 8000 ₪ נטו במקום סך של 11,500 ₪, כך שגם לשיטתו מדובר בהפסד חודשי של 3500 ₪ נטו לכל היותר. באשר למצב שלאחר התאונה השנייה, התובע עצמו אישר כי חזר לעבודה חלקית וכי הוא מושך שכר מחודש אוגוסט 2013. התובע נצפה עובד ומתפקד באופן רגיל במועדים שונים בשנים 2011 – 2012, מה שסותר באופן חד את טענותיו. מהעדויות עלה כי אחת הסיבות המרכזיות לאי משיכת כספים כמשכורת עד אוגוסט 2013 הייתה קבלת תגמולי ביטוח חודשיים בשיעור של כ – 14,000 ₪, מה שהביא לכך שהתובע העדיף למשוך כספים מהחברה כהלוואה ולא כשכר, עד אשר אפשרות זו נחסמה על ידי רואה החשבון של החברה. בשלב זה החל התובע למשוך כספים כמשכורת, בשיעור זהה לזה שהיה עובר לתאונה השניה. התמונה המצטיירת בכל הנוגע לטענות התובע באשר להפסדי שכר בגין שתי התאונות היא, כאמור, אי הבאת ראיות, אי הצגת מלוא העובדות הרלוונטיות והעדר בסיס עובדתי מהימן ורציני עליו ניתן לסמוך ועליו ניתן לבסס ממצאים.
3. עם זאת, לעומת השיקולים האמורים, יש לתת את הדעת גם לפגיעתו הקשה של התובע, בעיקר בתאונה השניה. במסגרת זו יש לשקול, בהתייחס לתאונה הראשונה, את העובדה שמומחה בית המשפט קבע לתובע תקופות אי כושר הן לאחר התאונה והן לאחר בצוע הארתרוסקופיה בדצמבר 2009 ואין סיבה לדחות קביעותיו. באשר לתאונה השניה, מדובר בפגיעות לא פשוטות הן בגפה התחתונה והן בעליונה. התובע שהה באשפוז ובשיקום כמעט חודשיים. תקופות מסוימות נעזר בקביים. בהתאם לתיעוד הרפואי התובע עבר ניתוח ביום 10.2.11 וניתוח נוסף ביום 8.1.12, כאשר סביר להניח שלאחר כל ניתוח היה באי כושר מלא בתקופות מסוימות. הנכות הרפואית שנקבעה בגין תאונה זו אינה נמוכה. בנוסף, עבודתו של התובע כוללת גם פעילות פיסית ואין להתעלם מכך.
4. לאחר איזון כלל השיקולים, מקובל עלי, נוכח פגיעותיו ואופי עבודתו, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר הן לעבר והן לעתיד, בגין שתי התאונות. עם זאת, שיעור ההפסדים אינו יכול להיקבע במקרה זה על פי חישוב אריתמטי – אקטוארי, בשים לב לעמימות הראייתית שהותיר התובע בכל הנוגע להכנסות העסק והפסדיו. קביעת פיצוי על דרך האמדן הגלובלי היא הדרך המתאימה במקרה זה. בשים לב לכלל הנסיבות, אני מעמידה את גובה הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, לרבות הפסדי פנסיה, בגין התאונה הראשונה על סכום כולל של 300,000 ₪ נכון להיום. בגין התאונה השניה, אני מעמידה את הפסדי השכר לעבר ולעתיד, לרבות הפסדי פנסיה, על סכום כולל של 750,000 ₪ נכון להיום.

ראשי נזק נוספים

1. בגין כאב וסבל זכאי התובע לפיצוי בסך 25,000 בגין התאונה הראשונה ובסך 67,500 בגין התאונה השניה, נכון להיום, כולל ריבית.
2. התובע עותר לפיצוי בגין עזרת צד שלישי ובגין הוצאות רפואיות וניידות, לעבר ולעתיד. התובע מציין בתצהירו כי לאחר התאונות נעזר בבני משפחתו: בת זוגו ואחיו. הוא ציין כי טופל טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, בגינם נדרש לרכוש מנוי לבריכת שחיה. עוד ציין כי יידרש להחליף מדרסים בכל חודשיים, בעלות של 1000 ₪ בכל פעם. הוא ציין כי יזדקק לרכוש רכב המתאים לנכותו וכן נזקק ויזדקק לנסיעות לטיפולים רפואיים. צורפו קבלות בגין ייעוץ אורטופדי על סך 850 ₪ ובגין תרופות על סך 500 ₪. עוד צורפו קבלות לגבי נסיעות וטיסות פנים של התובע ובת זוגו. לא צורפה כל קבלה או אסמכתא לתשלום בכל הנוגע להוצאות הנטענות בגין פיזיותרפיה, הידרותרפיה, מנוי לבריכת שחיה, מדרסים, רכישת רכב מותאם או הוצאות אחרות. בחקירתו אישר התובע כי עד היום לא נטל עזרה בשכר. באשר לטיפולי ההידרותרפיה נשאל אם קיימת קביעה של מומחה בית משפט באשר לצורך בהם והשיב כי אינו יודע (עמ' 20). הוא אישר כי הוא מבצע טיפולי פיזיותרפיה במסגרת קופת החולים אך ציין כי "יש מגבלה למספר הפעמים". הוא נשאל אם שילם עד היום בגין טיפולים אלו והשיב "אני יכול להמציא לך מפיזיותרפיסט מוסמך בקרית שמונה". באשר להחלפת המדרסים ציין כי אינו יודע אם הנושא אושר על ידי מומחה בית המשפט (עמ' 21). בת זוגו של התובע, הגב' רוטנברג, ציינה בתצהירה כי לאחר התאונה השניה טיפלה בתובע הן בתקופת אשפוזו והן לאחר מכן.
3. לאחר שמיעת הראיות, וכפי הנראה בעקבות דברים שנאמרו במסגרת הדיון, פנה התובע למוסד לביטוח לאומי בבקשה לתשלום קצבת ניידות. ביום 28.5.15 הוכר התובע כבעל דרגת מוגבלות בניידות בשיעור של 50% והוא זכאי לקצבת ניידות במוסד לביטוח הלאומי החל מיום 1.2.15. גובה הקצבה החודשית עומד על 428 ₪. האישור על תשלום קצבת הניידות הוגש לתיק בית המשפט ביום 10.6.15, לאחר הגשת סיכומי התובע והנתבעת 1. יוער כי מהאישור עולה כי התובע מקבל קצבת ניידות כ"לא משתכר", אשר על פי חוות דעתו של האקטואר רמי יוסף, שצורפה לסיכומי הנתבעת 2, מהווה מחצית הקצבה כ"משתכר", כאשר לכאורה אמור היה התובע להיות מדווח כמשתכר. עוד נרשם בחוות הדעת כי אם הנפגע עובד במרחק העולה על 20 ק"מ ממקום מגוריו מתווספים לקצבה עד גיל 67 עוד 20.43%. נתון נוסף המשפיע על גובה הקצבה הוא הרכב בו נוהג הנפגע, כאשר רכב עד 1300 סמ"ק, אשר על פיו ניתנת הקצבה לתובע, מזכה בקצבה הנמוכה ביותר. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית, המבוססת על קצבה רגילה, לרכב עד 1800 סמ"ק ולנפגע משתכר עד גיל 67, שיעור הקצבה לעבר ולעתיד עומד על 276,536 ₪. ככל שמדובר ברכב גדול יותר, בצרוף אביזרים, עשוי גובה הקצבה המהוונת לעתיד להגיע ל 594,790 ₪.
4. הנתבעת 1 טוענת בסיכומיה כי לא הובאו ראיות על עזרה בשכר עד היום וכי עזרת בני המשפחה לא חרגה מעזרה רגילה הניתנת בין בני משפחה. ככל שיזדקק התובע לעזרה בעתיד, הרי שזאת כתוצאה מהתאונה השניה. באשר להוצאות רפואיות, התאונה הראשונה הייתה תאונת עבודה והתובע זכאי לכל הוצאותיו מהמוסד לביטוח לאומי. בכל מקרה, הקבלות שצרף התובע הן לאחר התאונה השניה. בכל הנוגע להתאמת רכב והוצאות ניידות, התובע לא צרף חוות דעת מתאימה לעניין הצורך ברכב נכה. גם כאן, הקבלות מתייחסות לתקופה שלאחר התאונה השניה. בכל מקרה, יש לנכות את קצבת הניידות לה זכאי התובע. הנתבעת 2 טוענת בסיכומיה כי אין לפצות את התובע בכל סכום שהוא בגין ניידות, נסיעות או התאמת רכב, כיון שהסעד בנושא זה מצוי במוסד לביטוח לאומי. נטען כי התובע לא נזקק ולא יזדקק לכל טיפול רפואי מעבר לניתן במסגרת הרפואה הציבורית. בכל הנוגע לעזרת צד שלישי, לא נלקחה עזרה בשכר עד היום ומדובר בעזרת בני משפחה שאינה חורגת מהמקובל.
5. גם בנושא ההוצאות הנטענות על ידו לא המציא התובע ראיות. התובע טוען להוצאות רפואיות שונות כמו פיזיותרפיה, הידרותרפיה ומדרסים, אך לא הומצאו כל קבלה או אסמכתא לגבי תשלום בגין אלו. גם המומחה הרפואי לא קבע כי יש צורך בטיפולים רפואיים מיוחדים מעבר לאלו הכלולים בסל הבריאות והוא גם לא נשאל על כך. משכך, ההנחה היא כי הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות במסגרת ביטוח הבריאות, כאשר התאונה הראשונה גם הוכרה כתאונת עבודה ועל המוסד לביטוח לאומי לשאת בהוצאות הרפואיות בגינה. באשר לעזרת צד שלישי – התובע זכאי לפיצוי, הן לעבר והן לעתיד, גם אם העזרה ניתנה עד היום על ידי בני משפחה, בהתחשב בתקופות האשפוז, בניתוחים שעבר ובטיב הפגיעה. אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין הוצאות רפואיות ועזרת צד שלישי לעבר ולעתיד – בשל התאונה הראשונה – בסכום כולל של 35,000 ₪, ובשל התאונה השניה בסכום כולל של 80,000 ₪, נכון להיום.
6. התובע פנה רק בשנת 2015 למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת ניידות והקצבה אושרה לו החל מיום 1.2.15 בלבד. היה על התובע למצות זכויותיו במוסד לביטוח לאומי מיד לאחר התאונות ולא להמתין עד מועד שמיעת הראיות בתיק. התובע מקבל קצבת ניידות. דומה שראוי שהתובע יבדוק את הפרמטרים עליהם מבוססת הקצבה, כמו השתכרות, סוג הרכב וזכאות לקצבה מוגדלת בשל המרחק בין מקום מגוריו ומקום עבודתו. התובע נוהג ברכב רגיל, על פי עדותו, ואינו נזקק לרכב מותאם ולעזרים כלשהם. בנסיבות אלו, מקום בו יש להניח שהתובע היה זכאי לקצבת ניידות לפחות משנת 2010 אך לא פעל כדי לממש זכויותיו עד עתה, אני סבורה כי אין לחייב הנתבעות לפצותו בגין הוצאות ניידות מעבר לסכומים אותם קיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי, במיוחד כאשר לא הוכחו ולא הוצגו ראיות לגבי הוצאות ניידות מיוחדות הנובעות מהתאונות עד היום. אני קובעת, אם כן, שהתובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין הוצאות ניידות מעבר לקצבאות המוסד לביטוח לאומי, ומאידך, קצבאות אלו לא ינוכו מסכום הפיצוי.

ניכויים

1. התאונה הראשונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובע קיבל דמי פגיעה. הוא היה זכאי למענק נכות אך לא פנה בתביעה מתאימה ולכן יש לנכות ניכוי רעיוני את סכום המענק. הנתבעת 1 ציינה בסיכומיה כי מדובר בניכוי בסכום כולל של 110,351 ₪ נכון להיום. התובע לא חלק על כך בסיכומי התשובה מטעמו ולכן אני מקבלת סכום זה כסכום אותו יש לנכות מסכומי הפיצוי אותם על הנתבעת 1 לשלם לתובע.
2. הנתבעת 2 שילמה לתובע תשלום תכוף אשר סכומו המשוערך, כפי שצוין בסיכומיה, עומד היום על 26,518 ₪. התובע לא חלק גם על סכום זה בסיכומי התשובה מטעמו ולכן יש לנכות סכום זה מסכומי הפיצוי אותם על הנתבעת 2 לשלם לתובע.
3. הנתבעת 2 טוענת כי גם התאונה השניה הייתה תאונת עבודה. הטענה מתבססת על כך שהתובע מתגורר במושב בצפון הארץ ועסקו מצוי במרכז הארץ. התאונה ארעה במרכז הארץ ולכן ברור וטבעי, טוענת הנתבעת 2, כי מדובר בתאונה במסגרת העבודה. חוקר מטעם הנתבעת שוחח עם התובע בנושא זה ביום 11.6.12. בהקלטת השיחה נשמע התובע אומר: "היה לי אפשרות להגיש את זה בעבודה...העו"ד שלי אמר לי: עזוב, תגיד תאונת נהיגה, לך על הביטוח חובה". לשאלת החוקר מדוע הייתה לו אפשרות לומר שזו תאונת עבודה השיב: "כי הסתובבתי, אתה יודע זה אופנוע, זה היה כלי עבודה, זה היה במרכז...זה כאילו בין לבין, יכולתי בצ'יק לעשות את זה תאונת עבודה אבל זה חרא, חרא, האחוזים מה שאתה מקבל מהם זה חרא. אז בבית המשפט אני תובע את חובה". הנתבעת 2 טוענת כי משיחה זו עולה כי מדובר בתאונת עבודה. התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי בינואר 2015, כפי הנראה בעקבות טענות הנתבעת 2 במסגרת הליך זה, "תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה", בה ציין כי התאונה לא הייתה במסגרת העבודה. התביעה, כמובן, נדחתה. בחקירתו ציין כי ביום התאונה היה ביום חופש, לאחר שישן בדירתו בהרצליה. הוא נסע לכוון דרום תל – אביב לפגישה עם חבר ממוסך אופנועים בשם צביקה (עמ' 22). "רציתי לקחת משהו לסבל של האופנוע ומשם הייתי אמור להמשיך לפגישה ביפו...עם חבר בשם שמוליק זיסמן" (עמ' 23). הנתבעת 2 טוענת כי טענות התובע על פיהן היה ביום חופש ונפגש עם חברים נטענו ללא סימוכין ויש לזקוף לחובת התובע את העובדה שאותם חברים לא זומנו להעיד. התובע טוען בסיכומיו ובסיכומי התשובה מטעמו כי אין מדובר בתאונת עבודה וכי אין להבין מהתבטאותו בשיחתו עם החוקר כי מדובר בתאונת עבודה. תביעתו למוסד לביטוח לאומי נדחתה והנתבעת 2 אינה חשופה לתביעת המוסד לביטוח לאומי. טענות התובע מקובלות עלי בנושא זה. גם אם התאונה ארעה במרכז הארץ, לא קיימות ראיות משכנעות, אשר בגינן יש לדחות גרסת התובע, כי התאונה לא ארעה במהלך עבודתו אלא בנסיבות אחרות. גם מדבריו של התובע לחוקר אין להבין זאת. מדברים אלו עולה, לכל היותר, כי אם היה רוצה יכול היה לטעון כי מדובר בתאונת עבודה, אך הוא לא רצה זאת. איני סבורה שהיה על התובע להביא עדים נוספים כדי לתמוך בגרסתו, מקום בו טען כל העת כי אין מדובר בתאונת עבודה. דין טענת הנתבעת 2 בדבר ניכוי רעיוני של גמלאות המוסד לביטוח לאומי בענף נפגעי עבודה – להידחות.
4. התובע זכאי לפיצויים כמפורט לעיל. לסכום הפיצויים, לאחר הניכויים שפורטו, יתווספו שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בשיעור 15.34%. לסכום זה תתווסף האגרה ששילם התובע בבית משפט השלום. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעות ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. יתרת אגרה תשולם בהתאם לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז – 2007.

ניתן היום, י' אלול תשע"ה, 25 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.