רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית

1. לפני תובענת התובעת בגין נזקים שנגרמו לרכב שבבעלותה, מסוג יונדאי גטס מ.ר. 6718660 (להלן – "הרכב"), בתאונה שאירעה ביום 30.1.07.

2. לטענת התובעת, התאונה אירעה בשעה שרכב שבבעלותה, נהוג בידי הגב' דקלה בר אורין (להלן – "דקלה") נסע בכביש 443 ורכב הנתבע סטה לפתע מנתיבו ופגע ברכב חזיתית.

3. התובעת טוענת כי התאונה אירעה עקב רשלנותו, אי זהירותו או הפרת חובה שבדין מצד הנתבע, אשר נהג בחוסר זהירות וסטה מנתיב נסיעתו לנתיב נסיעת הרכב ופגע בו.

4. לטענת התובעת , כאמור בסעיף 5 לכתב התביעה, נגרם לה נזק כמפורט בחוות דעת השמאי מטעמה בסך כולל של 46,569 ₪, אשר נכון למועד הגשת כתב התביעה , הסתכם בסך של 50,384 ₪.

5. הנתבע בכתב הגנתו טען בין היתר, כי הוא נהג כפי שנהג סביר ומיומן היה נוהג באותן נסיבות "ובשל התנהגותו של נהג אחר (צד ג') בשם דיואני מוחמד גהאד, נגרמה התאונה וזה מתבטא מהעובדה כי הנהג האחר התפרץ לכביש לנתיב הנסיעה אשר נסע בו הנתבע... דבר אשר גרם לו לברוח לצידו השמאלי על מנת לנסות למנוע את ההתנגשות החזיתית ובכך גרם לתאונה, נאלץ לפגוע ברכבה של התובעת, ובכך לא היתה התרשלות כלשהי מצידו" (ר' סעיף 9 לכתב ההגנה).

6. הנתבע אף הגיש הודעה לצדדים שלישיים כלפי אותו אחר בשם דיואני גהאד מוחמד (להלן – "דיואני") וכן כנגד מנורה – חברה לביטוח בע"מ (להלן – "מנורה").

בהודעה נטען בין היתר, כי דיואני היה הנהג של הרכב שהתפרץ לצומת וגרם לסטיית הנתבע, כי סיבת נהיגתו הרשלנית של דיואני אינה ידועה לנתבע והאחריות המלאה לגרימת ההתנגשות מוטלת עליו.

עוד ציין הנתבע כי כנגד דיואני הוגש כתב אישום (ר' גם סעיף 10 לכתב ההגנה). בהתייחס למנורה ציין הנתבע, כי חברה זו היתה מבטחת רכבו והוא זכאי לקבל ממנה שיפוי או פיצוי בגין הסכומים בהם יחוייב (ר' גם תצהיר עדותו מיום 3.4.12 סעיפים 10-13).

7. מנורה בכתב ההגנה מטעמה טענה בין היתר, כי היא אכן ביטחה את רכבו של הנתבע בביטוח מקיף, אך לדבריה הפוליסה אינה מכסה את מקרה הביטוח היות והנהג (הנתבע ) לא היה מורשה לנהוג ברכב בשל היותו מתחת לגיל 21. עוד הוסיפה מנורה כי טרם הגשת התביעה פנתה התובעת אליה בדרישה לפיצוי אך נענתה כי אין כיסוי ביטוחי (ר' גם תצהיר אורי דגני מטעמה מיום 22.11.12).

8. בדיון שהתקיים ביום 2.1.11 ציין ב"כ הנתבע בין היתר, כי טרם הוגש כתב אישום על ידי הפרקליטות.

לדבריו צד ג' 1 (דיואני) נעצר ונחקר ושוקלים להגיש נגדו כתב אישום. ב"כ מנורה שבה וחזרה על עמדת שולחתה, לפיה אין כיסוי ביטוחי מאחר והנהג היה בלתי מורשה מתחת לגיל 24. בסופו של יום ועל אף החלטתי מיום 2.1.11, לא הוגש כתב תביעה מתוקן (ר' גם פרוטוקול הדיון מיום 27.10.11 עמ' 4 שורות 10-12).

9. בדיון שהתקיים ביום 27.10.11 ציין ב"כ הנתבע, כי בסופו של יום לא הוגש כתב אישום, כי אומנם נמסר לו שדיואני היה חשוד אך הפרקליטות טרם גיבשה עמדה. ביחס להודעה כנגד מנורה ונוכח טענתה כי הפוליסה לא תקפה בגלל מגבלת הגיל, ציין ב"כ הנתבע כי הטענה היא שהיתה חובה על חברת הביטוח לבדוק את הפוליסה וכי המבוטח לא ידע את הסעיף הזה (של מגבלת הגיל –ד.ח.).

10. בדיון שהתקיים ביום 1.7.12 טען ב"כ הנתבע, כי לשיטתו פוליסת הביטוח שהנפיקה מנורה בהתאם לפרק ג' מתייחסת לגיל הנהג ולא לגיל המבוטח .

עוד ציין ב"כ הנתבע כי פנה לפרקליטות ונמסר לו כי התיק (כנגד דיואני –ד.ח.) נסגר בהיעדר ראיות מספיקות.

11. בהחלטת ביהמ"ש מיום 1.7.12 נקבע בין היתר, כי סוכן הביטוח מר איברהים בחאש יעיד כעד מטעם ביהמ"ש, כי ב"כ מנורה יוודא התייצבותו של העד למתן עדות וזאת לאחר שב"כ הנתבע ימציא לו את פרטי הסוכן, לרבות את כתובתו העדכנית.

12. בפתח הישיבה שנועדה לשמיעת הראיות ביום 30.9.13, הודיע ב"כ הנתבע כי הגיע להסכמה עם ב"כ דיואני, לפיה תימחק ההודעה כנגד צד ג' כנגד זה בלא צו להוצאות ובהתאם ניתנה החלטה מתאימה ע"י ביהמ"ש.

13. בסופו של יום ועקב מחדלי הנתבע, שלא זה המקום לפרטם, לא העיד סוכן הביטוח מר איברהים בחאש מטעמו (ר' הודעת ב"כ הנתבע מיום 25.12.13; בקשתו מיום 20.1.14 ). (ר' לעניין זה גם: החלטות ביהמ"ש מיום 9.12.13; מיום 25.12.13 ומיום 20.1.14).

האחריות לתאונה

14. המסגרת המשפטית בקליפת האגוז

בפסיקת ביהמ"ש העליון ניתן למצוא גישות שונות לניתוח יסודות עוולת הרשלנות, הנבדלות ביניהן בכלים להוכחת חובת הזהירות, בשאלת ההבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובת קונקרטית ובסדר בחינת יסוד ההתרשלות ביחס ליסוד חובת הזהירות:

"לפי גישה אחת – יש מקום להבחין בהתאם למבחן הציפיות בין חובת זהירות מושגית לבין חובת זהירות קונקרטית (ר' ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר פ"ד לז(3) 757,768; ע"א 243/83 עיריית י"ם נ' גורדון פ"ד לט(1) 113, 129).

לפי  הגישה האחרת – נבחן למעשה קיומה של חובת הזהירות כמקשה אחת, באמצעות מבחן של קרבה בין המזיק לניזוק, לצד האבחנה האם צודק וסביר שתוטל חובת זהירות על המזיק (ר' ע"א 915/91 מ"י נ' לוי פ"ד מח(3) 45,66; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום פ"ד נח(3) 385, 408; ע"א 10078/03 שתיל נ' מ"י (19.3.07); ע"א 9313/08 אופנברג ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א-יפו (7.9.11)).

כן נפסק, כי על אף ההבדלים בין הגישות, חשוב להדגיש כי בכולן נודע מקום לשיקולי מדיניות באשר להיקפה של חובת הזהירות ושיקולים הנגזרים מזהות המזיק וכי נוסף על יסוד חובת הזהירות, יש כאמור להצביע על התקיימות יסוד ההתרשלות במסגרתו נבחנת השאלה, האם התנהגותו של המזיק היתה התנהגות החורגת מהאופן בו אדם סביר היה פועל באותן נסיבות, שאלה זו נבחנת בהתייחס לנסיבות המקרה הקונקרטי במשקפיים של מבחן הסבירות (ר' ע"א 145/80 ועקנין נ' מ.מ. בית שמש פ"ד לז(1) 113, 131; ע"א 5604/94 חמד נ' מ"י פ"ד נח(2) 498, 507, פרשת אופנברג לעיל).

סקירת הראיות בקצירת האומר

15. הגב' דקלה בר אורין בעדותה מיום 30.9.13 ציינה בין היתר ובתמצית כי היא מכירה את הכביש בו נסעה, המדובר היה בשעת ערב, לא היה משהו חריג, היא נסעה במהירות של 60-70 קמ"ש, נסעה עם אורות דלוקים, לדבריה היא לא זוכרת מה קרה בתאונה: "אני לא ראיתי דבר. זה היה עניין של מאית שניה. אין לי שום ראייה של רכב מגיע, סוטה. נסעתי הבנתי שהיתה לי תאונה הוצאתי את עצמי מהאוטו עם רגל שבורה, נשענתי על אנשים. אחר כך אני לא יודעת שום דבר. סיפרו לי שאיבדתי את ההכרה" (עמ' 13 שורות 6-12; ר' גם תצהיר עדותה מיום 2.2.12).

16. הנתבע בעדותו מיום 30.9.13 במענה לשאלות ב"כ התובעת, ציין כי הוא מכיר את מקום התאונה, נסע במהירות של 60-70 קמ"ש וגם בקטע הכביש שלפני התאונה נסע במהירות זאת. הוא תיאר כי מישהו יצא מצד ימין מתחנת הדלק, הוא נשאל מדוע לא האט כשהוא התקרב למקום והשיב: "נסעתי במהירות 60 או 70 קמ"ש. הסתכלתי על האוטו שרצה לצאת, שמרתי מרחק ביני לבין האוטו שהיה לפני. עד שהגעתי 50 מ' או 30 מ' הגברתי את המהירות קצת, האוטו מתחנת הדלק התחיל להתקדם קצת קצת. אני סטיתי קצת שמאלה בנתיב שלי. היה קצת גשם. האוטו פתאום יצא לי מתחנת הדלק. רציתי לברוח ממנו, ברחתי ממנו, שמאלה עד הסוף, נסעתי ואז היתה התנגשות עם האוטו ממול. שנינו התנגשנו חזיתית. בזמן ההתנגשות אני הייתי בנתיב השמאלי. האוטו שיצא מתחנת הדלק חסם לי את נתיב הנסיעה שלי".

הנתבע נשאל האם כשראה את האוטו מתקדם קצת אז הגביר מהירות ועבר קצת שמאלה, תשובתו: "כן. לא הלכתי לנתיב השמאלי במלואו. סטיתי טיפה כדי לברוח ממנו ואז הוא יצא עד הסוף מתחנת הדלק".

פעם נוספת הוצגה לנתבע שאלה, כשהוא נוסע במהירות 60 קמ"ש רואה ממרחק של 50 מ' מישהו מתקדם בהתחלה לאט, הוא רואה אותו, מדוע אפילו אם זכות הקדימה שלו הוא לא עצר אלא האיץ, כשהוא מבין שהרכב האחר רוצה להיכנס. תשובתו: "גם כל המכוניות שנסעתי אחריהן נסעו רגיל בכביש שלנו. גם זה שרצה לצאת מתחנת הדלק רציתי לברוח ממנו קצת, אז נסעתי לאט לאט, ופתאום הוא יצא מתחנת הדלק".

הנתבע אישר שלפני שהרכב האחר יצא במהירות, הוא יצא לאט לאט וכי פעולתו היתה ללחוץ על הגז ולא על הברקס. לדבריו: "אם הוא עומד והכביש שלי ואני נוסע רגיל והוא פתאום עומד ולא זז הוא התקדם קצת קצת, עצר, אני התקדמתי לכיוון תחנת הדלק, והוא פתאום יצא לי" (ר' עמ' 15 שורות 7-31).

הוא נשאל מדוע לא המשיך באותה מהירות נסיעה ומדוע האיץ, האם זה היה כדי להספיק לעבור ? והוא השיב בחיוב (ר' עמ' 16 שורות 6-8).

17. במענה לשאלות ב"כ מנורה נשאל הנתבע מדוע אמר במשטרה כי נסע במהירות של 85-90 קמ"ש והוא השיב כי נסע במהירות 60 או 70 קמ"ש והוא אינו יודע מאיפה מביא ב"כ צד ג' את הנתון הזה "אולי כשחקרו אותי הייתי מטושטש".

לדברי הנתבע, ככל שהרכב האחר לא היה יוצא לו פתאום הוא היה מצליח לעבור בנתיב שלו. לדבריו הסטייה שלו אירעה מאחר והרכב האחר חסם לו את הנתיב: "ברחתי ממנו באופן פתאומי" (עמ' 17 שורות 2-18).

18. לדברי הנתבע סוכן הביטוח (בחאש) הוא מאותו הכפר בו הוא מתגורר, קרוב לביתו "קרובים בשכונה". לדבריו הוא נתן לו תעודת זהות ואמר לו שהוא רוצה לעשות ביטוח חובה וצד ג' על שמו והסוכן נתן לו את הפוליסה ואת כל מה שהוא עשה: "הוא נתן לי את כל הניירות... חובה וצד ג'" והוא ראה אותם ושם אותם באוטו.

לדבריו, הוא לא קרא את הפוליסה שמסר לו הסוכן מאחר והוא לא קורא טוב עברית. לטענתו הוא הבין שהוא מכוסה ושיש לו ביטוח צד ג'. הנתבע הכחיש כי ביקש מספר ימים לפני התאונה לשנות את הפוליסה כך שתתאים אף לנהג מתחת לגיל 24 (גיל 21) ותהה מדוע יעשה כן באם הוא בן 19. לטענתו הוא שילם על הגיל שלו ועל הביטוח שהוא רצה "נהג צעיר".

19. באישור ביהמ"ש נשאל הנתבע מספר שאלות נוספות ע"י ב"כ התובעת. הוצגה בפניו הודעתו במשטרה שם נרשם כי "נתתי וינקר לצד שמאל" והוא נשאל האם זה נכון, תשובתו "איך אתה אומר לי את זה ואני הייתי חודשיים בלי הכרה".

עוד הוצג לו כי נכתב בהודעה שהוא נתן ברקס, ראה שכמעט נוגע ברכב האחר ונתן גז וכי המתואר בהודעה, עומד בניגוד למה שהעיד קודם שהוא כן נתן ברקס. תשובתו "גם אנשים בתאונה אמרו לי שיצאתי מהאוטו. אני לא זוכר כלום". לדברי הנתבע הוא גם לא זוכר שהעיד במשטרה.

20. העד מטעם מנורה ציין בין היתר, כי יתכנו מצבים בהם הפוליסה רשומה על שם מישהו מסויים אך בסופו של דבר אותו מישהו לא יהיה זה שינהג ברכב ויכול להיות שאדם בן 18 יעשה פוליסה אבל יבקש הגבלה מגיל 24, מאחר שאין לו אנשים שינהגו ברכב. העד ציין כי יתכן ולעתים במצב קיצוני עושים פוליסה על שם סבתא בת 96, כך שלא חייבת להיות התאמה בין הנהג לבין בעל הפוליסה. העד אישר כי הפוליסה לא מיועדת רק לצד ג' אלא גם למבוטח.

לדברי העד הוא קורא את סעיף הגיל בנשימה אחת ופרשנותו הינה כי ההגבלה של הגיל חלה על כל אחד (המבוטח או הנהג). העד ציין כי לפי הנתונים שבידי מנורה הפוליסה ששולמה היא עם הגבלה מעל גיל 24 וביום 28.1.07 יומיים לפני התאונה, הפוליסה תוקנה למעל גיל 21 (ר' עמ' 22 לפרוטוקול שורות 1-12) (ר' גם תשובתו בעמ' 23 שורות 21-22).

דיון והכרעה

21. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ובחנתי את חומר הראיות, לרבות צפייה בדיסק שהוגש, נחה דעתי כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת על הנתבע.

א. פתח דבר – יש לתהות מדוע מצא הנתבע למחוק את ההודעה כנגד צד ג' 1 (דיואני) אשר לטענתו הוא זה שהיה האחראי הישיר והבלעדי לתאונה ומי שגרם לו לסטייה לנתיב המקביל, טרם שפגע ברכב.

ב. היה מצופה מהנתבע להתמודד אל מול ראיות דיואני באשר לשאלה מי מביניהם אחראי לתאונה. העובדה כי הנתבע מצא למחוק את ההודעה כנגד דיואני, טרם שמיעת הראיות, מיוחסת לחובתו באופן שמחליש את גירסתו.

ג. אף לגופו של עניין מצאתי כי הנתבע נהג בחוסר זהירות , עת שראה את הרכב האחר מתחיל לצאת לאיטו מכיוון תחנת הדלק (בטווח של כ- 50 מ' ) ובמקום להאט מצא הנתבע למעשה להאיץ את מהירותו , ובשלב מאוחר יותר אף לעקוף את הרכב היוצא , אגב סטייה , מעבר לנסיעה בנתיב הנגדי ופגיעה ברכב התובעת.

ד. על הנתבע היה לצפות כאפשרות סבירה, כי רכב היוצא (ואפילו לאיטו) מתחנת הדלק, לא יעצור וימשיך בנסיעתו, ולפיכך היה עליו לנקוט משנה זהירות ולהאט רכבו באופן ממשי אפילו כדי עצירה בפועל (במידת הצורך), ולא לבצע בשלב כלשהו האצה נוספת, תוך עקיפת הרכב היוצא ומעבר לנתיב נסיעה נגדי המשמש כלי רכב הבאים ממול .

ה. סבורני כי היה על הנתבע לצפות טרם שהאיץ את מהירותו ולאחר מכן בהמשך אף לסטות לנתיב הנגדי, כי רכב אחר עלול להגיע מכיוון הנתיב הנגדי ולהיפגע אגב סטייתו לנתיב הנגדי.

ו. בסופו של יום ולאחר התרשמות מהראיות שבאו בפני , באתי לכלל מסקנה כי עלה בידי התובעת להוכיח ולהצביע על קיומו של קשר סיבתי בין התרשלותו של הנתבע לבין הנזק שנגרם (ר' סע' 64 לפקודת הנזיקין). כידוע יסוד זה נחלק לשאלה האם היה המעשה או המחדל הרשלני גורם בלעדיו אין (causa sine qua non) לנזק (קשר סיבתי עובדתי) ולשאלה, האם ההתרשלות היתה הסיבה המכרעת לנזק, הנבחנת באמצעות מבחני הצפיות, הסיכון או השכל הישר (קשר סיבתי משפטי) (ר' פרשת גורדון לעיל 142; פרשת ועקנין לעיל 134; ע"א 3139/05 כלפון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (31.1.08)).

ז. גם אם נתונה אחריות כלשהי על הרכב האחר (של דיואני) לתאונה, הרי שהנתבע בעצם העובדה שמחק את ההודעה לצד שלישי כלפי דיואני, מנע מביהמ"ש לבחון באורח יסודי את מידת האשם של דיואני לאירוע התאונה (אם בכלל) ומידתו.

ח. לא עלה בידי הנתבע ,בנסיבות תובענה זאת , אף להוכיח במידה הנדרשת , כי

התנהגותו /נהיגתו של דיואני , היה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות/נהיגתו שלו בחוסר זהירות והתרשלות , לבין התאונה שנגרמה .

ט. בסופו של יום בגדרי התובענה כאן, בוחן ביהמ"ש האם עלה בידי התובעת לעמוד בחובה המוטלת עליה להוכיח את טענותיה במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי - "הטיית מאזן ההסתברות", ולא בנטל הפלילי הכבד יותר (מעבר לכל ספק סביר). בהינתן כל האמור לעיל מצאתי כי התובעת עמדה בנטל השכנוע אשר היה מוטל עליה , להוכיח אחריותו של הנתבע לתאונה שארעה עם רכבה.

21. באשר להודעה כנגד חברת מנורה (צד ג'2 ) – דין ההודעה ששלח הנתבע כנגדה להידחות, בין היתר מפני הטעמים כדלקמן:

א. ראשית יצויין כי לא שוכנעתי שעלה בידי הנתבע להוכיח, כי רכש במועד הקמת הפוליסה "פוליסה לנהג צעיר", אשר תכסה את נהיגתו. הנתבע לא הוכיח כי התשלום ששילם במעמד עריכת הפוליסה , היה תשלום בגובה המתאים לרכישת פוליסת נהג צעיר (לגיל 19). עדיפה ומהימנה בעיני עדות נציג חב' מנורה לפיה, הפוליסה ששולמה מכסה נהיגת נהג מעל גיל 24.

ב. פרק ג' בפוליסה אשר צורפה כנספח לתצהיר מטעם מנורה, נושא הכותרת "בני אדם הרשאים לנהוג ברכב" קובע: "המבוטח או כל אדם הנוהג לפי הוראתו או ברשותו ובתנאי כי גיל הנהג עולה על 24 שנה וותק נהיגתו לפי רשיונו גדול משנה אחת".

ג. לטענת מנורה , ביום 28.1.07 נתבקשה היא על ידי סוכן הביטוח, מטעם הנתבע, להוסיף לפוליסה תוספת לנהג צעיר מעל גיל 21 , וזאת עקב כך שברכב ינהג ע"י נהג צעיר. לדברי מנורה היא ביצעה את התיקון והפוליסה הותאמה לנהיגת נהג מעל גיל 21.

ד. לטענת הנתבע בתצהירו, סוכן הביטוח מסר לו את פוליסת הביטוח חובה והעתק מפוליסת ביטוח צד ג' רק לאחר התאונה (ר' סעיף 11). בעדותו נשאל הנתבע האם ראה את פוליסת ביטוח החובה ואת פוליסת צד ג' והוא השיב: "כן. הוא נתן לי ושמתי את זה באוטו". כמו כן ציין הוא , כי סוכן הביטוח נתן לו את כל הניירת (עמ' 18 שורות 27-32). הוא נשאל האם קרא את הפוליסה והשיב שלא (עמ' 19 שורה 2).

ה. עדותו של הנתבע כאמור לעיל, עומדת בסתירה לאמור בתצהירו. בעדותו בלחץ החקירה הנגדית , הודה כי קיבל מסוכן הביטוח את ביטוח החובה ואת פוליסת צד

ג' (לדבריו כל הניירת שקיבל הוא שם באוטו והיא אבדה יחד עם האוטו "שהלך" – ר' עמ' 20 שורה 2). משקיבל הנתבע את הפוליסה מסוכן הביטוח, לאחר הנפקתה, הוא מוחזק כמי שמכיר את הוראותיה ואין לו להלין אלא על עצמו באומרו , כי לא ידע ולא היה מודע למגבלת הגיל – 24. אף לגופו של עניין איני נותן בטענה זו אמון.

ו. הטענה כאילו הנתבע לא היה מודע למגבלת הגיל (24), אף ניגפת אל מול בקשתו במועד מאוחר, להוריד את מגבלת הגיל לגיל 21, דבר שבוצע לבקשתו, ע"י סוכן הביטוח ויושם ע"י מנורה החל מיום 28.1.07. אם לא ידע הנתבע כי מגבלת הגיל הינה 24 ,מדוע מצא לבקש את הורדת הגיל ל-21 ?.

אף לא שוכנעתי בראיות הנתבע ואיני נותן אמון בטענתו, כאילו שינוי הגיל היה פרי יוזמה עצמאית של סוכן הביטוח ונעשה בלא ידיעתו.

22. הנתבע מציע פרשנות לפיה יש להתייחס לשני "סוגים" של נוהגים ברכב : האחד הינו "המבוטח" והשני "כל אדם הנוהג לפי הוראתו". לטענתו מגבלת הגיל חלה רק על הנהג, לאמור רק על זה הנוהג על פי הוראתו/רשותו של המבוטח.

מאידך, חברת הביטוח מציעה פרשנות לפיה מגבלת הגיל חלה הן על המבוטח והן על כל אדם אחר הנוהג ברשותו.

23. פרשנות חוזה

א. סעיף 25(א) בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") עוסק באופן בו יפורש חוזה. בנוסחו הנוכחי, אשר תוקן בעקבות חקיקתו של חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011, ס"ח 202 (להלן: "תיקון מס' 2"), קובע הסעיף כדלקמן:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

ב. בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן (פורסם בנבו, 23.2.2010), נפסק כי :

"מקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו"

ובהמשך הדברים:

"סבור אני כי אל לו לבית המשפט להוסיף לחוזה תנאים שהצדדים לא הסכימו לגביהם בשעת התקשרותם ולא ראו לנכון לכלול אותם בחוזה ואפילו משוכנע הוא שכך מחייב השכל הישר וההיגיון הצרוף [ראו למשל: פסק דינו של השופט מ' עציוני בע"א 224/76 חברת נופש ערד בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, פ"ד לא(1) 449, 454-453 (1976)]. ברוח זו נקבע כי "על בית המשפט להימנע מלהפוך מגורם שתפקידו להכריע בסכסוכים, לגורם המעורב בבניית העיסקאות" (ר' גם : בע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5) 739, 745; ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו, 28.1.2008); ת"א 460-02-08 מעוז דניאל חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' זפט ואח' (פורסם בנבו, 1.2.2010); פרופ' מנחם מאוטנר, במאמרו "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה", עיוני משפט כט(1) 17 (ספטמבר 2003), בעמ' 54).

ג. ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.2.2012) נפסק בין היתר, כי התיקון החקיקתי לא הביא לשינוי של ממש בגישה הנוהגת לגבי פרשנות חוזים. פסיקות מאוחרות שבו ואישרו הלכה זו. כך למשל ב- דנ"א 1797/12 אשר ליסטר נ' ציפורה פרידנברג (פורסם בנבו, 16.8.2012), נקבע בין היתר, כי בהתאם לתכליתו הסובייקטיבית של סעיף 25(א) בחוק החוזים, כמו גם לפי תכליתו האובייקטיבית, פירושו הנכון דורש כי:

"חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי" .

מן הכלל אל הפרט:

ד. הפרשנות שמציע ב"כ הנתבע לאמור בפרק ג' בפוליסה (מגבלת הגיל ) , אינה מקובלת עלי . סבורני כי הפרשנות המוצעת אינה מתיישבת עם לשון הפוליסה והיא אף נוגדת את תכלית הסעיף ומטרתו .

בפרק ג' נעשה שימוש בשלושה מונחים שונים: "המבוטח", "אדם הנוהג" ו- "הנהג". ב"כ הנתבע מבקש לראות באדם הנוהג ובנהג כאילו חד הם, אל מול המבוטח שהינו ישות נפרדת. מכאן לשיטתו - מגבלת הגיל חלה רק על "כל אדם הנוהג" ובתנאי שגילו – גיל הנהג עולה על 24. דהיינו הנהג אינו במשמע גם המבוטח, שעליו מגבלת הגיל אינה חלה.

מנורה בדעה כי מגבלת הגיל חלה על כולם, לאמור על המבוטח (הנתבע) ועל כל אחר הנוהג ברכב .

ה. הפרשנות שמציעה מנורה עדיפה בעיני.

ראשית באם נלך לפשט הכתוב, הרי שנעשה שימוש בשני מושגים שונים: "כל אדם הנוהג ..." בהוראת המבוטח או בהרשאתו, מושג אחר הינו "ובתנאי כי גיל הנהג עולה ...".

לטעמי אין המדובר בשני מושגים זהים ומשמעותם אינה אחידה. רשאים לנהוג ברכב (כאמור בכותרת הסעיף): המבוטח או כל אחר הנוהג ברכב בהרשאתו. מגבלת גיל הנהג – מתייחסת וכוללת הן את המבוטח והן את המורשה לנהוג !, אשר כל אחד מהם מהווה את "הנהג" .

ו. אף באשר לתכלית הסעיף, הרי שהוא בא למנוע ולהגביל נהיגת (כל) נהג הצעיר מגיל 24 ברכב. על בסיס זה שולמה הפרמיה. אין כל מקום להסיק מנוסח הסע' הנ"ל, כי

הוחרגה נהיגת המבוטח ממגבלת הגיל, אלא אם כן הדבר נעשה ברורות, נוסח מפורשות ובכפוף לתשלום פרמיה מתאימה (דבר שבעניינו כאמור לא הוכח).

24. סבורני וזאת לאחר קריאת הפוליסה , כי על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים להסכם הביטוח, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מלשונו של החוזה. מקום בו לשון החוזה הינה ברורה וחד משמעית, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ויש לכן להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו .

25. משלא מצאתי כי קיים ספק בפרשנותו של חוזה הביטוח, הרי שלא היה מקום להזקק לכללי הפרשנות השונים שנעשה בהם שימוש בדיני חוזים.

סוף דבר

26. תביעת התובעת כנגד הנתבע מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת את סכום התביעה בצירוף הפרשי וריבית כחוק ממועד הגשתה ועד מועד התשלום המלא בפועל.

כן ישלם הנתבע לתובעת את אגרת המשפט כשהיא משוערכת , כנגד אסמכתאות על התשלום.

בנוסף ישלם הנתבע לתובעת סך כולל של 10,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

27. ההודעה כנגד צד ג' 2 (מנורה) נדחית בזאת.

הנתבע ישלם למנורה בגין שכ"ט עו"ד סך כולל של 7500 ₪.

28. כל התשלומים שעל הנתבע לשלם ישולמו עד יום 15.2.15 וממועד זה ואילך יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, א' טבת תשע"ה, 23 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.