מבוא:

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, מטיילת אשר נחבלה במהלך טיול של החברה להגנת הטבע ביום ה-17/1/09 עת נפלה, לטענתה, במהלך ירידה מסלע גדול ("בולדר").
2. התובעת ילידת 29/12/43 במקצועה אדריכלית פנים היתה בת 66 ביום התאונה ובת כ-72 שנים כיום.
3. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בברכה הימנית והובהלה לאחר שחולצה מן המקום למרכז הרפואי "כרמל" בחיפה, שם הועלה חשד לקרע במיניסקוס. זמן קצר לאחר מכן בוצע לתובעת ניתוח ארתרוסקופיה בו נמצאה שחיקת סחוס מפרקי וקרע ברצועה הצולבת הקדמית, והיא טופלה לנוכח גילה בטיפול שמרני שכלל טיפולי פיזיותרפיה במניסקוס. טענת התובעת הינה כי עד היום סובלת מכאבים בברך הימנית בפעילות כאשר בתנועה סיבובית של ברך ימין הברך נוקעת בסיבוב חיצוני עם כאב פתאומי, ולפיכך נותרה מוגבלת בהליכה ממושכת וכן בעליה ובירידה במדרגות.
4. הנתבעת, החברה להגנת הטבע, הינה עמותה רשומה כדין העוסקת בין היתר, בארגון טיולים ומתן שירותי הדרכה.
5. המחלוקת נסובה הן סביב עניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובעת

1. לטענת התובעת, על הנתבעת 1 כמפעילת טיול קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע סיכונים בלתי סבירים אשר עלולים לפגוע במטיילים. לטענתה, התאונה ארעה בשל רשלנות ו/או חוסר זהירות של הנתבעת 1 ו/או עובדיה ו/או שלוחיה, אשר הנתבעת 1 אחראית למעשיהם או מחדליהם באופן ישיר ו/או שילוחי. כך, הנתבעת או מי מעובדיה לא הקצו מסלול טיול בטיחותי, לא יידעו את המטיילים בכלל ואת התובעת בפרט אודות המכשולים הקיימים במסלול, לא התחשבו בגיל המבוגר יחסית של המטיילים בקבוצה, לא הדריכו את המטיילים כלל ו/או כראוי, לא השגיחו על המטיילים בעת מעבר בקטעים בעייתיים בטיול ועוד.
2. עוד מוסיפה התובעת כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שכן לא היתה לה הידיעה או לא היתה לה היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י נכס שלנתבעת היתה שליטה מלאה עליו. כן מוסיפה כי סביר יותר כי הנתבעת התרשלה בנסיבות העניין מאשר לאו. בנוסף טוענת כי הסלע הגדול ממנו נפלה (להלן: "הבולדר") מהווה דבר מסוכן כהגדרתו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין.

טענות הנתבעת

1. הנתבעת מנגד הכחישה את אחריותה לתאונה, וטענה כי לא נהגה ברשלנות וכי לתובעת ניתנו הסברים ראויים בנוגע לטיול ואופן הירידה מן הבולדר ממנו נפלה בסופו של דבר. לטענתה, בפעילות מדריך הטיול לא דבק רבב, והוא לא יכול היה להימצא בו זמנית בסמיכות לכל המטיילים שלא נשארו כולם באותו המקום במהלך ירידתה של התובעת מן הבולדר. עוד מוסיפה הנתבעת כי נפילה במהלך טיול הינה סיכון טבעי אשר טמון ביציאה לטיולים מעין אלו.
2. עוד הוסיפה הנתבעת כי אין עילה להיפוך נטל הראייה, ומכל מקום יש לייחס אשם תורם ניכר לתובעת אשר הוזהרה אודות סיכוני הטיול ובחרה במודע להשתתף בטיול.
3. לבסוף הנתבעת אף הכחישה את הקשר הקשר הסיבתי בין רוב נזקי התובעת לתאונה, כמו גם תוכן חוות הדעת שצורפה.

דיון והכרעה

11. מחומר הראיות עולה בבירור כי התובעת נפגעה בתאונה שהתרחשה במהלך טיול מטעם הנתבעת עת נחבלה במהלך ירידה מבולדר אותו נאלצה לעבור. למעשה גם הנתבעת עצמה אינה חולקת כי התובעת נפגעה במהלך טיול מטעמה.

הסוגיה שבמחלוקת לנוכח נתונים עובדתיים אלו הינה נסיבותיה המדויקות של התרחשות התאונה והאם התרשלה הנתבעת כלפי התובעת. לצורך הכרעה בשאלה זו יש לדון תחילה על מי נטל הראייה במקרה שלפניי.

נטל הראייה

12. לטענתה של התובעת, יש להחיל במקרה דנן את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר אל הנתבעת את נטל הראייה להוכחת היעדר התרשלות מצידו.

13. בענייננו, אין מקום לקבל טענת התובעת. התובעת יודעת היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה, היינו נפילתה מן הבולדר. בנסיבות אלה, די בכך על מנת לקבוע כי אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". למעלה מן הנחוץ אף אוסיף כי לא ניתן לומר כי לנתבעת היתה שליטה מלאה על הבולדר.

14. בנוסף, אין לטעמי לקבל את טענת התובעת בנוגע להעברת נטל הראייה מכוחו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

סעיף 38 קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה."

כלשון הסעיף, על מנת להיכנס לגדרו יש למלא אחר שלושה יסודות: אירוע נזק; הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן או על-ידי הימלטות דבר שעלול לגרום נזק בהימלטו; הנתבע היה בעליו של הדבר, או ממונה עליו, או תופש הנכס שממנו נמלט.

במקרה דנן אין מחלוקת כי התובעת נפגעה וסבלה נזק גוף עקב חבלה שארעה במהלך ירידה מסלע מסוג בולדר המצוי במדבר. האתר בו בחרה התובעת לטייל בה הינו אתר טבע, שבילי ההליכה והסלעים שעליהם הם חלק מהנוף, ולא ניתן להגדירם כ"דבר מסוכן", במיוחד במצב בו מדובר על חלק אינטגרלי מהטבע שאיננו מן הסתם בבעלותה של הנתבעת אשר אינה נחשבת אף כממונה עליו.

15. אי לכך התובעת היא הנושאת בנטל השכנוע להוכיח שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש.

סוגיית אחריות הנתבעת:

16. מחומר הראיות עולה כי לשיטתה של התובעת (ראה למשל תצהירה ס' 9-10), עיקר רשלנות הנתבעת נעוץ בעובדה כי לא ניתנו לה הסברים ראויים ונדרשים כיצד לרדת בבטחה מן הבולדר, בעובדה כי לא ידעה מראש כי תיאלץ לקפוץ מן הבולדר, בעובדה כי לא ניתן ציוד עזר לירידה מן הבולדר ולבסוף בעובדה כי מדריך הקבוצה לא סייע בידה במהלך הירידה באשר כלל וכלל אף לא נמצא בקרבת מקום כי אם ליווה את שאר המטיילים אשר צלחו בירידה מן הבולדר והתקדמו הלאה במסלול הטיול.

17. המסגרת הנורמטיבית, לאורה תיבחן שאלת האחריות, הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין.

"רשלנות
35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

חובה כלפי כל אדם

36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעת חבה חובת זהירות לתובע? השאלה השנייה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה? והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק.

18. באשר לשאלה הראשונה האם קיימת חובת זהירות מושגית? קיומה נבחן על פי מבחן הצפיות כאשר המבחן הינו, אם אדם סביר "צריך היה" לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית הינה, כי מקום בו ניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולי מדיניות משפטית, אשר שוללים חובה זו.ו

במסגרת השיקולים אשר להם נזקק ביהמ"ש כעניין של מדיניות שיפוטית עליו לאזן בין האינטרסים השונים, ובהם הצורך להבטיח חופש פעולה מחד גיסא והצורך להגן על הרכוש והגוף מאידך גיסא. כמו כן ראוי אף להתחשב בסוג הנזק, בדרכי התרחשותו, ובהשפעת ההכרעה על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. יתרה מכך, יש לשקול את המעמסה הכספית, שתוטל על סוג מזיקים מסויים או על ניזוקים מסויימים בעקבות הטלתה או אי הטלתה של האחריות.

לטעמי, אין ספק כי הנתבעת צריכה היתה לצפות התרחשות נזק למטיילים אשר צועדים במסלול מותווה בטיול שאורגן מטעמה, זאת הן מבחינת הצפיות הטכנית והן מבחינת הצפיות הנורמטיבית, ועל כן הנתבעת חבה בחובת זהירות מושגית.

1. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבחן הוא, כאמור, מבחן הצפיות של אדם סביר, היינו אם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי.

הלכה ידועה היא כי חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים לנזקים, אולם, לא בגין כל סיכון תוטל חובת זהירות קונקרטית. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ראה פס"ד ועקנין לעיל, וגם : ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח (1) 72 9.1.84 בעמ' 76-77).

בענייננו התובעת נפלה במהלך ירידה מבולדר, ויש לבחון את השאלה האם החלקה כזו הינה בבחינת סיכון בלתי סביר.

לאחר שעברתי על העדויות וטענות הצדדים סבורני כי קיומו של סלע כה גדול (ראה תמונת הבולדרים מוצג 8 לתיק מוצגי התובעת) המצריך אף לשיטת הנתבעת עצמה הסברים מצד המדריך כיצד לרדת מן הסלע בבטחה וכן סיוע זה או אחר במהלך הירידה (ראה פרקים ב' ג' לסיכומי הנתבעת ועדות המדריך בפרוטוקול הדיון מיום 6.9.15 עמ' 17 ש' 21-23), הרי שסלע זה מהווה בעיניי סכנה בלתי רגילה, ועל כן הנתבעת חבה גם בחובת זהירות קונקרטית.

באשר לשאלה האם הנזק צפוי היה בנסיבות העניין הרי מדריך הטיולים הינו עובדה של הנתבעת, אין ספק כי הינו מכיר מסלול הטיול ועבר בו בעבר, כאשר במצב זה בשים לב לגיל המטיילים, הנזק כגון זה שנגרם לתובעת היה בגדר הצפיות.

1. אך לא די בהתגבשות חובת הזהירות כדי להטיל אחריות לפתחן של הנתבעת. יש לבחון האם במקרה דנן, אכן הפרה הנתבעת חובה זו: אומר מייד כי אני סבור כי יש לקבל חלק מן הטענות שהעלתה התובעת לעניין הפרת חובת הזהירות מצד הנתבעת:

טענת התובעת להיעדר הנחיות בטיחות כיצד לרדת בבטחה מן הבולדר

21. כאמור, אחת מטענותיה העיקריות של התובעת הינה כי לא ניתנו למטיילים ובכלל זה לה עצמה הנחיות בטיחות כיצד לרדת בבטחה מן הבולדר (ראה סיכומיה ס' 5, פרוטוקול הדיון מיום עמ' 15 ש' 7-8). למול טענותיה אלו טענה הנתבעת כי המדריך מר חן כץ סיפק למטיילים הוראות בטיחות נדרשות לירידה מן הבולדר.

22. עיון בחומר הראיות מעלה כי מר חן כץ אכן טען בתצהירו כי סיפק הוראות בטיחות וכי המטיילים נדרשו לצעוד על גבי הסלע ממרומו, וכאשר הם מגיעים לקצהו הנמוך כ- 1.80 מהקרקע, הם התבקשו להתיישב על הישבן ולהחליק לאט לאט בשיפוע מתון אל עבר הקרקע (ראה ס' 10 לתצהיר המדריך). עם זאת בביהמ"ש הוסיף העד חן כץ פרטים חדשים אשר לא נזכרו כלל וכלל בתצהירו, לפיהם חלק מן ההדרכה שהועבר למטיילים היתה כי בהגיעם מטה למקום ממנו ההחלקה כבר אינה אפשרית, שני מטיילים נוספים יאחזו ברגלי היורד מן הסלע על מנת למנוע הצורך בקפיצתו מטה (עמ' 18 ש' 28-19). פרטים אלו הינם פרטים מהותיים שאי אזכורם בתצהיר מעיב על הטענה להעברת הוראות בטיחות מסודרות שכן לו היו בפי המדריך הוראות סדורות ושיטתיות חזקה שאלו היו מופיעות במלואן בתצהירו או בתצהיר התשובות לשאלון מטעמו" (נספח ג לתצהיר הנתבעת). אפילו אקבל הטענה כי המדריך הסביר באופן כלשהו את אופן הירידה הרי הרושם המתקבל היה כי מדובר היה בהסבר אגבי שאינו מסודר או שיטתי, הסבר שאינו ברור דיו לכלל המטיילים.

23. למעשה חרף דבריו בתצהירו מהם ניתן היה להבין כי ההוראות ניתנו לכלל המטיילים (ס' 10 לתצהירו) המדריך עצמו אישר בבית המשפט כי את ההוראות העביר אך ורק לחמישה שישה אנשים שצפו בהדגמה כיצד לרדת, והם היו אמונים להישאר מאחור לאחר שהמדריך ממשיך להתקדם ולסייע לשאר היורדים, זאת במצב בו לא ניתן היה לקבץ את כלל הקבוצה סביב הבולדר מטעמי שטח ובהעדר מקום (עמ' 17 ש' 24-31). לזאת אציין כי אפילו תנאי השטח לא אפשרו קיבוץ כלל המטיילים סביב הבולדר המדריך אשר בודאי הכיר מסלול זה בעברו ולמצער נדרש היה ללומדו טרם צועד בו עם קבוצת מטיילים, להסביר לכלל המטיילים ערב הטיול את אופן הירידה מן הבולדר תוך הדגמתה בפניהם ולא להותירם מול שוקת שבורה בזמן אמת להסתייע במטיילים אחרים ותוך שמיעת ההדרכה מכלי שני.

כמו כן ניתן היה להסביר לכלל המטיילים בשתיים או שלוש קבוצות נפרדות.

1. זאת ועוד מסקנה זו בנוגע להיעדר הסבר ראוי מקבלת תימוכין בטענות העד מטעמה של התובעת, מר גיורא שחם, אשר טען בעדותו כי לא ניתנו הדרכות כיצד לרדת בבטחה מן הבולדר (ראה תצהירו ס' 9, עמ' 13 ש' 13-16, עמ' 15 ש' 7-8) לא מצאתי לפקפק בדבריו של מר גיורא שחם ולא מצאתי כי יש לו אינטרס אישי לסייע לתובעת עד כדי הסתבכות בעדות שקר בבית המשפט.

אמנם העד שחם העיד בביהמ"ש כי המדריך ירד ראשון, והמטיילים ירדו בעקבותיו בדרך בה ירד כמעין הדגמה, אולם אין בכך לבד לצאת ידי חובה במתן הסבר מפורט וראוי. אציין בהקשר זה כי העד שחם העיד, וטענתו לא נסתרה כי נמנה בקבוצה שהתקדמה עם המדריך לאחר הירידה מן הבולדר (ס' 7 לתצהירו), ולפיכך לו היו ניתנות הוראות הרי שהעד אמור היה לשיטת המדריך להיות בין אלו שזכו לקבלם ישירות ממנו. בכל מקרה אציין כי אפילו הייתי מקבל שהדגמה זו נחשבה הסבר הרי התובעת העידה כי עצמה לא זכתה לקבלה כאשר טענה זו נתמכה בדברי המדריך עצמו כאמור כי הסבר מכלי ראשון העניק רק למטיילים הראשונים (ראה עמ' 17 לעיל).

25. יתרה מכך, מצופה היה כי הנתבעת על מנת לסתור טענות העד גיורא שחם תזמן לעדות מטיילים נוספים מלבד מדריך הטיולים אשר יעידו על אופי ההדרכות שקיבלו, ובכלל זה המטיילים להם ניתנה הדרכה מכלי ראשון שהיו אמונים על הדרכת האחרים ואחראים על אחיזה ברגלי היורדים על מנת למנוע קפיצתם, אולם באופן תמוה בחרה הנתבעת לא לזמן איש מן המטיילים לתמוך בטענותיה.

כבר נפסק כי מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו.

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד ((1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א.(ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ (פורסם בנבו) 30.5.02.

ואזכיר בהקשר זה כי אמנם על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, אולם על הנתבע להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה" (קדמי חלק שלישי בעמ'1512 ).

1. לא בכך סגי, ברי כי במצב בו ניתנות הדרכות הרי נדרש כי המדריך יוודא כי הוראותיו אכן מבוצעות. לפיכך אפילו היה עולה בידי לקבל טענת המדריך כי העביר הדרכות הרי במצב בו הודה המדריך עצמו כי לא שהה לצד כל היורדים מן הבולדר, הרי שלא הוכח כי אכן בדק את יישום ההוראות. אמנם בבית המשפט טען המדריך כי וידא תחילה עם עשרת המטיילים הראשונים שירדו מן הבולדר כי אכן ההדרכה שהעביר מיושמת כלשונה (עמ' 19 ש' 3-4), אולם לטענה חשובה זו אין כל זכר בתצהירו באופן המטיל ספק במהימנותה.

בהקשר זה אציין כי מחומר הראיות עולה כי הסבריו של המדריך לירידה מן הבולדר לא יושמו, וחרף אחיזת התובעת ברגליה כפי שהורה המדריך הרי הנתבעת היתה אמורה להיאחז בידיה ע"י המטיילים שהוצבו בתחתית הבולדר שאף הורו לה, לטענתה, לקפוץ על מנת לרדת מן הסלע חרף העדר הוראה כזו מצד המדריך, שהעיד כי כלל לא התכוון שהמטיילים יקפצו מן הסלע (עמ' 20 ש' 12-13, 16-18, עמ' 6 ש' 30-32, עמ' 7 ש' 1-2, עמ' 21 ש' 3).

27. גם טענות המדריך כי נבצר ממנו להשאר מאחור ולודא יישום ההוראות לגבי כלל המטיילים לא הוכחו כדבעי לטעמי כפי שיפורט בהמשך.

28. עוד אציין בהקשר זה כי לטענת הנתבעת, התובעת הודתה בחקירתה החוזרת בביהמ"ש כי המדריך חן הורה לה להחליק ואז לקפוץ מן הבולדר (עמ' 12 ש' 24-25), משכך טוענת הנתבעת הרי שאין לקבל טענת התובעת להיעדר הוראות. אין בידי לקבל טענתה זו של הנתבעת. מדברי התובעת עולה תמונה שונה של אופן הירידה אשר הוסבר לה כביכול-קרי קפיצה מן הבולדר, זאת לעומת דברי המדריך עצמו כי ההסברים לא הכילו הוראה לקפוץ מן הבולדר (ראה למשל עמ' 21 ש' 3). בהקשר זה אזכיר שנית כי גם לשיטת המדריך עצמו הסברים מפיו ניתנו רק לקבוצה הראשונה כאשר התובעת, אשר היתה בין אחרוני המטיילים, לא היתה חלק ממנה, וניכר אף שלא הבינם כהלכה. משכך גם אם שמעה התובעת קטע הסבר כלשהו מפיו של המדריך הרי היה זה הסבר שאינו שיטתי או ברור ואינו ניתן לה גם לשיטת המדריך ישירות או מפורשות כפי שמצופה ממדריך סביר להעניק.

29. לפיכך המסקנה הינה כי הנתבעת התרשלה בסיפוק הוראות בטיחות ראויות לירידה מן הבולדר.

טענת הנתבעת לאי סיוע מצד המדריך בירידה מן הבולדר

30. מחומר הראיות עולה כי הבולדר, שבמהלך ירידה ממנו נפלה התובעת, היה בולדר קשה לירידה מבולדר רגיל (עמ' 17 ש' 21-23, עמ' 18 ש' 9-10), והמדריך, כאמור, אישר מפורשות בבית המשפט כי גם לשיטתו נדרש סיוע בירידה מן הבולדר:" העלייה לבולדר הייתה דווקא הדבר הקל, כי חלקו של הבולדר שעלינו עליו, היה מאד נמוך ולירידה מהבולדר שם היה צריך יותר עזרה.."(עמ' 17 ש' 22-23 ראה לעיל).

31. אין למעשה כל מחלוקת כי מדריך הטיולים לא שהה לצידם של כלל המטיילים בעת ירידתם מן הבולדר, ואי לכך לא היה יכול לסייע בידי כולם במהלך הירידה (עמ' 17 ש' 29-31), כאשר לטענת הנתבעת, המדריך חלף זאת הותיר מטיילים בתחתית הבולדר על מנת לסייע ליורדים באמצעות החזקה ברגליהם על מנת למנוע הצורך בקפיצה שעלולה להיות לא בטוחה. מעדותו של מר כץ, מדריך הקבוצה עולה כי לא יכול היה לסייע לכלל המטיילים לרדת מן הבולדר, שכן נדרש ללוות את המטיילים שירדו זה מכבר בבטחה מן הבולדר והמשיכו להתקדם במסלול הטיול וזאת על מנת שלא יאבדו בואדי (ס' 11 לתצהירו). המדריך אף ציין כי המדובר בקבוצה בלתי ממושמעת אשר לא היתה נשמעת להוראותו לעצור לו היה נותר ומסייע בידי כלל היורדים תוך הענקת הסברים פרטניים (עמ' 18 ש' 16 -24).

32. אין בידי לקבל טענות הנתבעת בהקשר זה:

33. באשר לנימוק הנתבעת באשר לצורך המדריך להמשיך הלאה חלף עזרה לכלל היורדים הנתבעת, כאמור, לא הביאה בדל ראייה לתמיכה בטענת המדריך כי המדובר היה בקבוצה בעייתית ולא ממושמעת שלא היתה נשמעת להוראותיו לעצור ולא להמשיך במסלול עד שיסיים לסייע לכלל המטיילים, זאת באמצעות העדת מי מהמטיילים. הדעת נותנת כי עת מדובר במטיילים בוגרים שגילם אף מבוגר מן הממוצע ולא בילדים בגיל בית הספר הרי באופן טבעי ציות לדברי המדריך הינו מאפיין של התנהלותם. הנתבעת אף בחרה שלא לעמת עם טענתה זו הן את התובעת והן את העד שחם באופן תמוה המכרסם בטענות הנתבעת.

זאת ועוד, בתצהירו של המדריך אין זכר לטענה בדבר אי ממושמעות תמוהה זו שאפיינה מטיילים אלו שהינם אנשים בגיל העמידה והיעדרה אומר דרשני ומותיר רושם כי נועדה לצרכי משפט לספק הסבר בפי המדריך לתמיהה מדוע לא סייע לכלל היורדים בירידה מסלע בעייתי זה.

בנוסף אציין כי במצב בו המדובר בקבוצה שאינה ממושמעת ואינה נוהגת לפעול לפי הוראות המדריך לעצור הרי ברי כי לא ניתן לסמוך עליהם כי יקפידו על הוראות המדריך ויסייעו כנדרש איש לרעהו. אם לאנשי הקבוצה נטייה טבעית שאינה נשלטת להמשיך במסלול חרף הוראות המדריך מאליה תצוץ השאלה במה שונים היו המטיילים שהוצבו בתחתית הבולדר ועוכבו מאחור לסייע ביד האחרים? מהיכן שאב המדריך בטחונו כי אנשים אלו יענו בחיוב לבקשתו להתעכב מאחור?

34. אמנם אין מחלוקת כי במקרה הנוכחי מטיילים מסויימים אכן הוצבו ונותרו מאחור לסייע ליורדים (ראה למשל עדות התובעת עמ' 8 ש' 6 , עמ' 9 ש' 25-26), אולם מחומר הראיות עולה כי לא קיימו כאמור את הוראות המדריך בדבר אופן הסיוע – אחיזה בידים לעומת אחיזה ברגלים כפי שהורה המדריך, (ראה לעיל) ולא הוצג בדל ראייה באשר לכישורי מטיילים אלו לסייע למטיילים חלף המדריך. למעשה מדברי העד שחם עולה כי בניגוד לטענת המדריך, הרי שלאלו שנותרו לסייע לאחרים לא ניתן כל הסבר מן המדריך כיצד לעשות כן (עמ' 15 ש' 7-8), כאשר בהקשר זה אזכיר כי העד נמנה לדבריו על קבוצת המטיילים הראשונה שהתקדמה עם המדריך, ולפיכך ככל שניתנו הסברים למסייעים שהוצבו לסייע לאלו שנותרו מאחור היה העד שחם עד למתן הסברים.

מכאן שאף לא ניתן לדעת האם האנשים להם סיפק המדריך לשיטתו הסבר בנוגע לאופן סיוע לירידה מן הבולדר (עמ' 17 ש' 27-29) הם אכן אותם אנשים שהוצבו בתחתית הבולדר לסייע לאחרים או שמא אלו המשיכו בדרכם וארבעה אחרים שלא קיבלו הסבר ישירות הם שסייעו בידי המטיילים הנותרים. עוד אציין בהקשר זה כי גם טענת המדריך כאילו הוצבו ארבעה אנשים לסייע ליורדים לא זכתה לכל תימוכין, ולמעשה סתרה את דברי התובעת אשר טענה כי שני אנשים בלבד סייעו לה בירידה (עמ' 9 ש' 25-26) ואת דברי העד גיורא שחם אשר לא ציין כי מספר אנשים מסויים המתינו ליורדים, אלא כי המטיילים נעזרו זה בזה (תצהיר העד גיורא שחם ס' 9).

35. זאת ועוד גם טענות המדריך כי המדובר בקבוצה מגובשת שעזרה הדדית הינה ממאפייניה (ראה עמ' 20 ש' 14 תצהירו ס' 12) לא זכו לתימוכין באמצעות העדת מטיילים אלו או אחרים.

36. לפיכך במצב בו מדובר היה בבולדר קשה שהצריך סיוע, השארת מטיילים אחרים לשאת באחריות זו, מטיילים שכישוריהם לעשות כן מוטלים בספק מהווה בנסיבות העניין התרשלות, במיוחד עת לא הוכחו טענות הנתבעת כי המדריך חייב היה להמשיך להתקדם עם שאר הקבוצה על מנת להבטיח בטחון האחרונים.

למצער היה על הנתבעת ביודעה כי מדובר בקבוצה כי בעייתית שנוטה לאי ציות לדברי המדריך ובהתחשב בגיל המטיילים להקצות מדריך נוסף על מנת לשהות בקרב שני חלקי המטיילים, אלו שהתקדמו ואלו שנותרו לעבור מכשול קשה זה בדמות הבולדר.

עוד אדגיש כי לפי דברי התובעת אשר לא נסתרו המדריך סייע בעצמו למטיילים איש איש בעלייה לבולדר (עמ 7 ש' 24-25), לפיכך עת הודה כי הירידה קשה היתה מן העליה (ראה לעיל) הרי נדרש היה כי יסייע בידם או ידאג לסיוע הולם בעת הירידה.

לעניין זה סבורני כי על אף תוואי השטח ניתן היה למנוע מן הקבוצה שירדה מן הבולדר להתקדם למרחק גדול ללא הדרכה, עד שהמדריך המסייע לשאר הקבוצה לרדת מן הבולדר יחבור לראשוני הקבוצה שכבר ירדה מן הבולדר.

טענות התובעת להיעדר ציוד לקפיצה ומידע מוקדם כי קפיצה תדרש

37. התובעת טוענת כי הבולדר הצריך אביזרי סיוע לירידה ממנו כאשר הנתבעת התרשלה בסיפוק אמצעים כאלו, ולו היתה נוהגת כך פציעתה היתה נמנעת.

38. במצב בו הוכח כי המטיילים נדרשו לקפוץ מגובה של כמטר (ראה ס' 6 לתצהיר גיורא שחם עמ' 13 ש' 21-22 ודברי התובעת עצמה (ס' 9,11 לתצהירה, עמ' 6 ש' 21, 24-25) הרי מצופה היה כי הנתבעת תדאג לאמצעים להנמכת פער הקפיצה ע"י אמצעים כגון סולם, דרגש, יתדות וכיוצ"ב. הנתבעת כאמור היתה צריכה לצפות את קושי הירידה ולדאוג לאמצעים מתאימים, ומשלא עשתה כן התרשלה.

39. גם בדברי המדריך כי המטיילים כלל לא אמורים היו לקפוץ מלכתחילה, אלא להחליק אט אט (ראה ס' 10 לתצהירו ועמ' 21 ש' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 6.9.15), אין לסייע לו שכן אפילו אקבל דבריו כי קפיצה לא נדרשה, ואי לכך לא היה צורך באמצעי הנמכה, הרי שדבריו אלו מחזקים את התרשלות הנתבעת באי מתן הסברים הולמים הן למטיילים והן למסייעים, שכן חרף דברי המדריך כי לא נדרש לקפוץ מן הסלע הרי שבפועל המטיילים נהגו כך, ובהקשר זה ראה דבריה של התובעת שהעידה, כאמור, שהמסייעים עצמם הם שהורו לה לקפוץ בסיום ההחלקה על גבי הסלע.

עוד אוסיף כי אפילו לא ברור מה מידת הסיוע אותו נדרש להעניק בעקרון למטיילים הרי שבמצב בו הודה כי ירידה מסלע מסויים מצריכה עזרה הרי חובות הזהירות המוטלות עליו מחייבות שימוש בציוד מתאים שיאפשר ירידה בטוחה מן הסלע.

40. זאת ועוד מעבר לטענותיה של התובעת להתרשלות הנתבעת הרי שהנתבעת ידעה על קרות התאונה כבר בזמן אמת. בנסיבות אילו, סביר היה לצפות שייערכו מטעמה בדיקה מיידית או תחקיר באשר לנסיבות האירוע, אך ב"כ הנתבעת אישרה כי ההודעה על התאונה הינה התחקיר. בנסיבות אלו מצופה היה כי תערך בדיקה מעמיקה אשר תבחן את נסיבות האירוע, אך הנתבעת לא הראתה כי בדיקה כזו אכן נערכה מעבר להודעה בדבר הפגיעה ובירור טלפוני שנערך לשיטת המדריך, אך לא הובאה כל ראייה להתקיימותו (עמ' 16 ש' 23-24).

41. עוד אציין כי הנתבעת ניסתה לטעון בסיכומיה כי התובעת לא מעדה, אלא חבלתה נגרמה מהנחה לא נכונה של הרגל על הקרקע (ראה פרק ד' לסיכומי הנתבעת), בכך טוענת הנתבעת יש לנתק הקשר הסיבתי בין כל התרשלות שהיא לבין מצבה, שכן אין הנתבעת יכולה להיות אחראית לאופן המקרי בו מניחה התובעת את רגלה על הקרקע תוך גרימת חבלה סיבובית. לזאת אציין כי התובעת דבקה בעמדתה כי חבלתה נגרמה עקב מכה שספגה בברכה ולא מסיבוב הברך עקב הנחה לא נכונה של הרגל על הקרקע (עמ' 7 ש' 9-12). בכל מקרה אפילו הייתי נכון לקבל טענת הנתבעת באשר לאופן קרות החבלה אציין כי לטעמי הסברים ראויים באשר לאופן הירידה וסיוע מצד המדריך היה בהם להוביל לירידה איטית ובטוחה באופן שהיה מונע עיקום ברך ככל שהתרחש במהלך הירידה.

42. אמנם אציין כי גם בגרסאותיה השונות של התובעת עצמה התגלו תמיהות מסויימות ואי דיוקים, כמו למשל העובדה כי בתצהיר תשובות לשאלון טענה כי לא זכתה לכל עזרה (נספח ב' למוצגי הנתבעת), ובביהמ"ש אישרה כי שני אנשים אחזו או למצער ניסו לאחוז בידיה על מנת לסייע לה בירידה מן הבולדר (ראה למשל עמ' 6 ש' 30-32), אולם במצב בו עולה מעדות התובעת ומשאר העדיות והראיות שהובאו לפני כי הנתבעת התרשלה בהיבטים הנ"ל הרי אין בתמיהות אלו לשנות את מסקנותיי בנוגע להתרשלות הנתבעת.

אשם תורם

43. הנתבעת בסיכומיה טוענת, כי יש מקום להשית על התובעת את מלוא האחריות לנפילתה ולהעמיד את האשם התורם בקרבת 100%. לטענתה, התובעת בחרה להסתכן מרצונה חרף היותה מודעת לסיכוני הטיול מהם הוזהרה מפורשות כשאר ואף מודעת היתה למצבה הרפואי שכלל כאבים בברך.

44. אין מחלוקת כי המסלול ביום האירוע הוגדר בחוברת הטיול כטיול ברמת קושי קשה–בינונית ושאיננו מתאים למתקשים בירידות. (נספח א לתצהיר העד כץ). התובעת היתה מודעת לנתונים אלו ובחרה במודע לצאת לטיול זה.

45. בנוסף מעדות המדריך עולה כי התובעת לאחר יום הטיולים הראשון הוזהרה מפורשות כי הטיול למחרת היום – היום בו נפגעה צפוי להיות קשה מן היום הראשון תוך שהוסבה תשומת ליבה להתרשמות המדריך מקשייה ביום הראשון, אך היא בחרה להשתתף בטיול (ס' 7 לתצהיר מר חן כץ, עמ' 20 ש' 19-26). התובעת עצמה הגם כי שללה כי המדריך הוא שפנה אליה אישרה כי נאמר לה כי לאחר יום הטיול הראשון היום השני צפוי להיות קשה יותר. (עמ' 5 ש' 26-32, עמ' 6 ש' 1-2). מתצהיר החוקר אף עולה שהתובעת היתה מודעת כי מטיילים מסוימים בחרו לא להשתתף ביום הטיול השני, מכאן שאפשרות זו היתה קיימת גם בידה, אולם בחרה שלא לנצלה (תצהיר חוקר ש' 5-7 לחקירת הנפגעת).

46. לתובעת אף עבר רפואי בהתייחס לברך אשר נפגעה בתאונה מושא תיק זה ואף עברה טיפולי פיזיותרפיה (ראה עמ 36, 38-49 למוצגי הנתבעת) אולם חרף כך בחרה לצאת לטיול שהוגדר קשה.

47. בנסיבות אלו הגעתי למסקנה כי התובעת הסתכנה מרצונה עת בחרה לצאת לטיול הנ"ל, ויש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור חמישים אחוזים.

הנזק

48. פרופ' מנדס מטעם התובעת העריך את נכותה בשיעור של 23.5% משוקללת לפי 15% לפי סעיף 48 (2) (ב) הערכה חופשית בגלל אי היציבות הסיבובית של הברך ו- 10% לפי סעיף 48 (ז) (IV) בגין חולשת שריר הברך לאחר כריתה מניסקאלית לפי קובץ תקנות המל"ל. מומחה מטעם הנתבעת, ד"ר יצחקי קבע לתובעת נכות בשיעור של 15% לפי סעיף 35 (1)ב-ג לתקנות המל"ל, כאשר מנכות זו יש לנכות 5% בגין מצב קודם. כלומר בגין תאונה זו קבע מומחה הנתבעת 10%.

הצדדים הגיעו להסכמה כי נכותו הרפואית של התובעת תועמד לצורכי הדיון על 15%.

נכות תפקודית אל מול נכות רפואית

49. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן במקביל של הכושר לתפקוד יום – יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589, (12.10.78) נפסק:

"הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".

בע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג מג(1) 137 (16.3.89) נפסק:

"אין צורך לחזור ולהדגיש כי לא בהכרח יש תיאום בין שניים אלה, והכל תלוי במהות הפגיעה. עיסוקו של הנפגע, יכולת אדפטציה שלו, כושר שיקום, תנאי שוק בעבודה וכדומה גורמים שאין צורך לעמוד עליהם כאן".

1. אין ספק כי תפקודה של התובעת נפגע כתוצאה מן התאונה, והיא הסבה לה נכות. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מגילה של התובעת, מהשינויים הניווניים הטבעיים נוכח הגיל, מעברה הרפואי בהתייחס לברך הנידונה שהוגדר כ- SPRAIN KNEE והצריך טיפולי פיזיוטרפיה (ראה תיעוד רפואי במוצגי הנתבעת לעיל).
2. אני אף סבור כי קיימת מידת מה של הגזמה בתיאור התובעת את הקשיים התפקודיים שנגרמו לה כתוצאה מן התאונה: כך התובעת העידה כי לאחר החלמתה חזרה להשתתף בטיולים בחוג המשוטטים מטעם הנתבעת, והיא עושה כן עד היום (פרוטוקול הדיון מיום 6.9.15 עמ' 4 ש' 18). התובעת אישרה באופן מפורש כי בשנים 2014-2015 השתתפה בטיולים רבים של הנתבעת כאשר מחוברת הטיולים עולה כי אחד מן הטיולים בהם השתתפה הוגדר כטיול לחובבי לכת (ראה טיול 5 נספח ז' למוצגי הנתבעת). התובעת עצמה הודתה כי הלכה קילומטרים ברגל, וההשתתפה בטיולים שהוגדרו מראש כבעלי דרגת קושי בינונית (עמ' 8 ש' 28-32). זאת ועוד התובעת אישרה כי השתתפה בטיולים נוספים שלא באמצעות הנתבעת ונסעה לטיול הליכות בדרום אמריקה למשך שלושה שבועות ולטיול פיזי ביוון (עמ' 11 ש' 18-31).

52. בנוסף התובעת לא הציגה בפני בית המשפט קבלות או מרשמים על שימוש מוגבר בתרופות נגד כאבים עד היום, תיעוד ביקורים לאורך השנים מאז התאונה אצל רופא ביחס לברך הנידונה או תיעוד כי נדרשה לטיפולי פיזיותרפיה שנתיים להוציא אלו שעברה בסמוך לתאונה. בהחלט היה מצופה כי התובעת אשר טוענת לפגיעה תפקודית ניכרת תפנה לעזרה רפואית בנידון, מה שילווה בתיעוד רפואי עשיר בהרבה.

53. בנסיבות העניין ומשהתובעת הייתה בגיל גמלאות בזמן התאונה, ובכל מקרה שכרה לעבר או לעתיד לא נגרע כפי שיפורט מייד, איני מוצא לנכון להעריך את נכותה התפקודית.

הפסדי שכר לעבר ולעתיד

54. טוענת התובעת כי עבדה במקצועה כאדריכלית פנים בסמוך לתאונה ובהיותה בגיל פרישה, כאשר עקב הפגיעה התפקודית שנגרמה לה לא יכולה היתה לבצע כבעבר את עבודתה כאדריכלית פנים אשר נדרשת להגיע לבתי לקוחות ולאתרי בנייה. אי לכך לטענתה נגרמו לה הפסדי השתכרות לעבר, וכן יגרמו לה הפסדים לעתיד, זאת במצב בו עבדה בהיותה בגיל פרישה והיתה ממשיכה בעבודתה בבמתכונתה עובר לתאונה אלמלא פגיעתה.

55. לזאת אציין כי התובעת שהיתה כבר במועד התאונה בת כ- 66 ובת 72 כיום לא גיבתה בבדל ראייה את טענתה כי עבדה בסמוך לתאונה ולא הציגה כל תלושי שכר או נתונים אחרים המעידים על שכרה כעצמאית או כשכירה. התובעת חרף טענתה בתצהירה כי נאלצה לדחות עבודות עקב התאונה, וכי פירוטן יוצג על ידיה אף לא הציגה כל תיעוד כי אמורה היתה בגילה לקבל עבודות כלשהן. לפיכך לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי אכן השתכרה עובר לתאונה, וכי השתכרה לאחר גיל פרישה.

56. מעבר לכך במצב בו התובעת מטיילת ברחבי העולם ומשתתפת בטיולים קשים המצריכים הליכות, קשה לקבל טענתה כי התקשתה להגיע דווקא לבתי לקוחות ולאתרי בנייה לבצע עבודתה כאדריכלית פנים.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה:

57. לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 74/525 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10/06/76 שם נקבע:

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

58. התובעת טוענת כי נגרמו וייגרמו לו בגין התאונה הוצאות בגין טיפולים רפואיים ופיזיותרפיים ותרופות וכן בגין נסיעות מוגברות בשל מצב רגלה. אי לכך היא עותרת לפצותה בגין הוצאותיה הרפואיות לעבר ולעתיד בסך כולל של 30,000 ₪ ובגין הוצאות ניידות בסך נוסף של 97,335 ₪ לעבר ולעתיד.

59. לעומת זאת טוענת הנתבעת כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין ראש נזק זה נוכח העובדה כי הוצאותיה של התובעת מכוסות ע"י קופת החולים בה חברה. כמו כן טוענת הנתבעת כי לתובעת לא נגרמה כל נכות תפקודית. הנתבעת אף שוללת טענות התובעת בהקשר להוצאות ניידות וטוענת כי במצב בו מטיילת ברחבי העולם אין מקום לפצותה אף בראש נזק זה.

60. במקרה דנן התובעת לא הציגה מלוא קבלות בגין הטיפולים הרפואיים והנסיעות באופן התואם את הסכום לו עותרת, ואין לה להלין אלא על עצמה. ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובעת בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לה אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיה.

61. זאת ועוד, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים ע"פ סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

התובעת נזקק לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לה באמצעות קופת החולים בה היא חברה. כן נזקק לתרופות הכלולות בסל הבריאות.

על כן אין מקום לפצותה מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 5.2.95).

בנסיבות אלו אין הצדקה לגלגל את ההוצאה על הנתבעת.

62. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובעת סביר כי נשאה בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, ונאלצה לשאת בעלויות נסיעה מוגברות, מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 5,000 ₪ לעבר.

באשר לעתיד לא הוכח כי התובעת תזדקק לטיפולים כלשהם בעתיד, ובמצב בו מטיילת ברחבי העולם ספק אם נגרמה לה פגיעה תפקודית בעטייה של התאונה אשר תצריך שימוש בתרופות והיזקקות לטיפולים בעתיד.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

63. התובעת טענה בתצהירה (ס' 27) כי בעקבות התאונה נזקקה לעזרת הזולת לאור הכאבים והמגבלות שנגרמו לה בעטיה של התאונה, ואף בעתיד תיזדקק לעזרה כזאת, כאשר לדבריה נאלצה לשכור שירותיה של עוזרת בתשלום בתדירות גבוהה בהרבה מזו שנהגה לשכור שירותיה עובר לתאונה. טענתה מצאה תימוכין בעדות בעלה אשר העיד כי הוא וילדי הזוג נדרשו לסייע לתובעת באופן מוגבר לאחר התאונה.

64. מנגד טענה הנתבעת כי ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובעת בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירפה ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לה אין מקום לפצותה בסכום הנטען בסיכומיה. לטענתה, התובעת לא צרפה כל אסמכתאות לעזרה ששכרה ע"י עוזרת בתשלום, ועזרת בני משפחתה לא חרגה מהעזרה הרגילה המושטת בין בני משפחה.

"הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ' אטדג'י תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

1. בנוגע לעבר במקרה דנן התובעת לא השכילה לצרף את מלוא הראיות הרלוונטיות לתמיכה בטענתה לגבי עזרת הזולת בדמות תלושי שכר או העדת העוזרת בשירותיה השתמשה. בנוסף קיימת מידת מה של אי התאמה בין דברי התובעת ובעלה ביחס לסוג העזרה לה נזקקה: כך, טענתה של התובעת כי נזקקה לעזרה בתשלום לא נזכרה באופן תמוה בתצהיר בעלה אשר ציין בתצהירו אך ורק כי הוא עצמו וילדי הזוג סעדו את התובעת (ס' 3), ולמעשה התובעת עצמה בתצהירה ואף בבית המשפט באופן תמוה לא תמכה בדברי בעלה כי הוא עצמו וילדיה סעדו אותה והזכירה אך ורק עזרה בתשלום לה נזקקה באופן מוגבר.
2. עם זאת, אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה לנוכח טיב הפגיעה ולאור העובדה כי נאלצה לעבור ניתוח בברכה נזקקה לסיוע כלשהו. גם הקביעה כי לתובעת נכות רפואית בשיעור 15% מלמדת כי התובעת נזקקה לעזרה מוגברת כלשהי לפחות לאחר התאונה, למצער מבני משפחתה.

עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829.

ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05)

אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 8,000₪.

1. באשר לעתיד בהתחשב בכך כי התובעת מטיילת כיום ברחבי העולם לרבות בטיולים הכוללים הליכות ומותאמים לחובבי לכת הרי ניכר כי לא תיזקק לעזרה צד ג' בעטייה של התאונה. אף על פי כן רק מהספק שמא שעם הגיל תהא לנכותה של התובעת השפעה כלשהי על תפקודה אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי בגין ראש נזק בסכום גלובאלי של 5,000₪.

כאב וסבל

68. בעניניינו מדובר בתובעת ילידת 1943 אשר נפגעה בתאונה שגרמה לה חבלה בברך ימין והצריכה ניתוח (ושני ימי אשפוז- לא רצוף). בהתחשב בסבל שנגרם לתובעת ובהתחשב בגילה אני פוסק סך של 50,000₪ על בסיס 15% נכות רפואית.

סוף דבר

69. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 68,000 ₪.

70. הנתבעת תישא בתשלום האגרה ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,900 ₪.

כמו כן תישא הנתבעת בשכ"ט המומחה מטעם התובעת. במידת הצורך ניתן להגיש בקשה לשומת הוצאות.

71. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעת יקבל את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ו, 19 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.