הנאשם שבפניי הודה במסגרת הסדר טיעון, כי ביום 14.6.09 בשעה 22:00 היכה את אשתו, סוזאן דעיס (להלן:"המתלוננת"), בפניה לאחר שחזרה לביתה בשעה מאוחרת ולא סיפקה הסבר שיניח את דעתו של הנאשם.

כתוצאה ממכה זו, נפלה המתלוננת על ידית עץ שבספה המוצבת בסלון ביתם, ונגרמו לה המטומה קלה סביב עין שמאל וכן סימני חבלה קלים בכתף ובזרוע.

הנאשם, כאמור, הודה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן, אך ללא הסכמה לעניין העונש.

עמדתה של המאשימה היא למאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, ומאסר על תנאי, אולם, היא תיאות לרכך עמדה זו אם הנאשם ייקח חלק בהליך טיפולי – שיקומי.

בטיעוניה לעונש גרסה המאשימה כי מדובר בעבירה חמורה שפגיעתה קשה ותוצאותיה עלולות להיות משמעותיות וחמורות. ביתו של אדם הוא מבצרו, ומבצרו הוא משפחתו, וכאשר "מבצר" זה ניזוק ונפרץ, הרי שהפגיעה קשה הרבה יותר בשל השלכותיה ותוצאותיה. נסיבותיה של העבירה, אף הן, חמורות מחד וסתמיות מאידך, ועל כן מתחם הענישה ההולם צריך שיעמוד על מאסר בפועל.

מאידך, הצביע בא כוח הנאשם על כך כי מדובר בעבירה משנת 2009, בנאשם שעברו נקי, וכי מדובר במעידה חד פעמית ועל כך יעיד תסקיר שרות המבחן המציין "זוגיות יציבה ותקינה". בשל כל אלו, לשיטתו, יש להמנע מהרשעת הנאשם ולהסתפק באי הרשעתו ובשירות לתועלת הציבור.

הצדדים הציגו בפניי פסיקה מתאימה לכאן ולכאן, כל אחד אליבא דשיטתו.

דיון והכרעה

ביתו של אדם הוא היחידה החברתית הבסיסית והמשמעותית ביותר שיש לו לאדם.

יחידה זו יכול שתביא בחובה אושר גדול, ומאידך יכול שתביא לסבל גדול מנשוא, כמאמרו של התלמוד הבבלי (מסכת סוטה, דף יז' עמוד א): " דרש רבי עקיבא – איש ואישה זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתם".

הבעל מחוייב בצרכיה הפיזיים של אשתו, כפי שמלמדנו התלמוד הבבלי במסכת חולין דף פד עמוד ב', וזו לשונו:

"דרש רב עוירא, מאי דכתיב (מה פירוש הכתוב – ש.ה.):"טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט"?

לעולם לא יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה במה שיש לו

ויכבד את אשתו ובניו יותר ממה שיש ..."

אך חיוב משמעותי יותר מוטל על הבעל, העוסק בצרכים הרוחניים- נפשיים שעניינם כבוד האישה ומעמדה כליבת הבית, ובלשונו של התלמוד (מסכת בבא מציעא, דף נט' עמוד א'):

"אמר רבי חלבו:לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו,שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר "ולאברהם הטיב בעבורה".

סטירת הלחי ש"העניק" הנאשם לאשתו, הינה סטירת לחי לערכים אלו.

לעיתים, במהלך חיי הנישואין שורר מתח בין איש לאשתו. מדובר במהלך טבעי ורגיל שגליו שוקטים לאחר זמן והאהבה חוזרת לשרור בבית המשותף. המעבר בין ויכוח לגיטימי ורגיל בין בני זוג לבין הרמת יד הוא קשה וחד, וכגודלו ורוחבו של הגבול, כך גודלו ורוחבו של הגמול על מעשה זה.

לאחר ששקלתי את הפגיעה בערך המוגן, את נסיבות העבירה, זמנה ופרטיה, הרי שלטעמי, מתחם הענישה ההולם צריך שינוע בין שרות משמעותי לתועלת הציבור למאסר בפועל בן חודשים מספר, אך אין לשלול מקרה של אי הרשעה בעניין זה.

עד עתה עסקנו ב"מעשה", ומעתה ואילך- ב"עושה".

העונש המתאים

הנאשם, יליד 1972, בן 41 שנים נשוי למתלוננת ואב לילדים. עברו נקי ונטול הרשעות.

התסקיר מלמדנו כי הנאשם אינו רואה טעם בטיפול כזה או אחר בשל ראייתו כי כיום "הכל בסדר" בבית משפחת דעיס, היא משפחתו שלו.

כל עוד, לא הונחו בפניי ראיות לסתור הנחה זו, אקבלה כנתון עובדתי וכך אתייחס לעניין זה.

על פי חוות דעת הממונה על עבודות השירות, הנאשם אינו כשיר לביצוען מאחר ולשיטתו הוא קרבן של הנסיבות והעבירה בוצעה ב"טעות". לדבריו של הממונה, הנאשם הצהיר בפניו כי הוא חולה, לא עובד ולא מוכן לבצע עבודות שירות.

במקרה זה, ישנה זהות בין התסקיר שהוגש בעניינו של הנאשם לבין חוות הדעת של הממונה על עבודות השירות. זהות זו מובילה למסקנה כי הנאשם ממזער את חלקו וכי הוא אינו רואה כל צורך בטיפול או הענישה מרתיעה, מאחר וכל העניין, לדבריו, מקורו בטעות. תסקיר משלים שהוגש ביום 23.2.14, חוזר ונמנע מהמלצה

איני יכול לכפות על הנאשם טיפול, אך ביכולתי להטיל עליו ענישה באמצעים שונים שיש בה כדי להרתיעו בעתיד מפני ביצוע עבירות כגון דא.

אני סבור כי בדרך כלל, הרשעה, שהינה, כידוע, הכלל במלאכת הענישה, מקומה ראוי בתיקים מעין אלו, וזאת לאור חומרת העבירות כפי שהיא עולה מכתב האישום.

אולם על אף כל אלו, אני סבור כי אין להרשיע את הנאשם.

ראיתי לנכון להשתמש בסמכות הנתונה לי על ידי החוק לחרוג ממתחם הענישה כלפי הצד המקל במקרה בו הנאשם השתקם או אם קיים סיכוי של ממש שישתקם.

שיקום, לטעמי, לא חייב להתבצע באמצעות גורמים חיצוניים כהליך גמילה, שרות המבחן וכדו'. לעיתים, השיקום הוא שיקום עצמי המתבצע דרך עבודה עצמית של הנאשם והמבוסס על כוח רצונו של האדם.

שמעתי ברוב קשב את דבריו של הנאשם. ראיתי לפניי אדם, העומד בוש ונכלם אל מול מעשיו ומבקש כי לא יוטל בו אות הקין של ההרשעה על מנת שיוכל להמשיך ולפרנס את משפחתו.

אין מדובר באדם למוד מפגשים וחיכוכים עם המערכת המשפטית, אלא אדם שזו פגישתו הראשונה עם בית המשפט כשהוא נושא בתואר "נאשם".

אני סבור, לאור המפורט לעיל, כי ניתן להסיק שהנאשם עבר הליך של שיקום.

שיקום, ככל חזרה בתשובה, מקורו בהכרת החטא, בהכרת חומרתו ובתחושה כי מדובר בנקודת מפנה שממנה ואילך "ימריא" החוטא מעלה לדרך חדשה, הבאה לידי ביטוי בחיים זוגיים תקינים של בני הזוג דעיס.

בהלכת כתב (ראו ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3), 337, 342, 344) נקבע כי:

"הכלל הוא כי להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען ההיפך, שומה עליו לשכנע את בית המשפט, ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי"

לטעמי, במקרה דנן, גוברים שיקולי השיקום על השיקולים שבאינטרס הציבורי. הנאשם הינו נהג מונית, והרשעתו עשוייה לפגוע בו באופן שלא יותר לו לעסוק בתחום זה בעתיד. זו פגיעה חמורה וקשה המתפרסת גם לעברם של בני המשפחה הסמוכים לשולחנו של הנאשם, כך שלטעמי במקרה דנן, גוברים שיקולי השיקום על שיקולי ההלימה, ועל כן יש מקום שלא להרשיעו בדין.

כך בכלל, וכך גם במקרה דנן.

שוכנעתי, כאמור, כי הרשעתו של הנאשם שלפניי תפגע קשות בשיקולי שיקומו (במתכונתם הרחבה, כמפורט לעיל), וכי שיקול זה גובר במקרה זה על שיקולי ההרתעה והגמול.

נסיבותיו של הנאשם שלפניי, מציבות אותו ברף התחתון של המתחם הראוי, כמו גם נסיבותיה של העבירות שעבר.

שקלתי את הפגיעה במתלוננת שהתרחשה במעשה עבירה זה, כמו גם זמנה של העבירה (יוני 2009 – לפני למעלה מארבע שנים), העובדה כי מאז לא נפתחו תיקים פליליים חדשים, ויתר הנתונים הצריכים לעניין, ולאור כל אלו, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

1. אני מבטל בזאת את הרשעתו של הנאשם, כאמור וכמפורט.
2. מאה וחמישים (150) שעות שרות לתועלת הציבור על פי תוכנית שיערוך שרות המבחן עד ליום 1.5.14 ויעבירנה לאישורי.
3. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 4,000 ₪ שלא לעבור על העבירה בה הורשע תוך שנה מהיום. לא יחתום הנאשם- ייאסר למשך 10 ימים.
4. צו מבחן לשנה מיום מתן גזר הדין.
5. גזר הדין ייהפך לסופי לאחר אישורה של תוכנית השל"צ, כאמור.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מאישור תוכנית השל"צ.

ניתן היום, ב' אדר ב תשע"ד, 04 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.