ס"ע - 35753-06-10

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר

נציג ציבור (עובדים) – מר יצחק גבאי

נציג ציבור (מעסיקים) – מר גדעון דרמן

התובעים ע"י ב"כ: עוה"ד יוסי כץ

הנתבעת ע"י ב"כ: עוה"ד אלון עזרא

פסק דין

פתח דבר

בפסק דין זה עלינו להכריע בשאלת זכותם של התובעים לזכויות הנובעות מהסכם שכר, שנחתם לאחר פרישתם (המוקדמת) מעבודתם בנתבעת ואשר תקופת חלותו חופפת בחלקה לתקופה בה היו עדיין עובדי הנתבעת.

רקע עובדתי

1. עד לחודש דצמבר 1989 הייתה הרכבת יחידת סמך במשרד התחבורה. בשנת 1990 הוקמה רשות הנמלים והרכבות ועובדי הרכבת הפכו לעובדי הרשות. ביום 1.7.2003 פוצלה הרשות ויחידת הרכבת ברשות הפכה לחברה ממשלתית.
2. ביום 26.6.03, עם המעבר מיחידה ברשות הנמלים והרכבות לחברה ממשלתית נחתם בין חברת הרכבת להסתדרות העובדים הכללית החדשה וועד עובדי הרכבת, הסכם שכר במסגרתו הוסכם על הנהגת תוכנית התייעלות במסגרתה היו אמורים לסיים את עבודתם 150 עובדים עד ליום 31.12.2005.
3. תוכנית ההתייעלות לא יצאה אל הפועל, בין היתר לנוכח הליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים, אלא רק בשנת 2008.
4. התובעים, 53 במספר, עבדו בנתבעת עד לפרישתם במועדים שונים בשנים 2008-2009. כל התובעים פרשו בהסכמה, במסגרת הסכם קיבוצי מיוחד מיום 25.3.2008 שנועד ליישם את תוכנית ההתייעלות שהוסכם עליה בשנת 2003 (להלן – הסכם הפרישה). הסכם הפרישה קבע תוכנית פרישה מוקדמת מרצון, ופירט את מכלול זכויותיהם לעת פרישה ובכלל זה, בין היתר, את זכותם לפנסיה מוקדמת מהנתבעת, עד למועד אירוע מזכה מקרן הפנסיה בה בוטחו זכויותיהם הפנסיוניות וזכותם למענק הסתגלות.
5. לקראת הפרישה ניתן לכל אחד מהמיועדים לפרישה הסבר בדבר מכלול הזכויות שמקנה להם הסכם הפרישה, לרבות הדמיה (סימולציה) של השכר הקובע לפנסיה המוקדמת. כל אחד מהתובעים חתם עם הנתבעת על הסכם פרישה מרצון ולצידו חתם על כתב ויתור וסילוק, בו הצהיר כי עם קבלת תנאי הסכם הפרישה אין ולא יהיו לו תביעות כנגד הנתבעת.
6. ביום 28.1.2010, בסמוך לאחר פרישתו של אחרון הפורשים לפי הסכם הפרישה המוקדמת, נחתם בנתבעת הסכם קיבוצי מיוחד שעיקרו תוספת שכר לעובדי הנתבעת, ותקופת תחולתו הינה מיום 1.1.2006 ועד ליום 30.6.2011 (להלן – הסכם השכר).
7. בהתאם להסכם השכר, זכאים עובדי הנתבעת, בין היתר, לתוספת שכר אחוזית בשיעור של 4% בתחולה מיום 1.1.2008, אשר מהווה שכר לכל דבר ועניין. תוספת שכר זו היא העומדת במרכז הדיון שלפנינו.

טענות הצדדים

1. לטענת התובעים, מכיוון שתקופת תחולתו של ההסכם חופפת במידת מה לתקופת עבודתם בנתבעת, בטרם פרשו ממנה – כל אחד בהתאם למועד פרישתו - הרי שהם זכאים לתוספת השכר בהתאם להסכם. בתחילת ההליך השתרעה התביעה הן על ערכה של תוספת השכר בתקופת עבודתם מיום 1.1.2008 ועד מועד פרישתם והן על השפעתה של תוספת השכר על הפנסיה שהם מקבלים מהנתבעת בתקופת הפרישה המוקדמת. לעת סיום שלב ההוכחות, התחוור לתובעים כי הפנסיה המוקדמת ממילא משולמת להם על בסיס שכרם בשנת 2003 (בהתאם לאמור בהסכם הפרישה). לכן, גם אם הם זכאים לתוספת השכר הקבועה בהסכם השכר, אין בכך כדי לשנות את גובהם של תשלומי הפנסיה המוקדמת. לפיכך, בסיכומיהם הודיעו התובעים כי הם מצמצמים את התביעה לשווי תוספת השכר, לרבות זכויות נלוות, החל מיום 1.1.2008 ועד מועד פרישתו המוקדמת של כל אחד מהם. נזכיר, כי כל התובעים פרשו בשנים 2008-2009.
2. התובעים מסתמכים בתביעתם זו על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שתובא להלן ולפיה יש לפרש הסכם שכר שתחולתו רטרואקטיבית, כחל גם על עובדים שעבדו בתקופת תחולתו, אף אם נכון למועד חתימת ההסכם אינם עובדים עוד, זאת כל עוד לא נקבע אחרת בהסכם. בהתאם, לשיטתם הסכם השכר חל עליהם והם זכאים לתוספת השכר מכוחו. בנוסף, הם מפנים להקשר התעשייתי ולנהוג בנתבעת, לפיו הסכמי שכר הוחלו אף על פורשים אלא אם נקבע אחרת.
3. התובעים מבקשים כי נתעלם מכתבי הויתור ביחס לתביעה דנן, שכן כתבי הויתור אינם יכולים לחול אלא על זכות קיימת במועד החתימה ואילו במקרה הנדון עסקינן בזכות שטרם קמה במועד חתימתם על כתב הויתור. זאת ועוד – ממילא אין ליתן תוקף לויתור עובד על זכות, המגיעה לו מכוחו של הסכם קיבוצי.
4. הנתבעת טוענת, כי יש לפרש את המושג "עובדים" בהסכם כמתייחס למי שהיה במעמד זה במועד חתימת ההסכם, אלא אם נקבע אחרת.
5. לטענת הנתבעת, התובעים פרשו במסגרת הסכם מיטיב אשר מיצה ברוחב לב את כלל זכויותיהם מהנתבעת ובהתאם אף חתמו על כתב ויתור אשר יש ליתן לו תוקף מלא ולקבוע כי הוא חל אף על התביעה דנן.
6. עוד טוענת הנתבעת, כי יש לקרוא את הסכם הפרישה והסכם השכר כמכלול, כאשר הסכם הפרישה נועד למצות את זכויות הפורשים מהנתבעת ואף מתייחס אליהם כאילו פרשו בשנת 2003. לכן, הם אינם זכאים לזכויות מכוחו של הסכם השכר, שנחתם בשנת 2010, לאחר פרישתם.

ההליך שהתקיים בפנינו

1. התביעה הוגשה במקור על ידי 49 תובעים, לפי רשימה שצורפה כנספח א' לכתב התביעה. בתגובה לכתב התביעה, הגישה הנתבעת בקשה לסילוקה על הסף וזאת בגין שתי עילות: מניעות הנובעת מכתבי הויתור עליהם חתמו כל התובעים וחובת התובעים לכמת את תביעתם. בהחלטה מיום 28.10.10 נקבע כי סוגיית נפקותם של כתבי הויתור תוכרע במסגרת פסק הדין. עוד נקבע, על יסוד הנימוקים שפורטו בהחלטה, כי על התובעים לכמת את תביעתם נכון למועד הגשתם התביעה ולפיכך הורינו להם להגיש כתב תביעה מתוקן.
2. בכתב התביעה המתוקן העמידו התובעים את סכומי התביעה על סך 25,000 ₪ לתובע, זאת, למרות שברי כי קיימים ביניהם הבדלים לכל הפחות נוכח הבדלים בשכרם ונוכח המועדים השונים בהם פרשו מעבודתם. בדיון מקדמי טען ב"כ התובעים כי במסגרת התצהירים הם יכמתו את התביעה באופן פרטני ביחס לכל עובד נכון למועד הגשת התביעה, אך בסופו של דבר לא עשו כן.
3. עד שלב ההוכחות נוספו 4 תובעים, כך שמספרם עומד על 53 תובעים – שמותיהם ופרטיהם מפורטים בהודעה שהוגשה לתיק ביום 6.4.11 (בצירוף פתק נושא תאריך 31.3.11). כל התובעים צורפו להליך בהסכמת הצדדים.
4. מטעם התביעה נשמעו העדויות הבאות: מר אבי אדרי – מחזיק תיק הרכבת בהסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן – נציג ההסתדרות), גב' גילה אדרעי – שהיתה במועדים הרלוונטיים יו"ר ועד הפקידים בנתבעת, וכן שניים מהתובעים: גב' תמר גימלשטיין, שבתפקידה האחרון בנתבעת היתה ממונה ארצית משאבי אנוש בחטיבת נוסעים ומר שאול עוקיש, אשר שימש כיו"ר הועד הארצי של עובדי הנתבעת. מיד נאמר שבעדותם של שלושת העדים האחרונים לא היה כדי לשפוך אור על הנקודות העובדתיות שבמחלוקת, שהן מועטות, אם בכלל קיימות, ולכן לא תימצא בפסק דיננו להלן התייחסות לעדותיהם.

מטעם הנתבעת נשמעו עדויותיהן של גב' לליב ברעם-אלקיים, מנהלת אגף כלכלה וסמנכ"ל כספים בפועל (להלן – סמנכ"ל כספים) ושל גב' סער בר יוסף, מרכזת הפנסיה באגף משאבי אנוש בנתבעת (להלן – מרכזת הפנסיה).

1. בתום שמיעת עדויות הצדדים, ונוכח מחלוקת חדשה שנתגלעה במהלכו של הדיון בשאלת בסיס השכר הקובע לפיו חושבה הפנסיה המוקדמת של התובעים, הסכימו הצדדים על החלפת מסמכים נוספים, בטרם יסכמו בכתב טענותיהם. כאמור, וכעולה מסיכומי התובעים, לאחר שקיבלו את המסמכים המוסכמים באותו דיון, חזרו בהם מהטענה כי יש לתוספת השכר הנדונה השפעה על הפנסיה המוקדמת שהם מקבלים ולפיכך צמצמו את תביעתם לערכה של התוספת מיום 1.1.2008 ולתקופת עבודתם בלבד.

נפנה אפוא לדון בטענות הצדדים.

דיון והכרעה

א. תחולת הסכם השכר על התובעים והיחס בין הסכם הפרישה להסכם השכר.

1. אלו הן ההוראות הרלוונטיות מהסכם השכר:

חלק ג' להסכם, שנושאו "תוקף ההסכם", קובע בסע' 4 כך:

"4. תקופת הסכם זה לחמש שנים ושישה חודשים החל מיום 1.1.2006 ועד ליום 30.6.2011 (להלן: "תקופת ההסכם"), למעט בסעיפים בהם הוגדר במפורש אחרת בהסכם זה...".

חלק ד' להסכם, שנושאו "תחולת ההסכם", קובע בסעיף 5 כך:

"5. התנאים, ההטבות והתשלומים על פי הסכם זה והנובעים ממנו יחולו על עובדי החברה, המועסקים במסגרת ההסכם הקיבוצי, כל עובד בהתאם להוראות הרלוונטיות לגביו".

חלק ו' להסכם, שנושאו "תוספת שכר", קובע בסעיפים 8-9 כך:

"8. במשכורת חודש פברואר 2010 המשולמת בחודש מרץ 2010 יהיה זכאי כל עובד אשר חל עליו הסכם זה, בהתאם לתקופת העסקתו החל מיום 1.1.08, וכן כל מי שיתקבל לחברה בעתיד, לתוספת שכר אחוזית בשיעור של 4% בתחולה מיום 1.1.2008 (עובדים אשר החלו עבודתם לאחר יום 1.1.08 יקבלו את תוספת השכר החל ממועד תחילת עבודתם בלבד)...

9. תוספת השכר תהווה שכר לכל דבר ועניין...תוספת השכר תובא בחשבון לצורך תשלום פיצויי פיטורים...לצורך ערך השעה לכל דבר ועניין....ויעשו בגינה הפרשות לקרן השתלמות ולקופות גמל".

חלק ח' להסכם, שנושאו "מענק חתימה", קובע בסעיף 13 כך:

"13. עובדי החברה עליהם חל הסכם זה המועסקים בחברה במועד הקובע יהיו זכאים למענק חד פעמי – "מענק חתימה" בסך של 1,300 ₪ לעובד...".

1. טוענים התובעים, שמכיוון שתקופת ההסכם הינה מיום 1.1.2006 הרי שיש להחילו על כל מי שהיה עובד החברה בתקופת תחולתו, גם אם בינתיים פרש מעבודתו. טוענת הנתבעת ש"עובדי החברה" עליהם חל ההסכם, הינם עובדי החברה במועד חתימתו, אלא אם נאמר אחרת.

במחלוקת זו, הדין הוא עם התובעים, כפי שנפרט להלן.

1. בית הדין הארצי לעבודה נתן דעתו זה מכבר בסוגיה זו וקבע כי מקום בו הסכם קיבוצי הינו בעל תוקף רטרואקטיבי (וראה סע' 11 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, המאפשר זאת), הרי שיש להחילו על כלל העובדים שעבדו בתקופת תחולת ההסכם, גם אם במועד חתימתו כבר נפסקה עבודתם, כל זאת אם לא נאמר אחרת בהסכם וראה:

"בהסכם הקיבוצי נקבע תאריך לתחילתו, והוא 1.4.1970 מכאן שיש לפרש את ההסכם הקיבוצי וליישמו, כאילו נעשה ביום 1.4.1970, ולעניין התחולה הפרסונלית - יש לפרש את הדיבור "עובד" בהתאם לכך, היינו כמכוון למי שהיה מועבד באותו תאריך."

דבע לג/3-56, לג/2-7 מדינת ישראל – וילהלם רוזנבלט (1973), פדע ה, 42, 48.

ועוד ראו:

"כללו של דבר: משנקבע בהסכם הקיבוצי כי תחילת תוקפו מיום 1.1.1972, ומשאין פסול בקביעה זאת שבהסכם הקיבוצי, קובע לעניין חלותו של ההסכם הקיבוצי...סע' 15 לחוק הסכמים קיבוציים, והגדרת "עובד" בהסכם הקיבוצי עצמו. לשון אחר: ההסכם הקיבוצי חל על כל מי שביום 1.1.1972 היה "עובד קבוע או בתקופת ניסיון..."כאמור בהסכם הקיבוצי"

דבע לד/3-30 ערד תעשיות כימיות בע"מ – משה עזריה (1974), פד"ע ה 431, 441.

הלכות אלה עולות בקנה אחד גם עם ההכרה בזכותו של ארגון עובדים לייצג במסגרת משא ומתן קיבוצי ובמקרה הצורך אף לנקוט בצעדים ארגוניים, לקידום זכויותיהם של עובדים שכבר פרשו לגמלאות. ראו: בג"צ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי (28.4.11) והאסמכתאות הרבות המובאות שם.

1. הסכם קיבוצי הינו חוזה מסוג מיוחד. על פי דין הוא חל לא רק על היחסים שבין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, החתומים על ההסכם (ובמקרה שלפנינו, הנתבעת וההסתדרות), אלא גם על יחסי העבודה האישיים בין כל עובד ועובד לבין מעסיקו. מקובל להבחין בין הוראות ביחסים שבין הצדדים להסכם, הנודעות כהוראות אובליגטוריות, לבין הוראות הנשאבות לחוזה העבודה האישי של כל עובד, הנודעות כהוראות נורמטיביות (לאבחנה בין שני סוגי ההוראות, ראו: דב"ע מו/ 8-7 מונטנה - חברת החשמל לישראל בע"מ, פד"ע יח 245, 250).
2. סיווג ההוראה הנדונה – האם אובליגטורית או נורמטיבית – משליכה על אופן פרשנותה. בעוד שהוראה אובליגטורית תפורש בדרך המקובלת לפרשנות חוזה, הנותנת משקל רב לאומד דעת הצדדים, הרי שלהוראה נורמטיבית, היוצרת זכויות וחובות לצדדים/עובדים שאינם צד להסכם, ניתן מעמד מקביל לדבר חקיקה ולכן פרשנותה תתבסס במידה רבה יותר על תכליתו האובייקטיבית של ההסכם (דב"ע לא/1-4 בנק אוצר לחייל בע"מ – מרכז הסתדרות הפקידים, פד"ע ב 260, 268; דב"ע נו/ 4-15 מועצת פועלי רחובות - מכון ויצמן למדע, פדי ל (1) 163). יחד עם זאת, כפי שדבר חקיקה יפורש בין היתר לאור כוונת המחוקק, כך גם "כוונת הצדדים – המפורשת או המשתמעת מן החוזה ומנסיבותיו – היא שתהווה את המצפן לקביעת זכותו של האדם השלישי" (ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה) שער חמישי: חוזה לטובת אדם שלישי, בעמ' 586 וראה גם: א' ברק, פרשנות במשפט – החוזה (תשס"א) שער רביעי: תכלית החוזה, עמ' 391).
3. סעיפים 5 ו-8 להסכם השכר הנדון, הינם סעיפים נורמטיביים במהותם, דהיינו, סעיפים שהוראתם נשאבת לחוזה האישי של כל עובד ועובד בנתבעת. הסעיף העומד לפרשנות הינו זה הקובע את תחולת ההסכם על "עובדי החברה, המועסקים במסגרת ההסכם הקיבוצי". מיד נעיר, כי אין אנו מוצאים רבותא לסוגיה שבפנינו, במילים "המועסקים במסגרת ההסכם הקיבוצי", שכן נראה כי אין מילים אלו מוסיפות אלא לצורך אבחנה בין עובדים המועסקים בחוזים אישיים (ראה חלק ט' להסכם השכר) לבין עובדים המועסקים במסגרת הקיבוצית. אבחנה זו אינה רלוונטית לענייננו ולכן לדידנו כאילו נאמר בסעיף התחולה "עובדי החברה" ותו לא. ממילא שככל שנכריע שהדיבור "עובדי החברה" מתייחס אף לתובעים, הרי שאין חולק כי הם עבדו במסגרת ההסכמים הקיבוציים.

לשון החוזה יכולה לשאת את הפרשנויות המוצעות על ידי כל אחד מהצדדים, זאת כנובע מהשאלה ביחס לאיזה מועד נבחן מי הם "עובדי החברה" – האם ביחס למועד חתימת החוזה, שמא ביחס לתקופת תחולתו.

1. תכלית ההסכם תסייע לנו בחילוץ הפרשנות הנכונה ביותר מבין השתיים האפשריות כאמור (ע"א 4869/96 מליליין בע"מ נ' The Harper Group, פ"ד נב(1) 845, 856; ע"א 3804/90 דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ, פ"ד מו(5) 209, 213); ע"א 2553/01 ארגון מגדלי הירקות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)).
2. תכליתם האובייקטיבית של הסכם השכר בכלל ושל הוראת סעיף 8 בפרט, הינה להסדיר את תנאי השכר של עובדי החברה לתקופה המתחילה ביום 1.1.2006 ועד ליום 30.6.2011, זאת כפי שעולה במפורש מהמבוא להסכם. אין חולק כי המשא ומתן על הסכם השכר הנוכחי החל כבר בשנת 2008 ונמשך תקופה ממושכת, כפי שקורה לעיתים קרובות. בהתאם, פָרשו הצדדים את הסכמותיהם לתקופה שמתחילה בשנת 2008 ובדרך זו הביאו לכדי ביטוי עמדתם שהזמן שחלף במסגרת ניהול המשא ומתן לחתימת ההסכם לא יפגע בהסדרת תנאי שכרם של העובדים ביחס לאותה תקופה.
3. לשון אחר – הסכמת הצדדים להחיל את תוספת השכר רטרואקטיבית משנת 2008 מבטאת את הכוונה לשפר את תנאי השכר של העובדים ממועד זה ואילך. כפי שציטטנו מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה לעיל, יש לראות במועד תחילת תוקפו של ההסכם כמועד חתימת ההסכם, אלא אם נקבע אחרת.
4. הוראה אחרת בהסכם, (שצוטטה לעיל, בדבר "מענק חתימה"), תכליתה היא הענקת מענק כספי לעובדים המועסקים במועד חתימת ההסכם. הוראה זו מלמדת אותנו כי מקום בו רצו הצדדים לתחום את תחולת הזכות לעובדים הקיימים במועד חתימת ההסכם בלבד, עשו כן באופן מפורש בקובעם כי המענק ישולם לעובדי החברה המועסקים בחברה במועד הקובע, הוא מועד חתימת ההסכם (ראה סע' 13 ופרק ההגדרות בהסכם השכר), ומכלל הן שומעים את הלאו. טוענת הנתבעת ביחס לכך, שכוונת סעיף זה הינה להבחין בין עובדים שיתקבלו בעתיד לבין עובדים קיימים, אלא שגם בטענה זו של הנתבעת גלומה ההבנה שהוראת הדיבור "עובדים" בהסכם קיבוצי הינה דינאמית, משמע - ככל שלא יאמר אחרת, הזכויות שנקבעו בהסכם יחולו על כל עובד שיעבוד בנתבעת בתקופת תחולתו של ההסכם, גם אם לא עבד בה במועד החתימה על ההסכם. אין כל יסוד אפוא לתחימתו של המושג "עובדים" ביחס לעתיד בלבד, כי אם יש לעשות כן ביחס לכל תקופת תחולתו של ההסכם – לעבר ולעתיד.
5. האם הוכח בפנינו שכוונתם הסובייקטיבית של הצדדים להסכם היתה שונה מהמסקנה אליה הגענו לעיל, לנוכח לשונו של ההסכם? התשובה לכך היא בשלילה.

אין מחלוקת כי מהלך המשא ומתן לקראת החתימה על הסכם השכר, דרשה הנתבעת מההסתדרות לקבוע בהסכם שהוא לא יחול על מי שכבר פרש מהנתבעת במועד חתימת ההסכם (סע' 2 לתצהיר נציג ההסתדרות; סע' 32 לתצהיר סמנכ"ל הכספים). אף אין מחלוקת כי נציג ההסתדרות סירב לכך וכי בסופו של דבר לא נוספה להסכם הוראה כאמור. בין הצדדים מחלוקת, שהיא שולית בעינינו, ביחס לשאלה מדוע סירב נציג ההסתדרות להוסיף את ההוראה האמורה – האם מחמת "נראות ציבורית", כטענת סמנכ"ל הכספים, שמא על מנת שלא לחסום את זכות התביעה בפני הגמלאים (בהם התובעים), כטענת נציג ההסתדרות. מכל מקום, עלה בבירור מעדותו של נציג ההסתדרות בפנינו שההסתדרות בחרה במודע שלא לנקוט עמדה מוצהרת ביחס לסוגיה זו של תחולת ההסכם על התובעים ועובדים לשעבר כמותם. אין בכך כדי ללמד שכוונת ההסתדרות היתה שלא להחיל את ההסכם על הגמלאים שעוד עבדו בתקופת תחולתו. כך, אל מול כוונתה המפורשת של הנתבעת עומדת הימנעותה של ההסתדרות מנקיטת עמדה. לפיכך, אין בפנינו כוונה מפורשת של שני הצדדים להסכם, אשר ניתן לפרש לאורה את הוראותיו.

נעיר, כי למעשה, בהליך דנן מבקשת הנתבעת מעמנו להוסיף להסכם השכר את התניה שההסתדרות סירבה במפורש להוסיף לו. ברי כי כזאת לא נוכל לעשות.

1. לבסוף, גם אם היה ממש בטענת הנתבעת כי במהלך המו"מ התקיימה "הסכמה קיבוצית" באשר לאי תחולת הסכם השכר על גמלאים, הרי שמדובר בהסכמה שלא קיבלה ביטוי בהסכם וממילא שאז, בהינתן שמדובר בהוראה נורמטיבית בחוזה, היינו נותנים תוקף לתכליתה האובייקטיבית על פני כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים לחוזה, על יסוד כל שפירטנו לעיל.
2. נניח כעת, על יסוד האמור עד כה, שהתובעים היו עובדי החברה בשנת 2008 ופרשו בשנת 2009 שלא במסגרת הסכם לפרישה מוקדמת בתנאים מיטיבים, דהיינו בדרך של הפסקת עבודה פרטנית יזומה על ידי מי מהצדדים או בדרך של פרישה לפנסיה מחמת גיל או בכל דרך אחרת. במקרה כזה, לפי פסיקת בית הדין הארצי שהובאה לעיל וניתוח לשונו של הסכם השכר, לאור תכליתו, לא היה יכול לעלות ספק כי התובעים היו זכאים לתוספת השכר שנקבעה בהסכם. הספק מתעורר אפוא נוכח העובדה שהתובעים פרשו לפנסיה מוקדמת, כשמקורן הנורמטיבי של זכויות הפרישה שקיבלו מעוגן בהסכם קיבוצי אחר, הוא הסכם הפרישה, אשר היטיב עימם באופן ניכר. מכאן, מגיעים אנו לדון בשאלה – האם קריאת הסכם הפרישה והסכם השכר כמכלול, מובילה למסקנה כי אין להחיל את הסכם השכר על התובעים. נקדים ונציין, כי אף לשאלה זו נשיב בשלילה, כפי שנפרט להלן.
3. לא זו בלבד שלא מצאנו בהסכם הפרישה כל הוראה המסייגת את תחולתו של הסכם השכר על התובעים, אלא שקיימת בו הוראה מפורשת הקובעת כי "אין באמור בהסכם זה כדי לגרוע ו/או לפגוע ו/או למעט מהוראות כל ההסכמים ו/או ההסדרים ו/או הנוהגים והמנהגים החלים...למעט אם נקבע מפורשות אחרת בהסכם זה" (סע' 31 להסכם הפרישה).
4. הסכם הפרישה אף אינו קובע כי יש בו כדי למצות את תביעותיהם ו/או זכויותיהם של הפורשים על פיו, מהנתבעת (בשונה מכתב הויתור, אודותיו להלן).
5. אין אפוא כל סתירה בין הוראות ההסכמים הנדונים ועל כן אין העובד נדרש לבחור ביניהם (ראה סע' 23 לחוק הסכמים קיבוציים). אף כי מצאנו הגיון רב בטענת הנתבעת ולפיה לאחר שפרשו התובעים בתנאי פרישה משופרים ומיטיבים עד מאוד (ואין רבותא אם תנאים דומים קיימים במקומות נוספים בשירות הציבורי, כטענת התובעים), יש לראות במכלול תנאי הפרישה כעסקת חבילה ממצה של זכויותיהם, הרי שלא מצאנו לטענה הגיונית זו ביטוי מפורש בהסכמים. לא מצאנו כל עיגון בהסכם הפרישה לטענה כי יש לראות בו "חבילה כוללת וממצה שלאחריה אין עוד דבר", כלשון הנתבעת בסיכומיה ואין בית הדין מוסמך להוסיף על הוראותיו של הסכם קיבוצי תניה שלא נזכרת בו, מן הטעם שמצא בה הגיון.
6. ועוד מצאנו להעיר הערה אחרונה באשר להסכם הפרישה, נוכח טענת הנתבעת כי הקניית הזכות לתוספת שכר לפי הסכם השכר מהווה כפל על הוראת הסכם הפרישה הקובעת עדכון של שכר 2003 ב-2% לשנה. אין בטענה זו ממש, שכן מדובר במנגנוני עדכון שכר לתקופות שונות: הוראת הסכם השכר עוסקת בשכר לתקופת העבודה של התובעים החל מיום 1.1.2008 ועד מועד פרישתם ואילו הוראת הסכם הפרישה קובעת מנגנון עדכון לשכר 2003 לצורך הפנסיה המוקדמת בלבד, ממועד פרישתם ועד מועד הזכאות לפנסיה מקרן הפנסיה.
7. בטרם סיום פרק זה נתייחס לשתי סוגיות נוספות שעלו בטענות הצדדים:

באשר למסגרת עלות ההסכם – טענה בפנינו הנתבעת ואף הוכיחה טענתה, שכאשר חישבה את מסגרת עלות ההסכם לא לקחה בחשבון את הפורשים כזכאים לזכויות הקבועות בהסכם. בהתאם אושר ההסכם, לנוכח מסגרת עלותו, על ידי רשות החברות הממשלתיות והממונה על השכר במשרד האוצר. החלת ההסכם על התובעים תהווה לפיכך, לשיטת הנתבעת, חריגה ממסגרת העלות המאושרת ולכן גם נוגדת את סע' 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985. טענה זו אינה במישור היחסים שבין הצדדים שבפנינו ואף לא במישור היחסים שבין הצדדים להסכם הקיבוצי הנדון. שגיאה של הנתבעת בקביעת מסגרת עלות ההסכם אינה יכולה למנוע מהעובדים הנהנים מההסכם את זכויותיהם על פיו. יתרה מכך, ביחס למענק החתימה, לגביו ביקשה הנתבעת להגדיר את מסגרת העלות באופן שיחייב גם את הצד שכנגד, עשתה כן במפורש כאשר קבעה בהסכם כי "הסך הכולל של מענק החתימה שישולם לכלל העובדים הזכאים לא יעלה בכל מקרה על 2,280,000..." (סע' 13 להסכם).

באשר להסכמים אחרים שנחתמו בנתבעת – שני הצדדים הציגו בפנינו הסכם קיבוצי לשנים 1999-2002 אשר נחתם ביום 5.9.2001 (נספח 5 לתצהירי הנתבעת; ת/5), כל אחד ביקש לראות בו תמיכה בטענותיו ביחס להחלת/אי החלת הסכמים באופן רטרואקטיבי על עובדים שפרשו במועד חתימת ההסכם. בהסכם לשנים 1999-2002 נקבע כי טבלאות הדירוג והשכר יוחלפו החל מיום 1.4.2001 ולטענת הנתבעת עובדים שפרשו לאחר מועד זה ולפני מועד החתימה על ההסכם, לא נהנו מטבלאות הדירוג המעודכנות. בשונה מהנתבעת, אנו דווקא מוצאים באותו הסכם תימוכין לטענת התובעים, שכן הסעיף המורה על תוספת השכר מתייחס ל"מי שהיה עובד רכבת ישראל ביום 1.1.2001 ואילך" ומכאן שיש ממש בטענת התובעים כי מקום בו רצו למנוע תחולת ההסכם על מי שהיה עובד בכל תקופת תוקפו, עשו כן בהוראה מפורשת. לא הובאו בהליך שבפנינו די ראיות אודות התנהגות הצדדים נוכח אותם הסכמים ותקפותה המשפטית של התנהגות זו, ולכן התייחסותנו לעיל נוגעת ללשון ההסכמים בלבד.

1. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי את המילים "עובדי החברה המועסקים במסגרת ההסכם הקיבוצי", בסע' 5 להסכם השכר, יש לקרוא בהתאם לתקופת ההסכם, דהיינו עובדי החברה בתקופה שבין 1.1.2006 ועד 30.6.2011.
2. משמעות הדברים היא, כי התובעים זכאים לתוספת השכר, על המשמעויות הנלוות שלה, הכל כאמור בסע' 8-9 להסכם, וזאת לתקופה שמיום 1.1.2008 ועד למועד פרישתו של כל אחד מהתובעים.

ב. תוקפם של כתבי הויתור והסילוק

1. אין חולק שכל אחד מהתובעים חתם על הסכם פרישה פרטני, הכולל הוראת ויתור וסילוק ולפיה בכפוף לקבלת תנאי הפרישה הקבועים בהסכם לא תהיינה לו כנגד הנתבעת כל דרישה או תביעה הנובעת מתקופת עבודתו או סיום עבודתו. אף אין מחלוקת כי כל עובד קיבל הסברים מפורטים אודות זכויותיו לעת פרישה, לרבות הדמיית שכרו לתקופת הפרישה המוקדמת וערכן של יתר הזכויות המוקנות לו על פי הסכם הפרישה (נספח 6 לתצהירי הנתבעת, להלן – הסכמי הפרישה הפרטניים).
2. אלא שאין אנו מוצאים כי יש בכתבי ויתור אלו כדי לגבור על זכותם של התובעים לתוספת השכר על פי הסכם השכר, כפי שקבענו אותה לעיל וזאת מחמת שני טעמים עיקריים:

האחד, בשונה מיתר הוראות הסכם הפרישה הפרטני (הקובעות את זכויות העובד לעת פרישה), כתבי הויתור אינם מעוגנים בהסכם הפרישה הקיבוצי. אין בהסכם הפרישה הקיבוצי כל הפניה לחובת העובד לחתום על כתב הויתור או הוראה הקובעת כי עם קבלת תנאי הפרישה מוותר העובד על כל דרישה או תביעה. מכאן, שההוראה בהסכם הפרישה הפרטני, שעניינה ויתור וסילוק, הינה הוראה בהסכם אישי בלבד וכנגדה עומדת הוראה בהסכם קיבוצי, אשר כבר קבענו לעיל כי הינה חלה על התובעים. כאמור בסע' 20 לחוק הסכמים קיבוציים, זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות (דהיינו – נורמטיביות) שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור. מכאן, שהויתור, שאינו מעוגן בהסכמה קיבוצית, אינו חל על זכות שנקבעה לתובעים בהסכם קיבוצי, הוא הסכם השכר.

השני, כתב ויתור אינו יכול לחול אלא על זכויות קיימות שהעובד יודע שהוא מוותר עליהן ואשר ניתן לוותר עליהן, על פי הדין. במקרה הנדון, לא זו בלבד שעסקינן בזכות שאינה ניתנת לויתור, כאמור לעיל, אלא שבמועד החתימה על כתב הויתור הזכות הנדונה טרם קמה. זאת ועוד, מרכזת הפנסיה בנתבעת העידה בפנינו שהיא זו שהסבירה לתובעים את זכויותיהם לעת פרישה והחתימה אותם על כתבי הויתור, אך היא לא הבהירה להם דבר ביחס לויתור על הסכם השכר העתיד להיחתם, באשר היא עצמה לא היתה מודעת לו (עמ' 17, ש' 36 ואילך).

1. אשר על כן, העובדה שהתובעים חתמו על כתבי ויתור אינה משנה ממסקנתנו לעיל באשר לתחולת הוראות 8-9 להסכם השכר על התובעים לתקופה שמיום 1.1.2008 ועד למועד פרישתם.

ג. סכום התביעה - לא הוכח.

1. אף שב"כ התובעים התחייב בדיון המוקדם לעגן את סכומי התביעה הפרטניים במסגרת תצהירי התובעים, הדבר לא נעשה. למעשה, אין בפנינו כל עיגון לסכומי התביעה – 25,000 ₪ לכל תובע, וממילא שאין בפנינו עיגון לסכום התביעה המתוקן נוכח העובדה שעילת התביעה צומצמה כאמור לעיל.
2. לפיכך, חרף קביעתנו בדבר עצם זכאות התובעים לתוספת השכר הנדונה, התביעה לסך 25,000 ₪ לכל תובע נדחית. תחת זאת, אנו מצהירים כי הנתבעת מחוייבת לשלם לכל אחד מהתובעים בהתאם להוראות פסק דין זה ולתחשיבים שיערכו על ידי הנתבעת.

ד. פיצוי מכוח סע' 37ד' לחוק יישוב סכסוכי עבודה

1. עוד עותרים התובעים לפיצוי מכוח סע' 37ד' לחוק הסכמים קיבוציים (סע' 31 לכתב התביעה המתוקן), אך צודקת הנתבעת כי נראה שהתכוונו למעשה לסע' 37ד' לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957, הקובע כי בית הדין לעבודה רשאי לחייב מעביד בשירות ציבורי שהפר הוראה שבהסכם קיבוצי, בתשלום פיצויים מוגדלים בנוסף לכל סעד אחר, והוא רשאי לפסוק פיצויים גם בהפרה שאין עמה נזק ממון.
2. לא מצאנו כי זהו המקרה לו נתכוונה הוראת חוק זו, באשר ברי כי בין הצדדים מחלוקת כנה ביחס לפרשנות ההסכם ולזכותם של התובעים לזכויות מכוח הסכם השכר. למעשה כבר במסגרת המשא ומתן היה ברור לצדדים שבהעדר הוראה מפורשת בהסכם, תידרש הסוגיה להכרעת בית הדין, ככל שיוגשו תביעות הגמלאים. לכן, אין אנו מוצאים בהתנהלות הנתבעת פגם המצדיק פיצוי נוסף על הזכות הקבועה בהסכם עצמו.

ה. סוף דבר

1. על יסוד האמור לעיל אנו מצהירים כי התובעים זכאים לתוספת השכר, על המשמעויות הנלוות שלה, הכל כאמור בסע' 8-9 להסכם השכר מיום 28.1.2010, וזאת לתקופה שמיום 1.1.2008 ועד למועד פרישתו של כל אחד ואחד מהתובעים. מובהר בזאת, כי תשלומים בגין הפרשות לקופות גמל, לרבות קרן השתלמות יבוצעו אך ורק מקום בו ניתן לבצע ההפרשות בפועל.
2. אנו מצהירים כי על הנתבעת לשלם לתובעים את תוספת השכר, כאמור, וזאת בתוך 45 ימים ממועד פסק דין זה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.3.2010 (מועד התשלום לפי הסכם השכר) ועד מועד התשלום המלא בפועל. בכפוף לאמור בשני הסעיפים האחרונים – התביעה ל-25,000 ₪ לתובע, נדחית.
3. יתר התביעות – ביחס לתקופה שממועד הפרישה ואילך ומכוח סע' 37ד לחוק הסכמים קיבוציים– נדחות בזאת.
4. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעות את הוצאותיהם ושכר טרחת עו"ד בגין הליך זה, בסך 10,000 ₪.

ניתנה היום, ‏כ"ד תשרי תשע"ג, ‏10 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.