לפניי תביעתו של עובד, רתך ומסגר במקצועו בגין נזקי גוף שנגרמו לו לאחר שצינור נפל על רגלו. תביעה נוספת היא תביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי, כמי שהכיר בתאונה כתאונת עבודה, ומי ששילם וישלם לעובד גמלאות בעטיה.

הדיון בשתי התביעות אוחד.

רקע

1. התובע בת"א 39150-06-10 (להלן: "התובע"), יליד 29.4.1961 (היום בן 58), עבד כמסגר וכרתך בחברת טיפלקס בע"מ (להלן: "טיפלקס"), עסק לעבודות מתכת. שירותיה של טיפלקס נשכרו על ידי שלרון הנדסה בע"מ (להלן: "שלרון") כדי לבצע עבודות הנחת צינורות מתכת בשטח מפעלי ים-המלח בע"מ (להלן: "מפעלי ים המלח" או "המפעל") שהזמינה את העבודה משלרון.

2. לטענת התובע, בתאריך 7.11.07 כאשר הוא עבד בשטח המפעל, הוא נדרש על ידי מעסיקתו, טיפלקס, לחבר יחדיו מספר צינורות פלדה גדולים וכבדים בגודל של 18 צול, במשקל של כ- 500 ק"ג כל צינור, כך שיתקבל צינור אחד ארוך שיחבר בין בריכות המלח שבמקום. תפקידו היה לרתך חלקים מסוימים בצינורות כדי שניתן יהיה לחברם. אחד העובדים (יעקב), החליט כי יש להעמיד את הצינור בניצב לקרקע כדי לרתכו, מבלי שאותו הצינור יעוגן לקרקע, אלא יחובר באמצעות חגורה לטרקטור שיחזיק אותו בעת ביצוע העבודה. בשלב מסוים נהג הטרקטור נסע (עם הטרקטור) להביא חלק כלשהוא, וכך הוא, התובע, נשאר לעבוד על הצינור כשזה אינו מאובטח ואין עובדים נוספים שיחזיקו אותו. בהתאם לתצהירו של התובע, לפתע, ומבלי שנגע בצינור, זה נפל, התגלגל ורמס את ברכו הימנית שנלכדה תחתיו (להלן: "התאונה"). מכאן תביעתו נגד מעסיקתו, טיפלקס, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז").

נתבעת 2 (להלן: "שירביט") היא חברת הביטוח אשר ביטחה את טיפלקס בביטוח חבות מעבידים.

3. לטענת טיפלקס, התאונה אירעה בשל רשלנותו של התובע; שני עובדים אחרים מטעמה העמידו את הצינור כראוי, אולם בשל פעולת ריתוך שנעשתה על ידי התובע באופן בלתי מקצועי, הצינור נפל. עוד טוענת טיפלקס כי ככל שתחוייב בנזקי התובע, אם תחוייב, על שלרון ומפעלי ים המלח לשפותה ולשם כך שלחה להן הודעה לצד שלישי.

4. שלרון ומפעלי ים-המלח טוענות כי אין להן כל אחריות למקרה.

5. התובע בת"א 35513-12-13, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הוא גוף סטטוטורי הפועל על פי דין אשר הכיר בתאונה שארעה לתובע כ'תאונת עבודה', וכתוצאה ממנה שילם וישלם לו גמלאות בגין נכות מעבודה. תביעתו, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), היא לקבלת שיפוי של סכום הגמלאות משלרון וממפעלי ים-המלח בלבד (שאינם המעסיקים).

6. כאמור, כתוצאה מנפילת הצינור, נפגעה ברכו הימנית של התובע. הוא פונה לבית החולים, אושפז ונותח לקיבוע השבר הפתוח שבברכו. לכתב התביעה התובע צירף חוות דעת רפואית של ד"ר רמי דוד, אורתופד, לפיה נותרה לו נכות רפואית בשיעור של 20% בגין הפגיעה בברך, נוסף על 5% בגין צלקות ניתוחיות. אף הנתבעות הגישו חוות דעת מטעמן, של פרופ' נרובאי, לפיה הנכות הצמיתה היא בשיעור של 10% ולא נותרה נכות בגין הצלקות.

7. בשל הפערים בין חוות הדעת ומשהצדדים לא הסכימו למצע את הנכויות, כבוד השופט קידר (שהתיק נדון לפניו לפני שפרש לגמלאות) מינה את ד"ר נחום הלפרין כמומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדיה לקביעת נכותו הרפואית של התובע. לפי חוות דעתו, התובע סבל משברים בחלק המרוחק של עצם הירך ובחלק המקורב של עצם השוק, ועבר בבית חולים סורוקה טיפול ראשוני של הטריה וקיבוע חיצוני של השברים. בהמשך עבר ניתוח לקיבוע פנימי של השברים על ידי פלטות וברגים. בבדיקה שביצע המומחה נמצאה הגבלה בתנועה ורגישות בתא הפנימי של הברך, וכך נכותו הצמיתה של התובע בגין הפגיעה במפרק הברך בעקבות השברים התוך מפרקיים הוערכה על ידו בשיעור של 15% [לפי סעיף 35(1) [א-ב] לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות")]. המומחה מצא גם כי קיימת נכות אסתטית בגין הצלקות בשיעור של 5% [לפי סעיף 75(1)[א-ב] לתקנות]. את נכותו הזמנית של התובע המומחה העריך בשיעור של 100% עד לאחר הניתוח ועל פי אישורי המחלה שניתנו (עד 31.1.08). המומחה לא צפה שיפור במצבו של התובע, אך העריך כי תיתכן מאוד החמרה וציין כי הוא יהיה זקוק לתרופות, לטיפולי פיזיותרפיה וייתכן שאף לניתוחים. כמו כן ציין כי התובע מוגבל בפעילות גופנית מאומצת לברך (ראו חוות הדעת מתאריך 23.5.11).

8. ועוד בהקשר הרפואי, ועדה רפואית שבדקה את התובע במסגרת תביעתו למוסד לביטוח לאומי לקבלת גמלת נכות מעבודה, קבעה כי לתובע נותרה 30% נכות צמיתה [לאחר הפעלתה של תקנה 15, ב – 1/3] בגין הפגיעה המדוברת (ראו החלטת הוועדה הרפואית מיום 21.3.10, בתיק המוצגים של המל"ל).

9. זהו הרקע לתביעת התובע שלפניי, שיסודה בעוולת הרשלנות שבפקנ"ז, בהוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל – 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה"), בחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד – 1954 ובתקנות שמכוחם.

10. מהמתואר לעיל עולה כי קיימת שאלת אחריות, ולצידה גם שאלה של היקף הנזק. בנוסף, קיימות סוגיות חוזית וביטוחיות שונות בעטיין שלחו כל הצדדים האחד למשנהו הודעות לצדדים שלישיים.

האחריות

על אחריות טיפלקס

11. מעסיק חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובד. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (2011) בפסקה 9 והאסמכתאות שם). אציין את פקודת הבטיחות בעבודה, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח - 1988 (להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה") ותקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז- 1997, כולן מתייחסות לאמצעי הבטיחות שבהם על המעסיק לנקוט. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט – 1999, מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם.

12. האם יושמו הכללים וההוראות כראוי או שמא הפרה טיפלקס את חובתה כלפי העובד ?

אין מחלוקת כי התובע הוא עובד מיומן ומנוסה, ומאז עלייתו לישראל בשנת 1993 ועד שהחל עבודתו בטיפלקס בשנת 2007 עבד במשך 14 שנים כמסגר וכרתך, לרבות בעבודות קונסטרוקציה. העבודה שביצע במפעלי ים המלח היא מסוג העבודות שהכיר וביצע בעבר (פרוטוקול מתאריך 15.6.17 [להלן: "פרוטוקול א"] בעמ' 20 שו' 20 – עמ' 21 שו' 2, ושו' 5-19).

ובכל זאת, עבודה זו היתה שונה.

ביום התאונה התובע היה אמור לרתך 2 צינורות (בגובה 2 מ', בקוטר של 18 צול ובמשקל של כ – 400-500 ק"ג כל אחד). מאחר שהוא היה צריך לבצע עבודות ריתוך בין צינור שהיה אופקי לקרקע לבין צינור שמאונך לו, בתחתית הצינורות, אזי עובד נוסף של טיפלקס (יעקב מאטייב) הרים את אחד הצינורות באמצעות חגורה שחוברה בוו לטרקטור (או למלגזה, אך אין לכך חשיבות). בשלב מסוים, אותו עובד שחרר את החגורה ונסע עם הטרקטור להביא חלקים שונים. וכך, נשאר התובע לבדו כשהוא מבצע תפרי-חיבור ('פיקים') בין הצינורות עד לחזרתו של הטרקטור.

אכן, זו לא היתה הפעם הראשונה שהתובע ביצע תפרי-חיבור בין צינורות. אולם, תמיד היה זה באמצעות טרקטור שתמך והחזיק את הצינור (שם, עמ' 63 שו' 15-19). ככלל, ה'פיקים' הללו היו אמורים להחזיק את הצינור, אולם מה שהתובע לא ידע להעריך הוא את המשטח החולי והשפעתו על יציבות הצינור. היתה זו עבודתו הראשונה של התובע בשטח המפעל (אם כי לא העבודה הראשונה באזור), ויומו הראשון בעבודה זו, כך שתנאי השטח היו זרים לו (שם, בעמ' 59 שו' 7-8; עמ' 62 שו' 20-22, עמ' 59 שו' 3-4). בדיעבד, התברר לו כי המלח והחול, בשילוב עם מזג האוויר החם וחום הריתוך הפכו את הקרקע ל'כמו מים' כהגדרתו, והיא שגרמה לאי יציבות של הצינורות ולתזוזה. התובע הספיק לבצע 'פיקים' במשך כחצי שעה עד שאיתרע מזלו והצינור נפל ורגלו נלכדה תחתיו וכל זאת כשהוא לבד. לשאלה, מדוע הסכים לבצע את תפרי החיבור בעוד יעקב נסע עם הטרקטור ומדוע לא המתין לו שיחזור כדי לאבטח את הצינור, התובע השיב "איזה קבלן רוצה שאתה תעמוד ואמרו לי תעשה" (שם, עמ' 60 שו' 13, ראו גם תשובה בעמ' 64 שו' 10-15; עמ' 65 שו' 5).

13. לפניי העידו מטעמה של טיפלקס מר חסן אבו-רקבה (להלן: "אבו-רקבה"), בעליה של טיפלקס, וכן יעקב מאטייב, אותו עובד שנסע עם הטרקטור (להלן: "יעקב").

לאבו-רקבה אין הכשרה מקצועית בתחום המסגרות, ואת הידע שלו הוא צבר מניסיון (שם, עמ' 100 שו' 13-17). את העבודה שאותה נשכר לבצע כקבלן משנה, הוא ביצע על יסוד החוזה שבינו לבין שלרון, תוכניות עבודה והיזון מהשטח שקיבל מאנשי הצוות שלו (שם, עמ' 101 שו' 7-13). הוא עצמו לא היה בשטח מעולם (שם, עמ' 101 שו' 1-4).

לדברי אבו-רקבה, עבדו בשטח המפעל 6-7 עובדים מטעמו, ביניהם יעקב וכן אדם בשם אלכס ששימשו אחראים. הם גם אלו שמסבירים לעובדים כיצד לעבוד, מהו סדר העדיפויות ומהי תוכנית העבודה (שם, בעמ' 107 שו' 14; בעמ' 106 שו' 16-17 ובעמ' 118 שו' 15-16). דברים אלו משתלבים היטב גם גרסתו של התובע כי את ההנחיות לביצוע העבודה הוא קיבל מיעקב (שם, עמ' 71 שו' 22 – עמ' 72 שו' 4, שו' 17-21).

14. טענתה המרכזית של טיפלקס היא שהתאונה אירעה מאחר שהתובע משך את הצינור, בעוד שהוא לא היה אמור לעשות כן. אולם, אבו-רקבה אינו יכול להעיד על מה שעשה או לא עשה התובע, מאחר שלא היה נוכח בעת התאונה ואף לא לפניה כך שאינו יכול לדעת אילו הוראות ניתנו לתובע והאם פעל לפיהן. כל עדותו בהקשר זה נסמכת על דברים שנמסרו לו מפיהם של אחרים. עוד איני מקבלת את עדותו של אבו-רקבה כאילו עבודת הריתוך לא השפיעה על יציבות הקרקע. תנאי השטח במקום היו קשים, כך לפי תצהירו שלו (בסעיף 14), עד כמה קשים ומה מידת השפעת תנאי השטח על ביצוע העבודה, על כך הוא אינו יכול להעיד משום שאין לו השכלה מקצועית בתחום, וגם ניסיון בעניין ספציפי זה אין לו, מאחר שלא ביקר במקום מעולם.

15. העד הנוסף, יעקב, רלוונטי יותר, בהיותו אחראי צוות בשטח מטעם טיפלקס. גם הוא לא היה בעת התאונה כאשר זו התרחשה, שכן השאיר שם את התובע לבדו ונסע עם הטרקטור. יעקב מאשר כי תנאי העבודה בשטח הם קשים – אין מדובר בעבודה במזגן, כי אם בעבודה בתנאי חום ולחץ (שם, עמ' 141 שו' 1-4). מדוע אפוא השאיר את התובע לבד – "למה בגלל הלחץ של העבודה. זה תמיד קורה, במדינה שלנו. אין מה לעשות" (שם, עמ' 141 שו' 6-7). עוד אישר יעקב כי "בדרך כלל אנחנו קושרים את העמודים ודברים שיכולים לקרוס וליפול... פה כנראה החום השפיע עלינו, לא הסתכלנו, לא שמנו לב... אני חושב שלא היינו צריכים להשאיר אותו מצד אחד, מצד שני לחץ של הבעל הבית" (שם, עמ' 142 שו' 7 – 12).

16. די בעדותו של יעקב, התומכת למעשה בגרסתו של התובע, כדי לקבוע כי טיפלקס לא סיפקה לתובע סביבת עבודה בטוחה אשר מקיימת אחר דרישות הדין. התובע נשאר במקום לבדו, בתנאי שטח קשים כאשר הוא נדרש לבצע עבודה הנתמכת ברגיל בטרקטור. היה ברור לכל כי יש להחזיק את הצינור באמצעות הטרקטור, וגם ניתן היה לצפות כי אם לא יהיה מוחזק הוא יפול. זאת ועוד, על פניו של התובע היתה מסכת ריתוך, שמטבע הדברים קשה לראות דרכה. וכך, לא זו בלבד שהטרקטור לא החזיק את הצינור, אלא שגם לא היה במקום איש שיזהיר את התובע מראש שהצינור מתחיל לנוע, ולמרבה הצער הוא הבין זאת באיחור רק כאשר רגלו נלכדה מתחתיו (שם, עמ' 71 שו' 3-14). אחריותו של המעסיק, שלא דאג כראוי לבטיחות עובדו, היא לפתחו.

אשם תורם

17. למעסיק יש שליטה על אמצעי הייצור, יש לו את היכולת לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושיטות עבודה נאותים, וגם יש לו את האפשרות לנקוט באמצעי הדרכה שיהא בהם למנוע ככל האפשר נזק לעובדיו. לכן, משהוכרה אחריותו של מעסיק לאירוע, הפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד, גם כאשר זה התרשל במהלך עבודתו (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7).

המקרים שבהם יוטל אשם תורם יהיו כאשר אשמו של העובד בולט וברור (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (2010) 12; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 81 (2004)). בהקשר זה כבר נאמר כי על העובד להיזהר בעת עבודתו, אך יש להכיר בכך שדווקא בעובד טוב קיים רצון לעשות את מלאכתו כשורה, לעיתים תוך שהוא מקבל על עצמו את החשש לסיכוני גוף, לעיתים כאשר התנאים אינם מאפשרים לו לשקול כראוי את הסיכון לעומת הצורך לבצע את עבודתו (ע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965)).

18. במקרה דנן, התובע עצמו העיד כי בטלה אינה מתקבלת בברכה, ואף יעקב, האחראי עליו, העיד כי העבודה מתבצעת בתנאי לחץ תוך מתן דין וחשבון ל"בעל הבית". הציפייה מהתובע שיפסיק את עבודתו בסביבת עבודה הפועלת בתנאי לחץ (באופן שבו אפילו סיגריה עישנו מתחת למסכת הריתוך), אינה סבירה. הטענה לקיומו של אשם תורם מצדו של התובע, נדחית.

על אחריותם של שלרון ומפעלי ים-המלח

19. התובע עצמו לא הגיש תביעה נגד שלרון או מפעלי ים המלח ולא ראה בהן אחראיות לתאונה. טיפלקס היא זו אשר שלחה להן הודעה לצד שלישי, וגם המוסד לביטוח לאומי הגיש את תביעתו נגדן (הוא אינו יכול להגיש תביעה נגד טיפלקס בהיותה המעסיק ששילם דמי ביטוח). לפיכך, יש לדון גם באחריותן (הנזיקית) של שלרון ומפעלי ים-המלח.

מפעלי ים המלח – מזמין העבודה

20. בתאריך 26.1.03 נחתם בין מפעלי ים המלח לבין שלרון הסכם מסגרת, לביצוע עבודות שונות מעת-לעת (להלן: "הסכם המסגרת"). לפי סעיף 16 להסכם המסגרת, שלרון התחייבה כי ככל שמתחייב על פי דין, באתר יימצא באופן קבוע מנהל עבודה מטעמה (ס"ק א). כמו כן היא התחייבה כי ככל שהדבר מתחייב על פי דין, באתר העבודה יימצא בכל עת אדם בעל הכשרות המתאימה לשמש כאחראי על הבטיחות בעבודה (ס"ק ז).

21. מהעדויות שנפרסו לפניי, איני סבורה כי למפעלי ים-המלח, מי שהזמינה את ביצוע העבודות משלרון כקבלן ראשי יש אחריות לאירוע התאונה.

כאמור, פקודת הבטיחות בעבודה ותקנות הבטיחות בעבודה נועדו להבטיח שסביבת העבודה של העובד תהיה מקום מוגן ובטוח. על פי תקנות הבטיחות בעבודה, האחריות לקיים את הוראות הבטיחות וליישמן מוטלת על "מבצע הבניה" (למען הסר ספק, להיות עבודה הכוללת הנחת קו צינורות פעולת בנייה, ראו סעיף 1 לפקודת הבטיחות בעבודה והגדרת "בנייה הנדסית" שם). מקום שבו מזמין העבודה הטיל את ביצוע העבודה על קבלן ראשי, יראו בקבלן הראשי כ"מבצע הבניה" החב בקיומן של הוראות הבטיחות, וגם אם הוא מינה קבלני משנה תחתיו, אין הדבר גורע מאחריותו והוא ממשיך להיות מוגדר כ"מבצע הבניה". בכך, משרתות התקנות שתי תכליות; האחת שנועדה למנות גורם אחד שיהיה אחראי למילוי כל הוראות הבטיחות, מקום שבו לעיתים באתר אחד פועלים מספר גורמים. השנייה, יצירת כתובת ברורה שממנה ניתן להיפרע אם נגרם נזק כתוצאה מהפרת הוראות הבטיחות (ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל (2016) בפסקה 10).

סעיף 2 לתקנות הבטיחות בעבודה קובע כי מבצע הבניה יהיה אחראי לכך שהבניה תתבצע "בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו". מנהל העבודה אחראי על הבטיחות באתר, כולל קיומן של שיטות עבודה בטוחות, שימוש באמצעי זהירות והדרכת עובדים (ת"א (מרכז) 4828-06-08 רדאד (המנוח) נ' רון (2010) בעמ' 21).

22. מפעלי ים-המלח העבירו הדרכות בטיחות כלליות לכל עובד שנכנס לעבוד בשטחם, כגון: חבישת קסדה במהלך העבודה, לבישת בגדי עבודה וכד' (ראו עדותו של יחזקאל כהן (להלן: "כהן" מנהלה של שלרון, בפרוטוקול הדיון מיום 17.7.17 [להלן: "פרוטוקול ב"] בעמ' 48 שו' 15-14). מפעלי ים-המלח גם נהגה לסייר בשטח, לבדוק ולהעיר הערותיה (אבו-רקבה, בפרוטוקול א בעמ' 107 שו' 22 – עמ' 108 שו' 3). אולם, לא ניתן לצפות ממזמין העבודה שיהיה מעורה בפרטיה באופן שיתן הנחיות ספציפיות לביצועה (אבו-רקבה שם, בעמ' 117 שו' 10-22, וכהן בפרוטוקול ב בעמ' 48 שו' 12-15). שהרי לשם כך שכר המזמין את שירותיו של קבלן ראשי והטיל עליו (על שלרון) את ביצוע הבניה. לא היתה גם ציפיה, לא של שלרון ולא של טיפלקס, שמפעלי ים-המלח יתנו הנחיות מקצועיות. העידו על כך כהן ואבו-רקבה בעצמם [כהן שם, בעמ' 48 שו' 22-25; ואבו-רקבה בפרוטוקול א בעמ' 117 שו' 10-22).

23. ועוד. לא הוכח כי מפעלי ים המלח הסכימו בכתב לביצוע העבודות על ידי קבלן שאינו שלרון, ובהתחשב בעובדה כי טיפלקס לא היתה רשומה בספר הקבלנים, בספק אם מפעלי ים-המלח היתה מסכימה לביצוע העבודה על ידי טיפלקס לו היה המידע מועבר לידיעתה. כהן טען כי טיפלקס מינתה מנהל עבודה מטעמה בשם "סמי טובול" (עובד לשעבר של מפעלי ים-המלח), והלה אושר על ידי מפעלי ים-המלח. טיפלקס, שלכאורה אותו סמי טובול הוא עובד שלה, לא טענה זאת, אבו-רקבה לא אומת עם מידע זה, והוא דווקא הזכיר את שמם של שניים: "עידו" או "רחמים" כמי שהיו אמורים להיות מנהלי עבודה מטעמה של שלרון.

נראה כי כלפי מפעלי ים-המלח הוצג מצג לפיו יש מנהל עבודה, אך בפועל כל צד [טיפלקס ושלרון] עשה כרצונו והטיל האחד על משנהו את החובה למנות מנהל עבודה. הגם שכך, לאור הוראות הדין החובה היתה ונשארה של שלרון.

24. סעיפים שונים בהסכם המסגרת מאזכרים את קיומו של מהנדס במפעלי ים-המלח. עולה מהם כי סמכותו של המהנדס, מטעם הגורם המזמין, נדרשת כדי לבחון את איכות העבודה וטיב ביצועה במהלך העבודה ובסיומה. כמו כן, במקרה שמנהל העבודה מטעם הקבלן יעדר מהאתר, המהנדס יהיה רשאי לתת הוראות לכל אדם שיימצא באתר מטעם הקבלן.

אין בהוראות סעיפים אלו כדי להטיל על מפעלי ים-המלח אחריות לאחר שמינתה קבלן ראשי (שלרון) והוא בתורו היה אמור למנות מנהל עבודה. על פני הדברים, הוצג למפעלי ים המלח קיומו של מנהל עבודה (סמי טובול, עידו או רחמים – הדבר נותר עמום מעדויות אבו רקבה וכהן), ותפקודו הוא שלקה בחסר. אין זה מיותר לציין כי טיפלקס ושלרון לא הזמינו גורמים אלו ליתן עדות, והדבר נזקף לחובתם.

25. פקודת תאונות ומחלות משלח-יד (הודעה), 1945 קובעת כי במקרה של תאונה, על המעסיק לשלוח הודעה למפקח במשרד העבודה (סעיף 3). אין מחלוקת כי התובע אינו עובד של מפעלי ים-המלח, ומכאן שהמוסד לביטוח לאומי לא הוכיח את מקור החובה של מפעלי ים-המלח לשלוח הודעה למשרד זה. בהתאמה, יש לדחות את הטענה כי מפעלי ים-המלח גרמו ל"נזק ראייתי" מאחר שהתאונה לא נדונה על ידי גורם רשמי. נפסק כי חקירות מעין אלו צופות פני-עתיד, מטרתן למנוע הישנות מקרים מסוג זה בעתיד, ולא לספק ראיות לניזוק (או במקרה זה למוסד לביטוח לאומי הבא בנעליו) (ראו רע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ (2006), שבו בית המשפט העליון לא התערב בקביעת בית המשפט המחוזי בכגון דא).

המוסד לביטוח לאומי גם טוען כי מפעלי ים המלח ביצעה חקירה של נסיבות התאונה, אך היא לא הגישה את הדוח מחשש שהוא מבסס את אחריותה. מכאן, שיש לעשות שימוש בדוקטרינה של "נזק ראייתי" להעברת נטל השכנוע אל כתפי מפעלי ים-המלח להוכיח כי היא לא התרשלה. טענה זו נדחית אף היא; אין מדובר במצב שבו התנהגותה של מפעלי ים-המלח גרמה למניעת מידע חיוני מהמוסד לביטוח לאומי להוכחת תביעתו, בפרט כאשר אין עדות לכך כי תחקיר מעין זה בוצע (כהן לא ידע לומר אם בוצע תחקיר, זו רק הנחה שלו (פרוטוקול בעמ' 49 שו' 19 – עמ' 50 שו' 3), ויעקב השיב כי היתה חקירה פנימית אך לא שייך אותה למי מהצדדים (עמ' 128 שו' 2-3).

לאור האמור, אין אחראיות נזיקית על מפעלי ים-המלח.

שלרון – קבלן ראשי

26. שלרון היא "מבצע הבניה" ובהתאם לחובתה על פי דין היא היתה אמורה למנות מנהל עבודה. בהסכם המסגרת היא התחייבה כלפי מפעלי ים המלח כי באתר יימצא באופן קבוע מנהל עבודה מטעמה אשר יהיה אחראי, בין היתר, על בטיחות העובדים. לגרסתו של כהן, במועד ביצוע העבודות על ידי טיפלקס היה במקום מנהל עבודה מטעמו בשם "אלכס" (פרוטוקול ב, עמ' 31 שו' 8-10), אולם לאחר מכן התברר כי שלרון לא ביצעה עבודות נוספות באתר של מפעלי ים-המלח, וכי לא היה אף אדם מטעם שלרון שפיקח על כך שטיפלקס אכן עובדים בהתאם להסכם. רק הוא, כהן, שאין לו הכשרה מקצועית אלא ניסיון חיים, היה מגיע פעם בשבוע לאתר כדי לוודא שהעבודה מתבצעת (שם, בעמ' 38 שו' 18, בעמ' 39 שו' 19-29). וכפי שהעיד כהן, "אם מנהל העבודה היה נוכח... או באיזור בסביבה, כנראה שהתאונה הייתה נמנעת. כי בסך הכל זו החלטה של עובד, איך לרתך, איך להעמיד את הצינור" (עמ' 40 שו' 14-17). אכן, ייתכן שהתאונה היתה נמנעת אם מנהל עבודה לו התחייבה שלרון בהסכם מול מפעלי ים-המלח היה נוכח במקום ונותן הוראות מתאימות.

27. בהסכם שלרון-טיפלקס, טיפלקס קיבלה על עצמה לבצע את כל התחייבויותיה של שלרון כלפי מפעלי ים-המלח כמפורט בהסכם המסגרת בכל הקשור לביצוע עבודות הקונסטרוקציה (ראו סעיף 2 להסכם, נספח 2 לתיק המוצגים של שלרון). אין התייחסות ספציפית בהסכם שלרון-טיפלקס למינוי מנהל עבודה, אלא הצהרות והוראות כלליות שעניינן שמירה על הבטיחות (ראו למשל סעיף 4). בכל מקרה שלרון לא יכולה היתה להשתחרר מחובתה למנות מנהל עבודה בהיותה "מבצע הבניה", גם אם תחתיה קבלן משנה (סעיף 6(ב) לתקנות הבטיחות בעבודה).

אך אם בכל זאת תרצו לומר על יסוד אותה הוראה כללית כי שלרון העבירה את חובותיה לטיפלקס, אזי לטיפלקס עצמה לא היתה כל מודעות לחובות אלו. אמנם אבו-רקבה הצהיר בהסכם מול שלרון כי הוא בדק את תנאי הסכם המסגרת [סעיף 2(ג) להסכם שלרון-טיפלקס], אך בעדותו לפניי הודה כי לא ראה אותו, ולמעשה חילופי הדברים בינו לבין שלרון היו בעל-פה, וההסכם נעשה רק לצורך תיעוד האמור (פרוטוקול א, בעמ' 114 שו' 10-12, שו' 21). וכך, טיפלקס לא מינתה מנהל עבודה, כאשר ליעקב אין כל הכשרה לשמש מנהל עבודה (פרוטוקול א, בעמ' 127 שו' 6-10). משמע כי בסופו של דבר הפיקוח על העובדים, הדרכתם, שמירה על שלמות גופם – כל אלו נותרו פרוצים לאחר שלא מונה מנהל עבודה מקצועי שינהיג שיטות עבודה בטוחות.

אוסיף כי כהן העיד שכאשר העביר את העבודה לקבלן המשנה טיפלקס הוא אינו זוכר אם דרש שהיא תהיה רשומה כקבלן מורשה בפנקס הקבלנים, והוא אף אינו יודע אם יש לה אישור כזה (פרוטוקול ב, עמ' 47 שו' 9-15). אם כך הם פני הדברים, הדבר מעיד על גישה שאל לה לאפיין קבלן ראשי הנוטל על עצמו אחריות לביצוע עבודה.

28. סיכום שאלת האחריות; הן טיפלקס הן שלרון התרשלו כלפי התובע. טיפלקס כמעסיק שלא פעל בהתאם לחובותיו, שלרון שמנהל עבודה מטעמו לא היה במקום. עם זאת, מידת אחריותם ומידת תרומתם לנזקיו של התובע שונה; תרומתו של המעסיק (בעל השליטה, המרות והפיקוח על העובד) לנזק היא בשיעור של 75%, ואילו תרומתה של שלרון היא בשיעור של 25%. למפעלי ים-המלח אין אחריות נזיקית.

ומכאן לנזק.

הנזק

הנכות הרפואית

29. כאמור, ד"ר הלפרין קבע כי לתובע נותרה נכות אורתופדית בשיעור של 15% בנוסף ל – 5% בגין צלקות. חוות דעת מומחה בית המשפט היא ראיה בין מכלול הראיות שלפני בית המשפט, אשר הקביעה הסופית ביחס למצבו הרפואי של התובע מסורה לו. עם זאת, לחוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט משקל רב, וכדבר שבשגרה לא יטה בית המשפט להתערב באותן קביעות המבוססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע (ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2008) בפסקה 5). במקרה דנן, יש ליתן לחוות הדעת את מלוא המשקל והמשמעות, לאחר שהצדדים לא הזמינו את המומחה להיחקר על אודות חוות דעתו, והערכותיו אינן חריגות ביחס לחוות הדעת שהצדדים הגישו בעצמם.

לפיכך, נכותו הרפואית האורתופדית, הצמיתה, של התובע עומדת על 15% בגין הפגיעה בברך, בנוסף לנכות אסתטית בשיעור של 5% בגין הצלקות.

בסיס השכר

30. התובע החל לעבוד בטיפלקס בתאריך 1.6.06. במחצית הראשונה של שנת 2007 הוא עזב, עבד חודשיים-שלושה במפעל זכוכית, ושב לעבוד בטיפלקס עד לתאונה.

על פי תלושי השכר שבתיק בית המשפט, בחודשים יוני 2006 – פברואר 2007, לפני שעזב את עבודתו בטיפלקס, התובע השתכר שכר חודשי של 5,500 ₪ (ראו לפי הסכומים המצטברים בתלושים של חודש 12/06 ו – 02/07, נספחים ת/15 ו – ת/17) שהוא צמוד להיום 6,600 ₪. בחודשים מאי-יולי 2007 התובע עבד במפעל זכוכית (ראו תלוש 7/07, נספח ת/20) וחזר לעבוד בטיפלקס כפי הנראה באמצע חודש יולי 2007, עד לתאונה בחודש נובמבר 2007. שכרו הממוצע של התובע לחודשים (אמצע) יולי - אוקטובר 2007 (עד פגיעתו בתאונה בחודש נובמבר) עמד על 6,670 ₪ (ראו תלושי שכר לחודשים יולי-אוקטובר, נספחים 21-24, שהוא 7,965 ₪ להיום (שכר זה דומה גם לשליש מהשכר הרבע שנתי במוסד לביטוח לאומי, ראו בתיק המוצגים של המל"ל).

מכאן, שעם שובו של התובע לעבודה בטיפלקס הוא השביח את שכרו בכ – 20%, אמנם לא לזמן רב שכן הוא נפגע בתאונה, אולם לאור פוטנציאל מוכח זה של שכר, מן הראוי להעמיד את בסיס השכר של התובע עובר לתאונה על שכרו לאחר ששב לעבוד בטיפלקס, 7,965 ₪. וכך יהא.

הפסדי שכר – עבר

31. חישוב הפיצוי בגין תקופת העבר ייערך כדלקמן:

א. תקופה 1: 7.11.07 -31.1.08 (ממועד התאונה ועד תום אישורי אי-הכושר)

לאחר התאונה התובע אושפז בשתי תקופות במהלך אותו חודש (נובמבר 2007), והמומחה אישר תקופת אי-כושר של 2.8 חודשים עד תום אישורי אי הכושר. בתקופה זו נגרמו לתובע הפסדים בסכום של 22,310 ₪ (7,965 ₪ * 2.8 חודשים), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה - 26,320 ₪ (במעוגל).

ב. תקופה 2: 1.2.08 -1.7.14 (מתום אישורי אי-הכושר ועד שהתובע חזר לעבוד)

לאחר שהסתיימה תקופת אי-הכושר של התובע הוא לא שב לעבודה בטיפלקס או בכל מקום עבודה אחר. לטענתו הוא לא עבד במשך כ – 6.5 שנים (77 חודשים), מאחר שהתאונה השפיעה על יכולתו לעבוד בעבודה פיזית. הוא מדגיש כי עבודה פיזית כרתך היא העבודה היחידה בה הוא הוכשר, ויש לו קשיים לעסוק במקצועות אחרים בהיותו חסר השכלה פורמאלית (8 שנות לימוד) וקשיי שפה (עלה לישראל מרוסיה רק בגיל 28). לכן, רק בחודש יולי 2014, שב למעגל העבודה. בגין תקופה זו התובע מבקש כי יפסקו לו הפסדי שכר מלאים.

לא ניתן לקבל טענה זו של התובע.

ראשית, מחקירתו הנגדית של התובע התברר כי יש לו השכלה רחבה יותר, השכלה תיכונית ולאחר סיום לימודיו בגיל 18 גם החל בלימודי ההכשרה להיות רתך, ועסק בעבודה זו במולדתו (רוסיה) 3-4 שנים טרם שעלה לישראל בשנת 1993 (פרוטוקול א, בעמ' 19 שו' 19 – עמ' 20 שו' 13).

שנית, בפרק הזמן האמור של 6.5 שנים שבהם התובע לא עבד, חלק לא מבוטל מהן הוא שהה במאסר. מתעודת עובד ציבור של שירות בתי הסוהר (נ/2) מתברר כי התובע שהה במאסר שלוש תקופות שונות (בנות 17 חודשים, 8 חודשים ו – 10 חודשים. האחרונה הסתיימה בתאריך 27.4.14) תקופות אלו מגיעות במצטבר ל – 35 חודשים (כשלוש שנים). אמנם, התובע טוען כי מצבו הפיזי והנפשי בעקבות התאונה הוביל אותו לביצוע עבירת אלימות כלפי בת משפחה, בגינה הוא הורשע ונשפט למאסר של שנה וחצי. אולם, תקופות המאסר היו ממושכות יותר, והוא הורשע לא רק באלימות כלפי בת משפחה אלא גם בתקיפת שוטרים פעמיים נוספות. כמו כן, התובע לא הגיש חוות דעת רפואית באשר למצבו הנפשי והקשר בין המצב הנטען לבין התאונה או הקשר בין התאונה לבין התפרצויותיו האלימות. מכאן שלא ניתן לייחס או לקשור את העבירות שאותן התובע ביצע לתאונה, ובתקופות המאסר (המצטברות ל - 35 חודשים) - הוא אינו זכאי לפיצוי.

שלישית, לאחר שהסתיימה תקופת אי הכושר, לא ניתנו לתובע ימי מחלה נוספים, ועל כן אין במצבו הרפואי כדי להצדיק הפסקת עבודה למשך תקופה כה-ארוכה. כאשר התובע נשאל מדוע לא חזר לעבודה לאחר שנכותו כבר התייצבה, הוא השיב כי "יש לי כאבים ברגל ואני לא יכול לעבוד עם זה", "התאונה הזאתי הפכה את כל החיים שלי" (פרוטוקול א בעמ' 23 שו' 3 ושו' 7). אך מתברר שהוא גם לא ניסה לחפש עבודה (שם, בשו' 10-13), אלא רק לאחר שחרורו ממאסרו האחרון בחודש אפריל 2014 (שם, בעמ' 27 שו' 20-22). כמו כן במשך שש שנים וחצי התובע לא פנה למוסד לביטוח לאומי בטענה כי נכותו הרפואית שנקבעה לו (20%) אינה משקפת את מצבו.

לאור האמור, הפיצוי לו הוא זכאי יהיה בשל יתר התקופה, 42 חודשים (77-35 חודשים), ולפי שיעור נכותו האורתופדית 50,200 ₪ [במעוגל] (7965 * 42 ח' * 15%) ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 55,000 ₪.

ג. תקופה 3: 1.7.14 -1.3.16 (משובו למעגל עבודה ועד עזיבתו את עבודתו האחרונה)

בתאריך 1.7.14, חודשים ספורים לאחר שהשתחרר ממאסרו האחרון, התובע החל לעבוד כתפסן בחברת "אבינועם הנדסה". בהמשך, ובמשך כשנתיים, עבד לסירוגין תוך שהוא מחליף 4 מקומות עבודה (לכל תלושי השכר ראו ת/77). הפסדיו הם כדלקמן:

ג.1 בין התאריכים 1.7.14- 31.12.14, עבד כאמור 6 חודשים ב"אבינועם הנדסה" כאשר ביצע עבודות נגרות באתר של חברת החשמל (עמ' 39 שו' 13-14). התובע השתכר שם שכר שבערכו להיום שווה לסכום של 6,650 ₪ (6,600 ₪ צמוד). לעומת בסיס שכר של 7,965 לחודש, מדובר בהפסד מצטבר של 7,900 ₪ [במעוגל] (6 * [7965-6650]), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, 8,300 ₪.

ג.2 בין התאריכים 1.1.15 -31.4.15 התובע עבד 4 חודשים בחברת "אוצר מים חיים חברה לבניין בע"מ". בעבודתו זו השתכר בממוצע מידי חודש שכר שבערכו להיום שווה לסכום של 5,300 ₪ (5,200 ₪ צמוד). לעומת בסיס שכר של 7,965 לחודש, מדובר בהפסד מצטבר של 10,660 ₪ (4* [7,965-5,300]), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, 11,150 ₪.

ג.3 בין התאריכים 1.5.15 -31.6.15, התובע עבד חודשיים אצל "שמואלי אייזק", במהלכם השתכר שכר חודשי של 4,200 ₪ (4,145 ₪ צמוד). לעומת בסיס שכר של 7,965 לחודש, מדובר בהפסד מצטבר של 7,530 ₪ (2* [7,965-4,200]), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, 7,850 ₪.

ג.4 בין התאריכים 1.7.15 -29.10.15 (4 חודשים) התובע לא עבד וזכאי לפיצוי כפי שיעור נכותו, 4,780 ₪ (4 חודשים * 7,965 * 15%) [במעוגל], ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 4,970 ₪.

ג.5 בין התאריכים 29.10.15 – 28.2.16 (4 חודשים), התובע עבד בחברת "אפרון מכונות בע"מ" כצבע של חלקי טרקטור ובמשך 7 שעות ביום (שם, בעמ' 40 שו' 10-17). שכרו החודשי היה 7,000 ₪ (6,860 ₪ צמוד להיום). ההפסד לתקופה הוא 3,860 ₪ (4 ח' * [7,000 – 7,965]), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 4,000 ₪.

ג.6. סה"כ פיצוי לתקופה מיום ששב למעגל העבודה ועד שעזב את עבודתו האחרונה (סעיפים ג[1-5] לעיל) הוא 36,300 ₪ (במעוגל).

ד. תקופה 4: מרץ 2016 – היום (41.5 חודשים)

למועד עדותו של התובע (יוני 2017) הוא טען שאינו עובד מאז שעזב את "אפרון". (עמ' 42 שו' 17-21). לטענתו חיפש עבודה אך לא מצא הן בשל קשיי שפה הן מאחר שקשה לו לעמוד על הרגל. אין אסמכתה לסיבה להפסקת עבודתו האחרונה (עדות מעסיק או אפילו תיעוד רפואי) והתובע לא ידע לתת פרטים על מקומות שבהם חיפש עבודה, ולו בחודשים שקדמו לעדותו בבית המשפט (שם, בעמ' 42 שו' 3-11; עמ' 43 שו' 7-10, עמ' 44 שו' 1-13). הפיצוי בתקופה זו יהיה כפי נכותו 49,600 ₪ (במעוגל) (7,965 ₪ * 15% * 41.5 חודשים), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 50,500 ₪.

32. סך כל הפסדי השכר של התובע בעבר עד ליום פסק הדין [סעיפים 31(א-ד)] מגיעים לסכום של 168,200 ₪ (במעוגל).

הפגיעה בכושר ההשתכרות

33. הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד קביעת נכות זו הנעשית על ידי מומחה רפואי, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו העתידי של הנפגע. בקביעה זו יש חשיבות לנכות הרפואית, למקצועו של הנפגע ולמקום עבודתו. כאשר עתידו של הנפגע בתחום התעסוקתי אינו ברור, יכול ששיעור הנכות הרפואית ישמש כמודד לקביעת שיעור הפסד כושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ''ד נב(3) 792, 799 (1995)).

34. התובע נפגע בהיותו בן 46 (כיום הוא בן 58). מחד גיסא, גילו (58) ואפשרויות התעסוקה שלו שהן בעיקרן עבודת כפיים, וכאשר לפגיעה ברגלו יש משמעות שכן הוא נדרש לעבוד כשהוא עומד על רגליו, מצביעים על כך שלא ניתן לבטל את הפגיעה בכושר השתכרותו. מאידך גיסא, הגם שהוא רתך ומסגר במקצועו, אזי לאחר שהשתחרר ממאסרו האחרון עבד כתפסן ובהמשך בעבודות צביעה. כלומר, הוא ידע לנתב את כישוריו גם לעיסוקים שאינם בהכרח אלו שבהם יש לו הכשרה פורמאלית. נסיבות עזיבתו את מקומות העבודה בהם עבד לאחר שחרורו לוט בערפל, ובכגון דא יש רק את עדותו של התובע (עדות יחידה) התולה את האשמה בתאונה, ובה בלבד, בעוד שלא שוכנעתי כי כך הוא הדבר. בשקלול הנסיבות, כאשר עתידו התעסוקתי של התובע אינו ברור (וכפי שגם בחלק מתקופות העבר שבהן לא עבד, מסיבות שלא הובהרו, נקבע פיצוי לפי חישוב אקטוארי), שיעור אובדן כושר השתכרותו יהא כשיעור הנכות הרפואית, 15%.

הפסד השתכרות בעתיד

35. התובע היום בן 58. בהתאם לחישוב אקטוארי, בהתחשב בבסיס שכרו של התובע, בשיעור נכותו ובתוחלת שנות עבודתו כשכיר (עד גיל 67) סכום הפיצוי יעמוד על 113,000 ₪ [במעוגל] (7,965 ₪ * 15% * מקדם היוון ל – 9 שנים (לפי 3%) 94.5453).

אעיר כי התובע עתר לחישוב נזקיו בראש נזק זה לפי היוון בריבית של 2%, וזאת על יסוד מספר פסקי דין שיצאו לפני בתי משפט השלום והמחוזי. לאחרונה הוכרע הנושא בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (2019) ושיעור ההיוון עומד על 3%.

לציין כי גם חוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי טיפלקס (נ/4) וגם חישובי המוסד לביטוח לאומי בתביעת השיבוב מבוססים על 3% (הדבר עולה בקנה אחד גם עם הוראותיו של בית המשפט העליון בסעיף 67 לפסק הדין הנזכר).

פנסיה

36. החל מתאריך 1.1.08, חב מעסיק בביטוח פנסיוני לעובדיו (ראו סעיף 6(ד) לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011, לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957, י"פ 6302 מתאריך 27.9.11). במהלך השנים שיעורי הפרשות המעסיק (כולל לפיצויים) השתנו, אולם בתאריך 1.7.14 (המועד שבו התובע שב למעגל העבודה לאחר שהשתחרר ממאסרו האחרון) הם עמדו על 12% מהשכר (ראו בצו שלעיל וכן ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר. (2013)). החל מתאריך 1.1.17 שיעור ההפרשה של המעסיק עומד על 12.5% מהשכר (ראו צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957).

אם כך, עסקינן בסכום לעבר של 10,400 ש"ח (במעוגל) ([86,800 ₪ לפי סעיפים 31(ג-ד) * 12%] + [0.5% נוסף מהפסד השכר החל מתאריך 1.1.17 ועד ליום פסק דין]), וסכום לעתיד של 14,125 ₪ [113,000 ₪ * 12.5%].

סה"כ 24,500 ₪ (במעוגל).

עזרת הזולת

37. התובע גרוש משנת 1987. עד לתאונה הוא התגורר לבדו בביתו שבירוחם. לאחר התאונה עבר להתגורר עם גרושתו, עד שהורשע בעבירת אלימות והחל לרצות עונש מאסר. העידה לפניי בתו ט', שעבדה בעת התאונה כשכירה במשרה של 8 שעות מידי יום. היא לא טיפלה באביה (בניגוד לאמור בסעיף 9 לתצהירה ת/2), ועזרתה באה לידי ביטוי (מבלי להפחית בחשיבותה) בעידודו של אביה כאשר נהגה להביא את ילדיה להתראות עם סבם (ראו עדותה של הבת ט', בפרוטוקול א בעמ' 83 שו' 1-2). העידה לפניי גם הבת י, שהיתה בעת התאונה נערה בת 15-16, תלמידת תיכון. מעדות שתי הבנות ניתן לקבוע כי עזרתן, לכל היותר, היתה כעזרה הרגילה של קרובי משפחה, בעוד שמתברר כי את העזרה המשמעותית יותר העניקה גרושתו של התובע, שתצהירה לא הוגש והיא לא העידה.

לאחר שהתובע השתחרר ממאסרו האחרון הוא עבר להתגורר עם בנו, שם הוא התגורר עד למועד עדותו.

התובע לא הגיש ראיות אשר יתמכו בהוצאה כספית בגין עזרת הזולת אותה קיבל לכאורה לאחר התאונה, אך סביר להניח כי בתקופה שבה שולמו לו דמי פגיעה ושיעור נכותו הוערך ב – 100%, התקשה בביצוע פעולות בסיסיות. אני מעריכה את העזרה לה נזקק בתקופה זו בסכום של 5,000 ₪.

בהיותו במאסר לא נדרש לעזרת הזולת, וגם לא הוכח כי בבית בנו הוא נדרש לה.

ואילו לעתיד, בהתחשב בגילו של התובע, בשיעור נכותו ובהשפעתה על תפקודו, ובהנחה שלא יתגורר לעולמי-עד עם מי מילדיו וישוב לנהל משק בית עצמאי, אני מעריכה עזרה זו בסכום של 110,000 ₪ (שהם כ - 2.5 שעות שבועיות) עד אריכות ימים. סכום זה גם לוקח בחשבון את האמור בחוות הדעת של מומחה בית המשפט כי תיתכן מאוד החמרה במצבו הרפואי והוא יזדקק לניתוחים נוספים, הגם שלמועד עדותו של התובע (10 שנים לאחר התאונה) הוא לא עבר טיפול כזה.

הפיצוי בגין עזרת הזולת (עבר ועתיד) עומד על 115,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

38. עסקינן בתאונה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולפיכך ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לטיפול רפואי, מכוסות על ידו בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח - 1968. על כן, אני פוסקת סכום גלובאלי בסך של 5,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה.ו

כאב וסבל

39. בהתחשב בגילו של התובע, באחוזי הנכות הרפואית שנותרו לו בגין פגיעתו האורתופדית והאסתטית והניתוח שעבר, אני סבורה כי הסכום של 120,000 ₪ ישקף את הפיצוי ההולם בראש נזק זה.

תגמולי מל"ל

40. לפי חוות דעת אקטוארית (נ/4) מתאריך 14.8.16, המוסד לביטוח לאומי שילם וישלם לתובע סכום של 420,218. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מגיע לסך של 441,100 ₪ אותו יש לנכות מהפיצוי.

סיכום סכום הפיצויים

41. סיכום סכום הפיצויים הוא כדלקמן:

א. הפסדי השתכרות לעבר 168,200 ₪

ב. הפסד כושר השתכרות 113,000 ₪

ג. פנסיה 24,500 ₪

ד. עזרת הזולת (עבר ועתיד) 115,000 ₪

ד. הוצאות רפואיות ונסיעות – עבר ועתיד 5,000 ₪

ה. כאב וסבל 120,000 ₪

סה"כ ביניים 545,700 ₪

בניכוי גמלאות המל"ל (441,100 ₪)

סה"כ 104,600 ₪

חלוקת הפיצוי

תביעת התובע

42. הנה כי כן, נזקיו של התובע לאחר ניכויי המל"ל עומדים על 104,600 ₪. אולם, הוא אינו יכול להיפרע על נזקיו אלו, אלא מבעלות הדין אותן תבע - טיפלקס (ששיעור אחריותה הוערך ב – 75%) ושירביט המבטחת אותה. מכאן, שהתובע זכאי לקבל מהן 78,500 ₪ בלבד (104,600 ₪ * 75%) [במעוגל].

43. סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי אם הזכאי לגמלה הגיש תביעה לפיצויים נגד צד שלישי, ותביעה זו התבררה יחד עם תביעתו של המוסד לביטוח לאומי, לא יהיה זכאי המוסד לביטוח לאומי לסכום העולה על 75% מסך הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי כאחד, והיתרה (25%) תהיה לזכאי לגמלה. "צד שלישי" הוא כל צד שאינו המעסיק (ראו סעיף 82(ג) לפקנ"ז).

מאחר שהתובע הגיש את התביעה נגד המעסיק (והמבטחת אותו) בלבד, ולא נגד צד שלישי כלשהוא, אין תחולה לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי והתובע אינו זכאי להטבה הגלומה בו.

תביעת המוסד לביטוח לאומי

44. בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, המוסד לביטוח לאומי זכאי להיפרע מכל מי שאינו המעסיק ובמקרה דנן, משלרון בלבד. הזכאות היא בגובה אחריותה של שלרון לנזק קרי, בגובה של 25% מסכום של הנזק של 545,700 ₪, שהם 136,500 ₪ (במעוגל).

45. דינה של תביעת המוסד לביטוח לאומי נגד מפעלי ים-המלח, להידחות.

הודעה לצד ג ששלחה טיפלקס (בעילה הנזיקית)

46. טיפלקס שלחה הודעה לצדדים שלישיים הן לשלרון הן למפעלי ים המלח (כולל המבטחות) בעילה נזיקית (וגם ביטוחית – אך על כך בהמשך). דינן של ההודעות הללו, בעילה הנזיקית, להידחות. שהרי טיפלקס אינה יכול להיפרע משלרון מאחר שממילא טיפלקס חויבה רק בגובה אחריותה (75%), ואילו לגבי מפעלי ים המלח נקבע שאין לה אחריות.

אך בכך לא תם דיוננו; שכן בתיק זה הוגשו לא פחות מ – 4 הודעות לצדדים שלישיים בעילות חוזיות (הפרת חוזה) וביטוחיות (כפל ביטוח) [אלו נקראות בפי הצדדים "הודעה לצדדי ד" ו"הודעה לצדדי ה"]. יש להצטער על כך כי חברות הביטוח המעורבות לא הסדירו את הנושא ביניהן, וגרמו להעמסת יתר של מחלוקות נוכח היקפו המצומצם יחסית של התיק.

עילות חוזיות וביטוחיות

47. ארבע הודעות לצדדים שלישיים לפניי:

א. הודעה של טיפלקס נגד כלל ומגדל בעילה של כפל ביטוח (העילה הנזיקית נדחתה כאמור לעיל בסעיף 46);

ב. הודעתן של שלרון וכלל נגד טיפלקס (עילה חוזית), ונגד מפעלי ים המלח ומגדל (כפל ביטוח);

ג. הודעתן של מפעלי ים המלח ומגדל נגד שלרון וטיפלקס, והודעה נוספת נגד שלרון וכלל.

בשל עומס ההודעות תידונה המחלוקות השונות, ולאחר מכן תינתן הכרעה פרטנית בהודעות למיניהן.

התחייבות חוזית של טיפלקס

48. לטענת שלרון, טיפלקס נטלה על עצמה התחייבות חוזית בהסכם, לשפותה ולפצותה בגין כל נזק שתידרש לשלם.

49. בסעיף 8 להסכם טיפלקס-שלרון, טיפלקס נטלה על עצמה להיות אחראית לכל נזק שנגרם עקב ביצוע ההסכם על ידה, כך שבכל מקרה שייגרם נזק כאמור (קרי, נזק שנגרם על ידה) ושלרון תידרש לשלם תשלום כלשהוא בגינו, היא מתחייבת לפצותה. במקרה דנן, כבר נקבע כי טיפלקס אחראית ל – 75% מהנזק, ואילו 25% הנותרים הם לפתחה של שלרון עקב התנהלותה העצמאית שלה. לפיכך, לא ניתן לחייב את טיפלקס לשפות את שלרון, לפחות לא מכוח סעיף זה שבהסכם.

50. דא עקא, כי בסעיף 4(א) לאותו הסכם, טיפלקס התחייבה להיות אחראית לכל נזק גוף שייגרם לעובדיה בקשר לביצוע העבודות. זהו למעשה סעיף כללי שבו טיפלקס נוטלת על עצמה, בהתחייבות חוזית, לשאת בנזק גוף לעובד שלה "בקשר לביצוע העבודות", קרי, גם אם לא היא בהכרח היתה אחראית לנזק.

התחייבות חוזית זו אינה מכוסה בפוליסת חבות מעבידים של שירביט (חריג 3.13 בעמ' 35 לתנאים הכלליים של הפוליסה כפי שצורפו לסיכומי טיפלקס ושירביט מיום 24.10.18). ואכן בעניין טענה חוזית זו שהופנתה כלפי טיפלקס, יוצגה טיפלקס על ידי עו"ד אלחג'וג' (שלא מטעם שירביט - חברת הביטוח שלה). אין בסיכומיו של עו"ד אלחג'וג' מענה לענין התחייבות חוזית זו, ולפיכך דין הטענה כי טיפלקס נטלה על עצמה גם התחייבות חוזית לשאת בכל נזק שייגרם לעובד שלה (הגם שאינה אחראית לו) להתקבל. כפועל יוצא, יהא עליה (להבדיל משירביט, חברת הביטוח שלה) לשפות את שלרון וכלל בגין כל סכום שישלמו בגין התאונה.

ביטוח כפל

51. טיפלקס טוענת כי אחריותה מבוטחת בפוליסות הביטוח של כלל (שהוצאה לשלרון) ובפוליסה הביטוח של מגדל (שהוצאה למפעלי ים-המלח).

52. עיון בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות שהוצאה על ידי כלל לשלרון בין התאריכים 1.8.07-31.12.07, כוללת פרק של חבות מעבידים עד לגבול אחריות של 5 מיליון דולר למקרה ביטוח. שם המבוטח בפוליסה כולל לא רק את שלרון כי אם, בין היתר, גם קבלני משנה שלה (נ/5) קרי, גם את טיפלקס. מכאן שיש ממש בטענת טיפלקס לקיומו של כפל ביטוח.

משכך, בהתאם לסעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, ומאחר שסכום הביטוח למקרה בפוליסת שירביט הוא 1.5 מיליון דולר לעומת סכום ביטוח של 5 מיליון דולר בכלל, על שירביט לשאת רק ב – 23% מהנזק שגרמה טיפלקס ([5 + 1.5] :1.5) ואילו על כלל לשאת ב – 77% ממנו (5 + 1.5] :5).

בסעיף 3(ד) להסכם טיפלקס-שלרון [בטעות נכתב שם סעיף "1" – הערה שלי מ.א.ק], טיפלקס התחייבה להשתתף בדמי ביטוח בגין פוליסה שתוצא על ידי שלרון. אולם, לא הובאה ראיה כי כך היה הדבר בפועל, בין באמצעות תשלום ישירות לשלרון בין באמצעות קיזוז דמי הביטוח מהסכום ששילמה שלרון לטיפלקס (כפי שטען עו"ד אלחג'וג' בסיכומיו). שלרון טוענת כי מקריאת כל ההסכם ניתן ללמוד כי אומד דעת הצדדים היה כזה שטיפלקס, ורק היא, תישא בכל הנזקים שייגרמו, אם ייגרמו, בגין ביצוע העבודה.

נוכח הוראות ההסכם בכללותו (וראו גם סעיף 3(ג) שבו), משלא הוכח כי טיפלקס שילמה עבור הכיסוי הביטוחי בכלל עבור נזק שהיא אחראית לו, ומשאין מענה מפורט לכך בסיכומיה של טיפלקס בעילה החוזית - אזי טיפלקס תשפה גם את כלל בגין כל סכום שזו תשלם לשירביט בגין כפל ביטוח.

53. טענתה של טיפלקס כי גם עם מגדל יש כפל ביטוח לא נטענה כדבעי, לא בהודעה (המתוקנת) לצד שלישי, ולא בסיכומיה שבהם העדיפה לשמור על עמימות ולא לפרט את סכומי הביטוח (ראו בעמ' 21 לסיכומים). לציין כי פוליסת מגדל כוללת פרק של ביטוח חבות צד שלישי באופן כללי, ולא בהכרח יש חפיפה עם פוליסת שירביט המצומצמת יותר לחבות מעבידים.

על רקע זה, להלן הכרעתי בהודעות השונות גופן:

54. ההודעה לצד ג ששלחה טיפלקס -

כאמור, בכל הקשור לעילות הנזקיות, אין לטיפלקס ולשירביט עילה נזיקית כלפי מפעלי ים-המלח (ומגדל) שכן זו לא נמצאה אחראית, וגם נגד שלרון (וכלל) אין להן עילה נזיקית מאחר שחיובן של טיפלקס ושירביט היה רק בגובה אחריותה של טיפלקס (75%). ההודעה בפן זה נדחית;

בעילה הביטוחית נגד כלל (ביטוח כפל), ההודעה מתקבלת;

בעילה הביטוחית נגד מגדל (ביטוח כפל), ההודעה נדחית.

55. ההודעה לצד ד ששלחו שלרון וכלל -

בעילה החוזית נגד טיפלקס, ההודעה מתקבלת;

אין עילה נזיקית נגד מפעלי ים-המלח ומגדל;

בעילה הביטוחית (כפל ביטוח) נגד מגדל, ההודעה נדחית, שכן שלרון וכלל זוכות לשיפוי מלא מטיפלקס, מה גם שהן סומכות ידיהן על טיעוני טיפלקס ושירביט בעניין ביטוח כפל, טיעונים אשר נדחו לעיל.

56. בנסיבות שבהן כל ההודעות שנשלחו למפעלי ים המלח ומגדל נדחו, מתייתרות מאליהן ההודעות שהן עצמן שלחו (הודעה לצדדי ד והודעה נוספת לצדדי ה) והן נדחות.

סוף דבר

57. תביעת התובע נגד הנתבעות מתקבלת.

הנתבעות (טיפלקס ושירביט), יחד ולחוד, ישלמו לתובע סכום של 78,500 ₪.

כמו כן ישאו בהוצאותיו (על יסוד קבלות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום פסק הדין. הנתבעות הללו גם ישלמו לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום של 18,500 ₪.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

58. תביעת המוסד לביטוח לאומי -

א. התביעה נגד מפעלי ים-המלח ומגדל, נדחית.

המוסד לביטוח לאומי ישלם למפעלי ים-המלח ולמגדל המבטחת אותה את הוצאותיהן (על יסוד אסמכתאות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום פסק הדין. וכן ישלמו שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

ב. התביעה נגד שלרון וכלל מתקבלת בחלקה. שלרון וכלל, יחד ולחוד, ישלמו למוסד לביטוח לאומי את הסכום של 136,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן שלרון וכלל, יחד ולחוד, ישלמו למוסד לביטוח לאומי את הוצאותיו (על יסוד אסמכתאות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום פסק הדין. כן ישלמו שכר טרחת עורך דין בסכום של 31,950 ₪.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

59. ההודעה (המתוקנת) לצדדי ג שהגישו טיפלקס ושירביט -

ההודעה שהוגשה בעילה נזיקית נגד שלרון וכלל וכן נגד מפעלי ים המלח ומגדל, נדחית. ההודעה לצד שלישי בעילה ביטוחית (ביטוח כפל) נגד כלל, מתקבלת. על כלל לשפות את שירביט (על יסוד אסמכתאות) ב – 77% מכל סכום שתשלם לתובע, לרבות יתרת אגרה בתביעת התובע.

ההודעה לצד שלישי בעילה ביטוחית (ביטוח כפל) נגד מגדל, נדחית.

60. ההודעה לצדדי ד שהגישו שלרון וכלל -

ההודעה שהוגשה נגד טיפלקס בעילה חוזית, מתקבלת. על טיפלקס לשפות את שלרון ואת כלל (על יסוד אסמכתאות) בכל סכום שישלמו למוסד לביטוח לאומי ולשירביט.

ההודעה נגד מגדל בעילה ביטוחית (כפל ביטוח), נדחית.

61. ההודעות לצדדי ד ולצדדי ה שהגישו מפעלי ים המלח ומגדל נדחות מאליהן לאחר שמפעלי ים המלח ומגדל לא חויבו בדין.

62. מאחר שההודעות לצדדים שלישיים הוגשו על ידי כל הצדדים (טיפלקס ושירביט, שלרון וכלל, מפעלי ים- המלח ומגדל), ואלו שהתקבלו התקבלו רק בחלקן, כל מגיש הודעה לצד שלישי ישא ביתרת האגרה ובהוצאותיו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום ההמצאה.

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ט, 18 אוגוסט 2019, בהיעדר הצדדים.