1. במועד הרלוונטי לתובענה היה התובע (להלן: מוטריצ'קו) עולה חדש מחבר המדינות. לאחר עלייתו ארצה רכש מכונית מדגם ניסן אלמירה מספר רישוי 40-385-29 (להלן: המכונית) תוך מימוש זכויותיו כעולה חדש. אותה עת היתה התובעת 2 (להלן: דורה) בת-זוגו לחיים.

2. בתובענה דנן תובעים מוטריצ'קו ודורה השבת שווי המכונית אשר לטענתם יצאה מחזקתם עקב מחדל מצדה של משטרת ישראל, בעטיו הועברה זו לחזקת הנתבע 2 (להלן: כהן) אשר רכש אותה כביכול. בכתב התביעה נתבע סך של 86,961 ₪, שהוא שווי המכונית (60,000 ₪) ביום היווצרות העילה (2.10.03) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התובענה.

3. הנתבעת 1 הנה מדינת ישראל הנתבעת מכוח אחריותה השלוחית למעשיהם ומחדליהם של אנשי משטרה. כהן היה אחד מיני רבים אשר רכשו את המכונית, ולפי החלטה שיפוטית החזקה בה הועברה לידיו.

4. בעלי הדין הסכימו כי אכריע בתובענה על סמך חומר הראיות המצוי בתיק בית-המשפט, ללא חקירת העדים.

גרסת מוטריצ'קו

5. לטענתו, ביום 29.7.02 עזב את הארץ לבדו ובחיפזון דרך נמל התעופה בן גוריון, שכן מאס מהחיים בישראל וחפץ לבנות חיים חדשים בחו"ל. לפני עזיבתו את הארץ עבד במשרדה של פאינה זילברט (להלן: פאינה) אשר הציגה עצמה כעורכת-דין, אף כי בדיעבד הסתבר לו כי מעולם לא החזיקה ברישיון לעריכת-דין.

6. כדי לעזוב את הארץ נזקק למזומנים. לפיכך היה מעוניין למכור את המכונית, ברם היות שזו נקנתה בפטור חלקי ממכס תוך מימוש זכויותיו כעולה חדש, ניתן היה למכרה לעולה חדש בלבד.

על אודות מעשיו בהמשך מסר מוטריצ'קו שתי גרסאות. לפי האמור בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית, סיפר לפאינה על רצונו למכור את המכונית, וזו הבטיחה כי ביכולתה למכרה גם למי שאינו עולה חדש וכי לאחר כיסוי חובותיו בארץ תעביר אליו את יתרת התמורה. לפיכך ביום בו עזב את הארץ נסעה עמו פאינה לנמל התעופה בן גוריון, שם מסר לה את המכונית והיא התחייבה למכרה.

בחקירתו במשטרה מסר מוטריצ'קו גרסה שונה, ולפיה מכר את המכונית לפאינה תמורת 6,000 יורו, קיבל ממנה 4,000 יורו בנמל התעופה ופאינה התחייבה למסור את היתרה לידי דורה. לפי גרסתו זו, כנגד קבלת הסך של 4,000 יורו חתם מוטריצ'קו על מסמכים שונים ומסר לידי פאינה את רישיון המכונית ואת תעודת זהותו.

7. כמסתבר, פאינה ושותפיה היו מעורבים בפרשת הונאה מתוכננת היטב, שבה הציגו כלי-רכב למכירה, כביכול בהליכי הוצאה לפועל. לאחר מכירתם וקבלת התמורה נעלמו עקבותיהם של פאינה ושותפיה, כך שהרוכשים נותרו וידיהם על ראשם. כהן נמנה עם הרוכשים של המכונית (לפי כתב התביעה כהן היה אחד מתוך ששה רוכשים).

8. ביום 14.9.03 נתפסה המכונית על ידי משטרת ישראל. באותה עת הוכרז מוטריצ'קו – אשר שהה כאמור בחו"ל - כמי שדרוש לחקירה בתיק המשטרה שנפתח בגין מעשיי ההונאה האמורים.

9. ביום 2.10.03 הגישה המשטרה בקשה לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 לבית-משפט השלום בקריות. לדיון שנקבע התייצב כהן, אשר טען כי לו זכות בעלות במכונית. המשטרה הותירה את ההכרעה לשיקול דעת בית משפט, ובעקבות זאת ניתנה החלטה ולפיה המכונית תירשם על שם כהן ותימסר לרשותו.

10. בשנת 2007 שב מוטריצ'קו ארצה. או אז פנה ביוזמתו למשטרת ישראל ומסר את גרסתו בקשר לפרשת הונאה שבה היה אחד החשודים. בסיום החקירה הוגש נגדו כתב אישום ברם בתום פרשת התביעה הודיע נציג הפרקליטות כי אין די ראיות להביא להרשעתו. כתוצאה, זוכה בדינו.

11. במהלך הדיון בהליך הפלילי נודע למוטריצ'קו על אודות בקשת המשטרה ועל החלטת בית-המשפט הנזכרות בסעיף 8 לעיל. בעקבות זאת פנה הוא לבית-משפט השלום בקריות בבקשה לביטול ההחלטה, המוטעית לדעתו והפוגעת בקניינו. בקשתו נדחתה, וכך גם בקשת רשות ערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי.

12. לטענת התובעים היה זה מחובתה של משטרת ישראל לזמן את מוטריצ'קו לדיון שהתקיים בבית-משפט השלום בקריות. היות שלא עשתה-כן פעלה המשטרה ברשלנות. לדבריהם, לו עיין נציגה בחומר החקירה שהיה בידי המשטרה, היה עליו לדעת כי למוטריצ'קו לא היה קשר לפרשת ההונאה. כמו-כן, לו זומן מוטריצ'קו לדיון היה הדבר מגיע לידיעת דורה, ובהעדרו של מוטריצ'קו היתה מתייצבת לדיון בבית-המשפט.

התובעים גם מוסיפים כי דורה היתה הבעלים של מחצית המכונית, אף כי זכויותיה לא נרשמו ברשות הרישוי. עוד נטען כי מוטריצ'קו לא מכר את המכונית, אלא מסרהּ לפאינה כדי שזו תמכור אותה. מעמדה של פאינה היה אפוא של מתווך בעסקה עתידית, שלא בוצעה. לא זו בלבד שפאינה ניצלה אותו ולא פעלה בהתאם להרשאה שקבלה, אלא שכהן לא קנה את המכונית בתום לב ובתמורה מלאה, ובזמן הרכישה ידע כי המכירה בעייתית. לפיכך אינו נהנה מתקנת השוק. היות שמוטריצ'קו לא מכר את המכונית זכאים הוא ודורה לקבל שוויה במקומה.

גרסת הנתבעים

13. טענת הנתבעים הנה בתמצית כי לפני עזיבתו את הארץ מכר מוטריצ'קו את המכונית לפאינה, מסר אותה ואת המסמכים הרלוונטיים לידיה וקיבל תמורה מלאה, גם לגרסתו, שהרי פאינה שילמה לו – כך לדבריו של מוטריצ'קו - 4,000 יורו במזומן והתחייבה לשלם את היתרה לדורה. בין אם שילמה פאינה את יתרת התמורה לדורה ובין אם לאו, אין למוטריצ'קו זכויות במכונית.

14. המדובר בעסקת מכר אשר הושלמה עם מסירת הממכר – המכונית. אם אמנם הפרה פאינה את החוזה עם מוטריצ'קו ולא שילמה את יתרת התמורה לדורה, רשאי היה מוטריצ'קו להודיע על ביטול החוזה (ואז על כל צד להשיב לרעהו את אשר קיבל; פאינה – את המכונית; מוטריצ'קו – את התמורה). אין חולק כי מוטריצ'קו לא נקט צעד זה, ולכן אין לו זכות במכונית, ותרופתו - הגשת תביעה כספית נגד פאינה.

נטל הראיה

15. הנטל להוכיח כי הזכויות במכונית נותרו בידי מוטריצ'קו וכי גם לדורה זכויות בה מוטל על כתפיהם, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'. התובעים לא עמדו בנטל זה - לא הוכח כי לדורה היו זכויות במכונית ולא הוכח כי פאינה שמשה מתווכת לעסקת מכר עתידית, כטענת מוטריצ'קו כיום. נוסף על כך, התובעים לא הוכיחו את סכום התביעה.

זכויות דורה במכונית

16. לטענת התובעים היות שדורה ומוטריצ'קו היו בני-זוג לחיים, אף כי המכונית נרשמה על שם מוטריצ'קו בלבד הרי שלדורה זכויות במחציתה. גרסה זו לא הוכחה כלל.

17. בתצהירו לא הזכיר מוטריצ'קו את זכויותיה של דורה במכונית. דורה מצדה הסתפקה באמירה סתמית שלפיה הבעלות במכונית נחלקה בינה לבין מוטריצ'קו בחלקים שווים, אף כי רישום הבעלות היה על שמו בלבד (סעיף 1 לתצהירה). עוד הוסיפה כי עד לחודש יולי 2002, מועד עזיבת מוטריצ'קו את הארץ, היתה בת-זוגו (סעיף 2 לתצהיר).

18. אין די באמירה סתמית וכללית זו מפי דורה כדי לבסס זכויות בעלות במכונית. מי מהתובעים לא ציין את משך הזמן שבו היו בני-זוג, אם ניהלו משק בית משותף, אם דורה השתתפה במימון רכישת המכונית וכיו"ב פרטים שעל פיהם ניתן היה להסיק כי לה זכויות במכונית, בין מכוח תרומתה הכספית לרכישתה ובין מכוח חזקת השיתוף.

יתרה מכך, התנהגות דורה לאחר עזיבת מוטריצ'קו את הארץ ומסירת המכונית לידי פאינה (ובשלב זה איני דנה בשאלה אם מוטריצ'קו מסר את המכונית לפאינה במסגרת עסקת מכר או כדי שפאינה תשמש מתווכת למכירתה) אינה עולה בקנה אחד עם מנהג בעלים.

אם אמנם היו לדורה זכויות במחצית המכונית, ששוויה לא היה מבוטל (60,000 ₪) ניתן היה לצפות כי תפעל להגנה על זכויותיה. למצער ניתן היה לצפות כי תפנה למוטריצ'קו, במכתב רגיל או בדואר אלקטרוני, כדי לברר מה עלה בגורל המכונית ולדרוש את חלקה. אין ראיה כי עשתה-כן, ולוּ בעל-פה. בהיעדר ראיה שלפיה פנתה דורה למוטריצ'קו בכל דרך שהיא, אין אלא להסיק כי לא פנתה. חוסר התעניינות בגורל המכונית אינה מתיישבת עם מנהג בעלים.

לא זו אף זו, אין ראיה כי לפני שובו של מוטריצ'קו לארץ פנתה דורה לגורם כלשהו, כגון פאינה או משטרת ישראל, כדי לברר היכן מצויה המכונית. התנהגות זו אינה מתיישבת אף היא עם ההתנהגות המצופה ממי שטוען לזכויות בנכס בעל ערך.

על האמור לעיל ניתן להוסיף כי ספק אם רשאית היתה דורה לרכוש זכויות במכונית. מוטריצ'קו רכש את המכונית תוך מימוש זכויותיו כעולה חדש, שהן זכויות אישיות אשר אינן ניתנות להעברה או לחלוקה עם אחר.

19. אני קובעת אפוא כי לא הוכחו זכויות דורה במכונית, ודין התובענה שהגישה דורה להידחות מטעם זה בלבד.

מהות העסקה בין מוטריצ'קו לפאינה

20. כאמור, לטענת מוטריצ'קו בבית-המשפט טרם עזיבתו את הארץ מסר את המכונית לפאינה כדי שזו תתווך בעסקת מכר עתידית. גרסת הנתבעים הנה כי מוטריצ'קו מכר את המכונית לפאינה, ולכן איבד את כל זכויותיו בה.

21. בעניין זה עדיפה עליי גרסת הנתבעים על פני זו של מוטריצ'קו.

ראשית, גרסת הנתבעים מושתתת על זו שמוטריצ'קו מסר ביוזמתו למשטרה, עם שובו ארצה. כזכור, בטרם הביא מוטריצ'קו את ראיותיו הגיעה התביעה הכללית לכלל מסקנה כי אין באמתחתה די ראיות להרשיעו בעבירות שיוחסו לו, וחזרה בה מכתב האישום נגדו. סביר להניח כי בין יתר שיקוליה הביאה הפרקליטות בחשבון את גרסת מוטריצ'קו במשטרה.

שנית, מוטריצ'קו לא נתן הסבר לשינוי שחל בגרסתו. למעשה לא הזכיר לפניי את גרסתו הראשונה, עליה נודע רק מהאמור בכתבי ההגנה שהגישו הנתבעים. גם בתצהיר עדות ראשית, לאחר שהגרסה שמסר במשטרה הובאה לידיעת בית-משפט, לא ראה מוטריצ'קו להסביר את השינוי בגרסתו. בהיעדר הסבר כלל, לא כל שכן מניח את הדעת, אין אלא להסיק כי גרסתו בבית-המשפט נועדה לסייע לו לקדם תביעתו זו.

שלישית, בנסיבות המקרה קיים מעין השתק שיפוטי בגינו מושתק מוטריצ'קו מלהעלות גרסה סותרת את גרסתו הראשונה, שעל-בסיסה הוגש כתב אישום נגדו ועל בסיסה בוטל כתב האישום.

כידוע, מקום בו טען בעל דין טענה עובדתית בהליך אחד וטענתו התקבלה, מנוע הוא מלטעון טענה סותרת בהליך אחר. דוקטרינה זו, המוכרת בשם 'השתק השיפוטי' או 'מניעות משפטית', נועדה למטרה כפולה - הצורך בשמירה על טוהר ההליך המשפטי ומניעת ניצול לרעה של הליכי בית-משפט, מחד גיסא, ומניעת תוצאה בלתי צודקת, מאידך גיסא.

ראה בין היתר ע"א 513/89 Interlego A\s נ' Exin-Lines Bros S.A ואח', פ"ד מח (4) 133 [1994] ורע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח' תק-על 2005(1), 2711 [2005].

רביעית, גרסתו החדשה בנוגע למהות העסקה עם פאינה מבוססת על עדותו היחידה של מוטריצ'קו שלא זו בלבד שאין לה סיוע, אלא שהיא נסתרת מיניה וביה על ידי גרסתו הקודמת.

חמישית, מוטריצ'קו יכול היה לזמן את פאינה למתן עדות (או לצרפה כנתבעת וכך ניתן היה לשמוע גרסתה). הימנעותו מלעשות-כן מעמידה בספק את גרסתו החדשה.

שישית, גרסת מוטריצ'קו אינה מתיישבת עם מבחן ההיגיון. אם אמנם היו הוא ודורה בני-זוג, מדוע היה עליו למסור את המכונית לפאינה כדי שזו תמכור אותה? אם חפץ למכרה יכול היה להותיר מלאכה זו לדורה. למותר לציין כי טענתו ולפיה הסכים להצעת פאינה מאחר שזו טענה כי ביכולתה למכור את המכונית גם למי שאינו עולה חדש מעידה על הסכמתו לביצוע עסקה בלתי חוקית, שהרי ידע כי מכירה זו אינה חוקית.

22. אני קובעת אפוא כי לפני עזיבתו את הארץ מכר מוטריצ'קו את המכונית לפאינה תמורת 6,000 יורו.

תוקף עסקת המכר

23. נקבע לעיל, כי מוטריצ'קו מכר את המכונית לפאינה תמורת 6,000 יורו. לגרסתו, בד בבד עם מסירת המכונית לידיה קיבל מפאינה סך של 4,000 יורו במזומן. נוסף על כך התחייבה פאינה לשלם לדורה 2,000 יורו נוספים.

24. מוטריצ'קו לא הזכיר בתצהירו כי קיבל סכום כלשהו מפאינה, כך שממילא אין לדעת אם שילמה זו 2,000 יורו הנותרים. דורה מצדה לא התייחסה בתצהירה לסוגיה זו. שתיקת התובעים תומכת במסקנה כי יתרת הסכום שולמה.

25. ואולם, אפילו הפרה פאינה את החוזה עם מוטריצ'קו ולא שילמה את מלוא התמורה המוסכמת, אין הדבר מקים עילת תביעה נגד המדינה או נגד כהן, רוכש המכונית. בהתאם לסעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר) "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד או על דרך אחרת להעברת הבעלות."

26. במקרה דנן מסר מוטריצ'קו את הממכר – המכונית – לידי הקונה – פאינה. נוסף על כך מסר לידיה את מסמכי המכונית ואת תעודת הזהות שלו, וכל זאת כדי לאפשר לפאינה להעביר את זכויות הבעלות ברשות הרישוי.

27. אם הפרה פאינה את החוזה ולא שילמה את מלוא התמורה המוסכמת בעבור המכונית רשאי היה מוטריצ'קו להודיע על ביטול חוזה המכר זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה (ראה סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1971).

מוטריצ'קו בחר, מטעמיו הוא, שלא לתת הודעת ביטול. חוזה המכר אפוא תקף, ואם אמנם לא שילמה פאינה את מלוא התמורה החוזית, קמה למוטריצ'קו עילת תביעה נגדה לתשלום יתרת המחיר.

28. ייאמר, כי חוזה המכר בין מוטריצ'קו לבין פאינה נגוע באי-חוקיות. כבר נאמר לעיל כי עולה חדש הקונה מכונית תוך מימוש זכותו לפטור חלקי ממסים, אינו רשאי למכרה – או למסרה למתווך לצורך מכירתה - בלא שישלם קודם לכן את המס החל על העסקה.

כלל הוא כי מ'עילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה', ולכן ספק אם מוטריצ'קו היה רשאי לתבוע פיצוי מאת הנתבעים בהסתמך על הנזק שנגרם לו, לטענתו, עקב התנהגותם.

ראה בין היתר ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (פורסם באתר נבו) [2009]; ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (פורסם באתר נבו) [2005] ופסקי הדין המאוזכרים שם.

מאחר שלא נטענה טענה בעניין זה, איני רואה צורך להרחיב בסוגיה.

התנהגות המשטרה והתנהגות כהן

29. מוטריצ'קו גם טען, כי לו זומן על ידי המשטרה לדיון שהתקיים בבית-משפט השלום בקריות, היה דבר הדיון מגיעה לידיעת דורה שהיתה מתייצבת לדיון. אין לקבל טענה זו. במועד הגשת הבקשה לבית-משפט השלום בקריות היה מוטריצ'קו מחוץ לגבולות המדינה ובשל כך מבוקש לחקירה במשטרה. נוסף על כך, אין ראיה כי מאן דהו ידע שדורה חברתו לחיים הטוענת לזכויות במכונית. מטעמים אלה לא היה טעם לזמנו.

30. טענות מוטריצ'קו ולפיהן כהן ידע על בעייתיות המכירה או כי לא שילם מלוא התמורה אינן אלא טענות בעלמא, שלא הוכחו כדבעי. אין למצוא אפוא פגם בהתנהגות המשטרה או בהתנהגות כהן.

31. מהטעמים האמורים, דין התובענה להידחות.

סכום התביעה

32. בכתב התביעה נתבע סך של 60,000 ₪, שבמועד הרלוונטי היה מחיר מחירון של המכונית, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 2.10.03 וכלה ביום הגשת התובענה. סכום התביעה נכון למועד הגשת התובענה מסתכם אפוא בסך 86,961 ₪.

33. בקבעו את סכום התביעה התעלם מוטריצ'קו מהעובדה כי תמורת המכונית שילם סכום נמוך ממחיר המחירון, שהרי כעולה חדש מימש את זכותו לרכוש מכונית בפטור חלקי ממסים. הוא גם התעלם מכך שבחודש יולי 2002 קיבל מפאינה למצער 4,000 יורו תמורת המכונית. לפי השער היציג של היורו ביום 29.7.02 [4.6484 ₪] היו 4,000 יורו שווי ערך לסך של 18,594 ₪. כמו-כן, התעלם מוטריצ'קו ממצב המכונית במועד המכירה. אין ראיה כי מחיר המחירון תאם לשוויה האמִתי של המכונית. התובעים לא הוכיחו אפוא את סכום התביעה.

34. גם מטעם זה דין התובענה להידחות.

סוף דבר

35. התובענה נדחית.

התובעים ישלמו ביחד ולחוד לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ב, 30 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.