<#1#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה, עו"ד שרה טל

הנאשם ובא-כוחו, עוד" נועם אליגון

<#8#>

הכרעת דין

כללי

1. בתאריך 22.6.10, זמן קצר לפני השעה 20:30, התייצב איסמעין אבולקיעאן (להלן:"המתלונן") בתחנת משטרת העיירות ומסר, כי באותו הערב בסביבות השעה 19:45 הוא הלך ברגל בישוב חורה, ובהיותו ליד כיכר המועצה, הגיע רכב מסוג פולקסוואגן בצבע לבן שהספרות האחרונות של מספר הרישוי שלו הן 10, נהוג ע"י הנאשם. הנאשם האט, ירק עליו, אמר לו "בן זונה", הוציא אקדח וירה לכיוונו שני כדורים. המתלונן קפץ לעבר המדרכה והסתתר והנאשם נסע מהמקום.

המתלונן ציין, כי הנאשם היה לבד ברכב והוא לבש כפפות שחורות; כי המרחק בינו לבין הנאשם היה של כ 6-7 מטר; כי הוא לא נפגע מהיריות; כי הוא נפגע מהגלגול שלו לעבר המדרכה; וכי בין הנאשם לבין אנשים ממשפחת המתלונן קיים סכסוך משפחתי. (ת/3)

2. מיד לאחר מכן, המתלונן יצא עם השוטר מימון אושר אל הזירה, שם אותרו שני תרמילי אקדח 9 מ"מ. (ת/9)

לאחר מציאת התרמילים, השוטר מימון נסע לבית הנאשם, עיכב אותו והביא אותו לתחנת משטרת העיירות.

3. בתחנה, הנאשם נחקר כחשוד בירי לעבר המתלונן. הוא הכחיש את המיוחס לו, תיאר את מעשיו במהלך כל אותו היום, וסיפר כי בסביבות השעה 18:30 – 19:00 הוא נסע עם אחיו ראפיק ועם בני דודיו ג'אברין וראתב, לקנות מזון לכבשים של אביו. הנסיעה היתה ברכב הפולקסוואגן של המשפחה, והוא היה הנהג. ובדרך חזרה הוא הוריד את אחיו ראפיק בתחנת הדלק בחורה, משם היו אמורים לאסוף אותו למשמרת התנדבות במשטרה.

4. באותו ערב נלקחו מהנאשם בגדיו לבדיקת הימצאות שרידי ירי (ת/10) ולאחר מכן נמצא שהם לא הכילו שרידי ירי (עמ' 2 מש' 15).

5. עוד באותו לילה, המתלונן והנאשם עומתו זה מול זה. במהלך העימות חזר המתלונן על טענתו כי הנאשם ירה לעברו, והנאשם הכחיש את המיוחס לו וטען כי המתלונן משקר. (ת/5)

6. בתאריך 24.6.10, ראפיק, אחיו של הנאשם, נחקר וסיפר כי ביום 22.6.10 בסביבות השעה 19:00 הוא יצא עם הנאשם ועם שני בני דודים שלהם – ג'אברין וראתב, לאיזור התעשיה בחורה לקנות אוכל לכבשים. הם נסעו בפולקסוואגן שעגלה רתומה אליו, העמיסו לעגלה את האוכל שקנו ונסעו חזרה. בדרך, הם הורידו אותו בצומת חורה, משם שוטרים אספו אותו למשמרת התנדבות והוא נסע איתם לישוב עומר. (ת/12)

7. המתנדב המשטרתי לייבוביץ מנחם אישר כי באותו ערב הוא אסף את ראפיק בצומת חורה וביחד נסעו למשימה משטרתית מסוימת בישוב עומר. (ת/8).

8. ראתב, בן דודו של הנאשם, נחקר במשטרה ומסר גרסה הדומה בעיקרה לזו של הנאשם ושל ראפיק.

9. יונס אלסייד, בחור כבן 20 שבזמן הרלוונטי עבד בחנות המזון לכבשים של אביו, שבה לטענת הנאשם הוא רכש באותו ערב מזון לכבשים, מסר אמרה במשטרה ביום 24.6.10 (ת/1). הוא סיפר, כי באותו ערב הוא היה המוכר היחידי בחנות; כי באותו ערב הגיעו לחנות אנשים לקנות, אך לא ממשפחת אבולקיעאן; וכי הוא לא ראה באותו ערב רכב פולקסוואגן בצבע לבן ובו שלושה אנשים שבאו לקנות אצלו.

הוא נשאל "אם היה עובר פה רכב מסוג פולקסוואגן עם עגלה, היית זוכר אותו?" והשיב:"לא יודע".

כעבור שלושה ימים הוא הגיע למשטרה ואמר כי הוא מבקש למסור את האמת. הוא סיפר, כי באותו ערב הגיעו לעסק ארבעה אנשים ולקחו 13 שקי תערובת ו- 6 שקי תירס; הוא לא הוציא להם תעודת משלוח; הוא מכיר אותם, אך לא בשמותיהם; הוא הסביר שלאחר שהשוטרים היו אצלו בעסק והוא אמר להם מה שאמר, הוא סיפר על כך לאביו ואביו אמר לו " למה לא אמרת שהם באו?". ואביו אמר לו לבוא לתחנת המשטרה ולמסור את מה שהיה. (ת/2)

10. התרמילים שנמצאו בזירה נבדקו ונקבע לגביהם כי הם נורו מכלי נשק אחד. יתכן מאקדח חצי אוטומטי סי – זד (cz), או מכלי נשק אחר המטביע סימנים סוגיים דומים. (ת/11)

11. על רקע תמונת הראיות המתוארת, הוגש נגד הנאשם כתב אישום, המבוסס על גרסתו של המתלונן, בו יוחסו לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין"), והחזקת והובלת נשק, לפי סעיפים 144(א) ו- (ב) לחוק העונשין.

12. בתשובתו לכתב האישום, אישר הנאשם כי בין הפלג המשפחתי אליו הוא משתייך לפלג של המתלונן, קיים סכסוך, אך כפר במעשים המיוחסים לו.

הראיות במשפט

1. המתלונן זומן לעדות ולא התייצב, מספר פעמים. הוצאו נגדו צווי הבאה ובסופו של דבר הוא התייצב בבית המשפט בתאריך 16.4.12 .

בפתח עדותו בבית המשפט טען המתלונן כי קשה לו להיזכר במקרה שבגללו הוא הוזמן להעיד. הוא ציין, כי מספר חודשים קודם לכן הוא עבר אירוע מוחי, בעקבותיו אושפז בבית החולים "סורוקה" למספר ימים ולאחר מכן היה במשך כחודשיים ב"בית לווינשטיין" ברעננה. וטען, שכתוצאה מהאירוע הוא נפגע גם בנפשו ויש לו בעיות זכרון.

התובעת "רעננה את זכרונו" מתוך אמרותיו במשטרה, והוא מסר כי האירוע היה בערב, בשעת חשכה. הוא ראה אדם שירה לעברו או לצדו, אך הוא לא זיהה את פניו. הוא הסביר שאמר במשטרה שהנאשם הוא היורה משום שיש ביניהם סכסוך והוא חשב שהוא זה שירה לעברו.

לשאלות התובעת השיב כי הוא לא נפגע מהירי וכי יכול להיות שהיורה בכלל ירה לצדו ולא כדי לפגוע בו. והוא שב וטען כי לא זיהה את נהג הרכב ממנו נורו היריות.

על רקע דבריו אלה, הסותרים את הגרסה שמסר במשטרה, הוא הוכרז כעד עויין ונחקר ע"י התביעה בחקירה נגדית.

הוא סיפר שבאותו ערב הוא היה באיזור הכיכר בחורה, הגיע רכב פולקסוואגן והנהג שלו אמר לו בן זונה וירה לעברו שתי יריות והוא התגלגל לעבר המדרכה והרכב נסע מהמקום. הגיע רכב אחר, עצר לו והסיע אותו לתחנת משטרת העיירות, שם דיווח על האירוע.

הוא נשאל והשיב כי מה שמסר במשטרה הוא אמת, אולם הוא לא ראה את פניו של נהג הפולקסוואגן.

ואמר, כי הוא מכיר את הנאשם ויכול לזהות אותו, אולם בזמן האירוע הוא לא ראה את פני היורה, למרות שפניו היו גלויות ולמרות שהוא פנה אליו ממרחק של 7-8 מטרים וקילל אותו.

עוד אמר, כי הוא ידע שהרכב שממנו ירו עליו הוא רכבו של הנאשם ועל כן, למרות שלא זיהה את היורה, חשב שזה הנאשם.

הוא מסר שבזמן האירוע השמש טרם שקעה ועדיין היה אור יום, אולם בכל זאת זה היה לקראת שקיעה והראות אינה כמו באמצע היום.

כשנשאל מדוע במהלך העימות שנערך לו עם הנאשם הוא הטיח בפניו שהוא זה שירה עליו, השיב כי הוא באמת חשב שהנאשם הוא שירה לעברו, וזאת בעקבות מסקנה שהסיק מכך שהיריות נורו מרכבו של הנאשם.

המתלונן ציין כי הוא זיהה שתי ספרות מתוך מספר הרישוי של רכב הפולקסוואגן וגם ראה שעל ידיו של היורה היו כפפות שחורות.

הנאשם אישר כי בין משפחתו למשפחת הנאשם היתה סולחה ונקבע בה שמשפחתו תפצה את משפחת הנאשם בגלל שבני דודים שלו הרביצו לאחד ממשפחת הנאשם, ואישר שכחלק מהסולחה הם התחייבו שלא להעיד נגד בני המשפחה האחרת.

בחקירתו הנגדית, דחה המתלונן את טענת הסניגור כי הוא אמר במשטרה שהנאשם הוא שירה לעברו, כדי להפליל אותו ושהוא עשה זאת לאחר שהתייעץ עם אחרים. כשנשאל מדוע אמר שהנאשם הוא שירה לעברו השיב, כי הוא זיהה את הרכב שלו. בהמשך, אמר כי הוא זיהה את הנאשם כמי שנהג ברכב אולם לאחר מכן משלחת הנכבדים שטיפלה בסולחה אמרה לו שלא הנאשם הוא שירה לעברו וכך הסתבר לו שלא הנאשם הוא שירה לעברו.

המתלונן סיכם את עמדתו בדברים הבאים: "אני זיהיתי את הנאשם כמי שנהג ברכב וירה לעברי, לכן מסרתי במשטרה את מה שמסרתי. מאוחר יותר שמעתי מפי אנשים נכבדים שלא הנאשם הוא שירה בי ולכן אני אומר עכשיו את מה שאני אומר".

כשנשאל האם הוא יכול להגיד בוודאות שהנאשם הוא זה שירה בו, השיב: "יש לנאשם שני אחים שדומים לו בול. ויכול להיות שזה אחד מהם. יכול להיות גם שהמשלחת של הנכבדים הסתירה ממני את הפרטים הנכונים ושהנאשם הוא באמת שירה בי". ובהמשך, כשנשאל האם כשפנה למשטרה ביום האירוע היה בטוח שהיורה הוא הנאשם, השיב, "הייתי בטוח רק ברכב בוודאות, לא בטוח שזה הנאשם".

2. דו"ח השוטר שביקר בזירה (ת/9), דוח על נטילת בדיקה לשרידי ירי (ת/10), דוח על שיחה עם המתנדב המשטרתי לייבוביץ מנחם (ת/8), וחוות דעת מומחה בעניין התרמילים (ת/11), הוגשו לתיק בית המשפט בהסכמה.

3. הנאשם העיד. הוא חזר על עיקרי הדברים שמסר במשטרה באשר למעשיו ביום בו מיוחס לו הירי לעבר המתלונן. וטען, כי באותו יום הוא לא ראה את המתלונן ולא ירה לעברו.

4. יונס אלסייד העיד, מטעם התביעה. הוא סיפר כי ביום 22.6.10 הוא היה בעסק המשפחתי שלהם לממכר מזון לבהמות. אתו בעסק היה אחיו הקטן, שהוא כבן 14, ואביו יצא ונכנס לעסק. בסביבות השעה 19:00 הנאשם הגיע לעסק ביחד עם שלושה אנשים נוספים, ברכב לבן שאליו רתומה עגלה, ולקח סחורה.

הוא נשאל על כך שבאמרתו הראשונה במשטרה מסר שאיש ממשפחת אבולקיעאן לא הגיע לעסק שלהם באותו ערב, והשיב, כי לאחר שהשוטרים היו אצלו, הוא התקשר לאביו וסיפר לו שהגיעו אליו שוטרים ושהם שאלו מה ששאלו והוא השיב מה שהשיב, ואביו אמר לו "למה לא אמרת להם שבאו אנשים ממשפחת אבולקיעאן?". כשנשאל מדוע מלכתחילה אמר לשוטרים שבאותו הערב לא באו אליו אנשים מאבואלקיעאן, השיב, שאביו הינחה אותו הנחיה כללית שבכל פעם שהמשטרה תשאל אותו אם מישהו היה אצלם, עליו להשיב בשלילה.

העד הוכרז כעויין ונחקר ע"י התביעה בחקירה נגדית. והוא עמד על גרסתו.

5. אח הנאשם, ראפיק, העיד בבית המשפט. הוא חזר על עיקרי אמרתו במשטרה. הוא הסביר כי במשטרה הכחיש את נסיעתו עם הנאשם בבוקר אותו יום לחברון – שמבחינת לוחות הזמנים אינה נוגעת לאירוע - משום שרצה להתגייס למשטרה וחשב שאם ידעו שהוא היה בחברון יפסיקו את התנדבותו במשטרה ולא יגייסו אותו.

6. ראתב אבולקיעאן העיד בבית המשפט. הוא סיפר כי באותו היום הוא נסע עם הנאשם ועם ג'אברין וראפיק ברכב הפולקסוואגן אליו היתה מחוברת עגלה, בו נהג הנאשם, והם קנו תערובת. לאחר מכן הם הורידו את ראפיק והמשיכו.

דיון והכרעה

1. התביעה טוענת בסיכומיה, כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו, על בסיס גרסת המתלונן, המחוזקת, בעובדה שהפרטים שהוא מסר על הרכב ממנו נורו היריות לעברו ועל מראה היורה, מתאימים לנאשם ולרכבו; בעובדה שנמצאו בזירה שני תרמילים; ובהפרכת האליבי של הנאשם.

2. המתלונן הוכרז כעד עויין משום שדברים שמסר בחקירתו הראשית בקשר לזיהויו את הנאשם כמי שנהג ברכב וירה לעברו, סתרו דברים שאמר בעניין זה במשטרה. בחקירתו הנגדית הסתבר, כי למעשה הוא מאשר שבזמן אמת הוא זיהה את הנאשם כמי שנהג ברכב וכמי שירה לעברו, אלא שלטענתו, לאחר מכן הסתבר לו מפי הנכבדים שהיו מעורבים בסולחה שבין משפחתו למשפחת הנאשם, שלא הנאשם הוא זה שירה לעברו, ועל כן הוא הסביר את דבריו במשטרה כי הוא זיהה את הנאשם כמי שירה בו, בכך שהוא זיהה את הרכב בו נהג היורה כרכבו של הנאשם והוא הסיק מזה שהנאשם הוא זה שנהג ברכב וירה לעברו.

3. במבט ראשון נראה שהעובדה שהמתלונן הגיע לתחנת המשטרה ודיווח על מה שלטענתו אירע, זמן קצר לאחר האירוע, והעובדה שמיד לאחר מסירת תלונתו הוא יצא עם שוטרים אל הזירה ונמצאו שם שני תרמילי כדורים שנקבע שהם נורו מאותו כלי יריה, מחזקות משמעותית את גרסת המתלונן. כך גם נראה שניתן לראות בהימנעותו הנשנית של המתלונן להתייצב לעדות ובניסיונו להימנע מהפללת הנאשם, וכן בהצהרתו שבמסגרת הסולחה אליה הגיעו המשפחות הן התחייבו שלא להעיד אלה נגד אלה, כמחזקים את האפשרות שגרסתו המפלילה של המתלונן במשטרה, היא אמת.

4. עיון מפורט בראיות וניתוח האפשרויות מלמד שהתמונה מורכבת יותר ושיש לה חלקים נוספים, גלויים ונסתרים, שיש להתחשב בהם.

5. אין חולק כי עובר לאירוע הנטען, היו משפחות המתלונן והנאשם מסוכסכות, על רקע תקרית או תקריות קודמות.

העובדה שסכסוכים כאלה במגזר הבדווי הם בעלי אופי משפחתי, או חמולתי/שבטי, המביא לכך שכל אחד מחברי הקבוצה הפוגעת, גם אם אין לו קשר למעשה הפגיעה שברקע הסכסוך, עלול להיות מטרה לפגיעה נגדית, וכל אחד מחברי הקבוצה הנפגעת, גם אם המעשה שברקע הסכסוך לא פגע בו ולא כוון כלפיו, עלול לעשות מעשה של פגיעה נגדית, היא בבחינת ידיעה שיפוטית.

6. נתונים אלה יכולים להצדיק במקרים מתאימים לראות בעובדת קיומו של סכסוך משפחתי, כמניע אפשרי גם של בן הקבוצה הנפגעת שהוא עצמו לא נפגע מהמעשה הפוגעני שברקע הסכסוך, לפגיעה בבן הקבוצה הפוגעת. אך באותה מידה, במקרים מתאימים, הם גם יכולים להצביע על קיומו של אינטרס אצל בן משפחה פוגעת שהוא עצמו לא היה מעורב במעשה הפוגעני שברקע הסכסוך, להפליל הפללת שווא את הצד האחר, ולעורר חשש שמא כך קרה.

האינטרסים המעורבים בסכסוך קבוצתי שכזה, כוללים בין היתר את הרצון ליצור איזון בפגיעוֹת. צורה נוספת של נקמה: "אתם גרמתם למעצר / להאשמת איש משלנו, אנחנו גורמים למהלך דומה כלפי איש שלכם"; או את הרצון להגיע לאיזון בפגיעוּת: "אם אתם תשתפו פעולה עם גורמי האכיפה ותעידו נגד האיש שלנו עדות מפלילה, אנחנו נעשה את אותו הדבר נגד איש שלכם". יכול להיות גם מניע של "שיפור עמדות" בהליכים המסורתיים הפנימיים. כאשר למשל עולה דרישה מהצד הפוגע שמסר תלונת שווא נגד הצד הנפגע (והפך בכך את עצמו ל"נפגע") להתחשב ב"פגיעה" שנגרמה לו, לעניין סוג הפיצוי בו הוא יחוייב ורמתו; או לראות ב"פגיעה" שנגרמה לו כמימוש הנקמה של הצד האחר, שאינה מתירה לו לשוב ולנקום על מעשה הפגיעה המקורי בו. ועוד כהנה וכהנה אפשרויות.

המשפחתיות של הסכסוך יכולה גם להביא לכך שתוטל על פלוני "משימה משפחתית", גם בניגוד לרצונו החופשי, למסור תלונת שווא במשטרה, או לייחס מעשה שעשה פלוני, לאלמוני.

7. המסר הוא, שבית המשפט השומע תיק שברקעו "סכסוך משפחתי" בדווי, צריך להיות מודע לכוחות ולאינטרסים העשויים להיות מעורבים בו ושנדרשת זהירות מיוחדת, בבחינת עדויות שמי שמסר אותן נוגע לסכסוך שבמסגרתו על פי הנטען אירע מה שאירע, ובהסקת המסקנות.

8. אינני מקבל את טענת התביעה כי העובדה שהתיאור שמסר המתלונן על הרכב ממנו נורו היריות לעברו, ועל נהגו, מתאימים לנאשם ולרכבו, מחזקת את עדותו של המתלונן.

המתלונן הרי מסר כי הנאשם הוא בן משפחתו והוא מכירו היטב, והוא גם מכיר את רכב הפולקסוואגן שלו עוד לפני האירוע וללא קשר אליו. כך שהתיאור שהמתלונן מסר על מראה הנאשם ועל רכבו, אינם מלמדים דבר על השאלות שבמחלוקת ואינם יכולים לחזק את עדותו של המתלונן.

אגב, הכרת רכביהם של בני משפחה יריבה, עד כדי ידיעת מספר הרישוי, או חלק ממנו, היא תופעה מוכרת במגזר הבדווי. בדרך כלל המדובר בבני אותה משפחה או שבט, או במשפחה שכנה, החיים באותו ישוב, קטן, ומתחככים זה בזה ויודעים פרטים זה על זה. ומעבר לכך, ידיעת פרטים כאלה חיונית להתנהלות השוטפת, המחייבת לזהות את היריב, בין כדי להישמר מפניו, בין כדי לפגוע בו.

9. למרות שמסיפורו של המתלונן במשטרה, עלה חשד לביצוע עבירות חמורות מאוד, עד כדי ניסיון רצח, שבמקרה רגיל היה מביא לכך שתתבצע חקירה משטרתית יסודית, כאן, כנראה בשל הבנאליות של סוג פשיעה זה במגזר הבדווי, העניין טופל ע"י יחידת הסיור בלבד, וניתן לומר שהחקירה שהתבצעה רחוקה מלהתאים לנסיבות.

10. בסופו של דבר, חוץ מעדותו של המתלונן, אין ראיה המוכיחה שהמעשה אותו מתאר המתלונן אירע. איש לא ראה; איש לא שמע; המתלונן לא נפצע מירי; אפילו איש לא העיד שהמתלונן סיפר לו מיד לאחר האירוע על מה שקרה לו; והנהג שלטענת המתלונן הסיע אותו מקרבת הזירה לתחנת המשטרה, לא זומן ולא נחקר; לא נמצא אקדח; ולא נמצאו על הנאשם או ברכבו ראיות המעידות על ירי.

11. התרמילים שנמצאו בזירה, יכלו אולי לשפוך אור על ההתרחשויות, אולם שטחיות החקירה הביאה לכך שנסיבות מציאת התרמילים לא התבררו והן נותרו לוטות בערפל.

כל מה שציין הסייר שיצא לזירה בדו"ח הפעולה שלו בקשר למציאת התרמילים (ת/9) הוא, "לקחנו אותו אל הזירה בכיכר המועצה... ושם אותרו 2 תרמילים של 9 מ"מ..". אין לדעת מהדוח, מי מצא את התרמילים – השוטר? המתלונן? אדם אחר?; היכן בדיוק נמצאו התרמילים; האם המתלונן כיוון את השוטר אל מקום הימצא התרמילים; באיזה מצב היו התרמילים – גלויים, מוסתרים, מאובקים, וכד'; באיזה מרחק הם נמצאו זה מזה; באיזה מרחק ובאיזו זווית הם היו ביחס לרכב שממנו על פי הנטען נורו היריות; ועוד.

טכנאי מז"פ לא הגיע לזירה, הזירה אפילו לא צולמה, והתרמילים שנמצאו לא נשלחו לבדיקות אפשריות נוספות, מעבר לשיוכם לאותו אקדח.

במצב דברים זה, אין לומר שהוכח שהתרמילים שנתפסו, נורו באותו ערב, מרכב נוסע, כמתואר על ידי המתלונן (ללא קשר לזהות היורה). ועל כן אין לראות בעצם הימצאותם כחיזוק מהותי לעדות המתלונן.

12. שוטרים הגיעו אל הנאשם זמן קצר יחסית לאחר השעה בה לפי הנטען הוא ירה במתלונן, והם לא חיפשו בביתו וברכבו אחר אקדח או כפפות, שהמתלונן טען שהוא לבש בזמן המעשה; ולא בדקו אם יש ברכבו סימנים המצביעים על כך שירו מתוכו.

13. בהינתן הסכסוך שבין משפחות המתלונן והנאשם - שמעדותו של המתלונן בנוגע לסולחה עולה שנקבע שמשפחתו היא זו שפגעה במשפחת הנאשם - המצביע לכאורה על קיומו של אינטרס למתלונן לסבך בפלילים מישהו ממשפחת הנאשם; ובהתייחס לאופי המיוחד של הסכסוכים במגזר הבדווי; לדרכים הפתלתלות האפשריות להפעלת בני משפחה אחת נגד מי שנתון איתה בסכסוך; ולכך שתלונות על מעשים פליליים יכולות לשמש ומשמשות כלי בידי צד מעונין; האפשרות שמאן דהוא, מעונין, הניח "בזירה" שני תרמילים שנורו מאותו אקדח, כדי לבסס תלונת שווא של המתלונן, אינה מאוד דמיונית והיא כלל אינה קשה לביצוע.

14. אין בעובדה שבבית המשפט המתלונן השתדל להימנע מהפללת הנאשם, כדי ללמד בהכרח שהדברים שהוא מסר במשטרה, המפלילים את הנאשם, הם אמת. וכך אין בהצהרתו של המתלונן כי במסגרת הסולחה התחייבו הצדדים שלא להעיד נגד המשפחה האחרת כדי ללמד מהי האמת.

15. לכך יש להוסיף את הנתונים הבאים:

• שוטרים הגיעו לבית הנאשם זמן קצר לאחר האירוע הנטען ולקחו אותו לחקירה. הנאשם מסר גרסה מפורטת ביחס למעשיו באותו ערב, וציין את שמות האנשים שהיו אתו. (אמנם, גרסת הנאשם אינה בבחינת אליבי, שכן האירוע הנטען נמשך כדקה, והזמנים אליהם מתייחס הנאשם אינם מאוד מדוייקים, אולם יש משמעות לעצם מסירת הגרסה המפורטת ולגרסת אלה שהוא טען כי היו אתו באותו ערב).
• גרסת הנאשם אושרה בעיקרה על ידי אלה שאותם הוא הזכיר בעדותו.

ראפיק מסר במשטרה גרסה המאשרת את גרסת הנאשם לזמנים שהוא ציין, והוא חזר עליה בעדותו בבית המשפט. גרסתו מפורטת, סבירה והגיונית והתרשמתי שדבריו היו כנים.

חלק חשוב בגרסתו של ראפיק היתה הטענה שבדרך חזרה מאיזור התעשיה בחורה, שם הם קנו מזון לכבשים, הוא ירד מהרכב בתחנת הדלק שבכניסה לישוב חורה, והמתין לשוטרים שאספו אותו משם למשמרת התנדבות. טענה זו נבדקה בזמן אמת והיא אושרה ידי איש משטרה, אובייקטיבי.

גם ראתב מסר במשטרה ובבית המשפט גרסה המאשרת בעיקרה את גרסת הנאשם לזמנים אליהם התייחס.

• הגם שעד התביעה יונס סייד מסר בבית המשפט עדות הסותרת את אמרתו הראשונה במשטרה, בה טען כי לא ראה בזמן הרלוונטי אנשים ממשפחת אבולקיעאן בעסק של אביו, הרי שהסברו למסירת גרסה זו במשטרה, לפיו אביו הינחה אותו הנחיה כללית שלא לאשר ולא למסור לשוטרים פרטים על אנשים שהיו בעסק, איננו בלתי סביר בהתחשב במקובלות החברתיות והמשפחתיות במגזר הבדווי.

ושלושה ימים לאחר מתן עדותו הראשונה הוא הגיע למשטרה ומסר עדות המאשרת את הגעת הנאשם והאחרים לבית העסק בזמן הנטען.

• ניתן לומר איפוא שהנאשם הוכיח שבשעות הערב של יום האירוע הנטען, הוא היה ביחד עם האחרים אותם ציין, בבית עסק לממכר מזון לבהמות, באיזור התעשיה בחורה וכי משם הוא נסע לביתו. כאמור, אין בעובדות אלה כדי לשמש לנאשם אליבי לזמן ביצוע העבירה הנטענת, אולם יש חשיבות לכך שנמצא שחלק משמעותי מגרסת הנאשם במשטרה הוא אמת.

• והנאשם נבדק זמן לא רב לאחר האירוע ולא נמצאו עליו שרידי ירי.
• וכן, בחקירת המתלונן (ת/4) הוא התבקש לתאר בדיוק מה קרה, ואמר את הדברים הבאים:

"הייתי באזור התעשייה בחורה. אני טיילתי באזור התעשייה. מידי פעם אני מטייל. והלכתי לכיוון הבית שלי בשכונה 4 ברגל. כאשר הגעתי לכיכר של המועצה, כיכר חשוכה ללא עמודי תאורה, אבל היה עדיין אור בחוץ, הגיע רכב פולקסוואגן..." .

בהמשך (ש' 23) החוקר שואל את המתלונן "שעה 19:50 זה ממש חשיכה, איך הספקת לראות שלפריד יש כפפות בידיים?

והמתלונן משיב: "מרחק 7 מטר, אני זיהיתי שהוא עם כפפות בידיים".

המתלונן אינו חולק על הקביעה הכלולה בשאלת החוקר כי שעה 19:50 זה ממש חשיכה, אלא מסביר שהמרחק הקצר בינו לבין נהג הרכב איפשר לו לראות.

חקירה זו היתה ביום האירוע הנטען. ויש להניח שהנתון הכלול בשאלת החוקר – שעה 19:50 זה ממש חשיכה, הוא בבחינת עובדה.

כאמור, המתלונן ציין בחלק הראשון של חקירתו, שהכיכר בה מדובר חשוכה ואין בה עמודי תאורה. אולם הוא טען כי בזמן האירוע היה עדיין אור (טבעי) בחוץ. גם בבית המשפט טען המתלונן שבשעה הרלוונטית היה עדיין אור טבעי.

טענה זו של המתלונן אינה מתיישבת עם העובדה הכלולה בשאלת החוקר אליו, שבשעה האמורה זה ממש חשיכה. ואינה מתיישבת עם העובדה שהוא לא חלק על קביעת החוקר בעניין החשיכה והסביר את האפשרות שלו לראות את מה שלטענתו ראה, במרחק הקצר.

16. אינני מקבל את טענת המאשימה בסיכומיה כי "על הנאשם רובץ נטל השכנוע מדוע יש להעדיף את גרסתו (גרסת האליבי) על פני גרסה אחרת של עדי התביעה ותטען כי הנאשם לא עמד בנטל זה!".

התביעה היא זו החייבת לשכנע שהנאשם עשה את המעשים הנטענים וביצע את העבירות המיוחסות לו. חובה זו נפרשת על כל המרכיבים הרלוונטים. הנאשם אינו חייב לשכנע כי הוא איננו אשם.

17. יתכן מאוד שהמתלונן אמר אמת כשטען שנורו לעברו שתי יריות ושהיורה הוא הנאשם. ויתכן שאם המדובר היה במשפט אזרחי שהמתלונן הוא התובע בו, הקביעה היתה שהוא הוכיח את תביעתו. אולם, על רקע הנסיבות והאפשרויות, אין די בראיות שהוצגו כדי להוכיח מעבר לספק סביר את אשמת הנאשם, ואין בהן דבר היכול לשלול את האפשרות שהנאשם לא עשה את המיוחס לו.

18. משכך, אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מחמת הספק.

<#9#>

ניתנה והודעה היום ה' תמוז תשע"ג, 13/06/2013 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי זיוה עובדיה