1. התובעת הגישה תביעה בה עתרה להכיר בה כידועה בציבור של המנוח פנחס וינברגר ז"ל, לצורך קבלת פנסיית שארים ממבטחים.

2. תחילה הוגשה תביעה בתיק 39881-06-10, במסגרתה הושגה פשרה לפיה תביעת התובעת נדחתה, כאשר נשמרת לה הזכות לבקש מקרן הפנסיה ערכי פדיון של הפוליסה, בהתאם לצו ירושה שניתן בבית המשפט לענייני משפחה.

3. לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בתיק הנ"ל, הגישה התובעת בקשה לביטולו.

בעקבות דיון שהתקיים, הגישה התובעת את התביעה בתיק כאן והתיקים אוחדו.

4. התובעת העידה בפניי וכן העידו חברות של התובעת וחבר לעבודה של המנוח.

בנוסף העידו גיסתו של המנוח גב' אטין תירוש ובת דודתו גב' ענת קריב.

לבקשת הנתבעת, זומנה אחייניתו של המנוח גב' טלי ויטנברג.

לאחר שנשמעו העדויות, הוגשו סיכומים בכתב.

5. מהראיות עולה כי התובעת הגישה בקשה לצו ירושה בבית המשפט לענייני משפחה (ת"ע 107540/05) במסגרתו הושג הסכם פשרה מיום 8/11/06 בין התובעת לבין אחייניו של המנוח, לפיו התובעת זכאית ל- 2/3 מהעיזבון.

במסגרת הסכם הפשרה הצהירו קרובי המשפחה של המנוח כי המנוח והתובעת היו ידועים בציבור לכל דבר ועניין.

6. עוד הובהר שהתובעת ניהלה הליך מול המוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת קצבת שארים. משתביעתה נדחתה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה (30420-12-11).

בעקבות הראיות שהוגשו בתיק הנ"ל, לרבות שמיעת עדותה של התובעת, המליץ המותב למל"ל לשקול עמדתם בשנית ואכן, המל"ל הודיע שהוא מכיר בתביעה ממועד פטירת המנוח.

7. בהתאם לתקנון מבטחים, הזכאות לפנסיית שארים קמה ל "בת זוגו" של המנוח.

"בת הזוג" הוגדרה:

"1. אשתו של מבוטח או פנסיונר.

2. מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך".

תנאי להכרה בתובעת כידועה בציבור של המנוח הוא מגורים משותפים תחת קורת גג אחת, למשך שנה טרם פטירת המנוח.

8. כפי שעולה מעדות התובעת, התובעת והמנוח הכירו שנים רבות והיו ביניהם קשרים חברתיים, שהתחדשו והתנתקנו מעת לעת.

על פי עדות התובעת, משנת 2002, במהלך השנים האחרונות לחיי המנוח, חודש הקשר בין הצדדים והשניים ניהלו חיי זוגיות.

9. כל העדים אישרו שהתובעת והמנוח היו בזוגיות, השתתפו ביחד באירועים משפחתיים, נסעו לטיולים יחד, היו בחו"ל ביחד לפחות פעם אחת, השתתפו בשמחות משפחתיות האחד של השני.

כך העידו התובעת וחברותיה וכך העידו גם בנות המשפחה של המנוח, אשר אישרו שהתובעת והמנוח השתתפו בארוחות חג בבית בנות המשפחה ובשמחות משפחתיות.

10. התובעת התגוררה בדירה בבני ברק ואילו המנוח בדירה בנתניה.

כאשר החלו היחסים הזוגיים בין התובעת למנוח, המנוח לא השכיר את דירתו אלא נותר לגור בה מספר ימים בשבוע, כאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי מספר הימים.

התובעת העידה וכך אישרו גם בנות המשפחה של המנוח, כי הדירה של המנוח היתה מבולגנת ומלאה בחפצים, אך היתה אפשרות להתגורר בה והמנוח אכן התגורר בה בפועל, מספר ימים בשבוע.

11. באשר לדירת התובעת, מדובר בדירת שני חדרים. התובעת העידה שהמנוח השתתף באחזקת הבית, קנה מוצרים לבית וכן השתתף בהוצאות חשמל ומים, אך לא הביאה לכך כל תיעוד. לדבריה, המנוח התנהל במזומן, ולא השתמש בכרטיסי אשראי או בשיקים.

עוד העידה שהמנוח נהג לשלם במסעדות שבהן נהגו לסעוד וכן מימן את עלות הנסיעה לחו"ל בחודש אוגוסט 2004.

12. בגדיו של המנוח נותרו בביתו שבנתניה. הוכח כי חלק מהם היו גם בדירת התובעת. כך אישרה גם חברתה של התובעת גב' לאה שרון, כי ראתה בדירת התובעת כלי גילוח.

התובעת הציגה חפצים אישיים שונים שהיו בדירתה, השייכים למנוח, עובדה המעידה על כך שהמנוח ראה בדירת התובעת כביתו והשאיר שם את חפציו.

13. כאשר המנוח נפטר, התובעת התייצבה בדירתו שבנתניה, ביחד עם הגיסה.

התובעת השתתפה בשבעה שערכו למנוח וקיבלה מנחמים עם בני המשפחה.

התובעת ערכה למנוח אזכרה מכובדת ואף ערכה חוברת הנצחה לזכרו, בה נשאה דברים היוצאים מהלב. החוברת הוצגה לבית הדין במועד הדיון ועותק ממנה הוגש לתיק בית הדין.

14. מהראיות עולה שלתובעת ולמנוח לא היה רכוש משותף והשניים לא פתחו חשבון בנק משותף.

כפי שהעידה התובעת בעניין זה:

"היינו שנינו בעלי רכוש והיינו אנשים שחיים בצנעה ולא היה צורך".

המנוח לא העביר לתובעת כספים במהלך השנים. על כך העידה התובעת:

"לא היה צורך להעביר לי כספים. אני אדם עובד וחי בצנעה וגם הוא. היתה לנו קופה משותפת בסכום קטן שהוא שם בה כסף והוא נתן לי יד חופשית לעשות בה מה שאני מבינה".

15. בכל הנוגע למגורים משותפים, אין חולק כי המנוח והתובעת לנו ביחד, בדירת התובעת, לפחות שלוש פעמים בשבוע.

דברים אלה מסרה התובעת לחוקר המל"ל (אף שלאחר מכן טענה שהחוקר סילף את דבריה וכי לנו בביתה ביחד ארבע או חמש פעמים בשבוע).

חברותיה של התובעת העידו שהמנוח לן בדירתה אך לא ידעו לומר כמה פעמים בשבוע.

16. גיסתו של המנוח גב' תירוש, הצהירה במסגרת הסכם הפשרה בבית המשפט לענייני משפחה, כי המנוח והתובעת היו ידועים בציבור.

על אף הצהרתה זו, אמרה בתצהירה ובעדותה דברים אחרים לגמרי. כאשר נשאלה על כך השיבה:

"ש. את חתומה על ההסכם של ידועה בציבור עם נאוה?

ת. כן.

ש. את מודעת לסעיפי ההסכם?

ת. אני לא מתכחשת לחתימה שלי. יש רמה חוקית ויש רמה רגשית והרמה הרגשית מאד טעונה.

ש. תסבירי איך למרות מה שאמרת שהוא לא גר איתה הסכמת להכיר בה כידועה בציבור?

ת. היה תהליך ארוך ומתיש ומייגע וזה מה שיצא בסוף".

ובהמשך אמרה:

" אתה חייב להבין שאני מכבדת את ההסכם ומכבדת את החתימה. אני לא יכולה לומר שהמטען הרגשי שלי נקי מכעסים מול נאוה על כך שהיא גררה אותנו למקום שלא היה צריך להגיע".

לכך יש להוסיף כי העדה טענה בבית המשפט לענייני משפחה, בשם בנה שהיה אז קטין, כי התובעת והמנוח לא היו ידועים בציבור ואילו מעדותה בפניי עלה שהמנוח היה אדם סגור מאד ולא שיתף אותה או את בני המשפחה בכל הנוגע לחייו הפרטיים.

העדה נשאלה אם המנוח אמר לה שהוא גר עם התובעת והשיבה:

"נראה לך? זה לא מתאים שהוא ידבר איתנו על זה. זה מאוד אישי והוא לא דיבר איתנו על פרטים כאלה".

וכאשר נשאלה האם המנוח לן בבית התובעת במשך ארבע פעמים בשבוע השיבה:

"זה לא יכול להיות כי פעמיים בשבוע הוא היה אצלנו ומשם אמר שנוסע הביתה. הוא אמר אני נוסע הביתה. הביתה היה לנתניה".

התובעת העידה על כך שבליל שבת, לאחר שהמנוח היה בבית גיסתו, נהג להגיע לדירת התובעת ונשאר ללון שם.

אחייניתו של המנוח, טלי ויטנברג, אישרה את הדברים (בניגוד לעדות אימה גב' תירוש).

17. לאור האמור לעיל, הסתירה בין העמדה הנחרצת בבית המשפט לענייני משפחה לבין העדות והתצהיר, המטען הרגשי של העדה מול התובעת וכן הסתירה העולה בתצהירה בין "ידיעתה" אודות היחסים בין התובעת למנוח אל מול עדותה כי המנוח לא שיתף אותה בענייניו הפרטיים, הרי שלא ניתן להסתמך על עדותה לצורך קביעת מסמרות בשאלה כמה פעמים לן המנוח בבית התובעת.

18. אחייניתו של המנוח, טלי ויטנברג, מסרה תצהיר בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת התנגדות לצו ירושה, בו כתבה באופן נחרץ שהמנוח והתובעת לא היו בני זוג.

עדותה בפניי היתה שונה לחלוטין מהאמור בתצהירה.

הטעם לכך הובא היטב בעדותה של טלי ויטנברג, אשר העידה שהבקשה לצו ירושה שהגישה התובעת, הסעירה מאוד את בני המשפחה, וגרמה להם לכתוב דברים שהיום העידה ותיארה אותם באופן שונה לחלוטין.

בעוד שבתצהירה בבית המשפט לענייני משפחה היתה נחרצת מאוד כי המנוח אמר שאינו רוצה קשר זוגי עם התובעת, כי התובעת כמעט לא הגיעה לבית המשפחה לארוחות, כי השניים לא התגוררו ביחד ו"הסתפקו" בבילויים ליליים "אשר נמשכו עד אור הבוקר" ועוד, הרי בעדותה בפניי מסרה גירסה אחרת, פחות נחרצת. בעדותה אישרה שהיו ביניהם יחסי זוגיות, שבילו יחד בחו"ל, שהתובעת היתה באירועים משפחתיים.

בתצהיר לבית המשפט לענייני משפחה רמזה שלמנוח היו קשרים עם נשים אחרות ואילו בעדותה בפניי שללה זאת לחלוטין.

העדה אישרה שבני המשפחה שמחו מאוד שלמנוח יש קשר זוגי עם התובעת, שכן קודם לכן היה מאוד בודד וכי עודדו אותו בקשר ואף עודדו אותו לחזקו ולמסדו:

"... דוד שלי היה בודד המון המון שנים ובהחלט בשנים האחרונות היה לו את נאווה ומאוד שמחנו על זה ועודדנו אותו על חיזוק הקשר ועודדנו אותה לבוא אלינו ...".

העדה הצהירה על הימים שבהם התובע שהה בבית גיסתו ואחייניו, אך בראשית עדותה הבהירה כי בשנה האחרונה לחיי המנוח, היא למדה בבאר שבע ולכן ראתה אותו פחות. לכן, לא ניתן ללמוד מעדותה כמה פעמים בשבוע המנוח לן בבית התובעת.

19. סיכום חומר הראיות מעלה עובדות אלה:

א. התובעת והמנוח הכירו שנים רבות, אך היחסים התהדקו מאז קיץ 2002.

ב. התובעת והמנוח נפגשו וניהלו חיי זוגיות, לרבות חופשות, טיולים, בילויים, השתתפות בשמחות ובארוחות משפחתיות. בני משפחת המנוח וכן חברים של התובעת, ראו בשניים כבני זוג.

ג. התובעת והמנוח שני אנשים בוגרים, מסודרים כלכלית. המנוח לא תמך בתובעת כלכלית והתובעת לא נזקקה לתמיכתו. השניים הקפידו על הפרדה רכושית.

ד. טענת התובעת כי המנוח השתתף בהוצאות דירתה של התובעת או קנה אוכל לדירה, לא הוכחה.

ה. המנוח לן בדירת התובעת מספר פעמים בשבוע. לא ניתן להכריע האם מדובר בשלוש פעמים בשבוע או בארבע חמש פעמים בשבוע.

ו. המנוח החזיק בדירה מגורים בנתניה, בה התגורר בימים שלא לן בבית התובעת.

20. בענין ע"מ 3479/09 פלוני נ' פלונית (04.05.2010) נקבע:

"נוכח ההכרה בעובדה שלא ניתן לגבש מתכונת אחת וקריטריונים מדויקים למונח "חיי משפחה" ולמונח "ניהול משק בית משותף" נקבע בעבר כי שאלת קיומם של תנאים אלה ראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים. דהיינו, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם. עוד נקבע כי אין לחפש ואין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור "חיי משפחה" ולדיבור "משק בית משותף ע"א 79/83 היועמ"ש נ' סוזן שוקרון פ"ד לט (2) 690 (להלן: עניין שוקרון)). מאחר ואין מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים והדברים שונים מזוג לזוג בהתאם לגילם, השכלתם, השקפת עולמם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וכיוצא באלה, על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות העניין מנקודת מבטם הסובייקטיבית של בני הזוג. היינו, יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לעניין קביעות הקשר ומיסודו."

21. בעניין ע"ע (ארצי) 1818-05-14 החברה המנהלת של קרן הגמלאות של חברי "דן" – פלונית נקבע:

" השאלה בדבר מגורים משותפים, כאמת מידה לבחינת הזכאות לקצבת שאירים, עלתה פעמים אין ספור לבירור בפסיקתו של בית דין זה, תוך שמחד, הוכר משקלם של המגורים תחת קורת גג אחת כמבסס בדרך כלל קיומם של חיי זוגיות הכוללים תלות או שיתוף כלכלי בין בני זוג, ומאידך, מלמדת אותנו הפסיקה, כי היעדרם של מגורים משותפים לא בהכרח שולל קיומם של חיי שיתוף כאמור. על רקע זה, חוזרת בפסקי הדין העוסקים בסוגיה פעם אחר פעם ההנחיה, לפיה יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.

....

הנה כי כן, אף אם המגורים בנפרד היו תוצאה של אילוץ ...עדיין יש לבחון אם התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים שיש בה סממנים של שיתוף, ולעניין זה, לאור תכלית תשלום הקצבה, מתבקשת בעיקר בחינת קיומו של קשר ושיתוף כלכלי בין בני הזוג."

....

הנה כי כן, במקרים מסוימים, היעדרם של מגורים משותפים לא ישקול לחובתו של מבקש קצבת השאירים, ולא יטה כשלעצמו את הכף לקבוע כי הייתה פרידה בין בני הזוג. כך למשל במקרים בהם התקיים אילוץ שחייב את בני הזוג שלא להתגורר תחת קורת גג אחת, כגון במצב מיוחד כמחלת נפש או מחלה ממושכת אחרת, אשפוז במוסד כלשהו או אלימות במשפחה. אלא שבכך אין כדי לפטור מן הצורך בבחינת סממנים אחרים של שיתוף בחיי בני הזוג."

22. וכן נאמר בפסק הדין הנ"ל:

"נפסק לא אחת כי התכלית הסוציאלית העומדת בבסיס תשלום קצבת השאירים "נועדה לענות על צרכיו של מי שהיה סמוך על שולחנו של מקבל הגמלה עובר לפטירתו, ולמנוע את מחסורו הכלכלי" עקב הפסקת הכנסות כתוצאה ממותו של המפרנס מקבל הגמלה, ולהגן על רמת חייו של השאיר, כך שזו תישאר כפי שהייתה, פחות או יותר, לפני מועד הפטירה...

הובהר בפסיקה כי נוכח התכלית כאמור, משולמת הקצבה אך "למי שבפועל נסמך על שולחנו של הנפטר", וכי "ביסודה של תכלית קצבת השאירים ניצבת סוגיית התלות הכלכלית", באשר מטרת החוק "הינה להבטיח זכויותיהם של שאירי המנוח שנקטעו עקב מותו של המפרנס".

ועוד:

"עוד אנו מוצאים לנכון לציין, כי בהתייחסות ל"תלות כלכלית" בפסקי הדין השונים, אין הכוונה בהכרח למצב בו הנפטר תמך כלכלית בבן הזוג שנותר בחיים. הנכון הוא כי נדרש קיום קשר כיחידה משפחתית, שבה ניתן למצוא, בין השאר, ביטוי לקשר ושותפות כלכלית בין בני הזוג. על כך עמדנו למשל בפסק הדין בעניין טלינסקי בו ציינו כי "גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית" (ע"ע (ארצי) 1016/00 טלינסקי - קרן הגמלאות המרכזית ואח', (21.6.2001), בפסקה 10 לפסק הדין וההפניות שם, וראו גם עב (תל אביב) 9020/06גוסיס – קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות (בניהול מיוחד) (5.3.09), וההפניות שם).

23. יישום האמור לעיל על ענייננו מעלה אלה:

התובעת והמנוח החזיקו כל אחד בדירתו, והתגוררו בה. המנוח לן מספר פעמים בשבוע בבית התובעת אך החזיק בדירתו שבנתניה והתגורר בה בפועל. התובעת לא לנה מעולם בדירת המנוח.

התובעת טענה שהמנוח החזיק בדירה בנתניה שכן דאג לעוד דירות שהיו בבניין, בבעלותו ובבעלות אחייניו, ילדי אחיו המנוח. לטעמי, סיבה זו אינה מצדיקה את העובדה שהמנוח בחר להחזיק בדירה שבבעלותו ואף להתגורר בה בפועל. לא מצאתי כי דאגה לדירות מושכרות בבניין, מצדיקה להחזיק דירה מגורים בבניין ולהתגורר בה בפועל, במקום לעבור לגור ביחד עם התובעת.

בנסיבות אלה, לא הוכח בפניי "אילוץ" אשר מנע מבני הזוג להתגורר ביחד בדירה אחת.

עוד הובהר כי דירת המנוח היתה קטנה מאד ועמוסה בחפצים שאגר, עיתונים ישנים ועוד. אף עובדה זו אינה מבהירה מדוע התובעת והמנוח לא עברו להתגורר בדירה גדולה יותר.

אדגיש כי אל לי לבחון כליות ולב ולהכנס לנבכי נפשם של התובעת ושל המנוח ושיקולים הכלכליים והאחרים. יחד עם זאת, העובדה שלא עשו כן, יש בה כדי להעיד על טיב היחסים בינהם וכיצד ראו הם את יחסי הזוגיות.

בכל הנוגע לחיים המשותפים, הובהר שלא היה בין התובעת למנוח שיתוף כלכלי. ההיפך הוא הנכון - התובעת והמנוח הקפידו על הפרדה רכושית. השניים לא פתחו חשבון בנק משותף, לא רכשו רכוש ביחד. כפי שהעידה התובעת, שניהם היו אנשים מסודרים כלכלית וצנועים בהתנהלותם.

ואולם, העובדה שלא התקיים בין השניים שיתוף כלכלי, מעידה על כך שהתובעת לא נזקקה ואינה נזקקת לכספי הפנסיה של המנוח. פטירתו לא הותירה אותה במחסור כלכלי.

אמת, מבחן התלות הכלכלית דומה שאבד עליו הכלח עם התפתחות העיתים. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהשאלה האם היתה שותפות כלכלית בין בני הזוג.

כפי שנאמר בעניין פלוני הנ"ל:

"... נדרש קיום קשר כיחידה משפחתית, שבה ניתן למצוא, בין השאר, ביטוי לקשר ושותפות כלכלית בין בני הזוג".

בעניין זה, נוכח הראיות שהובאו בפניי, דומה שהתשובה בשלילה.

24. סיכום כלל הראיות שהובאו בפניי מביא למסקנה כי חיי הזוגיות שהתנהלו בין התובעת למנוח, במשך תקופה של כשלוש שנים עד לפטירתו, אינם מביאים את התובעת לכדי הגדרת "ידועה בציבור" של המנוח כמשמעה בתקנון קרן הפנסיה וכפי שפורשה בפסיקת בתי הדין לעבודה.

לפיכך אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

25. התביעה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתן היום, 18/2/16 , בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

חתימה