בפניי תביעה כספית.

1. הרקע לתביעה מורכב. אעמוד עתה על עיקריו. הנתבעת 1 היא חברה בע"מ (להלן – החברה). הנתבעת 2 (להלן – הגב' לוי) היא בעלת 10 מניות רגילות בחברה^[1]. החברה היא בעלת זכויות והמחזיקה של נכס מקרקעין, הנמצא ברח' יפו 51 בירושלים (להלן – המבנה).

2. ביום 30 באפריל 2009 נקשרה החברה בהסכם שכירות עם מר אהרון בלוי, הנתבע 3 (להלן – מר בלוי; הסכם השכירות צורף כנספח ד' לכתב התביעה. להלן ייקרא הסכם זה – הסכם השכירות). תקופת השכירות נקבעה ל – 15 שנים, החל מיום 30.4.09. הוסכם כי השוכר יהיה רשאי להביא את ההסכם לסיומו בהודעה מראש של 6 חודשים. הוסכם כי הדבר כפוף לכך שעבודות שיפוצים והתאמה במבנה, עליהן הוסכם, יסתיימו (לגבי העבודות, ראו סעיף 9.1.3 ואילך להסכם). דמי השכירות בשנה הראשונה הועמדו על 10,000 ₪ לחודש (סעיף 6.2). מטרת השכירות המוסכמת היא הקמת יחידות למגורים (סעיף 7.1).

3. בהסכם השכירות, התחייב מר בלוי שלא להסב את זכויותיו על פי החוזה לאחר, לא להשכיר את המבנה לאחר, ולא לתת לאחר להשתמש בו, בלא הסכמת המשכיר מראש ובכתב (סעיף 9.4). הוסכם גם, כי אם מר בלוי יישאר אחראי כלפי המשכיר לגבי שוכר המשנה, יהיה רשאי להשכיר את המבנה בשכירות משנה או להביא שוכר חלופי, והכל באישור מראש ובכתב. לא למותר לציין, כי מצד החברה הסכם זה נחתם על ידי מיופה כוחה, מר לוי. מר לוי הוא בנה של הנתבעת.

4. סמוך למועד זה, נקשרו התובע ומר בלוי בהסכם (נספח ו' לכתב התביעה; להלן ייקרא הסכם זה – הסכם השותפות). על פי ההסכם, יצרו השניים שותפות. מטרת השותפות הייתה שיפוץ הנכס, והכשרתו לשמש כמלונית (פסקה 10 לתצהיר התובע). התובע קיבל 70% מן השותפות. מר בלוי קיבל 30%. הוסכם כי ניהול השותפות ייעשה באופן בלעדי על ידי התובע.

5. התובע טוען כי מאותו מועד, קיבל מפתח של הנכס והיה השוכר של הנכס לכל דבר ועניין, בפניי הבעלים ובפניי הרשויות. התובע טוען כי דאג באופן אישי לביצוע השיפוצים במבנה ולתשלומים שוטפים המתייחסים אליו. הוא טוען גם כי שילם מקדמה בסך של 30,000 ₪ על חשבון דמי השכירות השוטפים לגב' לוי (ראו נספח יא' לכתב התביעה). הסכום האמור הושב על ידי קיזוז של 5,000 ₪ לחודש מדמי השכירות השוטפים, במשך 7 חודשים (לקבלת הסכום האמור על ידי הגב' לוי, ולפירעון ההלוואה הגלומה בו בדרך של קיזוז כאמור, ראו עדות הגב' לוי, בעמודים 9, 49).

6. התובע מוסיף וטוען, כי ביום 10.12.10, פנתה הגב' לוי לתובע ולמר בלוי, וביקשה לקבל מפרעה על חשבון דמי השכירות, בסך של 170,000 ₪. הסכום היה אמור, על פי הטענה, לשמש לצרכים שונים של הגב' לוי. לעניין זה נכרת הסכם נוסף (להלן – ההסכם השני. הסכם זה צורף כנספח יב' לכתב התביעה). הצדדים לו הם הגב' לוי, המכונה בו "המשכיר 1", והחברה. שני אלה מכונים בהסכם "המשכיר". בכותרת ההסכם צוין כי החברה היא "באמצעות בעליה ורשאית לחתום בשמה מרי לוי". השוכרים על פי ההסכם הם התובע ומר בלוי. הגב' לוי מצהירה במבוא להסכם כי היא בעלת החברה, וכי היא רשאית לחתום על ההסכם השני בשם החברה, כמפורט בסעיף 17.8 להסכם השכירות. הסעיף האמור קובע כי "חתימת כל אחד מבעלי המניות בחברה או מיופה כוח של כל אחד מהם תחייב את החברה כאילו נחתם על ידי כל בעל החברה לעניין כל הסכם בהווה או בעתיד שבין הצדדים בגין המושכר".

7. במבוא להסכם נכתב, כי הצדדים מעוניינים לשנות את תנאי התשלום של הסכם השכירות, וכן את תקופת האופציה שהוסכמה בו. הגב' לוי התחייבה להחזיר את הסכום האמור באמצעות הפחתה של דמי השכירות בסך של 3,000 ₪ לחודש, עד לתום תקופת השכירות (14 וחצי שנים). סוכם גם כי במקרה של פינוי השוכרים מן המבנה בטרם סיומה של תקופת השכירות, שלא בשל הנסיבות המנויות בסעיף 4 להסכם השכירות, ישלמו החברה והגב' לוי לתובע סך של 3,000 ₪, במכפלת החודשים שייוותרו עד לתום תקופת השכירות.

8. בסעיף 5 להסכם השני נקבע, כי חיובי החברה והגב' לוי הם "ביחד ולחוד". נקבע עוד, כי אם ייקבע מכל סיבה שהיא כי חתימת הגב' לוי אינה מחייבת את החברה, תחויב גב' לוי באופן אישי לקיים את ההסכם ולשפות את השוכרים על כל תשלום בו יחויבו מעבר לחיובים המפורטים בו. בהסכם נקבע עוד (סעיף 6), כי "אם ירצה", התובע יוכל להיכנס ולשכור את הנכס כשוכר נוסף יחד עם מר בלוי, על כל החיובים והזכויות הכרוכות בכך. כן נקבע כי אם לא יממש את זכותו זו, חיובי הגב' לוי כלפיו, "בעיקר בכל הנוגע לאמור בס' 4 לעיל, שרירים וקיימים". ההסכם חתום על ידי הגב' לוי. הוא אינו נושא את חותמת החברה. לטענת התובע, פעל על פי סעיף 6 האמור, והודיע לגב' לוי לאחר חתימת ההסכם כי הוא מעוניין להיכנס ולשכור את הנכס ביחד עם מר בלוי.

9. בשולי הדברים יצויין, כי מנספח ג' לכתב התביעה, פרוטוקול אסיפה של החברה מיום 30.4.09, עולה כי מי שמוסמך לייצגה הוא מר אדמונד לוי. וחתימתו ביחד עם חותמת החברה מחייבת את החברה לכל דבר ועניין.

10. התובע טוען כי שילם לגב' לוי 85,000 ₪ כמפרעה ביחס להסכם השני. כן הוא טוען, כי את היתרה היה אמור מר בלוי לשלם. התובע טוען גם כי שילם דמי שכירות לידי הגב' לוי. על פי הטענה, המופיעה בכתב התביעה, גב' לוי רצתה להסתיר את ההסכם מיום 10.12.09 מבעלה (מר אדמונד לוי, הנזכר לעיל), ובנה (מר לוי). לפיכך, אף כי על פי ההסכם השני עמדו דמי השכירות על סך של 7,000 ₪ לחודש, התובע מסר בידי הגב' לוי שיקים על סך של 10,000 ₪. בהמשך לכך, שילם לגב' לוי במזומן סך של 7,000 בכל חודש, וקיבל לידיו בחזרה את השיק המתייחס לאותו חודש.

11. התובע טוען עוד, כי התנהל בינו ובין נציג החברה מו"מ, בו נדרש לחתום על הסכם שכירות נוסף, בתנאי שיבטל את ההסכם השני, ויוותר על כספי ההלוואה שנתן במסגרתו (ראו גם פיסקה 20 לתצהיר התובע)^[2]. התובע סירב להצעה. במקביל, המשיך להחזיק בנכס ולשפצו. בסופו של דבר, טוען התובע כי נמנעה כניסתו למושכר, וכי הנכס הושכר לצד שלישי, הוא הנתבע 4 (להלן – מר גהן). בנסיבות אלה, הוגשה התביעה, בה דורש התובע לפצותו על תשלומים בהם נשא בגין שיפוצים וחומרים (256,364 ₪), דמי שכירות שוטפים (130,000 ₪), תשלום למר בלוי בגין החזר הוצאות (40,000 ₪), שכ"ט עורך דין בגין ההסכמים (7,200 ₪) ותשלומי מים לחברת הגיחון (693 ₪). עוד תובע התובע מן הנתבעות 1 ו – 2 פיצוי הקבוע בהסכם השני, בגין הפרת ההסכם האמור, בסך של 3,000 ₪ לחודש בגין פינוי התובע מן הנכס לפניי תום השכירות. לצורכי אגרה, התובע מעמיד את תביעתו לעניין זה על סך של 200,000 ₪.

12. ביום 10.4.11 ניתן פסק דין חלקי נגד מר בלוי, באין הגנה מטעמו. יוצא, כי נותר לדון באחריותם של החברה, הגב' לוי, ומר גהן, כלפי התובע. התובע טוען כי יש בידו זכות חוזית מכוח הסכם מכללא. הוא טוען לזכות חוזית מכוח ההסכם השני. הוא טוען גם לזכות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אדון עתה בבסיסי אחריות אלה. בהמשך לכך, אדון בטענות התובע בדבר הפסדים ונזקים שנגרמו לו, ובטענות נוספות שהעלה.

הסכם מכללא

13. התובע טוען כי היה מעורב בהסכם השכירות עוד לפני שזה נחתם. לטענתו, הוא ניהל בפועל את העסק, שילם את רוב הכספים, ועמד בקשר עם המשכירים ועם צדדים שלישיים אשר המשכירים הפנו אליהם. בכלל זה חתם על הסכם שיפוצים ועמד בקשר מול קבלנים, וכן דאג לחומרים. לטענתו, הוא היה המוציא ומביא בענייני השכירות. כל זאת, כך נטען, בהסכמה מכללא של המשכירים ובשיתוף פעולה מלא שלהם. לכן, אף כי אינו חתום על הסכם השכירות, טוען התובע כי היה הרוח החיה בהסכם, והשוכר בפועל כלפי המשכירים וכלפי כולי עלמא.

14. טענות אלה של התובע מעוררות קושי. אכן, מתצהיר מר לוי עולה, כי התובע היה מעורב במשא ומתן לחתימת הסכם השכירות (ראו בסעיף 6 לתצהיר האמור). עם זאת, מסעיף 9 לתצהירו של מר לוי עולה, כי התובע הודיע למר לוי שהחליט לוותר על שכירת המבנה, וכי הוסכם בינו ובין מר בלוי כי מר בלוי ישכור את המבנה לבדו (סעיף 9 לתצהיר האמור). התובע עצמו העיד, כי לא נכנס כשוכר על פי ההסכם, הואיל ועורך דינו לא הסכים עם עניינים שונים בחוזה המוצע, ואמר לו כי יש בו "הרבה חורים" (בעמוד 26; ראו, ברוח דומה, בעדותו של מר בלוי, בעמוד 72).

15. יוצא, כי לא התגבשה הסכמה חוזית מחייבת עם התובע, גם לשיטתו. בנסיבות אלה, הטענה בדבר הסכם מכללא מעוררת קושי. הלכה למעשה, לא השתכללו בשלב המשא ומתן גמירות הדעת והמסוימות, הדרושות לשכלול חוזה מעיקרו של דבר (סעיפים 1, 2 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973). אין בטענות התובע בדבר מעורבותו בפועל בביצוע ההתקשרות, כדי להצביע על כך שבשלב כלשהו השתנה המצב, וגובשו גמירות דעת ומסוימות כאמור. אף אין בהן כדי להצביע על גמירות דעת ומסוימות, בדבר צירופו של התובע להסכם השכירות. לא למותר להוסיף, כי יש בטענות אלה של התובע ניסיון לעקוף את הצורך בגיבוש הסכמות חוזיות מחייבות בין הצדדים. בהקשר זה אעיר, כי התובע אישר בעדותו, כי לשיטתו, הפך לשוכר בנכס רק החל מיום 10.12.09, הוא יום החתימה על ההסכם השני (בעמוד 7). נתון זה אינו מתיישב עם הטענה העולה עתה בדבר הסכם מכללא, שנכרת לנוכח מעשיו של התובע, עוד בטרם המועד האמור.

16. לא למותר לציין, כי מפרוטוקול אסיפת החברה מיום 30.4.09, נספח ג' לכתב התביעה, עולה כי החברה אישרה אך את השכרת המבנה למר בלוי. הדבר תואם את מתכונת ההתקשרות כפי שנעשתה בפועל, כמו גם את העולה מן העדויות הנזכרות לעיל.

17. אכן, הנתבעים אינם חולקים בסיכומיהם באופן ממשי על טענות התובע בדבר מעורבותו בפעולות שונות הנוגעות להסכם השכירות (ראו בפסקה 10 בסיכומיהם). מן הראיות עולה מעורבות כאמור בתשלום דמי השכירות ובטיפול בבעיות שונות (עדות התובע, עמודים 7, 21; לתיאור דומה, ראו בעדותה של הגב' לוי, בעמוד 9; לעניין השיפוצים, ראו בהקשר זה בעדותו של קבלן השיפוצים מר שאמי עותמאן (להלן – הקבלן או מר עותמאן), בעמודים 66 – 67; ראו גם נספח ז' לכתב התביעה, הסכם שיפוצים בין התובע ובין מר עותמאן, מיום 24.5.09 (להלן – הסכם השיפוצים, עמוד ^[3]48)). עולה גם כי סכומים שונים ששולמו, בין בגין דמי שכירות, בין בגין שיפוצים, בין בגין עניינים אחרים, יצאו בפועל מכיסו של התובע (וראו עדות מר בלוי, בעמוד 72).

18. ברם, לנוכח המתואר לעיל, לרבות לעניין תוצאות המשא ומתן בין הצדדים, ולעניין תוכן האישור שניתן על ידי החברה להסכם השכירות, אין בכל אלה כדי להפוך את התובע לצד להסכם השכירות. אין בכך גם כדי להפוך אותו לבעל זכות חוזית, מעין "שוכר בפועל", כלפי החברה, וזאת גם אם נכונה הטענה (אשר הועלתה בלא הפנייה לראייה ברורה), כי החברה ידעה על כך שהוא מבצע את השיפוצים, ולא מר בלוי.

19. הוא הדין בהסכם השותפות. הסכם זה חל ביחסים שבין התובע ובין מר בלוי. נכונה טענת התובע, כי התובע הוגדר בו כשותף הפעיל. ברם, גם בכך אין כדי להעמיד לתובע מעמד של שוכר כלפי החברה, בנסיבות בהן המשא ומתן בין הצדדים לא הבשיל לחתימה על הסכם שכירות. לא למותר לציין, כי התובע עצמו העיד, כי בהתקשרות עם קבלן השיפוצים, מר עותמאן, סמך על שותפותו עם מר בלוי, אשר בתורו היה חתום על הסכם השכירות (בעמוד 28). מאלפת בהקשר זה העובדה, שאין התובע טוען, כי סמך על מעמדו שלו כשוכר. הוא גם אינו טוען כי סמך על הסכם מכללא, כזה או אחר.

20. התובע מבקש לסמוך את טענותיו בדבר מעמדו כשוכר על מסמך של עיריית ירושלים ("הודעה על קיום סכנה"), נספח ה' לכתב התביעה (16.3.10), המתייחס למבנה. המסמך מופנה לתובע, לחברה, לגב' לוי ולמורשה החתימה של החברה. הוא אינו מופנה למר בלוי. ברם, גם במסמך זה, אשר עורכו לא העיד בפניי, אין למצוא עיגון לכך שהתובע היה, כביכול, "שוכר בפועל". אין מדובר במסמך היכול, על פי טיבו, להקים זכויות כלשהן לתובע.

21. התובע טוען, כי יש לראות בהתנהגות הנתבעים משום הסכמה למעמדו כשוכר, במובן סעיף 9.4 להסכם השכירות. ברם, הוראה זו דורשת הסכמה מראש ובכתב להכנסת שוכר נוסף. תנאים אלה אינם מתקיימים. יוצא, כי גם בהוראה זו אין כדי לסייע לתובע.

22. אוסיף, כי התובע טרח להחתים את הגב' לוי על ההסכם השני (אשר יידון להלן), בו נעשה ניסיון לקבוע את מעמדו כשוכר. בנסיבות המתוארות לעיל, פעולה זו מלמדת, כי התובע הבין היטב, כי בלא קביעה כאמור, אין לו מעמד כזה. יוצא, כי יש באקט זה אינדיקציה נוספת, כי לתובע לא היה מעמד של שוכר בפועל, כביכול.

23. לא למותר להוסיף, כי התובע אינו מציג סימוכין משפטיים כלשהם לביסוס טענתו, כי בנסיבות האמורות, עשוי להתגבש מעמדו כשוכר בפועל, כלפי הנתבעים או מי מהם. גם על רקע זה יש לדחות את טענתו האמורה.

24. לא נעלם מעיני כי התובע העיד, שנודע לו בדיעבד כי הגב' לוי החתימה את מר בלוי על ההסכם, תוך איום כי אם לא יחתום, יובא שוכר אחר (בעמוד 26). ברי, כי בכל הנוגע לדברים אלה, עדותו של התובע אינה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה, והיא עדות מפי השמועה. איני מייחס, אפוא, משקל של ממש לדברים אלה. בכל מקרה, גם בהם אין כדי להצמיח לתובע מעמד של צד להסכם השכירות, מול החברה.

25. התוצאה של כל האמור היא, כי אני דוחה את טענת התובע כאילו רכש מעמד של "שוכר בפועל" מכוחו של הסכם מכללא.

26. באופן דומה יש לדחות את טענות התובע בכתב התביעה, בדבר הסכם בעל פה שנכרת, כביכול, בין הצדדים עד ליום 10.12.09 (ראו פסקה 24 לכתב התביעה). ככל שהדברים אמורים בחברה, ספק אם הסכם בעל פה כאמור יכול להיכרת, בשים לב לדרישה במסמכי החברה לחתימת מורשה החתימה, מר אדמונד לוי, ולחותמת החברה, לצורך חיובה. בכל מקרה, מורשה החתימה היה היחיד שבכוחו לחייב את החברה. בהתאם לכך, ניתן אישורו הספציפי להסכם השכירות שנכרת עם מר בלוי. אין טענה או ראייה בדבר הסכם בעל פה עימו. במצב זה, נשמט הבסיס לטענת הסכם בעל פה שנכרת, כביכול, עם החברה. לא למותר להעיר, כי טענה זו נזנחה בסיכומי התובע.

זכות חוזית מכוח ההסכם השני

27. התובע טוען, כי הגב' לוי הייתה מוסמכת לחתום בשם החברה על ההסכם השני. הוא נשען בהקשר זה על הוראת סעיף 17.8 להסכם השכירות. סעיף זה קובע כי "חתימת כל אחד מבעלי המניות בחברה או מיופה כוח של כל אחד מהם תחייב את החברה כאילו נחתם על ידי כל בעל החברה לעניין כל הסכם בהווה או בעתיד שבין הצדדים בגין המושכר". הגב' לוי, כמוסבר לעיל, היא בעלת מניות של החברה. ברם, אין בכך כדי להפוך את הגב' לוי למורשית חתימה של החברה. כעולה מן המתואר לעיל, זכות החתימה בשם החברה הייתה נתונה למורשה החתימה, מר אדמונד לוי^[4]. עולה גם, כי מורשה החתימה מסר יפוי כוח למר לוי, אשר עשה בו שימוש לצורך החתימה על הסכם השכירות. עם זאת, אין ולו ראשית ראייה לכך שמר לוי הוסמך להעניק זכות חתימה בחברה למאן דהוא, ובכלל זה הגב' לוי. העובדה שהגב' לוי היא בעלת מקצת ממניות החברה אינה משנה מצב דברים זה, ומה גם שאין בידיה מניות הנהלה. לכך יש להוסיף, כי הוראת סעיף 17.8 להסכם השכירות חלה, על פי לשונה, תוכנה והקשרה, אך ביחסי הצדדים להסכם השכירות. התובע אינו צד כאמור. ממילא, אין בהוראה זו כדי לסייע לו.

28. זאת ועוד, מלשון סעיף 5 להסכם השני עולה בבירור, כי הצדדים לו היו מודעים לקושי ממשי בניסיון לגרום לחיוב החברה בחתימתה של הגב' לוי. מר בלוי העיד בפניי כי הגב' לוי "צעקה", עובר לחתימת ההסכם השני, כי אינה מוסמכת לחתום בשם החברה, והתובע השיב לה כי "זה בסדר אני אחראי וזה יהיה סודי ההלוואה הזו ולא יפגע בה ביחסים עם הבן [מר לוי – ע.ש.]" (בעמוד 71; ראו ברוח דומה גם בעדות גב' לוי, בעמוד 49, ובתצהירה, בפסקה 31). על רקע זה, ניתן להבין את הוראת סעיף 5 הנ"ל להסכם השני, המטילה על גב' לוי חבות אישית, במקרה שבו ייקבע כי חתימתה אינה מחייבת את החברה.

29. לכך מצטרפת העובדה, עליה העיד התובע בעצמו, והיא כי בהסכם השני לא נכתב כי הוא מחליף את מר בלוי, הואיל וגב' לוי רצתה להסתיר ממר לוי את הכספים וההלוואות שקיבלה (בעמוד 24). בשל כך, הסתיר התובע את דבר ההסכם האמור ממר לוי. מכל האמור עולה בבירור, כי הניסיון לחייב את החברה באמצעות ההסכם השני נגוע בחוסר תום לב, היורד לשורשם של דברים. גם מבחינה זו, נשמט הבסיס לטענה כי יש לראות בהסכם זה עוגן לזכות חוזית כלשהי של התובע כלפי החברה.

30. התובע טען בעדותו כי הגב' לוי הוצגה כבעלת החברה, והיא הייתה היחידה שקיבלה דמי שכירות ממנו וממר בלוי (בעמוד 22). לא ברור מי, לשיטת התובע, הציג את הגב' לוי כבעלת החברה. מכל מקום, ברי מתדפיס רשם החברות, כי הצגה זו רחוקה מלהיות תואמת את המציאות. מן התדפיס עולה כי לגב' לוי מקצת ממניותיה הרגילות של החברה. אין ברשותה מניות הנהלה כלשהן. לא למותר לציין, כי התובע אישר כי בא כוחו הוציא תדפיס כאמור בשלב המשא ומתן בין הצדדים (ראו בעמוד 14 לעדותו). אין בה, אפילו יש אמת בטענת התובע, כדי להקים לו זכות חוזית כלפי החברה.

31. במאמר מוסגר אוסיף, כי התובע טוען בתצהירו כי מסר לגב' לוי הודעה, בהתאם לסעיף 6 להסכם השני, על פיה הוא מעוניין להיכנס ולשכור את הנכס ביחד עם מר בלוי (פסקה 16 לתצהיר התובע; עמוד 27 לעדותו). לא הוצג תיעוד מתבקש ביחס למסירת הודעה כאמור. לא למותר להעיר, כי מר בלוי, אשר נטל חלק במגעים בין הצדדים, העיד כי לא ידוע לו על הודעה כאמור (בעמוד 70). הגב' לוי הכחישה מסירת הודעה כאמור (בפסקה 37 לתצהירה).

32. הן התנהלות התובע, והן התנהלות גב' לוי, עוררו קשיים של ממש המצדיקים להתייחס בזהירות לגרסאותיהם, ככל שאלה אינן נתמכות בכתובים או בראיות אובייקטיביות אחרות. כמתואר, התובע ביקש ליצור התקשרות עם החברה בדרכי תחבולה ועורמה. הגב' לוי כרכה את ענייניה האישיים עם ענייני החברה, תוך הסתרת הדבר מבעלי המניות ומורשי החתימות האחרים של החברה. במצב זה, אין בידי להעדיף את גרסתו של מי מהם לעניין זה. במצב האמור, ובשים לב לעדותו של מר בלוי, ולהעדרו של מסמך כתוב לעניין זה, לא אוכל לקבוע כממצא כי התובע אכן מסר הודעה כנטען.

33. עם זאת, לתובע זכות חוזית כלפי הגב' לוי. הגב' לוי היא צד להסכם השני. היא חתומה עליו (עדותה, עמוד 9). שולמו לה כספים שונים על פיו (ראו סעיף 2 להסכם). ההתקשרות בין הצדדים מקימה לתובע עילת תביעה כלפי הגב' לוי. שאלה אחרת, אשר תידון בהמשך, היא מהו ההיקף הכספי של עילה זו.

עשיית עושר ולא במשפט

34. התובע מפנה לדיני עשיית עושר ולא במשפט, כמקור לחיוב החברה ומר גהן כלפיו. לעניין זה ניתן להפנות לעקרון הכללי הקבוע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979. לחברה או למר גהן לא הייתה זכות בדין לקבל מן התובע דבר מה. גם אם אראה בפעולות שביצע התובע בנכס כביצוע חיוביו של מר בלוי לשיפוץ הנכס, על פי הסכם השכירות, הרי משהופסקה, באפריל 2010, ההתקשרות עם מר בלוי, צומחת החובה להשיב את טובת ההנאה בת הקיימא, אשר צמחה מכוחה, ככל שצמחה. באין טענה או ראייה בדבר השבה למר בלוי (ראו לעניין זה את המסמך המתעד את הסכמות הצדדים בזיקה להפסקת השכירות), והואיל וטובת ההנאה הנטענת צמחה מפעולות של התובע, יש ממש בטענתו העקרונית של התובע כי השבה לידיו תהיה צודקת, בנסיבות העניין. למעשה, אין בסיכומי הנתבעים טענה עקרונית לסתור. לכן, ככל שתוכח התעשרות של החברה, היינו שיפור בנכס השייך לה, כתוצאה מהשקעות של התובע, חלה על החברה חובה להשיב לתובע את שווי טובת ההנאה שצמחה לה. הוא הדין בהתעשרות אפשרית של מר גהן כתוצאה מהשקעות כאמור.

35. חובת השבה כאמור ניתן לעגן גם בהוראת סעיף 5(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, שעניינה, בין היתר, פעולה סבירה לשמירה על רכוש הזולת. בהקשר זה יש להטעים, כי מהסכם השכירות עולה בבירור כי לחברה היה עניין בשיפוץ המבנה. לא הייתה לה, איפוא, כל סיבה סבירה להתנגד לביצועו. הלכה למעשה, היא גם לא התנגדה בזמן אמת לביצוע פעולות שיפוץ בנכס.

36. בשולי נקודה זו אעיר, כי הוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, אליה מפנה התובע בהקשר זה, אינה נוגעת במישרין לעניין. אכן, הוראה זו שייכת, במהותה, לדיני עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, מן הבחינה הנורמטיבית הוראה זו מניחה קיומו של חיוב חוזי הטעון השלמה. במקרה שבפניי, אין חיוב כאמור של החברה כלפי התובע. ממילא, אין להוראה זו תחולה בנסיבות המקרה. אין בכך כדי לגרוע מתחולתו של העיקרון של מניעת התעשרות שלא כדין, אליו מפנה התובע באופן מפורש, על העניין.

37. האמור חל על טענות התובע בדבר השקעות ושיפורים בנכס, המצוי בבעלות החברה. בכל הנוגע לגב' לוי, מדובר בבעלת מקצת ממניות החברה. השקעות ושיפורים כאמור אינם מצמיחים לה, באופן אוטומטי, טובת הנאה. משכך, אין לתובע טענה טובה בדיני עשיית עושר ולא במשפט כלפיה, על יסוד השקעות ושיפורים כאמור. אין בכך כדי לגרוע מטענות אחרות שיש לתובע כלפי הגב' לוי, המבוססות בעיקרן על ההסכם השני.

38. אשר למר גהן, הלה שכר את הנכס ביום 8.6.10 (ראו הסכם, נספח לכתב הגנתו). מדובר בשכירות לתקופה של שנה (סעיף 5 להסכם הנ"ל). תקופה זו ניתנת להארכה, מדי שנה, עד ליום 1.6.2025. מטרת השכירות היא הקמת יחידות למגורים, במצב הקיים (סעיף 7.1 להסכם). מר גהן נטל על עצמו, בהקשר זה, לשפץ את הנכס (סעיפים 9.1.3 – 9.1.4). דמי השכירות שהתחייב לשלם עומדים על סך של 10,000 ₪ (סעיף 6.4). הם דומים לאלה שנקבעו בהסכם השכירות לעיל. יוצא, כי אינם מגלמים את העבודות שבוצעו בנכס על ידי התובע. יש יסוד לקבוע, במצב זה, כי ככל שהוכח ביצוע עבודות על ידי התובע במקום, הסבו אלה טובת הנאה למר גהן, ככל שהיה בהן לחסוך ממנו הוצאות בגין שיפוץ הנכס. משכך, במישור העקרוני קיימת אחריות של מר גהן כלפי התובע, בעשיית עושר ולא במשפט, בשיעור טובת ההנאה האמורה. יש לדחות, לכן, את טענתו העקרונית של מר גהן, בדבר העדר יריבות, כביכול.

מן הכלל אל הפרט – שיעור טובת ההנאה

39. מן החומר שבפניי עולה, כי התובע הוא שנשא בתשלומים בפועל בגין שיפוצים שבוצעו במבנה על ידי מר עותמאן וקבלנים שפעלו במקום (ראו עדות מר עותמאן, בעמודים 66 – 67; ראו גם עדות מר בלוי, בעמוד 72). אזכיר, כי התובע הוא החתום על הסכם השיפוצים עם מר עותמאן (נספח ז' לתצהיר התובע, 24.5.09). התובע טוען, כי שילם למר עותמאן בסך הכל סך של 81,000 ₪ על פי הסכם השיפוצים (פסקה 11 לתצהיר התובע). הוא טוען עוד, כי בהמשך לכך, ולהסכם נוסף עם מר עותמאן (נספח ח' לתצהירו, 28.8.09, עמוד 49), שילם למר עותמאן סכומים נוספים (פסקה 12 לתצהיר התובע). בסך הכל, שילם לטענתו למר עותמאן סך של 186,470 ₪.

40. התובע מפנה, לעניין הסכומים ששולמו על ידו, לתרשומות בכתב ידו, נספח ט' לתצהירו (בעמוד 50 לתצהיר). תרשומות אלה (המכונות בסיכומי התובע "מסמכי ביניים") נערכו על ידי התובע. קשה לחלץ מהן ממצא עובדתי ברור דיו, ברמת הוודאות הנדרשת, לביצוע תשלום כלשהו. אטעים, כי לא הוצגו חשבוניות ערוכות כדין לעניין זה. התובע הסביר מחדל זה בכך, שהקבלן עבד ללא חשבוניות (בעמוד 16). הוא הפנה בעדותו לתרשומות בתחתית הסכם השיפוצים, נספח ז' לתצהירו, אשר לטענתו חתומות על ידי מר עותמאן. תרשומות אלה מעידות על תשלומים בהיקף כולל של כ – 45,000 ₪ (ראו לעניין זה בעדות מר עותמאן, אשר ציין כי התובע נהג לרשום מה שמר עותמאן קיבל (עמוד 68)).

41. מעדות התובע עולות כי לטענתו, שילם למר עותמאן סך של כ – 103,000 ₪ (בעמוד 17). מדובר בסכום שונה מהותית מזה עליו הצהיר התובע. במצב זה, ובשים לב לתיעוד הבעייתי שהוצג, ולהעדר תיעוד לגבי מרבית הכספים הנתבעים, יש לגלות גישה זהירה ביחס לטענות התובע לעניין זה. גישה כאמור מתחייבת גם נוכח עדותו של מר עותמאן, אשר הכחיש (א) את חתימתו על המסמך נספח ח' לתצהיר התובע (הגם שאישר כי חתם על ההסכם נספח ז', ראו עמוד 60 לעדותו) (ב) חלק מחתימותיו הנטענות על קבלת כספים (בעמודים 60 – 61) ו –(ג) את טענת התובע כי שילם ישירות לעובדים, ואת ביצוען של עבודות שונות אשר נטען כי ביצע. לא למותר להפנות, בכל הנוגע לחתימתו של מר עותמאן על מסמכים כאלה ואחרים, לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ פ"ד מז(3) 240 (1993), שם נקבע כי במצב של הכחשה כאמור, הנטל להוכיח את אמיתות החתימה רובץ על התובע. נטל זה לא הורם, בין היתר בהתחשב בפער בין עדות התובע ובין העולה מתצהירו בשאלת הסכומים ששולמו בפועל על ידו.

42. מר עותמאן עצמו העיד, כי קיבל מן התובע סך של 65,000 – 70,000 ₪, כשמתוך סכום זה חזר שיק בסך של 25,000 ₪ (בעמוד 57). במקום אחר העיד, כי קיבל 65,000 – 70,000 ₪, ובנוסף 3,000 דולר עבור חומרים (בעמוד 68; מר עותמאן חוזר שם על טענתו כי שיק של 25,000 ₪ חזר). בתקופה הרלוונטית, שערו היציג של הדולר עמד על 4.1 ₪ לדולר. יוצא, כי מדובר בסכום נוסף של כ – 12,300 ₪. בסך הכל, לפי גרסה זו, מדובר בתשלום של 77,300 – 82,300 ₪. כן אישר כי התובע נשא בתשלום של 2,100 ₪ בגין מכולות פינוי (ראו בעמוד 61). באין תיעוד, מתבקשת גישה שמרנית וזהירה לעדות זו. גישה כאמור מביאה לתוצאה, כי בפועל, נשא התובע בתשלום של 54,400 ₪ למר עותמאן^[5].

43. התובע טוען כי שילם כספים במישרין לפועלים שעבדו במקום (ראו עדותו, בעמוד 18). מר עותמאן הכחיש טענה זו, וטען כי הוא זה ששילם לעובדים, מתוך כספים שקיבל מן התובע (בעמודים 66 – 67). לביסוסה של טענת התובע לא הוצג תיעוד מינימאלי מתבקש. העדרו של תיעוד כזה אינו יכול להיות מוסבר בכך שהקבלן עבד ללא חשבוניות, שכן לא מדובר, על פי הטענה, בתשלום לקבלן. בנסיבות אלה, לא אוכל לקבל את הטענה האמורה.

44. התובע טוען כי לא יתכן שהעבודות שבוצעו נעשו תמורת סכום של 45,000 ₪ בלבד, כפי שלטענתו עולה מעדותו של מר עותמאן. אין בטענה זו כדי לסייע לו. ראשית, אין בידי תשתית אובייקטיבית המאפשרת לקבוע ממצא בשאלת ערכן הסביר של העבודות שבוצעו. בכלל זה, אין בפניי חוות דעת של מומחה בעניין. שנית, טענת התובע מבוססת על תיאור לא מדויק של עדות מר עותמאן. על פי עדות זו, בוצעו עבודות בהיקף של כ – 80,000 ₪, אך בוצע תשלום חלקי, הואיל ושיק בסך של 25,000 ₪ חזר. לא אוכל לקבוע, על פי התשתית שבפניי, כי היקף העבודות שבוצעו בפועל על פי עדותו של מר עותמאן אינו עומד ביחס סביר לסכום האמור.

45. בנקודה זו אוסיף, כי התובע טען בעדותו (בעמוד 25) כי השיפוצים הגיעו לשלב של כמעט סיום. עם זאת העיד, כי היה צורך להביא "דברים חדשים", "לחלק לעוד חדרים", והיה צורך ב"עוד זמן ועוד חומרים". הדברים עמומים במידה, אשר אינה מאפשרת לחלץ מהם ממצא ברור, בדבר השווי הכספי של העבודות שבוצעו. הוא הדין בעדותו של מר בלוי, כי בנקודת הזמן הרלוונטית הנכס היה "לפני פיניש של עבודה שחורה" (בעמוד 69). יוער, כי גם לשיטה זו ניתן להבין כי נדרשה עבודה לא מבוטלת בנכס, נוכח דבריו של מר בלוי כי "אדם שלא מבין היה חושב שזה ג'ונגל".

46. התובע טוען כי לאחר שבמאי 2010 הוחלפו הדלתות במבנה על ידי המשכיר, נותק הקשר שלו למקום. ברם, התביעה הוגשה זמן קצר אחרי כן. לא הייתה מניעה, עניינית ודיונית, לדאוג לתיעוד מתאים של מצב העבודות בנקודת הזמן הרלוונטית. באין תיעוד כאמור, לא אוכל לקבוע ממצא לגבי ביצוע עבודות ותשלומים, מעבר למה שנקבע לעיל.

47. אשר לתשלום עבור חומרים. התובע טוען כי שילם עבור חומרי בנייה, סך של 59,894 ₪ (פסקה 13 לתצהירו, כפי שתוקנה בפיסקה 54 לסיכומי התובע; ראו חשבוניות מס, נספח י' לתצהיר, עמוד 58). סכום זה כולל חשבונית אחת, על סך 27,075 ₪, אשר אינה על שם התובע. ברוב החשבוניות האחרות צויין שמו של התובע, ובסוגריים מרובעים "מקור ברוך". על שתי חשבוניות מופיע רק שמו של התובע.

48. לגבי החשבונית הראשונה, עולה מעדותו של מר עותמאן כי התובע השאיר במקום ריצוף התואם את הפירוט שבחשבונית, וכי בריצוף זה נעשה שימוש על ידו (ראו בעמודים 60, 62, 63). החשבונית מתייחסת לשטח של 350 מ"ר ריצוף. שטח זה תואם את שטח הנכס ששופץ (ראו ההסכם בין התובע ובין הקבלן, מר עותמאן). התובע זכאי, אפוא, לסכום שהוציא לעניין זה, בסך של 27,075 ₪.

49. לגבי חשבוניות אשר נושאות את הכיתוב "מקור ברוך", התובע העיד כי החומרים נשוא החשבוניות הותקנו במבנה נשוא התביעה (בעמוד 18 לעדותו). עם זאת, עולה מעדותו כי ביצע במועדים הרלוונטיים עבודות גם במקור ברוך (בעמוד 28; ראו באופן דומה בעדות הקבלן, מר עותמאן, בעמוד 57). לא הוצגו תעודות משלוח, העשויות לקשור את החשבוניות האמורות לעבודות נשוא התביעה הנוכחית. במצב זה, לא אוכל לפסוק לתובע סעד, בתיק שבפניי, על יסוד החשבוניות האמורות.

50. נותרו שתי חשבוניות, על סך כולל של 24,000 ₪, הנושאות את שמו של התובע, בלא כיתוב נוסף. בצירוף הסך של 27,075 ₪, מתקבל סך של 51,075 ₪ בגין חומרים. בהצטרף לסכומים שהוצאו על תשלומים לקבלן, מתקבל סך כולל של 105,475 ₪.

51. בכך לא מסתיים הדיון. מעדותו של מר בלוי מתברר, כי גרם במקום לנזק כבד, בשל כעסו על התובע. מר בלוי העריך את הנזק בסך של 28,000 ₪ (בעמוד 76). הערכה זו, בסדר גודל של כ – 26% משווי העבודה והחומרים שהושקעו, מתיישבת עם התמונה של נזק נרחב, עליה העיד מר גהן לעניין זה. מר גהן מסר כי חלק גדול של הריצוף היה שבור, להערכתו 50 – 60 מרצפות שבורות (בעמודים 44 – 45). כן העיד על פגיעות קשות ונרחבות בקירות הגבס במקום (בעמוד 45)^[6]. הקבלן מר עותמאן העריך כי מדובר בכ – 30 מ"ר ריצוף, אשר אותו קיבל מן התובע (ראו בעמוד 63). הוא העיד גם על נזקי צנרת כתוצאה מן הפגיעה בריצוף (בעמוד 45). התמונה הכוללת העולה מעדותו היא של נזקים נרחבים לריצוף, גבס וחשמל, אשר גרמו לעיכוב של מספר חודשים בעבודות (בעמוד 59). לדבריו, המקום "היה מכוסח"^[7]. עם זאת, לא אוכל לקבוע כי התועלת שנגרמה מן העבודות אויינה, כולה או בעיקרה. מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח העובדה שמר עותמאן אישר, בתשובה לשאלה מנחה, כי היה צריך לעשות את המקום "מהתחלה" (בעמוד 60). אין באמירה כללית זו כדי ללמד על כך, שהנזק שנגרם איין את העבודות שביצע התובע במקום.

52. הנזקים להם גרם מר בלוי גרעו במישרין מטובת ההנאה שנגרמה לחברה או למר גהן כתוצאה מהשקעותיו של התובע. בשל כך, יש להפחית את הסכום בו נקב מר בלוי מן ההשקעות שהוכחו. לאחר הפחתה כאמור, יוצא כי הוכחה טובת הנאה אשר צמחה לחברה, בסך של 77,475 ₪. זו גם טובת ההנאה שצמחה למר גהן.

53. בהקשר אחרון זה אעיר, כי לא נעלמה מעיני טענת מר גהן בתצהירו, כי מר בלוי אמר לו שהוא זה שהשקיע את הכספי במושכר (בפסקה 18). הדברים הם בבחינת עדות מפי השמועה, ואינם יכולים להוות ראייה לאמיתות תוכנם. בהליך שבפניי העיד מר בלוי באופן שונה. בנסיבות אלה, אין בדברים כדי לסייע למר גהן.

חבות הגב' לוי כלפי התובע

54. התובע טוען כי על החברה ועל הגב' לוי לפצותו בשיעור של 3,000 לחודש, בגין פינויו מן הנכס לפני תום השכירות. טענה זו מבוססת על הוראת סעיף 4 להסכם השני. טענת התובע היא כי הזכות האמורה עומדת לו עד לתום התקופה החוזית, כ – 15 שנה. מדובר בסכום של כ – 500,000 ₪. התובע העמיד את תביעתו לעניין זה, לצרכי אגרה, על סך של 200,000 ₪.

55. הגב' לוי טוענת כי התובע הפר את ההסכם האמור הפרה יסודית, הואיל ולא שילם את דמי השכירות החל מחודש מרץ 2010 (פסקה 42 ואילך לתצהירה). ברם, מתמליל שיחה בין הגב' לוי ובין התובע עולה (בעמוד 7) עולה, כי לתובע לא היה חוב בדמי שכירות (ראו, ברוח דומה, עדות התובע, עמוד 33). משכך, דין טענה זו של הגב' לוי להידחות.

56. קבעתי לעיל, כי ההסכם השני אינו מחייב את החברה. ממילא, טענה זו אינה יכולה להצמיח זכות כלפיה. אשר לגב' לוי. הסכום שקיבלה בפועל הינו 85,000 ₪, היינו מחצית מן הסכום שנקבע בהסכם השני (עמודים 50 – 52 לעדותה). יוצא, כי יש להתאים באופן דומה את הסכום לו זכאי התובע על פי ההסכם, ולהעמידו על סך של 1,500 ₪ לחודש, ולא 3,000 ₪, כפי שנקבע בהסכם. בחישוב למשך התקופה החוזית בה מדובר, מתקבל סכום של 261,000 ₪. התובע העמיד את תביעתו בהקשר זה על סך של 200,000 ₪. בסיכומי הגב' לוי לא הועלתה טענת הגנה של ממש לעניין זה. הוא הדין בכתב הגנתה. במצב זה, אף כי בעדותה טענה כי מדובר בסכום מופרז (בעמוד 52), יש לפסוק לתובע את מלוא הסכום האמור.

עניינים נוספים

57. בשולי הדברים אדון במספר טענות נוספות של התובע.

58. התובע מעלה טענה לפיה הנתבעות הפיקו טובת הנאה של 3,000 ₪ לחודש בגין הפרת הסכם השכירות. טענה זו מבוססת על ההפרש בין דמי השכירות על פי ההסכם השני (7,000 ₪ לחודש) ובין דמי השכירות בהתקשרות עם מר גהן (10,000 ₪ לחודש). התובע טוען, אפוא, כי הוא זכאי, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, להפרש בין הסכומים האמורים, על פני תקופת החוזה (15 שנים). הוא נסמך בהקשר זה על פסק דינו של בית המשפט העליון בד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו את ג'ונס ג.מ.ב.ה פ"ד מב(1) 221 (1988).

59. אני דוחה טענה זו. קבעתי לעיל כי ההסכם השני אינו מחייב את החברה. ממילא, לא ניתן לייחס לחברה התעשרות שלא כדין בהתבסס על קביעותיו. אשר לגב' לוי, הרי שכבר דנתי בטענה דומה של התובע, המבוססת על זכויותיו על פי סעיף 4 להסכם השני. המדובר במהותה בטענה חלופית לטענה שנדונה לעיל, ומשכך אין צורך להכריע בה. אציין, במאמר מוסגר, כי הגב' לוי אינה בעלת הזכויות בנכס, וממילא לא הייתה יכולה להתקשר בהתקשרות בעלת תוקף להשכרת הנכס. בניגוד לחברה, היא אף אינה צד להסכם השכירות, עליו מבוססת טענתו האמורה של התובע. בנסיבות אלה, מעוררת הטענה קושי לא מבוטל.

60. התובע טוען עוד, כי שילם למר בלוי סך של 40,000 ₪ כהחזר בגין סכומים ששילם מר בלוי בגין דמי שכירות (ראו פסקה 10 לתצהיר התובע), וזאת על מנת להיכנס בנעליו. התובע טוען כי בשל העובדה שהוצא שלא כדין מן הנכס, ירד לטמיון סכום זה, ולכן על הנתבעים להשיב לו אותו.

61. דין טענה זו להידחות. קבעתי כי התובע לא היה צד להסכם השכירות. דחיתי את הטענה בדבר הסכם מכללא לפיו היה שוכר בפועל. מן החומר שבפניי עולה כי משא ומתן שהתנהל בין הצדדים באפריל 2010, בניסיון נוסף לכרות הסכם שכירות בין התובע ובין החברה, לא צלח. בנסיבות אלה, הטענה כי התובע הוצא שלא כדין מן הנכס אינה יכולה להתקבל. משכך, נשמט הבסיס לטענה האמורה של התובע.

62. אוסיף עוד, כי הבסיס לחבותם של החברה ומר גהן מצוי בדיני עשיית עושר ולא במשפט. הסכום האמור אינו משקף התעשרות של מי מהם. ממילא, אין בסיס להשית עליהם חבות כלשהי לעניין זה. הוא הדין גם בגב' לוי.

63. התובע טוען כי הוא זכאי להשבה של דמי השכירות אותם שילם במשך התקופה 30.4.09 – 31.5.10. ככל שהדברים אמורים בחברה, הרי שכמוסבר לעיל, לא נכרת הסכם שכירות מחייב בין התובע ובין החברה. בהמשך, בחר התובע להתקשר בהסכם חסר נפקות עם הגב' לוי. הוא היה מודע לכך שקיים קושי בניסיון לחייב את החברה באמצעות התקשרות כאמור. בנסיבות אלה, אין החברה חייבת להשיב לתובע את דמי השכירות לגבי התקופה עד לאפריל 2010. אוסיף, כי מנקודת מבטה של החברה, התקשרותה המחייבת הייתה עם מר בלוי. לתובע אין זכות להשבת דמי השכירות בהם נשא במצב זה. תקנתו של התובע היא בתביעתו כנגד מר בלוי, אשר בה ניתן פסק דין, כנזכר לעיל (ראו בהקשר זה את הוראת סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט).

64. אשר לחודשים אפריל – מאי 2010 עולה, כי ביום 7.4.10 מר בלוי שוחרר מהתחייבויותיו על פי הסכם השכירות (ראו נספח ג' לתצהיר גב' לוי, סעיף 5). לגבי תקופה זו לא הייתה התקשרות מחייבת עם התובע, והתנהל משא ומתן בין הצדדים, אשר בסופו של דבר לא צלח (ראו פסקה 40 ואילך לתצהיר מר לוי). בתקופה זו לא ניתן לדבר על תשלום דמי שכירות בגין חבות של מר בלוי, שכן הלה לא היה עוד שוכר בנכס. במצב זה, ומשלא נכרת הסכם שכירות בין התובע ובין החברה, על החברה להשיב לתובע את דמי השכירות ששילם בגין שני החודשים האמורים. מדובר בסכום של 14,000 ₪, נוכח הקיזוז שנעשה על יסוד ההסכם השני (ראו עדות גב' לוי, בעמוד 51, הן לעניין תשלום דמי השכירות בחודשים האמורים, והן לעניין הקיזוז).

65. אשר לחבותה של הגב' לוי. דמי השכירות הועברו על ידי התובע בפועל לגב' לוי. התובע וגב' לוי כרכו את עניינה האישי של הגב' לוי בקבלת הלוואות מן התובע, בתשלום דמי השכירות בגין הנכס. עם זאת, לא נסתרה הטענה כי גב' לוי העבירה את דמי השכירות לחברה (פסקה 11 לתצהירה). כאמור, בתקופה האמורה, השוכר בנכס היה מר בלוי, ולא התובע. בנסיבות אלה, אין בסיס מספיק לחייב את הגב' לוי בהשבת סכום כלשהו לעניין זה. פתרונו של עניין זה מצוי במישור היחסים בין התובע ובין מר בלוי, לגביו ניתן, כנזכר לעיל, פסק דין על מלוא סכום התביעה, באין הגנה.

66. התובע טען כי הוא זכאי לתשלום בגין שכר ששילם לעו"ד עבור פעילותו בקשר להסכם השכירות, ובקשר להסכם השני. אני דוחה טענות אלה. בכל הנוגע להסכם השכירות, הרי שהסכם זה נכרת בלא שהתובע צד לו, על רקע אי הסכמה בין הצדדים על תניות כאלה ואחרות. בנסיבות אלה, אין התובע זכאי לשיפוי בגין שכר טירחה ששילם בקשר לכך. אשר להסכם השני, קבעתי לעיל כי מדובר בניסיון לחייב את החברה, תוך מודעות בפועל לקושי יסודי הטמון בכך. בנסיבות אלה, אין התובע זכאי לשיפוי בגין שכר טירחה כאמור גם לגבי הסכם זה.

67. למסקנה זו ניתן להגיע בדרך נוספת. התובע תבע וקיבל פיצויי קיום בגין הפרת ההסכם השני. התביעה לשיפוי בגין שכר טירחת עורך דין ביחס להסכם זה היא, על פי מהותה, תביעה לפיצויי הסתמכות. התובע אינו יכול לתבוע גם פיצויי קיום וגם פיצויי הסתמכות בגין אותו הסכם. עליו לבחור, בסעד האחד או האחר (ראו ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים, כרך ד', ירושלים תשע"א – 2011, בעמודים 549 – 550). גם מבחינה זו, דין טענה זו של התובע להידחות.

68. בשולי הדברים אוסיף, כי התובע אינו מציג תיעוד ברור המבסס את טענתו בדבר תשלומים כאמור שעשה. אף מטעם זה, דין טענתו האמורה להידחות.

69. התובע תובע השבה בגין תשלומים שעשה, לטענתו, בגין חובות מים הנוגעים לנכס. לעניין זה מפנה התובע לשני אישורי תשלום של חברת הגיחון. מן האישורים שצורפו, חלק מנספח טו' לתצהירו של התובע, לא ניתן לזהות את הקשר בינם ובין הנכס. די בכך על מנת להביא לדחיית טענות אלה של התובע. לא למותר להעיר, כי הגב' לוי לא אישרה כי התובע שילם עבור עניין זה (עדותה, עמוד 50), אף שעולה מעדותה כי הלך עם בעלה לחב' הגיחון, על פי בקשתה. בכל מקרה, מדובר, גם כאן, בטענות אשר על פי מהותן, על התובע להעלות במישור יחסיו עם מר בלוי (וראו סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט).

התוצאה

1. א. נוכח כל האמור לעיל, על החברה לשלם לתובע סך של 94,288 ₪ (פסקה 52 לעיל). סכום זה משקף את טובת ההנאה שנקבעה לעיל. הוא כולל הפרשי רבית והצמדה כדין עד ליום פסק הדין.

ב. גם מר גהן ישלם לתובע סך של 94,288 ₪. מובהר, כי החיוב של מר גהן ושל החברה כלפי התובע אינו חיוב ביחד ולחוד. עם זאת, התובע אינו רשאי להיפרע משני נתבעים אלה יחד, לעניין זה, יותר מן הסכום האמור, הואיל ומדובר במהותה בטובת הנאה אחת.

ג. בנוסף לכך, על החברה לשלם לתובע סך של 15,541 ₪ (פסקה 64 לעיל). גם סכום זה כולל הפרשי הצמדה ורבית כדין עד ליום פסק הדין.

ד. הגב' לוי תשלם לתובע סך של 222,018 ₪ (פסקה 56 לעיל). סכום זה כולל הפרשי רבית והצמדה כדין עד ליום פסק הדין.

2. א. החברה תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ בגין אגרת בית המשפט. סכום זה מביא בחשבון את החלק היחסי של התביעה, אשר התקבל ביחס לחברה. מר גהן ישלם לתובע סך של 2,450 ₪ בגין הוצאות משפט. מובהר, כי ביחס לסכום זה, התובע אינו רשאי להיפרע מן החברה וממר גהן, ביחד, יותר מסך של 2,450 ₪.

ב. הגב' לוי תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 5,700 ₪, בגין הסכום היחסי של אגרת בית המשפט הנגזר מן הסכום בו חוייבה כלפי התובע.

3. אשר לשכר טירחת עורך דין. בהתחשב בהיקף החומר בו מדובר, במכלול הקביעות לעיל, ביחס בין הסכום שנתבע ובין הסכומים שנפסקו, ובהיקף העבודה שנדרש ביחס לכל אחד מן הנתבעים, תישא הגב' לוי בשכר טירחת עורך דין בסך של 15,000 ₪. החברה ומר גהן ישאו בשכר טירחת עורך דין בסך של 5,000 ₪ לכל אחד. לסכומים אלה אין לצרף מע"מ.

4. כל הסכומים ישולמו עד ליום 20.2.13.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ג, 09 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.

1. בעל המניות העיקרי, כמו גם בעל מניות ההנהלה, הוא מר אדמונד לוי (להלן גם – מורשה החתימה. לעניין זה, ראו פרוטוקול של אסיפת החברה, נספח ג' לכתב התביעה), בעלה של הגב' לוי. לעניין הקצאת מניות החברה, ראו תדפיס מידע על פרטי החברה, נספח א' לכתב התביעה. ↑

2. לדברים ברוח דומה, ראו גם בעדות מר בלוי בעמוד 76, לפיה עמדת נציג החברה, מר לוי, הייתה כי דמי השכירות יישארו בסך של 10,000 ₪ לחודש, וכי ההסכם השני יהיה על סך של 80,000 ₪, ולא כפי שנקבע בו. ↑

3. לא למותר לציין, כי התובע עצמו העיד, כי חתם על הסכם השיפוץ, על יסוד הסכם השותפות שלו עם מר בלוי (פרוטוקול, עמוד 28). יוצא, כי גם לשיטתו, אין החתימה האמורה נובעת ממעמדו כ"שוכר בפועל", כביכול, בעל זכות חוזית כלשהי כלפי החברה. ↑

4. לעניין זה ראו גם בפיסקאות 14 – 15 לתצהיר מר לוי, מהן עולה כי מר אדמונד לוי לא הסכים לחתום על פרוטוקול מיוחד אשר יסמיך את כל בעלי המניות של החברה לחייבה. עולה גם, כי תוכן הדברים הובא על ידי מר לוי לידיעת התובע. הדברים לא נסתרו בחקירתו של מר לוי. ↑

5. סכום זה מבוסס על הערך הנמוך יותר בו נקב מר עותמאן, בניכוי השיק שחזר, ובתוספת הסך של 3,000 דולר, על פי השער היציג במועדים הרלוונטיים. יוער, כי מעדותו של מר עותמאן עולה כי ביצע במקום פירוק ופינוי של הקירות הפנימיים, חלוקה פנימית ל – 10 חדרים בגבס, 30% מעבודת האינסטלציה, 50% מעבודות החשמל, ריצוף למעט שני חדרים (ראו בעמודים 61, 62, 65). לא הותקנו נקודות טלפון וטלוויזיה, לא נעשו דלתות, משקופים וחלונות, חיפוי מדרגות כניסה מקומת הכניסה לבניין עד הקומה העליונה, מטבח, חדר כביסה, חיפוי קירות בצבע ותיקוני שפכטל, חיפוי לרצפה בפרקט או PVC, פתח למדרגות לגג, קירות שירותים (חיפוי) (ראו עמודים 62 – 63). בהתחשב בכל זאת, הסכום אשר מר עותמאן העיד כי שולם לו על ידי התובע, הוא סביר. לא מצאתי לעניין זה ממש בטענת התובע, כי מדובר בעדות מוטה נגדו, נוכח חובו הנטען של התובע כלפי העד. ↑

6. ראו לעניין זה לעדות מר עותמאן בדבר החלפה של 12 פלטות גבס, בעלות של 35 ₪ לכל אחת (עמוד 66). התובע טוען, כי הנזק שנגרם מסתכם בעלות הריצוף (שסופק על ידו) וקירות הגבס. טענה זו מתעלמת מנזקים נוספים שפורטו, ומעלות העבודה. ↑

7. ראו גם עדות מר לוי, בעמוד 38. לא למותר להעיר, כי התובע טען בעדותו כי אינו יודע על הנזק האמור (בעמוד 30). טענה זו (כמו גם הניסיון של התובע לקבל כספים עבור עבודות אשר הקבלן מר עותמאן העיד כי לא בוצעו, ראו למשל סעיף 12(ג) לתצהירו של התובע), מאירה באור שלילי את מהימנותו של התובע. יוער, בהקשר זה, כי איני מייחס משקל לממצאי מהימנות שנקבעו בעניינו בהליך פלילי, אשר נטענו בסיכומי הנתבעים. ממצאים אלה אינם קבילים בהליך הנוכחי. הם אף לא הוגשו כראייה במהלך ההליך. ↑