בפני תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975. לטענת התובע, הוא נפגע כנוסע ברכב המבוטח אצל הנתבעת (להלן: הרכב). הנתבעת מכחישה את עצם קרות התאונה ברכב המבוטח אצלה, וכן את גובה הנזק. בשני עניינים אלו נדון להלן.

כיצד אירעה התאונה

1. לטענת התובע, ביום 29.7.08 הוא נסע ברכב מסוג אוטוביאנקי שהיה בבעלות חמותו. את הרכב הוא קיבל במתנה שעות ספורות קודם לכן, והוא ביקש מאביו לבדוק אותו. האב נהג ברכב, נהיגה קצרה בסביבת מגוריהם במושב, כשהתובע ישב במושב שליד הנהג. בתום הנסיעה, כשהגיעו התובע ואביו לביתם, והרכב היה כמעט בעצירה מוחלטת, פתח התובע את הדלת, הוציא את רגלו הימנית מהרכב על מנת לרדת, אולם הרכב המשיך לנסוע או התדרדר, והרגל התעקמה לאחור. כתוצאה מכך, נגרם לתובע שבר בקרסול ימין.
2. מטעם התובע העידו התובע ואביו, וכן אשתו, שהגיעה למקום התאונה דקות ספורות אחר כך, לשמע הצעקות מהרחוב. תצהירי שלושת העדים כמעט זהים בנוגע לנסיבות התאונה. אולם במהלך החקירה הנגדית, התגלעו הבדלים קלים בין הגרסאות.
3. לטענת התובע, נסיעת המבחן שערך אביו לרכב היתה קצרה מאד, עד סוף הרחוב בו הם גרים ובחזרה (עמ' 19 ש' 14 – 15 ושוב בעמ' 27 ש' 3 - 4). לטענת אביו, הנסיעה היתה עד קצה המושב, מרחק של כחצי קילומטר, אולי קצת יותר (עמ' 35 ש' 8-9).
4. התובע העיד שהוא לא יצא מהרכב כלל, אלא נשאר ישוב בו עד שהגיע אמבולנס על מנת לפנותו (ר' עמ' 20 ש' 3 – 6, וכן עמ' 22 כולו, ושוב בעמ' 27 ש' 7-8).

לעומת זאת, אביו העיד כי התובע יצא מהרכב:

"ת. ...שמעתי צעקה, אני מסתכל, הרבצתי הנדברקס, רצתי לכיוון שלו, ראיתי אותו משתטח על הרצפה.

ש. מה זאת אומרת

ת. נשכב על הצד

ש. נפל מהאוטו

ת. לא. המכה שקיבל כשיצא החוצה – מדגים." (עמ' 35 ש' 14 – 18)

ובהמשך, העיד האב שראה את בנו על הרצפה (עמ' 36 ש' 1) וכן:

"ש. הוא נפל על המדרכה?

ת. לא. הוא נשאר על הרצפה. הביאנקי היתה קצת לידו. פחות מחצי מטר... אני זוכר שהוא היה על המדרכה ואני זוכר שהייתי בהלם הדבר הזה לא יוצא לי מהראש.

ש. מהמדרכה הרימו אותו למד"א

ת. גם את זה אני לא זוכר

ש. ראית את הפינוי

ת. כן

ש. ראית שמרימים אותו מהמדרכה

ת. אני לא זוכר" (עמ' 37 ש' 15 – 24)

לאשתו של התובע היתה גרסה אחרת. לטענתה, כאשר הגיעה למקום התאונה, היא ראתה את התובע עומד, נשען על הרכב ולאחר מכן, הנוכחים במקום השכיבו אותו על המדרכה (עמ' 53 ש' 4 – 28).

1. אל מול עדויות אלו, על הדמיון ועל ההבדלים ביניהם, עומדים דו"ח מד"א, ותמליל הקלטת של השיחה עם האדם שהתקשר להזעיק את עזרתם. מסמכים אלו הוגשו ביום 29.3.11, על פי צו שהוצא לבקשת התובע.
2. על פי דו"ח הרופא, הטראומה סווגה כ"נפילה" (FALL במקור). האנמנזה נוסחה כך: "לדבריו בזמן נסיעה ברכב בתוך היישוב הדלת נפתחה וכיוון שלא היה חגור רגלו השתפשפה בכביש וככל הנראה הקרסול נשבר. שולל חבלה בחלק אחר של הגוף, ולא נפלט מהרכב. בהגיענו בהכרה מלאה...". בדו"ח זה צויין כי בעת הגעת האמבולנס, מקום הנפגע היה בכביש (בניגוד לעדות התובע לפיה הוא היה ברכב, ועדויות אביו ואשתו לפיהן הוא היה על המדרכה).
3. על אף שבטפסי מד"א ישנו מקום מובנה לרישום פרטי הרכב המעורב בתאונה, בכל הטפסים לא נרשמו פרטי הרכב המעורב. לטענת הנתבעת, הדבר נובע מכך שהתובע לא נפגע מרכב כלשהו הנושא לוחית זיהוי, אשר ניתן היה לרשום את פרטיו.
4. גם בהקשר זה נחקרו התובע ועדיו, וכולם טענו שהם אינם יודעים מדוע לא נרשמו פרטי הרכב המדובר על ידי אנשי מד"א. כאשר התובע נחקר בנקודה זו, הוא העיד כי הוא היה מודע לחסר זה בדו"ח מד"א, החל מחודשים ספורים לאחר התאונה, וכי הוא פנה למד"א על מנת שיתקנו את הדו"ח, ויוסיפו את מספר הרכב, אלא שנאמר לו שלא ניתן לתקן דוחות מסוג זה בדיעבד. התובע הוסיף וסיפר כי מנהל משרדי מד"א בדרום הסכים להעיד על נסיבות אי רישום מספר הרכב, אם יתבקש לעשות כן. לטענת הנתבעת, היא לא ידעה פרט זה לפני ישיבת ההוכחות, ולפיכך לא יכולה היתה לזמן את העד. לטענתה, החובה להביא את העד מוטלת על כתפי התובע, שהיה מודע לחסר במספר הרכב בדו"ח מד"א, ואף היה זה שנציג מד"א התחייב בפניו לבוא ולהעיד אם יצטרך. לטענתה, אי הזמנת העד פועלת לרעת התובע, ומקימה חזקה לפיה לו היה מעיד, הדבר היה פועל לרעתו.
5. בתיק מד"א נמצא גם תמליל השיחה בין המודיע לבין מוקד מד"א, תמליל שהוכן על ידי נציגי מד"א, והוא ראיה אותנטית מהרגעים הסמוכים לאחר התאונה. גם מהתמליל עולות תמיהות:

"מודיע: תקשיבי! יש לי פה חבר ש... שנייה... ששבר את הרגל שבר ממש רציני, להביא אותו למד"א או ישר למיון בבאר שבע? איך זה הולך? התפרקה לו הרגל!

...

מד"א: בסדר אמבולנס בדרך. זה בעקבות נפילה או משהו?

מודיע: הוא נפל

מד"א: או שזה בעקבות תאונת דרכים?

מודיע: נפל מהאוטו שלו

מד"א: נפל מהאוטו אבל לא נפגע מהאוטו?

מודיע: לא. לא נפגע. אני לא יודע, אין לי מושג, דברו איתו..."

1. לטענת התובע, אין ליתן משקל כלשהו לשיחה אנונימית, ונראה שדין הטענה היה להתקבל, אילו לא ניתן היה לאתר במאמץ סביר את הדובר. כל עדי התביעה נחקרו ארוכות בנסיון לזהות מיהו אותו מודיע שהתקשר למד"א, על מנת לברר עימו האם היה עד ראיה לתאונה, מדוע אמר תחילה שהתאונה אירעה עקב נפילה, ואחר כך תיקן וטען שהנפילה היא מרכב, ומדוע כאשר נתבקש על ידי המוקדן לפרט יותר, הסתייג ואמר שאינו יודע. האם הדבר נובע מכך שהוא לא ראה את האירוע, או שראה אותו אבל ביקש לא למסור פרטים.
2. כל עדי התביעה השיבו שאינם יודעים מי הזעיק את האמבולנס. כולם טענו שהיו במקום שכנים רבים. יצויין כי על פי עדותם, התובע ומשפחתו מתגוררים במושב, ומכירים את כל השכנים.
3. בתמליל נרשם שהמודיע כיוון את נהג האמבולנס להגיע למקום המצאו, ותיאר שהם ממתינים ליד רכב סוואנה בצבע זהב. התובע זיהה רכב זה, שהוא לכל הדעות רכב מיוחד מאד, כשייך לחברו, שככל הנראה היה במקום. לטענת הנתבעת הימנעות התובע מהעדת חבר זה פועלת לרעתו. תמליל הקלטת היה בידי התובע שנים רבות לפני הגשת הראיות בתיק, והוא היחידי שיכול היה לזהות את החבר מתוך התמליל, ולפיכך לזמנו לעדות. לטענתה, חזקה שהעדת עד זה היתה פועלת לרעת התובע, ולפיכך נמנע מלזמנו.
4. הנתבעת טענה ארוכות כנגד אמינות התובע ועדיו, גם מעבר לסתירות האמורות לעיל, ומעבר להימנעות מהבאת עדים נייטראלים.
5. הנתבעת הראתה ששנתיים לפני התאונה הנדונה, נחקר התובע על ידי חוקר של המוסד לביטוח לאומי בחשד להוצאת כספים במרמה מהמוסד לביטוח לאומי (נ/1). ב"כ הנתבעת חקרה ארוכות את התובע ועדיו אודות התאונה שבגינה נחקר במל"ל, ואודות הנסיון לטעון שהיא אירעה בדרך מהעבודה, ואף הצביעה על סתירות ביניהם בנוגע לנסיבות התאונה, ועל סתירות בין העדויות שנשמעו באולם לבין ההודעות שנמסרו למוסד לביטוח לאומי. התובע טוען שאף אם תתקבל הטענה שההודעות שנמסרו שם לא היו נכונות, אין בכך כדי להשליך על מהימנות העדויות בתביעה כאן.
6. הנתבעת הוסיפה וטענה לגבי אמינותו של התובע גם בנוגע לדברים אחרים. כך למשל, כאשר נשאל התובע על ידי בית המשפט אם היה בבעלותו אופנוע, הוא השיב שמעולם לא היה לו אופנוע (עמ' 17 ש' 23), וזאת לעומת הודעה שמסר למוסד לביטוח לאומי שנתיים לפני התאונה, ממנה עולה שהיה לו אופנוע (נ/1).
7. הנתבעת הוסיפה והראתה שהתובע נסע לא פעם ברכבים שלא היה להם ביטוח. התובע העיד על עצמו שיש בבעלותו רכב שטח, אשר תמונתו הוצגה וסומנה נ/3, רכב שטח זה אינו נושא לוחית זיהוי ואינו מבוטח, הוא פתוח מכל עבריו, ללא דלתות, חלונות, גג או תחתית. התובע הודה שהוא נהג ברכב זה על אף שאין לו ביטוח. לטענת הנתבעת פגיעת התובע מתאימה יותר לתאונה באופנוע או ברכב השטח האמור, מאשר לרכב המבוטח.
8. אף אחת מהנקודות עליהן הצביעה הנתבעת, לו היתה עומדת לעצמה, לא היה בה די על מנת לשלול את גרסת התובע, שנתמכה על ידי אביו ואשתו. אבל הצטרפותן של כל התמיהות יחדיו מערערת באופן משמעותי את משקלה של הגרסה, ואת מידת האמון שניתן ליתן בה, וזאת במיוחד בהתחשב בכך שהתובע נמנע מלהביא כל ראיה אשר יכולה היתה להיות סיוע חיצוני לעדותו.
9. בהקשר זה אציין כי לבדיקת התובע וקביעת שיעור נכותו מונתה ד"ר עמית-כהן, שאף נחקרה על חוות דעתה. ד"ר עמית כהן נשאלה לגבי מנגנון הפציעה הנטען על ידי התובע, והאם פציעתו יכולה היתה להתרחש כמתואר על ידו, ועל כך השיבה כי "יכול להתיישב. אנו רואים הרבה שברים כאלה מתאונות אופנוע, נפילות גם טיול." (עמ' 40 ש' 31) ובהמשך, "בזמן יציאה מהרכב. כן. גם בזמן תאונות שהרגל עומדת מקופלת או מסתובבת גם יכול להגרם שבר כזה. השבר הזה יכול להגרם ממכה. יש שברים דומים בנהגים בעוצמה גדולה עצירת פתאום יכול לשבור עם רגל על ברקס למשל... אני לא זוכרת מקרה שמישהו הוציא רגל ויצא וזה קרה אבל הכל יכול לקרות" (ר' בעמ' 41 ש' 16 – עמ' 42 ש' 6).
10. במילים אחרות, המומחית תיארה סוגים שונים של תאונות בהן היא ראתה שנגרמו שברים דומים, חלקן נפוצות יותר וחלקן נפוצות פחות, אולם בכל שנות נסיונה היא מעולם לא נתקלה במקרה דומה למקרה שתואר על ידי התובע. אמנם, אין הדבר שולל את האפשרות שהתובע נפגע כפי שתיאר, אולם אין בכך כדי לשלול אפשרויות אחרות, נדירות פחות, לגרימת החבלה.
11. על כך יש להוסיף שסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971, מחייב הנמקה מיוחדת מקום שבית המשפט מבסס את קביעותיו על עדות יחידה של בעל דין אשר אין לה סיוע. אמנם, התובע העיד את אביו ואשתו כתמיכה בעדותו, אבל כיוון שהם נוגעים בדבר, עדותם אינה מוציאה את העדות מכלל עדות יחידה של בעל דין:

"בצדק אומר השופט המלומד, שלא באה לעדות המערערים כל ראיית סיוע ממקור חיצוני - שהרי המסמכים, שנעשו על-פי הודעות המערערים, אינם באים אלא ממקורם שלהם, אף אם נעשו בידי אחרים; ואין הם מוכיחים אלא עקביות המערערים בגרסתם. גם בעקביות זו אין לזלזל, אך יש בה רק כדי לחזק מהימנותם, ואין בה כדי לשמש סיוע, והנה בא סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, וקובע, שאין לפסוק על-פי עדות יחידה של בעל הדין עצמו או בן-זוגו, כשאין סיוע לעדות זו, אלא אם כן קיימים נימוקים מיוחדים שבית המשפט יפרסם בהחלטתו. אם תמצי לומר, שאין סעיף 54 צריך לחול בעניין שלפנינו משום שלמעשה היו כאן שתי עדויות, זו שלו וזו שלה, ולא עדות יחידה, אף אני אשיב, שעל כל פנים יש ללמוד היקש מהוראתו: יש כאן, לאמיתו של דבר, עדות אחת, שיצאה משני פיות, ואין לה סיוע; ושני הפיות הם לא רק של בעל דין ובן-זוגו, כי אם אף של שני בעלי הדין, שתביעתם אחת. טעמה של הוראת סעיף 54 הוא למנוע ולסכל תביעה מבויימת, שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה; ותביעה מעין זו שלפנינו היא ממין התביעות, שיקשה מאד על נתבע לסתרן או להזימן בראיות משלו. תביעות, המתבשלות בין בני-זוג לבין עצמם, בעדות הטבחים לא סגי להוכחתן. אם קיימות נסיבות מיוחדות, המקנות לעדותם משקל מיוחד, יפה כוחו של בית המשפט להיענות לתביעתם, ובלבד שינמק זאת כדבעי; אך חוששני, שעצם מהימנותה בלבד של עדות בני הזוג אינה מגיעה לעולם לכדי נסיבה מיוחדת אשר כזאת, שהרי בלעדי מהימנות שום עדות אינה יכולה לעמוד בלאו הכי." (ע"א 761/79 חנוך פינקל‎ ‎נ' ‏‎"‎הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ''ד לה(2) 840 (1980)).

1. לא מצאתי נימוק מיוחד להעדיף את גרסת התובע, רצופת הסתירות, ולקבל את תביעתו על פיה. התאונה אירעה לפני שנים רבות מאד, וייתכן שחלוף הזמן השכיח פרטים שנדמו כלא חשובים. אולם דווקא בשל חלוף השנים, אין מנוס ממתן משקל מיוחד לתיעוד מזמן אמת (ר' לעניין זה ת.א. (י-ם) 2455/08‏ פלוני נ' מדינת ישראל (30.8.15)). תיעוד זה, עם כל הקושי שבהסתמכות על עדויות שמיעה של אנשים אשר לא נחקרו, הוא התיעוד האותנטי ביותר באשר לנסיבות התאונה.
2. דו"ח הרופא מביא לכאורה את גרסתו ראשונה של התובע, וגרסה זו שונה מגרסתו בפני. בעוד שבפני העיד התובע שהוא פתח את הדלת על מנת לצאת, והחל ביציאה, בדו"ח נכתב שדלת הרכב נפתחה, כאילו מעצמה, ולא שהתובע פתח אותה, ובשל העובדה שלא היה חגור, רגלו השתפשפה בכביש. תיאור ראשוני זה של התאונה אינו מובן. ברכבים תקניים (בניגוד לרכב השטח בו צולם התובע) דלתות לא נפתחות מעצמן, ורגליים לא משתפשפות בכביש, אלא אם מוציאים אותן מהרכב בכוונה. לא ברור מדוע צוינה העובדה שהתובע לא היה חגור, אלא אם נפל מרכב תוך כדי נסיעה מהירה, בסיבוב, כשהדלת נפתחה בהפתעה. יתר על כן, גם תיאור החבלה כנפילה אינו מתיישב עם התיאור שנמסר בפני, לפיו התובע נשאר יושב ברכב, בעוד רגלו משורבבת החוצה, עד אשר בשלב מסויים לאחר התאונה יצא ממנו.
3. יודגש, כי בהחלט ייתכן שהתובע מסר בשעת הפינוי ממקום התאונה גרסה מבולבלת באשר לנסיבותיה בשל היותו נתון בכאבים. אולם נוכח מכלול הראיות שהובאו, והתמיהות שהן מעלות, ובשל העדרן של עדויות של עדים שאינם נוגעים בדבר, אף שנראה שקל היה לתובע לאתרם, לא שוכנעתי שזו הסיבה לסתירות, ושהתאונה אירעה כמתואר.
4. לפיכך, התביעה נדחית.

נזקי התובע

1. למעלה מהצורך, שכן התביעה נדחית בשל העדר חבות של הנתבעת לפצות את התובע, להלן תידון בקצרה שאלת נזקי התובע.
2. התובע, יליד 4.6.1984, היה כבן 24 במועד שנפגע, 27.9.08. לאחר שנפגע, הובהל התובע לבית חולים סורוקה, שם בוצעה החזרה של השבר, והרגל הושמה בגבס. התובע אושפז להשגחה עד למחרת היום, 28.9.08.

שיעור הנכות

1. לקביעת נכותו של התובע מונתה ד"ר מיכל עמית-כהן, אשר בבדיקתו מצאה רגישות בקרסול עם הגבלה בדורסיפלקציה. ביתר התנועות לא נמצאה הגבלה. בקרסול נמצאה צלקת שפשוף בגודל של 4 ס"מ X 4 ס"מ. ד"ר עמית כהן קבעה כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5% בשל הפגיעה בקרסול ימין, בהתחשב בהגבלת התנועה ובצלקות. המומחית הוסיפה כי התובע מוגבל במאמץ כמו הליכה מאומצת.
2. יצויין כי המומחית הביאה בחוות דעתה את תלונות התובע כפי שהוצגו בפניה, ובהן כאבים תמידיים, צליעה לאחר מנוחה, קושי לרוץ, וקושי בעמידה ממושכת. בתצהירו, הצהיר התובע על מגבלותיו, ובהן כאבים ממושכים, צליעה לאחר מאמץ פיזי, קושי בעליה וירידה מסולם, ומגבלה בריצה (ללא תלונה על מגבלה בעמידה ממושכת).
3. והנה בחקירה הנגדית, כאשר התובע נשאל לגבי קשיים בעבודה, הוא העיד ש"הקושי האמיתי זה לעמוד למשך זמן." (עמ' 29 ש' 21). אלא שדווקא בנוגע לעמידה ממושכת היתה לבית המשפט ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי, שכן התובע נחקר בעמידה במשך כשעתיים וחצי, ולא נראה היה שיש לו קושי בעמידה ממושכת זו.
4. התובע העיד על עצמו שהוא עובד היום כקבלן בעבודות גבס, משך שעות ארוכות כל יום, משבע בבוקר עד שש בערב. על פי עדותו של התובע, עבודתו כרוכה בפגישות, בנסיעות לאתרי בניה, השגחה על הפועלים, קניית חומרי גלם וכדומה. על פי עדות התובע, עבודתו היא עבודה ניהולית בעיקרה, ואת עבודה הפיזית, כגון נשיאת משאות, מבצעים הפועלים אותם הוא מעסיק (עמ'31 ש' 8 – 20).
5. בנסיבות אלה, ובהתחשב בגובה הנכות וטיבה, ובעובדה שחלקה נקבעה בגין צלקת בקרסול, אינני סבורה שיש מקום לחישוב הפגיעה בכושר השתכרות על בסיס תחשיב אקטוארי, אלא יש לקבוע פיצוי נמוך בהרבה.

עבודה וכושר השתכרות

1. בתצהירו, נמנע התובע מלהצהיר על עבודתו ושכרו לפני התאונה או אחריה. התובע הגיש מספר תלושי שכר מלפני התאונה, האחרון שבהם הוא מחודש מאי 2008. מתלושי השכר שצירף התובע עולה דפוס העסקה לא רציף. דפוס העסקה זה עולה גם מדו"ח רציפות במוסד לביטוח לאומי, אותו הגישה הנתבעת, לפיו התובע עבד בארבעת החודשים 04/08 – 07/08 בארבעה מקומות שונים, בשכר ממוצע של 3,330 ₪ לחודש. על פי הדו"ח, בחודש אוגוסט ובחודש ספטמבר 2008, אשר בסופו אירעה התאונה, התובע לא עבד. גם בחקירתו הנגדית אישר התובע שבזמן התאונה הוא לא עבד.
2. באשר לעבודתו לאחר התאונה, התובע צירף תלושי שכר לחמישה חודשים בשנת 2010, מהם עולה ששכרו הממוצע בשנה זו עמד על 4,751 ₪ לחודש. על פי עדותו של התובע, הוא פתח עסק לשיפוצים. גם בשאלה מתי נפתח העסק, מסר התובע מספר גרסאות, ועל כן לא ניתן לקבוע ממצא בעניין זה, האם 2008, כפי שהעיד לראשונה, או 2011, כפי שהעיד בהמשך (עמ' 28, ש' 21 – 32). כאשר נשאל על גובה ההכנסות מהעסק, בניכוי ההוצאות, השיב התובע שמדובר בכ- 8,500 עד 10,000 ₪ כל שנה (עמ' 29 ש' 6). בדו"ח רווח והפסד לשנת 2011 שצירף התובע לתיק המוצגים (ת/6) נכתב כי הרווח בשנה זו עמד על 18,321 ₪. על הדו"ח נרשם בכתב יד שהעסק הוקם בחודש אפריל של אותה שנה. לא הוגשו דוחות רווח והפסד לשנים מאוחרות יותר. מתיק המל"ל בגין תאונה בשנת 2012 עולה כי הכנסותיו הרבעוניות בשנה זו עמדו על 8,757 ₪ (נ/6).
3. התובע נפגע בהיותו בן 24. מייד לאחר השחרור מהצבא החל לחפש את דרכו המקצועית. על פי עדותו, הוא החל ללמוד ולהשלים את תעודת הבגרות שלו לפני שנתיים, בהיותו כבן 30. לטענת התובע, בהעדר נתונים על שכרו, ובהתחשב בגילו במועד התאונה, יש לפסוק לו פיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק. לטענת הנתבעת, כיוון שהכנסותיו הם נתון שהתובע יכול היה להוכיח על נקלה, אין מקום לפסיקה על בסיס השכר הממוצע במשק, אלא לכל היותר על פי הנתון היחידי המצוי בפנינו דהיינו 8,757 ₪ לרבעון, כפי שדווח למל"ל בשנת 2012.
4. אמנם, במועד התאונה היה התובע בן 24, ואולי ניתן היה לומר עליו שהוא רק החל בצעדים ראשונים בשוק העבודה, אולם מאז חלפו כ- 8 שנים. התובע היום בן 32, בעל עסק, ועל נקלה הוא יכול היה להוכיח את כושר השתכרותו. גם בעניין זה חזקה שהימנעות מהבאת הראיה מצביעה על כך שלו היתה מובאת הראיה היא היתה פועלת לחובתו של התובע.
5. יחד עם זאת, אינני סבורה שניתן ללמוד מהכנסות מעסק בחודשים הסמוכים לאחר הקמתו לגבי כושר ההשתכרות של צעיר בראשית דרכו. לפיכך, ועל בסיס כל הנתונים לעיל, אני מעריכה את כושר השתכרותו של התובע ב- 7,000 ₪ לחודש.

ראשי הנזק:

1. הוצאות רפואיות

התובע צירף לתצהירו שתי קבלות בגין השתתפות עצמית בעלות טיפולים רפואיים שקיבל בבית חולים סורוקה, בסך 25 ₪ כל אחת. בתצהירו, הצהיר התובע שהוא נדרש להוצאות רבות, מבלי לפרט את טיבן וגובהן, למעט הוצאות עבור נעליים מיוחדות (ס' 8). התובע נחקר בנקודה זו והשיב שהוא משתמש בנעלי בלנדסטון. נעלי בלנדסטון אינן נעלים מיוחדות. הן נעלים רגילות מאד, אשר משמשות רבים וטובים, במיוחד כאלה העוסקים בעבודות בניה או בתנאי שטח. מכל מקום בהתחשב בנכות, יש להעריך את ההוצאות הרפואיות, לעבר ולעתיד בסך של 1,000 ₪.

1. הפסד שכר

הפסד שכר בעבר הוא ראש נזק מיוחד, הטעון הוכחה. התובע לא הביא ראיה להוכחת ראש נזק זה, לא בתקופת אי הכושר שמייד לאחר שנפגע, ולא לאחר מכן. כיוון שהתובע לא עבד בעת שנפגע, ממילא גם אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד שכר בתקופה זו. ובהעדר ראיה להפסדי שכר לאחר מכן, אינני מוצאת שיש מקום לפסיקת פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר.

באשר לעתיד, כאמור לעיל, התובע עובד כעצמאי ובעל עסק, ועל כן יש לחשב את הכנסותיו לעתיד עד גיל 70.

התובע טען בסיכומיו, מבלי להביא כל ראיה, שאת הפסדי העתיד יש לחשב ללא היוון, בהתחשב בשיעור הריבית האפסית במשק. דין הטענה להידחות. ביטול ההיוון כליל (או היוון לפי ריבית של 0%), הוא שינוי משמעותי מאד, המהווה סטייה מכל הפסיקה הקיימת עד כה, ואינו יכול להיעשות על סמך טענה בסיכומים, בלא אסמכתא. על כך נפסק אך לאחרונה כי:

"אין ספק כי נדרשת בחינה מחודשת של אחוז הריבית להיוון הפיצויים, באופן שיביא לכך שהריבית שלפיה יחושב ההיוון תתאם למטרתה ותיקבע בהתאם להלכות שניתנו בעבר, והתלבטתי אם לא הגיעה העת לקבוע כך, וזאת במיוחד נוכח התיקון לתקנות ההיוון. עם זאת, התשתית שהונחה לפני בהליך זה אינה מספיקה לטעמי לקבלת החלטה כזו, אף שהשינוי נראה לכאורה מתבקש. התובעים לא הביאו כל ראיה, כלכלית או אחרת, ואף לא צרפו את דו"ח ועדת וינוגרד על הנתונים שבו באופן שיכול לאפשר קביעה מושכלת. מכאן, שאף אם אצא מנקודת הנחה כי אחוז הריבית ניתן להסדרה שלא בדרך של חקיקה, לא ניתן להביא לשינוי כזה, על השלכותיו, רק על יסוד התיקון לתקנות ההיוון, מבלי שהובא כל נתון אחר." (ת.א. (י-ם) 29349-12-12‏ ר' ר' נ' שירותי בריאות כללית (17.8.16))

לפיכך חישוב הפגיעה בכושר השתכרות ייעשה בהתחשב בהיוון בשיעור המקובל של 3%. תחשיב אקטוארי מלא, עד גיל 70, לפי שכר של 7,000 ₪ לחודש, על פי נכותו הרפואית של התובע, עומד על 94,500 ₪ במעוגל. בנסיבות אלה, אני סבורה שאת הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות יש להעמיד על 30,000 ₪.

התובע טוען להפסד זכויות פנסיוניות, שכן לפני התאונה, שאירעה כאמור בהיותו בן 24, ואף מעט אחריה, עבד כשכיר. טענה זו עומדת בניגוד לטענות התובע לעניין גיל הפרישה, ואינה נתמכת בראיות, ולפיכך היא נדחית. כיוון שהתובע עצמאי, אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין פגיעה בזכויות פנסיוניות.

1. עזרה

לאחר התאונה רגלו של התובע היתה נתונה בגבס, מהמותן עד הקרסול. בתקופה זו, יש להניח שהתובע נזקק לעזרת קרוביו. לאחר מכן, ומאז התאונה, התובע לא העיד על היזקקות לעזרה. כאשר נשאל בעניין זה בחקירה הנגדית השיב "אני מביא משכורת ועובד מספיק שעות אני לא (עוזר בבית - מ.צ'.). אני גם לא יכול. אני חוזר עייף. אני לא יכול. אם יש לי קצת יותר אפשרות אז כן." בנסיבות אלה, לא הוכח שהתובע נזקק לעזרה, מעבר לפיצוי בגין עזרת קרובים בתקופת אי הכושר. לפיכך אני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה בסכום של 3,000 ₪.

1. כאב וסבל

הסכום המקסימאלי לפיצוי בגין כאב וסבל, על פי התקנות, בתוספת ריבית והצמדה מיום התאונה ועד היום עומד על 19,847 ₪. בנסיבות אלה, ובהתחשב בשיעור הנכות הזמנית ובשיעור הנכות הצמיתה, אני סבורה שיש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 15,000 ₪.

1. ניכויים

בתקופת אי הכושר קיבל התובע קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי, בסך 14,467 ₪. אילו הייתי פוסקת לתובע פיצוי, היה מקום לנכות קצבה זו.

לסיכום

1. לטענת התובע הוא נפגע בקרסול כנוסע ברכב בו נהג אביו, בסמוך לבית מגוריהם. במקום התאונה התאספו שכנים רבים, ביניהם גם חברו של התובע. למרות האמור, אף אחד מהם לא הוזמן לעדות.
2. מלבד התובע, העידו גם אביו ואשתו. עדויותיהם לא הצליחו להפריך את הקשיים ואי הבהירות שעוררו מסמכים מתוך תיק מד"א באשר לנסיבות התאונה. על פי מסמכים אלו, לא השתכנעתי שהתאונה אירעה כפי שהעידו התובע ועדיו, ולא השתכנעתי שהיא אירעה ברכב המבוטח.
3. בנסיבות אלה, אני דוחה את טענת התובע לפיה התאונה אירעה ברכב המבוטח אצל הנתבעת, ולפיכך, את התביעה כולה.
4. התובע ישלם לנתבעת את הוצאותיה בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ז, 22 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.