בפני תביעה ותביעה שכנגד. כל אחת מהן על סך 61,000 ₪ (מדובר למעשה בפיצוי המוסכם נשוא החוזה ואולם, בסיכומיה התובעים התייחסו גם לנזק המיוחד והספציפי שנגרם להם כתוצאה ממחדלי הנתבעים הנטענים. נזקים העולים כדי 55,000 ₪).

לשם הנוחות, יקראו להלן התובעים והנתבעים שכנגד "התובעים", והנתבעת והתובעת שכנגד- "הנתבעת".

הצדדים השכילו לסיים את התיק על דרך של הגשת סיכומים בכתב והשלמות בע"פ, ללא צורך בשמיעת ראיות, ובנסיבות אלה ניתן בזאת פטור ממחצית שנייה של אגרת בימ"ש, הן ביחס לתביעה העיקרית והן ביחס לתביעה שכנגד.

לאחר עיון בסיכומים ובפרוטוקול ביהמ"ש, ניתן בזה פסה"ד:

התביעה העיקרית:

ביום 19.08.2008 נערך ונחתם הסכם מכר דירה בין הנתבעת לבין התובעים (להלן: "ההסכם"), לפיו מכרה הנתבעת לתובעים דירת קוטג' בנהריה, הידועה כגוש 18209, חלקה 236, תת חלקה 2 (להלן: "הדירה").

בהסכם נקבע, בין היתר, כדלקמן:

"3. המוכר מתחייב בזה למכור ולהעביר את הנכס על שם הקונה כשהוא נקי וחופשי מכל שעבוד ו/או עיקול ו/או משכנתא ו/או זכויות צד שלישי כלשהן.

4. המוכר מתחייב בזה למסור את הנכס לקונה באותו מצב כפי שהוא ביום חתימת הסכם זה. המוכר מצהיר כי אין כל מניעה שהמוכר יקבל אישור מהרשות המקומית ו/או כל מוסד אחר לצורך רישום הנכס על שם הקונה.

12. כל צד אשר יפר התחייבויותיו על פי הסכם זה או אחד מתנאיו- ישלם לצד השני סכום של 61,000 ₪ בתור פיצוי קבוע ומוסכם מראש על ידי שני הצדדים ומבלי צורך בהוכחת נזק".

לטענת התובעים, הם עמדו בכל תנאי ההסכם, שילמו את מלוא התמורה ועל כן קיבלו את החזקה בדירה. לעומתם, הנתבעת הפרה את תנאי ההסכם בכך שעד ליום הגשת התביעה העיקרית (חודש 06/10), לא המציאה את אישור מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"), החיוני לשם העברת הזכויות בדירה משם הנתבעת לשם התובעים בלשכת רישום המקרקעין.

התובעים מציינים, כי כבר ביום 02.12.08 פנה בא כוחם לב"כ הנתבעת, בבקשה לקבל את אישור המנהל וכן ערך את כל המסמכים הנדרשים לצורך העברת הזכויות לצורך החתמת הנתבעת והגשתם למנהל. המנהל מצידו סירב לבצע את העברת הזכויות והשיב, כי בעלי הזכויות הרשומים בספרי המנהל הם הגב' אנגרסט מרים והגב' זיו אביבה (בנותיה של הנתבעת), עפ"י חוזה חכירה מהוון אשר נחתם בינן לבין המנהל.

ב"כ הנתבעת השיב למנהל במכתבו מיום 27.07.09, כי עסקת ההעברה ללא תמורה בין הנתבעת לשתי בנותיה בוטלה, וצירף למכתבו תצהירי ביטול העסקה ואישור מיסוי מקרקעין בדבר ביטולה.

התובעים טוענים, כי מנסח רישום המקרקעין אשר הוצא לפני חתימת ההסכם עולה, כי לא נרשמה כל הערה על עסקה אחרת ואף לא עולה ממנו כי תקופת החכירה הסתיימה.

לטענת התובעים, בא כוחה של הנתבעת פנה אליה במכתב מיום 18.05.10, בו הוא מסביר לה כי המנהל דורש תצהיר נוסף לביטול עסקת המתנה לבנותיה. בשלב זה הסתבר לתובעים, כי הנתבעת ואחת מבנותיה חתמו על תצהיר נוסף, אך בת אחת, מרים אנגרסט (צד ג'1 אשר נמחקה מתביעה זו, להלן: "מרים"), לא חתמה על התצהיר.

התובעים מציינים, כי בין לבין פנו לבנק למשכנתאות על מנת לקבל הלוואה לצורך שיפוץ הדירה, אך נדחו על ידי הבנק בטענה, כי הדירה לא רשומה על שמם. לטענתם, הם נאלצו להתגורר בדירה מוזנחת ורעועה במשך כ-4 שנים, עד העברת רישום הדירה על שמם.

התובעים טוענים כי, רק בעקבות הגשת התביעה על ידם נשוא פסק דין זה, ולאחר כשלוש וחצי שנים מיום חתימת ההסכם, נתקבל אישור המנהל להעברת הזכויות בדירה על שמם ובוצעה אף העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. כמו כן, רק בשלב זה נטלו התובעים הלוואה לצורך שיפוץ הדירה.

לאור כל האמור לעיל טוענים התובעים, כי הנתבעת הפרה את ההסכם עימם הפרה יסודית כאשר:

א. הצהירה בסעיף 4 להסכם, כי אין כל מניעה לקבל אישור מהרשות המקומית ו/או כל מוסד אחר לצורך רישום הנכס על שם התובעים.

ב. הסתירה מהתובעים עובר לחתימת הסכם המכר, כי בוצעה עסקה קודמת נוגדת אשר טרם בוטלה בכל המוסדות הרלוונטים, ובכך ניהלה מו"מ בחוסר תום לב וגרמה להטעיית התובעים.

ג. הפרה את התחייבותה בסעיף 3 להסכם להעביר את הנכס על שמם, כשהוא נקי מכל זכויות צד שלישי כלשהן.

על כן, מבקשים התובעים, כי התובעת תשלם להם את הפיצוי המוסכם על פי ההסכם בניהם, בסך של 61,000 ₪.

לחלופין, מבקשים התובעים, כי התובעת תשלם להם פיצוי בסך של 55,000 ₪ בגין הנזקים הישירים שנגרמו לטענתם, עקב אי יכולתם לקבל הלוואה מהבנק לצורך שיפוץ הדירה.

מנגד טוענת הנתבעת, כי עסקת המתנה בינה לבין בנותיה בוטלה בהסכמה, כאשר ביום 22.10.08 הוגש למיסוי מקרקעין תצהיר על ביטול המכירה, כאשר עליו חתומות הנתבעת ושתי בנותיה. על כן, עסקת המתנה כלל לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ומשכך- כלל לא הושלמה.

הנתבעת טוענת, כי ביום 19.08.12, כחודש לפני הביטול הרשמי של עסקת המתנה, כאשר כבר הוסכם בין הנתבעת לבנותיה על ביטול עסקת המתנה, מכרה התובעת את הדירה לתובעים, כאשר לטענתה, ברור היה כי הדירה נשארה בבעלותה ובחזקתה הבלעדית של הנתבעת.

לגרסת הנתבעת, על המנהל היה להסתפק בתצהירי הביטול שהוגשו למיסוי מקרקעין ואשר נשלחו אליו, מאחר ומדובר בתצהירי ביטול עסקה לכל דבר ועניין. לטענתה, דרישת המנהל לתצהירי ביטול נפרדים ומיוחדים לצורך ביטול רישום הזכויות, הינה דרישה שאינה צודקת ואינה כדין.

הנתבעת טוענת, כי בעוד שהיא וביתה הגב' אביבה זיו, הסכימו לדרישה הבלתי צודקת של המנהל וחתמו על תצהירי ביטול נוספים, סירבה לפתע מרים לחתום על תצהיר ביטול למנהל, למרות שכבר חתמה על תצהיר ביטול למיסוי מקרקעין.

לטענתה, סירובה של מרים לחתום על תצהיר הביטול נוסף, הוא זה שהביא לעיכוב הממושך ברישום זכויות התובעים בלשכת רישום המקרקעין.

על כן, הנתבעת שלחה הודעות צד ג' כנגד בתה מרים וכנגד המנהל.

זה המקום לציין, כי רק לאחר שהוגשה התביעה כנגד הנתבעת ונשלחו הודעת צדדי ג', פנו הנתבעת ושתי בנותיה לגישור, על מנת לפתור את המחלוקות בניהן. הגישור הצליח ומרים חתמה לבסוף על תצהיר הביטול המיוחד למנהל- דבר אשר הביא לרישום זכויות הנתבעת בלשכת רישום המקרקעין. כתוצאה מכך הסכימה הנתבעת למחוק את הודעת צד ג' כנגד מרים, אשר נמחקה מהתביעה בפסק דיני מיום 17.05.12.

לבסוף, לאחר השתלשלות האירועים הנ"ל נרשמו זכויות התובעים בלשכת רישום המקרקעין.

הנתבעת טוענת, כי על התובעים הייתה מוטלת החובה, טרם חתימתם על חוזה המכר, לבצע את כל הבדיקות המשפטיות הדרושות, על מנת לוודא כי אין כל מניעה משפטית לחתימת ההסכם ומכירת הדירה. לטענתה, על התובעים היה לא להסתפק בנסח רישום המקרקעין, במיוחד כאשר מדובר בחכירה לא מהוונת, ועליהם היה לבדוק את נתוני העסקה גם במנהל. משלא עשו זאת- אין להם להלין אלא על עצמם.

לחילופין טוענת הנתבעת, כי גם אם יקבע בית המשפט כי הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעים, אזי שאין לקבוע כי מדובר בהפרה יסודית, שכן בסופו של יום נרשמה הדירה על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין.

לחילופי חילופין, גם אם מדובר בהפרה יסודית, הרי שלתובעים לא נגרם נזק כספי או אחר ואף לא הובאו ראיות בדבר הנזק הנטען.

עוד מוסיפה הנתבעת, כי סעיף 12 להסכם, אשר קבע את הפיצוי המוסכם בין הצדדים, הינו תניה גורפת האסורה בחוזה עפ"י חוק ועפ"י דין, וכי תניה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה בינהן היא תניה גורפת האסורה בחוזה.

כאמור, הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד המנהל, בה היא טוענת כי לו היה המנהל מקבל את תצהירי הביטול שהוגשו על ידה למיסוי מקרקעין, ולא מסתתר מאחורי דרישה פורמלית לקבלת תצהירי ביטול נפרדים, כלל לא היתה נולדת עילת תביעת התובעים.

המנהל בכתב הגנתו להודעת צד ג' טען, כי על שם הנתבעת נרשמו זכויות החכירה, כאשר תקופת חכירה זו הייתה עתידה להסתיים ביום 31.03.05. לאור העובדה כי תקופת החכירה של הנתבעת עמדה לפני סיום, נחתם הסכם חכירה חדש וישיר בין המנהל לבין בנותיה של הנתבעת, והן נרשמו בספריו כבעלות הזכויות בדירה לתקופת חכירה נוספת- מעבר לאלו אשר העבירה להן אימן במתנה.

דהיינו, בנותיה של הנתבעת רכשו מהמנהל זכויות נוספות על אלו שהיו לנתבעת.

המנהל טוען, כי במכתבו מיום 06.11.08 הדגיש בפני ב"כ הנתבעת, כי על מנת לבטל את העברת הזכויות בין הנתבעת לבנותיה יש להגיש למנהל הסכם ביטול.

המנהל מסביר, כי בייחוד לאחר שהזכויות בנכס נרשמו על שם בנות הנתבעת בהסכם חכירה ישיר בינן לבין המנהל, ובייחוד לאחר שעברו כשש שנים מעת העברת הזכויות כאמור, הוא דורש הסכם מפורש בין הצדדים בדבר ביטול העסקה בניהם וכן חתימת כל הצדדים על מסמכי הביטול.

לא זאת אף זאת, המנהל טוען כי ביום 21.06.10 פנתה מרים למנהל והודיעה מפורשות כי היא מתנגדת לביטול רישום זכויותיה בדירה בספרי המנהל, כפי שקיבלה במתנה מאימה וכי לא נתנה ייפוי כח לאף אדם לבטל בשמה את עסקת המתנה. זאת ועוד, מרים כאמור לא חתמה על תצהיר הביטול למנהל, כפי שהתבקשה.

במצב דברים שכזה טוען המנהל, כי ברור שאין הוא יכול לבטל את הסכם המתנה, להחזיר את מלוא הזכויות לנתבעת ולהעביר את הזכויות ממנה לתובעים.

המנהל מוסיף, כי היה על התובעים לברר אצלו את זכויותיה של הנתבעת בנכס, שכן עיון בנסח הרישום מלמד כי תקופת החכירה הסתיימה או קרובה לסיום, וכן לא ניתן אפילו ללמוד מהנסח האם זכויות החכירה בדירה מהוונות. משלא עשו כך התובעים, לטענת המנהל- התרשלו.

לאור כל האמור לעיל טוען המנהל, כי אין לתובעים להלין אלא על עצמם ולאחר מכן על הנתבעת- על שלא יידעה אותם בפרטים חשובים אלו, ובכך היו למעשה מונעים מעצמם רכישת זכויות ממי שאינו בעליהן.

התביעה שכנגד:

לטענת הנתבעת, בהסכם המכר התחייבו התובעים לשלם לנתבעת סכום של 549,000 ₪, אשר מהווה 90% מהתמורה הכוללת על סך של 610,000 ₪, וזאת לא יאוחר מיום 19.10.08.

הנתבעת טוענת כי בפועל סכום זה שולם לה על ידי התובעים רק ביום 05.11.08, ובכך איחרו בתשלום ואף חרגו מעל 14 ימי הפיגורים המותרים על פי ההסכם.

הנתבעת מפנה לסעיף 6 להסכם, הקובע כי איחור מעבר ל-14 ימים מהווה הפרה יסודית של ההסכם.

על כן, לטענת הנתבעת, על התובעים לשלם לה את הפיצוי המוסכם בחוזה על סך 61,000 ₪.

מנגד טוענים התובעים, כי אכן חל איחור קל של מספר ימים בתשלום האחרון, אך האיחור נבע אך ורק עקב מחדלי הנתבעת וסיכול יכולתם של התובעים לבצע את החיוב.

התובעים מפנים לסעיף 6(ו) להסכם הקובע כי המוכר מתחייב לחתום על כל מסמך שיידרש על ידי בנק משכנתאות של הקונה, על מנת לאפשר לקונה לקבל משכנתא לצורך מימון תשלום התמורה, כאשר אי קבלת המשכנתא מסיבה כל שהיא שאינה תלויה במוכר אינה מהווה סיבה לאי ביצוע התשלום.

כן מפנים הם לסעיף 17 להסכם הקובע, כי אי קבלת משכנתא על ידי הקונה עקב מצב רישומי של הדירה, לרבות במנהל, לא יהווה הפרה על פי ההסכם.

התובעים טוענים, כי העיכוב בתשלום נבע אך ורק מסיבות התלויות במוכר, הבאות לידי ביטוי בעיכובים בהמצאת חומר על ידי הנתבעת.

התובעים מפנים למכתב בא כוחם מיום 06.10.08 המופנה לב"כ הנתבעת, אשר מתריע מפורשות, כי העיכוב בהמצאת המסמכים מטעם הנתבעת יגרום לכך שהתובעים לא יוכלו לעמוד בתנאי התשלום החוזיים. וכך למעשה, טוענים התובעים כי נגרם בפועל איחור בקבלת כספי המשכנתאות, שגרר עיכוב קל בתשלום האחרון וזאת אך ורק עקב מחדלי הנתבעת. על כן, לגרסתם, איחור עקב נסיבות אלו לא מהווה הפרה של ההסכם.

זאת ועוד, לטענת התובעים, עד מועד הגשת התביעה העיקרית על ידם לא העלתה הנתבעת טענות כלשהן בעניין איחור בתשלום או הפרת ההסכם וכי כל מטרת התביעה שכנגד הינה להוות משקל שכנגד לתביעה העיקרית.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, לרבות בנספחים שצורפו אליהם וכן בפרוטוקולי הישיבות שהתקיימו בתיק זה, אני נותן בזאת את פסיקתי:

דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה, דין הודעת צד ג' להידחות ודין התביעה שכנגד להידחות.

להלן נימוקי בית המשפט בהגיעו לתוצאה האמורה:

1. התרשמתי, כי הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעים הפרה יסודית, בכך שהתחייבה למכור את דירתה כשהיא נקיה וחופשיה מכל שעבוד ו/או זכויות צד שלישי כלשהן (סעיף 3 להסכם), וכי אין כל מניעה לקבלת אישור מכל מוסד לצורך רישום הנכס על שם התובעים (סעיף 4 להסכם), וזאת בניגוד למצב האמיתי בפועל. הנתבעת עצמה מודה, כי ביום 22.10.08 הוגש למיסוי מקרקעין תצהיר על ביטול המכירה, עליו חתומות הנתבעת ושתי בנותיה וכי ביום 19.08.08 חתמה על הסכם מכירת הדירה לתובעים. למעשה, בעת מכירת הדירה לתובעים, הנתבעת ידעה, כי היא מוכרת את הדירה לתובעים כאשר ברקע קיימת עסקת המתנה בינה לבין בנותיה, אשר טרם בוטלה עת חתימת ההסכם. עסקה זו בוטלה על ידה כאמור אך ורק ביום 22.10.08, כחודשיים לאחר חתימת ההסכם עם התובעים.

על כן, הנתבעת הפרה את ההסכם הפרה יסודית על פי סעיפים 3 ו-14 להסכם בין הצדדים.

לא זאת אף זאת, הנתבעת הפרה את חובת תום הלב, כאשר הסתירה מידע חשוב ומהותי זה מהתובעים, אשר ספק בעיני אם היו חותמים על הסכם המכר לו היו יודעים שעסקת מתנה מרחפת ומטילה צל על העיסקה. על התובעת מוטלת חובת תום הלב (הכוללת את חובת הגילוי) הן בשלב המו"מ והן בשלב חתימת החוזה עצמו- והיה עליה לגלות לתובעים ולו מחמת הזהירות על עסקת המתנה.

2. אני דוחה את טענת הנתבעת, כי עת חתימתה על הסכם מכר הדירה לתובעים, כבר הוסכם בינה לבין בנותיה על ביטול עסקת המתנה, כך שברור היה, כי הדירה נשארה בבעלותה. הדבר מסתבר לא היה ברור לרשויות הרלוונטיות. גם אם הנתבעת לא צפתה את הבעיות שצצו לאחר הגשת תצהירי ביטול המכירה למיסוי מקרקעין וחשבה, כי מכירת הדירה לתובעים והעברת הזכויות על שמם יסתדרו ללא כל קושי, היה עליה לגלות על עסקת המתנה לתובעים, וזאת כאמור לשם הזהירות, מכח חובת הגילוי ולהסרת כל צל של ספק.

3. אני דוחה אף את טענת הנתבעת, כי אינה מקבלת את דרישת המנהל לחתימת כל הצדדים על תצהירים נפרדים ומיוחדים לצורך ביטול רישום הזכויות, וכי על המנהל היה להסתפק בתצהירי הביטול שהוגשו למיסוי מקרקעין. אני מסכים אמנם עם טענת ב"כ הנתבעת, כי מבחינה מהותית התצהירים שהוגשו למיסוי מקרקעין מהווים תצהירי ביטול עסקה, אך יחד עם זאת אין לקשור בין דרישותיו של מיסוי מקרקעין לדרישות המנהל, אשר מהווים גופים נפרדים לכל דבר וענין, לרבות מבחינה פרוצדוראלית.

4. בנותיה של הנתבעת רכשו למעשה מהמנהל זכויות נוספות, מעבר לאלו שהיו לנתבעת עצמה וחתמו עימו על הסכם חכירה ישיר. על כן, לאור הסכם חכירה ישיר זה בין בנות הנתבעת למנהל, ובייחוד לאחר שעברו כשש שנים מעת העברת הזכויות, מסכים אני עם דרישתו המוצדקת של המנהל להסכם מפורש בין הצדדים בדבר ביטול העסקה וכן חתימת הנתבעת ושתי בנותיה על מסמכי הביטול. על אחת כמה וכמה כאשר מרים הודיעה למנהל מפורשות, כי היא מתנגדת לביטול רישום זכויותיה בדירה בספרי המנהל וסירבה לחתום על תצהיר הביטול. על כן, לא מצאתי כל דופי בהתנהלות המנהל ובדרישותיו ואני דוחה את הודעת צד ג' כנגדו.

הנתבעת עצמה מציינת, כי סירובה של מרים לחתום על תצהיר הביטול הנוסף, הוא אשר הביא לעיכוב הממושך ברישום זכויות התובעים בלשכת רישום המקרקעין, אך יחד עם זאת בחרה למחוק את ביתה כצד ג' מתביעה זו, ואני כאמור כיבדתי את בקשתה (למרות שבמאמר מוסגר אציין כי הינה צד רלוונטי לתביעה זו).

5. יחד עם זאת, אני מסכים עם טענת הנתבעת, כי על התובעים היה לא להסתפק בהוצאת נסח רישום מקרקעין טרם חתימת ההסכם וכי היה עליהם לבדוק את נתוני הנכס אף במנהל, לאור היותו של הנכס מנוהל על ידי המנהל.

6. התובעים כאמור לא יכלו לשפץ את דירתם בזמן אמת, עקב סירוב הבנק למשכנתאות ליתן להם הלוואה, בטענה, כי הדירה לא רשומה על שמם. הדירה כאמור הינה מבנה ישן הזקוק לשיפוצים (הדבר אינו שנוי במחלוקת מאחר וכך הוצהר בהסכם) ועקב העיכוב ברישום הדירה על שמם נאלצו התובעים להתגורר בדירה רעועה משך כארבע שנים, וזאת ללא היכולת לשפצה כאוות נפשם.

הנתבעת כאמור, יכלה למנוע מצב זה.

מכל המקובץ דלעיל, אני קובע כי הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעים הפרה יסודית ומכאן שדין תביעתם להתקבל, אם כי לא בגובה הסכום נשוא הפיצוי המוסכם, כפי שיוסבר בהמשך.

7. דחיית התביעה שכנגד- התובעים אמנם אכן איחרו בתשלום האחרון לנתבעת, ע"ס 549,000 ₪, אשר היה אמור להיות משולם עד ליום 19.10.08 ובפועל שולם רק ביום 05.11.08. כלומר מדובר בחריגה של מעל 14 ימי הפיגורים המותרים על פי ההסכם בין הצדדים. אך יחד עם זאת, אני מסכים עם טענת התובעים, כי האיחור נגרם עקב מחדלי הנתבעת וסיכול יכולתם של התובעים לבצע את חיובם, וזאת על ידי אי המצאת חומר הנדרש לתובעים על ידי הנתבעת.

התובעים מפנים לסעיף 17 להסכם, הקובע, כי אי קבלת משכנתא על ידי הקונה עקב מצב רישומי של הדירה, לא יהווה הפרה של ההסכם, וכן לסעיף 6(ו) להסכם, בו הנתבעת מתחייבת לחתום על כל מסמך שיידרש על ידי בנק משכנתאות של התובעים, על מנת לאפשר להם לקבל משכנתא לצורך מימון תשלום התמורה.

התובעים כאמור מפנים למכתב בא כוחם לב"כ הנתבעת מיום 06.10.08, בו נכתב כדלקמן:

"מרשיי מצויים בהליך של נטילת הלוואה מבנק למשכנתאות והשמאי מטעם הבנק דורש את תוכניות הבנייה+היתר הבנייה. פניות מרשיי למרשתכם לשם קבלת המסמכים הנ"ל לא הועילו.

ברור שבנסיבות אלו מרשיי לא יוכלו לעמוד בתנאי התשלום עקב אי המצאת המסמכים ע"י מרשתך, על כל המשמעויות הנובעות מכך (ראה סעיף 6(ו) ו-17 להסכם).

אנא דאג כי מרשתך תמציא למרשיי את המסמכים המבוקשים בדחיפות!"

על מכתב זה נרשם בכתב יד ביום 08.10.08 כדלקמן:

" עו"ד רז שלום,

עו"ד ר. לוריג נמצא בחו"ל ויחזור רק ביום ד'- 15.10.08- דיברתי עם בר שומר, ינסו לפנות לעירייה כדי להוציא את ההיתר. מאיה."

מכתב זה מעיד כאלף עדים, על נכונותם של התובעים לבצע את תשלום היתרה לנתבעת בזמן, כאשר המכתב נשלח כאמור ביום 06.10.08, בעוד היתרה היתה אמורה להיות משולמת על פי ההסכם עד ליום 19.10.08. כלומר התובעים התריאו לנתבעת על העיכוב שיכול להיגרם בתשלום, עוד טרם הגיע המועד לביצועו, ובכך היו אחראים, הראו את רצונם לעמוד בהתחייבויותיהם על פי ההסכם וכן עמדו בחובת הקטנת הנזק המוטלת עליהם.

לאור נסיבות אלו ולאור האמור בסעיף 17 להסכם אני קובע, כי איחור בתשלום היתרה לנתבעת על ידי התובעים, לא מהווה הפרת ההסכם על ידי התובעים ועל כן, נדחית בזאת התביעה שכנגד.

8. בהקשר לסוגיית הפיצוי המוסכם, קובע סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, בנוגע "לפיצויים מוסכמים" כדלקמן:

"15א. הסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים (להלן "פיצויים מוסכמים") יהיו הפיצויים כמוסכם ללא הוכחת נזק, אולם רשאי ביהמ"ש להפחיתם יימצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

עיננו הרואות, כי לא בכדי הותיר המחוקק את שיקול הדעת להפחתת הפיצוי מוסכם בידי ביהמ"ש. "הפיצוי המוסכם" הוא למעשה סוג של קנס שגוזרים על עצמם בהסכמה שני הצדדים, וזאת במקרה שיפרו את תניות החוזה ופרטי החוזה שכרתו ביניהם. פעולה זו יש בה כדי לחזק את ביטחון כל צד בעמידת הצד האחר בהתחייבויותיו והיא משרתת את האינטרס הכללי של קיום החוזים. עם זאת, ניסיון החיים מלמד, כי תניית הפיצוי המוסכם, על אף שיש בה כדי לשמור על אינטרס ברור ולהביא לכיבוד הסכמים וחוזים, טומנת בחובה, מעצם טיבעה, גם סכנה של גרימת חוסר צדק הפוך. דהיינו, תניית הפיצוי המוסכם עלולה להביא לכך שמפר ההסכם, אף אם הדבר נעשה בנסיבות מיוחדות או שההפרה כשלעצמה הייתה מינורית יחסית, יישא בחובה פיצוי גבוה ביותר ולא פרופורציונאלי.

כפי שפירטתי לעיל, הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעים הפרה יסודית, המזכה את התובעים בפיצוי המוסכם אשר נקבע בהסכם. יחד עם זאת, לאור התרשמותי הכללית ממכלול נסיבות התיק ולאור התרשלותם של התובעים באי בדיקתם את מצב הנכס במנהל, החלטתי להפחית את הפיצוי המוסכם אשר נקבע בין הצדדים, בהתאם לשיקול דעת המסור לי, לסך של 35,000 ₪.

9. לסיכום, התביעה העיקרית מתקבלת באופן חלקי באופן שהנתבעת תשלם לתובעים סך של 35,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט הכוללות אגרת בימ"ש ששולמה ע"י התובעים וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 10% + מע"מ, מתוך סך הסכום שנפסק. סכום זה תשלם הנתבעת לתובעים תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

התביעה שכנגד נדחית בזאת.

הודעת צד ג' כנגד המנהל אף היא נדחית בזאת.

אני פוסק הוצאות למנהל בסך של 4,500 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה, כחיוב נפרד, תשלם הנתבעת לצד השלישי תוך 30 יום שאם לא כן תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ד' טבת תשע"ג, 17 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.