בפני | כב' השופטת נועה גרוסמן, סגנית נשיאה | |
תובע | דניאל דרבקין | |
נגד | ||
נתבעת | עמנואל לינקולן | |
פסק דין |
כללי:
עניינה של תובענה זו, דרישתו של התובע לקבלת סכום כסף מאת הנתבעת בשיעור של 500,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה 6.7.10.
התובע טוען, כי העניק לנתבעת מימון כספי והלוואות בסכום העולה על סכום התביעה, אולם משיקולי אגרה הוא מעמיד את התביעה על סך 500,000 ₪ בלבד.
מנגד, עמדת הנתבעת היא כי לא היה מדובר בהלוואה עיסקית, אלא התקיים קשר אישי בין הצדדים, שמכוחו נשא התובע מרצונו החופשי בהוצאותיה, לרבות בכל הקשור לעסק נשוא התביעה.
התביעה:
התובע מציין, כי אכן הוא והנתבעת קיימו מערכת יחסים רומנטית.
במסגרת הקשר האישי, שכר התובע לנתבעת ולביתה דירה באזור כיכר המדינה בתל-אביב ולגרסתו מימן את כל הצרכים שלה ושל ביתה הקטינה.
במהלך הקשר, הציגה הנתבעת לפני התובע אפשרות כלכלית לייבא מותג נעלים בשם "מסקוט – mascotte".
לטענת התובע, הוא היה מוכן לתת לה הלוואה לצורך עסקת יבוא הנעלים וזאת לאחר שהציעה לו בטוחה הולמת בדמות תמורת דירה שהיתה בבעלותה ברוסיה, והנתבעת העריכה כי תימכר בסכום השקול ל- 50,000$ ארה"ב.
ברם, למרות שהנתבעת נסעה לרוסיה לצורך מכירת הדירה עוד בחודש אוגוסט 2008, היא שבה משם ללא מכירה, לטענתה משום שהוברר לה כי העיסקה אינה משתלמת כלכלית.
עם זאת, הנתבעת עדכנה כי היא השלימה בהצלחה את הליכי המו"מ עם חברת ההנעלה מסקוט וביצעה את המשלוח הראשון של הסחורה.
התובע מספר כי השתדל מאוד לתמוך בנתבעת בעסקיה, לרבות מיזם הנעלים. כמו כן, התובע רכש עבורה מחשב אישי ובנה אתר אינטרנט כדי לעזור לה בתחום המקצועי שלה כפסיכולוגית, דבר שלטענתו הזרים אליה לקוחות רבים.
התובע נשא בעלות ההזמנה הראשונית של משלוח הנעלים כמפורט בסעיפים 51 – 57 לכתב התביעה.
התובע מסביר כי עשה כן, משום שתשלום המקדמה כבר יצא מכיסו ועל מנת שלא להפסיד את ההזמנה, לאחר שהנתבעת שוב נכשלה בגיוס המימון לסחורה.
בנוסף, התובע שכר חנות ברח' דיזנגוף 270 תל-אביב ודאג לשיפוץ המלא של אותה חנות, לרבות ריהוט, מיגון, קופה רושמת, שקיות, שילוט, מדבקות, כרטיסי ביקור ועוד.
התובע מודע לכך כי נערך מכתב על ידו ביום 24.2.09 שם אישר כי כל הכספים שניתנו לנתבעת לצרכים האישיים שלה ושל ביתה, הינם ללא תנאים כלשהם וללא התחייבות להחזר.
התובע מסביר כי עשה כן למען רווחת הנתבעת וזאת במישור האישי, כשם שנשא בכל הוצאותיה של הנתבעת והבת. לדבריו הנתבעת תעתעה בו באותה תקופה וגרמה לו להאמין שהיא זקוקה לאישור כזה ממנו כדי שתוכל לחדש את היחסים איתו בלב שקט לאחר מריבה שפרצה ביניהם.
התובע טוען, כי הנתבעת הבהירה לו שהמכתב מתייחס רק לסיוע הפרטי שניתן לה לצורך מחייתה ואילו כספי העסק הינם בגדר הלוואה שתושב לתובע ע"י הנתבעת לאחר שהעסק יתחיל לפעול. הוא האמין לנתבעת ולכן מסר לידה את המכתב.
עם זאת, התובע טוען כי יש להפריד בין ההוצאות בהן נשא עבור הנתבעת וביתה הקטינה בהקשר הרומנטי, לבין ההוצאות העיסקיות בהן נשא לצורך כינון עסק הנעלים של הנתבעת. לטענתו אלה הן הוצאות שמקורן אינו החיים המשותפים עם הנתבעת אלא הלוואה עיסקית לכל דבר.
התובע מסביר, כי באותו שלב האמין כי יחסיו עם הנתבעת יבשילו לכדי מערכת זוגית שלמה ואמיתית, במסגרתה יימצא מקומה הראוי של ההשקעה שעשה.
יחד עם זאת הוא טוען, כי החזר השקעתו בעסק הנעליים, לא היה כלול במסגרת היחסים האישיים עם הנתבעת ובמישור זה היה מדובר בהלוואה עיסקית לכל דבר.
כאשר העסק החל לפעול, נהגה הנתבעת בתובע ניכור וקרירות. מערכת היחסים האישית עלתה על שרטון ובחודש מאי 2009, שנה מעת היכרותם של הצדדים, הודיעה הנתבעת לתובע שאינה רוצה בהמשך הקשר עימו, כי אין לה רגש כלפיו.
התובע מציין, כי בזמן היותו בקשר אישי עם הנתבעת שילם מכיסו סך כולל של 800,000 ₪ עבור הוצאותיה. הוא קושר את הודעתה של הנתבעת כי אינה מעוניינת בקשר עימו עם חסרון כיס אליו נקלע בחודש מאי 2009 והעובדה שלא היה בידו לשלם אז את דמי השכירות עבור החנות ברחוב דיזנגוף.
מיד כאשר הנתבעת הודיע לתובע על כוונתה להפסיק את מערכת היחסים עימו, הוא ביקש לקבל החזרה של כספי ההלוואה והנתבעת הבטיחה לו שתחזיר את הכספים לכל היותר בחודש ספטמבר 2009.
התובע טוען, כי היה ברור לכולם כי היה מדובר בעסק של הנתבעת ואין לו כל שותפות עימה, אלא היתה זו הלוואה בלבד.
ביום 23.5.09 שלח התובע לנתבעת הודעת דואר אלקטרוני, בה פירט את מכלול הוצאותיו בשיעור 367,564 ₪ לא כולל מיגון, ביטוח ופרסום. ראו נספחים ו'-ח' לכתב התביעה.
הנתבעת דחתה את הפניה. ראו נספחים י"א-י"ג לכתב התביעה.
התובע המתין כשנה ואז הגיש את התביעה.
בין לבין, הנתבעת חיסלה וסגרה את העסק, אך לא יידעה את התובע על כך ולא פעלה במאומה על מנת לאפשר לו לקבל תשלום כלשהו מן הסחורה.
לגרסתו, הוא נפל קורבן ולמעשה הונאה מובהק מצד הנתבעת, כאשר במשך שנה שלמה היא ניצלה את יחסו ואת הרגש שלו אליה על מנת לסחוט ממנו כמה שיותר כספים לעצמה, תוך הצגת מצג שווא מובהק לפני התובע בנוגע ליחסה אליו במישור הזוגי והאישי.
התובע טוען, כי במישור הזוגי הוא לא ביקש מהנתבעת בטוחות, אך במישור העיסקי הוא דרש בטוחה והוא זכאי להחזר הוצאותיו בגין ההלוואה שנתן לנתבעת.
התובע דורש את הסכומים הבאים:
סכום ההלוואה שלטענתו העניק לנתבעת על פי נספח ה' לכתב התביעה, כולל פרסום בסך 387,564 ₪.
הוצאות אישיות בסך 112,436 ₪, שלטענתו נשא בהן עבור הנתבעת וביתה ועליה להשיבן לידיו.
מכאן התביעה.
ההגנה:
הנתבעת מציינת בסעיף 7 לכתב התביעה, כי היא ילידת רוסיה, אחת משתי בנות במשפחה.
לדבריה, למדה פסיכולוגיה וחינוך מיוחד בסנט פטרסבורג והיא בעלת תואר שני בתחום הטיפול בילדים הסובלים מבעיות נפשיות ובליקויים שיכליים.
בהיותה בת 21 נישאה לבעלה אנדריי ומנישואין אלה נולדה להם הבת אווה.
הנתבעת התגרשה מבעלה לאחר 4 שנות נישואין ומאז התגוררה ברוסיה, שם גידלה ופירנסה את ביתה בעבודה כסוכנת מכירות.
לאחר שאחותה מריה עלתה ארצה במסגרת ארגון "נעלה" עלתה הנתבעת בעקבותיה בשנת 2005. הנתבעת התגוררה בחיפה וטיפלה בילדים קשיי חינוך כיועצת פסיכולוגית לאחר שקיבלה אישור מתאים ממשרד החינוך, אם כי לא ממשרד הבריאות.
הנתבעת הכירה את התובע בחוג לריקודים ומאחר וגם מוצאו מרוסיה, נוצרו ביניהם קשרי ידידות אפלטוניים ובלתי מחייבים.
לדבריה, התובע לחץ עליה לעבור לגור בתל-אביב והיא חיפשה ומצאה דירה ברח' משה שרת באזור כיכר המדינה.
התובע הציע לה, לטענתה, לשלם עבורה את הסכום הדרוש כדמי שכירות וכאשר תוכל תחזיר לו את הכסף.
הנתבעת הסכימה לכך לאחר שהוברר כי מדובר בהלוואה ולא במתנה, משום ש :
"עקרונית לא היתה הנתבעת מוכנה לקשור עצמה לגבר באמצעות מחויבות כספית".
ראו ס' 18 לכתב ההגנה.
הנתבעת התגוררה בתל-אביב יחד עם ביתה ואימה באותה דירה, כאשר התובע ביקר אותה לעיתים תכופות והתפתחה ביניהם מערכת יחסים רומנטית, כל הבילויים נעשו על חשבונו של התובע כמחזר.
הנתבעת טוענת כי מעולם לא ביקשה מהתובע שיממן אותה ויקנה לה מתנות, התובע עשה זאת מרצונו החופשי, עקב הקשר הרומנטי ביניהם.
לגרסתה, גם העסק של חנות הנעליים הוקם ע"י התובע מיוזמתו, כאשר כל הכספים שהושקעו בהקמתו, ניתנו ע"י התובע. הנתבעת לא שילמה עבור כל הוצאה בגין המיזם.
התובע כעורך דין ניסח, בדק וחתם על כל החוזים. הוא טיפל בכל ההתקשרויות עם הספקים ועם בעל החנות ונהג לחתום במקום הנתבעת על כל המסמכים וההתחייבויות הנחוצות.
לאחר שהתובע והנתבעת נפרדו, הנתבעת פנתה אל התובע וביקשה ממנו שייקח ממנה את העסק ויעביר אותו על שמו, שכן היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם הצורך בניהול כספי.
הנתבעת טוענת, כי המגמה של התובע מלכתחילה היתה להיות שותף בעסק הנעליים. זו גם הסיבה לכך שהוא פעל לפתיחת העסק, עבורו ולא עבורה.
עם זאת היא מציינת בסעיף 27 לכתב ההגנה, כי:
"מאידך כאשר נתבקש ע"י הנתבעת לקחת על עצמו ועל שמו את העסק התובע סרב ומסרב".
הנתבעת שוללת את גרסתו של התובע כאילו מדובר באדם תמים שנוצל על ידה.
לשיטתה, מדובר ברמאי ונוכל שנהג באופן מגמתי בסיום קשרים רומנטיים קודמים, למשל מול אשתו לשעבר.
הנתבעת טוענת, כי כך הוא נוהג עתה כלפיה, עם סיום הקשר.
טענותיו כי הכספים שהשקיע בעסק היו מבחינת הלוואה כספית, הן טענות שווא שהתעוררו רק עם סיום הקשר. הראיה שהתובע לא החתים את הנתבעת על מסמכי הלוואה כלשהם, למרות שהוא עו"ד ותיק ומנוסה וחזקה עליו שהיה נוהג כך אילו אכן היה מדובר בהלוואה.
אשר למכתב שהפקיד התובע ביד הנתבעת, הוא ויתר מרצונו החופשי על כל תביעה כלפיה, דבר המלמד על כך שאין המדובר בהלוואה אלא בתמיכה כספית שניתנה על רקע היכרותם האישית.
סיכומו של דבר, הנתבעת טוענת, כי אכן קיבלה כספים מהתובע לשם הקמת העסק לממכר נעליים. התובע גם חתם בתור ערב לעסק ולספקים אך הכל נעשה על רקע אישי ולא על רקע מסחרי. גם התמיכה האישית שהתובע תמך בנתבעת ובביתה, היתה תמיכה שניתנה מרצון חופשי ולא כהלוואה. הנתבעת מציינת כי התובע הגיש את התביעה רק מקץ שנה מהפרידה משיקולי נקמנות גרידא, וכי לאחר שהבין כי לא תשוב אליו.
משכך, עותרת הנתבעת לדחיית התביעה.
השאלות המצריכות הכרעה:
המערכת העובדתית כפי שנפרשה לעיל מצריכה הכרעה בשתי נקודות.
א. המיזם העיסקי – הקמת חנות הנעליים.
ב. תמיכה כלכלית אישית.
אבחן את השאלות אחת לאחת.
המיזם העיסקי:
התובע דורש מאת הנתבעת החזר כספי בשיעור של 387,564 ₪ על פי סעיף 116 לכתב התביעה, זאת עבור השקעתו במיזם יבוא הנעליים של הנתבעת.
כאמור התובע טוען כי כל הכספים ששילם לספקים, שכירות וכו' עבור החנות היו בגדר הלוואה ולכן הוא זכאי להחזר מלא.
מנגד, הנתבעת טוענת כי מדובר בהשקעה של התובע, שירדה לטימיון כאשר העסק נכשל והוא לא זכאי להחזר כלשהו.
הנתונים המצויים בידי לצורך הכרעה בסוגיות אלה הן עדויות הצדדים כפי שנשמעו לפני, התובע שהביא עימו לישיבת יום 4.11.13 גם את גרושתו שנכחה באולם לאורך כל העדות, והנתבעת.
מעבר לעדויות הצדדים ולמסמכים בכתב, לא הובאו ראיות חיצוניות.
התובע חזר בעדותו על גרסתו כפי שהופיעה בכתב התביעה ובתצהיר מטעמו.
לגבי העסק, טען התובע בעמ' 12 לפרוטוקול בין השורות 19-22:
"לא התערבתי ולא הייתי מעורב בניהול העסק. אני הסדרתי את כל הדברים הטכניים שהיו קשורים להקמה. האיזון של העסק היה באופן בלעדי של הנתבעת, זה היה החלום שלה, מאז שהכרתי אותה היא רק דיברה על המותג הזה שהיא רוצה להביא לישראל... ".
בהמשך נשאל בעמ' 12 לפרוטוקול בין השורות 26-30:
"ש. למה החשבוניות היו על שמך. ת. אני שילמתי על הכל, על השכירות, על היבוא, לספק ולמוביל, על הריהוט, על הטלפון והכל והנתבעת גם מודה בזה. זה היה מובן בינינו וניתן לזה גם ביטוי בכתב, המכתב שנתתי לנתבעת, שהכספים הם על הלוואה, הכספים לעסק".
התובע הוסיף וטען, כי טיפל בהתקשרויות האלה עבור הנתבעת הואיל והיו לה קשיי שפה בעברית ובאנגלית.
עוד גרס, כי גם אם יצאו חשבוניות על שמו, מן הסתם הן לא קוזזו מהכנסות שלו כעו"ד אלא הועברו לנתבעת שקיזזה אותן על שמה.
בעמ' 13 לפרוטוקול בין השורות 14-16:
"מן הסתם החשבונית הזו לא קוזזה מההכנסות שלי כעו"ד, החשבונית היתה על שמה, אם היתה אי התאמה שזה על שמי, רו"ח היתה יוצרת קשר והיינו משנים".
אשר למכתב בו מופיעה הסכמה של התובע, כי הכספים שנתן לנתבעת הם בגדר מתנה, הוא מבקש להחריג את הכספים שנתן לעסק. כאשר נשאל מדוע לא ביצע את ההחרגה באופן מפורש במסמך, השיב:
"היא עצמה ביקשה את המסמך הזה. אני בתום ליבי ובטיפשות שלי כלפיה לא הייתי מבקש מסמך, בגלל שהיא ביקשה את המכתב הזה והייתי צריך לכתוב מה שישנו, אז כתבתי כי הכספים ניתנו כסיוע, אבל דווקא הכספים האלה של העסק, כי לא התכוונתי לתת כמתנה, ניתנו כהלוואה". ראו עמ' 13 לפרוטוקול בין השורות 25-28.
הוא הסביר כי לא ביקש מסמכי הלוואה אך היתה ביניהם הסכמה :
"ההסכמה בינינו היתה כי היא בכל מקרה תחזיר את התשלום, כיוון שהיא סיפרה שיש לה דירה ברוסיה ויש לה מקורות שם, בכל מקרה את סכום ההלוואה היא תחזיר".
ראו בעמ' 14 לפרוטוקול בין השורות 6-8.
לשאלה מדוע לא דרש מסמכי הלוואה, אמר:
"ש. אז למה לא רשמת?
ת. לא רשמתי. אם לא שמת לב שכל היחס שלי כלפיה לא היה כעו"ד. אין שום מאפיין של עו"ד, הוא היה כגבר שהתאהב בה. גם מהמסמך אתה רואה שהוא לא נכתב כעו"ד".
ראו בעמ' 14 לפרוטוקול בין השורות 12-14.
התובע טוען, כי כאשר העסק כשל הנתבעת ואימה סובבו אותו בכחש. הן הציעו לו ליטול את העסק לעצמו, ובמקביל מאחורי גבו הבריחו את הסחורה ומימשו אותה במלואה. ראו עמ' 15 לפרוטוקול בין השורות 1-10.
גרושתו של התובע העידה לבקשתו וסתרה בגרסתה את טענות הנתבעת, כביכול התובע ניהל את הליך הגירושין מולה בצורה סחטנית ומניפולטיבית. ראו עמ' 16 לפרוטוקול בין השורות 3-8.
הנתבעת נחקרה על גרסתה ואף היא דבקה באמור בה. דהיינו, כי הקשר האישי היה מפתח ולא היה זה קשר עיסקי.
בנוגע לעסק הנעליים אמרה בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 16-21:
"ככה אמרתי לך שנפרדנו, אמרתי לך שתיקח את החנות שלך. אמרת שאתה לא מעוניין לראות לא אותי ולא את החנות. אמרתי לך שנפרדנו וסיימנו את מערכת היחסים הרומנטית, אך יש עסק שפתחת ותיקח אותו בבקשה ואתה סרבת. לא היתה לי אפשרות לנהל אותה. החנות עבדה רק חודש, עשינו התחייבות לשנה והוא נעלם. היה צריך להזמין סחורה לחורף והוא נעלם, לא ענה גם לטלפונים".
\
הנתבעת טענה, כי רו"ח של התובע הוא זה שהיה גם רו"ח של העסק, אולם מי שהיה בקשר עימו היו גם התובע וגם היא. ראו עמ' 21 לפרוטוקול בין השורות 1-5.
כאשר נשאלה הנתבעת לאן נעלמו כספי הרווחים מהחנות, למרות שכל ההשקעות בוצעו על ידו, השיבה הנתבעת:
"אני הייתי חיה על הכסף הזה, זה שילם חנות, דירה שלי".
ראו עמ' 21 לפרוטוקול שורה 19.
כלומר לטענתה, היא התפרנסה ממכירת הסחורה של החנות.
בחקירתה הנגדית אישרה, כי גם בחודש נובמבר 2009, כחצי שנה לאחר שהצדדים נפרדו, היא קיבלה הזמנה של סחורה עבור החנות. לטענתה מדובר בהמשך של ההזמנה הראשונית שבוצעה על ידה בתקופה שהתגוררה עם התובע. ראו עמ' 23 לפרוטוקול בין השורות 1-6.
הנתבעת לא מסרה נתונים מדויקים של תמורת הסחורה שנמכרה על ידה בחנות ולא הציגה ראיות לתמורה. בהמשך החקירה בעמוד 24 טענה כי מכרה סחורה בסכום של 10,000 ₪ בלבד. הנתבעת מיאנה לגלות בהליכי גילוי מסמכים את תמורת הסחורה, מלאים שהוזמנו על ידה וכו'.
הנתבעת אף לא הציגה מסמכים כאלו בזמן ההליך המשפטי.
בנוגע לעסק מסקנותיי מהאמור לעיל הן:
העסק נוהל ע"י הנתבעת, והוא מיזם שנהגה על ידה.
יחד עם זאת, ההשקעה הכספית בעסק, רובה ככולה, היתה של התובע.
הנתבעת תרמה לעסק את הרעיון וכן את זמנה ומרצה בטיפול בעיסקת יבוא הנעליים, פתיחת החנות וניהולה ומכירת הסחורה.
התובע כאן פעל כמשקיע.
אני מקבלת את עמדת התובע כפי שהשתקפה בעדויות שלו ושל הנתבעת, כי ההשקעה הכספית מצידו נעשתה אומנם על רקע היכרותו האישית עם הנתבעת, אולם לא היתה לו כוונה לתת מתנה ללא תמורה.
התובע אומנם לא החתים את הנתבעת על הסכמי הלוואה או על התחייבויות כספיות להשבה, אולם הדבר מתבקש עקב מערכת היחסים האישית ביניהם.
ברי, כי כאשר מדובר בבני זוג המנהלים קשר רומנטי, השקעה כספית גם אם היא ניתנת כהלוואה, אינה נעשית בהכרח בדרך של מסמכים.
לכן, התיאוריה שהציעה הנתבעת כי חזקה על התובע שהיה אז עו"ד במקצועו, שהיה מחתים אותה על הסכמי הלוואה אילו אכן לא היה מדובר במתנה, אינה בהכרח נכונה.
בהליך לפני העידו רק התובע מצד אחד והנתבעת מצד שני, עדותה של גרושת התובע שבאה לתמוך בגרסתו כי הוא אינו נוהג לדרוש השבות כספיות מבנות זוגו לשעבר, היא זניחה בעיני.
מדובר כאן בגירסה מול גירסה, התובע מצד אחד והנתבעת מצד שני.
משתי העדויות גם יחד התרשמתי, כי התובע היה כרוך מאוד אחר הנתבעת.
הוא מימן אותה לא רק בפן העיסקי אלא גם בפן האישי, על כך ארחיב את הדיבור בפרק הבא של פסק דין זה.
העובדה שהיה כרוך אחריה, הביאה להשקעה הכספית בעסק.
אולם, אין בכך כדי לשלול את העובדה כי מדובר בהשקעה כספית, להבדיל מתמיכה אישית, וכי התובע ציפה, והיה זכאי לצפות, להשבה של השקעתו.
שני הצדדים הרחיבו את הדיבור על כך שהתובע ציפה כי הנתבעת תשקיע בעסק תמורת מכירת דירת מגורים המצויה בבעלותה ברוסיה. התובע העיד, ואני מאמינה, כי בנסיעתה לרוסיה לצורך הזמנת הנעליים, היתה אמורה לבדוק אפשרות של מכר הדירה, לצורך השקעה בעסק.
הנתבעת מצידה העידה מפורשות כי היא מעולם לא ביקשה מהתובע שיממן אותה.
ראו סעיף 18 לתצהירה.
גם בסעיף 19 לתצהיר, מאשרת הנתבעת :
"העסק של חנות הנעליים הוקם ע"י התובע ומיוזמתו וכל הכספים שהושקעו בהקמתו ללא יוצא מן הכלל, הושקעו ע"י התובע".
בהמשך התצהיר מפרטת הנתבעת כיצד חזרה וביקשה מהתובע ליטול את החנות על עצמו עם הפרידה ביניהם, למשל סעיף 20.5 שם.
מכל זה אני למדה, כי אכן יש להפריד בין המיזם העיסקי לבין החיים האישיים של בני הזוג, ככל שניתן.
אומנם, הרקע האישי גרם לכך שמתן הכספים לא נעשה בצורה רישמית וממוסמכת, אך ללא ספק שני הצדדים היו מודעים לכך שהנתבעת פותחת עסק במימון התובע כבן זוגה, אך מימון זה מוגדר כהשקעה עיסקית שעל הנתבעת להחזיר בשונה מהכספים שנתן לצורך החיים המשותפים.
הנתבעת לאורך כל גירסתה טענה כי לא היתה מוכנה לקבל ממנו מתנות ועל כן עליה להשיב את תמורת ההשקעה.
גרסתה של הנתבעת כאילו הציעה לתובע את החנות עם הפרידה על מנת שיצמצם את הפסדיו, אינה ממוסמכת אף היא. יש בכך כדי ללמד על האופי הבלתי פורמאלי בו ניהלו שני הצדדים את ההשקעה בעסק.
הראיה שהתובע סירב לכך ודבר זה מלמד אותי, כי התובע נכנס כמשקיע מאחורי הקלעים ולא כמי שהפעיל את חנות הנעליים. הוא ציפה לקבל כסף תמורת השקעתו ולא עבודה בפועל בחנות הנעליים.
שני הצדדים כאן אינם נשואים זל"ז ועל כן התיק התנהל בבית משפט השלום לפי סכום התביעה ולא בבית משפט לעניי משפחה.
עם זאת, מערכת היחסים העיסקית בין הצדדים, מבוססת רובה ככולה על רקע של קשר אישי. בהקשר זה אצטט מדברי כבוד השופטת ענת אלפסי בבית משפט לענייני משפחה אשדוד. זהו תיק תמ"ש שמספרו 18364-12-12, ח.ג. נ' צ.כ. ואח'. ניתן ביום 24.3.14 (לא פורסם).
כך נאמר שם בפיסקה 6 של פסק הדין: "... כאשר נותן המתנה ומקבל מתנה הם אכן בני משפחה, הפוכים פני הדברים, היינו: נקודת המוצא היא כי מדובר במתנה, והטוען כי מדובר בהלוואה – עליו הנטל.
ראו: ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד 262;
ע"א 4396/90 רוזמן נ' קריגר, פ"ד מו(3) 254;
ע"א 7051/93 האפוט' הכללי נ' גולדברג, דינים עליון מ' 915;
ע"א 3829/91 אבינועים וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח (1) 801;
ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן ז"ל, מ"ד (1) 278.
בעניין שבפנינו, מדובר במצב הנמצא על קו הגבול שבין שני המקרים הללו, הואיל ומדובר בכספים שניתנו לבנה של הנתבעת, בזכות הקשר בינה לבין התובע. לפיכך, מן הבחינה העקרונית, חזקה היא כי מדובר בהלוואה, והנטל להוכיח כי מדובר במתנה מוטל על הנתבעים. עם זאת, לא ניתן להתעלם ממערכת היחסים הקרובה שבין התובעת לנתבעת ".
הדברים שנאמרו שם, יפים ומתאימים גם לענייננו.
הקשר בין הצדדים דכאן אינו קשר של נישואין ולכן מן הבחינה העקרונית, חזקה היא כי מדובר בהלוואה. הנטל כי מדובר במתנה רובץ על שכם הנתבעת וזו לא הרימה את הנטל.
כל שיש בפיה הוא העדר מסמכים של הלוואה. הא ותו לא.
אולם, כפי שפירטתי ההצהרות שלה עצמה מעידות, כי לא היה בכוונתה לקבל מתנות וטובות הנאה מן התובע ועל כן במו עדותה, היא תומכת דווקא בגרסת התובע וסותרת את עצמה.
את המכתב שהציגה, לפיו לתובע אין דרישות כספיות ממנה, אני מייחסת לקשר האישי ביניהם ולא לקשר העיסקי.
כך על פי ההצהרות של הנתבעת עצמה.
העובדה שהתובע התעורר לדרוש את הכספים רק לאחר שנה מתום הקשר ביניהם, אינה מלמדת שלעצמה על הסכמה בגרסת הנתבעת או אישור לגישתה כי הוא ויתר על ההחזר.
הנתבעת עצמה סיפקה את ההסבר לכך, כאשר טענה כי התובע קיווה להמשיך את הקשר העיסקי ביניהם ועל כן קיבל שיפוי שלא ללחוץ עליה בפן העיסקי.
נתון זה כשלעצמו ידוע ממילא הואיל וכבר קבעתי כי הרקע להשקעה לא היתה כוונתו של התובע להפוך לסוחר נעליים, אלא רצונו לסייע עיסקית לבת זוגו.
התובע העיד, כי פעל בכמה מישורים בעניין זה, כך למשל בנה עבורה אתר אינטרנט שיפרסם את שמה בתחום הייעוץ הפסיכולוגי.
לא אחת ראינו כי כאשר בני זוג שהיו שותפים עיסקיים נפרדים, דרישת ההחזר אינה מתעוררת מיידית אלא בחלוף הזמן. כך גם ארע בתמ"ש 18364-12-12 שהוזכר לעיל.
אשר על כן, אני קובעת, כי ככל שהדבר נוגע למיזם העיסקי, מדובר בהשקעה של התובע והוא זכאי להשבת התמורה.
אין לומר כי מדובר בהסכם הלוואה שאינו בר ביצוע ובמשמעות סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). זהו הסכם שנעשה בעל פה בין הצדדים עובר לפתיחת החנות. סירובו של התובע לקבל את החנות לניהולו עם הפרידה, מעיד כי ביקש לקבל כספים בחזרה ולא את העסק עצמו.
במישור העקרוני, אני מקבלת אפוא את עמדת התובע וקובעת כי הוא זכאי להחזר מאת הנתבעת בגין ההשקעה הכספית בחנות.
אדון עתה בשאלת היקף ההחזר.
התובע דרש כאמור החזר בגין ההשקעה בעסק בשיעור של 387,564 ₪.
התובע הגיש רשימה מפורטת של הוצאות שלטענתו הוציא עבור העסק של הנתבעת ובכלל זה דמי שכירות, קניית ריהוט, הוצאות פרסום, עלויות הזמנת סחורה וכיוצ"ב.
התובע צרף מסמכים להוכחת חלק מטענותיו שצורפו כנספחים ג' לכתב התביעה.
עדותו של התובע לפני היתה אמוציונאלית מאוד ושימשו בה גם טענות אישיות ולא רק עסקיות.
התובע מנה בעדותו סדרה של הוצאות שהוציא במהלך הקשר שלו עם הנתבעת, גם לקימום עסקיה כמו פרסום עיסוקה בתחום הפסיכולוגיה.
כדי לבודד את עסק הנעלים, ממכלול ההוצאות שהוציא התובע בעניינה של הנתבעת ולהעמיד את ההחזר במישור העיסקי בלבד, אני מחליטה להסתמך בחיוב הנתבעת לא על טענות בעלמא אלא אך ורק על הוצאות שיש בגינן קבלות.
במישור זה אני מונה את התשלומים הבאים:
מעבר לכך, צרף התובע אישורים על העברות בינ"ל לחו"ל עבור הסחורה בסכום כולל של 192,057 ₪. נספחים ג', אישורים של בנק דיסקונט להעברה מחשבון מטבע חוץ בחודשי דצמבר 2008 עד ינואר 2009.
התובע טען עוד, כי נשא בעלויות בגין שכירת החנות לשלושה חודשים, תשלום דמי תיווך וכן שיפוץ וציוד החנות. ברם, התובע לא צרף מסמכים להוכחת ההוצאות דנן.
נטל ההוכחה מוטל על התובע גם במישור הסכומים ואין לפסוק חיוב כספי על דרך של אומדנה כללית. גם אם גרסתו של התובע אמינה עלי, דהיינו כי נשא בתשלום דנן, הרי בהעדר כל אסמכתא, אין בידי לפסוק סכומים אלה לזכותו.
לסיכום נושא זה, אני מחליטה לפסוק לטובת התובע את התשלומים בשיעור שמשתקף בקבלות דנן בסך כולל של 284,344 ₪.
סכומים אלו יהיו צמודים למדד הידוע מיום 15.2.09 וישאו הפרשי הצמדה וריבית מיני אז.
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום זה.
יש לקחת בחשבון, כי הנתבעת השקיעה מזמנה וממרצה בחנות מצד אחד, אך כל תמורות המכירה הגיעו לכיסה מצד שני.
תמיכה אישית:
התובע ייחד חלק ניכר מתביעתו, לרכיב התמיכה הכספית האישית שתמך בנתבעת ובביתה.
מעדותו ניכר כי הדבר חשוב לו והוא מבקש למצות את הדין עם הנתבעת גם במישור זה.
כפי שצוין בפרק הקודם המתייחס למיזם העיסקי, בתי המשפט בעיקר למשפחה, נדרשו לא אחת לשאלה, האם כספים שניתנו מבן זוג אחד למשנהו בתקופה בה התקיימו מערכת יחסים זוגית ביניהם, מהווים הלוואה שיש להחזירה או שמא זוהי מתנה.
כבוד השופט סגן נשיא נפתלי שילה נדרש לנושא בפסק דינו מיום 14.3.12 בתיק תמ"ש 20038-07-10 א. נ' ע. (פורסם בנבו).
בית המשפט בחן את השאלה, האם התובע העניק לנתבעת כספים במתנה או שמדובר בהלוואה (פסקאות 11,12,17 של פסק הדין).
השופט שילה קבע, כי על פי הפסיקה כאשר הצדדים לנתינה הם בגדר "קרוב קרוב", כלשונו של השופט זילבר ב-ע.א. 180/51 שצוטט לעיל בפסק דין זה, ויחסיהם מתאפיינים בגילויי דאגה ואחריות לרווחתו הכלכלית של המקבל חלה חזקה בדבר היות הנתינה מתנה, ועל הטוען כי מדובר בהלוואה להוכיח זאת.
בהליך לפני כבוד השופט שילה, נמצא כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש, גם משום שהוא עו"ד בהכשרתו ורו"ח ובכל זאת לא החתים את הנתבעת על מסמך הלוואה.
אשר לענייננו, אני סבורה, כי במישור האישי אכן לא הרים התובע את הנטל ולא הוכיח כי הכספים הוענקו על ידו לנתבעת כהלוואה ולא כמתנה.
החיקוק הרלוונטי לנושא המתנה הינו חוק המתנה תשכ"ח-1968 :
סעיף 2 לחוק המתנה קובע:
"מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה".
סעיף 6 לחוק המתנה, קובע:
"הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".
הפסיקה קבעה, כי גם חוק המתנה וגם חיקוקי החוזים יחולו בסיטואציה זו.
"על חוזה המתנה חלות שתי מערכות של הוראות חוק, ראשית, זו המיוחדת שנכללה בחוק המתנה, התשכ"ח- 1968, ושנית, בהיעדר הסדר ספציפי בחוק הנ"ל, ההוראות הכלליות של דיני החוזים, החלות על כל החוזים לסוגיהם, אלא אם כן נקבע הסדר מיוחד לסוג מסוים של חוזים". (ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד (2) 154; פסקה 5 לפסק הדין).
לכאורה, המתנה הכספית נגמרה עם הקנייתה לנתבעת, על פי חיקוקי המתנה שצוטטו לעיל.
לא מצאתי אסמכתא חוזית שונה המעידה על כך שבין הצדדים הושגה הסכמה אחרת, וזאת בשונה מהכרוך במיזם העיסקי.
ומן הכלל אל הפרט:
בין שלל הקבלות שצרף התובע להוכחת גרסתו, הוא צרף קבלות על כספים שהפקיד בחשבון הנתבעת באופן סדיר ומתמשך בתקופת הקשר ביניהם. עוד צרף התובע אישורי תשלום על מיסי ארנונה והוצאות הקשורות לדירת מגורי הנתבעת ברח' משה שרת בתל-אביב.
אכן, ממכלול הקבלות הללו עולה, כי הנתבעת היתה סמוכה על שולחנו של התובע בכל התקופה. התובע הוציא סכומים ניכרים למען רווחתה האישית של הנתבעת.
חרף מחאות הנתבעת כי סירבה לקבל מתנות וכסף מאת התובע, נראה כי בפועל הוא לא חסך ממנה דבר והיא נטלה את כספו.
התובע צרף פתקים שכתבה לו הנתבעת בעברית וברוסית, מהם עלה כי הנתבעת מודעת לכך שהתובע תמך בה כלכלית והיא מכירה לו תודה על כך.
כאמור, התובע דרש החזר כספי בסך של 112,436 ₪ עבור התמיכה האישית הזו.
לאחר שמערכת היחסים בין הצדדים, אישית וכלכלית נפרשה לעיני, הגעתי למסקנה כי התובע אינו זכאי להשבה בגין רכיבים אלה.
התובע תמך בנתבעת אישית, מרצונו החופשי.
התובע שילם את הוצאותיה במהלך קשר ידידות ביניהם, מבלי שנושא ההחזר העתידי עלה ביניהם.
נהפוך הוא. הנתבעת אף צרפה מכתב שנתן בידה התובע בסמוך לסיום הקשר ביניהם ובו הודיע מפורשות כי אין לו תביעות כספיות ממנה.
לא הכרתי בתוקפו של מסמך זה, בכל הנוגע לפן העיסקי בין הצדדים אולם יש ליתן לו נפקות באשר לפן של ההוצאות האישיות.
אני קובעת, כי לשמן של ההוצאות האישיות ניתן מכתב זה.
הדבר עולה בקנה אחד עם טיבו וטבעו של הקשר בין הצדדים.
התובע פרנס את הנתבעת בתקופה בה היתה בת זוגו.
כאשר הקשר ביניהם הסתיים, הפסיק התובע לתמוך בה כלכלית.
אולם, אין בכך כדי להצדיק החזר כספי עבור תקופת העבר.
בתקופה בה העמיד התובע תמיכה כספית לנתבעת, לא דובר ביניהם על החזר.
להיפך, מרציפות התשלומים ותכיפותם אני למדה כי בבסיסה של מערכת היחסים בין הצדדים היתה טבועה ההבנה כי התובע נושא בהוצאותיה האישיות של הנתבעת.
בנסיבות אלה, שוכנעתי, כי אין מקום להחזר כספי במישור מערכת היחסים האישית.
אני דוחה רכיב זה של כתב התביעה.
סיכום:
מן המקובץ לעיל מתקבלת התביעה בחלקה.
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים שהוכחו בגין המיזם העיסקי של הנעלים סך של 284,344 ₪.
סכום זה יהיה צמוד למדד הידוע מיום 15.2.09 וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
אני דוחה את התביעה בגין ההוצאות האישיות בתקופת הקשר הרומנטי בין הצדדים.
אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובע בהליך הנוכחי.
הנתבעת תשא בתשלום אגרות המשפט א' ו-ב' כל אחת כערכה ביום תשלומה.
התובע ייצג את עצמו. הגם שבעבר היה עו"ד במקצועו, אינני מוצאת לנכון לפסוק לו שכ"ט עו"ד מלא ואני מעמידה את סכום שכר הטירחה על סך של 5,000 ₪ צמוד למדד וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ו' ניסן תשע"ד, 06 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.
נועה גרוסמן, שופטת סגנית נשיאה |
| תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
|---|---|---|---|
| 06/07/2010 | החלטה על בקשה של תובע 1 עיכוב יציאה מן הארץ 06/07/10 | יוחנן גבאי | לא זמין |
| 12/08/2010 | החלטה על בקשה של תובע 1 כללית, לרבות הודעה הודעה בדבר המצאת כתב בי דין 12/08/10 | יוחנן גבאי | לא זמין |
| 12/09/2010 | החלטה מתאריך 12/09/10 שניתנה ע"י יוחנן גבאי | יוחנן גבאי | לא זמין |
| 20/09/2010 | החלטה על בקשה של נתבע 1 ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ 20/09/10 | יוחנן גבאי | לא זמין |
| 20/09/2010 | החלטה על בקשה של נתבע 1 ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ 20/09/10 | יוחנן גבאי | לא זמין |
| 20/09/2010 | החלטה מתאריך 20/09/10 שניתנה ע"י יוחנן גבאי | יוחנן גבאי | לא זמין |
| 11/11/2010 | החלטה על בקשה של בא כוח מבקשים 1 כללית, לרבות הודעה בקשה להורות למשיבה על מתן פרטים 11/11/10 | נועה גרוסמן | לא זמין |
| 13/12/2010 | החלטה על בקשה של בא כוח מבקשים 1 כללית, לרבות הודעה בקשה להורות למשיבה על מתן פרטים 13/12/10 | נועה גרוסמן | לא זמין |
| 31/03/2011 | החלטה על בקשה של נתבע 1 כללית, לרבות הודעה תגובה להחלטת כ.הרשם גבאי 31/03/11 | יוחנן גבאי | לא זמין |
| 03/05/2011 | הוראה לבא כוח מבקשים להגיש תצהירי עדות ראשית | נועה גרוסמן | לא זמין |
| 06/06/2011 | החלטה על בקשה של תובע 1 כללית, לרבות הודעה בקשה לפי ס -6- לפק בזימון בית המשפט 06/06/11 | נועה גרוסמן | לא זמין |
| 19/06/2011 | החלטה על בקשה של תובע 1 כללית, לרבות הודעה הודעה 19/06/11 | נועה גרוסמן | לא זמין |
| 16/02/2012 | הוראה לתובע 1 להגיש בק.ביטול החלטה והא.מועד להגשת | נועה גרוסמן | לא זמין |
| 29/04/2012 | החלטה מתאריך 29/04/12 שניתנה ע"י נועה גרוסמן | נועה גרוסמן | לא זמין |
| 02/07/2012 | החלטה על בקשה של מבקש 1 כללית, לרבות הודעה בקשה להוספת ראייה 02/07/12 | נועה גרוסמן | לא זמין |
| 02/07/2012 | הוראה לבא כוח תובעים להגיש תגובה | נועה גרוסמן | לא זמין |
| 06/04/2014 | פסק דין מתאריך 06/04/14 שניתנה ע"י נועה גרוסמן | נועה גרוסמן | צפייה |
| תפקיד | שם | בא כוח |
|---|---|---|
| תובע 1 | דניאל דרבקין | דניאל דרבקין |
| נתבע 1 | עמנואל לינקולן | עודד גיל, יצחק מנחם, אלכסנדר רינון |
| מבקש 1 | גוגל ישראל . | |
| משיב 3 | היועץ המשפטי לממשלה | גלי בהרב-מיארה |