1. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם פסק הדין שניתן בתיק אחר בו נדחתה תביעה שהגישה הנתבעת 1 כנגד צד ג', (שהיה לטענתה הגורם לתאונה בין רכבה לבין רכב שבוטח על ידי התובעת), מקים השתק פלוגתא, המונע מהנתבעות להתגונן כנגד תביעת התובעת באותה טענה שהועלתה בתיק האחר.

טענות הצדדים הרלוונטיות בתמצית

1. התובעת טענה כי מבוטחתה נהגה ברכבה בכביש מספר 4 בנתיב הימני בכיוון צפון. אותה עת נהגה הנתבעת 1 ברכב, אשר בוטח על ידי הנתבעת 2 באחד הנתיבים שמשמאל לרכב התובעת. בשלב מסוים הנתבעת 1 איבדה את השליטה על הרכב. זה סטה מנתיבו אל עבר נתיב הנסיעה של רכב התובעת ופגע בו בחלקו השמאלי אחורי. רכב התובעת נהדף אל עבר מעקה הבטיחות בצד ימין של הכביש, נחבט בו והתהפך מספר פעמים עד לעצירתו. הרכב הוכרז "אובדן מוחלט" והורד מהכביש. התובעת פיצתה את מבוטחתה ומכאן התביעה.
2. בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי הן אינן נושאות באחריות לתאונה. זאת לאור מעורבותו של רכב צד ג' באירוע. לטענתן, רכב צד ג' התפרץ לפתע לנתיב הנסיעה של הרכב בו נהגה הנתבעת 1. האחרונה הסיטה את רכבה בניסיון למנוע את התאונה וכתוצאה מכך התנגש רכבה ברכב התובעת.
3. הנתבעת 1 הגישה נגד הנהג ברכב צד ג' תביעה בגין נזקיה בבית משפט לתביעות קטנות ברחובות - ת"ק 2251-09 (להלן: "התיק הראשון"). בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט גדעון ברק ביום 31.1.2010 נדחתה התביעה. לאור פסק הדין, טענה התובעת, כי לאחר שסוגיה זו הוכרעה בתיק הראשון בו הנתבעת 1 הייתה התובעת, הרי שקיים השתק פלוגתא ולפיכך הנתבעות מנועות מלהתגונן בטענה זו כנגד התביעה שהוגשה כנגדן.
4. מנגד טענו הנתבעות כי מאחר שבתיק הראשון, התובעת לא הייתה בעלת דין ומאחר שהנהגת ברכב התובעת לא זומנה להעיד, הרי שבמערכת היחסים שביניהן פסק הדין אינו מקים מעשה בית דין או השתק פלוגתא. לטענתן, לאור גרסת נהגת התובעת כפי שנמסרה לתובעת ולמשטרה, הרי שיש להניח שהתוצאה הייתה שונה. בנוסף הן טענו כי אין השתק פלוגתא גם מאחר שבפסק הדין לא נקבע ממצא פוזיטיבי והתביעה נדחתה בהעדר הוכחה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים בסוגיה שבמחלוקת וכן לאחר שעיינתי בפסק בדין שניתן בתיק הראשון אני סבור כי הדין עם התובעת.
2. התובעת הסתמכה בטיעוניה בין היתר על פסק הדין שניתן בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד (1) 642, 650 כדלקמן :

"השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל-דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי-הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים ארבעה תנאים, והם:

א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

ב. קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהיעדר הוכחה.

ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה".

1. אין ספק כי שני התנאים הראשון והרביעי התקיימו במקרה דנן. בשני ההליכים השאלה שעומדת לדיון הנה שאלת סטייתו של רכב צד ג' אל עבר נתיב הנסיעה של רכב הנתבעות והיותו גורם לתאונה ואין גם ספק שהכרעה בשאלה זו הייתה חיונית לצורך פסק הדין בתיק הראשון.

האם בית המשפט בתיק הראשון קבע ממצא פוזיטיבי

1. נראה לי שהדברים יהיו בהירים יותר אם אדון קודם בשאלת התקיימותו של התנאי השלישי שנקבע בהלכת סררו לפני הדיון בהתקיימותו של התנאי השני. בעניין זה הנתבעות טענו, כי מאחר שבית המשפט בהליך הראשון לא קבע ממצא פוזיטיבי וכי הוא דחה את התביעה בהעדר הוכחה, הרי שהתנאי לא התקיים ולפיכך לא קם השתק פלוגתא כלפיהן.
2. מנגד טענה התובעת, כי מאחר שהדיון בתיק הראשון נסב כולו על טענת הנתבעת 1 כי רכב צד ג' גרם לסטיית רכבה מנתיבו ומאחר שטענה זו נדחתה ובעקבות כך נדחתה התביעה, הרי שיש לראות את הפסיקה כקביעת ממצא פוזיטיבי. אני סבור כי הדין עם התובעת בנקודה זו.
3. להלן הדברים שנכתבו בפסק הדין בתיק הראשון: "השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא מה היא סיבת הסטייה של התובעת (הנתבעת 1 כאן – הערת הח"מ) לאותו מקום שסטתה וממנו חזרה ופגעה בגיפ, האם הסטייה היא כתוצאה מכניסתו של הנתבע (צד ג' – הערת הח"מ) לנתיב נסיעתה או שמא הייתה זו סטייה בלתי מבוררת שבגינה סטתה התובעת שמאלה ובהמשך קרה מה שקרה כאמור לעיל.

לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים ובמיוחד בתרשים שהגישה התובעת, הגעתי למסקנה שלא הוכחה בפני מעורבותו הישירה של הנתבע לקרות התאונה ובשלב זה לא ניתן לקבוע בוודאות מה הייתה הסיבה האמיתית לסטייתה של התובעת שמאלה.

מכל מקום, לא הוכח כי סטייתו של הנתבע היא אשר גרמה לסטייתה של התובעת, ולכן בנסיבות אלה מאחר ובעצם לא היה מגע בין שני הרכבים, אני מחליט לדחות את התביעה".

1. מפסק הדין עולה כי בית המשפט בהליך הראשון דן בשאלה המרכזית בתיק וסביב שאלה זו התקיים דיון ההוכחות. בית המשפט שמע עדויות ועיין במסמכים, והגיע למסקנה כי לא הוכחה מעורבותו הישירה של הנתבע שם, וכי לא ניתן לקבוע בוודאות את הסיבה האמיתית לסטייתה של התובעת שם שמאלה.

בסיכום פסק דינו הוא כתב, כי מאחר שלא הוכח כי סטייתו של הנתבע שם היא שגרמה לסטייתה של התובעת, הוא מחליט לדחות את התביעה.

זו קביעה של ממצא פוזיטיבי.

1. קבלת טענת הנתבעים, לפיה אין המדובר בקביעת ממצא פוזיטיבי, משמעותה כי בכל תיק שבו יתקיים הליך הוכחות והתביעה תדחה לאחר שצד לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו, לא יקום בין הצדדים וחליפיהם מעשה בית דין או השתק פלוגתא באותה סוגיה והצדדים וחליפיהם יוכלו לחזור ולהתדיין פעם נוספת באותו עניין. זהו מצב שהדעת אינה סובלת בהיותו חותר תחת עיקרון סופיות הדיון.
2. יפים הדברים שנכתבו בעניין זה על ידי כב' השופט דנציגר בפסק הדין בע"א 10443/08 לופו נ' בנק איגוד לישראל ([פורסם בנבו], 22.7.2010). בין יתר נימוקיו מתייחס כב' השופט למקרה בו התדיינות מוקדמת הסתיימה בכך שגרסת בעל דין נדחתה לאחר שלא הוכחה, כאל קביעת ממצא פוזיטיבי. להלן דבריו:

"תנאיו של השתק הפלוגתא, אשר נסקרו על ידי פרופ' נינה זלצמן בספרה מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א-1991), 141 (להלן: זלצמן) מלמדים כי אכן מתקיים במקרה דנן השתק פלוגתא וזאת בהתייחס לשני המשיבים: שתי התביעות שהוגשו על ידי המערערת עוסקות באותה הפלוגתא ואף מתבקש במסגרתן אותו סעד ממש, כאשר הצדדים, לרבות עו"ד פנחס, הביאו את ראיותיהם ועדיהם בעניין זה בפני בית המשפט המחוזי וניתן להם יומם בבית המשפט. בנוסף, ההתדיינות הקודמת בין הצדדים הסתיימה כאמור כאשר בית משפט זה קבע ממצא פוזיטיבי לפיו גרסתה של המערערת לא הוכחה במידת הודאות הנדרשת..." (ההדגשות של הח"מ).

1. לאמור לעיל יש להוסיף את פסק הדין בעניין רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין ([פורסם בנבו], 8.3.2009). שם בית המשפט העליון קבע כי פסק דין חלוט שניתן בהעדר התייצבות של בעל דין מונע מאותו בעל דין מלהתדיין בטענות המנוגדות להכרעה שניתנה. בפסק הדין דנו בכך תוך יישומן של שתי דוקטרינות, השתק פלוגתא ומניעות.
2. אביא רק מעט מדברי כב' השופטת נאור באותו פסק הדין אשר מהם ניתן ללמוד גם לענייננו כדלקמן:

"מקובלת עלי המדיניות השיפוטית שבוטאה בבהירות הן על ידי השופטת ארבל (בדן יחיד) והן על ידי השופטת מזרחי בקטע שהובא לעיל (וצוטט אף בפסקי דין אחרים). כמוהן, גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין קלוז'נר, בעמ' 587) כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כמעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כמעט לכל, שאין הדבר אפשרי".

1. אם נחסמת מבעל דין שלא התייצב לדיון בעניינו האפשרות לשוב ולעורר טענות כאמור, הרי מקל וחומר ברור, שנחסמת ממנו האפשרות להעלות טענות בנסיבות בהן בהליך הראשון הוא התייצב והציג את ראיותיו ובית המשפט נתן פסק דין, אשר דחה את תביעתו לאחר שלא עמד בנטל להוכיחה.
2. לסיכום נקודה זו אני קובע כי פסק הדין בתיק הראשון קבע ממצא פוזיטיבי.

האם התובעת יכולה לטעון להשתק פלוגתא אף שלא הייתה צד בהליך הראשון

1. אשר לתנאי השני, התובעת מסכימה כי התנאי השני לא התקיים כלשונו אולם היא טענה כי הפסיקה הכירה בהשתק פלוגתא במקרים בהם הצד שכלפיו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא. במקרה שכזה בעל דין שלא היה צד בהליך הראשון (כמו התובעת במקרה דנן), רשאי להסתמך על פסק הדין שניתן כנגד מי שהיה צד להליך הראשון. היא הסתמכה בטיעוניה על פסק הדין שניתן בע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין.
2. להלן הדברים שנכתבו בפסק הדין בעניין פיכטנבוים כדלקמן : "הדרישה של זהות הצדדים לצורך יצירת "השתק פלוגתא" נועדה לתת הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני בית-משפט, ומצד שני לוודא, שמי ש"היה לו יומו" בבית המשפט לא ישמיע דברו בשנייה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים (ראה ע"א 447/70 [7], בעמ' 838).

במקרה דנן, המימצא נושא "השתק הפלוגתא" הוא מימצא נגד המערער. כיוון שהמערער הוא הצד המשותף לשתי התביעות, הרי "היה לו יומו" בבית-משפט. כל הטענות שיכול היה המערער לטעון כנגד רישום המקרקעין נטענו כבר על-ידיו בהתדיינות הראשונה, ועתה הוא מעוניין לפתוח התדיינות זו מחדש. הצד שלא היה לו "יומו בבית המשפט" ושלא הייתה לו הזדמנות לטעון את טענותיו - מינהל מקרקעי ישראל - הוא דווקא הצד המעוניין להסתמך על "השתק הפלוגתא". אילו היה המימצא במשפט הראשון לטובת המערער, וזה היה מעוניין להסתמך עליו כנגד מינהל מקרקעי ישראל, הרי שעל-פי העקרונות המוצגים לעיל (ואם נתעלם לעניין זה מהאפשרות לראות במינהל מקרקעי ישראל וברשם המקרקעין צד אחד -היינו המדינה) לא היה מקום לקבל את טענת "השתק הפלוגתא", שכן למינהל מקרקעי ישראל לא ניתנה, כאמור, הזדמנות לטעון טענותיו במשפט הראשון. כיוון שבנסיבות הנתונות כל האינטרסים, עליהם בא עקרון "זהות הצדדים" לשמור, מוגנים, ראוי במקרה זה להחיל את הכלל של "השתק פלוגתא" (ראה ע"א 450/82, 46/84[8], 669 - 672, בו הובעה דעה דומה על-ידי המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת).

1. כנגד זאת טענו הנתבעות, כי הפסיקה הכירה בטענת השתק פלוגתא בנסיבות בהן אין זהות צדדים כאמור לעיל, רק במקרה שבו מדובר בטענה הגנה ולא בטענה תקיפה. הן הפנו לפסק הדין ברע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו.
2. עיינתי בפסק הדין. אכן בפסק הדין נכתב כי פסיקת בית המשפט הכירה בהשתק פלוגתא באותם מקרים שהצד הזר נזקק לה כטענת הגנה וכאשר בנסיבות העניין לא נגרם נזק לצד שהשתתף בהליך אי צדק. עם זאת בפסק הדין לא נקבע כי בכל מקרה בו מדובר בטענה התקפית אין מקום להכיר בהשתק פלוגתא. נהפוך הוא, מפסק הדין בעניין צוריאנו עולה כי בנסיבות יוצאות דופן, ניתן להכיר בהשתק שכזה.

להלן הדברים: "במקרה שלפנינו מבקשות הבנות, שסרבו להצטרף להליך שנדונה בו תקפות המתנה שנתנה לאמן, ליהנות מן המימצאים שנקבעו בפסק הדין המבטל. הסתמכותן על מימצאים אלה הינה התקפית. ככלל, כאמור, טענת השתק פלוגתא מסוג זה איננה יכולה להתקבל אלא בנסיבות יוצאות דופן. בנסיבות המקרה לא הועלה כל טעם המצדיק סטייה מכלל זה.." (ההדגשות של הח"מ) (ראו רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו פ"ד נ"ז(1) 673, 683).

1. בפסק הדין בעניין ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 12.10.2009) דן כב' השופט דנציגר בקשיים הקיימים בקביעת השתק פלוגתא במקרים בהם הטענה מועלית על ידי התובע בהתדיינות המאוחרת נגד הנתבע כטענה התקפית (אופנסיבית) כדי למנוע מן האחרון מלהעלות טענת הגנה שסותרת או מתכחשת לממצא שנקבע נגד אותו נתבע בהתדיינות קודמת. עם זאת הוא לא שולל אפשרות התקיימותו של השתק שכזה. להלן הדברים (סעיפים 18 ו-19 לפסק הדין):

" ואכן, ההלכה המתגבשת בבית משפט זה בהקשר הנדון הינה כי ככלל, אין לאפשר לבעל דין לטעון לקיומו של השתק פלוגתא כטענת התקפה בהתבסס על הכרעה בהליך שהוא לא היה צד לו [ראו: רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 711 (2003) (להלן: עניין ברנוביץ); עניין צוריאנו הנ"ל, בעמוד 683], הגם שאין לשלול את האפשרות להעלות טענה כאמור על הסף. כך, במקרים נדירים ויוצאי דופן בהם קיים "ערך מפצה הטמון בהיזקקות לה" יוּתר השימוש בטענת השתק פלוגתא אופנסיבית [עניין צוריאנו הנ"ל, בעמודים 683-684], ובלבד שכתוצאה מקבלתה לא ייגרם אי צדק לצד שכנגדו היא מועלית [ראו: עניין ברנוביץ הנ"ל, בעמוד 711]. מכל מקום, האפשרות כי בעל הדין הזר יעלה טענה של השתק פלוגתא, בין כטענת הגנה ובין כטענה התקפית, כלפי בעל הדין שנטל חלק בהליך הראשון, כפופה לחובת תום הלב והשימוש ההוגן בהליכי משפט [ראו: עניין צוריאנו הנ"ל, בעמוד 692; עניין ברנוביץ הנ"ל, בעמודים 711-712].

יש לציין כי לאחרונה הועלו ספקות בפסיקתו של בית משפט זה בדבר הצורך להגמיש את עקרון ההדדיות, תוך שנקבע כי "די בהיעדר זהות הצדדים כדי לנהוג זהירות רבה בקביעת השתק פלוגתא", כאשר "היסוד להשתק פלוגתא... הוא זהות בעלי הדין, הצדדים, ועל כן הרחבת השתק פלוגתא אל מעבר להם טעונה הליכה עקב בצד אגודל" [עניין פוליבה הנ"ל, פסקה ב(2)(א) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. כן ראו שם, פסקאות 36-38 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל ואת הערתה של השופטת ד' ברלינר]. אין לי אלא להצטרף לדברים אלו. לדידי, הפעלה נכונה וצודקת של כלל ההימנעות הדיונית בין מי שהיה צד להליך הראשון לבין בעל דין זר לו, אינה יכולה להיעשות על ידי קביעה מראש של כללים נוקשים ויש להעניק לבית המשפט אשר לפניו מועלית טענה זו שיקול דעת נרחב להכריע בה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי [ראו: עניין ברנוביץ הנ"ל, בעמוד 711. כן ראו אצל זלצמן, בעמוד 554]. (ההדגשות של הח"מ).

1. אני סבור שזה המקרה בו יש לקבוע כי קם השתק פלוגתא. בענייננו מדובר באירוע בו על פי גרסת הנתבעות היו מעורבים 3 כלי רכב, קרי מדובר במסכת עובדתית אחת. לאור טענת ההגנה של הנתבעות, אשר ביקשו להטיל את האחריות לתאונה על צד ג', היה מתבקש כי הן תגשנה הודעת צד ג' כנגדו. במיוחד הדברים אמורים במקרה דנן בו לא היה כל מגע בין רכב צד ג' לבין רכב הנתבעות, ולאחר שבכתב התביעה לא הועלתה כל טענה כנגד צד ג', כך שזהו הדבר הנכון ביותר לעשותו.
2. הנתבעות לא פעלו כך ולא בכדי, שכן ברור היה להן כי הודעת צד ג' שכזו הייתה נדחית על הסף לאור פסק הדין שניתן בתיק הראשון, אשר דחה כאמור את התביעה כנגד צד ג'. יש להדגיש כי הנתבעת 2 הינה חליפה של הנתבעת 1 בהיותה המבטחת ולכן פסק הדין שניתן כנגד הנתבעת 1 חל גם כלפיה.
3. זאת ועוד, התובעת תבעה את מי שפגע ברכבה ובו היא ראתה אחראי לאירוע. על פי הנטען בכתב התביעה אין לה כל יריבות עם צד ג'. היה ואקבע כי במקרה דנן, אין השתק פלוגתא, אזי ככל שתתקבל טענת הנתבעות לפיה האחריות לתאונה מוטלת על צד ג', תיאלץ התובעת לפנות בתביעה עצמאית נגדו. מעבר לכך שתהיינה הכרעות סותרות בגין אותו אירוע תאונה, הרי שבפועל יהיה צורך בהתדיינות נוספת בסיבוב שלישי. זהו דבר שאינו סביר ואין לו הצדקה.

1. יתרה מכך, אם בעקבות הקביעה כי אין השתק פלוגתא, תבחר התובעת לתקן את כתב התביעה על ידי הוספת צד ג' כנתבע נוסף, יש להניח שזה יטען להגנתו, כי במערכת היחסים שבינו לבין הנתבעות קיים השתק פלוגתא. בנסיבות שכאלה סביר להניח כי טענתו זו, שמועלית כאמור כטענת הגנה, תתקבל.
2. לאור כל האמור אני סבור כי קביעה שבמקרה דנן קם השתק פלוגתא, תמנע את כל השתלשלות העניינים הבלתי רצויה שפורטה לעיל.

סוף דבר

1. סוף דבר אני קובע כי פסק הדין שניתן בתיק הראשון בו נדחתה התביעה שהגישה הנתבעת 1 כנגד צד ג' שהיה לטענתה הגורם לתאונה, מהווה השתק פלוגתא המונע מהנתבעות להתגונן באותה טענה שהועלתה בדיון בתיק הראשון.
2. הנתבעות תשלמנה לתובעת הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ ללא קשר לתוצאות.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ג, 22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.