השופט משה יועד הכהן

כתב האישום

1. על פי עובדות כתב האישום מיום 8.7.10, הנאשם היה נשוי למנוחה רנדה נימר (להלן: "המנוחה"). למנוחה ולנאשם יש חמישה ילדים: נ.מ. (ילידת 2001), מ.נ. (יליד 2002), נ.ח. (ילידת 2005), ח.נ. (ילידת 2006) וא.נ. (יליד 2007). הנאשם והמנוחה התגוררו עם חמשת ילדיהם בבניין מגורים בשכונת שועפט בירושלים (להלן: "הדירה").

2. על פי הנטען, עובר ליום 10.6.10, גמלה בליבו של הנאשם לרצוח את המנוחה. לשם כך פנה ביום 10.6.10, בשעה 19:30 לערך, למכולת "אבו שושה", הסמוכה למקום מגוריו וביקש מיכל פלסטיק ריק. עובדי המכולת מסרו לו, לפי בקשתו, מיכל פלסטיק ריק המחזיק 18 ליטר (להלן: "המיכל"). באותו יום, בשעה 23:00 לערך, נטל הנאשם את המיכל ופנה לתחנת דלק הסמוכה לדירתו. שם מילא את המיכל בבנזין (להלן: "הבנזין"), חזר לדירה והניח את המיכל במטבח הדירה.

3. בהמשך, ביום 11.6.10, בסביבות השעה 05:30 בבוקר, שפך הנאשם את הבנזין בדירה בשני מוקדים, האחד בחדר השינה שלו ושל המנוחה והשני בחלל הכניסה לדירה, הצית את הבנזין ועזב את הדירה. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם הצית את הדירה (להלן: "ההצתה"), ביודעו שאשתו וילדיו ישנים בדירה וזאת בכוונה לגרום למותם. כתוצאה מן ההצתה פרצה דליקה בדירה אשר גרמה למות המנוחה. זאת, מחמת שאיפת עשן לדרכי הנשימה שלה והרעלת פחמן חד חמצני (CO). עוד גרמה ההצתה לפציעתם הקשה של חמשת הילדים שסבלו מכוויות בכל חלקי גופם ואושפזו בשל כך בבית החולים.

4. בשל המעשים האמורים, מייחסת המאשימה לנאשם עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), עקב מותה של המנוחה; עבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק, עקב ניסיון לגרום למותם של חמשת הילדים; עבירה של הצתה לפי סעיף 448 סיפא לחוק, עקב הצתת הדירה על ידו.

תשובת הנאשם לאישומים

5. הנאשם, בתשובתו לכתב האישום מיום 20.9.10, שנמסרה מפי סנגורו, עו"ד דכוור, כפר בעבירות המיוחסות לו. יחד עם זאת, הוסיף, כי ביום האירוע, כחצי שעה לפניו, הוא יצא מביתו לקנות דברי אוכל לבני ביתו. הנאשם קנה אותם מרוכל מהכביש הראשי וחזר לביתו. או אז, ראה את הבית עולה באש, נכנס אליו יחד עם שכנים שהתקהלו במקום וסייע בהוצאת ילדיו ואשתו מזירת השריפה, כאשר, לטענתו, סייע לפחות בהוצאת הילד והאישה מהבית.

6. עוד לטענתו, ביום 10.6.10, בטרם הוצתה הדירה, אכן היה במכולת "אבו שושה" ולקח משם ג'ריקן צהוב ריק מפלסטיק בנפח של 18 ליטר, אירוע המתועד במצלמות שהיו במקום. לדבריו, חזר לביתו זמן קצר לאחר מכן, בידיעת אשתו המנוחה, לקח את הג'ריקן לתחנת דלק הקרובה, מילא אותו בנפט או בבנזין, בסכום של 100 ₪ והחזירו לדירה. עוד לדבריו, מסר את הג'ריקן למנוחה אשר שמה אותו במטבח, כאשר הג'ריקן והחומר שבתוכו נועדו לצרכי הדברה של מקקים בתוך צנרת הביוב של הדירה. כאמור, הנאשם כפר בשפיכת הבנזין בשני מוקדים בדירה ובהצתתו בכוונה המיוחסת לו לגרום למותם של אשתו המנוחה ושל ילדיו.

7. ב"כ הנאשם הוסיף בשמו, כי בחקירתו של הנאשם במשטרה ובכל הודעותיו אין זכר למילוי הג'ריקן בתחנת הדלק, עובדה שהנאשם מודה בה היום. לטענתו, באותו שלב שמר הנאשם על זכות השתיקה לאחר שראה כי, כלשונו, "כל העולם נגדו", כולל החוקרים, וכי כל הסובבים אותו באו עם דעה מוגמרת שהוא הרוצח ולפיכך "ננעל". ב"כ הנאשם הוסיף, כי הנאשם לא מסר גרסה זו לא בעת הדיון בבית משפט השלום בהארכת מעצרו ולא בבית-המשפט המחוזי שעה שהוגשה נגדו בקשה למעצר עד תום ההליכים וכי הגרסה בדבר רכישת הבנזין לצרכי הדברה בדירה, נמסרה לראשונה במעמד התשובה לכתב האישום. לטענת ב"כ הנאשם, לא היה מקום להעלות את הגרסה בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים, אך רמז לכך ניתן לדבריו, כי בתשובה לכתב האישום: "לא תהיה מה שציפה". עוד לטענת ב"כ הנאשם, הג'ריקן כאשר הביא אותו הביתה, היה מלא, אך הוא אינו זוכר אם היה מלא בנפט או בבנזין. לדבריו, לאחר אירוע ההצתה נמצא הג'ריקן עם שאריות חומר, כאשר לטענת מי שמצא אותו, הוא נמצא במטבח.

הראיות במבט על

8. מטעם המאשימה העידו: אחיו של הנאשם, מר חמיס נימר, שהודעתו (ת/24), הוגשה בחקירה ראשית והוא נחקר נגדית בישיבה מיום 28.2.11 (עמ' 25-28); סנ"צ רן שלף מהמחלקה לזיהוי פלילי שחקר את זירת ההצתה וחיבר את הדו"ח ת/1, ישיבה מיום 26.5.11 (עמ' 31-69); אקרם מושעשע, חוקר שריפות ומפקד מכבי האש במזרח ירושלים שביצע חקירה של השריפה שתועדה בת/5, ישיבה מיום 29.5.11 (עמ' 71-94); מוסא תותח, ראש צוות הכבאות (שם, עמ' 78-88); בודרי עותמאן, כבאי בתחנת אגוז בירושלים (שם, עמ' 88-93); סאמי עוקא, שכן של הנאשם ומשפחתו, ישיבה מיום 6.7.11 (עמ' 97-102); נעמן עשור, חברו של הנאשם (שם, 102-104); רזי נימר, אחיו של הנאשם (שם, עמ' 104-120); חדיג'ה חסן סאלים, אמה של המנוחה, ישיבה מיום 14.9.11 (עמ' 137-145); מונא אבו חאלף, המטפלת מטעם שירותי הרווחה (שם, 146-170); סאלח יוסף, חוקר הילדים, ישיבה מיום 20.9.11 (עמ' 137-157); היבא לאון, אחות במחלקה שטיפלה בילדים, ישיבה מיום 7.12.11 (עמ' 162-173).

9. כמו כן, הוגשו בהסכמה, בנוסף למוצגים שפורטו לעיל, חוות דעת של ד"ר דן מילר, מהמחלקה לזיהוי פלילי במטא"ר (ת/2); חוות דעת של הגב' ענת גסט מהמכון הלאומי לרפואה משפטית (ת/3); חוות דעת של ד"ר ריקרדו נחמן מהמכון הלאומי לרפואה משפטית בדבר סיבת המוות (ת/4); סיכום מחלה של הילדה נ.מ. מבית החולים הדסה בירושלים (ת/6); סיכום מחלה של הילד מ.נ. מבית החולים הדסה בירושלים (ת/6(א)); סיכום מחלה של הילדה ח.נ. מבית החולים הדסה בירושלים (ת/6(ב)); סיכום מחלה של הילדה ח.נ. (ת/6(ג)); סיכום מחלה של הילד א.נ. (ת/6(ד)); תמונות של הג'ריקן הצהוב (ת/7); הודעות הנאשם: מיום 11.6.10 (ת/8(1)); מיום 15.6.10 (ת/8(2)); מיום 16.6.10 (ת/8(3)); מיום 20.6.10 (ת/8(4)); מיום 27.6.10 (ת/8(5)); דו"ח תחקור של הנאשם מיום 27.6.10 (ת/8(6)); דו"ח העתקת חומר מחשב מיום 27.6.10 (רס"מ יורם אפרתי) (ת/9); דו"ח פעולה מיום 27.6.10 (רס"ר אודי בוסני) (ת/10); דו"ח פעולה מיום 20.6.10 (אבי עקיבא) (ת/11); דו"ח פעולה מיום 20.6.10 (אודי בוסני) (ת/12); דו"ח פעולה מיום 15.6.10 (אודי בוסני) (ת/13); דו"ח פעולה מיום 11.6.10 (אודי בוסני) (ת/14); דו"ח חיפוש מיום 15.6.10 (רס"ל זאב גאנים) (ת/15); דו"ח חיפוש מיום 13.6.10 (ארז קדוש) (ת/16); דו"ח תחקור של גאזי נימר מיום 28.6.10 (ת/17); מזכר מיום 22.6.10 (רס"מ עופר בכר) (ת/18); דו"ח טיפול ושרשרת מוצגים מיום 13.6.10 (דרור קדם) (ת/19); טפסי לוואי למוצגים (ת/20); דו"ח פעולה מיום 11.6.10 (שרון אביגדור) (ת/21); דו"ח פעולה מיום 11.6.10 (רס"ב דניאל אדן) (ת/22); הודעת פטירה של המנוחה מיום 11.6.10 (ת/23); הודעתו של חמיס נימר במשטרה (ת/24); הודעתו של מוסא תותח (ת/25); הודעת בדרי עותמאן (ת/25-ת/26); הודעת עומר אבו שושה (ת/27); הודעת סמי עוקא (ת/28); הודעת נעמן עשור (ת/29); הודעותיו של ראזי נימר (ת/30, ת/31, ת/32); הודעותיו של חסן נימר (ת/33, ת/34, ת/35, ת/36); הודעותיה של המטפלת מונא חאלף (ת/37, ת/38); הודעה עדכנית על איסור העדת הילדים (ת/39); תמליל חקירת הילדה נ.מ. מיום 17.6.10 (ת/40); תמליל חקירת הילד מ.נ. מיום 17.6.10 (ת/41); תמליל חקירת הילדה ח.נ., מיום 17.6.10 (ת/42); טופס עדות הילדה נ.מ. מיום 17.6.10 (ת/43); טופס עדות הילדה נ.מ. מיום 23.6.10 (ת/43(א)); טופס עדות הילד מ.נ. מיום 17.6.10 (ת/44); טופס עדות הילד מ.נ. מיום 23.6.10 (ת/44(א)); טופס עדות הילד מ.נ. מיום 29.6.10 (ת/44(ב)); טופס עדות הילדה ח.נ. מיום 17.6.10 (ת/45); מזכר מאת האחות היבא ליאון מיום 23.6.10 (ת/46).

10. מטעם ההגנה העיד הנאשם איהאב נימר: ישיבה מיום 7.12.11 (עמ' 174-212) וכן ישיבה מיום 13.12.11 (עמ' 213-229), ולא הובאו עדי הגנה נוספים.

יריעת המחלוקת

11. למעשה, אין חולק בין הצדדים לגבי עצם התרחשות ההצתה והנזקים שנגרמו כתוצאה ממנה, בראש ובראשונה מותה של המנוחה ופציעתם של ילדי בני הזוג. המחלוקת המרכזית הינה לגבי זהות המצית, כאשר הנאשם טוען כי שהה מחוץ לבית בעת ההצתה וידו לא הייתה במעל, שעה שהמאשימה טוענת כי הוא זה שגרם לדליקה בכוונת מכוון. בהקשר זה יצוין, כי המאשימה מאשרת שאין בידה ראיות ישירות המצביעות על ביצוע ההצתה בידי הנאשם, למעט אמירות של חלק מן הילדים למטפלות שטיפלו בהם בבית החולים, ובעיקר דבריה של הילדה ח.נ. באזני המטפלת מונא חלף, מהם עולה כי הנאשם שפך דלק בדירה והצית אותה, אמירה שהוכחשה על ידה בהמשך בפני חוקר הילדים. נושא זה יידון בהרחבה בהמשך, אולם לטענת התביעה די במארג הראיות הנסיבתיות שהוצג בנוסף לשקרי הנאשם, בנקודות שונות, ולגרסה הכבושה שהעלה בעניין השגת הג'ריקן ורכישת הבנזין, כדי להוכיח, מעבר לספק סביר, שהנאשם הוא זה אשר הצית את הדירה, מתוך כוונה לקטול את אשתו ואת ילדיו. בעניין זה מוסיפה התביעה, כי הנאשם לא הרים את הנטל הטקטי, שהקים מארג הראיות הנסיבתיות ולא עלה בידו להרים את אותו נטל וליצור ספק ממשי לגבי המסקנה החד משמעית המתבקשת מאותו מארג ראייתי.

מארג ראיות התביעה

12. ראיות התביעה להוכחת האישומים נחלקות לארבע קבוצות: ראיות פורנזיות העולות מבדיקת זירת האירוע על ידי גורמים מקצועיים ומומחי מז"פ; בדיקה פתולוגית של גופת המנוחה וחוות דעת רפואיות לגבי הפגיעה בילדים; עדויות של הכבאים שהגיעו לכבות את הדליקה ושל עדים שנכחו בזירת האירוע ותיארו את אשר אירע לאחר ההצתה; אמרות של חלק מילדי הנאשם והמנוחה שנפגעו בשריפה למטפלות שטיפלו בהם בבית החולים וכן בפני חוקר הילדים; ראיות המפריכות את גרסת הנאשם לגבי מעשיו בבוקר האירוע וכן את טענותיו לגבי הימצאותו של חשוד אחר שהיה לו מניע לבצע את המעשה בקרבת מקום באותו בוקר.

הראיות הפורנזיות

הראיות לגבי גורמי השריפה

עדות רן שלף ראש המעבדה לחקירות הצתה במז"פ, במשטרת ישראל

13. בחוות דעתו (ת\1) של סנ"צ רן שלף (להלן: "שלף") נקבע, כי בסבירות גבוהה הוצתה הדירה תוך שימוש בבנזין. מוקדי הבעירה היו בחדר השינה על המזרן הזוגי ובסמוך למזרנים בחלל הכניסה של הדירה. במהלך הדלקה בדירה נגרם אפקט פיצוץ בעוצמה חלשה שהעיף חלונות. לדבריו, ישנה אפשרות שהיה ניסיון להגביר את אפקט הפיצוץ על ידי פתיחת ברז הגז. בעדותו בבית-המשפט אמר שלף, לעניין פתיחת ברז הגז, כי "כאשר בכיריים המסוימים שהיו בדירה פתחו את ברז הגז, הכוונה הייתה לפזר גז בתוך הדירה הזאת... מדובר במעשה זדון" (פרוטוקול, עמ' 43, ש' 1-5). בעניין זה הוסיף, "השילוב גם של כמות מאוד גדולה של בנזין שהייתה בזירה, השפיכה שלה במספר רב של מקומות, העובדה שמנגנון הגז היה פתוח והדליף גז בתוך הדירה, האפקט כולו ביחד הוא מעשה זדון שנועד לגרום לאפקט של פיצוץ" (שם, עמ' 45, ש' 13-16) הוא מסביר את המונח "מעשה זדון" במילים: "לא מדובר במעשה של תקלה". (שם, עמ' 47 ש' 27-21). העד שלל אפשרות אותה העלה הסנגור, לפיה לא היה קשר בין פתיחת ברז הגז לבין מעשה ההצתה והם בוצעו על ידי אנשים שונים. לדבריו, "אתה בונה תרחיש של שני אירועים שהם בלתי תלויים אחד בשני, ומבחינתי, כאיש מדע, הסבירות שמדובר באירוע אחד שהוא גם שפיכת של בנזין בצמוד למיכל הגז, גם פתיחת הברז, גם פתיחת הגז וגם היציאה מהמקום-כולם ביחד זה סיפור אחד. זה תרחיש אחד. והעובדה שאישה נמצאה בכלל בחדר אחר זה גם סיטואציה שהיא מסתדרת עם כול הזירה ועם כול האירוע" (שם, עמ' 46 ש' 4-10).

14. לגבי מוקדי הבערה, ציין העד כי מדובר במזרן בחדר השינה שנשרף כליל (תמונה 14 בת/1) וכן במזרנים בסלון (תמונה 2). לגבי המוקד שבו התחילה הדליקה, ציין העד כי מדובר במזרנים בסלון "שם התחילה הדליקה. כי בשאר המקומות בעצם אפשר לראות בתמונות שנוצרו רק נזקי פיח, פיח וחום" (שם, עמ' 49 ש' 30-31). עוד ציין העד, כי על הרצפה בחדר השינה, מתחת למיטה, נמצאו כתמי דם שיתכן ונגרמו כתוצאה מאירוע שקדם לדליקה בדירה. בנוסף הפנה לכך, שבצילום מספר 5 (דלת הכניסה של הדירה) נצפו סימני פיח על דופן הדלת, דבר המעיד על כך שהדלת הייתה פתוחה בזמן האירוע ולא נראו סימני פריצה. לגבי סימני הבנזין שנמצאו על בגדי הנאשם ועל ידו הימנית, אישר שלף שאין בידו אפשרות להגיע למסקנה חד משמעית, אם שרידים אלה מקורם בשפיכת בנזין על ידו או נובעים מהשתתפותו בכיבוי (שם, עמ' 36 ש' 11-15). בנוסף, בתשובותיו לשאלות בחקירה הנגדית, ציין שלף, כי על סמך ממצאי הזירה, הוא אינו יכול לקבוע לגבי זהות המצית אם מדובר בפגיעה עצמית על ידי המנוחה, או בהצתה שנגרמה על ידי גורם אחר (שם, עמ' 41, ש' 5-17).

עדותו של רפ"ק דן מילר מיחידה לזיהוי פלילי –יחידה לחקירת הצתות

15. בחוות דעת ת\2 של רפ"ק דן מילר (להלן: "מילר") נקבע, שמבדיקת מוצגים שהגיעו לידיו מהזירה, עולה שבחומר שנלקח מתוך מיכל צהוב ומעוות שנמצא בדירה, בנייר ספוג מתחת לכיריים ובפיסות בד כרוך שאופיינו כ"בדים מעל מזרנים בחלל הכניסה לדירה" נמצאו מרכיבי בנזין. בנוסף נקבע, כי על מוצגים שאופיינו כ"בגדי החשוד" נמצאו מרכבי בנזין וכן על גבי סרט פחם פעיל, ששימש לבדיקת ידו הימנית של הנאשם, נמצאו בסבירות גבוהה "מספר מצומצם של מרכיבי חומר פחממני כגון בנזין". במסמך משלים מיום 4.4.11, שצורף לת/2 הסביר המומחה, כי אותו מינוח מסויג נכתב על דרך הזהירות והוא מציג זיהוי וודאי של מספר מצומצם של מרכיבי חומר פחממני כגון בנזין "למעשה נמצאה התאמה בין תוצאה זו לבין סטנדרט בנזין". המומחה הוסיף, כי המצאות רכיבי בנזין על ידיו של אדם תלויה בארבעה גורמים עיקריים: הזמן שחלף בין הרטבת היד ותחילת בדיקתה, כמות החומר שטופטף על היד, זמן הדגימה באמצעות סרט פחם פעיל וכן הפיזיולוגיה של האדם הנבדק. עוד נאמר במסמך, כי במרבית המקרים בהם הובאו לבדיקת מעבדה בגדים של חשוד בהצתה, לא נמצאו שרידי חומרי דלק בבגדים או בנעליים. עוד צוין מאמר, שבו נבדקה הימצאות של בנזין על גבי נעליים ובגדים של מתדלקים, כאשר אותם בגדים נארזו עד שעה לאחר התדלוק. בכל אותם מקרים, לא נמצא בנזין על גבי הבגדים או הנעליים בעת שנבדקו.

16. בעדותו בבית-המשפט ציין מילר, בהתייחס להימצאות רכיבי הבנזין על בגדי הנאשם, כי הוא אינו יכול לשלול לחלוטין את הטענה שהעלה הסנגור, עו"ד דכוור, לפיה אותם ממצאים נגרמו בעת שהנאשם עזר בהוצאת בני ביתו מן הבית ולא בעת ההצתה. עם זאת, הוסיף, כי "לפי הניסיון שיש לנו במעבדה ... אם נדבר על הבגדים, נדיר מאוד לקבל פה במקרה זה בנזין על בגדיו של חשוד, כי זה דברים שמתנדפים מהר. זאת אומרת שצריך להיות כמות די גדולה של בנזין שנשפך על בגדים או שהבגדים נלקחים מיד לאחר האירוע וסביר להניח שאם נמצא בנזין על בגדים, סביר להניח שנשפך ממש בנזין על הבגדים". הוא הדין לגבי הממצאים על ידו הימנית של הנאשם, המעידים, לדעתו, על כך שנשפכה עליה כמות משמעותית של חומר דליק: "אם היד נרטבת מכמות קטנה מאוד של בנזין, סביר להניח שאנחנו לא נמצא. אבל זאת אומרת שהייתה בכל זאת כמות ספציפית שנשפך על היד ממש" (שם, עמ' 58, ש' 27-עמ' 59 ש' 8). עם זאת, ציין, כי לגבי עניין כמויות הבנזין שבהן מדובר, דבריו מסתמכים על ניסיון כללי, והוא אינו יכול להתייחס באופן פרטני למקרה הספציפי שבו מדובר (שם, עמ' 63, ש' 6-15). לגבי קביעתו המסויגת בעניין מאפייני הממצאים על ידו של הנאשם, ציין העד, כי הקביעה נסמכת על נהלים ברורים של המעבדה ומתוך רצון לנקוט בזהירות יתרה, אך לדבריו, משמעות הקביעה הינה "שהתמונה היא תמונה כזאת שדומה מאוד לבנזין" (שם, עמ' 64, ש' 1-2) והוסיף, "אני לא יכול לבדוק את כל החומרים שנמצאים בשוק... אז אני פה במידת הזהירות משאיר איזה שהוא פתח שיכול להיות חומר שאני לא מכיר שדומה מאוד לבנזין... ושהיה פה על היד וכשאני כותב, שאני מדבר על בנזין, זאת אומרת שנמצאה השוואה מתאימה וטובה לבנזין... ההתאמה מתאימה לבנזין עצמו בסטנדרט של בנזין". (שם, שם, ש' 10-26). המומחה גם ציין, כי לנוכח מאפייניו של חומר הבנזין, סביר להניח שלא יימצאו שרידי בנזין על גפרורים או על מצית ששימשו להצתה (שם, עמ' 68, ש' 18-22). לגבי בדיקת החומרים, אישר מילר, כי לא נכח בזירה אישית, וחוות דעתו מתייחסת רק לסוג החומרים שמצא במוצגים שהועברו לו.

עדותו של חוקר השריפות אכרם מושעשע

17. בחוות הדעת ת\5 של חוקר השריפות אכרם מושעשע, שהוא גם מפקד תחנת הכיבוי במזרח העיר (להלן:"מושעשע"), פרט מושעשע את עיקר הממצאים בזירה ובהם העובדה שהדלת הראשית למבנה ודלת הדירה נמצאו פתוחות, לעומת דלת המרפסת אשר נמצאה פרוצה, כאשר אותה פריצה בוצעה על ידי אנשי המקום שחילצו שלושה לכודים בתוך הדירה. בחוות הדעת צוין, כי בזירת האירוע נמצאו שני מוקדי שריפה. האחד, בחדר השינה של ההורים על המיטה הזוגית והשני, בסלון הדירה ליד היציאה למרפסת, על שלושה מזרנים שהיו מונחים על הרצפה. במטבח נמצא מיכל פלסטיק חרוך ושרוף, החשוד שהכיל חומר דליק ואשר נלקח לבדיקה במעבדת המז"פ. כפתורי ההפעלה של תנור הבישול במטבח המופעל באמצעות גז נמצאו פתוחים, חלונות הדירה נמצאו מנופצים כלפי חוץ, דבר המאפיין פיצוץ נפחי. חדר השינה וסלון הדירה נשרפו כליל, ולדירה כולה נגרמו נזקי פיח ועשן כבדים. מסקנתו של המומחה הייתה, כי "בסבירות גבוהה מאוד, ניתן לקבוע כי השריפה פרצה כתוצאה משפיכת חומר דליק בשני מוקדי השריפה והפעלת גורם מצית" (ס' ג.1 לת/5). עוד מצוין בחוות הדעת, כי הכבאים דיווחו על ריח חריף של דלק בכול חלקי הדירה, שקיימת סבירות גבוהה שההצתה בדירה נגרמה על ידי גורם אנושי וכן כי קיים חשד שההצתה הייתה בזדון. בעדותו בבית-המשפט, הסביר חוקר השריפות, כי בכל הנוגע לפיצוץ הנפחי המתואר בחוות הדעת, סביר להניח כי נגרם הן מאדי הדלק שבאו במגע עם אש גלויה והן מהגז שדלף מהכיריים הפתוחים. העד לא ידע להסביר מדוע לא ציין את תרומת הגז לפיצוץ הנפחי המתואר בחוות הדעת (פרוטוקול, עמ' 75, ש' 30-32). העד ציין כי אינו יכול לשלול את תרחיש ההתאבדות שהעלה הסנגור, לפיו מישהו מתוך הנפגעים שפך בנזין בשני מוקדים, פתח את ראשי הגז בתנור וחזר למיטה (שם, עמ' 77, ש' 7-18).

הראיות לגבי הפגיעות במנוחה ובילדים

חוות הדעת הפתולוגית ת/4 מיום 5.10.10

18. על פי חוות הדעת של ד"ר ריקרדו נחמן, בוצעה נתיחה שלאחר המוות בגוף המנוחה בתאריך 13.6.10. בין היתר מתואר, כי על הגופה היו סימני כוויה בדרגה 2-3, כמעט במאה אחוז בשטח הפנים, למעט בשוקיים, בשליש האמצעי התחתון ומעט בכפות הרגליים. כמו כן, נמצאו פיח בקנה הנשימה עד לנאדיות, סימני חריכה בשערות הראש והפנים וכן גודש באיברים הפנימיים. ממצא פתולוגי נוסף היה, כי בעור הקרקפת, באזור עורפי קודקודי לקו אמצע אחורי, במרחק 3 ס"מ מפסגת הקודקוד וכ-1.5 ס"מ מקו האמצע האחורי, נמצא פצע קרע אנכי פעור, מעט קשתי, באורך כ-3.2 ס"מ, עם הקמירות מופנית שמאלה ובקרקעית (בעומק עד כ-0.5 ס"מ). בנוסף, נראה מעט דימום בגוון אדמדם. כמו כן, בשכבה הפנימית של הקרקפת, בחופף לפצע הקרע הנ"ל, נמצא דימום זעיר בגוון אדום כהה. ברחמה של המנוחה נמצא עובר ממין נקבה, במשקל כ-350 גרם. בדמה של המנוחה נמצא חומר מסוג קרבוסיה מוגלובין, שהוא תוצר של בערה בלתי שלמה של חומר אורגני. בסיכום חוות הדעת נאמר, כי על סמך תוצאות הנתיחה, נגרם מותה של המנוחה מכוויות מדרגה 2-3, בכ-100% משטח הגוף, כאשר הימצאות פיח בקנה הנשימה וקרבוסיה מוגלובין בדם, מעידים על היותה בחיים בעת פריצת האש. לגבי הפצע בקרקפת נמצא, כי הוא נגרם מחבלה קהה ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה) אך לא גרם למוות, אם כי קיימת אפשרות שתרם למוות, במנגנון של איבוד הכרה ומניעת אפשרות להציל את עצמה. עוד נאמר, כי כמות הקרבוסיה מוגלובין בדמה של המנוחה, מעידה על אחת האפשרויות הבאות: היותה מעשנת כבדה או על שאיפת עשן זמן קצר מאוד לפני המוות.

הפגיעות בנ.מ. (ילידת 2001)

19. על פי סיכום המחלה (ת/6(א)) מיום 8.7.10, סבלה נ.מ. מכוויות בשתי הידיים מדרגה 2-3 בזרוע, באמה ובגב כפות הידיים. בוצעה לגביה הטרייה, בניתוח בהרדמה מלאה, של אזורי הכוויות באמצעות שתלי עור שנלקחו מירך שמאל, והיא שוחררה במצב כללי טוב להמשך טיפול ומעקב.

הפגיעות במ.נ. (יליד 2002)

20. על פי סיכום המחלה (ת/6(ב)) מיום 8.7.10, הגיע הילד מ.נ. ליחידת הטראומה לאחר שנכווה מאש חיה בביתו והונשם על ידי מד"א, לצורך הגנה על דרכי האוויר. בקבלתו, נמצאו כוויות ידיים עמוקות בגב כף היד בשני הצדדים וכן כוויות באצבעות עד לגובה 1P בכל האצבעות. לאחר שהוסדרה נשימתו באמצעות אינהלציה, הוא נותח בהרדמה כללית, בוצעה בו הטרייה של אזורי הכוויות בכפות הידיים, באמצעות שתלי עור שנלקחו מירך שמאל, הוא שוחרר במצב כללי טוב להמשך טיפול ומעקב.

הפגיעות בנ.ח. (ילידת 2005)

21. על פי סיכום המחלה (ת/6(ג)) מיום 8.7.10, הגיעה נ.ח. לחדר המיון בבית חולים הדסה ביום 11.6.10, כשהיא מעורפלת הכרה עם סימני בצקת בדרכי האוויר העליונות, סימני פיח על גפיה וכוויות מדרגה 1 על כפות ידיה. היא הועברה לטיפול בתא לחץ בבית החולים אסף הרופא, שם בוצעו בה שלושה טיפולים להסדרת נשימתה. הכוויות בכפות ידיה וכן הכוויות המינימאליות על לחייה, טופלו בייעוץ עם פלסטיקאי במשחה, והיא שוחררה מבית החולים להמשך מעקב וטיפול.

הפגיעות בח.נ. (ילידת 2006)

22. על פי סיכום המחלה (ת/6(ד)) מיום 8.7.10, הגיעה ח.נ. לחדר המיון ביום 11.6.10 עם הכרה מעורפלת וסימני בצקת בדרכי האוויר העליונות, והועברה לבית החולים אסף הרופא, שם עברה שלושה טיפולים בתא לחץ. לאחר שעברה אשפוז נוסף בבית החולים הדסה, משיקולים סוציאליים, השתחררה במצב כללי טוב ויציב, בתיאום עם שירותי הרווחה.

הפגיעות בא.נ. (יליד 2007)

23. על פי סיכום ביניים (ת/6(ה)) מיום 21.6.10 של בית החולים שיבא בתל השומר, אושפז א.נ. במצב קשה עם כוויות בדרגה 3 בגפיים העליונות, בזרועות, באמות, בגפיים התחתונות, בשוקיים ובירכיים וכן עם כוויה בדרגה 2 עד 3 על פניו. על פי דו"ח הביניים, תוכנן לו ניתוח השתלה ראשון וקיים צפי למספר רב של ניתוחים, באשפוז ממושך, במחלקה לטיפול נמרץ. יצוין כי לא הוגש תיעוד לגבי המשך הטיפול בילד ולגבי מצבו כיום.

עדויות הכבאים ועדים אחרים לאירוע

עדותו של ראש צוות הכבאות - מוסא תותח

24. מוסא תותח (להלן: "תותח") שימש כמפקד כיבוי ביום האירוע. בהודעתו במשטרה (ת/25) שהוגשה חלף עדותו בחקירה הראשית, מסר, כי איש צוות הכיבוי, בשם עותמאן בדירי, נכנס לדירה עם בלון חמצן וחילץ את אחת הבנות והמנוחה שהיו ללא הכרה. לדבריו, דיווח והזמין למקום את מפקד התחנה, כי היה חשד לפלילים. בנוסף לדבריו, היו בדירה שני מוקדי בעירה שלוו בריח חזק של בנזין. הוא ניסה לאתר את מקור ריח הבנזין ומצא במטבח, ליד בלון הגז, ג'ריקן שבתוכו היה דלק. לדבריו, הוא הבחין בברז הגז שהיה פתוח וסגר אותו. בעדותו בבית-המשפט הוסיף, כי גם כפתורי הכיריים היו פתוחים וגם ברז הגז (שם, עמ' 81, ש' 18-23). ג'ריקן הבנזין אותו מצא היה שלם והכיל בנזין, אך הוא אינו יכול להעריך באיזו כמות, אף כי לא היה מלא. לדבריו, הג'ריקן היה ללא מכסה והוא לא ראה ולא חיפש את המכסה ואיננו יודע אם המכסה נמצא ליד המנוחה (שם, עמ' 81 ש' 24 – עמ' 83 ש' 21). העד אישר, כי הוציא את הג'ריקן שצבעו צהוב למרפסת, שבה לא היה מוקד אש, כשהוא שלם לגמרי, ואינו יודע מי לקח אותו משם. זאת, בניגוד לתמונות שהוצגו לו, בהן נראה הג'ריקן מעוך עד התחתית.

עדותו של כבאי תחנת אגוז – עותמאן בדירי

25. הודעותיו של עותמאן בדירי (להלן: "עותמאן"), כבאי בתחנת אגוז שהגיע לזירת האירוע, הוגשו חלף עדותו בחקירה ראשית כת\25 ות\26. בהודעתו ת/25 מיום 11.6.10 (שסומנה בטעות בעת הגשת תיק המוצגים במספר זהה למספר הודעתו של תותח) מסר, כי בעת שנכנס לדירה, הבחין במוקד אש בחדר השינה בו שכבה המנוחה, ותיאר זאת כך: "הגופה קטנה שהייתה מוטלת על הרצפה בתוך חדר השינה ועל ידה גופה נוספת של אישה שוכבת על הגב על רצפת החדר כאשר הרגליים שלה לכיוון החלון הצפוני בחדר והראש שלה כלפי המיטה. הבחנתי בכתמי דם על הראש שלה אחורה וכן הבחנתי בכתמי דם על אותו חלון צפוני." (שם, ש' 6-10). עותמאן ציין, כי עבודתו התמקדה בחדר בו הייתה המנוחה, שם הייתה אש על המיטה. הוא כיבה את האש, העשן השתחרר ואז זיהה את הגופה (פרוטוקול, עמ' 91, ש' 12-16). עותמאן ציין, כי אינו זוכר כעת תיאור של המנוחה, כיצד נכוותה והיכן נכוותה וכן אינו זוכר תיאור של בגדיה. בעדותו מסר עותמאן, כי ראה את הג'ריקן הצהוב במטבח, אך הוא אינו זוכר את גודלו.

עדותו של השכן - סמי עוקא

26. הודעתו במשטרה של סמי עוקא (להלן : "סמי") הוגשה בהסכמה, וסומנה ת\28. סמי מתגורר בקומה העליונה בבניין הדירות בו ממוקמת הדירה. לדבריו, ביום האירוע בשעות הבוקר, שעה 6:00 לערך, שמע: "צעקות הצילו, הצילו תעזרו לי... ושמענו פיצוץ חזק ... מהחלון ראינו הרבה אנשים" (שם, ש' 3-5). בעדותו בחקירה ראשית הוסיף, כי סדר הדברים היה לערך כך: "היה חמישה לשש בבוקר, שמענו את כל הצעקות של האישה הזאת שהייתה צועקת כמה דקות אחרי שני דקות שלוש דקות אחרי שמענו הפיצוץ רעש של הפיצוץ. כ"ה סגל: מה היא צעקה מה היא אמרה? ת: תעזרו לי להציל אותי והיא אמרה את זה פעמיים" (פרוטוקול, עמ' 99, ש' 11-16). לדברי סמי, אותה אישה השתמשה במילה הערבית "סעדוני". בחקירה נגדית אישר, כי אינו יודע לזהות מהיכן הגיע הקול, מאחר שלדבריו לא ראה את מי שצעקה, אלא רק שמע את קולה. עוד לדבריו, אין לו קשר עם משפחת הנאשם והוא אינו מכיר אותם כלל.

עדותו של נעמן עשור

27. הודעתו במשטרה של נעמן עשור (להלן :"נעמן") הוגשה וסומנה ת\29. נעמן הינו חברם של הנאשם ושל אחיו של הנאשם חמיס. לדבריו, קיימת ביניהם הכרות חברית טובה מזה 10 שנים. על השריפה בדירה נודע לו מחמיס, שהתקשר אליו ביום האירוע, וביקש ממנו לנסוע לבית חולים הדסה על מנת להודיע לנאשם על מות אשתו, ואכן כך עשה. לדבריו, כשהודיע על כך לנאשם "הוא בכה". בהודעתו במשטרה אמר נעמן, כי לידיעתו הנאשם לא חייב כסף לאיש. עוד אמר, כי אינו מכיר אדם בשם מוחמד עוואג'נה (להלן: "עוואג'נה"), אינו יודע מי הוא ולא ידוע לו על סכסוך שיש לנאשם עמו. בעדותו בבית-המשפט (פרוטוקול, עמ' 103) בחקירה נגדית, העיד נעמן שהנאשם לא שיתף אותו בענייניו האישיים לגבי חובותיו הכספים, או לגבי סכסוכים שיש לו עם אנשים.

עדויות אחיו של הנאשם

אחיו של הנאשם - חמיס נימר

28. הודעתו של חמיס נימר (להלן: "חמיס") במשטרה (ת/24) הוגשה חלף חקירתו הראשית. לדבריו בהודעה, הוא גר בבנין מגורים משותף יחד עם הנאשם ומתגורר בקומה מעליו. עוד לדבריו, ביום האירוע בסביבות השעה 05:40 – 05:45 שמע קול פיצוץ חזק מלווה בצעקות, יצא למרפסת ביתו וראה עשן שחור יוצא מחדר השינה של הנאשם, "שמעתי את הקול של רנדה-אשתו של איהב צועקת הצילו, הצילו, אנחנו נשרפים" (שם, ש' 12-14). לדבריו, הוא רץ לכיוון בית הנאשם על מנת לנסות לעזור, נכנס לכניסה הנפרדת של הבית, אך לא יכול היה להיכנס לבית, "כי היה עשן שחור והיה חום חזק בגלל השריפה והיו הרבה אנשים שלא הכרתי" (שם, ש' 18-19). לדבריו, הגיעו עשרות אנשים למקום, הוא התקשר לאחיו חסן שגר בענתה והודיע לו שביתו של הנאשם נשרף, ולאחר מכן, אדם שהיה במקום ביקש ממנו את הפלאפון כדי להתקשר למכבי האש. בנוסף, דאג להזעקתם של אחיו ראזי ואחיו טלאל. בסמוך לשעה 06:00-06:05 ראה את הנאשם כשהוא מגיע מהכביש שמוביל לכניסה לבית. הנאשם הגיע בריצה לכניסה החיצונית לבית שלו ושאל מה קרה? מה קרה? חמיס אמר לו שביתו נשרף ושלא יפחד (שם, ש' 24-27). הנאשם ניסה לעלות במדרגות החיצוניות של הבית אך לא הצליח להכנס אליו כי "היה עשן ואש, העד חמיס ועוד אנשים ניסו לדחוף אותו לאחור, הנאשם ניסה לדחוף את הדלת של הבית אבל לא הצליח, האנשים הביאו ברזל גדול או עץ על מנת לפרוץ את הדלת אך גם הם לא הצליחו לפתוח אותה" (שם, ש' 28-30). בהמשך עדותו חזר העד על כך שהנאשם ניסה מספר פעמים לפרוץ את הדלת, כדי להכנס לבית יחד עם עוד אנשים, אך הם לא הצליחו כי הדלת היתה סגורה. חמיס ציין, כי דלת הבית היא מעץ מלא והיא היתה נעולה.

29. לדבריו של חמיס, ייתכן שהיה מפתח בפנים ויכול להיות שהנאשם לא שם לב לכך ולא חשב לפתוח את הדלת במפתח, כי היה במצב קשה (שם, ש' 128-131). לאחר שהעד חמיס הסביר לנקהלים במקום את מבנה הבית, חלק מהאנשים נכנסו דרך המרפסת, חתכו צינור מים וכיבו את האש, אולם גם לאחר הכיבוי נותר " עשן חזק". לאחר שדלת הבית נפתחה, באופן שאינו ידוע לעד, הוא ראה שהוציאו את הילדים וראה את הנאשם נכנס לבית, מפנה את הילדים וצועק שאשתו עדיין בפנים (שם, ש' 33-37). לדבריו, הנאשם הוציא את הבן א.נ. ומסר אותו לידיו ואז "ראיתי שכולם שחורים כמו מתים". כמו כן, ראה את מ.נ. פותח את עיניו ואח"כ סוגר אותם. עוד לדבריו, הבן א.נ. היה כולו שרוף בפניו הוא ציין, כי הילד ישן עם אמו באותו חדר ואח"כ הבחין בכל הילדים כשהם שרופים וכן במנוחה, כשהאנשים והנאשם הורידו אותה בסוף האירוע וכיסו אותה בסדינים ובשמיכות (שם, ש' 38-41). לדבריו, לקח את הנאשם, ומשך אותו כדי לשטוף את פניו, לדבריו פחד שהנאשם יפגע בעצמו או יתאבד כיוון שהיה במצב של היסטריה נחנק מעשן. לאחר ששטף את ידיו ופניו, נסע לבית החולים. חמיס נשאל באופן ספציפי אם ראה דבר מה בידו של הנאשם שעה שהגיע למקום והשיב חד משמעית "לא" (שם, ש' 66-67).

30. בחקירתו הנגדית, עמד העד על כך שדלת הדירה היתה נעולה בעת שהגיע אליה, אך הסתייג מדברים שאמר בהודעתו במשטרה, לגבי אפשרות להימצאותו של מפתח בתוך דלת הדירה מבפנים, והשיב כי לא ראה זאת כי היה בחוץ. באשר לאפשרות שדלת הדירה נפרצה, השיב: "כן. יכול להיות שפרצו את זה, או מישהו פתח מבפנים אחרי שאנשים נכנסו מהמרפסת" (פרוטוקול, עמ' 26, ש' 6-7). והבהיר, "אני אמרתי אני חושב, יכול להיות שהיה בפנים מפתח למה אנשים נכנסו מהמרפסת פתחו את הדלתות, אחרי זה ראינו שזה היה פתוח" (שם, עמ' 25 ש' 26-27). חמיס נשאל גם לגבי דבריו בהודעה, לפיהם לא ראה אם הנאשם החזיק משהו בידו בעת שהגיע למקום, והשיב: "אמרתי לא שמתי לב. הוא לא היה איתי. לא שמתי לב אם יש משהו ביד או לא" (שם, עמ' 27 ש' 24-28).

אחיו של הנאשם - ראזי

31. בעדותו בחקירה הראשית סיפר ראזי נימר (להלן: "ראזי") כי ביום האירוע היה בביתו, כאשר הגיע אליו בנו של אחיו חמיס ששמו אחמד (להלן: "אחמד"), המתגורר באותו בניין וסיפר לו על השריפה והוא ניגש לביתו של הנאשם. לדבריו, ברגע שהגיע סמוך לכניסה לבית נמסר לידיו בנו של הנאשם מ.נ. כשהוא שרוף או כשהיו לו כוויות. הוא נסע למחסום, שם עצרו אותו חיילים ונתנו לילד חמצן, עד שהגיע אמבולנס לפנות אותו. חברו של ראזי, חאג' עבד התקשר אליו כשהיה באמבולנס, וכשראזי סיפר לו היכן הוא נמצא, הוא הגיע אליו יחד עם הנאשם אשר עלה לאמבולנס ונסע עם בנו לבית החולים (פרוטוקול, עמ' 104, ש' 16- 105). ראזי סיפר כי בערב שלפני האירוע, בדרכו הביתה מן העבודה הוזמן לביתו של הנאשם, יחד עם בנו, כדי לסעוד עם הנאשם ואשתו. לאחר מכן חזר לביתו, כי היו לו אורחים, אך בסביבות השעה 20:00 התקשר אליו חאג' עבד מהטלפון של הנאשם, והזמינו לבוא לביתו כדי לאכול מאכל בשם "מקלובה". לאחר שאכלו יחד ושתו שתייה קרה, עזב ראזי את המקום והנאשם המשיך לשהות שם. ראזי התקשר לנאשם מאוחר יותר, והאחרון אמר לו, לדבריו, שהוא בדרכו לעזוב את ביתו של חאג' עבד. מאוחר יותר בשעה 02:00 לערך, התקשר ראזי לנאשם והזכיר לו שהוא אמור למסור לו סכום של 500 ₪, והשניים סיכמו כי אשתו של הנאשם תוציא את הכסף מן הבנק בבוקר.

32. במהלך חקירתו הראשית של ראזי הוא עומת על ידי התובע עם דברים שמסר בחקירותיו במשטרה (ת/30 ו-ת/31), לגבי ג'ריקן הבנזין. ראזי נשאל על ידי התובע, כמה פעמים מאז שהנאשם גר בדירה שהוצתה, הוא מילא ג'ריקן בנזין והביא אותו הביתה. ראזי השיב שאינו יודע, משום שאינו מתגורר אצלו. בנקודה זו הקשה עליו התובע אם איננו יודע שאחיו הביא ג'ריקן הביתה, או שהוא יודע בצורה פוזיטיבית שהוא לא הביא ג'ריקן כזה. ראזי השיב: "אני לא יודע בכלל ואני יודע שלא" ובהמשך "אני לא יודע כלום", "אני אישית לא יודע בכלל" (שם, עמ' 108, ש' 5-10). לאחר שראזי טען, כי אינו זוכר מה היו תשובותיו במשטרה בנקודה זו, ביקש תחילה התובע להגיש את הודעותיו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (שם, עמ' 109, ש' 21-29). אולם, לאחר התערבותו של בית-המשפט, חזר בו התובע מכוונה זו והמשיך בחקירה ראשית רגילה, ואילו הסנגור הסכים להגשת ההודעות, ת/30, ת/31 ו-ת/32, כראייה לאמיתות תוכנן (שם, עמ' 111, ש' 16-19). ראזי אישר בהמשך עדותו את דבריו ב-ת/30, כי הנאשם לא היה זקוק לבנזין בביתו וכי לא היה בבעלותו רכב. הוא גם הסביר את דבריו באותה הודעה, בשורה 99, "אם הוא מילא בנזין שאלוהים לא יחזיר אותו" באומרו "אני אמרתי אם הוא עשה את זה אנחנו לא רוצים ושאלוהים יעזור לו. אבל אנחנו יודעים שהוא לא עשה את זה" (פרוטוקול, עמ' 110, ש' 21-22). בחקירתו הנגדית, טען ראזי במענה לשאלות הסנגור, כי תשובותיו בחקירה, לגבי אי היזקקותו של הנאשם לג'ריקן, הוצאו מהקשרם "לא כל השאלות ששאלו אותנו רשמו על דפי הנייר. היו פונים אלינו בהרבה שאלות ולא היו רושמים אותם..." (פרוטוקול, עמ' 114, ש' 1-5). בתשובה לשאלת אב בית הדין, השיב העד, כי להבנתו, החוקרים קשרו את השאלות שהופנו אליו בנוגע לג'ריקן לטענה שהנאשם מילא את אותו ג'ריקן כדי לשרוף את הבית (שם, עמ' 117, ש' 28-32).

33. הודעותיו של ראזי במשטרה הוגשו בהסכמה, במסגרת חקירתו הראשית. יצוין, כי ראזי נחקר תחת אזהרה כחשוד בקשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש הליכי משפט. זאת, לאחר שנחשד בכך שהורה לאחיו, חסן, לשתוק. בהתייחסו ליחסי הנאשם עם המנוחה, באותן הודעות, מסר כי לידיעתו לנאשם אין סכסוך עם המנוחה "המצב שלו טוב, טוב בבית". עם זאת ציין, כי כשנה וחצי לפני האירוע התעוררו בעיות בין הנאשם לבין אשתו "והיא הלכה להורים שלה, ואני ואח שלי חמיס שגר לידו החזרנו אותה" (ת/30 ש' 61-62). בהודעתו, ת/31, הרחיב ראזי לגבי פרטי הסכסוך בין הנאשם למנוחה, אשר נבע, לדבריו, מטענתו של הנאשם כלפי המנוחה שאין אוכל בבית. בעקבות אותו ויכוח, עזבה המנוחה את הבית והלכה לבית הוריה ולאחר כשעה, הוא ואחיו חמיס החזירו אותה הביתה (שם, ש' 27-29). אף על פי כן, הגדיר את יחסי המנוחה עם הנאשם כי "היו בסדר" (שם, ש' 31).

34. ראזי ציין בהודעותיו במשטרה, כי הוא חושד בשלושה אנשים שעשויים להיות אחראים להצתה: אחמד עצפור המכונה "רמבו", המתגורר באותו בית דירות של הנאשם. זאת, משום שאחיינו אחמד, בנו של אחיו חמיס, סיפר לו שבעבר, במועד שאינו ידוע לו, "רמבו" הרביץ לבנו של הנאשם והנאשם בתגובה הרביץ לאותו "רמבו"; מ.נ. ג'מאל בעראני, שגר בסמיכות לנאשם ושהוא חברו של "רמבו"; אבו עודאי, בעל אטליז, בסמיכות לביתו של הנאשם. לדבריו, הוא חושד באבו עודאי משום שאחיינו אחמד, בן אחיו חמיס, סיפר לו שאבו עודאי שאל את אחיינו אחמד מדוע הגיעו מכבי אש, וכשסיפר לו אחמד על השריפה בבית הנאשם הגיב אבו עודאי באופן ספונטאני ומבלי שנשאל על כך, כי חזר מחברון בשעה 00:00 בלילה שלפני כן, ולכן ישן ולא הרגיש מה קרה (ת/30, ש' 81-95).

35. בת/31 חזר ראזי על פירוט אותן חשדות (ש' 8-21), אף כי ציין, כשנשאל לגבי סכסוכים בין הנאשם ומשפחתו לבין אחרים, "לפי מה שידוע לי אין לו בעיות" (שם, ש' 7). באותה הודעה גם הרחיב הנאשם לגבי מסכת היחסים שבין הנאשם לבין עוואג'נה, שבתיווכו רכש חדר שינה כמתנה לבן אחיו - ח'ליל. לפי תיאורו, לאחר אותה רכישה, קישר את הנאשם עם עוואג'נה, מאחר שהנאשם היה מעוניין לרכוש מעוואג'נה שני ארונות וסלון לדירתו. לדבריו, הוא נסע עם הנאשם ונעמן לעוואג'נה ליריחו, שם שילמו לו 2,500 ₪ עבור הרכישה, אולם עוואג'נה לא סיפק את הסחורה. לאחר כחודש או חודשיים הוא שב ונסע עם הנאשם ונעמן ליריחו, לבית אביו של עוואג'נה, שהבטיח להם כי העניין יסודר, אך לא כך קרה. לאחר שבוע, שוחח הנאשם עם עוואג'נה בפלאפון ודרש ממנו עוד כסף, על אף ההסכם המוקדם שהיה ביניהם. ראזי והנאשם נסעו שוב ליריחו, כאשר אז דרש עוואג'נה סכום של 3,800 ₪. אולם, לאחר שגם נעמן התערב בעניין, בסופו של דבר הם לא הגיעו לכלל הסכם, עוואג'נה לא סיפק את הסחורה וראזי הסתכסך עמו ולא שוחח עמו שוב לאחר מכן (שם, ש' 49-72).

אמרות הילדים

36. לבית-המשפט הוצגו שלוש קבוצות של אמרות, מפיהן של חלק מילדי הנאשם והמנוחה, שנכחו בבית בעת ההצתה ומהן מבקשת המאשימה ללמוד על הקשר שבין הנאשם לבין ההצתה: האחת, דברים ששמעה, לפי הנטען, סבתם של הילדים (אמה של המנוחה), הגב' חדיג'ה חסן סלים, בבית החולים מפי שניים מהילדים: הבת נ.מ. והבן מ.נ.; השנייה, דברים ששמעה המטפלת מונא חאלף מפי הילדה נ.מ. ודברים ששמעה האחות היבא ליאון שנכחה באותה שיחה, מפי אותה ילדה; השלישית, הודעות הילדים נ.מ., מ.נ. וח.נ. בפני חוקר הילדים.

עדות הסבתא

37. בעדותה סיפרה הסבתא, אמה של המנוחה, גב' חדיג'ה חסן סלים (להלן: "הסבתא"), כי ביום האירוע היא הייתה בביתה כאשר נודע לה באמצעות בנה, ראמי, על הדליקה שפרצה בבית המנוחה. היא הגיעה לבית וראתה שם התקהלות של אנשים, מפיהם נאמר לה שלמנוחה ולילדים לא קרה דבר, אך הם נלקחו לבית החולים. אולם, בבית החולים הדסה הר הצופים, אליו הגיעה, התבשרה על מות בתה ועל כך שהילדים נלקחו לבתי חולים אחרים. לאחר שהיא ובעלה הביעו רצון לבקר את הילדים, נכדיהם, התקשרו אליהם מהרווחה ותואם ביקור אצל הילדים בבית החולים הדסה עין כרם. לפי תיאורה, באותו ביקור: "ושם הילדים היו מדברים ומתווכחים בניהם ואני הקשבתי לדיבורים שלהם, נ.מ. סיפרה ואמרה שאבא הביא גז, נפט והוא שם את זה במטבח. מ.נ. אמר: לא. אבא הביא ג'ריקן והוא שם את זה במרפסת ואנחנו התעוררנו לצעקות של אימא ... היא צעקה יא איהב, יא איהב" (פרוטוקול, עמ' 138, ש' 8-18). העדה הוסיפה, כי סמוך למועד עדותה בבית-המשפט, בני משפחתו של הנאשם, אחיו, בני דודיו ובניהם הציקו לה ואיימו עליה (שם, עמ' 138, ש' 21, עמ' 139, ש' 20). בחקירתה הנגדית מסרה העדה, כי השיחה עם הילדים, התרחשה כשבוע לאחר פטירת האם. מיד לאחר מכן, דיווחה על תוכן השיחה לרשויות הרווחה, לעובדת הרווחה רשיא, ובתאריך ה-28.6.10 הוזמנה למסור הודעה במשטרה. העדה הכחישה בתוקף, כי היא מבקרת את הילדים בבית החולים ואומרת להם שוב ושוב שאביהם, הנאשם, הצית את הבית. עוד טענה, כי הדברים נאמרו ביוזמת הילדים וללא הכוונה או עידוד מצידה.

דברי הילדים שנמסרו למטפלות היבא ליאון ומונא אבו-חאלף

38. העדה מונא אבו-חאלף (להלן: "מונא"), בהכשרתה עובדת סוציאלית מזה כ-15 שנה, באה להשגיח על הילדים בבית החולים, על פי בקשת מנהלת לשכת הרווחה באזור מגורי המשפחה. עדותה בבית-המשפט ניתנה מתוך זיכרונה ולא מתוך תיעוד בכתב שהתבצע בזמן אמת, אך לדבריה, עדכנה בזמן אמת את מנהלת לשכת הרווחה נאסרין. העדה היבא ליאון (להלן: "היבא") היא האחות שטיפלה בילדים נ.מ. ומ.נ. במסגרת תפקידה השוטף, כחלק ממערך הצוות הסיעודי במחלקת כירורגית ילדים. במסגרת תפקידה העניקה לילדים טיפול סיעודי בהתאם לפגיעתם, טיפול בכוויות ומתן טיפול תרופתי להרגעה.

39. בהחלטה עקרונית מיום 4.9.11, שניתנה בעקבות בקשת ההגנה למנוע את העדת העדות קבענו, כי אמרות הילדים שנמסרו לאותן עדות ואשר לגבי תוכנן נקראו להעיד, נופלות בגדר החריג הקבוע בסעיף 4 לחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) התשט"ו-1955. לפיכך קבענו, כי עדויות אלו מצויות בגדריו של החריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה, אף כי יש לתת להן משקל מתאים בהתאם למכלול נסיבות העניין ובשים לב לכך, שאין מדובר בחוקר ילדים מקצועי האמון על חקירה אובייקטיבית ו"נקייה" ככל האפשר (פסקה 8 להחלטה).

40. העדה מונא סיפרה על שתי שיחות נפרדות שהיו לה עם הילדה נ.מ.. לגבי השיחה הראשונה, שתועדה בהודעתה ת/37 מיום 23.6.10, סיפרה, כי באחת הפעמים, בעת החלפת החבישה לנ.מ., שעה שהיו במקלחת והילדה סירבה להחליף את החבישה, היא פנתה לילדה ואמרה לה: "שכנראה שאת הדלקת הצתת את הגפרור ואת שרפת את הבית" (פרוטוקול, עמ' 151, ש' 22-23). נ.מ. הגיבה בצעקות ובתנועות ידיים: "והיא אמרה: זה לא אני. זה אבא שהביא את הנפט....ושרף את הבית" (פרוטוקול, עמ' 152, ש' 4-10). מנגד, מ.נ. שנכח במקום, הגיב על הדברים, ואמר: "זה לא אבא" (שם, ש' 15). יצוין, כי על פי המועד שמסרה העדה בחקירתה במשטרה, השיחה התקיימה ביום 22.6.10, אף כי לא ערכה לגביה תרשומת. העדה תיארה שיחה נוספת, שנייה במספר, עם נ.מ., עליה דיווחה בהודעתה ת/38 מיום 28.6.10. אותה שיחה התקיימה ביום 27.6.10. לדברי העדה, שאלה את נ.מ. באותה שיחה: "אבא שלך הוא זה ששרף את הבית?" והילדה ענתה: "הוא והחבר שלו אבו וואדיע". בהמשך, תיארה העדה את השיחה כך: "שאלתי אותה: כשאבא שלך שרף את הבית, האם מישהו מהדודים שלך היה איתו, אז נ.מ. מיד ענתה לי שלא. חבר שלו שהיה איתו כששרף את הבית שמו אבו וודיע ואבא שלי הביא את הסולר" (שם, ש' 30-33). לדברי העדה, לאחר שהשכיבה את נ.מ. לישון, ניגשה לחדרו של מ.נ. שהיה בסמוך, ושאלה אותו: "אבא שלך הוא שהביא את הסולר?" ומ.נ. ענה לה: "כן אבא שלי הביא את הסולר אך החביא אותו במטבח". העדה הסבירה בת/38 כי הפנתה לנ.מ. את השאלה משום ששכנה שהיא קרובת משפחה של המנוחה, אמרה לה ששמעה כי הנאשם ואחיו הם אלו ששרפו את הבית. יצוין, כי העדה אישרה שקיבלה הוראות חד משמעיות מאגף הרווחה, שטיפל בילדים, שלא לשאול את הילדים שום שאלה וכי ננזפה על ידי הממונים עליה, לאחר שדיווחה להם על השאלות שהפנתה לנ.מ. (פרוטוקול, עמ' 156).

41. האחות היבא בעדותה סיפרה, כי הייתה עדת שמיעה לשיחה הראשונה של מונא עם נ.מ.. לדבריה, באחד הטיפולים בכוויותיה של נ.מ. שביצעו היא ומונא, הילדה החלה לצעוק ולבכות באופן שלא נהגה בו קודם לכן. בתגובה שאלו שתיהן את הילדה כיצד נכוותה והיא לא הגיבה, ומונא "נראה לי שהרגיזה את הילדה ואמרה לה את שיחקת באש ולכן נכווית.ואז הילדה התעצבנה והגיבה אני לא ילדה קטנה אני לא שיחקתי באש ... אבא שלי כאילו זרק... אבא שלי ששפך את הדלק" (פרוטוקול, עמ' 165, ש' 18-24). דברים אלה תועדו במזכר ת/46 שתעדה העדה ביום 23.6.10, לגבי השיחה שהתקיימה ביום 22.6.10. העדה גם תיעדה, לדבריה, דברים ב"קרדקס" שהוא מסמך רפואי של הצוות הסיעודי, המתעד בכתב מצבים חריגים של מטופל בסיום כל משמרת במחלקה.

האמרות בפני חוקר הילדים

42. הילדה נ.מ. בת 8.5 שנים, נחקרה פעמיים על ידי חוקר הילדים. החקירות תועדו בהקלטה. בחקירתה הראשונה, ת/40, מיום 17.6.10, מסרה הילדה כי היא ואחיה מ.נ. ישנים בחדר אחד ואילו הבנות ח.נ. ונ.ח. והאח הקטן א.נ., ישנים יחד עם האם (עמ' 3, ש' 7-20). כשנשאלה איך ידעה שיש שריפה בבית, השיבה: "אבא" וכשנשאלה: "איך ידעת? מה אמר לך אבא?" השיבה: "אבא שם נפט" (שם, ש' 21-26). הילדה המשיכה ומסרה, כי האבא הביא ג'ריקן גדול בצבע צהוב אותו מילא בנפט וכי את הג'ריקן הניח "בחדר שלנו" (שם, עמ' 4, ש' 1-15). לדבריה, לאחר מכן אמר לילדים ללכת לישון ובעת שישנו "התפוצץ" הג'ריקן בחדר שלהם והיא נשרפה. הילדה הגיבה בשלילה לשאלה, האם לפני שהלכו לישון היו חילוקי דעות בין האבא והאימא. עוד לדבריה, בעת שהתפוצץ הג'ריקן, ישן האב עם האם והתינוק א.נ. בחדרו. לדבריה, לא ראתה את האם בבית בעת השריפה אך שמעה את קולה כשצעקה ולאחר מכן באו השכנים. הילדה השיבה בשלילה לשאלה, האם האב הוציא את הנפט מהג'ריקן, וכן לשאלה, האם "מישהו שפך משהו על הרצפה". לדבריה, האב הוא שאמר לילדים שבג'ריקן יש בנזין והוסיף, שאף אחד לא ייכנס לחדר והפיצוץ ארע כשמ.נ. נכנס להביא את המצעים שלו, בזמן שהיא ישנה (שם, עמ' 9 ש' 2-26). עוד לדבריה, האב נהג לסגור את דלת הבית בלילה. כמו כן, הוסיפה, כי היחסים בין ההורים היו רגילים וכי האב והאם לא רבו קודם לשריפה (שם, עמ' 10, ש' 5-25). בחקירה השנייה של הילדה מיום 23.6.10, ת/43(א), שתמלילה לא הוגש כראיה, נשאלה הילדה לגבי האמירה שייחסו לה האחות והמטפלת יום קודם לכן, לעניין אחריותו של האב לשריפה. הילדה הכחישה את הדברים וכן קיומו של סכסוך בין ההורים. לדבריה, "הייתי עם אמא וא.נ. בסלון שם הם ישנו ליד הטלוויזיה אח"כ הלכתי לישון אבא ישן גם וכשהייתי במיטה הג'ריקן הצהוב שהיה במטבח היה מלא גזולין התפוצץ ואמא התחילה לצעוק, אבא התעורר והתחיל לכבות את השריפה". באשר לג'ריקן אמרה נ.מ.: "אבא הביא יום קודם ואמר לה (לאמא) זה לחבר שלי מחר הוא יבוא לקחת אותו ואז היא צרחה עליו ואמרה לו יש לך ילדים בבית".

43. הבן מ.נ., בן 7 שנים, בחקירתו מיום 17.6.10, ת/41, אמר לחוקר הילדים כי השריפה התרחשה בזמן שהאב "יצא להביא לנו ארוחת ערב" (עמ' 6 ש' 28), ולאחר מכן הבית עלה באש. דודו בא לכבות את הבית והביא אנשים שהשתתפו בכיבוי. אמו נפטרה בשריפה והאב נשאר בחיים. כשנשאל שוב לגבי מקום הימצאו של האב בעת קרות השריפה, אמר: "הוא היה במכולת" (עמ' 7 ש' 20). לדברי הילד, השריפה קרתה בשעה 20:00 בלילה. יצוין, כי תמליל השיחה רצוף קטעים בלתי ברורים וחלק ניכר מדו-השיח עם חוקר הילדים התנהל באופן שבו, הילד הנהן בראשו לחיוב או לחלופין צקצק בלשונו לאות שלילה, בתגובה לשאלות של החוקר. לדבריו, הוא ישן בחדר יחד עם שתי אחיותיו, נ.ח. וח.נ. ואילו האח א.נ. ישן עם האם. עוד לדבריו, הוא התעורר כששמע את אחיו בוכה וחשב שהוא הרטיב במכנסיו. לדבריו, אמו נתנה לו טלפון ואמרה לו ללחוץ על הכפתור האדום, הוא התקשר לאביו ואמר לו שהבית נשרף ואז אביו התחיל לצעוק. כאשר נשאל היכן הייתה אמו כשאמרה לו ללחוץ על הכפתור, השיב כי הייתה "במקום שלה... ישנה על המיטה". לדבריו, כששמע את אחיו צועק שמע גם את האם צועקת. עוד ציין, כי שמע את הטלפון של הבית מצלצל. כמו-כן, אמר לו אביו לפתוח את הדלת הראשית של הבית והוא פתח אותה ואז אביו והאנשים שהגיעו התחילו לכבות את השריפה והאב הוא שהוציא אותם מהבית. מ.נ. ציין שראה את אחיו א.נ. שרוף וכן את אמו שרופה ושוכבת על המיטה, כשהאם צועקת כל הזמן "א.נ. נשרף א.נ. נשרף". עוד ציין, כי הדלת הראשית של הבניין נעולה ובדרך כלל נועלים אותה בלילה. הילד הכחיש שראה ג'ריקן צהוב בבית וכן שלל אפשרות שההורים רבו ביניהם לפני השריפה (שם, עמ' 16 ש' 28, עמ' 17 ש' 22).

44. בהודעתו השנייה, ת/44א שנגבתה ביום 23.6.10, לאחר הדיווח על השיחה עם המטפלות, הכחיש מ.נ. את דברי אחותו נ.מ. לאחות ולמטפלת, שהאב שפך את הבנזין, ואמר ש"היא ישנה לא יודעת כלום ממה שהיה והיא סתם משקרת". מ.נ. חזר על גרסתו כי התעורר בעת השריפה למשמע הבכי של אחיו א.נ., הגיע לחדר בו ישנו אמו וא.נ. וראה אותם נשרפים. הוא התקשר לאביו ואמר לו להגיע מהר, האב הגיע, מ.נ. פתח לו את הדלת ואז הגיעו אנשים וכיבו את השריפה. בעניין הג'ריקן הצהוב, אמר הילד: "בוודאות זה היה במרפסת". עוד הוסיף, כי לא היו סכסוכים בין הוריו ומעולם לא חווה אלימות פיזית. בחקירה השלישית מיום 29.6.10, ת/44ב, מסר מ.נ. גרסה חדשה לפיה "אחרי שיצאתי מחדר הניתוח והתעוררתי מחומר ההרדמה, נזכרתי שאבא היה בבית כאשר השריפה התרחשה, הוא ישן קם והחל לכבות את השריפה". הילד הכחיש את גרסתו הקודמת, לפיה האב לא היה בבית בעת השריפה ודיבר איתו בטלפון, וטען שכאשר התעורר מהניתוח זה מה שזכר.

45. הילדה נ.ח. בת 4 שנים, מסרה בחקירתה המוקלטת, מיום 17.6.10, ת/42, כי ישנה בבית בעת שקרתה השריפה יחד עם אחותה חנין, האבא היה בעבודה והאמא הייתה ישנה. היא ציינה כי השריפה הייתה "בחוץ" והשיבה בשלילה לשאלה אם הוריה רבו לפני השריפה. עוד ציינה, כי דלת הבניין הייתה סגורה, אך היא איננה יודעת מי סגר אותה והוסיפה, כי לא ראתה את אביה לאחר השריפה.

46. באשר להערכת מהימנותה של נ.מ. ציין חוקר הילדים, בעקבות החקירה הראשונה, כי מאחר שהכחישה כל ידיעה על "החשד הנ"ל", ומאחר שהיא עצמה לא הייתה ערה למתרחש בתוך הבית "אין בידי הכלים המתאימים להערכת מהימנות דבריה". יצוין, כי לגבי ההודעה השנייה, נמנע חוקר הילדים מלצרף לה הערכת מהימנות. לגבי הודעתו הראשונה של מ.נ. ציין החוקר, כי מ.נ. סיפר את אשר חווה בעניין השריפה ויש בדבריו "הגיון ותוכן מתקבל על הדעת". כמו כן, תאר את הפרטים ועיגן אותם בקונטקסט סביבה וזמן מוגדרים ותאר אינטראקציות פיזיות ומילוליות במהלך האירוע. החוקר לא צרף הערכת מהימנות בכתב לגבי ההודעות הנוספות שמסר מ.נ.. גם לגבי עדותה של נ.ח. לא נמסרה הערכת מהימנות בכתב.

47. בעדותו של חוקר הילדים, סאלח יוסף (להלן: "החוקר") בבית-המשפט, מיום 20.9.11, אישר החוקר כי אסר את העדת הילדים בבית-המשפט, מאחר שהדבר עלול לפגוע בתהליך שיקומם ולגרום להם לנזק נפשי. החוקר העיד שפגש את נ.מ., מ.נ. ואת הסבתא כשבוע לאחר יום האירוע בבית חולים הדסה עין כרם והוסיף כי, מצבם היה קשה והם סבלו מכוויות נרחבות בגוף. עוד ציין, כי נפגש עם כל ילד בנפרד. באשר לנ.מ. שהיא הגדולה מבין הילדים, מסר החוקר כי נפגש איתה פעמיים, כאשר בפעם הראשונה כשבוע לאחר האירוע, גרסתה הייתה: "שהיא ישנה ותוך כדי הייתה שריפה והיא התעוררה בבית חולים והיא לא יודעת מה שהיה" (שם, עמ' 139 ש' 4-5). לעדותו, דבריה היו כוללניים וחסרו לו כלים כדי לבדוק את מהימנותה. המפגש השני התקיים כשבוע לאחר מכן, וזאת, בעקבות הדברים שמסרה על פי המדווח הילדה למטפלות לפיהם, האב הוא שגרם לשריפה. באותה חקירה טענה נ.מ. שהיא אינה יודעת כיצד קרה האירוע, אך סיפרה שראתה את הג'ריקן "מתפוצץ". עם זאת, לא כלל התיאור שלה "שאבא שלה לקח את הג'ריקן, את הבנזין או שמישהו לקח גפרור והצית. את שני הדברים האלה היא לא ראתה ומעולם לא אמרה" (שם, עמ' 142 ש' 25-27). עם זאת, עמדה על כך שהנאשם הוא שהביא את המיכל הצהוב הביתה, אף כי אינה יכולה להצביע על המועד בו קרה הדבר. כמו כן, ציינה את תגובתה הכועסת של האם כלפי האב: "מה אתה משוגע? איך אתה מביא דבר כזה הביתה? יש לך ילדים. זה יתפוצץ או שיקרה משהו ואז אמר לה שזה של חבר" (שם, עמ' 143 ש' 2-6).

48. הבן מ.נ. נחקר שלוש פעמים. זאת, בשל הפער בדברים שנאמרו בין שתי החקירות הראשונות, לעניין קיומו של הג'ריקן, וכן לאור הדברים שיוחסו לנ.מ. בשיחה עם המטפלות. החוקר ציין גם את העובדה, שבחקירה השלישית, הכחיש הילד את גרסתו הראשונה, לפיה האב לא נכח בבית בעת השריפה וכי הוא התקשר אליו כדי להזעיק אותו, וטען כי האב היה בבית בעת השריפה. החוקר גם ציין בעניין זה, כי נ.מ. טענה שהג'ריקן היה במטבח שעה שמ.נ. טען שהג'ריקן היה במרפסת. באשר לנ.ח., הבת הקטנה, ציין החוקר כי לאור גילה ותוכן עדותה, לא ניתן להסיק מאומה לגבי התרחשות האירוע. השורה התחתונה בדברי החוקר לגבי הערכת המהימנות של הילדים נ.מ. ומ.נ. הייתה, כי קיים קושי להעריך את מהימנותם וכי קביעת המהימנות לאור הנתונים שמסרו בחקירותיהם השונות, נתונים שבחלקם סותרים זה את זה, עשויה להצריך חקירה נוספת. כדבריו: "היה לי קושי בלהעריך את המהימנות של הילדים. לא היה לי כלים... לא היה לי פרטים מסוימים שרציתי לראות והם לא היו, לא היו אינטראקציות מלאות. אז כל הקריטריונים שאני מחפש בדבריו של הילד לא היו" (שם, עמ' 147 ש' 30 , עמ' 148 ש' 2).

ראיות ההגנה – גרסת הנאשם

49. העד היחיד מטעם ההגנה בבית-המשפט היה הנאשם. לדבריו, בבוקר האירוע בסביבות השעה 04:00-04:30 קם כרגיל ללכת לעבודה. לטענתו, המנוחה לא הרגישה טוב, הוא הכין לעצמו קפה, התקלח ולבש את בגדי העבודה שלו, ואז נתן לבנו א.נ. לשתות מיץ, לבקשתו, והילדים ביקשו ממנו לתת להם כסף כדי לקנות להם שוקולד. לדבריו, "ישבתי בבית עד חמש וחצי בבוקר ואז יצאתי לקנות בייגלה לילדים ובשבילי גם ארוחת בוקר לעבודה וחזרתי בסביבות שש, שש ועשר דקות לבית" (שם, עמ' 174, ש' 26-28). לדברי הנאשם, משך היעדרותו מן הבית היה "בערך חצי שעה" (שם, עמ' 177, ש' 20-22). לגבי המצרכים שרכש ומקום הרכישה, אמר הנאשם: "הלכתי לכביש הראשי והחניות לא עוד לא פתוחים כולם. הייתה בסטה של בייגלה וקניתי ממנה. וחזרתי הביתה כרגיל". כאשר עומת עם הטענה שבהודעתו ת/8(1) מיום 11.6.10 (ש' 32-34), טען שלצורך רכישת המצרכים הלך ל"מכולת ובמאפיה של אבו שושה" ולא לדוכן הבייגלה, ופירט שורה של מצרכים שרכש באותו מועד (פיתות בחמישה שקלים, קרטון חלב, ממתקים לילדים וקופסת חומוס), וכן עם גרסה בנוסח דומה שמסר בהודעתו ת/8(3) מיום 16.6.10 (ש' 14-17), השיב: "אני מבקש סליחה. אני טעיתי בעניין של אבו שושה. אני לא הלכתי אליו בבוקר היום" (שם, עמ' 180, ש' 8-9). לטענתו, כשחזר הביתה שמע צעקות ואז "ראיתי איזה בן אדם ליד הבית וחשדתי בו לפני כן ליד הבית,עבר במהירות.

ש-מי זה?

ת-ועליתי לבית זה מ.נ. עווג'ני שפעם, החבר של מ.נ. עווג'ני שאיים עלי פעם" (שם, עמ' 174, ש' 18-32).

50. באשר להתרחשות בתוך הדירה טען הנאשם, כי כאשר הגיע אליה כל השכנים היו בבית "והילדים היו צועקים ואשתי הייתה צועקת איהב תעזור לי! איהב תעזור לי! והילדים היו צועקים וקוראים לי" (שם, עמ' 175, ש' 4-6). הנאשם טען כי הוא ואחרים ניסו לשבור את דלת הכניסה של הבית, שברו את דלת המרפסת ונכנסו דרך המרפסת וגם שברו את הדלת הראשית. גרסת הנאשם לגבי החילוץ של הלכודים בדירה הייתה, שתחילה הוציא הוא עצמו את הבן מ.נ. ולאחר מכן את הבת נ.מ., לאחר מכן נכנסו אנשי מכבי האש שכיבו חלק מהאש. באותו שלב, הוא נכנס יחד עם בחורים צעירים פנימה, כאשר האש כבתה ופחת העשן. אחד הבחורים מסר לידיו את הבן אמין ואז "יצאתי מהבית והבאנו שמיכה וכיסיתי את אשתי בשמיכה והרמנו אותה אני והשכנים והוצאנו אותה לבחוץ" (שם, שם, ש' 20-22).

51. באשר לממצאים הנוגעים לברז הגז הפתוח בדירה טען הנאשם, כי הריח ריח של גז עוד ערב קודם לאירוע. הוא והמנוחה בדקו את מקור הריח ולא מצאו סיבה לכך. לגבי קבלת הג'ריקן הצהוב מהמכולת של אבו שושה ומילויו בנפט, טען הנאשם כי קיבל אותו ממאפיית אבו שושה ומילא אותו בנפט בעלות של 100 ₪, לצורך הדברת ג'וקים בביוב ובמיוחד במטבח ובשירותים: "ואת זה אני סיפרתי לבעל הדירה. אמרתי לו שאני שכרתי ממך את הדירה ויש לנו בעיה עם הביוב ועם הדברים האלו. ובמיוחד בשירותים הבעיה הזאת" (שם, עמ' 179, ש' 14-16). את הכחשתו בהודעה במשטרה ת/8(3), מיום 16.6.10, (ש' 79-83), כי רכש נפט שבו מילא את הג'ריקן, לבקשת אשתו, בגלל חשש מהפסקת אספקת המים, וכן את טענתו, כי הוא נועד לאגירת מים במצבים בהם אין אספקה סדירה, תלה הנאשם בזכות השתיקה המוקנית לו וכן בהתרשמותו שהחוקרים ממילא אינם נוטים להאמין לו ורואים בו את החשוד העיקרי בהצתה. "החוקר רצה לקחת הכול לטובתו ולא לטובתי... היו אומרים לי אתה שרפת את הבית.אתה עשית כך...היו אומרים לי דברים שאין דבר כזה מתאים למה שאומרים לי" (שם, עמ' 180, ש' 31-32, עמ' 181, ש' 1-8). הסבר אחר אותו נתן הנאשם היה, כי בעת שנעצר "לא הייתי במצב שיכול להבין מה הולך סביבי הדיבורים". (שם, עמ' 176, ש' 31-31).

52. ביחס ליריבות הנטענת בינו לבין מוחמד עוואג'נה, טען הנאשם בעדותו, כי אין לו הכרות אישית עם אותו עוואג'נה וכי היכרותו מבוססת על רכישת ארונות שנעשתה באמצעות ראזי ונעמן עשור. לדבריו, בעת רכישת הארונות, הוא נסע עם שניהם אל עוואג'נה ביריחו, הזמין את הארונות ובתמורה שילם מקדמה של 2,500 ₪. לאחר שבועיים ניסה ליצור קשר עם עוואג'נה ולברר מתי יסופקו הארונות, אך עוואג'נה התחמק. עוד לטענתו, יצר קשר עם אמו של עוואג'נה, אך למרות הניסיונות לאתר אותו, לא צלח הדבר בידו. בסופו של יום, פגש לדבריו את עוואג'נה במקרה בעזרייה בעת שהיה עסוק בספירת שטרות כסף. "משכתי את הכסף ממנו מהיד שלו. היו אנשים שם שהפרידו בינינו. אני לא מכיר אותם" (שם, עמ' 182, ש' 30-32). לדברי הנאשם הוא לקח מידו של עוואג'נה 2600 ₪ והחזיר לו 100 ₪, סכום שהיה מעבר לזה ששולם עבור הארונות. לאחר תקופה כלשהי, שהנאשם לא הגדירה, הגיע אליו, לדבריו, עוואג'נה בעת שערך קניות באזור "הבאסטות" של ענתות. לטענתו, עוואג'נה הגיח במהירות גבוהה ברכב, שהוא אינו יודע את סוגו ואינו בטוח מה צבעו, אך הוא חושב שהוא בצבע לבן ובעל לוחות רישוי פלסטינאיות. עוואג'נה תבע ממנו לטענתו, באיומים, שיחזיר לו את הכסף שלקח ממנו.

53. בחלוף כחודש, בעת שנסע במונית שירות לבקר את אחיו, נכנס לאותה מונית גם עוואג'נה, כאשר הצטרף אליו אדם נוסף. השניים התיישבו לשני צדדיו של הנאשם ואז, "האיש השני לא מחמד עוואג'נה תפס אותי מהצוואר שלי. שם לי אקדח בראש ואמר לי הכסף הזה לא של מחמד הכסף הזה הוא הכסף שלנו אנחנו ואם לא תחזיר לנו את הכסף אנחנו נשרוף לך את הלב שלך על הילדים שלך" (שם, עמ' 183, ש' 22-32). לדברי הנאשם, ביום אירוע השריפה ראה את אותו "האיש השני" שהוא "שחום העור" "(כ)שהוא רץ מהר". לדברי הנאשם, הוא לא סיפר על אירוע האיומים והצמדת האקדח במונית לאיש ולא התלונן עליו במשטרה, משום שלדבריו "רציתי לסגור את העניין ולהחזיר לו את הכסף אפילו אם זה על חשבוני" (שם, עמ' 201, ש' 7-8).

54. בחקירתו הנגדית טען הנאשם תחילה, שמלבד האירועים שציין לעיל ביחס לעוואג'נה ו"שחום העור" לא היו אירועים נוספים מצדו של עוואג'נה (פרוטוקול, עמ' 219, ש' 20-21). אולם בהמשך, בתשובה לשאלה נוספת של בא כוחו, הוסיף: "אני זוכר יום לפני,אירוע שאני זוכר שהאישה אמרה לי שבאו שהגיעו שניים. אני לא זכור לי אם זה היה ביום האירוע או יום לפני אשתי אמרה לי שהגיעו שניים וחיפשו אותי" (שם, עמ' 219, ש' 24-31). לטענתו, מי שראתה את ה"אנשים" בעת שהגיעו לביתו, הייתה בתו הבכורה נ.מ., אך הדיווח שלה היה רק לגבי "סתם בחורים", והיא לא מסרה תיאור של אדם שחור עור. הנאשם אישר בחקירתו הנגדית כי גרסתו הראשונה לגבי הסכסוך עם עוואג'נה ועם שחום העור, נמסרה רק בהודעתו הרביעית (ת/8(4) מיום 20.6.10), לאחר שכבר נחקר שלוש פעמים. לדבריו, מסר את אותה גרסה לעורך הדין, כשהתקיים דיון בעניינו בבית משפט השלום (18.6.10). עורך הדין אמר לו כי מדובר בעניין חשוב וביקש, בבית-המשפט, שלנאשם יתאפשר למסור את גרסתו בעניין. לדבריו, החוקרים לא גבו ממנו הודעה מיידית והדבר נעשה רק לאחר שעורך הדין ביקר אותו במעצר, ארבעה ימים אח"כ, והפנה את תשומת לב החוקרים לכך שלא נגבתה ממנו הודעה.

55. עוד נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית, על מערכת יחסים שלפי הנטען הייתה לו עם אישה נשואה מסוימת, ועל העובדה שבהודעתו (ת/8(3)), ומסר כי היחסים ביניהם היו של "ידידים, עובדים ביחד, צוחקים, אוכלים, מדברים ביחד ונותנת לי חיבוק מדי פעם אבל זהו". בנוסף, נשאל על העובדה שהתקיימה ביניהם תקשורת מסרונים (SMS) שבאחד מהם כונה על ידה "עומרי" (בערבית "גורלי" - מ.ה.). לדבריו, בניגוד לנאמר בהודעה, היא נתנה לו חיבוק רק פעם אחת, לאחר שחזר לעבודה אחרי ניתוח, וכי הציטוט מפיו בעניין המופיע בהודעה, איננו נכון.

תמצית סיכומי המאשימה

56. על פי עמדת המאשימה, ניתן להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו על סמך הראיות הנסיבתיות שהוצגו לפני בית-המשפט, גם ללא עדויות הילדים (ראו דברי התובע, עו"ד ויטמן, בעמ' 236, לפרוטוקול, ש' 20-21). יחד עם זאת ציין, כי לשיטתו ניתן להסתמך, בבחינת למעלה מן הצורך, לפחות על חלק מאותן עדויות ובעיקר על דבריה של נ.מ. לגבי נסיבות הבאת הג'ריקן הביתה על ידי הנאשם והוויכוח שניהל הנאשם בעניין זה עם המנוחה, וכן לגבי אמרתה בשיחה עם מונה, כשהוטח בה כי גרמה לשריפה בכך ששיחקה עם גפרורים: "אבא שלי שפך את הדלק". לטענת המאשימה, הראיות המרכזיות הקושרות את הנאשם לאירוע הצתה הינן: הראיות הפורנזיות לגבי הגורמים לדליקה; למות המנוחה ולפציעת הילדים; מילוי הג'ריקן והבאתו הביתה על ידי הנאשם, עובדה שהוכחשה על ידו עד לתחילת המשפט; הפרכת האליבי של הנאשם לגבי הליכתו למכולת לרכוש מצרכים; היעדר הסבר אמין מפי הנאשם לגבי הצורך בבנזין שבג'ריקן והפרכות הרבות שבהן נגוע ההסבר האלטרנטיבי שהציע, בדבר הסכסוך האלים עם עוואג'נה והאיש שחום העור שנלווה אליו, איש אשר לטענתו נראה על ידו בסמוך לבית כשחזר הביתה והבחין בשריפה. כמו כן, לעמדת המאשימה, אין כל בסיס לתרחיש האלטרנטיבי שהציעה ההגנה לפיו, המנוחה היא שגרמה להצתה משום שרצתה להתאבד. בנוסף, סבורה המאשימה, כי בשקרי הנאשם, שהם לשיטתה שקרים מהותיים, יש משום תוספת ראייתית מפלילה המצטרפת לראיות הנסיבתיות שהוצגו כנגד הנאשם. יחד עם זאת, אישר ב"כ המאשימה, כי לא נמצא מניע לרצח "במובן המובהק של המילה" וכי כל שניתן להצביע עליו, הוא סכסוך שהתרחש שנה לפני האירוע בין המנוחה לבין הנאשם, בגינו עזבה את הבית ונדרש שידול כדי להחזירה (ראו עמ' 7 לעיקרי הסיכומים בכתב שהגישה המאשימה).

תמצית סיכומי ההגנה

57. לעמדת ההגנה, קיימות שתי אפשרויות סבירות שניתן לייחס למארג הראיות הנסיבתיות שהציגה המאשימה: האחת, פגיעה עצמית על ידי המנוחה במסגרת התאבדות. השנייה, פגיעה בבני המשפחה על ידי אותו אדם שחום עור הקשור לעוואג'נה, שנראה ליד הבית. לטענת ב"כ הנאשם, גם המומחים מטעם המאשימה לא שללו אפשרות של תרחיש פגיעה עצמית ובנוסף, לא נשללה אפשרות שממצאי ממצאי החומר הדליק שנמצאו על גופו ובגדיו של הנאשם, נגרמו בעת שעזר בהוצאת בני משפחתו מן הבית תוך כדי כיבוי האש. ב"כ הנאשם ביקש מבית-המשפט לשקול מחדש את החלטתו בעניין קבילות עדויות המטפלות ולחלופין, ליחס להן משקל אפסי נוכח הזיהום הראייתי שבו לקו וחוסר יכולתו של חוקר הילדים להעריך את מהימנות גרסאות הילדים. ב"כ הנאשם טען כי, מכבישת גרסתו של הנאשם לגבי לקיחת הג'ריקן ומילויו בנפט יום לפני האירוע וכן משקריו לגבי המקום ממנו קנה מצרכים, לאחר שיצא מן הבית למקום האירוע, לא ניתן לבנות הרשעה ברצח. לטענתו, את הימנעותו של הנאשם מלאשר שהשיג מיוזמתו את הג'ריקן ומילא אותו בבנזין, ניתן לייחס למצב הבילבולי שבו היה נתון תוך כדי חקירתו ולנוכח העובדה שלתפיסתו, החוקרים "היו נעולים" כבר בראשית החקירה לגבי המסקנה שהוא זה שביצע את הרצח. לטענת ב"כ הנאשם, גם כבישת גרסתו לגבי חברו של עוואג'נה עד ליום 20.6.2010, נבעה ממצבו הבריאותי ומכך שהיה מטושטש וראשו "לא היה במקום", בעת החקירות שקדמו למועד זה. עוד טען ב"כ הנאשם, למחדלי חקירה ובהם, אבדן בגדי המנוחה, העובדה שהג'ריקן לא נבדק בטביעות אצבע, אי אימותם של הפרטים שמסר הילד מ.נ. לגבי הבקשה שהפנתה אליו אמו תוך כדי השריפה להתקשר לאב וכן העובדה שהמאשימה לא עשתה כל בדיקה ראויה בשמה, לנסות לאתר את עוואג'נה בדרכו לאתר את אותו "שחום העור". לפיכך ביקש ב"כ הנאשם, לזכות את הנאשם מחמת הספק.

ניתוח הראיות וההכרעה

58. אין חולק שלפנינו תיק המבוסס בעיקרו על ראיות נסיבתיות. לאחר הצגת הראיות הפורנזיות, לא נותרה מחלוקת ממשית לגבי העובדה שמותה של המנוחה ופציעתם של הילדים נגרמו כתוצאה מהצתה מכוונת של הדירה, שבוצעה על ידי שפיכת בנזין בשני מוקדים, בסלון ובחדר השינה והצתתו, כאשר בנזין נשפך גם על גופה של המנוחה. עוד ניתן לקבוע, על סמך עדויותיהם של הכבאים ושל מומחי הכיבוי, כי מקור הבנזין שנשפך היה הג'ריקן הצהוב שהובא לדירה על ידי הנאשם. בהקשר זה יצוין, כי על אף שלסימני החבלה על קרקפתה של המנוחה ולכתמי הדם שנמצאו בזירה, לא הוצע הסבר על ידי המאשימה, והיא לא קשרה אותם לנאשם, הרי שלנוכח הראיות הפתולוגיות והרפואיות, ניתן לקבוע כממצא ברור, כי מותה של המנוחה נגרם מכוויות בדרגה גבוהה על פני 100% משטח גופה, שהן תוצאה של האש שחרכה את גופה, וכן של משאיפת עשן, זמן קצר לפני המוות. הוא הדין, בכוויות ובקשיי הנשימה שנגרמו לילדים כתוצאה מהדליקה. יוער בהקשר זה, כי על אף סימני שאלה שנותרו בעניין תרומתו של ברז הגז הפתוח לתוצאות הפוגעניות, עולה מן הראיות הפורנזיות כי הגורם המרכזי לדליקה היה הצתת הבנזין שנשפך במוקדי ההצתה. למעשה, המחלוקת המרכזית שבין הצדדים, נוגעת לזהותו של המצית, האם מדובר בנאשם או באדם אחר.

59. הראיה הישירה הפוטנציאלית היחידה בתיק זה, שהיה בה כדי לקשור את הנאשם לביצוע ההצתה, מבוססת על אמרות הילדים ובעיקר אמירה אחת ספציפית, של הילדה נ.מ. בפני המטפלת מונא בנוכחות האחות היבא. אמנם, בהחלטתנו מיום 4.9.11 התרנו את עדותן של המטפלות, והן אכן העידו על דברים ששמעו מפי הילדים. אולם, לטעמי, על אף שאותן אמרות נמצאו על ידינו כקבילות, אין אפשרות לסמוך עליהן ממצא של ממש שיש בו ערך מפליל כלפי הנאשם, מטעמי אמינות ומשקל. כאמור, המאשימה עצמה בסיכומיה טוענת, כי ניתן להרשיע את הנאשם גם בהתעלם מאותן אמרות, אך מאידך סבורה, כי ניתן לפחות להסתמך על עדותה הספונטאנית של נ.מ. בשיחה עם מונה, כפי שתועדה על ידי היבא במזכר ת/46 לפיהן, "אבא שלי שפך את הדלק", לצורך חיזוק הקשר בין הנאשם לבין ההצתה. כמו כן, ניתן לדבריה, להסתמך על דברי נ.מ. שתועדו בחקירתה על ידי חוקר הילדים ת/43א לפיהם, פרץ ויכוח בין הנאשם למנוחה, לאחר שהנאשם הביא את הג'ריקן הביתה ואמר למנוחה יום קודם, כי הוא מיועד לחבר שלו שיבוא לקחת אותו "ואז היא (המנוחה) צרחה עליו ואמרה לו יש לך ילדים בבית". זאת, הן לצורך הפרכת התיאוריה של ההגנה לפיה המנוחה היא שגרמה להצתה והן לצורך הפרכת גרסת הנאשם לגבי המטרה שבגינה הוא הביא את הג'ריקן הביתה. הילדים עצמם ובראשם הבת המבוגרת ביותר נ.מ., לא העידו בפנינו, בשל האיסור שהטיל על כך חוקר הילדים. לגבי הערכת מהימנותה של נ.מ. מסר החוקר, כי היה לו קושי להעריך את מהימנות הילדים ובכללם את מהימנותה של נ.מ., מאחר שחסרו לו פרטים מסוימים אותם רצה לראות ולא התקיימו אינטראקציות מלאות בינו ובין הנחקרים. מעבר לכך, התקשה החוקר גם בזמן אמיתי להעריך את מהימנות גרסתה הראשונה של נ.מ. ב- ת/40 לפיה השריפה התרחשה כתוצאה מהתפוצצות הג'ריקן הצהוב, אותו הביא האב, שהתרחשה בזמן שהיא ישנה, וכי התעוררה בבית החולים ואינה יודעת מה קרה. בנוסף, בהודעתה ת/44א שנגבתה ביום 23.6.10 הכחישה נ.מ. בתוקף את הדברים שייחסו לה המטפלות, בנוגע להצתה או לשפיכת הדלק על ידי האב.

60. אינני מטיל ספק באותנטיות הדיווח מצד המטפלות, לגבי תגובתה של נ.מ. ביום 22.6.10. אולם, נראה לי, כי הן לנוכח העובדה שדבריה, אשר קשרו את האב במישרין להצתה, נאמרו תוך כדי שהיא מתפתלת מכאבים, בתגובה לאמירה פרובוקטיבית של מונא שהטילה עליה את האחריות להצתה, בניגוד לכל ההנחיות המקצועיות שקיבלה, הן לנוכח ההכחשה המיידית של הדברים על ידי נ.מ. בפני חוקר הילדים למחרת היום, והן לנוכח הקושי של חוקר הילדים להעריך את מהימנותה, לא ניתן לייחס משקל מספיק שיאפשר לבסס עליהם ממצא מפליל. הוא הדין, לגבי גרסתה של נ.מ. אודות הויכוח בין המנוחה לנאשם בעניין הג'ריקן, גרסה אותה מסרה לראשונה, בחקירתה השנייה (ת/43א), כשבועיים לאחר האירוע. מעבר לכך, גרסה זו הועלתה לראשונה רק שבועיים לאחר האירוע, איננה נתמכת בגרסתו של האח מ.נ. בן ה-7 וגם לא הייתה בין הגרסאות הראשונות שמסרה נ.מ. עצמה הן למטפלות והן לסבתה. דומה, כי הנתון היחיד עליו ניתן לסמוך ממצא, הוא העובדה, שהנאשם הוא זה שהביא את הג'ריקן הביתה. אולם, נתון זה, אינו שנוי כיום במחלוקת.

61. לפיכך, ובהעדר ראיות ישירות עליהם ניתן לסמוך ממצא, ההכרעה בתיק זה מבוססת על שורה של ראיות נסיבתיות וכן על שקריו של הנאשם, המוכחים במסגרת חקירותיו במשטרה. באשר להכרעה שיפוטית המבוססת על ראיות נסיבתיות, על בית-המשפט לבחון אם ראיות אלה בהשתלבותן, מצביעות ברמת הוודאות הנדרשת על אחריותו הפלילית של הנאשם או האם נותר ספק סביר בדבר אחריותו. תשתית ראייתית נסיבתית מפלילה משמעה, כי המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק מן הראיות, היא כי הנאשם אחראי בפלילים ולא קיים הסבר סביר אפשרי אחר השולל אחריות פלילית. (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.5.2007)).

62. תהליך בחינת הראיות הנסיבתיות הוא תלת שלבי: בשלב הראשון, נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה, כדי להעריך האם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב השני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך הקביעה אם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בביצוע העבירה. זאת, כאשר המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, שכל אחת מהם אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך זה (ע"פ 9372/03 וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 745, 754 (2004)); בשלב השלישי, מועבר הנטל לנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה שיוצרת מסכת הראיות שהציגה התביעה. כאשר הסבר חלופי זה מותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בכך כדי לזכותו. עם זאת, על אותו הסבר להיות רציני ואמין ולא די בהקשר זה בהצבת אפשרות תיאורטית ספקולטיבית גרידא (ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 309, 317; ע"פ 6295/05 ועקנין נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 25.1.2006)).

63. בכל הנוגע למעמדם העצמאי של שקרי הנאשם כראיה, הכלל הוא שכאשר שקרים אלה מהותיים ויורדים לשורש העניין, ומשלא ניתן להם הסבר מספק, ניתן לראות בהם ראיה עצמאית, המהווה חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה. כל זאת, בהנחה שהוצגה הוכחה פוזיטיבית ועצמאית לקיומו של השקר. ההנחה היא, כי שקרי הנאשם נובעים מתחושת אשם וניסיון להתנתק ממעשי העבירה. יחד עם זאת, טעם נוסף לשקרי הנאשם עלול להיות תחושה של מצוקה ובלבול, ולפיכך יש לנקוט בזהירות במתן המשקל הראייתי המתאים לאותם שקרים (ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 3.9.2009), פסקה 22 והאסמכתאות שם). בנוסף נקבע, כי לנוכח החשש כי שקרי הנאשם נובעים ממניעים שאינם קשורים לביצוע העבירה, על מנת שאותם שקרים יוכלו לשמש כראיה עצמאית, עליהם לעמוד במספר מבחנים: מדובר בשקר בעניין מהותי; מדובר בשקר המכוון לסיכול החקירה ולהטעיית בית-המשפט; מדובר בשקר שהוא ברור וחד משמעי; מדובר בפרט אשר הוכח כשקרי בעדות חיצונית עצמאית והשקר בו חטא הנאשם עניינו בעבירה עליה נסב המשפט, ואינו נובע מעילה אחרת, שאינה רלבנטית לצורך בחינת האשמה (ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.07), בפסקה 28 והאסמכתאות שם).

64. בענייננו, הראיות הנסיבתיות המרכזיות הקושרות את הנאשם לביצוע עבירה הן אלו: השגת הג'ריקן, מילויו בבנזין והבאתו לדירה ביום שלפני ההצתה; עיתויה של ההצתה בשעת בוקר מוקדמת, שעה שבני הבית ישנים; העובדה שדלת הכניסה הראשית לדירה הייתה נעולה, ופריצת הכבאים לתוכה נעשתה דרך המרפסת, דבר המצביע על כך שההצתה בוצעה בידי בעל גישה חופשית לדירה ולא על ידי אדם זר; יציאתו של הנאשם בשעת בוקר מוקדמת מן הדירה, בסמוך או בצמוד לאירוע ההצתה, למטרה נטענת שנמצאה כוזבת, שרידי הבנזין שנמצאו על בגדיו ועל ידו הימנית של הנאשם; שקריו המוכחים של הנאשם בחקירותיו במשטרה, הן לגבי נסיבות השגת הג'ריקן ומטרתה, הן לגבי רכישת הבנזין שבו מילא את הג'ריקן והן לגבי מעשיו לאחר שיצא מהדירה בבוקר.

השגת הג'ריקן ומילויו בבנזין

65. לטעמי, אין ספק כי השגת הג'ריקן, מילויו בבנזין על ידי הנאשם והבאתו הביתה עובר לאירוע ההצתה, משמשים כראיות נסיבתיות רבות עוצמה, הקושרות את הנאשם לביצוע ההצתה. זאת, במיוחד בשל שינוי החזית בין גרסת הנאשם בנדון בתשובתו לאישום, לבין גרסאותיו בחקירה המשטרתית. במהלך חקירותיו, מסר הנאשם הסברים סותרים ומשתנים בסוגיית הג'ריקן והנפט, וגרסתו השתנתה והתפתחה בהתאם לממצאים שהוצגו לו על ידי החוקרים. בשלב הראשון, ניסה הנאשם להרחיק עצמו באופן מוחלט מזיקה כלשהי לג'ריקן ולבנזין ולא רק לזיקה מפלילה לגביהם. בהמשך החקירה, כאשר הוצגו לו ממצאים אובייקטיביים המצביעים על אותה זיקה, נמנע הנאשם מלמסור את ההסבר התמים שאותו העלה בתשובתו לאישום, אלא מסר גרסאות שהוא מודה כיום כי היו שקריות. כך, בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/8(1)), לא הוצגה לנאשם במישרין על ידי החוקרים התיזה שהוא עשה שימוש בבנזין שהכיל הג'ריקן לצורך ההצתה והוא רק נשאל שאלה ניטראלית האם יש לו בבית סולר, נפט או בנזין. תשובתו לכך הייתה שבבית יש בלון גז שמחובר לתנור ולכיריים והחימום הוא על חשמל "ואנחנו לא עושים בבית משהו עם נפט". עם זאת הוסיף, שאשתו ביקשה ממנו לפני מספר ימים שיביא חומר אותו כינה "קאז", שאיננו סולר או בנזין, "בשביל שישרוף את הג'וקים", בשל קיומה של בעיית סתימה בשירותים ובמטבח הידועה לבעל הבית (ש' 139-142). כשנשאל אם קנה את אותו "קאז", השיב כי נתן לאשתו כסף, אבל אינו יודע אם קנתה אותו אם לאו. עוד לדבריו, את ה"קאז" מאחסנים בבקבוק או בג'ריקן אולם, לשאלה אם יש לו בבית בקבוק או ג'ריקן עם "קאז", השיב שאינו יודע. כאשר נשאל אם ראה בימים האחרונים בקבוק או ג'ריקן עם "קאז", השיב תשובה מתחמקת: "לא מחפש בבית אני ואפילו אני לא יודע ביצה לעשות" (ש' 143-150). כשנשאל במישרין "האם נגעת היום או אתמול בבנזין או בסולר או בנפט או בקאז", השיב "לא זוכר" (ש' 165-166). עוד נשאל באותו עניין, אם יש סיבה שבגללה הוא צריך לגעת באותם החומרים והשיב, "העבודה שלי היא ניקיון ולא נגעתי בסולר או בבנזין, וזה ואני לא זוכר בכלל אם נגעתי או לא", אך מיד הוסיף, כי שעה שניקה את הביוב בתוך השירותים והמטבח, אמר לאשתו שיש ריח של נפט "ואני לא שמתי לב מה היא אמרה לי שיש נפט או אין ואני לא זוכר בדיוק" (ש' 167-171).

66. בחקירתו השלישית (ת/8(3), מיום 16.6.10), הוצג לנאשם, לראשונה, סרטון וידיאו מיום 10.6.10, שצולם במצלמות של מאפיית אבו שושה ובו הוא נראה אוחז בידו ג'ריקן צהוב. אולם, לא נטען בפניו כי קיים קשר בין הג'ריקן לבין ההצתה. בנקודת זמן זו, העלה הנאשם לראשונה גרסה לפיה "אשתי ביקשה ממני שאני אביא לה (את הג'ריקן – מ.ה.) כי היתה לנו בעיה עם המים שפעם ניתקו לנו את המים ואשתי ביקשה שאני אביא לה שתיים שלוש חביות שיהיה למים שאני אנקה אותם ואמלא אותם... הבאתי את הברמיל הזה כלומר הפלסטיק הביתה ואמרתי לאשתי לשטוף אותו כדי שתמלא אותו מים והיא אמרה שיש שמן ושאלה אם זה נקי או לא ואמרתי לה אני לא יודע". בחקירתו החמישית במשטרה (ת/8(5), מיום 27.6.10) הוצג לנאשם דיסק ובו תצלום מתאריך 10.6.10 שנעשה בתחנת הדלק בשועפט, בו מופיעה דמותו עם מיכל בצבע צהוב. כעולה מההודעה, בטרם גבייתה, הוצגה התמונה לנאשם והוא זיהה את עצמו בתמונה. אולם, בחקירה עצמה הכחיש הנאשם שהדמות שבתמונה הינה דמותו. באשר לזיהוי הראשוני, לפני החקירה, טען "הוא דומה לי ואני לא הסתכלתי על הדיסק טוב" (ש' 35). הנאשם הכחיש בהודעתו כי הגיע לתחנת הדלק באותו יום. ליתר השאלות, כולל נסיבות הגעתו לתחנה והעובדה שנראה יוצא ממנה כשהוא סוחב את הג'ריקן מלא, הגיב באמירה שהוא שומר על זכות השתיקה.

67. כיום, כאמור, הנאשם עצמו אינו חולק על כך שהוא זה שרכש את הנפט בתחנת הדלק, מילא בו את הג'ריקן שהביא עימו והביא את הג'ריקן הביתה. הנאשם הודה למעשה, בעדותו בבית-המשפט, כי כיזב בחקירה, הן במסירת גרסתו הראשונית, לפיה לקח את הג'ריקן לבקשת אשתו, לצורך אגירת מים והן לגבי הכחשתו בחקירה אל מול הצילום מתחנת הדלק, כי הוא זה שמילא את הג'ריקן בנפט. הנאשם ייחס את מסירתן של אמרות כוזבות אלה ל"זכות השתיקה", ולהתרשמותו כי החוקרים ממילא אינם נוטים להאמין לו. טענות אלה של הנאשם אינן אמינות ואינן מתיישבות עם השתלשלות גרסאותיו בחקירה כפי שתוארה לעיל. יצוין, כי בחקירות עצמן, החוקרים לא ייחסו לנאשם עד לשלב הסופי, במישרין, את ביצוע ההצתה באמצעות החומר שנמצא בג'ריקן, אלא הסתפקו בהחשדתו הכללית בהצתת הדירה שבה מתגוררת משפחתו, ללא ציון האמצעי להצתה. בנוסף, קריאה של מכלול ההודעות ועיון בשאלות שהוצגו לנאשם לאורכן, אינה מלמדת על הינעלות של החוקרים לגבי תיאוריה מסוימת, אלא דווקא על נכונות לשמוע גרסה והסברים מפי הנאשם, ככל שיש כאלו. בהקשר זה יוטעם, כי החוקרים לא הטיחו בנאשם, במישרין, כי הוא עשה שימוש בבנזין שבג'ריקן לצורך ההצתה, והנאשם רק נשאל שאלות עקיפות הנוגעות, באופן כללי, לשימוש בבנזין בדירתו וכן עומת עם התיעוד המצולם של לקיחת הג'ריקן על ידו ומילויו בנפט. הנאשם מצא לנכון למסור, מיוזמתו, גרסאות מפורטות לפרטי פרטים, הן לגבי ההתרחשויות שקדמו לעזיבתו את הבית בבוקר האירוע והן לגבי ההתרחשויות במהלך כיבוי הדליקה ולאחריה. אולם, דווקא בסוגיה הקריטית, של הג'ריקן ומילויו בנפט, מצא לנכון למסור גרסאות כוזבות. יוטעם בהקשר זה, כי כבר בחקירתו הראשונה, כשנשאל על שימוש בנפט בדירה, סיפר הנאשם על השימוש ב"קאז" (שלדבריו אינו נפט ואינו סולר), כחומר להדברת מקקים, אך טען כי המנוחה היא שביקשה ממנו לרכוש את החומר וכי הוא לא ביצע את הרכישה בעצמו אלא נתן לה כסף כדי לרוכשו. דומה כי כבר אז חשש הנאשם שבעצם יצירת זיקה בינו לבין שימוש כלשהו בנפט יש כדי להפלילו, ואף מצא לנכון להדגיש באזני החוקרים, שאותו חומר - "קאז" - אינו זהה לנפט.

68. יצוין, כי גם לאחר שעומת עם הממצאים המצולמים, לפיהם לקח את הג'ריקן ומילאו בנפט, נמנע הנאשם מלקשור אותם לסוגיית השימוש באותו חומר לצורך הדברה. רק למעלה משלושה חודשים לאחר האירוע, ויותר מחודשיים לאחר סיום החקירה הפרונטאלית, יצר בתשובתו לאישום גרסה משולבת התפורה בתפרים גסים, שניסתה לחבר בין התיעוד הברור שאינו ניתן להכחשה, בנוגע להשגת הג'ריקן ולרכישת הנפט, לבין הגרסה הראשונית שמסר בסוגית ההדברה. עוד יש לדייק ולומר, בניגוד לגרסת הנאשם, כי בכל הנוגע למטרת לקיחת הג'ריקן ממאפיית אבו שושה, הוא לא שמר על זכות השתיקה, אלא מסר בחקירה גרסה פוזיטיבית, שהיא לשיטתו הוא, כוזבת בעליל. גם בנוגע לתיעוד המצולם של רכישת הדלק, הנאשם לא טען מיידית לזכות השתיקה, אלא הכחיש תחילה, כי הוא זה שנראה בתמונה, לאחר שקודם לכן בשיחה עם החוקרים אישר את הדבר. עוד הכחיש באופן פוזיטיבי, כי הגיע לתחנת הדלק באותו יום. רק בהמשך, כשנשאל שוב באותה נקודה, הודיע כי הוא שומר על זכות השתיקה.

69. מדובר בשקרים מהותיים של הנאשם, הקשורים בטבורם לביצוע העבירה ומעידים על תחושת אשם ועל ניסיונו של הנאשם להרחיק את עצמו מן המעשה. יתר על כן, בניגוד לטענת ההגנה, לא עולה כי במהלך החקירות הנאשם היה נתון במצוקה ובלבול. למן ההודעה הראשונה, מסר הנאשם גרסאות ארוכות המכילות פרטי פרטים ומצביעות על יכולת זכירה יוצאת דופן, כולל ציון צבע הבגדים שלבש והנעליים שנעל, סוג הסיגריה, אותה עישן בבוקר האירוע, האופן בו המתין לשקיעת גרגירי ההל והקפה בכוס הקפה שהכין לעצמו, בטרם שתה אותו, הצבע האדום של המצית ששימשה את אשתו להדלקת האש בכיריים, פירוט המצרכים אותם רכש לטענתו, כולל מחירם, סוג שטר הכסף שבו שילם ופרטי העודף שקיבל. אופן התיאורים המתועדים בהודעות, אינו מצביע על מי שנתון במצוקה או בבלבול בשל טראומה שעבר, אלא דווקא על קור רוח מופלג. עוד יצוין, כי אמרותיו של הנאשם הוגשו בהסכמה, וההגנה ויתרה במודע על חקירתם של החוקרים שגבו את האמרות ומכאן, שגם על עימותם עם הטענות בדבר לחצים ויחס בלתי הולם כלפי הנאשם. בנוסף, חקירותיו של הנאשם נמשכו למעלה משבועיים, הוא זכה במהלכן לייעוץ משפטי ויכול היה להימלך בדעתו בצורה שקולה ולמסור גרסה סדורה בסוגית הג'ריקן והנפט, כפי שעשה בסוגיות האחרות. לאור כל האמור, אין לי ספק, כי השגת הג'ריקן ומילויו בנפט על ידי הנאשם וגרסאות הכזב שמסר בעניין, מצביעים על הקשר ההדוק שבינם לבין ביצוע ההצתה על ידו.

מצבה של דלת הכניסה לדירה עובר להצתה

70. על פי גרסתו של הנאשם בת/8(1), בבניין המגורים שבו הוא מתגורר, יש דלת ראשית מברזל שאיננה נעולה אף פעם. בנוסף, יש לדירתו דלת ברזל נוספת שלאחריה 12 או 15 מדרגות, שלאחריהן דלת כניסה של הבית מעץ. בנוסף, יש לדירה מרפסת, המחוברת לחדר השינה, שגם לה יש דלת מברזל אשר סגורה כל הזמן, למעט יציאה לתליית כביסה. יצוין, כי אחיו של הנאשם, חמיס נימר, הגר באותו בניין, שהגיע לדירה מיד לאחר שהבחין בעשן היוצא מחדר השינה ושמע את צעקותיה של המנוחה, העיד באמרתו ת/24 שהוגשה חלף חקירתו הראשית, כי לא הצליח להיכנס לדירה, משום שדלת הכניסה – דלת העץ – הייתה נעולה וכי הנאשם עצמו ניסה מספר פעמים לפרוץ את הדלת כדי להכנס לדירה אך לא הצליח, וגם ניסיונות של אחרים לפרוץ את אותה דלת באמצעות מוט ברזל או קורת עץ, לא צלחו. חמיס הוסיף, כי הנאשם יחד עם אחרים, הצליחו להיכנס לבית דרך דלת המרפסת. בחקירתו הנגדית ציין העד, שהוא עצמו לא נכנס לדירה ולכן לא ראה אם יש מפתח בצד הפנימי של הדלת. גם מעדות הנאשם עצמו בבית-המשפט עולה, כי לאחר שהגיע הביתה והבחין בשריפה, הוא ואחרים ניסו לשבור את דלת הכניסה ולאחר מכן, שברו את דלת המרפסת ושברו גם את הדלת הראשית. יצוין, כי בגרסתו הראשונה של הנאשם בנדון שנמסרה בת/8(1), אמר הנאשם כי הוא אינו זוכר אם כשעזב את הבית נעל את דלת העץ, אף כי הוא בטוח שלא נעל את דלת הברזל. בהודעתו ת/8(2) הוסיף הנאשם, כי שעה שחזר הביתה הבחין בעשן ושמע את צעקותיהם של אשתו והילדים, פתח את דלת הברזל שנמצאת על המדרגות, שהייתה פתוחה, ובסיועם של שכנים שבאו לעזור לו נכנס אל הבית. לדבריו, הוא אינו זוכר אם דלת העץ הייתה פתוחה או סגורה, אך הוא חושב שהייתה סגורה, למרות שהוא זוכר שלא נעל אותה עת יצא מן הבית.

71. יצוין, כי הן המומחה שלף והן חוקר השריפות מושעשע, אשר הגיעו למקום לאחר האירוע וערכו דוחות לגבי הממצאים, מצאו את דלת הכניסה פתוחה, מבלי שנמצאו עליה סימני פריצה. לעמדתי, ניתן לקבוע כממצא, כי דלת הכניסה ננעלה לאחר ביצוע ההצתה. זאת הן על סמך גרסתו של אחי הנאשם חמיס, והן על סמך גרסת הנאשם עצמו, כפי שפורטו לעיל. עוד ניתן לקבוע על פי הראיות שפורטו לעיל, כי דלת הכניסה נפתחה מתוך הבית, לאחר שהחלו פעולות החילוץ, כאשר המחלצים נכנסו תחילה לדירה דרך דלת המרפסת. העובדה שהדלת הייתה נעולה לפני שהחלו פעולות החילוץ והכיבוי, ולא נפרצה לפני כן, מלמדת כי מי שביצע את ההצתה היה בעל גישה חופשית לדירה ונעל את הדלת לאחר שיצא מהבית ולא אדם זר, שהתפרץ אל תוך הדירה שלא באמצעות מפתח וביצע את ההצתה.

שרידי הנפט שנמצאו על בגדיו ועל ידו של הנאשם

72. אין חולק על כך שעל בגדי הנאשם, על נעליו ועל ידו הימנית נמצאו סימנים של נפט (ראו ת/2, וכן מכתבו המשלים של רפ"ק מילר מהיחידה לחקירת הצתות במז"פ מיום 4.4.11). בעיניי, יש משמעות רבה לקביעות שבמומחיות של רפ"ק מילר לגבי הסבירות הגבוהה שממצאי בנזין על בגדיו ועל ידו הימנית של הנאשם, נגרמו משפיכה ישירה של בנזין על הבגדים ועל היד. אמנם, המומחה העיד כי אינו יכול לשלול לחלוטין את האפשרות שאותם ממצאים נגרמו, בעת שהנאשם עזר בהוצאת בני הבית, בעת הדליקה. אולם, מהניסיון המעבדתי והמחקרים עליהם הצביע, עולה, כי במרבית המקרים בהם הובאו לבדיקת מעבדה בגדים ונעליים של חשוד בהצתה, לא נמצאו שרידי חומר דליק בבגדים עצמם או בנעליים, וכי הימצאות שרידי בנזין על הבגדים, בנסיבות שבהן הובאו בגדי הנאשם לבדיקת המעבדה, מצביעה על כך שהחומר הדליק עצמו נשפך על הבגד. בנוסף, יש בעיניי משמעות לקביעתו, כי הממצאים על ידו של הנאשם, מעידים על כך שנשפכה על היד עצמה במישרין כמות משמעותית של חומר דליק. אמנם, העד דיבר בהסתמך על ניסיון מעבדתי ומחקרי כללי, ולא על בדיקה פרטנית, אולם, מן הראיות לא עולה כל הסבר לעובדה שעל ידו של הנאשם נמצאו סימנים המעידים שנשפך עליה חומר דליק מסוג בנזין. גרסת הנאשם עצמו מצביעה על כך שבמהלך חילוץ הנפגעים לא היה לו מגע ישיר עם נוזל כזה, אלא רק עם גופם של הילדים ועם שמיכות שעטפו את גופתה של המנוחה (ראו ת/8(2), ש' 62-69). מכלול נתונים אלה, מאפשר לקבוע כממצא, ברמת הוודאות הנדרשת כי הנאשם בא במגע ישיר עם נוזל הבנזין כבר במהלך ההצתה עצמה.

יציאת הנאשם מן הדירה ומטרתה - הפרכת האליבי של הנאשם

73. גרסתו המיידית והראשונית של הנאשם, מיד לאחר האירוע, הייתה, כי לאחר שקם בשעה 04:30 בבוקר, הכין לעצמו קפה, נתן לבנו א.נ. לשתות מיץ, יצא מן הדירה לבקשת אשתו, שהתעוררה באותה שעה והלכה לשירותים, כדי לקנות פיתות. לדבריו באותה גרסה, ביצע את הקנייה במכולת והמאפייה של אבו שושה, קנה פיתות בחמישה שקלים, קרטון חלב אחד של תנובה, ממתקים לילדים וקופסה של חומוס (ת/8(1), ש' 28-34). גם בגרסתו השנייה (ת/8(2) מיום 15.6.10), חזר הנאשם בשינויים מסוימים על אותו סיפור, אך הפעם מסר כי הוא העיר את אשתו שהלכה לשירותים, ולאחר מכן ביקשה ממנו לקנות "פיתות בחמש שקל וקרטון חלב". בסופו של דבר הלך, לדבריו, למכולת של אבו שושה שהיא במרחק של 100 מטר מביתו, שהם כחמש דקות הליכה, וקנה חלב, חומוס, ממתקים לילדים ופיתות בחמישה שקלים, שילם עבור הקנייה 50 שקלים, קיבל עבור הקנייה עודף של 12 או 15 שקלים, וחזר הביתה עם שלוש שקיות ניילון (שם, ש' 47-54).

74. דא עקא, שביום 16.6.10 נגבתה הודעתו של אבו שושה (ת/27), שאינה שנויה במחלוקת, בה הוצג לו הנאשם שהיה בחדר החקירות. אבו שושה מסר, כי ביום האירוע פתח את חנותו בשעה 03:45 בבוקר ונשאר בחנות עד לשעה 10:45, אז החליף אותו אחיו. לדבריו, הוא אינו מכיר את הנאשם והוא לא היה אצלו באותו בוקר. עוד לדבריו, באותו בוקר לא היה בחנות אף מוכר אחר. אף על פי כן, בהודעה נוספת של הנאשם (מיום 16.6.10 ת/8(3)), חזר הנאשם על גרסת הרכישה של המוצרים במכולת של אבו שושה וטען, כי מי שהיה מוכר בחנות היה אדם בן 25 או 30, שהוא אינו מכיר. למרות שעומת הנאשם עם גרסתו של אבו שושה, כי לא ביצע אצלו רכישה באותו בוקר, דבק בגרסתו כי היה בחנות (שם, ש' 65-67). רק ביום 20.6.10, בהודעה נוספת שנגבתה ממנו לבקשת עורך דינו, לאחר הארכת המעצר השנייה (ת/8(4)), בה ביקש להציג את גרסתו בעניין הסכסוך עם עוואג'נה ועם האדם שחום העור, שינה הנאשם את גרסתו, וטען כי בבוקר יום האירוע הגיע לכניסה לסופר של אבו שושה, אך לא נכנס אליה והלך ל"בחור עם עגלה שמוכר בייגלה על הכביש הראשי", קנה ממנו שלושה כעכים וחזר הביתה. לדבריו, אמנם אשתו ביקשה ממנו לקנות חלב ועוד דברים, אך כדי להספיק לעבודה קנה רק כעכים ממוכר הבייגלה וחזר הביתה. כשנשאל לגבי הסתירה עם הודעותיו הקודמות, נימק זאת בכך ש"המצב אצלי היה מבולבל ולא היה לי מצב רוח ומה שקרה לילדים שלי זה לא משהו קל" (שם, ש' 11). הנאשם עמד על כך, שיתר הפרטים שמסר בהודעות הקודמות היו נכונים, למעט העניין של אבו שושה ונימק זאת "ביום שישי המצב שלי היה גרוע, ואני הפסדתי את הבית שלי ואת הבנים שלי ועובר שהיה בבטן של אשתי, וההודעות באו בשלבים אחד אחרי השני" (שם, ש' 18). הנאשם הוסיף, "המצב אצלי היה מבולבל, אני אתמול בערב נזכרתי בעניין הזה, ולכן אני עכשיו אומר לך את זה בחקירה" (שם, ש' 22). בעדותו בבית-המשפט ייחס הנאשם את הגרסה הכוזבת שמסר בעניין הרכישה מאבו שושה, לכך שהיה מבולבל וחולה, וכן כי הייתה זאת ההיתקלות הראשונה שלו עם המשטרה, "וברגע שנכנסתי למשטרה אמרו לי אתה זה ששרפת את הבית ועשית את המעשה". לדבריו, בהמשך ביקש סליחה מהשוטרים וסיפר להם את הדברים כהווייתם.

75. פרשת הרכישה שלא הייתה מהמכולת של אבו שושה, מדגימה את שקריות גרסתו של הנאשם אשר מוסר גרסה אחת, תוך שימוש בפרטים רבים שנועדו להעניק לה יתר אמינות ובשעה שהוא מעומת עם ראיות אובייקטיביות הסותרות אותה, מבין כי נתפס בקלקלתו, משנה את גרסתו ומתאים אותה לאותן ראיות, בין בשלב החקירה עצמה ובין בשלב מתן התשובה לאישום מאוחר יותר. כך עשה, גם בעניין הג'ריקן ובעניין מילוי הדלק. יוטעם, כי הנאשם חזר על גרסת ההליכה למכולת בפירוט רב באופן ספונטני, בשלוש פעמים עוקבות, כולל פירוט מדויק של סוג המצרכים שרכש, שטר הכסף בו שילם וסכום העודף שקיבל. גם לאחר שעומת עם גרסתו של אבו שושה, שלא היה אצלו בבוקר יום האירוע, חזר וטען כי ביצע אצלו את הרכישה באותו בוקר. רק בגרסה הרביעית שמסר, שינה הנאשם את גרסתו המקורית והעלה את גרסת דוכן הבייגלה, תוך מתן הסבר תמוה ומופרך לשינוי בגרסתו, שאינו מתיישב עם נסיבות החקירה. אין ספק בעיניי, כי גרסת ההליכה למכולת של אבו שושה, נועדה לשמש לנאשם כאליבי לצורך הסברת עזיבתו את הבית בשעת בוקר כה מוקדמת. ייתכן שסבר כי גרסה זו לא תיבדק, או שלנוכח ריבוי הקונים במכולת, לא יזכור אבו שושה אם נכח בה באותו בוקר. רק לאחר שעומת עם גרסתו של אבו שושה, והכחיש אותה באופן ספונטני, החליט לשנות את טעמו ואת גרסתו בעניין, משום שהבין שאותה הכחשה פוגעת בו. לטעמי, שינוי הגרסה נועד למטרה נוספת והיא להרחיק את הנאשם עוד יותר מזירת האירוע ומשעת ההצתה, שכן אין חולק שהמרחק בין ביתו של הנאשם לבין המכולת של אבו שושה, הוא כחמש דקות הליכה, ואילו המרחק בין ביתו לבין דוכן הבייגלה וחזרה הוא, לטענתו, כחצי שעה הליכה (עמ' 177 לפרוטוקול, ש' 20-26). גם הסברו הנוסף של הנאשם, בעדותו בבית-המשפט, כי הלך לדוכן הבייגלה משום שהמדובר ביום שישי שבו החנויות סגורות, הוא שקרי בעליל ועומד בסתירה חזיתית לגרסתו האחרונה בחקירה, לפיה המכולת של אבו שושה, הסמוכה לביתו, הייתה פתוחה באתו בוקר והוא הגיע אליה, אך נמלך בדעתו מסיבה לא ברורה ובחר ללכת לדוכן הבייגלה, המרוחק בהרבה.

76. בהקשר זה יש לזכור, כי לפי עדותו של האח חמיס הוא הבחין בעשן היוצא מן הדירה ושמע את צעקות הלכודים בה בסמוך לשעה 05:40 בבוקר ומיד לאחר מכן החלו פעולות החילוץ על ידי השכנים כאשר לדבריו, הנאשם הגיע למקום מספר דקות לאחר אותו מועד. מדו"ח חקירת הדליקה ת/1 עולה, כי הקריאה הראשונה בנדון התקבלה בשעה 06:01 ביחידת הכיבוי במזרח ירושלים ובשעה 06:04 הגיע צוות הכיבוי הראשון למקום, כאשר לפי אותו דו"ח, שלושה מהילדים פונו על ידי השכנים עוד בטרם הגעת צוות הכיבוי. לפי עדות האח חמיס, הנאשם עצמו הגיע למקום בסביבות השעה 06:05. כאשר הוא מציין במפורש כי הנאשם הגיע למקום מבלי שהחזיק דבר כלשהו בידו. יצויין, כי אמנם על פי עדותו של השכן סאמי עוקא המתגורר באותו בניין, השעה שבה התרחש הפיצוץ ונשמעו הצעקות של הלכודים היתה 06:00 או 06:05, אולם גרסה זו אינה מתקבלת על דעתי. זאת, לנוכח העובדה שהקריאה למכבי האש הגיעה בשעה 06:01, ובשעה 06:04 כשהגיעו הכבאים, כבר פונו שלושה ילדים מן הדירה לאחר שהנוכחים כבר הצליחו לפרוץ לתוכה, בעקבות מאמצים לא פשוטים וניסיונות לפרוץ את דלת העץ שלא צלחו. לפיכך, אני מעדיף בעניין זה את גרסתו של האח חמיס. הנאשם עצמו, בגרסתו הראשונה, טען כי יצא מן הבית לכיוון המאפיה של אבו שושה בשעה 05:30 או 05:35 בבוקר וחזר ממנה כשהוא מחזיק בידו שלוש שקיות של מצרכים (ת/8(2) ש' 75-76). כאמור האליבי של הנאשם, לגבי יציאתו לרכוש מצרכים מהמכולת של אבו שושה המרוחקת כ-4-5 דקות ברגל, הופרך לחלוטין. בנוסף, לא ניתן לתת אמון כלשהו בגרסתו החדשה לפיה הלך לרכוש כעכים מדוכן הבייגלה המרוחק בהרבה, גרסה שהומצאה בעליל לאחר שהופרכה הגרסה הראשונה. מנתונים אלה, וכן מעדות האח חמיס לגבי מועד שובו של הנאשם, רק כ-20 דקות אחרי שהובחן בדליקה, ניתן להסיק כי הנאשם יצא מן הבית מיד לאחר שהצית את הדליקה, הסתתר בקרבת מקום ולאחר שנוכח כי מזימתו צלחה והבית עולה בלהבות, ולאחר ששמע את צעקות אשתו וילדיו הנשרפים באש, חזר למקום, כדי להשתתף בפעולות החילוץ ולהרחיק את עצמו מחשד.

סיכום ביניים

77. לאחר שבחנתי את כל אחת מחטיבות הראיות הנסיבתיות לכשעצמה וכן את מכלול הראיות בהצטברותן, באתי לכלל מסקנה, כי אותן ראיות המשתלבות זו בזו מובילות למסקנה חד משמעית לפיה הנאשם, הוא שהצית את הבית באמצעות הבנזין שרכש בתחנת הדלק יום לפני הדליקה. בנוסף לכך, לא ניתן לתת אמון כלשהו בגרסתו העכשווית של הנאשם כי רכש את הבנזין, מילא בו את הג'ריקן שהביא לצורך הדברת מקקים ויצא את הבית בטרם פרצה הדליקה, על מנת לרכוש כעכים בדוכן בייגלה המצוי במרחק של כרבע שעה הליכה מהבית. זאת, במיוחד לנוכח שקריו המוכחים בנקודות המהותיות הקשורות לעדותו, בנוגע להשגת הג'ריקן ורכישת הבנזין וכן לגבי ההליכה למכולת או המאפייה של אבו שושה. עם זאת, על פי ההלכה הפסוקה, גם כאשר מגיע בית-המשפט למסקנה מפלילה כזאת על סמך הראיות הנסיבתיות, עליו לבחון את התיזה החלופית שמציעה ההגנה לפרשנות אותן ראיות ולבדוק אם יש בה להקים, ולו ספק סביר, לגבי אשמתו של הנאשם.

התיזות החלופיות

78. ההגנה הציעה שתי תיזות חלופיות, שלדעתה מתיישבות עם הראיות הנסיבתיות. התיזה הראשונה, שהועלתה מפי ב"כ הנאשם אך לא מפי הנאשם עצמו, היתה שמדובר במעשה התאבדות של אשת הנאשם המנוחה. התיזה השנייה, שבאה מפי הנאשם עצמו, בשלב מאוחר של החקירה, היתה כי בבוקר קרות השריפה בשעה 06:00 לערך, הבחין בחברו "שחום העור" של עוואג'נה יוצא משער ביתו ובידו שקית וכשהבחין בנאשם החל לרוץ. עוד לטענתו, יום לפני האירוע, כשלא נכח בבית, הגיעו לביתו שני אנשים שחיפשו אותו, אף כי תיאורם לא נמסר לו ע"י בתו נ.מ שראתה אותם. לדבריו, עקב הסכסוך הכספי, שנפל בינו לבין עוואג'נה ולבין "שחום העור", והתקרית האלימה שהתרחשה ביניהם, שבה הצמיד "שחום העור" אקדח לראשו ואיים עליו "אם לא תחזיר לנו את הכסף נשרוף לך את הלב שלך על הילדים שלך", קיימת אפשרות סבירה העולה מעובדות אלה, שאותו "שחום עור" הוא האחראי להצתה.

תיזת "ההתאבדות" ודחייתה

79. ההגנה ביקשה לסמוך את התיזה שהעלתה בעניין זה על כך שגם המומחים מטעם התביעה, סנ"צ רן שלף, רפ"ק דן מילר וחוקר השריפות אכרם מושעשע, לא שללו, לפחות במישור התיאורטי, את התיזה שגם המנוחה יכלה לבצע את ההצתה על פי הממצאים שנמצאו בזירה. לטעמי, יש לדחות את התיזה שהציעה ההגנה משני טעמים עיקריים: האחד, בפני בית-המשפט לא הוצגו נתונים ראייתיים כלשהם שיש בהם להצביע על כוונה אובדנית של המנוחה, על דיכאון שבו היתה שרויה או נסיבות אחרות שיש בהן להצדיק מעשה כה חריף וקיצוני, כולל פגיעה בחייהם ובריאותם של ילדיה והעובר שבבטנה. גם הנאשם עצמו לא העיד על עובדה כלשהי שיש בה כדי להצביע על כוונה כזו מצד המנוחה, ולא בכדי הועלתה הטענה רק מפי סנגורו. השני, התרחיש העובדתי העולה מגרסת ההגנה הינו שהמנוחה קמה ממיטתה, לאחר שהנאשם יצא את הבית, לקחה את הג'ריקן, שפכה בנזין במוקד שבחדר המגורים, לאחר מכן שפכה בנזין על עצמה ועל מיטתה, החזירה את הג'ריקן למטבח, לאחר מכן, הציתה את המוקד שבחדר המגורים ובסיום הציתה את עצמה ואת בנה הקטן א.נ. שישן עמה. תרחיש זה נשמע כה מופרך ובלתי הגיוני עד שאין לתת לו כל משקל, ולו ברמה של הקמת ספק. בנוסף לכך, ב"כ הנאשם לא הצליח להסביר כיצד מתיישבת האפשרות שהמנוחה ביקשה להתאבד, עם צעקותיה לעזרה, עליה העידו הן אחיו של הנאשם, חמיס והן הנאשם עצמו.

תרחיש ההצתה על ידי "שחום העור" ודחייתו

80. יצויין, כי גרסה זו הועלתה על ידי הנאשם לראשונה, על ידי ב"כ הנאשם, רק בדיון הארכת המעצר בבית משפט השלום, ביום 18.6.10, זאת, לאחר שהנאשם כבר נחקר בהרחבה שלוש פעמים: ב-11.6.10, ב-15.6.10 וב-16.6.10. בכל אותן אמרות, לא הועלתה אותה גרסה על ידו ולו ברמז. באותו דיון מסר ב"כ הנאשם, מפיו, כי הוא מבקש לחזור לחקירה ולמסור מידע חשוב על אדם שראה "ממש לפני האירוע ממש זמן קצר מאוד". אותו אדם לטענתו, יחד עם אחר, מסוכסכים עם הנאשם, איים על הנאשם באקדח "לפני תקופה" ואף איים לפגוע בבני משפחתו (פרוטוקול הדיון, בית משפט השלום, ש' 19-21). יצויין, כי כבר בהודעתו הראשונה ת/8(1) נשאל הנאשם במישרין האם יש לו סכסוך עם מישהו והשיב "לא, ברוך השם, ואני לא איש של מכות, לא של בעיות ולא כלום". את גרסתו בעניין עוואג'נה ו"שחום העור" פרס הנאשם לראשונה בת/8(4) ביום 20.6.10, לאחר שנחקר חקירה נוספת לבקשת סנגורו. לטענתו, באותה אמרה, אותו אדם הוא מלא קצת, שחום מאוד, יש לו זקן קל ויש לו שפם, בשנות ה-30 לחייו, והוא נראה גבוה ושיערו מתולתל. לדבריו, ראה את "שחום העור" ביום המקרה "אני ראיתי אותו בסביבות השעה 06:00 והוא היה יוצא בשער בבניין שבו אני מתגורר והיה ביד שלו שקית בצבע שחור, לא יודע מה זה, הוא היה רץ וליתר דיוק כשראה אותי התחיל לרוץ. לטענתו, אותו אדם היה לבדו "ולא היה מסביבו אף אחד כשאני ראיתי אותו" (שם, ש' 90-97). הנאשם מסר באותה אמרה את פרטי הסכסוך, שעליהם גם העיד בבית-המשפט, וכן התייחס לאותו ביקור "של שניים" בביתו יום לפני אירוע השריפה, על אף שלדבריו מי שראה את אותם שניים היתה בתו נ.מ., אך אותו תיאור לא התייחס לאדם שחום עור. יצויין, כי כבר באותה חקירה נשאל הנאשם מדוע הכחיש בת/8(1) קיומו של סכסוך עם אדם כלשהו וטען כהסבר, כי "פחדתי על הילדים מהאנשים האלו" (ת/8(4), ש' 110). בנקודה זו היקשו עליו החוקרים כיצד קשור הסברו זה לפחדו מפגיעה בילדים, שעה שההודעות שנגבו ממנו היו לאחר שריפת הבית, מותה של המנוחה ופציעתם של הילדים בשריפה. תשובתו של הנאשם היתה "כי הילדים שלי היו בבית החולים ואני לא יודע מה המצב שלהם"(שם, ש' 113).

81. את גרסת עוואג'נה ו"שחום העור" יש לדחות ממספר טעמים: ראשית, מדובר בגרסה כבושה שערכה מועט, אלא אם כן ניתן על ידי הנאשם הסבר סביר לשתי השאלות. האחת, מדוע כבש את גרסתו בתחילה והשנייה מדוע בסופו של יום החליט לחושפה (י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון, בעמ' 441). הנאשם, בין בהסברו בחקירתו במשטרה בעניין כבישת הגרסה, ובין בעדותו בבית-המשפט, לא נתן הסבר ממשי לכבישת הגרסה וההסבר הספונטאני היחיד שנתן לכך בחקירה לפיו, עדיין חשש לחיי ילדיו, גם בשעה שהיו מאושפזים בבית החולים, לאחר הפגיעה בהם, שעה שהמאיימים לכאורה, כבר מימשו את איומם, היא טענה בלתי אמינה ומופרכת. בעדותו בבית-המשפט, מסר הנאשם הסברים נוספים לפיהם, כבש גרסתו מטעמים שונים: שמירה על זכות השתיקה; מצבו הבריאותי שלא אפשר לו, לטענתו, למסור את הגרסה בשלוש החקירות הראשונות; סברתו כי ישוחרר מיד לאחר החקירה הראשונה; וחוסר הידיעה לגבי מצבם הבריאותי של ילדיו ופטירתה של אשתו. הסברים אלה הם בלתי אמינים ובלתי הגיוניים בעליל. זאת, במיוחד בשל העובדה, שעל אף טענותיו החוזרות בדבר מצבו הבריאותי והבלבול שלקה בו, ידע למסור, בשלושת החקירות שהתנהלו במשך שבעת הימים שקדמו למועד הדיון בבית-המשפט, פרטי פרטים על עניינים שונים שנראו לו חשובים ומשרתים את עניינו. זאת ועוד, הנאשם ידע למן החקירה הראשונה, בוודאי באופן כללי, כי אשתו נספתה בדליקה וכי ילדיו נפצעו בה. לנוכח הקשר הברור שהוא מבקש ליצור בין "שחום העור" לבין ההצתה, אין בפיו כל הסבר ממשי מדוע נמנע למסור, כבר בהזדמנות הראשונה, את אותה גרסה המהותית כל כך להגנתו.

82. שנית, לוח הזמנים שמסר הנאשם בהודעתו ת/8(4) לפיו הבחין ב"שחום העור" בסמוך לשעה 06:00, ליד ביתו, כשאותו אדם יוצא משער הבית, כשלא היה לידו איש, ושקית שחורה בידו, עומדת בסתירה קוטבית לראיות האחרות שהוצגו לבית-המשפט. על פי אותן ראיות, השריפה פרצה כבר בשעה 05:40 או מיד לאחריה, ומיד אח"כ החלו מאמצי הכיבוי של אחיו של הנאשם ושל השכנים כשבמקום מצויים עשרות אנשים. הנאשם עצמו, לפי עדות אחיו חמיס ועדותו הוא, הגיע למקום בסמוך לשעה 06:00, בעת שמאמצי הכיבוי והחילוץ היו בעיצומם ומיד ניסה להכנס לבית. ראיות אלה אינן מתיישבות עם טענת הנאשם שראה את "שחום העור" יוצא משער ביתו, מבלי שאדם מלבדו נכח בסביבה. יתרה מכך, ההגנה לא ניסתה להציג לאח חמיס, שאין חולק כי נכח במקום לאורך כל האירוע, את הגרסה לפיה היה במקום, בסמוך לשעה 06:00, אדם "שחום עור" עם שקית בידו, שנמלט ממנו במרוצה.

83. שלישית, הקשר שבין הנאשם לבין עוואג'נה נקשר, באמצעות אחיו ראזי ובביקור אצל עוואג'נה ביריחו, בניסיון ליישב את הסכסוך בשלב הראשון, נילווה לנאשם גם חברו נעמן עשור. הן עם האח ראזי והן עם עשור, היה לנאשם קשר קרוב, ואף על פי כן, לא ידעו שניהם דבר על סיפור האיומים על קיומו של "שחום העור", על ניסיון הדריסה ועל התקרית במונית. הסברו של הנאשם, כי לא סיפר להם על אותם אירועים משום שחשב להחזיר לעוואג'נה את הכסף ולא רצה "שהבעיה תתפשט ותגדל", אינו מתקבל על דעתי.

84. רביעית, כדרכו, להרבות בפרטים חדשים כדי להעצים את אמינותו הוסיף הנאשם, בעדותו בבית-המשפט, לסיפור ניסיון הדריסה על ידי עוואג'נה באיזור ענתא, כפי שנמסר במשטרה, גם טענה כי "שחום העור" היה האדם השני, שנילווה לעוואג'נה במהלך אותו אירוע. כאשר התבקש להסביר, כיצד השמיט פרט כה חשוב בגרסתו במשטרה, היתה תשובתו "לא עלה בדעתי לדבר על זה, אני לא יודע איך זה קרה, ושאלתי את הסנגור אז לקחו אותי לבית-המשפט ואז אמר לי אתה צריך להעלות את זה בחקירה" (פרוטוקול, עמ' 191, ש' 19-21). הסברו של הנאשם בעניין זה הינו בלתי אמין וזאת, לנוכח הפירוט הרב של הודעתו במשטרה בפרשת עוואג'נה ובוודאי על רקע ניסיונו לייחס ל"שחום העור" את ההצתה. אופן מסירת העדות, בנקודה זו, משתלב בשיטתו הכוללת של הנאשם, הן במשטרה והן בבית-המשפט, לפתח גרסה ולהוסיף פרטים חדשים, שלא נמסרו בגרסאות קודמות, שעה שהוא סבור כי יש בהם להקנות אמינות יתר לגרסתו. ממכלול טעמים אלה, גרסתו הכבושה והבלתי אמינה של הנאשם בעניין, דינה להידחות.

מחדלי חקירה

85. בפי ב"כ הנאשם, ארבע טענות מרכזיות בסוגיית מחדלי חקירה. האחת, אובדן בגדי המנוחה שנתפסו על ידי המשטרה, לפיכך לא ניתן לבודקם. השנייה, אי בדיקת טביעות אצבע של המנוחה או של אדם אחר על גבי הג'ריקן. השלישית, אי בדיקה לעומק של האמרה המיוחסת לילד מ.נ., בעת חקירתו מיום 17.6.10 ת/41, לפיה, בעת השריפה אמרה לו אמו לדבר עם הנאשם וללחוץ על כפתור בטלפון. רביעית, אי סיוע של המאשימה בניסיון לאתר את עוואג'נה ודרכו את "שחום העור".

86. הלכה היא, כי מחדלי חקירה אינם מובילים בכל מקרה לזיכויו של נאשם. כאשר נטענת מפיו של נאשם טענה בדבר מחדלים מעין אלה, מוטל על בית-המשפט לשאול את עצמו אם המחדלים הם כה חמורים ויורדים לשורשו של עניין, עד כי קם חשש שהנאשם יתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, והגנתו תימצא חסרה ומקופחת. משקלו והשפעתו של המחדל החקירתי נבחנים, לא רק בהתייחס למחדל החקירתי כשהוא לעצמו, אלא תוך שקלולו לאור מכלול הראיות שהונחו בפני בית-המשפט. העדר ראייה שמקורה בחקירת משטרה, ייזקף לחובתה של התביעה בעת שקילת מכלול ראיותיה, ויכול הוא לסייע לנאשם, כשבית-המשפט ישקול אם טענותיו מקימות ספק סביר (ע"פ 557/06, עלאק הנ"ל, בפיסקה 29 והאסמכתאות שם).

87. בחינתם של המחדלים הנטענים, באספקלריה של הכללים שנקבעו בפסיקה, אין בו כדי לסייע לנאשם.

בכל הנוגע לבדיקת בגדי המנוחה, הרי שלאור דבריו של סנ"צ רן שלף, עצם הימצאותו של בנזין על בגדי המנוחה אינה יכולה להצביע על זהותו של האדם ששפך את הבנזין ומכאן, שגם אילו התאפשר להגנה לבדוק את הבגדים, לא היה באותה בדיקה כדי לסייע להגנה בטענה, שהמנוחה היא זו שהציתה את עצמה.

בכל הנוגע לאפשרות לבדוק את טביעות האצבע, מעבר לעובדה שהג'ריקן, שספק אם הג'ריקן במצבו הסופי, כשהוא שרוף ומעוות, היה מאפשר את הבדיקה האמורה, הרי שגם אם היו נמצאות עליו טביעות אצבע של המנוחה, לא היה בכך כדי לסייע להגנה, משום שכיום אין חולק שהג'ריקן היה מונח במטבח מהערב שלפני הדליקה ולמנוחה היתה גישה חופשית אליו. יתר על כן, הנאשם עצמו, בתשובתו לאישום, טוען כי בעת שהביא את הג'ריקן לביתו, מסר אותו לידי המנוחה אשר שמה אותו במטבח. מכאן, שגם אילו נמצאו על גבי הג'ריקן טביעות אצבע של המנוחה, לא היה בכך כדי לסייע לתיזת ההתאבדות. לעניין טענתו הנוספת של הסנגור, לפיה לא נבדק מקום הימצאו של פקק הג'ריקן ואילו היה נמצא, היה בכך כדי לחזק את גרסת ההתאבדות, הרי שגם בטענה זו אין ממש. שכן, גם הנאשם יכול היה באותה מידה להותיר את הפקק ליד מיטתה של המנוחה בטרם הצית אותה.

88. בכל הנוגע לגרסתו של מ.נ. בעניין שיחת הטלפון לנאשם, הרי גם בהנחה שתוך כדי השריפה אמרה האם להתקשר לנאשם, ואף אם בוצעה השיחה אליו תוך כדי השיחה, הרי אין לדעת מה היה מצבה הנפשי של המנוחה בעת ההצתה, שעה שאחזו בה הלהבות, וגם אם נניח, לטובת הנאשם, כי היא ביקשה מהבן להתקשר לנאשם, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהנאשם הוא האחראי להצתה. בכל הנוגע לניסיון לאתר את עוואג'נה, אופשר לב"כ הנאשם לנסות ולאתר את אותו עוואג'נה באמצעות הממונה על עזרה משפטית באיו"ש, אך הדבר לא הסתייע, בין היתר, בשל דרישתו של הממונה לקבל את תעודת הזהות של אותו אדם. ב"כ הנאשם טען, כי ניתן היה לנסות ולאתר את עוואג'נה באמצעות מרשם התושבים באיו"ש וכן באמצעות מת"ק יריחו. יוער כי בעניין זה, אמנם לא התקבלה הבהרה מטעם המאשימה אם נעשה ניסיון להשיג את אותו עוואג'נה מעבר לפנייה לממונה. אולם, לטעמי, לנוכח שלילת האפשרות הממשית שאותו "שחום עור" נכח ליד ביתו של הנאשם בעת השריפה, כפי שפורט לעיל, הרי גם בהנחה שהיתה בעבר היתקלות אלימה בין הנאשם לבין אותו אדם, הרי הסיכוי שאיתורו היה מסייע בידי ההגנה בדרך כלשהיא לתמיכה בגרסתה, הוא קלוש עד אפסי. יש לציין בהקשר זה, כי לאור הקשר בין אחיו של הנאשם ראזי לבין עוואג'נה וביקוריו אצל עוואג'נה ביריחו, גם להגנה היתה היכולת לנסות ולאתר את עוואג'נה בצורה מדויקת יותר, דבר שלא נעשה.

סיכום והכרעה

89. משקבעתי כי הראיות הנסיבתיות הנתמכות משקריו המוכחים של הנאשם, סוגרות עליו מכל עבר, ומשדחיתי את ההסברים החלופיים שהציעה ההגנה, הרי שניתן לקבוע כממצא עובדתי כי הנאשם הוא זה ששפך את הבנזין בשני המוקדים בדירה, כולל על הגופה של רעייתו המנוחה, בעת שישנה, הצית אותו ובכך גרם במכוון למותה של רעייתו המנוחה, שהיתה בהריון, ולפציעתם של חמשת ילדיו מתוך כוונה לגרום למותם.

90. אציין, כי התלבטתי לא מעט בסוגיית המניע. יצויין, כי התביעה, בהגינותה, הבהירה כי לא מצאה "מניע" במובן המובהק של המילה. זאת, למעט סכסוך שארע שנה לפני האירוע בין המנוחה לנאשם, בגינו עזבה המנוחה את הבית לזמן קצר לבית הוריה ונדרש שידול כדי להחזירה. בנוסף, עלתה במהלך שמיעת הראיות עובדת קיומו של קשר שטיבו המדויק לא הובהר, בין הנאשם לבין אשה נשואה, קשר שהנאשם ניסה למעט בערכו וניסה להציגו כקשר ידידותי גרידא. ספק בעיניי, אם נתונים אלה יכולים לשמש כמניע למעשה כה קיצוני כמו רצח באמצעות הצתה. אמנם, קיומו של מניע אינו נמנה על יסודותיה של העבירה הפלילית. ואולם, הלכה היא כי באותם מקרים שבהם מורכבת התשתית הראייתית מראיות נסיבתיות בלבד, עשוי העדרו של מניע נראה-לעין לעורר ספק באשמת הנאשם:

"אולם, אין זה כלל מוחלט, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית-המשפט לאור נסיבותיו של המקרה שבפניו. במקרה דנן, הראיות הנסיבתיות האחרות הן מוצקות, ואין בהעדר המניע כדי לערערן" (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, מיום 1.12.04).

91. גם בעניינו, הראיות הנסיבתיות המחוזקות בשקריו המוכחים של הנאשם הם בעיניי כה ברורות ומוצקות, עד כדי שאין בהעדר מניע חד משמעי מוכח אצל הנאשם כדי לערערן.

הפן המשפטי

92. לנאשם מיוחסות בכתב האישום עבירות של רצח רעייתו המנוחה, עבירה לפי סעיף 300א(2) לחוק; עבירה של ניסיון לרצח של חמשת ילדיו 305 לחוק וכן עבירה של הצתה לפי סעיף 448 סיפא לחוק.

עבירת הרצח

93. סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע, כי הגורם בכוונה תחילה למות אדם יואשם ברצח, ודינו מאסר עולם. המונח "כוונה תחילה", כהגדרתו בסעיף 301(א) לחוק, מיוחס למי שהחליט להמית אדם "והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו". על התביעה להוכיח במסגרת עבירת הרצח בכוונה תחילה קיומה של החלטה להמית, הכנה והיעדר קנטור. לא נתקיים אחד מהם, ממילא לא נתגבש יסוד ה"כוונה תחילה" הנדרש לצורך עבירת הרצח, והאישום עשוי להיות מוחלף מרצח לעבירת הריגה.

יסוד ההחלטה להמית וההכנה

94. ההחלטה להמית מחייבת קיום כוונה במישור השכלי – חזות או ציפייה של התוצאה הקטלנית – ובמישור הרגשי – רצון או שאיפה להשיג את התוצאה הקטלנית. מנסיבות מעשה ההמתה ניתן ללמוד על כוונת העושה. זוהי החזקה שבהיגיון, שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו, ואם לא נסתרה החזקה, ולו על דרך הטלת ספק סביר בדבר תחולתה, די בכך כדי להוכיח את כוונת הנאשם להמית את קורבנו (ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 141, 149). מעשה ההכנה הוא האקט הפיזי שנועד להוציא אל הפועל את ה"כוונה תחילה". לעתים, אקט ההחלטה להמית וההכנה שלובים זה בזה במעשה ההמתה עצמו, עד שכמעט אין פסק זמן ביניהם, ולעתים אין הם ניתנים להפרדה (ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 459, 470).

95. בענייננו, על קיום החלטה להמית והכנה להמתה ביחס למערער, ניתן ללמוד מנסיבות הרצח ומאופי הפגיעה בגופה של המנוחה. מהממצאים בזירת האירוע ומחוות הדעת הפתולוגית, ניתן לקבוע כי על גופה של המנוחה נשפך חומר דליק אשר הוצת וכתוצאה ממנו נגרמו לה כוויות על פני שטח של 100% מהגוף ובנוסף לכך, היא שאפה עשן שנבע מן השריפה אל ריאותיה, כאשר אלה גרמו למותה. המתה בדרך זו מעידה על קיום החלטה להמית ועל רצון להשיג את תוצאת המוות בקורבן, כשקדמה לכך פעולת הכנה לצורך המתה. פעולת ההכנה כמעשה פיזי מוכחת, ככלל, על-ידי הפעולות המהוות את מעשה הקטילה (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 631). בענייננו, שפיכת החומר הדליק על גוף המנוחה והצתתו, היוו פעולת הכנה לצורך ההמתה. בנוסף לכך, הוכח כי הנאשם הקדים והביא את ג'ריקן הבנזין שחלק מתכולתו נשפך על גופה של המנוחה, יום לפני האירוע. מכל האמור עולה, כי נסיבות הרצח ואופי הפגיעות בגופה של המנוחה שהוצתה בעת ששכבה על המיטה, מצביעים על כך, כי נתקיימו בנאשם החלטה להמית והכנה למעשה ההמתה של המנוחה.

יסוד היעדר קנטור

96. על התביעה להוכיח יסוד של היעדר קנטור לצורך גיבוש יסוד הכוונה תחילה, בעבירת הרצח. עליה להוכיח כי ההמתה נעשתה בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול הממית לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. יש להוכיח, כי מעשה ההמתה לא היה פרי אובדן שליטה עצמית, עקב התגרות הקורבן בנאשם. ההלכה הפסוקה פירשה את היעדר הקנטור כמרכיב בהגדרת העבירה, הכולל שני יסודות במצטבר: יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי בוחן את התנהגות הנאשם הספציפי – אם קדמה למעשה ההמתה התגרות ואם הקנטור השפיע עליו בפועל וגרם לו לאובדן שליטה עצמית, כך שלא יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו; היסוד האובייקטיבי מעמיד למבחן את השאלה, אם אדם מן היישוב היה עשוי, בהיותו נתון במצבו של הנאשם, לאבד שליטה עצמית ולנהוג בדרך שבה נהג (ע"פ 396/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 579; ע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי, פ"ד מב(3) 383, 390; ע"פ 357/95 וייצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 577, בעמ' 587-586).

97. הנטל להוכיח את יסוד היעדר הקנטור מוטל על התביעה, אולם, בהיות עניין זה מצוי בידיעתו המיוחדת של הנאשם, אם אין הוא מציג ראיה לקיומו האפשרי של קנטור, ובאין אחיזה בראיות לאפשרות קיומו של קנטור, יוצאת התביעה ידי חובתה בהבאת ראיות לגרימת המוות (ע"פ 153/85 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 51). בענייננו לא עלה מחומר הראיות כל רמז לאפשרות, כי להמתת המנוחה קדמה התגרות מצדה כלפי הנאשם. כמו-כן, אופן ביצוע ההמתה, שפיכת חומר דליק על גופו של הקורבן והצתתו, אינו מתיישב עם מעשה המתה אגב קנטור. בנסיבות אלה, יצאה המאשימה ידי חובתה בהוכחת ביצוע מעשה ההמתה על-ידי הנאשם שנלוו אליו החלטה להמית והכנה, ויסוד היעדר הקנטור משתלב בהוכחת יסוד ה"כוונה תחילה", בהיעדר כל טענה מצד הנאשם בדבר קיומו של קנטור ובהיעדר כל רמז בראיות מתוכן ניתן ללמוד על כך, אף אם הנאשם עצמו אינו מעלה את הטענה.

לאור האמור, ניתן, לטעמי, להרשיע את הנאשם בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2), לחוק המיוחסת לו.

הרשעה חלופית בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(3)

98. סעיף 300(א)(3) לחוק קובע בין החלופות לאישום ברצח את החלופה הבאה:

"(3)       גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה"

99. יצויין, כי גם אם לא מתקיימים בענייננו התנאים של סעיף 300(א)(2) ולא הוכחה כוונה תחילה לרצוח (אף כי אינני סבור כי זה המצב בתיק הנדון), הרי שניתן להרשיע את הנאשם ברצח גם בהתאם להוראות סעיף 300(א)(3). זאת, שכן, גם אם היתה כוונתו של הנאשם שלא להמית את המנוחה אלא רק לפגוע בגופה, באמצעות ההצתה, מתקיים בהתנהגותו היסוד העובדתי של גרימת מוות, תוך כדי ביצוע עבירה אחרת (לניתוח נרחב של הסוגיה ראו תפ"ח (ת"א) 1170/01 מדינת ישראל נ' שמעון שר, מיום 19.9.02). לעניין היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה לפי סעיף זה, שהוא יסוד נפשי של "במזיד", נקבע בע"פ 4389/93 יוסי בן עזרא מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 239, בעמ' 248-249:

"הלכה היא, שה'זדון', הנדרש להוכחת עבירה על-פי סעיף 300(א)(3) לחוק או סעיף 214(ג) לפקודת החוק הפלילי 1936, אשר קדם לו), טומן בחובו צפיות מראש מצד העבריין של אפשרות גרימת המוות והתנהגות לא אכפתית מצדו לנוכח תוצאה צפויה זו. הלכה זו נקבעה במשפט יעקובוביץ ובעקבותיה בפסקי דין רבים אחרים (ע"פ 60/81 גור נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (4) 508, 514)" (הדגש שלי –מ.ה.).

100. שפיכת חומר דליק על גופו של אדם, שעה שהוא ישן, הצתתו ובריחה מן המקום, טומנים בחובם את הצפיות הנדרשת לאפשרות גרימת מותו של אותו אדם כתוצאה מן ההצתה. כך למשל, בע"פ 414/78 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 753, הואשם המערער בעבירת ניסיון לרצח, בכך ששפך בנזין על מיטת קורבנו אשר ישן במיטה באותה עת, מתוך סיכום עם שותפו לפשע שיצית את הבנזין השפוך. בית-המשפט ציין באותו עניין, מפי כבוד מ"מ הנשיא לנדוי (כתוארו אז), בעמ' 755-756:

"הנאשם שפך כמות גדולה של בנזין דרך החלון בידעו שמתחת לחלון ישן אדם במיטתו וששותפו לפשע עומד להצית את הבנזין השפוך. אין אדם עושה מעשה כזה - הרטבת גופו של אדם וכלי המיטה שעליה הוא ישן את שנתו, בכמות גדולה של חומר הגורם להתפשטות אש במהירות רבה - אלא אם היתה לו כוונה ממשית להרוג את האדם הישן".

101. התנהגותו של הנאשם, במקרה הנדון, מצביעה, למצער, על אי אכפתיות לגבי התוצאה הקטלנית הצפויה ומשכך מתקיימים בה יסודות העבירה של סעיף 300(א)(3) זה וניתן להרשיע את הנאשם גם בהתאם לחלופה זו.

עבירת הניסיון לרצח

102. עבירת ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק, הינה עבירת ניסיון מיוחדת. אולם, ייחודה של אותה עבירה, ביחס לעבירת הניסיון הכללית המוגדרת בסעיפים 25-28 לחוק, נעוץ אך בכך שמדובר בניסיון להמית אדם (י' קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק שלישי, תשס"ו-2006, בעמ' 1242; וכן ראו ע"פ 7894/03 נאסרין מסרווה נ' מדינת ישראל, מיום 18.2.08). בענייננו, הצית הנאשם אש בשני מוקדים בדירה. האחד, במיטה הזוגית שעל גביה ישנו רעייתו המנוחה ובנו הקטן א.נ. והשני כן מזרנים בחלל הכניסה לבית. אין חולק, כי לילדים נגרמו כוויות בדרגות שונות וכן פגיעות בדרכי הנשימה, כאשר את הפגיעה הקשה ביותר, ספג הבן א.נ. שישן עם המנוחה במיטתה. לטעמי, הצתת שני המוקדים, בדירה שאיננה גדולה, על ידי שפיכת בנזין, הצתתו ונעילת הדלת לאחר מכן, שעה שהילדים ישנים במיטותיהם, די בהם כדי לשכלל את היסוד העובדתי הנדרש לצורך עבירת הניסיון לרצח כלפי הילדים, כאשר הדרישה היא לקיומו של מעשה שאין בו משום הכנה בלבד (קדמי, שם).

103. באשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה של ניסיון לרצח נקבע, כי נדרשת "קיומה של כוונת קטילה מצד הנאשם, ואין די לשם הרשעה בהוכחת כוונה למעשה אלימות בלבד" (ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (לא פורסם, 11.12.2006)). כוונת הקטילה מוכחת בשני מישורים: במישור השכלי, כי מבצע העבירה צפה את התוצאה הקטלנית; ובמישור הרצוני, לפיו המבצע שאף להגשמת תוצאה זו, "על הילך דעתו ורצונו של מבצע העבירה לומד בית-המשפט מראיות נסיבתיות אובייקטיביות, אשר יש בהן כדי להעיד על מצבו הנפשי של המבצע, ואשר ככלל נבחנות באמצעות "חזקת הכוונה" ובאמצעות שורה של מבחני עזר אשר גובשו ופותחו בפסיקתו של בית משפט זה" (ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 04.09.2007) (להלן: עניין כריכלי)). חזקת הכוונה, היא חזקה ראייתית הניתנת לסתירה, לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. "משמעותה של החזקה היא שבהיעדר ראיות לסתור ובהתקיים נסיבות חיצוניות מתאימות מוחזק המבצע כמי שמתקיימת בו הכוונה באופן שהוא צפה את התוצאה ורצה בה" (ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל פ"ד נז(5) 365, 376 (2003)). לצד חזקת הכוונה, פותחו בפסיקה מבחני עזר שונים על מנת לסייע לבית-המשפט להסיק האם התקיימה החלטה להמית וזאת, על סמך מכלול הנסיבות האופפת את המעשה. בין המבחנים אותם ניתן למנות לעניין זה: הכלי ששימש לביצוע המעשה; אופן ביצוע המעשה; מספר הפגיעות ומקומן; אופי התקרית שהובילה למעשה וחילופי דברים שקדמו לו (עניין כריכלי, פסקה 11; וכן ע"פ 2721/11 מדינת ישראל נ' דוד יטח, מיום 3.9.12).

104. בנסיבות ענייננו, כפי שתואר לעיל, הוצתה המיטה שעליה ישן התינוק א.נ. לצד המנוחה ובנוסף הצית הנאשם במרכז הדירה בסמוך למקום שבו ישנו יתר הילדים גם את המזרנים שהיו מונחים על הרצפה וגם חפצים שמעצם טיבם הצתתם גורמת לפליטת עשן מחניק. בנוסף לכך, נעילת דלת הדירה בשעה שהילדים ישנים, שגרמה ללכידתם בתוך הדירה הבוערת מלמדת, לטעמי, על הרצון של הנאשם,לנוכח מהות המעשה ואופיו, בתוצאה קטלנית ולא רק בתוצאה של פגיעה . בעניין זה כבר נפסק מקדמת דנא מפי כב' השופט גויטיין בע"פ 67/54 דהוד ואח' נ. היועמ"ש, פ"ד ט(1) 654, בעמ' 660 כי:

"..., קיים הבדל יסודי בין מעשה הצתה לעבירות אחרות, משום שבהצתה מאבד המצית את השליטה על מעשה ידיו עם התפשטות האש, וכל אדם בר-דעת חייב לדעת כי שריפה שמקורה בהצתת בנזין בכמות גדולה למדי עלולה לגרום לנזק גדול מזה שהתכוונו אליו מלכתחילה.

מצית שאינו נוקט בצעדים כדי למנוע בעד התפשטות האש, עושה מעשה מתוך כוונה זדונית, ואם הצית בית-מגורים אינו יכול להתגונן בטענה שלא התכוון, או לא חזה מראש את תוצאות מעשיו. הוא היה חייב לחזות זאת מראש כשם שכל בר-דעת היה חוזה זאת מראש".

לאור האמור, יש להרשיע את הנאשם גם בעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק המיוחסת לו.

עבירת ההצתה

105. סעיף 448 (א) לחוק קובע:

"המשלח אש במזיד בדבר לא לו, דינו — מאסר חמש עשרה שנים;...."

כאמור, הנאשם, שילח אש בשני מוקדים בדירה בה התגורר עם המנוחה ועם ילדיו, לאחר שהספיג את אותם מוקדים בנזין. היסוד הנפשי של ב"במזיד" הנדרש לצורך הרשעה בעבירה, הוא מודעות לתוצאות המעשה, בהתאם להוראות סעיף 90א(1) וסעיף 20 (א) לחוק. כאמור, לנוכח הקביעה, מעבר לספק הסביר, כי הנאשם הוא זה שגרם להצתה של הדירה ומדובר במעשה מתוכנן ומכוון, לא ניתן לטעון, כי המבצע לא היה מודע לתוצאות האפשריות של מעשיו. לפיכך, מתקיימים בהתנהגותו של הנאשם גם יסודות עבירת ההצתה ולכן יש להרשיעו גם בעבירה זו.

סוף דבר

106. לאור כל האמור, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בשלוש העבירות שבהן הואשם בכתב האישום, לאחר שהוכחו כנגדו מעבר לספק סביר.

השופט הבכיר צבי סגל, אב"ד:

אני מסכים.

השופט משה דרורי:

1. אני מצטרף לתוצאה (הרשעה בשלושת העבירות) וכן לניתוח המלא והמקיף של חברי, כב' השופט משה יועד הכהן, בחוות דעתו המפורטת.

2. ככל שמדובר בניתוח הראיות ב-77 הפיסקאות הראשונות של חוות דעתו של חברי, אין לי אלא להלל ולשבח את הצגת הדברים ואת התוצאה, המקובלים עליי.

3. ככל שמדובר בתזות החילופיות (פיסקה 78 ואילך), תחילה, היו לי התלבטויות לגבי תרחיש "ההתאבדות", וזאת עקב טענת ב"כ הנאשם בדבר הנזק הראייתי שנגרם בשל אי שמירת הג'ריקן. לדברי הסנגור, עו"ד דכוור, אם היה נשמר הג'ריקן, היה ניתן לגלות עליו את טביעות האצבע של המנוחה, והדבר היה תומך בתזת ה"התאבדות".

אכן, יש כלל בדבר "נזק ראייתי", לא רק בתחום האזרחי, אלא גם ניתן ליישם דוקטרינה זו במשפט הפלילי. כפי שהוסבר בחוות דעתו של חברי כב' השופט הכהן, לדבר יש רלבנטיות רק אם התוצאה תושפע מכך. במילים אחרות, וכך גם כתבתי בהכרעת דין שניתנה על ידי לפני מספר שנים (ת"פ 2029/06 מדינת ישראל נ' יובל יששכר ראובנס (2007), בפיסקה 39 ואילך; בהתבסס על פסיקה של בית-המשפט העליון, החל מע"פ 4384/93 אילן מליקר נ' מדינת ישראל (1998), והכרעת דין של חברי, כב' השופט – כתוארו אז – משה גל, בת"פ 102/99 מדינת ישראל נ' אוסאמה סלאם (1999)), אנו מניחים לטובת הנאשם כי אם הייתה נעשית פעולת החקירה שלא בוצעה, כי אז מבין התוצאות האפשריות של אותה פעולת חקירה, הייתה מתקבלת התוצאה הטובה ביותר לנאשם.

במקרה שלפנינו, גם אם היה נמצא הג'ריקן, והייתה נמצאת עליו טביעת אצבע של המנוחה, כל מה שניתן להוכיח הוא שהמנוחה נגעה בג'ריקן – מבלי שיודעים אנו מתי הדבר אירע – אך אין כל הוכחה כי היא זו שהחזיקה בג'ריקן סמוך להצתה.

לאור דברי הילדים כי המנוחה התנגדה להבאת הג'ריקן הביתה, והביעה את מחאתה, באזני בעלה (הנאשם) והילדים, כי הג'ריקן מסוכן, ההסבר הסביר למציאת טביעות האצבע של המנוחה על הג'ריקן (בהנחה כי היו כאלה), הוא זה: המנוחה החזיקה בג'ריקן, כדי להרחיקו מהילדים.

בכל מקרה, ההנחה המירבית, לטובת הנאשם, כי יש טביעות אצבעות של המנוחה על הג'ריקן, יכולות לסייע לסנגוריה רק לגבי עצם ההיתכנות התיאורטית של החזקת הג'ריקן על ידי המנוחה, אך אין בכך ראייה לעניין ההתאבדות.

בעניין אחרון זה, מקובלות עליי שתי הנמקות חברי, לפיהן אין כל תשתית ראייתית לכוונה אובדנית של המנוחה, ולבטח לא כי תתאבד באופן שבו ייפגעו ילדיה. גם התרחיש העובדתי שתואר בסיפא של פיסקה 79 של חוות דעתו של חברי, הוא אכן, כפי שכתב, "נשמע כה מופרך ובלתי הגיוני עד שאין לתת לו כל משקל, ברמה של הקמת ספק" (פיסקה 79 סיפא לחוות דעת חברי). צעקותיה של המנוחה לעזרה (נימוקו האחרון של חברי בסוף פיסקה 79), אינן מוכיחות בעליל כי לא הייתה התאבדות, שכן ראינו מצבים בהם אדם מנסה להתאבד, מתעשת, וקורא לעזרה.

4. החלופה השנייה שהוצעה על ידי הסנגוריה, בדבר תרחיש ההצתה על ידי "שחום עור", נדחתה על ידי חברי, בצדק. אני מאמץ את דבריו, באותו עניין.

אוסיף רק, כי בשל העובדה שמדובר בתיק רצח, גילינו אורך רוח לכל בקשות הדחייה של הסנגוריה, כדי לנסות לאתר הן את אותו שחום עור והן את אותו עוואג'נה, כדי שאלה יעידו מטעם ההגנה. בשל כך, גם התעכבו, בין היתר, שמיעת ראיות ההגנה. לבסוף, לא העיד אף אדם זולת הנאשם, במסגרת ראיות ההגנה, ועל כן, נותרנו עם הכלל שקבעו חז"ל: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו, עמ' ב; אימרה זו מופיעה, על פי פרויקט השו"ת ב-688 מסמכים שונים).

5. בחלק המשפטי, מתייחס חברי לכך שלא הובאו ראיות מספיקות ביחס למניע של הנאשם (פיסקאות 90-91). מבין השורות עולה, כי ייתכן והמניע לרצח נובע מקיומו של קשר, שטיבו לא הובהר, בין הנאשם לבין אישה נשואה. אולם, מכלל חשד – לא יצאנו.

6. על כל פנים, ברור שהמניע, לפי תזה זו, נעוץ ברצון לפגוע במנוחה, ולא בילדים.

מאליה, עולה השאלה, כיצד ניתן לייחס לנאשם את הכוונה הפלילית המיוחדת של ניסיון לרצח כלפי הילדים?

7. שאלה זו הצבתי בחוות דעתי המצומצמת, שניתנה במסגרת הכרעת דין אחרת, שעיקרה ומרכזה נכתבו על ידי אב בית הדין, סגן הנשיאה, כב' השופט צבי סגל בתפ"ח 8072/07 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סרחאן (2010); השופט השלישי בתיק, חברי כב' השופט יורם נועם הסכים לדברי אב בית הדין. הגעתי שם למסקנה, כי מאחר והוכחה הכוונה הפלילית הנדרשת לעבירת הרצח, הרי כאשר בוחר הרוצח סוג נשק או אמצעי המתה שבעקבותיו עלולים אחרים למות, ניתן לייחס לו אחריות לרצח אותם אחרים. הדוגמאות שהובאו בפסיקה הם אלה: שילוח אש שבו יישרפו אנשים המצויים בחדר (בנוסף לאותו אדם ספציפי שהמצית רצה להרוג); או הטלת פצצה לבית שבו מצויים בני אדם, ובהם הנרצח, שלגביו הייתה כוונה לרצוח (ע"פ 67/54 חסיב דאוד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 654, בעמ' 666-667 (1955), מפי השופט דוד גויטיין (שלדבריו הסכימו הנשיא אולשן והשופט ויתקון); וראה את חוות דעתי בתפ"ח 8072/07 הנ"ל בפיסקה 10).

8. דברים אלה חלים גם על ניסיון לרצח של הילדים (חוות דעתי בתפ"ח הנ"ל, בפיסקאות 13-14). כפי ששם הורשע הבעל, שדירדר את המכונית, כדי לרצוח את אשתו, גם בניסיון הרצח של הבת שהייתה בתוך המכונית, כך יש להרשיע את הנאשם שלפנינו ברצח אשתו המנוחה ובניסיון הרצח של ילדיו, שנשרפו קשה באותה הצתה (כמתואר בהרחבה בפרק העובדות שבחוות דעתו של חברי; ראה פיסקאות 19-23).

9. סוף דבר, כראשיתו: אני מסכים להרשעת הנאשם בשלוש העבירות המיוחסות לו בכתב האישום (רצח; ניסיון לרצח; הצתה).

הוחלט כאמור בסעיף 106 לחוות דעתו של כב' השופט משה יועד הכהן.

ניתנה היום, ח' בחשוון תשע"ג, 24 באוקטובר 2012, במעמד הצדדים.