1. התובע הגיש בקשה לביצוע שטר חוב נגד הנתבעים. זמן פרעונו של שטר החוב הוא 31.12.08. הגם שהסכום הנקוב בו הוא 1,900,000 ₪ בבקשת הביצוע עתר התובע לחייב את הנתבעים בסכום של 1,868,860 ₪. הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע שטר אשר נדונה והוכרעה על ידי כב' הרשמת ספרא-ברנע. בהחלטתה המנומקת מיום 1.3.11 דחתה הרשמת את ההתנגדות לביצוע שטר, ככל שהיא מתייחסת לסכום הלוואה נטענת בסך 200,000 דולר ובהתאם לשער של 4.67 ₪ לדולר, דהיינו לסכום של 934,000 ₪. ככל שעסקינן ביתרת הסכום מעבר לסך הנ"ל ההתנגדות התקבלה במלואה, ללא התנייתה בתנאי זה או אחר.

2. החלטתה של הרשמת ספרא-ברנע הותקפה בערעור בפניי. בפסק דיני בתיק ע"ר 49709-03-11 מיום 6.11.11 נדחה הערעור ואושרה החלטת הרשמת ספרא-ברנע. בגדר פסק דיני סקרתי את התשתית העובדתית והמחלוקות העובדתיות והמשפטיות הניצבות ביסוד הפרשה שבפניי. על כך להלן. מכל מקום על פסק דיני הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בהחלטתו מיום 13.2.12 דחה כב' השופט רניאל בקשת רשות הערעור. הפועל היוצא מכך שהחלטתה של הרשמת ספרא-ברנע, כפי שחזרה ואושרה על ידי, נותרה על כנה.

3. בהמשך הדרך הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובע הוגש תצהירו-שלו. בגדר נספחיו הוגשה חוות דעת מקצועית של רו"ח. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 1 (להלן – "הנתבע"). לאחר שכל הונחו בפניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.

עתה אדרש לתשתית העובדתית, ולמחלוקות שהיא מציבה, כנלמד מפסק דיני מיום 6.11.11 הנ"ל.

4. הנתבע הוא איש עסקים שביקש ליטול חלק בפרויקט נדל"ן רווחי באוקראינה. שווי ההשקעה של הנתבע אמור היה להיות 500,000 דולר. לנתבע היה הון עצמי של 400,000 דולר. הוא נדרש לגייס סכום של 100,000 דולר והוא פנה לתובע והציע לו להשקיע בפרויקט זה. התובע ביקש להבטיח את כספו ורווחיו במידה ויהיו רווחים וביקש להבטיח את סכום ההשקעה במשכנתא בדרגה שנייה על דירת הנתבע והנתבעת 2, היא אשתו. הסתמנה הסכמה בעניין זה ואולם בנק המשכנתאות לא הסכים לכך. משום כך נפרעה המשכנתא בסכום של 100,000 דולר, באופן שניתן היה לרשום על הדירה משכנתא בדרגה ראשונה, להבטחת זכויות התובע. בנוסף לכך שילם התובע לנתבע סכום של 100,000 דולר בגין ההשקעה הנטענת. כללם של דברים: אין עוררין כי התובע שילם לנתבע סכום של 200,000 דולר.

5. אכן, וזה לב טענתו של התובע, לא הייתה בין הצדדים כל עסקת השקעה אלא עסקת הלוואה גרידא. ואכן, הונח בפניי הסכם מיום 1.12.05 שכותרתו "הסכם למתן הלוואה". הותנה בו כי מוענקת בזאת הלוואה על סך 200,000 דולר. סוכם בו כי הלווים, הם הנתבעים, יחזירו למלווה, הוא התובע, סך של 400,000 דולר לא יאוחר מיום 31.12.08. בין היתר סוכם כי ההלוואה תהיה צמודה לשער הדולר. שער הדולר שהיה ידוע בעת מועד העסקה עמד על סך 4.67 ₪. נקבע, איפוא, כי מכל מקום שער הדולר לא יהיה פחוּת מ- 4.67 ₪, לעניינה של עסקה זו. ועוד הצהירו הנתבעים כי הם קראו את כל תנאי ההסכם, אף קיבלו הזדמנות סבירה להיות מיוצגים על ידי עורך דין.

6. חרף כל אלו טוענים הנתבעים כי ההסכם הנ"ל, אף שטר החוב שניתן בעקבותיו ועל סמכו, הם הסכמים למראית עין, ומשום כך הם בלתי חוקיים ודינם בטלות. לטעמם לא מדובר בעסקת הלוואה אלא בעסקת השקעה. אכן, אם זו הייתה גרסתם של הנתבעים, כך אף הבהרתי בפסק דיני הנ"ל, מצפה הייתי מהם שיעבו גרסה זו. וכך, למשל, על שום מה נקשר הסכם למראית עין? מי השיג מה כתוצאה מהצגת העסקה, באופן שאינו משקף את שחוזות עיניי? ועוד: מה טיבה של עסקת השקעה זו, לשיטתם של הנתבעים? שהרי ברגיל השקעה אינה מוחזרת כל עיקר, שהרי היא בבחינת "השקעה", שברגיל אינה מוחזרת, ולא בבחינת "הלוואה", שלעולם מוחזרת. האם התכוונו הנתבעים כי נכרת בין בעלי הדין הסכם שותפות על פיו, ביחס להשקעות, הפך התובע לשותף כדי 20%, באופן שהרווחים או ההפסדים יתחלקו על פי יחס זה?

אכן, מבין השיטין נאלץ הנתבע להודות כי הגם שמדובר בהשקעה היא תוחזר, הגם שהסכום של ההחזר לא נהיר לי, ואולם היא תוחזר רק לאחר שהפרוייקט יושלם, וככל שהוא יישא רווחים. ומשום כך, ומשעה שהפרוייקט עדיין לא הושלם, הגם שהוא אמור להיות מושלם עד סוף 11' לערך, לא בשלה זכותו של התובע לקבל את כספו. לכן בפסק דיני הנ"ל תהיתי מה יהא הדין, על פי אותה גרסה, ככל שהפרוייקט לא יניב רווחים? שהרי אילו הגרסה הייתה שהסכום לא יושב בשום נסיבות, שהרי הוא בבחינת "השקעה" – ניחא. ואולם לנוכח העובדה שנהיר שהסכום אמור להיות מוחזר, סתמו הנתבעים ולא מסרו כל גרסה מה יהא הסכום לו יהיה זכאי התובע, לשיטתם, ככל שהפרוייקט לא יניב רווחים, שמא יהיה משופע בהפסדים, או כלל לא ייבנה?

7. ומשכל אלו עמדו לנגד עיניה של הרשמת, כך ניתחתי בפסק דיני הנ"ל, היא סבורה הייתה, ודעתי הייתה כדעתה, כי סביר מאוד להניח שאכן העסקה שנקשרה בין הצדדים, כעולה ונחזה מהסכם ההלוואה, היא עסקת הלוואה. ואולם משאלו הם פני הדברים חטא התובע בכך שההסכם לא עמד בכל כלליו ודקדוקיו של חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן – "חוק ההסדרה"). בין היתר לא נרשמו נתונים חיוניים, כמו שיעור הריבית בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית בהתאם למועד פירעון ההלוואה. ואכן, בהעלם ראשון, נכונים הם פני הדברים. לכאורה הלוואה הניתנת בסכום של 200,000 דולר, אשר יש להחזירה בסכום של 400,000 דולר, כך הותנה בהסכם ההלוואה, בוודאי מעלה תמיהות ותהיות.

8. ובעיקר, כך הראיתי, אין להתעלם מעמדתם החילופית של הנתבעים, שחוזרת ונשנית לכל אורך הדרך. נטען כי ככל שהתובע, לשיטתו, מבקש לראות עסקה זו כעסקת הלוואה, הרי הנתבעים מוכנים להשיב לו את הסכומים שניתנו. סך 100,000 דולר, נשוא המשכנתא, בצירוף הריבית שהייתה משולמת לבנק המשכנתאות, אילו המשכנתא לא הייתה נפרעת. וסך 100,000 דולר בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

9. וחתמתי, איפוא, כי אם אלו הם פני הדברים, לכאורה חסד עשתה הרשמת ספרא-ברנע בכך שחייבה את הנתבעים בסכום של 934,000 ₪. והרי זה הסכום השקלי הנומינאלי שזכו בהם הנתבעים, לכל הדעות. אכן, מאז ועד היום שער הדולר הלך ופחת. ואולם אם בעלי החוזה סברו שמדובר בעסקה דולרית טהורה, מן הסתם לא היו נוקבים בשער היציג של הדולר, שהרי הדבר לא היה מעלה ולא היה מוריד. העובדה שנקבו בשער היציג של הדולר לעומת השקל החדש מצביעה, ולו כהנחת עבודה, כי הנתבעים זכו בסכום קרן בסך של 934,000 ₪. והרי, לשיטתם החילופית, יש לחייב אותם להוסיף על הסכום האמור, אם בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק על מחציתו, ואם בצירוף ריבית שהייתה משולמת לבנק המשכנתאות, במחציתו השנייה.

10. לנוכח נתונים אלו סבור ב"כ הנתבעים כי מכלול ההכרעות השיפוטיות האמורות, של הרשמת ספרא-ברנע, שלי בפסק דיני הנ"ל ושל השופט רניאל בהחלטתו בבר"ע על פסק דיני הנ"ל, מעלים פלוגתא פסוקה לעניין ההכרעה לסיווגה של העסקה כעסקת הלוואה.

ב"כ הנתבעים לא דק פורתא. שהרי ההכרעות השיפוטיות האמורות היו אך לעניין הכרעתה של הרשמת ספרא-ברנע שיש לפתוח פתח לנתבעים ולהעניק להם רשות להגן. כתוצאה מכך הייתה פתוחה דרכם של הנתבעים לשכנעני, בגדר ההליך האזרחי העיקרי שבפניי, כי אכן מדובר בעסקת השקעה. לטעמי הם נכשלו מלעשות כן. שהרי פסק דיני הציב בפניהם משוכות גבוהות ביותר ששומה היה עליהן לנסות ולצלוח אותן.

11. הנתבעים נסמכים, כתנא דמסייע לטיעונם, על לשון חוזה ההלוואה שציין שההלוואה ניתנה לצורך מימון פרויקט. נטען כי שטר החוב הופקד בנאמנות אצל התובע כבטוחה להחזרת השקעתו ורווחיו. נטען כי עובר לפירעון המשכנתא על הדירה היא שולמה בריבית נוחה של 5% בשנה. ומכאן נשאלת השאלה, כך שיטתם, על שום מה היה צורך להמיר אותה להלוואה בריבית נשך גבוהה ביותר? אין זאת אלא, כך שיטתם, משום שהיה מדובר בעסקת השקעה ולא בעסקת הלוואה.

12. מכלול הטיעונים האמורים רחוק מלשכנע. עסקינן בבעלי דין מיומנים וממולחים. התובע, כך הוא מודה, עיסוקו במתן הלוואות חוץ-בנקאיות. הנתבע, כך הוא מציג עצמו, הוא יזם נדל"ן שביקש לקדם מיזם מקרקעין באוקראינה. במצב דברים זה לא הייתה כל סיבה נראית לעין, שעל פיה יציגו בעלי הדין מצג שאינו משקף מציאות כהווייתה. עובדה ניצחת היא שבעלי הדין, מרצונם ובטובתם, ראו לכרות ביניהם הסכם בכתב ברור ומפורט. הסכם זה דן, במפורש ובמובהק, בעסקת הלוואה. ושטר חוב, ברגיל, נמסר למי שהוא נערך לטובתו, על מנת שהוא ישתמש בו, בעת הצורך, ולא למטרת "קישוט" גרידא.

13. ומכל מקום, ככל שהיה מדובר בעסקת השקעה, היה אינטרס משותף לשני בעלי הדין ליתן לכך מתווה חוזי ברור ומתועד. עניינו של הנתבע היה בכך שהוא יגדיר מה הם תנאי ההשקעה, שמא ברגיל היא לא תוחזר, לנוכח טיבה זה. עניינו של התובע היה בכך שהוא יגדיר, לכאורה, מה טובה תצמח לו כתוצאה מהשקעתו. באופן קלאסי הוא אמור היה להבטיח אחוזי שותפות, התואמים לכאורה את גובה השקעתו.

14. הנה-כי-כן, במחלוקת הראשונה בין בעלי הדין ידו של התובע על העליונה. עסקינן בעסקת הלוואה ולא בעסקת השקעה. משמע, ההנחות הלכאוריות שהסתמנו למקרא החלטתה של הרשמת ספרא-ברנע ופסק דיני הנ"ל, קיבלו אישור סופי ונחרץ.

15. ואולם, ודווקא משום כך, ניצב התובע בפני בעיה לא מבוטלת, כאשר אנו דנים במחלוקת השנייה, והיא ככל שעסקינן במתחייב לעניינה של עסקת הלוואה זו, לנוכח העובדה שחולש עליה חוק ההסדרה. לא אחת, במחלוקות כאמור, מתכחש המלווה לכך שהוא "מלווה", כמשמעותו בחוק ההסדרה. אלו היו פני הדברים, למשל, במסכת שנדונה על ידי בפסק דיני ב-ת.א. (חי') 17671-01-09 טיפלצקי נ' בוסקיס (במאגרי "נבו"), וכן בהחלטתי ב-ת.א. (חי') 38008-05-11 זרת נ' צברי (במאגרי "נבו").

16. הרציונאל הניצב בבסיס חוק ההסדרה נדון בפסק דינו המנחה של בית המשפט העליון ב-ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' יצחק צוניאשוילי (במאגרי "נבו"). השופטת ארבל הורתה אותנו שם ש"ההסדרה המשפטית של שוק ההלוואות החוץ בנקאיות, הידוע גם כ'שוק אפור', טומנת בחובה שני אינטרסים מנוגדים. מן העבר האחד של המתרס עומדת ההכרה בכך שההלוואה החוץ בנקאית נולדה לענות על צורך אמיתי הקיים בשוק, דהיינו, מתן הלוואה לגורמים אשר אינם יכולים לקבלה במערכת הבנקאית. הכרה זו, במובלע, מניחה כי תנאי ההלוואה משקפים את הסיכון הגלום בה. מן העבר השני עומדת השאיפה לספק הגנה הולמת ללווה, ולמנוע מן המלווה לנצל לרעה את הבדלי הכוחות והפער ביכולת המיקוח...." (סעיף 15).

אחת הדרכים ליצור את האיזון הראוי נעוצה בחובת הגילוי של המלווה. חובת גילוי זו מוסדרת הן בסעיף 3 לחוק ההסדרה והן בתקנה 3 לתקנות הגנת הצרכן (פרטי חוזה הלוואה שאינה הלוואה בנקאית), התש"ן-1989. סעיף 3 לחוק ההסדרה מורה אותנו, בין השאר, כי חוזה ההלוואה יכלול גילוי מלא, בין השאר, של "שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פרעון ההלוואה" (ס"ק 3(ב)(4)). וסעיף 8 לחוק ההסדרה, המתנבא על אותה דרך, מכיל אותה חובה, במשמעותה הדיונית, כאשר הוא מצווה כי אם "הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי העניין" (ס"ק (א)). וכן נתבע תובע כאמור לפרט בבקשת הביצוע מניין דרישות, כמפורט ב-ס"ק (ב) שם.

17. בפרשה שבפניי, כך נהירים פני הדברים, חטא התובע הן לחובתו החוזית, כעולה מסעיף 3 לחוק ההסדרה, והן לחובתו הדיונית, כעולה מסעיף 8 לחוק ההסדרה.

18. עיון בהסכם ההלוואה מעלה כי נפקדו ממנו מכלול הנתונים האמורים. אכן נרשם בו, באורח סתמי, כי ניתנת הלוואה בסכום של 200,000 דולר (סעיף 3); כי הלוואה זו אמורה להיות מוחזרת בסך של 400,000 דולר לא יאוחר מיום 31.12.08 (סעיפים 5.1 ו- 5.2); כי יש לשלם את הסכום בערכו הדולרי, כאשר שער הבסיס לא יפחת מ- 4.67 ₪ לדולר (סעיף 7.1) וכי "הלווים מתחייבים לשלם למלווה או לפקודתו את קרן ההלוואה בסך 200,000 דולר... בתוספת 200,000 דולר ... " (סעיף 8.1).

19. ב"כ התובע מבקש להתמודד עם נתון זה באמצעות חוות דעת של מומחה מטעמו. ממנה הוא מבקש להסיק כי הגם שניתן לגבות במסגרת הלוואה חוץ-בנקאית ריבית בגובה של עד פי שתיים ורבע אחוז מעלות האשראי המרבית במשק, הרי על יסוד הניתוח בחוות דעת זו, הריבית שהותנתה אינה עוברת רף זה.

על כך בעליל ביקשה להתריע השופטת ארבל בפרשת מיסטר מאני הנ"ל. היא דחתה שם, באופן ברור ומובהק, את טענתה של המערערת שם ש"טענה טענות מטענות שונות בדבר הקלות שבה יכלו המשיבים להשיג את המידע הרלוונטי, על אף שלא הובא מפורשות בחוזה. טענות אלו, אין בהן כדי לסייע למערערת. כאמור, חובת הגילוי הינה קוגנטית, ועל כן מלווה שאינו מקיים את הוראות החוק כפשוטן ובמלואן, אינו יכול להישמע בטענה שהיה על הלווה להסיק את המסקנות המתחייבות ולחשב את החישובים המתבקשים מהסכם הלוואה. המערערת טוענת כי מדובר במסקנות ברורות וחישובים פשוטים, ואם כך, אדרבא תתכבד המערערת ותקיים את הוראות החוק במלואן" (סעיף 19).

ואף בנדוננו כך. חוק ההסדרה הוא ברור וחד-משמעי. את הוראותיו יש למלא באופן ברור ומוקפד. וכך סיכם השופט רובינשטיין, בפרשת מיסטר מאני הנ"ל, כי "דווקא אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור – ואינני מדבר במערערת דנא דווקא, ואיני בא לפגוע בה כשלעצמה – לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק, וחובתנו לעמוד על משמר זה. אכן, הלווים הבאים אל ההלוואות בשוק האפור יודעים היטב שלא באו לקופת גמילות חסדים ואף לא לבנק; אך כל שקבע המחוקק באשר לחובות המלווה כלפיהם צריך להישמר ללא פשרות..." (סעיף ג). וכן ש"לא באתי אלא לומר איפוא, כי בהלוואות כאלה, משבאו לעולם, וכל עוד לא איכשר דרא, יש ליתן נפקות ומשנה עידוד לתכלית החוק, על-ידי פרשנות מקפידה ומחמירה של הוראותיו" (סעיף ד).

20. ומשכך, כך הראיתי למשל בפסק דיני בפרשת טיפלצקי הנ"ל, לא אחת ניצב בית המשפט בפני הדילמה מה הוא הפועל היוצא המתחייב כתוצאה מהפרת הוראות חוק ההסדרה. וכך, למשל, דומה שכב' השופט שנלר, בפסק דינו ב-ע"א (ת"א) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (במאגרי "נבו"), סבור היה ש"הוראת המחוקק הינה שעל המלווה לעמוד בכל הדרישות האמורות. הלוואה שהחוק חל עליה ולא ניתנה בכתב - לא ניתן יהיה, לכאורה, להיפרע ממנה. תנאי מוקדם הינו מסמך בכתב, ובהעדרו אין לכאורה עילה להגשת תביעה כנגד הלווה" (סעיף 22).

מנגד, כמובן, יש להקפיד על כך שהלווה לא יזכה בהכרח מן ההפקר. נושא זה אף טרד את מנוחתו של כב' השופט רובינשטיין בערעור שהוגש בפרשה זו ב-רע"א 2132/09 אברהם אריה נ' ארנון בס (במאגרי "נבו"). שהרי הוא סיכם כי "לאחר העיון, ולא בלי התלבטות, אין בידי להיעתר למבוקש. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, גישתו עלולה להביא לתוצאה שתהא 'בלתי צודקת', במובן זה שאולי ייהנה המשיב מן ההפקר וכסף שאינו זכאי לו יישאר בידו, קשה היה להלום זאת אילו עמדה פרופוזיציה זו על קרקע מוצקה - ולכן התבקשה תגובת המשיב" (סעיף ו).

אכן השופט רובינשטיין היה מודע לאשר נקבע על ידו בעניין מיסטר מאני הנ"ל, אך הוא לא הקל ראש בכך ש"מנגד גם תוצאה לפיה לווה שנטל הלוואה שאינה מוכחשת יודע מתחילה כי יוכל להתנער מהשבה כל עיקר אינה פשוטה" (סעיף ז).

השופט רובינשטיין, איפוא, לא הכריע סופית בדילמה האמורה. די היה לו בכך שבסוגיה שבפניו לא נפסקה השבה של הסכומים הנקובים בשיקים לא רק משום "סנקציה על אי עמידה בדרישת החוזה הכתוב (שהיא אכן שאלה מורכבת כשלעצמה), אלא לא פחות הימנה תוצאת העובדה שלא הוכחה עסקת היסוד (לרבות גובה הקרן והחשש שמא חלק מהסכום, למצער, נפרע)..." (סעיף ח).

ואף בפרשת טיפליצקי הנ"ל, ועל יסוד נסיבות עובדתיות שהיו שם, יצא הלווה פטור בלא כלום, תוך שדחיתי התביעה מכל וכל חרף התחושה הלא נוחה לכאורה, משעה שקבעתי, גם בפרשה שם, שניתנה הלוואה.

21. התשתית הנורמטיבית לשיקול דעתו של בית המשפט, מקום שמופרות ההוראות הדקדקניות של חוק ההסדרה, תימצא לנו בסעיף 9(א) לו. הוא מורה אותנו כי אם "ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 6,5 או 7, או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, יורה בית המשפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק, ולפי הענין".

לעניינו של סעיף זה מורה אותנו השופטת ארבל, בפרשת מיסטר מאני הנ"ל, כי "סעיף 9 מקנה בידי בית המשפט את שיקול הדעת להתערב בחוזים בדרגות שונות של התערבות, החל משינוי סעיף זה או אחר ועד ביטול ההסכם לחלוטין. העיקרון המנחה בדיני חוזים הוא 'חוזים יש לקיים' תוך חתירה למלא אחר כוונת הצדדים. יחד עם זאת, ישנן נסיבות המצדיקות את התערבות בית המשפט, כאשר התערבות זו מגעת לעיתים עד כדי ביטול החוזה..." (סעיף 27).

22. עתה שומה עליי להידרש לפרשה שבפניי.

לחובת התובע הנני זוקף את ההפרה החמורה והבוטה של הוראות חוק ההסדרה, לכל אורכן ורוחבן. כאמור בפרשות אחרות שנדונו הכחיש המלווה את עצם עיסוקו כמלווה של הלוואות חוץ-בנקאיות. בנדוננו מודה בכך התובע בעליל. אף דומה בעיניי שתבנית הסכם ההלוואה שבפניי משמשת אותו במכלול עסקאותיו. מכאן שאני חושד שזו דרכו הנפסדת, בדרך התנהלותו העסקית. התובע, איפוא, הפר הן את חובתו החוזית, בכך שהסכם ההלוואה אינו כולל את מכלול הדרישות הנקובות בחוק ההסדרה. התובע המשיך והפר, אף את חובתו הדיונית. הוא הגיש בקשה לביצוע שטר, משל מדובר בבקשה לביצוע שטר רגיל לכל דבר ועניין, כאשר שומה היה עליו לפרט, בגוף בקשת הביצוע, הן את הקשרו של שטר החוב לחוזה ההלוואה, וכן לפרט בהמשך את מכלול הדרישות המעמידות עילה, בהתאם לסעיף 8 לחוק ההסדרה.

על דרך של "שיטת מצליח", ומשעה שהסתבר לתובע שהוגשה התנגדות לביצוע השטר, הוא מנסה, בדלת האחורית, להצדיק את הפרת הוראות חוק ההסדרה על דרך הגשת חוות דעת מקצועית. וממילא, אם אלך לשיטתו, יהיה צורך בהגשת חוות דעת נוגדת, שמא במינוי מומחה מטעם בית המשפט, באופן שהליכים שאמורים להיות מוסדרים בפשטות על פי חוק ההסדרה, ועל מנת למנוע תסבוכת דיונית וראייתית כאמור, מסוכלים, ובעטיו של התובע בלבד.

23. ואולם ניצבים בפניי שיקולים כבדי-משקל אף לחובת הנתבעים. הנתבע מודה, באופן ברור ונחרץ, בקבלת סכום של 200,000 דולר. שהרי ולו על דרך החילופין, אף הוא לא יכול להתכחש לכך שיש להשיב את הסך הנ"ל. זו הסיבה שהוא חויב עד כה בתשלום סך של 934,000 ₪ כקרן נומינאלית המגיעה לתובע, לכל הדעות.

ואף הנתבע, כמוהו כתובע, אינו טלית שכולה תכלת. במקום להודות, במפורש, בעסקת ההלוואה ולטרוח להשיב אותה, ולו לשיטתו על סכום פירעונה, הוא ניסה מזלו, אף הוא ב"שיטת מצליח", בכך שהטריח את בית המשפט בהגנת-הסרק שלו אודות עסקת השקעה, שלא הייתה ולא נבראה.

24. שומה היה עליי לשקלל כל אלו לנגד עיניי. אינני מוכן לקבל את חלקה של טענת ההגנה של הנתבע אודות כך שמחצית הסכום בסך 100,000 דולר אמור להיות מוחזר באותה ריבית שהיה משלם בתנאי משכנתא נוחה, בכדי 5% לשנה. כך, לא רק משום שלא קיבלתי כל ראיה על תנאים אלו להנחת דעתי, אלא משעה שדחיתי את מכלול הקונספציה העובדתית שעמדה ביסוד גרסתם של הנתבעים וקבעתי, באורח נחרץ, כי ניתנה הלוואה של התובע לנתבעים בסך של 200,000 דולר. ואחת היא לי האם מחציתה נועדה לפירעונה של משכנתא על מנת שניתן יהיה להבטיח את השבת ההלוואה לתובע.

ומשכך הכרעתי בדעתי להורות כי קרן ההלוואה בסך 934,000 ₪ נושאת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 31.12.08, הוא המועד לפירעון ההלוואה, ואף לא מיום 01.12.05, הוא יום מתן ההלוואה. כך בדעתי לשקלל את הנתונים לזכות ולחובה שנפרסו מעלה, וכסמכותי בהתאם לסעיף 9(א) לחוק ההסדרה.

25. הנה-כי-כן, ככל שעסקינן בסיווגה של העסקה ידו של התובע על העליונה. ככל שעסקינן בעניינו של חוק ההסדרה התנהלותו של התובע היא נפסדת. פסיקת ההוצאות תיקח בחשבון את כל אלו.

26. לפיכך הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 934,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 31.12.08 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. פסק דין זה הוא הדדי לחיוב החלקי בו חוייבו הנתבעים והוא "בולע" אותו. הנני מתיר לתובע להמשיך בהליכי הוצל"פ בתיק הוצל"פ 02-31153-10-2 בחיפה ומורה לו לעדכן את החוב הפסוק בהתאם. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מרוץ המועדים האמור אחרת ניתן יהיה לחדש את ההליכים לשם גבייתו.

27. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ד, 13 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא