1. העובדות וטענות הצדדים
2. התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום פרמיית ביטוח חלקית, בגין פוליסת ביטוח אשר תחילתה בתאריך 6.7.2004 ואשר אמורה היתה להסתיים בתאריך 30.6.2005. בזמנים הרלבנטיים לתובענה, עמדה הפרמיה השנתית על סך 150,263 ₪ (להלן: "הפוליסה").
3. כנטען, תובענה זאת מוגשת בפעם השנייה, לאחר שתובענה קודמת נמחקה בהיעדר ראיות. כפי שנטען, בשל שריפה שארעה במשרדיו של סוכן הביטוח הרלבנטי, לא עלה בידי התובעת להציג בעת ההיא מסמכים המוכיחים את תביעתה (ראה פסק הדין בת.א. 2345/07 בבית משפט זה).
4. לאחר שאיתרה מסמכים רלבנטיים, לרבות הצעת ביטוח חתומה על ידי הנתבעת, סקר סיכונים שנערך אצל הנתבעת וכן התכתבויות רלבנטיות ולפיכך עתרה התובעת בתביעה דנן.
5. התובעת טוענת כי הנתבעת חבה בתשלום הפרמיה, שכן נציגה - גזבר המועצה, חתם על טופס "הצעה לביטוח עסק". לטענתה, חתימת הגזבר על הצעת הביטוח מהווה הצעה לתובעת לבטחה. משקבלה התובעת את ההצעה והפיקה פוליסת ביטוח לפיה, אזי השתכלל חוזה בר קיימא בין הצדדים.
6. התובעת טוענת כי פעלה בהתאם להסכם בין הצדדים וסוקר מטעמה ביקר לפחות ב – 11 מוסדות בתחום שיפוטה של הנתבעת, לרבות בבתי ספר, טיפת חלב, תחנת השיטור הקהילתי ועוד, ובהתאם, בתאריך 13.10.2004 הוכן סקר סיכונים מטעמו.
7. בהתאם לסקר הסיכונים, נשלחו לנתבעת 11 מכתבים הנוגעים לכל מוסד ומוסד, ובהם דרישות לשיפור המגונים.
8. למרות זאת, בניגוד למוסכם, הנתבעת לא שילמה דבר על חשבון הפרמיה ובשל כך נשלחו לה מספר מכתבי התראה. משמכתבי ההתראה לא הועילו והנתבעת לא הסדירה את התשלום, ביטלה התובעת את הפוליסה, בתאריך 29.12.2004.
9. לטענת התובעת, לאחר ביטול הפוליסה נותרה הנתבעת חייבת לתובעת סך 73,824 ₪, אשר נכון למועד הגשת התובענה עמד על סך 99,814 ₪.
10. התובעת טוענת כי אף לאחר ביטול הפוליסה פנתה אל הנתבעת מספר פעמים בדרישה לתשלום החוב, אולם דרישותיה לא נענו.
11. הנתבעת מצידה טוענת כי כלל לא השתכלל חוזה ביטוח מחייב, וכי בין הצדדים אין כלל יריבות.
12. לטענתה, בהתאם להוראות סעיף 193 לצו המועצות המקומיות (ב) (להלן: "הצו"), חוזה שיש בו התחייבות כספית מטעם רשות מקומית לא יחייב אותה אלא אם חתמו עליו בשם הרשות ובצד חותמת הרשות, ראש הרשות והגזבר. בנסיבות דנן, לא קוימו דרישות החוק ומשכך מדובר בחוזה בלתי חוקי בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים").
13. הנתבעת טוענת כי בזמנים הרלבנטיים לתובענה, פנתה למספר סוכני ביטוח על מנת לקבל הצעות מחיר לביטוח נכסיה ועסקיה. בין היתר, פנתה הנתבעת לסוכן התובעת, מר מוסטפא שוואנה (להלן: "סוכן התובעת").
14. לטענתה, הוסבר לסוכן התובעת מפורשות כי הנתבעת מעוניינת לקבל אך ורק הצעת מחיר. הסוכן מצדו מילא "טופס" והחתים את נציג הנתבעת עליו, תוך שהסביר כי יעביר הצעת מחיר לבדיקת הנתבעת. לאחר שחזר סוכן התובעת לנתבעת, ומסר שסכום הפרמיה הינו כ- 150,000 ₪, לא הוזמנה הפוליסה שכן הצעה זו לא היתה הזולה ביותר.
15. לטענת הנתבעת, סוכן התובעת ידע שההצעה אינה מסוימת דיה כדי ליצור על בסיסה חוזה ביטוח; כמו כן, סוכן התובעת אף תיקן, מחק ושינה פרטים על גבי טופס ההזמנה דבר אשר תומך באמור.
16. יתר על כן, נטען כי מועד תחילת הביטוח היה בתאריך 6.7.2004, אולם ביקורו של סוקר הנכסים נערך רק בתאריך 13.10.04, דהיינו כארבעה חודשים לאחר מועד תחילת הביטוח. לאור ביקורו של סוקר הנכסים נדרשו תוספות והגבלות מהנתבעת, שספק אם היתה לה יכולת לעמוד בהן; מכל מקום, ביקורו של סוקר הנכסים נועד אך ורק על מנת להעריך את גובה הפרמיה שתידרש ולא כחלק מפוליסה משוכללת.
17. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי דרישות התובעת בדבר השלמות ומיגונים, כללו התראה כי יש לבצע את הדרישות עד לתאריך 2.11.2004 וכי הביצוע הנדרש יותנה בפוליסה ויהווה תנאי מוקדם לכיסוי. אף עובדות אלה מחזקות את טענות הנתבעת כי לא היתה גמירות דעת ו/או מסוימות בכריתת חוזה הביטוח וכי ממילא לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים.
18. הנתבעת טענה הן בתביעה הקודמת והן בהליך זה, כי לא רכשה פוליסה וכי לא נכרת חוזה ביטוח וכי גם אם יוחלט אחרת, הרי שעסקינן בהסכם בלתי חוקי ובטל שכן נערך בניגוד להוראות הצו המחייבות חתימות, הן של ראש הרשות והן של הגזבר.
19. ראיות הצדדים
20. מטעם התובעת הוגשו תצהירים מטעם עובדת מחלקת חשבונות, הגברת מרקוביץ יהודית אשר פרטה את העובדות דלעיל. כמו כן, הוגש תצהירו של הסוקר, מר משה אדלר.
21. מטעם הנתבעת, הוגש תצהירו של גזבר המועצה בעת הרלבנטית, אשר פרט את העובדות דלעיל.
22. דיון והכרעה

לאחר שהוגשו תצהירים כאמור, הסמיכוני הצדדים לפסוק על בסיס החומר שבתיק, ללא שמיעת עדויות.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות, תצהירי הצדדים והראיות שהוצגו, החלטתי לקבל את התובענה בחלקה. להלן טעמי.

1. בחנתי את המסמך על בסיסו הגישה התובעת את תביעתה והגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בחוזה מחייב.
2. ודוק. כותרת המסמך הינה "הצעה לביטוח עסק" (להלן: "ההצעה"). כפי שעולה מעיון בה, כוללת ההצעה פרטים שונים הנדרשים לצורך עריכת פוליסת ביטוח מחייבת ובכלל זה פירוט שווי כלל התכולה אצל הנתבעת, סכום ביטוח המבנה, חבות מעביד, צד שלישי ועוד. בנוסף, בסיומה של ההצעה נכתב הנוסח שלהלן:

"הצהרת המציע

בזה אני מבקש לסדר ביטוח ע"י שירביט חברה לביטוח בע"מ בהתאם לפרטים המובאים לעיל והנני מצהיר בזה שהתשובות הנ"ל נכונות וכנות לכל פרטיהן והנני מסכים שהצעתי והצהרתי בין שנכתבו בעצם ידי או שלא על ידי תשמשנה יסוד לחוזה הביטוח ביני לבין החברה והן תחשבנה ככלולות בו, ואני מתחייב לקבל את פוליסת הביטוח על תנאיה ולשלם את הפרמיה במלואה.

_____________ ___________ ____________

- חתימת הסוכן - תאריך - חתימת המציע – "

1. בסיומה של הצהרה זו, על גבי ההצעה, נחזית להיות חתימת סוכן התובעת, חותמת הנתבעת וחתימה של נציג מטעמה, אשר כעולה מכתב ההגנה ומתצהיר הגזבר, מדובר בחתימתו.
2. בנסיבות אלה, הנתבעת אינה יכולה להסתתר תחת הטענה כי מדובר לכל היותר בהצעה או כי התכוונה לקבל הצעת מחיר בלבד. נוסח ההצעה ברור ומפורט, כולל פרטים מהותיים ונחתם על ידי בעל תפקיד מתאים ומוסמך אצל הנתבעת בצירוף חותמת הנתבעת. ברור אף מלשון המסמך כי הגזבר מבקש לערוך פוליסה ולא רק הצעה וברור גם כי הוא מתחייב לקבלה ולשלם את תמורתה.
3. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, חזקה על החותם עליו כי הבין את הכתוב, היה מודע למשמעותו ולתוצאות חתימתו ועל כן אין הוא יכול להתנער מחוצנו:

"בית-משפט זה חזר ושנה במספר הזדמנויות כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו (ראו למשל, ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594). לפיכך נפסק, כי על-פי רוב "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב" (ע"א 467/64 הנ"ל, שם; ראו גם ע"א 413/79 אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4) 29, 38. שם, הובהר כי טענה בדבר בטלות חוזה לא תעמוד למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ולא עמד על ההשלכות הנובעות מכך). הוא הדבר, כאשר אדם חותם על מסמך מתוך הסתמכות עיוורת על עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו (ע"א 413/79 הנ"ל). הלכה זו כוחה יפה, וביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות. שכן, ההיגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תעשה בהיסח הדעת (ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375; כן ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; רע"א  11519/04 לבקוביץ' נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)). לאור האמור, נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת טענה מסוג זה בנוגע לבטלותו של חוזה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, והמעלים טענו זו נדרשים לתמוך אותה "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" (ע"א 1548/96 הנ"ל, עמ' 571-570; ע"א 1513/99 הנ"ל, עמ' 594)."

[ראה ע"א 1319/06 שלק נגד טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ, פורסם במאגרים, פסק דין מתאריך 20.3.2007; ראה סעיף 11 לפסק הדין].

1. הלכה זו, בשים לב לנוסח הצהרת המציע, חשיבותה של ההצהרה וחשיבותו של המסמך – ביטוח כללי למוסדות המועצה הנתבעת - מחזקים את המסקנה כי מדובר בהצעה לכל דבר וענין, אשר השתכללה לידי חוזה מחייב, עם עריכת פוליסה על ידי הנתבעת.
2. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת כי מדובר בהצעת מחיר בלבד, בשים לב לאמור ובאשר הנתבעת אף לא הציגה בדל של ראיה כי פנתה לסוכני ביטוח אחרים כפי שנטען על ידי הגזבר; ממילא אף לא הוגש כל תצהיר בענין זה. יודגש כי אין מדובר בפוליסה של מה בכך כי אם בפוליסה ל"ביטוח נכסיה ועסקיה" של הנתבעת, שהינה מועצה מקומית (ראה סעיף 4 לתצהירו של הגזבר) עובדה המחזקת את האמור.
3. קשה אף לקבל את טענות ההגנה של הנתבעת בענין זה, שכן הנתבעת אף לא הציגה פוליסת ביטוח אחרת; אין זה סביר בלשון המעטה כי הנתבעת, רשות מקומית, לא ערכה פוליסת ביטוח למוסדותיה, שהרי אחרי הכל מדובר במוסדות רבים, עובדים וצדדים שלישיים; אף אם ערכה פוליסה, הרי שהיה עליה להציגה או למצער להציג ראשית ראיה לכך. הטענה כי התביעה הוגשה בשיהוי של כשש שנים, אין בה כדי לשלול את האמור ובכלל זה הצגת מסמכים רלבנטיים מחברת ביטוח, לו אכן נערכה פוליסה, או לו אכן התקבלו הצעות לעריכתה.
4. לכך יש להוסיף את העובדה כי התובעת פעלה בהתאם להצהרת הנתבעת באמצעות הגזבר, ערכה פוליסה (נספח א' לתצהירה של הגברת מרקוביץ), שלחה סוקר ואף הודיעה לנתבעת מהם שיפורי המיגון הנדרשים לאור דו"ח הסוקר. הנתבעת לא הציגה כל ראיה לפיה חלקה על דו"ח הסוקר ו/או ראיה אחרת כי ביקשה לבטל את הפוליסה.
5. בהיעדר ראיה לסתור, חזקה על הנתבעת כי קיבלה את הפוליסה ואף את דרישות המיגון הנוספות שנדרשו.
6. יצוין כי העובדה כי לא הוגש כל תצהיר מטעם נציג אחר מן המועצה לרבות תצהיר מטעם יו"ר המועצה באותה עת ו/או נציג מוסמך אחר, אשר יסתור את טענות התובעת, תומכת אף היא במסקנה אליה הגעתי.
7. לאור האמור, אין בידי לקבל אף את טענות הנתבעת כי אין מדובר בהסכם מחייב שכן בהיעדר שתי חתימות הוא בלתי חוקי. לטעמי חתימת הגזבר בצירוף חותמת המועצה, אף אם הן אינן עומדות בדרישות הצורניות של הצו, יש בהן כדי ליצור מצג אשר צד שלישי יכול להסתמך עליהן ולהתקשר בחוזה מחייב על בסיסן (ראה להלן, פסק הדין בענין "בית הרכב נגד עיריית ירושלים", פיסקה 26).
8. טענת הנתבעת לפיה בהיעדר חתימות כנדרש, מדובר בחוזה בלתי חוקי לאור הוראות סעיף 30 לחוק החוזים, אמנם הוכרה בפסיקה אלא שנקבע כי בנסיבות אלה לבית משפט שיקול דעת בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים אם לחייב צד על פי אותו חוזה:

"סעיף 30 וסעיף 31 לחוק החוזים הם הוראות ה"קשורות זו בזו ומלמדות זו על זו... בין שתי ההוראות יש, אפוא, אפקט של כלים שלובים. ההוראה האחת (סעיף 30) קובעת את העיקרון; ההוראה השניה (סעיף 31) קובעת את התוצאה" (פרשת זגורי, פס' 29 לפסק דינו של הנשיא ברק). שילוב סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים קובע את התוצאות האזרחיות הנגזרות מדין הבטלות שיסודו במשפט המינהלי המיוחד הקבוע בפקודת העיריות. חרף היותן הוראות קצרות הן מעניקות לבית המשפט שיקול דעת רחב בקביעת תוצאותיו של החוזה הבלתי חוקי (איל זמיר "החוזה הבלתי חוקי ותוצאותיו – אחרי שלושים שנה" ספר דניאל – עיונים בהגותו של פרופסור דניאל פרידמן 423, 424 (נילי כהן ועופר גרוסקופף עורכים, 2008) (להלן: זמיר)). בפני בית המשפט ניצבות שלוש תוצאות אזרחיות אפשריות: השבה, קיום החוזה ופטור מהשבה. כפי שבאר הנשיא שמגר:

"החוזה הפסול מציב בפני בית המשפט שלוש אפשרויות, המקיימות ביניהן יחס של דירוג אנכי ודירוג אופקי. האפשרות הראשונה, המיידית, מגולמת בסעד ההשבה. האפשרויות האחרות הינן קיום החיובים מזה ופטור מחובת ההשבה מזה. בין האפשרות הראשונה לבין האחרות קיים יחס של דירוג אנכי. באין שיקולים לכאן או לכאן מושל בכיפה סעד ההשבה. בין שתי האפשרויות האחרות קיים יחס של דירוג אופקי, והבחירה ביניהן היא פועל יוצא של הפעלת שיקולי הצדק.

מדברים אלה למדים אנו כי התוצאה האזרחית הרגילה היא השבה, אולם הבחירה בסעד הסופי שיינתן נתונה לשיקול דעת בית המשפט. אכן, "הכלל הוא בטלות החוזה והשבה של דברים שנתקבלו על פיו. החריג הוא שלילת ההשבה וצו לקיום חיוב" (פרשת זגורי, פס' 30 לפסק דינו של הנשיא ברק). מכאן ניתן לומר כי במסלול החוזי, סעיף 203 אינו מחייב בטלות מוחלטת והשבה מוחלטת, כתוצאה שאין בלתה, אלא קיים שיקול דעת לשופט, במסגרת מתחם התוצאות האזרחיות האפשריות משילוב סעיפים 30 ו-31 לדיני החוזים. אכן, מושג הבטלות של החוזה הבלתי חוקי בדיני החוזים הוא מושג יחסי ולא מושג מוחלט (שלו דיני חוזים 534-535, 538). "בטלות החוזה הפסול מהווה אפוא רק את ראשית תהליך הדיון בתוצאות החוזה הפסול – היא מכשירה את הקרקע להסדר שיקבע בית המשפט" (גרוסקופף 576, וראו גם בעמ' 491-492). לסיכום: המסלול החוזי המתאים לענייננו הוא יישום סעיפים 21, 30 ו-31 לחוק החוזים בדרך של קביעת חובת השבה, בכפוף לעקרונות הצדק בהשבה (ראו והשוו: מיכל אגמון-גונן ההשבה בהקשרים חוזיים 171 (2001) (להלן: אגמון-גונן)). "

[ראה ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נגד עיריית ירושלים, מתאריך 22.1.2009, פורסם במאגרים, בפסקה 31 לפסק דינה של כבוד השופטת נאור].

1. ענין דומה לתביעה דנא, נדון בפסק הדין בענין מועצה מקומית עוספיה בו תבע עו"ד שכר טרחה על בסיס התקשרות דומה למקרה דנן. בית המשפט העליון, כבוד השופטת ארבל, קבע, בין היתר, בשים לב לפסק הדין בענין בית הרכב הנ"ל, כי:

"...הנה כי כן, דרישת הצורה המהותית בפקודת העיריות (ובהתאם גם בצו המועצות המקומיות) הינה מחייבת, וכאשר אינה מתקיימת, החוזה בלתי חוקי ובטל.

8. אולם אין זה סוף פסוק. על החוזה המנהלי הפסול חלה המסגרת הנורמטיבית הקבועה בסעיף 31 לחוק החוזים, שלשונו:

הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו.

וכך קבעה השופטת מ' נאור בפרשת בית הרכב:

"דעתי היא כי אי-קיום דרישת הצורה המהותית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות אינה מחייבת בטלות והשבה מלאה של הכספים שנוכו. למסקנתי הגעתי נוכח יישום הוראות הביטול וההשבה ביחס לחוזה בלתי חוקי הקבועות בחוק החוזים. מסקנתי - שיסודה בדיני החוזים - משתלבת גם בדוקטרינת הבטלות היחסית, המוכרת במשפט המינהלי, ובכך ניתן לראות השלמת יישום הדואליות הנורמטיבית. אכן, החוזה הבלתי חוקי הוא בטל, ואולם לעניין תוצאות הבטלות, עלינו לפנות לדעתי להלכה שנקבעה בפרשת זגורי שנזכרה לעיל בעניין חוזה בלתי חוקי אחר, וליישם את ההלכה האמורה גם על ענייננו. בחינה כזו מאפשרת "לרכך" את התוצאות הקשות של סעיף 203, תוצאות שבית המשפט המחוזי ראה עצמו אנוס להגיע אליהן" (פרשת בית הרכב, פיסקה 26).

אם כך, במישור החוזי, נתון לבית המשפט שיקול הדעת באם לחייב צד בקיום חיובו בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק החוזים, אף כאשר החוזה בין הצדדים בטל הוא."

[ראה ע"א 10565/07 עיריית עיר הכרמל (המועצה המקומית עוספיה) נגד עו"ד זכי כמאל ואח' והראל חברה לביטוח בע"מ, מתאריך 17.2.2009, פורסם במאגרים, בפסקה 8 לפסק דינה של כבוד השופטת ארבל].

1. בשל כל הטעמים שפורטו לעיל הנני סבור כי יש לחייב את הנתבעת בקיום חיוביה על פי הפוליסה. כאמור, מטעם הנתבעת חתם על ההצעה הגזבר בצרוף חותמת המועצה, ההצעה היתה מפורטת דיה, כללה פרטים מהותיים והתובעת פעלה על פיה.
2. בשולי הדברים יצוין כי, לו אכן היתה הנתבעת מציגה פוליסה אחרת חופפת או למצער הצעות נוספות לאותה תקופה, הרי שמבלי לקבוע מסמרות, יכול שניתן היה לשקול תוצאה אחרת.
3. לפני סיכום אתייחס אף לטענה שעלתה לראשונה בסיכומים לפיה התובעת לא קיבלה על עצמה אחריות בגין אירוע ביטוחי אשר אירע בעת שהפוליסה היתה בתוקף, ואשר בגינו הוגשה תביעה כנגד הנתבעת. תחילה יצוין כי מדובר בטענה חדשה שלא בא זכרה בכתבי הטענות ודי בכך כדי לדחותה. יתרה מכך, בשים לב לכך כי הנתבעת לא עמדה בתנאי בסיסי ולא שילמה את הפרמיה, מה לה לתובעת כי תקבל על עצמה אחריות, מקום בו הנתבעת כלל לא מכירה בקיומה של פוליסה?!.
4. לסיכום
5. לאור האמור התביעה מתקבלת. בשל עיתוי הגשת התביעה, הנובע אף מטעמים הקשורים בתובעת, לא מצאתי לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית ממועד ביטול הפוליסה; ריבית והפרשי הצמדה יצטרפו לסכום הקרן, מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
6. לאור כל אלה, הנתבעת תשלם לתובעת סך 73,824 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, תשא הנתבעת באגרת בית משפט כפי ששולמה על ידי התובעת ובשכ"ט בשיעור 4,000 ₪ אשר נפסק בהליך ביניים. הסכומים ישולמו תוך 30 יום. לא מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות ושכ"ט מעבר לאמור, בשים לב לטענות הנתבעת בסיכומיה וכן בשל העובדה כי ההליך הסתיים בהסכמה כאמור, טרם שמיעת ראיות.
7. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
8. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ב, 30 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.