1. התובעת הינה חברה פרטית, הרשומה כיבואן מזון בשירותי המזון והתזונה במשרד הבריאות. אחת מבעלות השליטה בתובעת הנה חברה נוספת, שאף עיסוקה ביבוא ושיווק מזון ושמה "מאנקו יבוא, שיווק ומסחר מזון 2001 בע"מ" (להלן: "מאנקו"). גם מר יוסף הרצל לוי (להלן "לוי") רשום כיבואן מזון בשירותי המזון והתזונה במשרד הבריאות.

2. התובעת, יחד עם לוי, ייבאו לארץ צימוקים מארה"ב - מספק בשם קלדק אינטרנשיונל. זאת לאחר שקיבלה לכך התובעת את אישור משרד הבריאות. אישור זה הינו למעשה תעודת רישום יבוא מזון המהווה אישור מוקדם ליבוא הצימוקים מאותו ספק - על פי נתונים הנמסרים מראש למשרד הבריאות.

היבוא נשוא התובענה הגיע לנמל אשדוד ב- 16.02.10 וכלל 42,000 ליברות של צימוקים, ארוזים ב- 1,400 קרטונים. לאחר הגעת המטען וטרם שחרורו מהמכס, רכשה אותו התובעת מלוי.

3. על מנת לשחרר המטען, נדרשה התובעת להמציא אישור שחרור מתחנת מעבר. אישור אחרון זה ניתן ע"י גורם במשרד הבריאות - התחנה לפיקוח על איכות המזון המיובא.

לטענת התובעת, הציגה בפני התחנה לפיקוח את כל המסמכים הדרושים על פי סעיף 9 לנוהל "יבוא מזון רגיל- רישום מוקדם ושחרור מהנמל", כאשר מסמכים אלה כוללים: תעודת רישום יבואן בתוקף; תעודת רישום מזון בתוקף; חשבון (invoice) של המשלוח; תעודת שטר (gatepass) של המשלוח; העתק שטר המטען של המשלוח; פירוט רשימת המטען (packing list); כל תעודה שנדרשת בתעודת הרישום המוקדמת ליבוא; והעתק קבלת התשלום של אגרת יבוא המזון.

ביום 03.03.10 ניתן לה אישור שחרור של המטען מהמכס על פי חשבון הספק (invoice) של המטען.

4. לאחר מכן התקבל מאגף המכס רשימון על יבוא טובין, לפיו הועברה הבעלות במטען לתובעת. לאחר קבלת הרשימון, הועבר המטען לאחסון עד תשלום המכס ושחרור המטען.

ביום 07.03.10 שחררה התובעת מחצית מהמטען (700 קרטונים), ללא בעיות.

5. מספר ימים לאחר מכן, כאשר ביקשה התובעת לשחרר את המחצית השניה, דרש אגף המכס להמציא אישור שחרור חדש מהתחנה לפיקוח של משרד הבריאות . כאשר אישור זה נדרש מחדש בשל העברת הבעלות במטען מלוי לתובעת. יובהר - אישור השחרור שניתן כבר ע"י תחנת הפיקוח מופיע על פני חשבון הספק של לוי.

לטענת התובעת, דרישה זו מהווה שינוי לנוהג שנהג עד אז, בייחוד מאחר ואגף המכס אישר את העברת הבעלות במטען עפ"י אישור השחרור, לאחר שהוצגו בפניו כל המסמכים הדרושים, כאמור בנוהל. חרף זאת, פנתה התובעת למשרד הבריאות וביקשה לקבל אישור נוסף לשם שחרור המחצית השניה של המטען.

משרד הבריאות השיב לתובעת כי הוא מוציא אישור שחרור אחד בלבד לכל מטען ועל כן די באישור השחרור שניתן על גבי חשבון הספק.

עם תשובה זו פנתה התובעת לאגף המכס שהוציא הדרישה לאישור שחרור חדש. היא נענתה כי הוא מצדו פועל לפי הוראות משרד הבריאות הקובעות כי יש צורך באישור שחרור נוסף בשל העברת הבעלות לפני שחרור המטען מהמכס.

פנתה אפוא התובעת בשנית למשרד הבריאות, ונענתה ע"י הגב' רות שימברג, מנהלת מחלקת שירות המזון הארצי, בתשובה זהה. מאחר והתובעת התעקשה כי אגף המכס אינו מוכן לשחרר את המטען בשלמותו ללא אישור חדש, ביקשה שימברג להמציא לה מסמכים שונים, בין היתר מסמך בדבר העברת הבעלות וחשבון על מכירת המטען.

אולם, גם לאחר שהומצאו כל האישורים, לא נתן משרד הבריאות את האישור האמור, ואף לא נתן לתובעת כל תשובה מדוע לא עשה כן או מה עוד נדרש ממנה על מנת לקבל את האישור.

ביום 09.05.10 פנתה התובעת למר עודד נצר, מעריך ראשי באגף המכס ולגב' רות שימברג, ודרש לשחרר את המחצית השניה של המטען מיידית היות והדבר גורם לה לנזקים כספיים.

נצר השיב ביום 27.05.10 וחזר על דרישת אגף המכס לקבלת אישור משרד הבריאות על שם התובעת כתנאי לשחרור הטובין. משרד הבריאות לא השיב, ועל כן נאלצה התובעת לפנות ליועץ המשפטי של המשרד ביום 15.06.10. גם למכתב זה לא התקבלה תשובה.

6. טוענת התובעת כי המכס היה חייב לשחרר את המחצית השניה של המטען, מבלי לדרוש אישור שחרור נוסף, ולחלופין, היה חייב משרד הבריאות להנפיק לה את האישור הנדרש לשחרור. באי עשותם כן, הפרו אגף המכס ומשרד הבריאות את החובה המוטלת עליהם על פי דין בכך שלא שחררו את המטען בהתאם למסמכים שהוצגו בפניהם או באי המצאת האישור הנדרש. טענת התובעת נסמכת על כך שייבאה בעבר באופן עצמאי צימוקים מאותו ספק עצמו; ולכן טענת משרד הבריאות לגבי חשש לבריאות הציבור כתוצאה מהעדר מנגנון המעיד על הקשר בין היבואן לטובין ובין היצרן לטובין המשוחררים - הינן טענות סרק. הוסיפה התובעת וטענה כי התרשלות הנתבעות היא בכך שבמשך שנתיים וחצי לא הודיעו לתובעת אילו מסמכים נדרשים ממנה על מנת לשחרר את הסחורה והודעה מסוג זה ניתנה רק לעת הגשת התצהירים. לטענת התובעת, התרשלו הנתבעות בהפעלת סמכויותיהן באופן שהסב לה נזק.

7. הנתבעת היא כאמור מדינת ישראל בשני כובעיה (משרד האוצר- אגף המכס, ומשרד הבריאות - מח' שירות מזון ארצי). המדינה טענה כי בעת בדיקת המסמכים הנדרשים לצורך שחרור הטובין מהנמל, התגלתה אי התאמה בין תעודת רישום היבואן לבין תעודת רישום היבוא (עדיין של לוי). מאחר ועל מנת לשחרר טובין מתחנת ההסגר יש צורך במסמכים אשר יצביעו על הקשר בין היצרן ליבואן הספציפי (כאמור בבג"צ מאנקו אליו אדרש בהמשך), נדרש היבואן לוי להשלים את המסמכים ולהמציא את תעודת רישום היבוא התואמת לתעודת רישום היבואן לפי מספר עוסק מורשה של היבואן הספציפי. לאחר שהובאו המסמכים הנ"ל, שוחררה מחצית מכמות המטען כאמור ביום 07.03.10, על פי רשימון לוגי מס' 30161590, בהתרה אוטומטית, היינו הותר תוך 40 דקות מרגע הגשת הרשימון הלוגי במחשב, ולפני שהרשימון המקורי הועבר לבדיקת מעריך או גורם אחר במכס. ביום 08.03.10 הגיע הרשימון המקורי עם נספחיו לבית המכס במרכז, ובבדיקה שנערכה ביום 11.04.10 התברר כי לא צורפו כל המסמכים הנדרשים לשם שחרור המטען על שם התובעת בהתאם לדרישות משרד הבריאות. לפיכך נדרשה התובעת להמציא את המסמכים החסרים על מנת לשחרר את המחצית השניה של המטען, לרבות אישורים מתאימים ממשרד הבריאות על שם התובעת.

כאמור, לתובעת לא היו את המסמכים הנדרשים על מנת לשחרר את הטובין על שמה לפי נוהלי הנתבעות. חשוב להדגיש- פירוט המסמכים החסרים או מה היה חוסר ההתאמה במסמכים, לא צוין ע"י הנתבעות. בנוסף, מאחר והטובין הועברו למחסן ערובה לאחר ששוחררו מתחנת ההסגר של משרד הבריאות, לא ניתן יותר לבצע בדיקה פיזית או דיגום של המוצר.

לטענת המדינה, הדרישה בדבר תעודת רישום מזון על שם היבואן הספציפי המייבא את המזון, המעוגנת בנוהל שירות המזון, הינה דרישה סבירה, מוצדקת ומידתית, המשרתת תכלית ראויה. ויתור על דרישה כאמור תסרבל, תקשה ותמנע את האפשרות לאתר את הגורם הנושא באחריות לטובין, ולכך עלולות להיות השלכות חמורות באשר להגנה ושמירה על בריאות ובטיחות ציבור הצרכנים בישראל.

לסיכום טענותיה טענה המדינה בשני כובעיה כי לתובעת אין כל עילת תביעה; כי אין בין משרד הבריאות ואגף המכס לתובעת יחסי שכנות משפטית; כי פעולותיה כריבון אינן יכולות לחייבה במישור האזרחי או באחריות בנזיקין; כי כל הפעולות שנעשו על ידי המכס ומשרד הבריאות נעשו בתחום סמכויותיהן כדין של הרשויות ובתום לב; ולחלופין כי פעולות אלו נעשו לאחר הפעלת שיקול דעת, כאשר גם אם טעו בהפעלתו, אין לחייבן בפיצוי בגין כך; כמו כן טענו כי בנסיבות העניין לא ראוי מבחינת מדיניות ציבורית לחייב את הנתבעות בגין פעולות אלו שכן הדבר עלול לגרום לשיבוש פעולת המינהל התקין, להקשות על תפקידיהן בתחום גביית מיסי מדינה ולגרום למעמסה מיותרת על הקופה הציבורית ופגיעה בחברה; בנוסף טענו כי התובעת לא הצביעה על חובה בדין שהפרו הנתבעות, לא הפרו כל חובה חקוקה ולא התרשלו במעשיהן. הנתבעות פעלו בהתאם לחוק, להלכה הפסוקה ולנהלי משרד הבריאות.

דיון

8. אקדים ואומר, כי מצאתי שדין התביעה להתקבל, היינו כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעת בהפעלת סמכויותיה, והסבה לה נזק.

9. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר אברהם נחמיאס, מנהל התובעת (ת/1). מטעם הנתבעות הוגשו תצהיריהם של מר אלי גורדון, מנהל שירות המזון הארצי במשרד הבריאות (נ/5), ושל הגב' אתי חזן, מעריכה ראשית בבית המכס מרכז (נ/4).

10. א. לטענת הנתבעת, עוקפת התביעה הנזיקית של התובעת כפי שהוגשה את המסלול הנאות לבירור סמכויות הרשויות המוסמכות בשחרור טובין. אותו מסלול הנו על דרך תקיפה ישירה בפני ביהמ"ש המוסמך, שכן זו הדרך הראויה לביקורת שיפוטית על מעשי או מחדלי הרשות. התובעת, במקרה זה, בחרה שלא לפעול לביטול ההחלטה המנהלית, אלא לבקש פיצוי בגין תוצאות ההחלטה המנהלית- הנזק בשל ירידת הטובין (צימוקים) לטמיון, עקב אי שחרורם. הנתבעות מציינות כי מאחר ובעלי התובעת הינם גם בעלי "מאנקו" אשר ניהלו כבר הליך בעניין דומה כנגד הנתבעות בתקיפה ישירה בבג"צ (הליך אליו אדרש כאמור בהמשך), הרי שידעו זאת, ועל כן דין התביעה להדחות.

לטענת הנתבעת, תקיפה עקיפה כזו אפשרית רק במקרים קיצוניים, אשר התובעת לא הוכיחה שמתקיימים כאן; והיה עליה לתקוף בתקיפה ישירה את שיקול הדעת הנתון לנתבעת בשני כובעיה. היינו לתבוע בתקיפה ישירה את שחרור הטובין. בסיכומיה הודתה המדינה, כי יתכן אמנם שפעולה בלתי סבירה במישור המנהלי תהווה מעשה רשלני במישור האזרחי; אך הימנעותה של התובעת מלהפעיל זכויות דיוניות לאכיפת הזכות הנטענת לשחרור, כאשר מדובר בטובין מתכלים, מנתקת את הקשר הסיבתי בין המעשה המנהלי לנזק הנטען או לכל הפחות מהווה שיקול מכריע בפסיקת פיצוי עקב אשם תורם ואי הקטנת נזק. הכיצד?: שכן אי התקיפה הישירה יש בה משום הימנעות מהפעלת זכות דיונית לאכיפת זכות נטענת לשחרור הטובין, כאשר מדובר בטובין מתכלים ומימד הזמן מכריע.

ב. הנתבעת הפנתה לכך כי לאחר הגשת התביעה, הגישה התובעת בקשה למתן פסק דין הצהרתי זמני במסגרתו יוצהר כי היא רשאית לשחרר את הטובין, היינו כי החלטת הנתבעות בטלה באופן זמני. בדיון בבקשה זו קבעתי כי נחזה שהסמכות העניינית בסעד הזמני אינה קנויה לבימ"ש זה, היינו הסמכות לביטול החלטת הנתבעת, אולם חרף זאת לא פנתה התובעת לבימ"ש מוסמך על מנת להשיג את הסעד המבוקש.

ג. מנגד טענה התובעת כי אין הוראת דין הקובעת חובת הגשת עתירה לבג"צ כתנאי להגשת תביעה נזיקית, ולגופו של עניין - הנתבעת גם לא הצביעה על הוראת חוק כלשהי שעל פיה חייבת היתה התובעת לעתור לבג"צ קודם להגשת התביעה. הדין לטענתה ברור - אין חובה לעתור בעתירה מנהלית כתנאי לקבלת פיצוי בגין פעולה רשלנית של רשות מנהלית.

ד. כטענת התובעת - עיון בפסקי הדין אליהם הפנתה הנתבעת אינו מעלה כי קיימת ערכאה אליה היתה אמורה לפנות התובעת כתנאי מקדמי, שחייב להתמלא טרם הגשת התביעה הכספית דכאן. אכן לא שעיתי לסעד הזמני במתכונת בה התבקש – גם (לא רק) לאור בעיית סמכות עניינית ביחס לסעד המבוקש שם (עיין בהחלטות מיום 10.10.10, ו 9.1.11) . הטעם הנוסף היה אי השתלבות הסעד הזמני המבוקש עם הסעד הכספי הנתבע, ולמעשה העובדה שמדובר היה על צו עשה זמני שמייתר התביעה העיקרית כמות שהוגשה (בסעד כספי) - במקום שימור מצב בניגוד לתורת הסעדים הזמניים. אך המבחן הקובע בשאלת הסמכות העניינית הנו מבחן הסעד, ובתביעה העיקרית הסעד המבוקש הנו כספי. למעשה התביעה הוגשה מתחילה כתביעה כספית (כאשר לאחר מכן הוגדל סכומה). משעה שכך – אין בעיה של סמכות עניינית המונעת בירורה. למעשה אף המדינה לא טענה להיעדר סמכות עניינית, אלא כאמור לעקיפת דרך המלך של תקיפה ישירה. אין להחליף בין ענין זה לבין ענין אחר: לעתים גם אם יש סמכות עניינית, על ביהמ"ש להימנע מבירור התביעה, ולא להושיט סעד, לאור אי מיצוי מסלול השגה וערעור ייעודי הקבוע בדין, כמו למשל בחלק מן הסכסוכים לגבי ארנונה או ביוב. אין לכך דבר עם ענייננו. המדינה טוענת בסיכומיה כי הליך קצר בבג"צ הוא הליך התקיפה הישירה המתאים, ותביעה זו הנה עקיפתו.

אך עיון בפסקי הדין אליהם הפנתה (רע"א 3354/08 המטה למען א"י נ' ניצב אהרון פרנקו; ע"א (מח' חי') 10849-05-09 דג נ' משרד החקלאות) מלמד שאין המשל דומה לנמשל.

במקרה של בג"צ פרנקו התבקשו כנגד המדינה סעדים שבסמכות ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ (צוי מניעה שעניינם במניעת הפרעה לגישה ותפילה על הר הבית) ובהערה אף צוין ש "לכאורה ה"כריכה" בתובענה שהוגשה – של סעד הפיצויים עם הסעדים האחרים המבוקשים בה - איננה עולה על פני הדברים בקנה אחד עם ההנחיות שניתנו לעניין זה ב-רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' רחל שוורץ, פ"ד נג (1) 670". שם ברור היה שהעיקר הנו בצוי המניעה המבוקשים ואלו הסעד הכספי (הטפל) נתבע ב"כריכה" בערכאה הלא נכונה מבחינת הסמכות העניינית. ואלו בענייננו לא ניתן לומר שהסעד הכספי הנו טפל , בודאי לא שנתבע בערכאה הלא נכונה. הרי ממה נפשך – אם סחורה אין, הרי ערך כספי יש ויש לה, ומדובר בשווה ערך ממש.

ואלו בענין דג נ' משרד החקלאות היה מסלול ייעודי הקבוע בדין של הגשת ערר, מסלול שביחס אליו היה על המערערים באותו מקרה להעלות את כל טענותיהם ולא רק חלקן. כאמור משעה שיש מסלול תקיפה ייעודי ממן הערר או ההשגה – על פי רוב יש למצותו; ואי מיצויו מביא אכן על פי רוב למניעת סעד בתקיפה עקיפה מביהמ"ש (ועיין בסע' ל"ז – מ"ט של פסה"ד שם). מה לכך ולענייננו?: היש בעניינו מסלול קבוע בחוק של השגה או ערר כמו במקרה שנדון שם או בענייני ארנונה מסוימים, או בענייני ביוב או שמא טריבונל שיפוטי שקבוע בחוק ובו היו אמורות להתברר הטענות? לא מיני ולא מקצתי. בענין הדין החל משעה שקיים מסלול ייעודי שכזה ראה רע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח יזום והשקעות; דנ"א 6951/00 י.ח יזום והשקעות בע"מ נ' עירית רעננה; רע"א 3993/05 שאב נ' עירית באר שבע ; ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל. נותר חריג מצומצם ביחס , משעה שמדובר בעניין בעל חשיבות עקרונית מיוחדת, מכוחו ניתן לברר סכסוך בביהמ"ש האזרחי גם משעה שיש מסלול השגה או ערר – ראה ע"א 6971/93 עירית רמת גן נ' קרשין. בענייננו לא עולה כלל לדיון שאלת תחולתו של החריג, משעה שאף הכלל לא חל: כאמור אין בענייננו מסלול ייעודי שקבע הדין להגשת השגה או ערר, ואשר התובעת כביכול לא מיצתה.

למעשה, יכול ולו הוגשה עתירה מנהלית לערכאה המתאימה היתה זו נתקלת בקושי של סעד חלופי כספי אפשרי, כסעד מתאים יותר בנסיבות, שניתן לתבוע בתקיפה עקיפה בבימ"ש השלום. בפרט כאשר מדובר בענין המתאים ומצריך גבית ראיות.

לדיון בנושא זה של תקיפה ישירה בעתירה לבג"צ או לביהמ"ש לעניינים מנהליים לעומת אפשרות התקיפה העקיפה ראה גם סע' 8 עד 11 לבר"ע (י-ם) פרזות חברה ממשלתית עירונית נ' יעקב שאול (כב' השופט זילברטל).

גם חובת מיצוי הבירור המנהלי בפניה לרשות במישרין אינו חוסם בירור התביעה בענייננו: די בפירוט שבא בסע' 5 של פסק דין זה, ביחס לפניות "הלוך ושוב" אל אגף המכס ומשרד הבריאות, על מנת שתידחה טענה מעין זו של הנתבעת (וראה גם סע' 14 לפסה"ד בת"א (י-ם) 7191/05 בירה בוקסר ישראל בע"מ נ' משרד התעשיה המסחר והתעסוקה (מאגר נבו)).

ה. אני דוחה אפוא טענות הסף, והתביעה כשירה להתברר כתביעה כספית בתקיפה עקיפה.

עוולת הרשלנות לגבי רשות ציבורית

11. אף ביחס לרשות ציבורית – יסודות עוולת הרשלנות לא משתנים. עסקינן בהוכחת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתה בהתרשלות , כאשר אותה התרשלות (סטיה מסטנדרט התנהגות סביר וזהיר, במעשה או מחדל) היא שגרמה לנזק, שאף אותו יש להוכיח. ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(3) 757; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113. לאחרונה הוצע מודל בדיקה חדש בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני במקרה של סוגי יחסים "קלאסיים" שבליבת דיני הנזיקין. נראה שבמקרה בפני ניתן להסתפק בבדיקה לפי המודל המסורתי של "חובה תחילה".

12. ראשית יצוין כי הדין הוא שאין למדינה חסינות מפני הפעלה רשלנית של סמכות הנתונה לה בדין. חרף זאת, הוכר בהלכה כי ביחסים בין השלטון לאזרח יש צורך באבחנה שתהא רגישה לאופי הפעילות השלטונית בה מדובר. צוין כי עקרון השוויון לבדו אינו מצדיק הטלת אחריות על הרשות כאשר היא מבצעת פעולות שאדם רגיל אינו מבצען. יש להבחין בין מקרים בהם הרשות ממלאת תפקידי פיקוח-על, בהם תוטל אחריות לא כדבר שבשגרה, לבין מקרים בהם פעילות הרשות כוללת גם שליטה אפקטיבית על מהלך האירועים ונקיטת האמצעים הנדרשים. במקרים מסוג זה קל יותר להכיר בקרבה שבין הצדדים ובקיומה של חובת זהירות (ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו נג(5) 817, 826). כפי שאראה בהמשך- במקרה דנן שלטו הנתבעות על מהלך האירועים והיה בידיהן למנוע את הנזק שנגרם, ולפיכך יש להכיר ביחסי שכנות בין הצדדים ובקיומה של חובת זהירות כלפי התובעת.

ודוק: גם משעה שמדובר בסמכות (לרוב חובת) פיקוח ניתן לחייב המדינה בנזיקין במקרה המתאים, אם התקיימו יסודות עוולת הרשלנות. ההתרשלות שגרמה לנזק עשוי שתמצא ביטויה באי הפעלת סמכויות פיקוח הנתונות בדין או בהפעלה רשלנית שלהן, בין על דרך החמרת יתר ובין על דרך אי הקפדה מספקת. עיין: ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב והדיון הנוסף דנ"א 5703/04 מדינת ישראל נ' יצחק קרישוב.

וראה ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני - הודגש כי אין לגזור אחריות נזיקית רק מעצם סמכות פיקוח שהוקנתה לרשות שלטונית ומאידך שניתן לחטוא בהתרשלות גם בהפעלת סמכות פיקוח; וכן ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חב' לביטוח; ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבדל אלרחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר.

13. אמת המידה לבחינת התרשלות היא סטייה מסטנדרד הזהירות של אדם סביר, המוטלת גם על המדינה ופקידיה בהפעלת סמכויותיהם. הבעיה בענייננו לא נעוצה בחריגה מסמכות או בעצם קיום הנוהל (שהוראותיו אוששו בבג"צ מאנקו), אלא באופן הפעלתו הרשלני בעובדות המקרה שלנו, כאשר בפעולה פשוטה ניתן וראוי היה למנוע הנזק הכספי לתובעת.

נקבע גם כי גם מתן הנמקה שגויה ושלילת זכות הטיעון מהאזרח אינו מהווה סטנדרט התנהגות ראוי לרשות, ואינם תואמים את כללי המשפט המנהלי, ועל כן מהווים, במערכת היחסים שבין עובד הציבור לאזרח הבא עמו במגע- פעולה רשלנית בדיני נזיקין (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל נט(5) 193, 203-204). גם כאן- ובהשלכה לענייננו- ניתנה הנמקה לא מלאה ע"י הנתבעת, אשר אינה תואמת את סטנדרט ההתנהגות המצופה ממנה או את כללי המשפט המנהלי, אשר לטעמי עלתה כדי רשלנות. כמו כן נקבע, כי משמדובר ברשות מנהלית הפועלת על יסוד סמכותה הסטטוטורית, חזקה עליה כי היא צופה ששימוש לקוי בסמכות המוקנית לה יגרום לנזק מן הסוג הנגרם בדרך כלל עקב שימוש לקוי כזה (ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ (מאגר נבו), פס' 20). גם אין מדובר במקרה שלנו בחיוב המדינה בנזיקין במקרה ששיקול הדעת השלטוני המעורב הנו שיקול דעת רחב המערב שיקולי מדיניות עקרוניים בהסדרת סמכות פיקוח (במקרה שכזה נקבע חריג לאחריות הנזיקית בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, אף כי בהמשך הוטל ספק לענין הקפה וחלותה של הלכת לוי; עיין בפסקאות 21-29 של פסה"ד בענין שתיל ). במקרה דנן אין חולק כאמור על תקיפות הנוהל, אלא מדובר על טענה להתרשלות בהפעלת סמכויות הפיקוח הנתונות על פי אותו נוהל. ברור גם שהצפיות הטכנית והנורמטיבית – היו נתונות במקרה שלנו , ואף בלא קושי. היה בידי משרד הבריאות לצפות כי אי מתן תשובה או אי מתן פירוט מהם המסמכים החסרים או מהי חוסר ההתאמה, יגרום לתובעת לנזקים מסוג הנזק שנגרם בשל חוסר יכולת לשחרר המטען - היינו פגיעה ואף אובדן של מטען הצימוקים, בהתחשב בכך שמדובר במוצר מתכלה בעל חיי מדף מוגבלים בזמן. שבעתיים נכונים הדברים כאשר מחצית המטען כבר שוחררה בלא בעיות, על פי אותם מסמכים שהציגה התובעת, לשיטתה על פי הנוהל. וגם אם תרצה לומר שמדובר בטעות שאין להנציחה, לכל הפחות קם לה לתובעת אינטרס הסתמכות סביר שחייב את הרשות בענייננו להתאמץ מעט ולשתף פעולה באופן אקטיבי בהבהרה מה עוד חסר על מנת שישוחרר המטען , במקום להסתפק בהפניית התובעת הלוך ושוב בין משרד הבריאות לאגף המכס. יבואר כי אין בענייננו שיקולי מדיניות מיוחדים השוללים הטלת האחריות, ואין לקבל טענה שאין יחסי שכנות מול התובעת – שהנה יבואן התלוי לפרנסתו בהפעלה סבירה של אותו נוהל.

מן הכלל אל הפרט

14. על התכלית הראויה שבבסיס החלטת הנתבעות והוראות נוהל יבוא מזון עמדו הנתבעות בכתבי טענותיהן. לטענתן, צו יבוא חופשי, התשס"ט-2008 קובע את הצימוקים כמותרים ביבוא ובלבד שהומצאו האישורים הנדרשים. פקודה נוספת המסדירה את יבוא המזון הינה פקודת בריאות הציבור (מזון) (נוסח חדש) התשמ"ג-1983, המגדירה את סמכותו של המפקח לבדוק מזון מיובא ולהחזירו או להשמידו במידה ונתגלה כי קיימת סכנה בריאותית לציבור. תהליך הפיקוח על יבוא מזון מתבצע בשני שלבים בהתאם לנוהל יבוא מזון, כאשר השלב הראשון הוא קבלת תעודת רישום מוקדם ליבוא, הרשומה על שם היבואן, ומטרתה למנוע הגעת מוצרי מזון שאינם עומדים, בין היתר, בדרישות החקיקה הרלבנטיות לעניין הבטיחות והאיכות, לגבולות הארץ. רק טובין שהוצאה לגביהם תעודת רישום מוקדם בהתאם לנוהל, יוכלו להיות מועברים פיזית למעבר או תחנת הסגר. אז מתחיל השלב השני, בו נבדקים הטובין ו/או המסמכים הנלווים, בטיחות המטען ואיכותו, או התאמתו לנתונים והפרטים המצוינים בתעודת הרישום המוקדם. תכלית הנוהל לפיכך, הינה שמירה על שלומו ובריאותו של הציבור.

בהתאם לתכלית זו, ניתנים כל האישורים שנימנו לעיל. כך, תעודת רישום מוקדם ליבוא מזון ניתנת ליבואן ספציפי שהציג את כל המסמכים הנדרשים, ומראה את הקשר שבין היבואן לטובין וליצרן. לצורך כך, נדרש היבואן לחתום על "הצהרת יבואן" בה הוא מצהיר על אחריותו לחוקיות היבוא ועמידתו בתנאים הנדרשים, בכל תהליך היבוא והשיווק. לאור האמור, לא ניתן להשלים הליך ייבוא ושחרור מוצרים מהמכס, אלא ע"י מי שייבא את המוצר ישירות מהיצרן ומחזיק בכל המסמכים המעידים על הקשר האמור. לפיכך טענו הנתבעות, כי אין באישורו של לוי להעברת הבעלות ולנטילת האחריות על הסחורה די בכדי לענות לדרישות הנוהל. הבסיס החוקי לדרישת הנוהל, מבהירות הנתבעות, הינו חקיקה כמו חוק התקנים, התשי"ג-1953 והתקנים לפיו, ומכאן המסמכים הנדרשים בסעיף 9 לנוהל, אותם ציינה התובעת, המעידים על הקשר בין היבואן ליצרן או הספק. היינו, כי התכלית הראויה הינה הבטחת האפשרות להתחקות אחר היבואן האחראי והיצרן במידת הצורך.

15. על אותה תכלית הראויה עמד כאמור גם בג"צ בפרשת מאנקו (בג"צ 1886/06 מאנקו יבוא ושיווק ומסחר מזון 2001 בע"מ נ' משרד האוצר. חברת מאנקו, שכאמור אף היא בשליטת בעלי התובעת, ייבאה בעבר משמשים מיובשים. גם שם, בדומה למקרה דנן, שחררה מאנקו חלק מהמשלוח מהמכס ומכרה חלק אחר ליבואן בשם סמרה עובדיה (2001) בע"מ. כאשר פנתה לנתבעות בבקשה לשחרר את חלק המשלוח שנמכר, נדרשה להמציא את אישור משרד הבריאות גם לחלק משלוח זה, וזאת על אף שכבר היה בידה אישור לחלק ששוחרר על ידה. לפיכך טענה כי האישור שבידה טוב למשלוח כולו ואין צורך בקבלת אישור נוסף. בבג"צ מאנקו היו נסיבות מעט שונות מבענייננו- שם ביקש היבואן הנעבר לשחרר את הסחורה עם אישור שירות המזון ואישור שחרור מתחנת ההסגר של המוכר, היינו מאנקו, ולא עם שלו.

כל זאת מאחר ואותו יבואן מעולם לא פנה לשירות המזון והגיש בקשה לרישום מוקדם עבור הטובין האמורים. לפיכך הוצעו למוכר ולקונה שתי אפשרויות- לקבל את האישורים בהתאם לנהלים, או לבצע העברת בעלות מלאה תוך הצגת כל המסמכים והעברת האחריות לרבות עמידה בדרישות הסימון.

ביהמ"ש העליון קבע כי: "בענייננו, הוראות הדין האמורות נועדו לשרת תכליות ראויות ואל לעותרת 2 לשחרר את הטובין מבלי לעמוד בהן. נראה, כי התכלית הראויה העומדת בבסיס נוהל שירות המזון והדרישות המעוגנות בו היא השמירה על שלומו ובריאותו של ציבור הצרכנים בישראל. הנוהל נועד, למעשה, להוות מנגנון לפיקוח על מוצרים המיובאים לישראל על-מנת להבטיח את תקינותו ואיכותו של מוצר המזון המיובא. גורמי המקצוע בתחום סבורים, כי הגשמת התכלית והעיקרון המנחה מחייבת שמירה על מנגנון אשר יעיד על הקשר בין היבואן לבין הטובין המיובאים והיצרן, ובין הטובין המשוחררים בתחנת ההסגר של משרד הבריאות לבין הטובין המשוחררים במכס ונכנסים לישראל. מטעם זה נראה, כי אין להסתפק באישור היבואן בלבד ובאישור הטובין כתקינים עובר להגעתם, אלא יש צורך בתעודה אשר תעיד על הקשר בין היבואן המסוים אשר ייבא את המזון ואחראי על קיום כל דיני המזון בעניינו לבין היצרן והטובין המיובאים. יתרה מכך. תכליתה של תעודת רישום מזון הינה אף בהבטחת האפשרות להתחקות אחר היבואן האחראי למוצר ואחר היצרן בארץ המוצא, בעת הצורך. מסיבה זו, אחת הדרישות שנקבעו במסגרת הנוהל לצורך יבוא מוצר מזון הינה הנפקת תעודת רישום מזון, בה מרוכזים פרטי הטובין המסוימים, באמצעותם אפשר יהיה לזהות את פרטי היצרן ופרטי היבואן האחראי, בעת הצורך. אף מהוראות הנוהל עולה, כאמור, כי תעודת רישום המזון ניתנת ליבואן קונקרטי, עבור טובין קונקרטיים המיוצרים במדינה אחת ועל-ידי יצרן קונקרטי. כך למשל, קובעת הוראה מספר 3.10 לנוהל, כי: "יבוא מזון יעשה על ידי יבואן רשום בלבד, לאחר שהונפק לו רישום מוקדם ליבוא מזון רגיל שבכוונתו לייבא". הוראה זו מעגנת את הקשר בין היבואן הרשום, אשר הונפקה עבורו תעודת רישום מזון, לבין הטובין המסוימים המצוינים בתעודה. גם הוראה מספר 3.7 לנוהל, הקובעת, כי היבואן אחראי לקיום דיני המזון לכל אורך חיי המדף של מוצר המזון שייבא, מעגנת את הקשר בין היבואן, שעבורו הונפקה תעודת רישום מזון לבין מוצר המזון אותו ייבא ומטילה עליו את האחריות לאותו מוצר לעמידה בכל דרישות הדין. גם מהוראה מספר 3.19 עולה, כי הליך היבוא על-פי הנוהל צריך להתבצע כולו על-ידי יבואן אחד, אשר ייבא את המוצר ישירות מהיצרן ואשר עבורו הונפקה תעודת רישום המזון. מטעמים אלה אני סבור, כי הליך ייבוא ושחרור המוצרים מהמכס ניתן להשלים אך על-ידי מי שייבא את המוצר ישירות מהיצרן או באמצעות ספק ישיר, ואשר עבורו הונפקה תעודת רישום מזון" (פס' 14-16).

16. לאור האמור טוענת הנתבעת כי העברת בעלות בשלב שבין בדיקת המטען ע"י מפקח מטעם משרד הבריאות לבין בדיקת המטען ע"י המכס ושחרורו הינה בעייתית, שכן היא עלולה להכשיל את אפשרות הפיקוח על הסחורה וההתחקות אחר היבואן האחראי והיצרן במידת הצורך. במקרה דנן נעשתה העברת הבעלות לאחר שחרור כל הטובין מתחנת ההסגר של משרד הבריאות, כאשר המסמכים שהוצגו לנציג תחנת ההסגר עמדו בדרישות המפורטות והיו על שם היבואן. מששוחרר המשלוח מתחנת ההסגר של משרד הבריאות, אין אפשרות לשחררו פעם נוספת.

האם היתה התרשלות של הנתבעת?

17. לגרסת התובעת, מבג"צ מאנקו ניתן לגזור את המסקנות הבאות: 1. אין כל מניעה להעברת בעלות במשלוח טובין שהם מזון לפני השחרור מהמכס; 2. אין כל מניעה לשחרר טובין שהם מזון ע"י יבואן שלא ייבא אותם בפועל לארץ, אלא רכש אותם בארץ מהיבואן; 3. לשם שחרור טובין שהם מזון ע"י יבואן שרכש את הטובין בארץ כאמור, יש צורך בתעודת רישום יבוא מזון ממחלקת שירות המזון הארצי של משרד הבריאות לאותם טובין ולאותו יבואן. כאמור, על פי ההנחיות, חייב היבואן לקבל אישור שחרור מתחנת הפיקוח לפני העברת הבעלות במטען המזון וטרם שחרורו מהמכס. בנוסף ידרש הקונה להציג במכס תעודת רישום יבוא מזון לגבי אותו ספק ולגבי אותם טובין. במקרה דנן, מאחר ולתובעת וליוסף הרצל לוי היו תעודות רישום יבוא מזון, לא היתה שום מניעה לשחרר את המחצית השניה של המטען מהמכס, בהסתמך על אישורי השחרור, כאמור בנוהל.

18. הנתבעת טענה כאמור, כי התובעת לא הביאה את המסמכים הנחוצים לשם שחרור הטובין מהמכס, ובעיקר היו חסרים המסמכים הקושרים אותה כיבואן ספציפי ליצרן ולטובין הספציפיים, ואף המכתב שהגיש לוי, במסגרתו הצהיר על מכירת הסחורה לתובעת ועל נטילת האחריות לטובין, לא הספיק, שכן בכל מקרה שוחררה הסחורה על שמו (נספח 11 לתצהיר נחמיאס). לטענת הנתבעות, התובעת ידעה כי הנתבעת אינה מתירה שחרור טובין ללא המסמכים המעידים על הקשר הישיר בין היבואן המשחרר ליצרן או הספק, אך בחרה בכל זאת לרכוש את הטובין באמצע ההליך, תוך ידיעה כי לא תוכל להציג את כל המסמכים. כמו כן מציינת הנתבעת כי כל המסמכים שהעבירה התובעת לידיה היו לשם בדיקת הנושא בלבד, ולא כתנאי לשחרור יתרת המטען; בייחוד מאחר ומבחינת משרד הבריאות המטען שוחרר זה מכבר מתחנת ההסגר על שם לוי. לאור האמור, לא היתה כל מניעה להמשיך ולשחרר את המשלוח במלואו על שמו. חשוב להדגיש את שכבר ציינתי לעיל- כי בשום שלב עד לשלב הגשת התצהירים, כפי שאראה בהמשך, לא צויין בפני התובעת (או בפניי במסגרת ההליך) אילו מסמכים בדיוק חסרים או מה עוד נדרש מהתובעת, וכל שנטען לעניין זה, הן בכתבי הטענות והן בדיון בשלב הסעד הזמני, היה בגדר טענה סתומה לפיה לא הומצאו כל המסמכים על שם התובעת הקושרים אותה לטובין הספציפיים.

19. בתצהירו הוסיף גורדון, כי לאחר שהגישה התובעת את מסמכיה התברר כי בידיה תעודת רישום יבואן ותעודת רישום מזון אך מאחר והטובין הספציפיים שוחררו כבר, ולא היו בידי התובעת המסמכים המעידים על הקשר הישיר בינה לבין היצרן, כגון חשבון ספק של היצרן, לא ניתן היה לשחרר את הסחורה. כך, בהתאם לבג"צ מאנקו, על היבואן הנעבר להציג מסמכים המעידים על הקשר הישיר בינו לבין היצרן עצמו לבין הטובין הספציפיים, היינו חשבון ספק של היצרן ליבואן בקשר לטובין הספציפיים או מסמך מהיצרן המעיד כי הוא מודע להעברת הבעלות ליבואן החדש וכן התחייבות לחלוקת האחריות בין היבואן המקורי לנעבר (עמ' 20-21 לפר').

זו, אם כן, הפעם הראשונה בה ננקבו המסמכים הדרושים, והפעם הראשונה בה הובהר לתובעת מה נדרש ממנה מבחינת החלופות לשחרור הסחורה.

20. בתשובה לעניין החשבונית, טען נחמיאס כי אין בידו חשבונית מס עבור הרכישה, בין היתר מאחר והמכס מסתפק באישור העברת הבעלות בארץ, וכן מאחר ושילם לספק ישירות בדולרים. כמו כן ציין כי לאור דרישת המכס, הביא חשבונית מס מלוי (נ/1), על רכישת הסחורה ממנו (עמ' 12 לפר'). לעניין זה טען גורדון כי כבר נתקל בעבר במקרים בהם יצאה מאותו ספק חשבונית עסקה על שם חברה אחרת מזו שרכשה במקור, שכן היבואן שרוכש את הסחורה יכול לבקש מלכתחילה להוציא את החשבונית על שמו, או לפצל את החשבונית, בדיוק כפי שהוא יודע להעביר את הכסף ישירות לספק בחו"ל (עמ' 21 לפר'). גם חזן העידה בחקירתה הנגדית כי לא יכול להיות שלמכירה של אותה סחורה יהיו שתי חשבוניות ספק, אך היו בעבר מקרים כאלה (עמ' 20 לפר'). לכך השיב נחמיאס כי הספק לא רצה להוציא חשבונית על שם התובעת (לא ניתן כל נימוק לעניין זה) ולכן היא הוכנה על שם לוי, ומאחר והעברת הבעלות תוכננה מראש, לא ציפה כי תעוררנה בעיות (עמ' 13 לפר'). לטענתו, די במכתב מהספק המאשר כי הסחורה נקנתה ממנו והבעלות הועברה, וכל דרישה לאישור נוסף כדוגמת אלו שדרשו במשרד הבריאות, הינו חריגה מהנוהל (עמ' 14 לפר').

21. לעניין זה עומת נחמיאס למול נ/2- שהינו למעשה הרחבה לנספח 10 לתצהירו- רשימונים אשר צורפו לצורך תמיכה בטענתו, לפיה בוצעה העברת בעלות ושחרור מהמכס בעבר בלי צורך בהצגת אישור שחרור נוסף מהתחנה לפיקוח. ואולם, בכל אחד מהמשלוחים מופיע רק הרישומון- היינו העמוד הראשון בלבד, ללא יתר המסמכים ועל כן ממילא אין בכך בכדי לתמוך בטענתו. מכל מקום, נחמיאס עומת כאמור בחקירתו עם המסמכים הנלווים, אשר צורפו לכל אחד מהרישומונים בנספח 10- ומהם ניתן לראות כי לא רק שלא מדובר בחריגה מהנוהל ובדרישה חריגה, אלא שנחמיאס עצמו סיפק את כל המסמכים הללו בעבר ללא כל טרוניה. כך, צורפו חשבוניות מהספק לאחת העסקאות, הן על שם היבואן המקורי והן על שם התובעת (עמ' 14-15 לפר'). בתגובה למסמכים אלו טען נחמיאס כי הדבר היה בטיפולו של עמיל מכס וכי הוא מעולם לא ראה את המסמכים קודם לכן (עמ' 15 לפר').

22. לעניין זה מצאתי לנכון לציין מספר תמיהות. ראשית, כפי שכבר ציינתי, לא ברור מדוע סירב הספק להוציא חשבונית על שם התובעת, כאמור בעדותו של נחמיאס. הסבר ענייני לא ניתן. שנית, הוצאת חשבון ספק מסוג זה אינו תעודה שקרית כפי שמבקשת להציגה התובעת- המדובר בסחורה שממילא היתה אמורה לעבור לידיה, וכפי שהעיד נחמיאס- התשלום בגינה גם שולם ישירות לספק. אם כבר, הרי שחשבון ספק על שמו של לוי הינו התעודה ה"שקרית", ומכאן שהיה בידי התובעת לבקש להוציא תעודה על שמה, או לכל הפחות לפנות לספק ולבקש לבטל פורמלית את העסקה מול יוסף הרצל לוי ולהוציא חשבונית חדשה על שמה.

שלישית, היתה בידי התובעת גם היכולת לבקש כאמור מראש הוצאת חשבונית על שמה או פיצול החשבוניות, בייחוד לאחר שידעה כי מחצית מהמטען כבר שוחררה על שם לוי, כך שניתן להוציא חשבונית חדשה רק על מחצית מהמטען. גם זאת לא נעשה. רביעית ואחרונה הינה לעניין הטענה כי נחמיאס לא ידע על דרישה זו וכי מדובר בנוהל חדש- כפי שכבר צוין, בסחורה קודמת ששחררה התובעת סיפקה אף סיפקה חשבוניות ספק גם על שמה או על שם הרוכש ממנה, וזאת למרות שהסחורה נמכרה כמובן רק ליבואן אחד. מכאן, שלא רק שהדבר הינו אפשרי, אלא שגם לא מדובר בהליך לא מוכר, חדש או לא ידוע. טענתו של נחמיאס לעניין זה כי לא היה מודע למסמכים שכן עמיל המכס טיפל בהם אינה מקובלת עליי וברי כי כמנכ"ל חברה יבואנית עליו להיות מעורה בהליכים בהם מעורבת החברה ובמסמכים עליהם הנה חתומה.

23. אלא שתהיינה סיבותיה של התובעת לאי המצאת חשבונית מהספק אשר תהיינה, עדיין אין בכך בכדי להסביר את התנהלותו של משרד הבריאות באי מתן הסברים בשאלה לא ניתן האישור או מהם המסמכים שחסרים עדיין. גם בכתב ההגנה המקורי וגם בכתב ההגנה המתוקן לא נקבו הנתבעות מפורשות בצורך באישור ספק על שם התובעת, וממילא כאמור, הועלה הצורך בהמצאת מסמך חדש, אשר אינו מופיע בנוהל, כפי שאראה בהמשך, רק בשלב התצהירים. כך, גם אם היה על התובעת להמציא חשבון ספק על שמה על מנת לשחרר את הסחורה, אך מסיבותיה שלה לא עשתה כן, הרי שבכל מקרה היה על הנתבעות ליידעה בדבר האופציה הנוספת המוענקת לה, בדמות אישור מהיצרן על ידיעתו בדבר העברת הבעלות. זאת כאמור לא נעשה. כמו כן חשוב להדגיש כי מסמכים רבים שהגישה התובעת לנתבעת ציינו את שמה כיבואן הנעבר, הן במסמכי העברת הבעלות, והן באישור האחריות לטיב הסחורה אשר סיפק לוי, היינו כי לא היה ספק שהיתה כאן מכירה וכי התובעת הינה היבואן הנעבר.

24. הנתבעת מצידה טוענת כי הוצעו לתובעת שתי אפשרויות המתיישבות עם הוראות הנוהל: 1. שחרור הטובין כולו באמצעות יוסף הרצל לוי או 2. עמידה בכל הדרישות המפורטות (אשר פורטו לראשונה רק לעת הגשת התצהירים כאמור) (ראה תצהירה של חזן בדבר ההצעה לביטול הרשימון על שם התובעת ושחרור הסחורה על שם היבואן המקורי). כאן המקום לציין כי אין בסירובה של התובעת לשחרר את הטובין כולם באמצעות לוי כדי לעמוד לה לרועץ, שכן ככל הנראה נכנסו למשוואה במקרה זה שיקולי מיסוי שונים, פטורים ממכס לאותה שנה וכו' אשר לא הוכחו בפניי. מכל מקום ברי כי גם אין לדרוש מהתובעת לשחרר את הצימוקים בשלב שלאחר הגשת התביעה, כאשר נראה שחלק מהסחורה או כולה איבדה מטיבה וניזוקה .

כפי שציינתי, רק בתצהיר עדותו הראשית של גורדון הועלתה לראשונה האלטרנטיבה העומדת בפני התובעת: המצאת תעודת ספק על שם התובעת או לחלופין המצאת אישור מהיצרן המעיד כי הוא מודע להעברת הבעלות בסחורה וחלוקת האחריות בגינה.

אפשרות זו הועלתה באיחור ניכר מהמועד המקורי בו ביקשה התובעת לשחרר את הצימוקים (למעלה משנתיים) כאשר ברור לכל כי הגיונית, בשלב זה כבר נגרם נזק לסחורה. חשוב להדגיש, כי מסמך ברוח זה הוגש ע"י התובעת לאחר שלב התצהירים - אישור מקלדק כי היא מודעת להעברת הבעלות בטובין (ת/2). חרף זאת, לא קיבלו הנתבעות את האישור היות ולטענתן מדובר באישור של הספק ולא של היצרן (ראה גם עמ' 22 לפר'). יודגש, כי גם תשובתן של הנתבעות לעניין זה ניתנה באיחור ניכר- כחצי שנה לאחר שהוגש לה, וכאשר נחקר על כך גורדון השיב בצורה מתחמקת לפיה ממילא בשלב זה כבר לא היה ערך לצימוקים (עמ' 23-24 לפר'). והרי זו בדיוק הבעיה. בסיכומיהן טענו הנתבעות כי הדבר מהווה ראיה לכך שממילא לא היה במתן התשובה במועד בכדי לסייע לתובעת שהרי מכל מקום לא צלחה בהבאת האישור. טענה זו אינה מקובלת עליי, שכן מלבד העובדה כי היא תיאורטית, מסיקה מסקנות בדיעבד, ולא יכולה ללמד על יכולתה של התובעת ליצור קשר עם היצרן בזמן אמת, הרי שיש בה כדי לפטור הרשות מהחובה להשיב לפונה אליה בזמן סביר מהם המסמכים שעליו להגיש לה כדי שיוכל לזכות בשחרור הסחורה. ואם יש כמה חלופות – יש לפרטן.

בהמשך עדותו הודה גורדון כי מדובר בהליך שאינו מצוי בנוהל, וניתן לתובעת לפנים משורת הדין על מנת לאפשר את העברת הבעלות (עמ' 22 לפר'). היינו לפנינו הודאה כי במקרה זה לא פעלו הנתבעות בהתאם לנוהל וככל הנראה זו הסיבה לעיכוב הניכר במתן התשובה.

25. בחקירתו הנגדית הודה גורדון כי בתצהיר בוודאות צוינו המסמכים הדרושים, וכן כי רק לאחר בג"צ מאנקו נערכה בחינה של הנושא. חרף זאת טען, כי תשובה ספציפית ניתנה בעל פה בוודאות לתובעת עוד קודם לכן (עמ' 23 לפר'). לא ברורה בעיניי מידת הביטחון בה טען גורדון טענה זו, לאור העובדה שמספר דקות קודם לכן הודה כי התובעת התנהלה באופן בלעדי למול הגב' רות שימברג, ולו עצמו לא היה כל קשר עם התובעת (עמ' 20 לפר'). מוזר כי בתביעה בה נדרש משרד הבריאות להוכיח כי סיפק את המידע במלואו וחרף זאת לא הומצאו לו כל המסמכים הדרושים, וזאת אף מבלי לציין אילו לא סופקו לו, לא מצא לנכון לזמן לעדות דווקא את אותה גברת אשר טיפלה באופן ישיר בעניינה של התובעת, והיא זו אשר נתנה לה את התשובות לכאן או לכאן ויודגש- אשר נכחה באולם הדיונים. ברי כי בשעה שטוענות הנתבעות כי התובעת ידעה מה נדרש ממנה שכן הדבר נאמר לה בעל פה, היה עליה להביא לעדות את הגורם הרלבנטי אשר יוכל להעיד על כך, ולא גורם זר שמעולם לא היה מעורב בתיק.

לעניין זה נקבע כי: "מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה...

העיקרון הנידון הוא פרי היגיון פשוט, ואין צורך בהוראת חוק כדי לעשות בו שימוש" (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני לה(1) 736, 760, וכן ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג (מאגר נבו)). "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להמנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על ידו. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית- היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב... המנעות מהבאת ראיה- במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל- מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההמנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה; ו"הלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהימנעות בעל דין. במצב דברים זה רשאי היה בית המשפט מאז ומתמיד להעניק לשתיקתו של בעל דין משקל ראייתי לחובתו" (יעקב קדמי על הראיות (חלק רביעי) הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, התש"ע-2009, 1890-1891).

לאור האמור, אין בידי לקבל את הטענה כי התובעת ידעה מהם המסמכים החסרים עוד קודם להגשת התביעה. לו זה היה המצב, סביר שהדבר היה מצוין על ידי הנתבעת כבר בכתבי הטענות, או לפחות במסגרת הדיון בסעד הזמני.

26. אזכיר כעת טענה נוספת אשר הועלתה לראשונה רק בסיכומי הנתבעת ועל כן אין לקבלה. לו הועלתה טענה זו קודם לכן, יכול והיתה מתקבלת. לטענת המדינה , התובעת לא קיימה דרישת הקשר בין היבואן לטובין וליצרן, היות ובנוסף למסמכים שהגישה התובעת המציגים אותה כבעלת הזכויות בטובין, היינו טופס העברת הבעלות ואישורו של לוי, הגישה בנוסף מסמכים המעבירים את הבעלות בסחורה למאנקו. כך, בצד טופס העברת הבעלות הוגשה חשבונית מס מלוי על שם מאנקו (נ/1), ומכאן שהטובין בכלל נמכרו למאנקו כיבואנית ולא לתובעת. בנוסף מצוין בחשבונית זו כי נרכשו 700 קרטונים בלבד ולא 1,400 כנטען. כך היא טוענת כי אם היה במסמכים אלו כדי לאמת את עצם העברת הטובין לבעלות התובעת, הרי שעדיין אין בהם כדי להעיד על הקשר הישיר בין היבואן הנעבר ליצרן בחו"ל בהתאם לנוהל. ולא זו בלבד, אלא שעל פי החשבוניות שהגישה התובעת, גם נמכרו הצימוקים ע"י מאנקו לצד ג' (נספח 17 לתצהיר נחמיאס). הכל תוך הדגשה - כי אין כל תיעוד ל"נוכחותה" של התובעת בעסקאות אלו - לא לרכישה שלה מלוי, ולא למכירת הסחורה ממנה למאנקו או להיפך. לפיכך טענו הנתבעות כי התובעת מתייחסת בקלות דעת לדרישות הרישומיות תוך התעלמות מודעת מהעובדה כי לא מדובר רק בדרישות מתחום דיני המס, אלא באמצעים לעקיבה אחר הטובין.

27. לעניין זה טען נחמיאס כי העברת הבעלות היתה לתובעת ולא למאנקו, וכי לוי היה לפעמים מוציא חשבוניות למאנקו ולפעמים לתובעת, לפי רצונו, מאחר וידע כי מדובר באותה הנהלה ובעלות (עמ' 13 וכן 16-17 לפר'). אמנם זו אינה תשובה המסברת את האוזן לא לענין העמידה בהוראות הנוהל ולא לענין היריבות בתביעה זו, מאידך מדובר במחלוקת שלא הציפה הנתבעת כדין, ולא הכניסה לזירת הפלוגתאות העומדות להכרעה.

בהמשך עדותו ציין נחמיאס כי היתה זו התובעת אשר מכרה את הצימוקים למאנקו, כאשר התובעת עצמה רכשה את כל ה-1,400 קרטונים ומכרה 700 למאנקו. לטענתו, מציינת החשבונית מלוי 700 קרטונים בלבד היות והיא נערכה במיוחד בשביל שחרור הסחורה מהמכס, שכן התובעת שלמה לספק במישרין עבור הטובין, ורק העבירה בעלות (עמ' 13 לפר'). באשר למכירת הצימוקים לצד ג' הודה נחמיאס כי 140 קרטונים נמכרו לעוסק בשם חאטר חיידר, כאשר חשבונית המס שייכת למאנקו (עמ' 17 לפר'). כנ"ל לגבי המכירה לספק ששון ושות' - שגם אותה ביצעה מאנקו ע"פ החשבונית. נחמיאס המשיך לטעון בשלב זה כי חלק מהסחורה נמכרה מהתובעת למאנקו, אך במקביל אישר כי מסמך העברת הבעלות מעביר את הבעלות לתובעת ולא למאנקו (עמ' 17 לפר'). חרף זאת לא יכול היה להציג חשבונית מס או ראיה כלשהי לכך שהסחורה היתה בבעלות התובעת בשלב כלשהו.

28. כפי שכבר ציינתי בראשית הדיון בסוגיה זו, יש לדחות הטענה ולו מכיוון שהוצפה לראשונה , ובאיחור ניכר, רק בשלב הסיכומים. ראשית, נראה כי לו היה במעורבותה של מאנקו בכדי למנוע את מתן אישור שחרור היבוא, היתה טענה זו עולה כבר מתחילה, עוד בשלב ההתכתבויות של התובעת למול משרד הבריאות, ולכל המאוחר בשלב הגשת כתב ההגנה או הסעד הזמני. שכן ניכר שמאנקו אינה בעלת דין ואף כביכול לא היבואן הנעבר לפי הטענה; על כן מדוע הוגשה לנתבעת חשבונית מס על שמה מאת לוי כאשר ביקשה התובעת לשחרר הסחורה? כלומר לו ייחסה הנתבעת עצמה חשיבות לענין זה ניתן היה לצפות להצפת הטענה עוד במסגרת נימוקי הנתבעת לתובעת לאי שחרור הסחורה. ביחס לטענת ההגנה של אי עמידה בהוראות הנוהל, המדובר אפוא בהרחבת חזית אסורה, כאשר אותה חשבונית נ/1 היתה בידי הנתבעת משכבר, והיא היתה יכולה לטעון למשמעותה ביחס לנוהל עוד בכתב ההגנה (כפי שהעיד נחמיאס, המציא הוא את החשבונית לאחר שבמכס לא רצו לשחרר הסחורה, והגב' רות שינברגר ביקשה כל פעם מסמך אחר – עמ' 12 לפר') . שנית, היתה לענין זה כאמור משמעות לא רק לענין עמידה או אי עמידה בהנחיות הנוהל, אלא אף לצורך היריבות בתביעה זו ולמי היא קנויה. אם בסופו של יום מאנקו היא היבואנית הרוכשת ולא הנתבעת, הרי שלמאנקו ולא לתובעת – נגרם הנזק, אף לו נחצתה משוכת החבות. מדובר בשתי חברות שונות גם אם הבעלות בהן זהה. לאורך כל הדרך לא הועלתה ולו פעם אחת טענת העדר יריבות כנגד התובעת. טענותיה היחידות של הנתבעת נגעו לקיום הוראות הנוהל כאמור, מבלי לספק תשובות למסמכים החסרים או לאי ההתאמה הנטענת במסמכים שהוגשו. בנוסף עולה מטענה זו כי מאחר והחשבונית הינה על 700 קרטונים בלבד, ו-700 קרטונים שוחררו כבר במרץ 2010, הרי שממילא לא קיימת כל עילה לתביעה. גם במקרה זה דין הטענה להדחות, בשל העלאתה באיחור והעדר היכולת לדון בה כראוי.

29. כאמור מסמכים אלו נ/1, עליהם נסמכת הנתבעת בכדי לתמוך טענתה, היו לנגד עיניה עוד בשלב הגשת הבקשה לשחרור הסחורה (יודגש, כי התאריך הנקוב על גבי חשבונית המס הינו 18.04.10, היינו כ-3 חודשים לפני הגשת התביעה).

כך שאין חולק כי הנתבעת יכלה להעלות טענתה בפני התובעת כנימוק לאי שחרור הסחורה עוד בשלב הקודם להגשת התביעה, ולבטח שיכולה היתה לאזכר נימוק זה בשלב כתב ההגנה המתוקן ממרץ 2012, אם לא עוד בשלב הדיון בסעד הזמני. נראה אפוא כי המצג שהוצג לתובעת עצמה היה כי העובדה שהחשבונית הוצאה ע"ש מאנקו אינה הסיבה לאי שחרור הסחורה, היינו שמבחינה זו לפחות, התובעת הנה בעלת הדברים הנכונה, והנתבעת לא ייחסה חשיבות לעניין זה. הבקשה לשחרור הסחורה הוגשה על שם התובעת, הן מכיוון שמסמך העברת הבעלות מלוי נקב בשמה, והן בשל אישורו של לוי על מכירת הסחורה ונטילת האחריות הנוקב בשמה של התובעת. בלבול במסמכים, ככל שהיה, נוצר רק לעת הגשת חשבונית המס מטעם לוי אשר הוצאה ע"ש מאנקו במקום ע"ש התובעת, ואינו רלבנטי, שעה שהנתבעת עצמה, בשני כובעיה, לא מצאה לנכון להבחין בין שתי החברות, ולא טענה בזמן אמת או אף בהמשך, כי זו הסיבה לאי מתן האישור. ואף לא טענה לענין זה בכתב ההגנה.

30. אי שחרור הסחורה נבע אפוא בסופו של יום בשל מסמכים שדרשה הנתבעת. היו חלופות אפשריות לשחרור הסחורה מבחינת המסמכים הנדרשים, והנתבעת באמצעות גורמיה לא פירטו כנדרש אותן חלופות בזמן אמת לתובעת, כאשר לו עשו כן סביר שניתן היה למנוע הנזק ולשחרר הסחורה (וכל הפחות לו עשו כן היו מסתתמות טענות התובעת). הנתבעת ביקשה מסמכים שאינם קיימים בנוהל יבוא מזון שעה שידעה שמדובר במוצר מזון מתכלה, ולכן לא ניתן להלין על התובעת על שלא ניחשה מה נדרש. לאור האמור, אני מקבל את טענת התובעת, לפיה התרשל משרד הבריאות באי מתן הודעה בזמן אמת מה נדרש מהתובעת לשם שחרור הצימוקים. אמת, כי טענה זו נטענה מפורשות רק לעת שלב הסיכומים ואולם, להבדיל מטענת הנתבעת שהסחורה נמכרה למאנקו, הסוגיה לשכעצמה היתה חשופה לאורך כל ההליך, ואף הועלתה כבר בכתב התביעה (מאחר והתובעת טענה כי על אף שהומצאו המסמכים שהתבקשו לא ניתן אישור השחרור, ואף לא נאמר לה אילו מסמכים עוד חסרים או מדוע לא ניתן האישור כאמור – וראה סע' 21 לכתב התביעה המתוקן); מה גם שלא ניתן היה להוכיח כי לא ניתנה תשובה קונקרטית עד לשלב התצהירים בהליך זה. גדר המחלוקת אם כן, היה גלוי וידוע לאורך כל הדרך, ואין מדובר בהרחבת חזית של התובעת. לראיה שהנתבעת התייחסה לכך כללית בכתב ההגנה, אם כי כאמור לא ציינה טענה זו שהסחורה נמכרה למאנקו; לא לענין היריבות, ולא לענין אי עמידה בהוראות הנוהל. לאור האמור ניתן לקבוע כי הנתבעת התרשלה וגרמה לנזק לתובעת, מאחר ומדובר בעיכוב בן למעלה משנתיים בשחרור מוצר מזון. הנתבעת לא סיפקה לתובעת הסבר במשך זמן ממושך מאוד לגבי החוסר הנטען במסמכים או העדר ההתאמה, גם לאחר שהתיק החל להתברר כאן , ובכך התרשלה כלפי התובעת. באין ראיה לסתור יש לקבל שלכל הפחות עבר הנטל לנתבעת להמחיש שאלמלא התרשלותה עדיין לא יכולה היתה התובעת להשיג האישור הנדרש. ונטל זה – לא הרימה הנתבעת. אני מקבל אפוא התביעה.

הנזק

31. על פי כתב התביעה המתוקן, בתקופה שחלפה מאז חודש מרץ 2010 ועד לנובמבר 2011 (מועד הגשת כתב התביעה המתוקן), איבדו הצימוקים מאיכותם ומחירם ירד משמעותית. בתצהירו של נחמיאס טענה התובעת כי כיום באפשרותה לקבל סכום של 4 ₪ בלבד לק"ג במקום 16 ₪, שזהו המחיר בו מכרה את אותו משלוח לצד ג'. לפיכך עומד הנזק הישיר שנגרם לתובעת כתוצאה מהתנהגות הנתבעות על 120,000 ₪ בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.04.10 ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף ציינה כי טיב הצימוקים במועד מתן התצהיר אינו ידוע וכי בכוונתה למנות שמאי לשם כך. במועד ההוכחות הודיעה התובעת כי מאחר וערך הסחורה הולך ופוחת, היא אינה עומדת עוד על הבקשה לבדוק את הסחורה ע"י שמאי. כמו כן טענה, כי העובדה שהנתבעות מנעו ממנה לייבא לארץ בפועל את המחצית השניה של המטען, גרמה לה לאובדן זכות לייבא כמות זהה של צימוקים ללא מכס. המכס במקרה זה מסתכם ב-2 ₪ לק"ג ולכן סך הנזק שנגרם בעילה זו מסתכם ב 19,100 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. בנוסף טענה התובעת כי התנהלות הנתבעות גרמה לה לנזקים עקיפים בדמות הוצאות אחסנה וביטוח מיותרות בסך 800 ₪ בחודש ובסה"כ 16,000 ₪ בתוספת מע"מ עד ליום 30.11.11. לכל האמור הוסיפה התובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני- טרדה והוצאות מיותרות- בסך 20,000 ₪.

32. בסיכומיה טענה התובעת לאובדן גמור של הצימוקים, היינו כי על הנתבעות לפצותה על כל שווי המכירה הפוטנציאלי שנמנע ממנה, ובסה"כ- 16 ₪ לק"ג* 9.970 ק"ג= 159,520 ₪ (עלות הצימוקים לפי הרשימון- 88,126 ₪). מסכום הפדיון יש להפחית 50% מהמכס, כאמור ברשימון, היינו 19,063 ₪, ולפיכך עומד הנזק על 140,457 ₪. גם את הוצאות האחסנה הגדילה התובעת לעת הסיכומים והעמידה אותם על 30,400 ₪ (38 חודשים), ובסה"כ עומד הנזק על פי הסיכומים על 209,957 ₪.

33. אדגיש, כי אין מדובר בטענה חדשה אשר לא היתה לעיני הצדדים קודם לכן, ולא היה בידיהם להתייחס אליה ולדון בה לגופה. כל שתוקן ע"י התובעת הינו סכום התביעה, אשר הושפע מהשינוי שבין ירידת הערך של הסחורה לאובדן גמור, תוצאה שהיתה צפויה וידועה מראש, בהתחשב באופיים המתכלה של הצימוקים. אמנם, אין באמור כדי לאפשר לתובעת להגדיל את סכום התביעה מבלי לתקן את כתב התביעה ולשלם בהתאם את הפרשי האגרה, ואולם כפי שאראה להלן, בכל מקרה אין בידה לקבל את הנזק בחלופת ההפסד שנגרם לה מאי יכולתה למכור הצימוקים, אלא את הנזק שבגובה פיצויי ההסתמכות בלבד . מכאן שממילא נופל סכום הפיצוי מן הסכום שנתבע בכתב התביעה המתוקן ובגינו שולמה אגרה. מאידך, אין מניעה לפסוק לה לתובעת את הפיצוי השלילי של עלות הצימוקים, בבחינת "המועט הכלול במרובה".

34. הנתבעות מצידן טענו, כי התובעת כלל אינה זכאית לפיצוי כלשהו בגין נזק שנגרם לטובין שכן היא כלל לא הוכיחה כי היא הבעלים שלו.

כאמור, על פי החשבונית, מכר יוסף לוי את הסחורה למאנקו, וגם אז- מכר רק מחצית מהטובין. התובעת לא הגישה כל אסמכתא אחרת המוכיחה כי הטובין נמכרו לה ובשלמותם. לעניין זה אציין שוב כי אין הנתבעת יכולה להשתמש בנתון זה שעה שמלכתחילה לא העלתה טענה השוללת בעלות קניינית של התובעת בטובין או העדר יריבות, לא בשלב הבקשה לשחרורם, ואף לא בהליכים שהתנהלו לפניי. טענה מעין זו אין לנצור לעת מצוא. מדובר בהרחבת חזית משמעותית, העוסקת בשאלת היריבות של התובעת בתביעה דנן, אשר אין מקום להעלותה לראשונה בשלב הסיכומים, אלא עוד בכתבי הטענות, בהיותה לא רק טענה משפטית אלא אף עובדתית.

35. בנוסף טענה הנתבעת כי התובעת לא הגישה אסמכתא למצב הצימוקים, לא במועד הגשת התביעה ולא במועד מאוחר יותר, לרבות בשלב הסיכומים בו טענה לאובדן גמור. יתרה מזו, היא טוענת, כי עקרון הפיצוי המנחה בדיני נזיקין הינו "השבת המצב לקדמותו"- היינו פיצויי הסתמכות ולא פיצויי קיום. לאור זאת אין התובעת יכולה לקבל את ההכנסה הצפויה ברוטו ממכירת הצימוקים, אלא רק את ההוצאות שהוציאה לשם רכישתם. לפיכך, לא רק שהתובעת לא הוכיחה כי רכשה את הטובין, או 700 קרטונים נוספים, אלא שאף אם היתה עושה כן, היה עומד נזקה על 57,120 ₪ בלבד לפני מע"מ. למעלה מכך, אף אם היתה זכאית התובעת לרווח שנמנע ממנה, אין די במחיר המכירה ברוטו אלא יש להוכיח את הרווח הנקי של המכירה, לאחר ניכוי זקיפת הוצאות תקורה והוצאות ישירות בגין המכירה, ולאחר ניכוי מס חברות ומע"מ. חרף זאת, לא הציגה התובעת את דוחותיה או חשבונותיה העסקיים ולא הוכיחה סכומים אלו.

36. טענה אחרונה זו מקובלת עליי. התובעת ויתרה על בקשתה למינוי שמאי לבחינת מצב הצימוקים, וחלף זאת תבעה את מלוא שווים וטענה לאובדן גמור. לכאורה מצבם של הצימוקים לא הוכח, אולם אין ספק כי בחלוף 3 שנים התקלקלו כליל.

התובעת המחישה רק את עלותם של הצימוקים ולא את מחיר המכירה והרווח לאחר הוצאות ומיסוי. היינו את הפיצוי השלילי בלבד, וזאת באמצעות הרשימון (נספח 7 לתצהיר נחמיאס). אמנם, לשם תמיכה בטענתה לפיצויי "קיום" הגישה התובעת חשבוניות מכירה לצד ג' , אולם מדובר על חלק מן הסחורה, ועדיין אין בכך כדי להמחיש כי כל הסחורה היתה נמכרת במחיר האמור, לאור תנודות המחירים בשוק. התובעת לא הציגה הסכמי מכר או טענה לעסקאות עתידיות עם מחיר נקוב אשר לא יצאו לפועל, וממילא יתכן כי היתה מצליחה למכור רק מחצית, כפי שאכן נעשה. לאור האמור, יש לחייב הנתבעת לשלם לתובעת את עלות הצימוקים שירדה לטמיון (מחצית מהמטען שכן המחצית השניה שוחררה לידיה). זאת כאמור ברשימון היבוא (מחצית מערך הטובין בש"ח שעמד במלאו על 176,253 ₪). היינו סכום של 88,126 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, החל מיום הגשת התביעה (11.7.10) ועד היום – מדובר על 99500 ₪.

37. בנוסף טענו הנתבעות כי התובעת נמנעה מלהקטין את נזקה ועל כן כלל אינה זכאית לפיצוי. כך, במסגרת הדיון הראשון בתביעה, הציעו הנתבעות לבטל את העברת הבעלות לתובעת ולשחרר את הסחורה על שם לוי, בהתאם לאישור שכבר ניתן. ביום 04.01.11 אף הודיעו הנתבעות כי לפנים משורת הדין הן מסכימות לביטול הרשימון והעברת הבעלות ושחרור הטובין לידי היבואן המקורי, אך התובעת סירבה להצעה, ללא כל נימוק מוצדק. כאמור, וכפי שכבר ציינתי לעיל, אין בסירובה של התובעת בכדי לעמוד לה לרועץ במקרה זה. ראשית, יתכן והדבר נבע מסיבות מיסוי כאלו ואחרות, אובדן הטבות וכו', הן לה והן ליוסף הרצל לוי, אשר אין ברצונה או ברצונו לשאת בהן. כמי שנושאת באחריות לנזק וטוענת לאי הקטנתו היה על הנתבעת להמחיש טענתה, ולהעיד מטעמה במקרה הצורך את אותו לוי כדי לודא האם ניתן היה לקבל שיתוף הפעולה שלו. שנית, לעת העלאת ההצעה, כבר חלף זמן ניכר ממועד הגשת הבקשה, כאשר ערכם של הצימוקים סביר שכבר נפגע. מכאן, שממילא בשלב זה, אף אם היתה התובעת מצליחה למכור את הסחורה, היתה מקבלת התובעת צימוקים שערכם נמוך יותר מאלו שהזמינה ובהתאם הפגיעה ברווח שבאפשרותה לקבל. לאור האמור, לא נראה שיש לשעות לטענת אי הקטנת הנזק.

38. באשר לפיצוי בגין אובדן הזכות ליבוא צימוקים ללא מכס, טענו הנתבעות כי אין בטענה זו דבר, שכן חזן הצהירה בתצהירה כי בשנת 2010 כבר ניצלה התובעת את המכסה שאושרה לה לייבוא בפטור ממכס, כך שממילא לא היתה זכאית לאישור מכסה נוסף ולפטור האמור. בכל מקרה לא הביאה התובעת ראיות לאובדן הזכות ולא חקרה את חזן בעניין זה. טענה זו מקובלת עליי, שכן חזן הרחיבה בנושא זה בתצהירה, והתובעת לעומתה לא טרחה להוכיח את אובדן הפטור ממכס לו היא טוענת שהיא זכאית, כמה יבאה באותה שנה, והאם כלל היתה זכאית לפטור, וכן מהן ההשלכות הכלכליות הנובעות מכך.

39. באשר לפיצוי בגין דמי האחסנה - לטענת הנתבעת, לא הביאה התובעת כל ראיה לתשלום וממילא גם אם היתה מביאה, אין לפצותה בשל אי הקטנת הנזק מצידה. אלא שכאן דווקא כן צירפה התובעת לתצהירה חשבוניות מס המעידות על התשלום ששילמה מידי חודש בחודשו למחסני ערובה פורגל (נספח 19 לתצהיר נחמיאס), תשלום שיצא כתוצאה ישירה מהתרשלות הנתבעות, ולכן טענת הנזק בגין דמי האחסנה מקובלת עליי. התובעת נדרשה לשלם את דמי האחסון בשל הזמן הארוך שעבר עד שהשיבה הנתבעת לשאלה אילו מסמכים חסרים על מנת לשחרר את הטובין מהמכס, כאשר במשך כל הזמן לא יכלה לעשות עם הסחורה דבר, מלבד להמשיך להמתין ולשלם בינתיים את דמי האחסנה הנתבעים. הוצאה זו חושבה בסיכומי התובעת כ 800 ₪ לחודש החל 3/10 ואילך (עיון בחשבוניות מעלה שמדובר על סך מקורב נכון כאשר ההפרשים זניחים): מדובר על 48 חודש ערך דהיום וסך קרן של 38,400 ₪. בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע תקופה (חודש 4/12) ועד היום מסתכם הסכום האמור ב 40318 ₪.

באשר לנזק הלא ממוני – לביהמ"ש שיקול דעת רחב אם לפסוק פיצוי באב נזק זה. בשים לב לכך שהתובעת נבנתה דיונית מאי הצפת טענות במועד על ידי הנתבעת, לא ראיתי לנכון לפסוק גם בגין נזק לא ממוני.

40. אני מקבל התביעה ומחייב הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום את הסכומים הבאים:

א. 139818 ₪ (צירוף הסכומים של 40318 ₪ ו 99,500 ₪).

ב. שכ"ט עו"ד בשעור 17,700 ₪.

ג. החזר אגרה ששלמה התובעת כשהיא נושאת הפרשי רבית והצמדה מיום בו שולמה.

ניתן היום, ז' אדר ב תשע"ד, 09 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.