1. התובעת, ישפרו חברה ישראלית להשכרת מבנים בע"מ הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים, בגין חובות הנובעים מהסכם שכירות נכס אותו שכרה נתבעת 1, בסך 306,701 ₪.
2. נתבעים 1 ו – 2 לא התגוננו ובהתאם ניתן כנגדם פסק דין. נתבע 3 (להלן: "הנתבע"), אשר נתבע בגין ערבותו הנטענת לחובות השוכרת על פי הסכם השכירות - נתבעת 1, טען להגנתו בעיקר כי כלל לא ערב להסכם, כי הערב היחידי להסכם הינו נתבע 2, וכי חתם בשולי כתב הערבות כעד לחתימה בלבד.
3. הסוגיה המרכזית בה יש להכריע הינה, האם ערב הנתבע לחובות נתבעת 1 כטענת התובעת, ומשכך חב בסכום התביעה או האם הנתבע חתם על כתב הערבות כעד ולפיכך ובהתאם, דין התביעה להידחות.

העובדות וטענות הצדדים

1. התובעת הינה חברה פרטית החוכרת לדורות של מקרקעין בגוש 7962 חלק מחלקה 35, המצויים ברחוב היצירה 10 נתניה; התובעת בנתה על המקרקעין מבנה אשר שטחים ממנו מושכרים לשוכרים שונים.
2. בתאריך 13.2.2007 התקשרה התובעת עם נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), בהסכם שכירות לפיו השכירה לנתבעת שטח בקומה הראשונה של המבנה (להלן: "הסכם השכירות" ו – "המושכר").
3. לטענת התובעת, נתבעים 2 ו – 3 ערבו בשולי הסכם השכירות לכל התחייבויות הנתבעת על פי הסכם השכירות.
4. התובעת טוענת כי בדרך כלל, בחוזי שכירות כגון ההסכם דנן, עומדת התובעת על ערבותם של שני ערבים להסכם. במקרה דנן, הסכימה התובעת בתחילה, כי להסכם השכירות יערוב ערב אחד בלבד אלא שבהמשך המו"מ, שינתה את דעתה ועמדה כי להסכם יערבו שני ערבים. בהתאם, דרשה התובעת מנתבע 2, אשר היה מי שניהל את המשא ומתן עמה בשם הנתבעת, כי יצרף ערב נוסף לחוזה השכירות. משכך, הודיע נתבע 2 כי הנתבע הוא שיחתום על הסכם השכירות כערב נוסף, וכך היה.
5. דא עקא, ההחלטה על הוספת ערב נוסף כאמור, התקבלה סמוך לחתימת הסכם השכירות ובפועל לא שונה נוסח ההסכם וכתב הערבות ללשון רבים - על מנת להתאימם לחתימת שני ערבים להסכם; נוסח כתב הערבות נותר בלשון יחיד והוסף מקום לחתימתו של ערב נוסף. זהו המקור העיקרי לסכסוך דנן.
6. התובעת טוענת כי חרף טעות טכנית זו, כוונת הצדדים היתה כי לאחר הוספת מקום לחתימתו של ערב נוסף, היה ברור כי הנתבע חותם כערב להתחייבויות הנתבעת כלפי התובעת, בדיוק כפי שערב נתבע 2.
7. בחודש נובמבר 2009 נטשה הנתבעת את המושכר תוך שהפרה את הסכם השכירות והותירה חוב דמי שכירות וחובות נוספים.
8. משלא שולמו החובות, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בחובות הנתבעת בגין הפרת הסכם השכירות, ובכלל זה אי תשלום דמי שכירות, נטישת המושכר טרם סיום ההסכם, ואי תשלום חלקה של הנתבעת בעלויות ההתאמה שבוצעו, עובר להשכרת המושכר.
9. הנתבע, אשר הינו סוכן ביטוח, טוען כי בשנת 2007 פעל ממשרדים בפרדסיה. לטענתו, נתבע 2 הציע לו להעתיק את משרדיו למושכר, כשוכר משנה. עוד הציע נתבע 2 כי תוקם שותפות בתחום הביטוח אשר תעשה שימוש ברישיונות בהם מחזיק הנתבע, על מנת להרחיב את השירותים הניתנים ללקוחות הנתבעת (בה שולט נתבע 2). השותפות המתוכננת היתה אמורה לפעול במסגרת חברה בע"מ שבה אמור היה הנתבע לקבל מניות, ולימים נקראה חברת ליקם סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "חברת ליקם").
10. בתמצית יפורט כי לנתבע הוצע כי חברת ליקם תשמש כתאגיד ביטוחי המבוסס על רישיונותיו של הנתבע כסוכן ביטוח, ותשווק ביטוחים אלמנטריים ללקוחות הנתבעת.
11. הנתבע טוען כי עובר למועד חתימת הסכם השכירות נסע עם נתבע 2 על מנת לראות את המושכר ולבחור חדרים אותם ישכור בשכירות משנה. לטענתו, המשרדים היו בשלבי סיום, כאשר במקום עוד היו פיגומים.
12. כנטען, למושכר הגיע נציג התובעת, אשר מאוחר יותר נודע לנתבע כי מדובר במנהל נכסי התובעת, מר אורי אלוני, אשר הגיע להחתים את נתבע 2 על שני מסמכים.
13. כנטען, משיחה שהתנהלה בין מר אלוני ונתבע 2 הבין הנתבע כי השניים ממתינים לאדם נוסף שאמור היה להגיע, אך משזה בושש לבוא, ביקש נתבע 2 מהנתבע כי יחתום במקומו על כתב הערבות.
14. כבר עתה יצוין כי הנתבע טוען כי מהמסמך עליו התבקש לחתום היה ברור כי ישנו ערב אחד בלבד, נתבע 2, וכי הוא כלל לא חתם כערב. לטענתו, נתבע 2 אמר לו כי הוא חותם רק כעד ואילו מר אלוני עמד ושתק; לטענתו החתימה התבצעה על קיר, הוא חתם על "שניים שלושה דפים", ולאחר מכן מר אלוני הלך לדרכו; כנטען, כל המפגש ארך דקות ספורות בלבד והוא כלל לא קיבל העתק מהמסמכים עליהם חתם.
15. לימים, טען הנתבע, השותפות בחברת ליקם לא עלתה יפה; כספים שהזרים הנתבע לחברת ליקם נלקחו על ידי נתבע 2 לטובת שכירות הנתבעת; בנוסף, מחשבונה של ליקם נמשכו כספים רבים ללא כל הסבר ועוד.
16. לפיכך, בחודש יולי 2008 הודיע הנתבע למשרד האוצר - מחלקת רישוי סוכנים, על הפסקת הקשר עם חברת ליקם וביקש כי יגרע כמנהל עסקים מסוכנות הביטוח המופעלת על ידי חברת ליקם. במקביל אף שילם לטענתו סך 25,000 ₪ על מנת שיופטר מערבותו לחשבונה של חברת ליקם בבנק דיסקונט.
17. הנתבע טוען כי הודיע לנתבע 2 כי "אינו ממשיך יותר", ובחודש מאי 2008 עזב את המושכר והעתיק את משרדיו לביתו, במושב גאולים.
18. לטענתו, אילו היה יודע כי מיוחסת לו ערבות לשכירות הנתבעת, הרי שהיה פועל לביטולה, בפרט לאחר שאיבד את האמון בנתבע 2 לנוכח התנהלותו בחברת ליקם. בנסיבות אלה ייחס הנתבע לתובעת חוסר תום לב והפרת החובה להקטנת הנזק.
19. עוד טען כי, ממועד עזיבתו את המושכר לא שמע מהתובעת דבר; ממילא לא ידע כי הנתבעת הפסיקה לשלם את דמי השכירות ו/או כי נטשה את המושכר. לטענתו, רק בחודש מרץ 2010 נודע לו לראשונה כי התובעת דורשת ממנו לשלם חוב של הנתבעת בשל היותו ערב לחובותיה ורק לאחר שהוגשה התביעה, ראה את הסכם השכירות.
20. לאור האמור טוען הנתבע כי כלל לא ערב להסכם השכירות וכי חתם כעד; כי זו היתה כוונת הצדדים; וכי זהו נוסח ההסכם וכתב הערבות, ומשכך יש לדחות את התביעה.

ראיות הצדדים

1. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר אורי אלוני, מנהל הנכסים אצל התובעת. מר אלוני תמך בטענות התובעת דלעיל והוסיף וטען כי אכן עקב טעות שלו ההסכם וכתב הערבות לא תוקנו ללשון רבים, למעט הוספת מקום לחתימת ערב נוסף.
2. יחד עם זאת הצהיר, כי היה ברור לכולם לרבות לנתבע כי הנתבע ערב להתחייבויות הנתבעת, בדיוק כפי שערב נתבע 2. מר אלוני הדגיש כי אמר לנתבע כי הוא חותם כערב ובהתאם הנתבע חתם על כתב הערבות ולאחר מכן אימת את חתימות הערבים.
3. מטעם הנתבע הוגש תצהירו בלבד בו פרט את הטענות דלעיל. הנתבע הוסיף וטען כי מר אלוני היה זה שזגזג בין מספר ערבים להסכם ומכל מקום זה שהחליט כי בכל זאת נדרשים שני ערבים. הנתבע טען כי היה על מר אלוני לחזור לנוסח המקורי של הסכם שכירות המקובל אצל התובעת, ולתקן את הנוסח לחתימה ללשון רבים ו"לשרשר" את ההסכם בהתאם.
4. לטענתו, אימות החתימות על ידי מר אלוני לא נעשה בפניו אלא ככל הנראה הוסף לאחר מכן, על מנת לשמוט את הבסיס תחת טענותיו של הנתבע, כי הוא חתם כעד.

דיון והכרעה

ערבותו של הנתבע נלמדת מנוסח כתב הערבות וחתימתו על גביו

1. אין מחלוקת כי לשון ההסכם וכתב הערבות הינה לשון יחיד. כך נוסח כתב הערבות:

" ערבות

אני הח"מ, גבי שני ת.ז. מס' 022816680 ערב בזה, באופן אישי ובלתי חוזר, לביצוע כל התחייבויות השוכרת על פי הוראות הסכם זה כלפי המשכירה או מי מטעמה, וכלפי כל מי שהמשכירה תמחה לו את זכויותיה על פי הוראות הסכם זה, כולן או חלקן.

אני מסכים בזאת כי אם יוסכם בין הצדדים על הארכת תקופת השכירות מעבר לתקופת השכירות הנקובה בהסכם זה, אהיה ערב לביצוע כל התחייבויות השוכרת גם בתקופה המוארכת וזאת עד לפינוי המושכר על ידי השוכרת ולא תדרש הסכמתי להארכת תוקפה של ערבותי כאמור.

ערבותי זו לא תפקע אלא לאחר סיום ביצוע כל התחייבויות השוכרת על פי הוראות הסכם זה.

כתובתי למשלוח הודע(ו)ת לצורך ערבות זו (לרבות כתבי בי דין) הינה הכתובת המפורטת להלן.

הנני מאשר בזה, כי קראתי היטב את כל הוראות הסכם זה וברורות לי היטב כל ההתחייבויות שהשוכרת מקבלת על עצמה על פי הוראות הסכם זה ובעקבות כך ההתחייבויות שאני מקבל על עצמי. כמו כן ידוע לי שערבותי זו הינה בלתי מוגבלת והינה לכל חיובי השוכרת על פי הוראות הסכם זה.

ולראיה באתי על החתום:

-חתימה- -חתימה-

____________ ____________

שם : ___________ שם : ___________

כתובת: _________ כתובת: _________

ת.ז: ___________ ת.ז: ___________

טלפון: __________ טלפון: __________

נחתם בפני: אורי אלוני ...__________(חתימה)"

1. כאמור, אף הסעיף הרלבנטי בהסכם נכתב בלשון יחיד: "בנוסף לכל הבטוחות דלעיל, יערוב בעל השליטה בשוכרת מר גדי (גבי) שני, בשולי הסכם זה כערב באופן אישי לביצוע כל התחייבויות השוכרת על פי הוראות הסכם זה." (סעיף 22.6 להסכם השכירות נספח א' לתצהיר התובעת; ראה גם סעיף 22.1).
2. התובעת הודתה כי נפלה טעות בכתב הערבות וההסכם, בשל הנסיבות שפורטו בפרק העובדתי דלעיל. למרות זאת, הנני סבור כי מכלול הנסיבות והראיות מלמד, כי הנתבע ערב להסכם.
3. כך, עיון בכתב הערבות החתום מלמד כי הנתבע חתם בשוליו בצמוד לחתימתו של נתבע 2, מר שני. כפי שניתן לראות, הנתבע חתם במקום המיועד לחתימת ערב וממילא לא צוין אחרת; חתימתו נחתמה במקביל לחתימת הערב הנוסף; ליד חתימתו של הנתבע אין כל אזכור או כיתוב כי מדובר בחתימה כעד; מתחת לחתימות הנ"ל מופיעה חתימת נציג התובעת כאימות (וממילא טענת הנתבע כי זו הוספה מאוחר יותר לא הוכחה); סבורני כי בנסיבות אלה ואך מן הכתב ניתן ללמוד כי מעמד חתימתו של הנתבע זהה לחתימת הערב הנוסף, נתבע 2.

ערבותו של הנתבע נלמדת מנסיבות המקרה

1. כידוע, הלכה היא כי הכוונה לחתום כערב נלמדת מכל נסיבות המקרה:

"נכון הדבר שחתימתו של הנתבע מופיעה על השטר בלי ציון שהוא חתם כערב...הכוונה לחתום כערב עשויה להתגלות מכל נסיבות המקרה..." [ע"א 143/64 טננהויז נגד זילברשטיין, פורסם במאגרים].

וראה גם:

"...בתקופה" הטופס הישן רבו המקרים של חתימה סתמית על שטר והתעוררה לא אחת השאלה אם רשאי התובע להוכיח שכוונת החותם היתה להיות ערב לשטר. על חלק נכבד מקרב שופטיו של בית-משפט זה מקובלת ההשקפה - ונדמה לי שאלה מהווים את הרוב - כי הדרישה של סעיף 57(ב) לפקודה היא רק ראייתית-פרובטיבית ועל-כן ניתן להוכיח כוונה לערוב גם בדרכים אחרות: ראה דבריו של השופט חשין ב-ע"א 223/55, [1], וכן ב-ע"א 100/59, [2], בע' 1563; דעת הרוב ב-ע"א 330/60, [3]; ע"א 143/64, [4]; ע"א 447/67, [5], ועוד." [ראה 232/77 רוזנברג נגד אברהמוף, פ"ד לב (2) 197, 199];

1. כפי שיפורט להלן, אינני מקבל את טענת הנתבע כי יש בלשון כתב הערבות כדי לאיין את ערבותו של הנתבע. הנתבע הודה כי הבין כי מדובר בכתב ערבות, חתם עליו ללא כל ציון כי מעמדו אינו כערב, ואף מכלול הנסיבות, כמפורט להלן, תומך בכך כי מעמדו הינו כשל ערב; כל פרשנות אחרת עומדת בניגוד לנוסח הערבות והמצוין במקום חתימתו, ובניגוד לנסיבות בכללותן.
2. ודוק. הנתבע מודה כי ידע כי מדובר בערבות: "ראיתי את הערבות שלו (של גבי – נ.ע.) ואני חותם לידו. לא כערב כי קראתי את הנוסח" (עמוד 24, שורות 28-29); "ש. ...ת. כששיחזרתי את הסיטואציה כולה, זה היה גבי. הוא היה הדומיננטי, הוא הראה לי את כתב הערבות והוא הראה לי את השורה שכתוב ערבות והוא היה דומיננטי" (עמוד 25, שורות 7-10; ראה גם עמוד 24, שורות 18-20).
3. הנתבע ידע כי מדובר בערבות ואף נדרש ליתן צילום תעודת זהות (בניגוד לתצהירו שם תוארה החתימה כארוע קצר). הנתבע אף לא ידע ליתן הסבר מדוע לא צוין כי הוא חותם כעד או מדוע הוא עצמו לא ציין זאת: "ש. לא שאלת את עצמך איפה כתוב שאתה עד לחתימה? ת. כל הסיטואציה הכניסה למשרד היתה חצי הזויה, לא היה שולחנות ולא שום דבר, הכל נעשה בצורה כזו של מה שנקרא תחתום ומכוון אותי לשני העמודים האחרונים של החוזה. בו אני קורא במפורש אני גבי שני ערב לזה באופן אישי ובלתי חוזר כפי שכתוב. ש. ואז?ת. אני חתמתי בשיא הטבעיות. מה שכן אלוני ביקש ממני תעודת זהות ולא היתה לי. הוא גם לא זיהה אותי בסיטואציה הזו." (עמוד 24, שורות 17-23).
4. סיכום עד כאן: הנתבע ידע כי מדובר בכתב ערבות, הוא הוסיף את חתימתו ליד חתימת ערבותו של נתבע 2, לא ציין כי הוא עד וממילא אין בסמוך לחתימתו כל הסתייגות או ציון כי מעמדו הינו כעד לחתימה.
5. תהיות אלה באשר לאי ציון מעמדו של הנתבע כעד בכתב הערבות, כנטען על ידיו, מקבלות משנה תוקף שכן הנתבע העיד על עצמו כי הינו סוכן ביטוח, בעל עסק, הנוהג להחתים לקוחות על פוליסות ביטוח וכדבר שבשגרה הוא חותם כעד: "...אני במקצועי מדי יום שאני מחתים לקוחות אני חותם כעד לחתימה, כששר (כך במקור – נ.ע.) ניסיתי לשחזר את כל המהלך אני זוכר שאני מקבל שני עמודים גבי מצביע לי את הסוף שהוא חתום כערב, לא מראה לי את כל החוזה, בסוף הוא אומר לי פה אתה צריך לחתום ואני חותם" (עמוד 23, שורות 8-10).
6. כלומר, אין מדובר בהדיוט אלא במי שמבין היטב את משמעות החתימה על מסמך כעד; אף בסיכומיו טען הנתבע כי מדובר באיש ביטוח המצוי בעסקאות הגדולות בתחום (ראה סעיף 16 לסיכומי הנתבע). משכך, הנתבע יודע ולמצער מוחזק ככזה כמי שמבין על מה הוא חותם ומבין היטב מה ההבדל בין עד לחתימה לבין ערב וממילא מבין את הצורך לציין זאת.
7. כידוע בענין זה חלות ההלכות לפיהן חזקה על החותם כי הבין את הכתוב, היה מודע למשמעותו ולתוצאות חתימתו ועל כן אין הוא יכול להתנער מחוצנו. יפים לענין זה הדברים כפי שסוכמו בע"א 1319/06 שלק נגד טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ, בסעיף 11 לפסק הדין:

"בית-משפט זה חזר ושנה במספר הזדמנויות כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו (ראו למשל, ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594). לפיכך נפסק, כי על-פי רוב "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב" (ע"א 467/64 הנ"ל, שם; ראו גם ע"א 413/79 אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4) 29, 38. שם, הובהר כי טענה בדבר בטלות חוזה לא תעמוד למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ולא עמד על ההשלכות הנובעות מכך). הוא הדבר, כאשר אדם חותם על מסמך מתוך הסתמכות עיוורת על עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו (ע"א 413/79 הנ"ל). הלכה זו כוחה יפה, וביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות. שכן, ההיגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תעשה בהיסח הדעת (ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375; כן ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; רע"א  11519/04 לבקוביץ' נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)). לאור האמור, נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת טענה מסוג זה בנוגע לבטלותו של חוזה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, והמעלים טענו זו נדרשים לתמוך אותה "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" (ע"א 1548/96 הנ"ל, עמ' 571-570; ע"א 1513/99 הנ"ל, עמ' 594)." [ע"א 1319/06 שלק נגד טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ, פורסם במאגרים, פסק דין מתאריך 20.3.2007; ראה סעיף 11 לפסק הדין].

הנתבע הינו שותף עסקי של הערב הנוסף, נתבע 2

1. תמיכה למסקנתי הנ"ל הינה אף העובדה כי הנתבע לא היה ערב סתם או שוכר משנה כטענתו אשר נקלע כבדרך אגב למקום ונדרש לחתום על ערבות. הנתבע הודה כי טרם העתקת עסקו למושכר ניהל משא ומתן עם נתבע 2 וכי בין הצדדים התקיימה הלכה למעשה שותפות עסקית.
2. כך אף עולה מעדות הנתבע וממכתבו של הנתבע למשרד האוצר בו תחילה הוא מצרף "תצהיר חובות של מנהל עסקים" שבמסגרתו הוא מבקש להמציא לתאגיד – חברת ליקם הנ"ל – "רשיון אלמנטרי" בהקדם (ראה מכתבו של הנתבע על נייר מכתבים של ליקם מתאריך 21.11.2007, נספח ב-1 לתצהירו של הנתבע).
3. לאחר שהשותפות לא עלתה יפה שב הנתבע ופנה למשרד האוצר וביקש כדלקמן:

"אני החתום מטה מצהיר בזאת שהפסקתי לשמש כמנהל עסקים בסוכנות ביטוח: "ליקם סוכנות לביטוח פנסיוני בע"מ.....נא לגרוע אותי בבקשה מסוכנות הביטוח! בברכה דרור מדר" (נספח ב-2 לתצהירו של הנתבע).

1. כלומר, אף לשיטתו של הנתבע הוא הגיע למושכר כשותפו של מר שני, נתבע 2, ואף בכך יש כדי לתמוך בכך כי ערב להתחייבויות השוכרת, כשותפו של נתבע 2, ולמצער ניתן ללמוד מהנסיבות כי אכן כך היו פני הדברים.
2. הנתבע העיד כי בינו ובין נתבע 2 היו יחסי אמון והנתבע סמך עליו ואף לא ערך עימו הסכם שכירות משנה: "ש. עברת כשוכר משנה ולא היו ביניכם ניירות? ת. לא. אני הכרתי את גבי 9 שנים, הבנות שלנו לומדות באותו גן ובי"ס בהמשך, כמו שאלוני התרשם ממנו גם אני התרשמתי שהבחור מצליחן יוצא דופן. הוא "מכר" לי את הרעיון לעזוב את המשרדים שלי מתוך זה שהוא בנה לי חזון שיהיה עסק מאוד גדול לי בתחום האלמנטרי, הכדאיות." (עמוד 22, שורות 8-11).
3. כלומר, הנתבע סמך על שותפו, נתבע 2, ובשל כך עליו לבוא בטרוניות לנתבע 2 וכמפורט להלן, בעיקר להלין על עצמו.

עדיפותה הברורה של עדות התובעת על פני עדות הנתבע

1. תמיכה לאמור הינה אף גרסתו של מר אורי אלוני על האירועים שאירעו עובר לחתימה על כתב הערבות אשר היתה לטעמי מהימנה. מנגד, לא כך התרשמתי מעדותו של הנתבע. כך ובין היתר, במהלך עדותו "התיישר" הנתבע לפי גרסתו של מר אלוני, תוך שהוא חוזר בו מדברים שאמר בתצהירו [ראה למשל תצהירו, שם טען כי נסע למושכר יחד עם נתבע 2 (סעיף 3) ואילו בחקירתו הנגדית טען כי הגיע לבדו – עמודים 22, 23, שורה 28 לפרוטוקול; תיאור המפגש עם מר אלוני בתצהיר אל מול התיאור בחקירה הנגדית כעולה מעמוד 26].
2. גרסת הנתבע אף לגבי הענין המהותי – חתימה על כתב הערבות – נסתרה מניה וביה; כך בתצהירו טען כי חתימתו וחתימת נתבע 2 בוצעו באותו מעמד (סעיף 17.1 לתצהירו של הנתבע; ראה גם ההודעה לצד שלישי ששלח הנתבע ובסופו של יום נמחקה בסעיף 15), ואילו בחקירתו הנגדית חזר בו מגרסה זו (ראה עמוד 22, שורות 13-14; עמוד 23, שורה 26; עמוד 24 שורה 10).
3. לא נסתרה גרסתו של מר אלוני כי אמר לנתבע כי הוא חותם כערב. להיפך, גם כאן הוצגו על ידי הנתבע מספר גרסאות, ענין התומך אף הוא בדחיית הגנתו. כך, בדיון שהתקיים ביום 12.9.2011 טען הנתבע, באמצעות בא כוחו, כי נאמר לו שהוא חותם כעד על ידי מר אלוני (עמוד 4, שורה 21 – דברי בא כוחו של הנתבע שלא נסתרו על ידי הנתבע שנכח בדיון); מנגד, הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי נתבע 2 היה זה שהראה לו על מה הוא חותם וביקש ממנו לחתום. לכך יש להוסיף את ההודעה לצד שלישי ששלח הנתבע (ובסופו של יום נמחקה) אשר האמור בה סתר אף הוא את גרסת הנתבע (ראה עמוד 26, שורות 1-12). לכך יש להוסיף את עדותו של הנתבע אשר בסופו של יום הודה כי אינו זוכר באמת מה קרה במעמד חתימת הערבות (עמוד 24, שורות 1-6).
4. היוצא מן האמור הוא כי מחד עומדת גרסת עד התובעת אשר היתה מהימנה וקוהרנטית ומנגד עדותו של הנתבע אשר נסתרה מניה וביה, תוך שהנתבע סותר אף כתבי טענות שהוגשו מטעמו ואף את תצהירו, ובמצב דברים זה ברי כי יש להעדיף באופן מובהק את עדות התובעת (תמיכה למסקנה הנ"ל ראה גם סעיף 6 ו – 7 לסיכומי התשובה מטעם התובעת אשר האמור בהם מקובל עלי).

אין כל הגיון בטענות הנתבע כי חתם כעד

1. מקובלות עלי טענות התובעת כי אין גם כל הגיון בטענות הנתבע כי חתם כעד לחתימת נתבע 2, שכן כיצד יכול היה לעשות כן שעה שכלל לא חתם באותו מעמד בו חתם נתבע 2 (כפי שהודה עמוד 23, שורה 26); אם אכן סבר כי הוא חותם כעד מדוע לא שאל את עצמו מדוע מר אלוני שנכח באותה חתימה לא חתם בעצמו כעד (ראה סעיף 9 לסיכומי התובעת המקובל עלי). תמיהות אלה תומכות אף הן במסקנה המתבקשת כי הנתבע לא חתם כעד אלא כערב.
2. לכך יש להוסיף את העובדה כי הדברים לעיל מפי הנתבע מלמדים כי הנתבע הסתמך על דברי נתבע 2 ועל דבריו וכי נתבע 2 היה זה שאמר לו איפה לחתום ולכאורה גם אמר לו כי הוא חותם כעד (ראה גם סעיף 4 לתצהירו). דא עקא, הנתבע לא זימן את נתבע 2 לעדות והדבר פועל לרעתו. אינני מקבל בענין זה את טענות הנתבע כי היה על התובעת לזמן את נתבע 2 לעדות. לו אכן טוען הנתבע כי נתבע 2 אמר לו כי הוא חותם כעד, הרי שזוהי חובתו של הנתבע לזמנו.
3. לכך יש להוסיף כי התנהלות זו של הנתבע כמי שחותם על מסמכים מבלי לבדוק את תוכנם בכל הקשור לשותפות עם נתבע 2, לא היתה חד פעמית וכך גם נהג כשהוזמן לחתום על מסמכים אצל עורך דינו של נתבע 2, עובר להקמת הסוכנות. הנתבע טען כי הוחתם על מסמכים, לא לקח מסמכים, לא בדק מה מעמדו המדויק בשותפות ועוד (ראה עמודים 20 - 21 שורה 9 לפרוטוקול).

לנתבע אין להלין אלא על עצמו

1. כאמור, הנתבע טען כי מדובר ב"סיטואציה הזויה". אם כך, מדוע חתם?! מדוע לא בדק על מה הוא חותם ומדוע לא עצר ודאג כי ליד חתימתו תתווסף התוספת כי הוא משמש רק כעד. ניסיון הנתבע לטפול את האשמה לפתחה של התובעת אין לו בסיס ולטעמי אין לו אלא לבוא בטענות לעצמו.
2. בנסיבות שתוארו, סבורני כי הנתבע סמך על נתבע 2 בעיניים עצומות כשותפו ומכרו, וכלל לא בדק על מה חתם וממילא אף לא חתם כעד ואף לא הבין כי הוא חותם כעד.
3. יש לציין גם כי הנתבע הודה כי ערב אף לחשבונות חברת ליקם ובעת שפרש מהמושכר דאג לשלם חלקו באותם חשבונות דבר התומך אף הוא בעובדה כי ערב גם להסכם השכירות דנן ויכול היה לדאוג כי ערבותו תבוטל.

דחיית יתר טענות ההגנה של הנתבע בענין חוסר תום לב וחובת הקטנת הנזק

1. מצאתי לדחות אף את יתר טענות ההגנה של הנתבע בדבר התנהלות התובעת וחובת הקטנת הנזק על ידיה. טענות התובעת כי פנתה אל הנתבע בחודש ספטמבר 2009, כחודשיים לפני נטישת המושכר על ידי הנתבעת, לא נסתרו. עדותו של מר אלוני בענין זה היתה מהימנה עלי וממילא לא הובאה כל ראיה לסתור טענות אלה (ראה עמוד 18 לפרוטוקול). ניכר כי התובעת פעלה באופן סביר לרבות בדרך של מימוש הבטוחות שניתנו לה על ידי הנתבעת. אף הפניה הראשונה לנתבע היתה מספר חודשים לאחר שהנתבעת חדלה מתשלומי השכירות באופן מלא, ופניה כאמור, הינה בפרק זמן סביר בהחלט לטעמי (ראה עמוד 18 לפרוטוקול, עדותו של מר אלוני).
2. מקובלת עלי הטענה כי חובת הקטנת הנזק חייבה תחילה מיצוי הגביה מהשוכר הקיים לפני ביטול ההסכם ונקיטת הליכים משפטיים. התובעת פעלה באופן סביר כמתואר בעדותו של מר אלוני וממילא טענותיה בענין זה לא נסתרו בבדל ראיה על ידי הנתבע; ממילא אף לא הוכח כי יש לייחס בענין זה לתובעת חוסר תום לב.
3. בענין זה חלה ההלכה הפסוקה לפיה:

"...כך למשל נפסק כי חברה אשר לא תבעה צד לחוזה עימה אלא בחלוף זמן רב למן הפרת החוזה על ידו, ואף לא העמידה אותו על תפיחת חובו בגין כך בקצב מהיר ביותר, לא ניתן לומר כי נהגה בחוסר תום לב (ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 268 (1992)). לבסוף ישנו קושי באשר לתוצאה שמובילה אחריה קביעה לפיה הנושה הינו חסר תום לב. התוצאה תלויה בנזק שמוכח על-ידי הערב  (עניין ליברמן, בעמ' 815; והשוו לע"א 1044/02 עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ([פורסם בנבו], 17.12.02); רע"א 5047/08 לוגק נ' בנק "טפחות" למשכנתאות בע"מ ([פורסם בנבו], 19.10.08)), דבר שאינו פשוט כשלעצמו ומצריך לעיתים הערכת נזק תיאורטי. עוד תלויה התוצאה בדרישה מהצד השני להקטנת נזקו (ע"א 3912/90 EXIMIN S.A., תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 79 (1993))."

[ראה 8688/07 יהושע רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסק דין מיום 20.12.2010, פורסם במאגרים (בסעיף 14)].

1. הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח ולו בראשית ראיה בסיסו של נזק כלשהו שנגרם על ידי התובעת, בהתאם להלכה הפסוקה, ואף בשל כך יש לדחות טענותיו בענין זה.

החוב נשוא התביעה אינו שנוי במחלוקת

1. כמפורט לעיל וכעולה מכתבי הטענות הנתבע לא חלק כלל על סכום התביעה ולא טען דבר בענין זה ולפיכך לאור המסקנות דלעיל, אין מנוס מחיובו במלוא סכום התביעה.

לסיכום

1. לאור האמור, התובענה מתקבלת במלואה. לפיכך הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 306,701 ₪ בצירוף ריבית פיגורים כמפורט בתביעה, מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. הסכום ישולם תוך 30 יום. כמו כן, ישא הנתבע באגרת בית משפט כפי ששולמה על ידי התובעת ובשכ"ט עו"ד בשיעור 18,000 ₪, אשר ישולמו גם הם תוך 30 יום.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, תוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ו חשון תשע"ג, 31 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.