מהות הערעור

1. ערעור על החלטת המשיב מיום 2.02.2010 להוציא למערער שומה לפי מיטב השפיטה לשנות המס 2003-2008, בין-היתר מאחר שהמערער לא דיווח בדוחותיו השנתיים על הכנסותיו מעיסוקים כדלקמן:
   1. בניית בנייני מגורים במזרח ירושלים ובשטחי הרשות הפלסטינית;
   2. הפעלת אולם אירועים בשטחי הרשות הפלסטינית;
   3. הכנסה ממשכורת שקיבל בשנת המס 2006;

אין מחלוקת, כי המערער לא ניהל פנקסים כנדרש בחוק, ולא דיווח על הכנסותיו לשנות המס שבערעור.

השומה

2. ביסוד השומה שהוצאה מונחת חקירת היחידה הארצית למודיעין שטח וחקירות שנערכה נגד המערער (להלן: "החקירה") במהלך שנת 2008. החקירה נערכה בגין חשד להעלמת הכנסות מעבודות בניה והפעלת אולם אירועים. בעקבות ממצאי חקירה זו לפיהם יש לייחס למערער הכנסות ממשיות מהפעילויות האמורות, גם הוגש נגד המערער כתב-אישום. התיק התנהל בבית משפט השלום בירושלים (מספר התיק הפלילי לא נמסר, אך לא הייתה מחלוקת בדבר התנהלותו במקביל).

3. אין מחלוקת, כי המערער לא נענה לדרישות המשיב להציג את ספרי החשבונות המתייחסים לפעולות הבניה ולהפעלת אולם האירועים (צירוף מש/2 לתצהיר המשיב) ולכן, ראה אותו המשיב כמי שחייב לנהל פנקסי חשבונות כנדרש עפ"י דין ולא ניהלם ("חייב ולא ניהל").

4. בשומה שהוצאה ע"י המשיב נקבעו הכנסות המערער כדלקמן:

א. הכנסות המערער ממכירת דירות מגורים בשנים 2003-2007 – נקבעו (עפ"י עדויות רוכשי הדירות) – בשנת 2003 – סך 2,205,600 ₪; בשנת 2004 – סך 1,906,200 ₪;

בשנת 2005 – סך 103,700 ₪; בשנת 2007 – סך 140,000 ₪. המשיב קבע את ההכנסה החייבת של המערער בסך 15% מהמחזור בהתאם למקובל בענף, היינו למערער הוכרו הוצאות בסך 85% מהמחזור.

ב. הכנסות מהפעלת אולם האירועים בשם "לאנה ודאנה" (להלן: "האולם") –המשיב קבע עפ"י עדויות שהיו לפניו, כי התמורה המוצעת לאירוע באולם עמדה על 5,000 ₪. המשיב הסביר, כי משנפקדו ספרי המערער ולא היה שיתוף פעולה מצִדו לא ניתן היה לברר נתונים נוספים כגון: מספר אירועים שהתקיימו בשנה, ההוצאות הקיימות בעסק ולכן הניח קיום 150 אירועים בשנה באופן שהרווח הנקי עמד על 20%. כך, נלקחה בחשבון הכנסה של 150,000 ₪ (150 X 5,000 X20%) בכל אחת מהשנים 2003-2008.

ג. הכנסה ממשכורת – עפ"י החקירה, בשנת 2006 קיבל המערער משכורת בסך 12,000 ₪ מחברת "אבו אלעז למסחר כללי" (ח.פ. 512822990) ולא דיווח עליה במסגרת הכנסותיו לשנת המס 2006. המערער אישר בחקירתו ברשות המסים שעבד בחברה הנ"ל בשנת 2006. המערער לא הציג במהלך הדיון כל ראיה הסותרת את טענות המשיב ולא טען לעניין העלמת המשכורת בסיכומיו, ומכאן שלא חלק בערעור על ההכנסה האמורה.

5. ביום 20.7.09 הוגשה השגה על השומה ע"י המערער (מש/20). ההשגה נדחתה ביום 25.5.10, ועל כן הוגש הערעור.

התשתית הראייתית שביסוד השומה

6. כאמור, המערער לא דיווח על הכנסותיו לשנים שבערעור והמשיב ביסס את השומה על החקירה. עפ"י תצהיר המפקח מטעם המשיב, העד אילן מנשה, מחומר החקירה עלה, כי החל משנת 1998 המערער עסק בבניית בנייני מגורים במזרח ירושלים ובשטחי הרשות הפלסטינית, וקיבל סכומי כסף משמעותיים בגין מכירת דירות. כך, מהודעות רוכשי הדירות עלה כי שילמו למערער 6,502,150 ₪. העתקי ההודעות שנגבו צורפו לתצהיר. כמו-כן, עלה מחומר החקירה, כי המערער מפעיל אולם אירועים בשם "לאנה ודאנה", ובכלל זה חלק מהלקוחות שרכשו מהמערער דירות אף ערכו אירוע באולם, ולדבריהם האולם שייך למערער. גם בהקשר זה העדויות צורפו לתצהיר. עפ"י התצהיר, במסגרת חקירתו נשאל המערער לגבי חשבונות הבנק שיש לו, ותשובתו הייתה שיש לו חשבון אחד בבנק דיסקונט (על שמו ועל שם אשתו). ברם, במהלך החקירה התברר (ממסמכים שנמצאו) שאת המערער שימשו עוד שני חשבונות בבנקים בשטחי הרש"פ, ובנוסף חשבון בבנק הדואר בירושלים (הודעות המערער צורפו גם הן לתצהיר). הסברי המערער בחקירה למול הראיות שנצברו, לא התקבלו על ידי המשיב.

הישענות המשיב בשומה על התשתית הראייתית שבחקירה הפלילית

7. המערער העלה שורת טענות כנגד ביסוס השומה על התשתית הראייתית שבחקירה הנזכרת. ראשית, לטענתו היה נכון לעכב את הדיון בערעור עד לסיום הליך הפלילי, מה גם שלשיטתו צפוי זיכוי בהליך האמור. שנית, לטענתו, שגה המשיב בכך שביסס את השומה על תוצאות החקירה הפלילית, כאשר מוסרי ההודעות שבבסיס אותו הליך טרם נחקרו בהליך הפלילי, ומהימנותם טרם נקבעה. לדבריו, בהליך הפלילי יחקרו מוסרי ההודעות, שם תבחן עדותם, ואין מקום להליך אזרחי מקביל. עוד טען המערער, כי קיומו של הליך אזרחי מבלי שהסתיים ההליך הפלילי פגע בו מבחינה דיונית ומהותית, מאחר שנבצר ממנו להזמין לעדות אנשים ששימשו את המשיב בקביעת השומה בהיותם עדי תביעה, וכך לא ניתנה לו הזכות האלמנטארית לחקור אותם. לפי הנטען, בשל כך נפגעה יכולתו להוציא את האמת לאור.

8. הטענה לפיה, יש לעכב את ההליך האזרחי עד לסיום ההליך הפלילי נדחתה על ידי כבר בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה. בהחלטתי מיום 17.12.12 (פר' עמ' 12) קבעתי לעניין זה, בין השאר –

"אין מקום להעלות טענה מעין זו בפתח ישיבת ההוכחות. יתר על-כן, פסיקת בית המשפט העליון הבהירה, כי אין לעכב הליך מס אזרחי עד לסיום ההליך הפלילי. בפסיקה זו, נבחנו היבטי הכפילות האמורה וההכרעה בה היא ברורה ופועלת כנגד הגשת הבקשה. בהקשר זה אפנה לפסקי-הדין רע"א 856/97 לופטין נ' מוניקה תכשיטים; ע"ש 2071/03 מלרז שיווק מתכות בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, עמ"ה 5042/97 כהן שלמה; עמ"ה 5752-04-09 פיקהולד (ס' 3).

כטענת ב"כ המשיב, תקנתו של המערער במקרה כזה היא בהזמנת העדים שעליהם סמך המשיב את השומה לחקירה בבית המשפט, והדבר לא נעשה לקראת הדיון (ס' 4).

יש לציין, כי הידיעה על ההליך הפלילי אינה מהימים האחרונים, וכבר בספטמבר 2012 אמר ב"כ המערער בבית המשפט שקיבל את החומר (עמ' 6 לפר'). יתר על-כן, המערער עבר הליך חקירה פלילי והוא מודע מזה זמן ממושך לטענות שהועלו כלפיו בגדר הליך זה (ס' 5).

לאור האמור, הבקשה נדחית (ס' 6).

אציין, כי במידה ששמיעת ההוכחות לא תסתיים היום, אאפשר למערער להזמין לישיבה נוספת את מוסרי ההודעות, אם תוגש בקשה מתאימה ומנומקת על כך" (ס' 7).

9. ב"כ המערער חזר בסיכומיו לטענה שהיה מקום לעכב את ההליך האזרחי. גם בסיכומיו לעניין זה, הדגיש את חוסר יכולתו לחקור את העדים שהעידו בחקירה הפלילית מאחר שנעשו עדי תביעה. ב"כ המערער הוסיף שלא היה בידו לפנות לאותם עדים בשל היותם "עדי תביעה", ולכן גם לא יכול היה לשוחח איתם ולברר אם יתמכו בעדותם בגרסת המערער.

10. יש לציין, כי הטענה שלא היה בידו להזמין את העדים אינה עולה בקנה אחד עם החלטתי מיום 17.12.12 שלעניין זה הובאה במלואה לעיל. יתר על-כן, עוד קודם להחלטה זו הבהיר ב"כ המשיב לפרוטוקול בתשובה לשאלתי בעניין הזמנת העדים –

"אם חברי היה מבקש להזמין את העדים, היה מזמין אותם על ידי בית המשפט. על ידי בית המשפט ניתן להזמין את אותם עדים להם חברי טוען" (עמ' 8 לפר').

דברים אלו הבהירו, כי אין בדעת המשיב להציב מכשול בפני הזמנת העדים. יש לציין, כי לאחר ישיבה זו נקבעו עוד שתי ישיבות נוספות וב"כ המערער לא ביקש להזמין את העדים חרף הפתח שנפתח בהחלטתי הנזכרת (ס' 7). אכן, יש להכיר בקושי שעמד לפני ב"כ המערער לשוחח עם אותם עדים שמסרו מידע למשיב קודם לדיון אליו יוזמנו בשל היותם עדי תביעה, אבל עדיין היה בידו לחוקרם על דבריהם, ולחלץ מפיהם את האמת לשיטתו. מאמץ לעשות כן, לא נעשה ע"י המערער. יתר על-כן, אפשר שהעדים כבר סיימו להעיד במשפט הפלילי, ובפועל לא היה מתעורר קושי אף לשוחח עמם קודם לדיון. לא הובהר, כי המערער ניסה לברר עובדה זו והסיק מסקנתו שאין טעם בהזמנת העדים לאחר בירור הולם. גם לא הובהר, כי כל העדים שהיה בידו להזמין היו "עדי תביעה". בנסיבות שצוינו, קשה להשתכנע שאומנם המערער נפגע פגיעה של ממש, מכך שהעדים שלטענתו היה בעדותם לתמוך בדבריו היו עדי תביעה. מכל מקום, אפילו קושי זה אין בו כדי לשלול את כוחן של "הראיות המנהליות" שביססו את השומה. גם המערער נחקר באותו שלב (במהלך החקירה) והייתה בידו ההזדמנות ליתן הסברים, לבל תוסק המסקנה שהוסקה מדבריהם של מוסרי ההודעות. לכן, הקושי האמור, אין בו כדי לשלול את תקינות השומה. לנושא זה אשוב בהמשך הדברים, ביתר הרחבה.

11. יצויין, כי בגישת בית המשפט העליון לעניין עיכוב ההליכים האזרחיים, עסקתי בע"ש 2071/03 מ.א.ל.ר.ז שיווק מתכות בע"מ נ. מנהל המכס והמע"מ). גישה זו, מטה לכיוון אי-עיכוב ההליך האזרחי, בין-השאר מהטעם שלא הוכרה בה פגיעה מחשיפת קו ההגנה של הנאשם בתיק האזרחי קודם להליך הפלילי. במקרה דנן, נטענה טענת פגיעה מסוג אחר, אבל טענה זו לא הוכחה כאמור.

12. יתרה מזאת, עפ"י הדין, עדותם של מוסרי ההודעות כפי שנמסרו בחקירה, קבילה כראיה לביסוס עמדת המשיב לפני, בהיותה הראיה המנהלית שעמדה לפני המשיב וזאת, גם כאשר לא זומנו על ידי המשיב כעדים בהליך זה. מסקנה זו עולה מתקנה 10(ב) לתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס-הכנסה), תשל"ט- 1978, בה נאמר –

"בית המשפט יתיר הבאת ראיה עליה ביסס המשיב את שומתו... גם אם ראיה כזו לא הייתה קבילה בבית משפט בדיון בהליך אזרחי".

עפ"י הפסיקה –

"מכח תקנה זו רשאי בית המשפט לקבל את ההודעות השונות כראיות בפניו, למרות שנותניהן לא התייצבו לחקירה בפני בית המשפט".

(ע"א 5330/98, 5503 נעימה נ. ממונה אזורי מס קניה ומע"מ חיפה, פ"ד נו(2) 337, בע"מ 341-342).

13. בע"א 5709/95 בן שלמה נ. מנהל מס ערף מוסף ירושלים (פד"י, נב(4), 241), בחן בית המשפט העליון את השאלה, אם התקנת תקנה 10(ב) הייתה בגדר סמכות השר, והשיב על השאלה בחיוב, בהדגישו כי בדרך זו באה הראיה המנהלית לבחינת ערכאת הערעור –

"עניינה של תקנה 10א בהליך ערעור על החלטת מנהל מס ערך מוסף בהשגתו של נישום על שומה. קביעת השומה על ידי רשות המס היא הליך מנהלי. בהליך זה לא כפופה הרשות המנהלית לדיני הראיות החלים בבית המשפט (עמ' 250)

...

הרשות רשאית על כן לסמוך את החלטותיה גם על ראיות אשר אינן קבילות בית המשפט (שם)

...

המבחן המהותי בו צריכות לעמוד הראיות עליהן מתבססת הרשות הוא מבחן הראיה המנהלית. מבחן זה מתמקד בערך ההוכחתי של הראיה, ולא בקבילותה בביתה משפט (שם)

...

הצורך בהגמשת מבחן הראיה המנהלית, ומכל מקום בהסתמכות על חומר ראייתי שאינו בהכרח קביל בבית משפט, בולט כאשר מדובר בשומה לפי מיטב השפיטה. (עמ' 251).

...

מעצם טיבם, במקרים רבים שבהם קמה סמכות זו, עומדת רשות המס בפני מחסור בראיות אמינות לצורך קביעת השומה. אכן, מחסור זה נובע ברגיל ממחדליו של הנישום. במקרים כאלה, הגמישה הפסיקה את דרישת הראיה המינהלית. מכך עולה, כי חיוני שבפני בית המשפט הבוחן את ההחלטה המנהלית תעמוד אותה תשתית עובדתית שעמדה לפני רשות המס (שם)

...

מדברים אלה עולה, כי הגשמת תכלית החקיקה מחייבת אימוץ פירוש מרחיב למונח "סדרי דין" שבהוראת סעיף 84 לחוק מס ערך מוסף. הדברים תומכים בפירוש לפיו מונח זה כולל גם את דיני הראיות, באופן ששר המשפטים היה מוסמך להתקין את הוראת תקנה 10א לתקנות מס ערך מוסף".

(עמ' 254).

14. המסקנה העולה מן האמור לעיל היא, שלא היה פגם בעצם העובדה שהמשיב נשען לפני על ראיות אלו (שהן מבחינה משפטית בגדר עדות שמיעה) והשאלה שנותר להשיב עליה היא, האם כלל המידע העולה מהודעות החוץ ומכלל מסמכי החקירה אומנם מבסס את השומה. קודם שיפורט המידע האמור לצורך בחינתו, אתייחס לנושא נטל השכנוע.

נטל השכנוע

15. ב"כ המערער טען בסיכומיו, כי –

"לא המערער אמור היה להביא דוחות ו/או מסמכים, אלא דווקא הצד שכנגד, דהיינו המשיב צריך היה לדאוג להביא את המסמכים, כאשר נטל הוכחה רבץ על רשויות המס ולא על המערער, לא כל שכן הנטל המוגבר".

המערער לא נימק או הבהיר את טענתו זו לעניין נטל השכנוע, והעלה אותה ללא הצגת בסיס משפטי. לטענה זו, אין כל יסוד. כטענת המשיב, בערעורי המס, ככלל נטל השכנוע מוטל על המערער כנובע מהגישה לפיה, המערער הוא "המוציא מחברו" (ראו, רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול השקעות ושירותים בע"מ נ. מנהל מס ערך מוסף (מיסים).

16. כאמור, המערער לא דיווח על הכנסותיו, ולא התבסס על ספריו מול בדיקת המשיב בהליך השומה ("חייב ולא ניהל"). ואולם, במצב דברים זה – בו לא היה בידו להישען על ספריו – היה עליו להביא ראיות אובייקטיביות "חותכות" (להבדיל מעדותו שלו) כנגד השומה כדי לעמוד בנטל השכנוע. בע"א 532/86 פקיד השומה (פתח-תקוה) נ. אורן פ"ד, מד(2), עמ' 554 הדגיש בית המשפט העליון שנטל זה הוא פועל יוצא של מחדל אי-ניהול ספרים, אשר מונע מהמשיב לברר את הכנסותיו –

"העמידה על כך שהמערער יוכיח בראיות חותכות כי הערכתו של פקיד השומה הייתה שרירותית או מופרכת מעיקרא היא פועל יוצא של האשם הרובץ לפתחו של הנישום, אשר מנע באי ניהול ספרים קבילים מפקיד השומה את האפשרות לברר את הכנסתו לאשורה" (עמ' 560).

17. בפסק-דין זה גם הובהר, כי במצב דברים זה לא מוטלת החובה על פקיד השומה בהליך הערעור להוכיח עמדתו "בראיות מדויקות", אלא די בכך שיראה שהשומה סבירה –

"משהוכח כי בהיעדר ספרים תקינים רשאי היה פקיד השומה להשתמש ב'מיטב שפיטתו' אזי אין עליו החובה להוכיח על ידי ראיות מדויקות ששומתו הינה אכן מדויקת לחלוטין. פקיד השומה מחייב כמובן בעריכת שומה סבירה" (עמ' 559).

גישה דומה אומצה בד"נ 14/66 חברת משה פיינר בע"מ נ. פקיד השומה תל אביב 1, פ"ד כ(1) 533). בעניין זה דיבר כבוד השופט ויתקון על "ניחוש והשערה" שביסוד השומה, ונתן משקל לאומדנת המשיב בהליכים מעין אלו, בהתחשב במומחיותו –

"ואין הדבר כה שרירותי, כפי שאולי נראה במבט ראשון. הכוונה לניחושו ולהשערתו של פקיד השומה המוחזק לבקיא בכך. איש זה-או אולי ביתר דיוק, סגל העובדים העומדים לרשותו-עושים שומות לאלפים ולרבבות. זוהי מלאכתם, ובכך הם מתמחים

...

אומדנותם אינה אפוא אומדנה עיוורת לגמרי, אם כי נכון הדבר שלפעמים לא תהיה אומדנה כזאת מבוססת על נתונים או מבחנים קונקרטיים שניתן להוכיחם ולהעמידם לחקירה בבית המשפט. אך מזה אין מנוס, שאם לא תאמר כן, יהיו לך מקרים אשר בהם יהיה פקיד השומה בחסדי הנישום שלא מילא את חובתו לפי החוק, במקום שיהיה המצב הפוך" (שם, עמ' 539).

בע"א 734/89 פיקנטי תעשיות מזון בע"מ נ. פקיד שומה גוש דן (מסים) הדגיש בית המשפט העליון, שאופי השומה שתוצא במצב דברים כזה מושפע ממחדלי נישום –

"אין לנישום לקבול אלא על עצמו אם השומה שתקבע לפי מיטב שפיטת פקיד השומה תהיה גבוהה מעבר למצופה, אם בעיקרה תהיה מושתתת על אומדנים, השערות ורסיסי מידע שיגיעו לידיעתו, שהרי הנישום, הוא עצמו במחדליו גרם לכך שלא יהיו בידי פקיד השומה המוסמך והמנוסה כלים טובים יותר ואמצעים בטוחים לביסוס השומה".

לסיכום, העובדה שהמערער לא נתמך ע"י ספריו, מאפשרת למשיב בעת שהוא מוציא שומה עפ"י מיטב השפיטה להסתפק בהוצאת שומה סבירה, ואין עליו חובה להוכיח ע"י "ראיות מדויקות" ששומתו מדויקת לחלוטין.

הראיות המנהליות שעמדו לפני המשיב בעת הוצאת השומה

18. מהאמור לעיל עולה, כי תחילה ראוי לבחון את מסקנת המשיב מהראיות שנאספו בחקירה, ובשלב השני לבחון אם עלה בידי המערער להפריכן בערעור. כאמור, נטל השכנוע על המערער. חומר הראיות שנצבר בחקירה נכלל בנספחי התצהיר שהוגש מטעם המשיב, ובבית המשפט בחר המערער להישען על עדותו בלבד.

א. ממצאי החקירה לגבי עסקי מכירת הדירות

19. בחומר החקירה עסק תצהירו של אילן מנשה המשמש כמפקח בכיר בפקיד שומה ירושלים 2. עפ"י התצהיר והחומר שצורף לו, במסגרת החקירה נגבו הודעות מעשרות לקוחות שרכשו דירות מהמערער, בבית צפאפה, בבית חנינא ובאזורים אחרים בשטחי הרש"פ. כל רוכשי הדירות שנחקרו מסרו, שהם רכשו את הדירות מהמערער ושילמו לו בלבד. מהודעות הרוכשים עלה גם, כי רובם שילמו למערער במזומן מדי חודש בחודשו, וחלק מהם שילמו למערער עבור הדירות בשיקים דחויים שנפרסו על פני מספר שנים. בדיקת המשיב העלתה, שחלק מן השיקים הופקד בחשבון המערער וחלקם הוסב להוצאותיו השונות. עפ"י ההודעות, המערער ביקש מרוכשי הדירות ששילמו בשיקים, להשאיר את השיק פתוח ללא שם מוטב. העתקי עדויות הרוכשים צורפו לתצהיר.

20. כמו-כן, נגבו הודעות מעו"ד אברהים נסאר ומעו"ד מחתסב מוחמד בשיר, מהן ניתן ללמוד כי הם פעלו כנוטריונים בשמו של המערער, אימתו חתימתו ואישרו ייפוי כוח בלתי חוזרים עליהם חתם המערער לטובת רוכשי הדירות. כך, בגדר החקירה נתפסו מסמכים רלבנטיים מהם עלה שבעשרות מקרים משנת 1999, שמו של המערער מופיע כמוכר. גם הודעות אלו צורפו לתצהיר. כמו-כן, נגבתה הודעה מעו"ד מחמד אלגאוי שביצע עבור המערער אישורי חוזים והסכמים למכירת דירות. עד זה ציין, כי ידוע לו שהמערער בנה בניינים בבית צאפפה, בכפר עקב ובבית חנינא. בהתאם להודעות רוכשי הדירות, סכומי מכירת הדירות לשנים 1998 עד 2007 מגיעים בסך הכל ל-6,502,150 ₪.

21. במסגרת החקירה גם נגבתה הודעה מאלישיב יורם, מנכ"ל חברת "אלישיב מדידות", ולפיה החברה ביצעה עבור המערער פעילות של מדידות לצורך בנייה בבית חנינא, והמערער שילם עבורה במזומן. מוסר ההודעה הכיר אך ורק את המערער בקשר לעבודה זו.

22. עפ"י תצהירו של אילן מנשה, עיון בייפויי הכח הבלתי חוזרים העלה בבירור שהמערער מכר דירות בהיקף רחב הרבה יותר מההיקף המשתקף ממספר רוכשי הדירות שנחקרו, ואולם חישוב העלמת ההכנסות התבסס על מספר הרוכשים שמסרו הודעות. מול המידע הרב, שעלה ממקורות שונים לעניין פעילותו העצמאית של המערער בבנייה טען המערער בהודעותיו (מש/7 לתצהיר אילן מנשה), שמשנת 2001 ועד שנת 2006 הוא עבד בחברת בנייה השייכת לאבו אלעז כאחראי על הפועלים וכמנהל עבודה, והשתכר בין 3,000 ₪ לבין 3,500 ₪ לחודש. המערער הוסיף, כי בשנת 2002 תיאם עם בעלי קרקעות באזור בית חנינא לפקח על בנייה של שני בניינים, 20 דירות. בעבור כל דירה קיבל 1,000 ₪. ויוטעם, גם על הכנסות אלו לא דיווח המערער לרשויות המס. לגבי הבניין בבית צפאפא סיפר המערער, שהוא וחמשת אחיו רכשו את הקרקע ובנו בניין שבנייתו הסתיימה בשנת 2000. באחת הדירות הוא (המערער) התגורר, ואת האחרות מכר עבור אחיו ואחיותיו (9 במספר) וכל אחד קיבל את כספו. לדבריו, מאחר שהוא עצמו התגורר בבניין זה הרוכשים יצרו אתו קשר והוא ביצע את המכר.

ב. ממצאי החקירה לגבי הפעלת אולם האירועים

23. אין מחלוקת, כי למערער שתי בנות הנקראות לאנה ו-דאנה, וכי עסק של אולם אירועים בשם זה פועל בא-ראם. ברכבו של המערער נתפס כרטיס ביקור בשפה הערבית עליו רשום – "אולמות לאנה ודאנה בהנהלת החאג' מחפוז אבו חלף" ובו הופיע מספר טלפון של האולם (מש/13). במסגרת חקירת המערער מיום 19.08.08 (בגדר מש/7), הוצג לפניו כרטיס הביקור והוא התבקש להסביר את הקשר שלו לאולם. המערער, סיפר שיש לו חבר בשם אבו ראא'יד שהוא מבקרו באולם ולעיתים אף עוזר לו שם, ובהמשך טען, כי מאבו ראא'יד הוא מקבל 1,000 ₪ עבור סיועו (תלוי במספר הפעמים בהם עזר לו באותו חודש).

24. למערער הוצג בחקירה גם דף מאתר האינטרנט בו ניתן לאתר בעלים על פי מספר טלפון. באתר נרשם, כי מספר הטלפון הרשום הוא על שם מחפוז אבו חלף. עוד אותרו במהלך החקירה שלושה דפים מאתר האינטרנט של אולם האירועים. בדף הראשון הופיעו מספרי טלפון ופקס הקשורים במערער, ובשני הדפים האחרים הופיעו תמונות מהאתר בהן מצולם המערער (מש/15).

25. במסגרת החקירה נמצא גם תג עם התמונה של המערער ובו רשום "לאנה ודאנה למסיבות נישואין השם מחפוז אבו חלף מנכ"ל" (ג'נרל מנג'ר) (מש/16).

26. במסגרת החקירה נגבתה גם עדות ממנהלת החשבונות של עיתון "אל קודס", הודא מווסווס, אשר מסרה גם מסמכים מספרי הנהלת החשבונות של העיתון. מסמכים אלה קושרים את המערער לפרסומים בעיתון לגבי מכירת דירות, פרסום אולם אירועים בשם "לאנה ודאנה" באזור אל-ראם ופרסום בגדי כלה. העתק הודעתה של הודא מווסווס צורף לתצהיר.

27. כשנשאל המערער במסגרת חקירתו על מש/14 (דף מאתר האינטרנט) טען, כי אינו זוכר ולא יודע מי הזמין את הטלפון על שמו. לדבריו, הזמין על שמו את מספר הפקס של האולם מיחידת הקישור הפלסטינית, לצורך קבלת פקסים אישיים מעורך הדין שלו. אשר למספר הטלפון שהיה רשום גם על כרטיס הביקור, טען המערער, כי אינו זוכר מי הזמינו. לגבי התמונות בהן נראה מצולם באתר, טען כי בתמונה אחת צולם בעת שנכח בעת פתיחת האולם של "חברו ואחיו" אבו ראא'יד; ולגבי התמונה השנייה שבה צולם נותן מתנות לתלמידי בית ספר, הסביר, כי עשה כן לבקשת חברו, שלא היה לו אישור להיכנס לירושלים. המערער הסביר בחקירתו, כי הסיבה שנמצא בידיו תג כזה היא בקשתו מאבו ראא'יד את התג כדי שבעת שהוא נמצא באולם ויושב במשרדו (של אבו ראא'יד) אנשים לא יחשבו שהוא זר.

עדות המערער בבית המשפט

28. בעדותו הראשית בבית המשפט כל שעשה המערער הוא, מתן אישור להודעותיו בחקירה. בתצהירו הדגיש המערער, כי מצבו הכלכלי גרוע, ובכלל זה אף אין לו ולמשפחתו דירה משלהם, ואין לו יתרות זכות כספיות בבנק כלשהו. אשר לחומר החקירה אמר בתצהיר – "הריני להצהיר כי כל המסמכים שנחתמו אצל עורכי דין או נוטריונים הינם מסמכים אשר נתבקשתי על ידי הבעלים של הנכסים להיות מיופה הכח או מעביר את הזכויות וכי מעולם לא הייתי הבעלים של הנכסים או הבתים, וכל מה שקיבלתי עבור חתימת המסמכים היה סכום מביש שלא עלה על 2,000-1,000 ₪". עם זאת, המערער לא פירט בתצהיר את זהות הבעלים של הנכסים, שלדבריו היה רק שליחם.

29. בחקירתו הנגדית אמר המערער, שבשנים הרלבנטיות עבד עם חברת בניה כאחראי על העובדים, מפקח (עמ' 15). הוא שלל מכירת דירות למוסרי ההודעות. אשר לייפויי הכח (מש/10) עליהם הוא חתום אמר בעדותו – "זה מדובר פה בערבון עבור הדירות שנמכרות" (25). כשלדבריו, היה רק "החוליה המקשרת". אם לא הסביר מדוע הוא היה צריך לתת את העירבון (26). אשר לעובדה שבייפויי הכח שהוצגו לו (למערער) בחקירה הוא רשום כמוכר אמר – "עורך הדין מנסח את זה שזה מכירה ורכישה, זה לא ככה" (28). המערער אישר שהפקיד את השיקים שקיבל בחשבונותיו, אך לדבריו, עשה כן מאחר שספקים של הבניה (שהוא היה מפקח עליה) לא הסכימו לקבל שיקים, ולכן נתן להם מזומן והפקיד את השיקים בחשבונו (30).

גם באולם "לאנה ודאנה" לדבריו, שימש אחראי על העובדים בחפלות. האולם שייך לאנשים מהגדה, שאינו יודע את זהותם (18). המערער הכחיש ששילם בשיק שלו לפרסום האולם בעיתון "אל קודס", וגם הכחיש שיש לו חשבונות בנק, וחשבון בבנק הירדני היה לו לפני הרבה זמן 13-14 שנים (19).

אשר לכרטיס הביקור של האולם (מש/13) שבו נכתב כי המערער הוא מנהל האולם, האחראי, ענה – "רק מה שקשור לעובדים" (20). לגבי מספר הטלפון שרשום על מש/13 אמר תחילה שאינו יודע של מי המספר, אבל בסופו של דבר עלה שהטלפון רשום על שמו (22). אשר לאתר האינטרנט שבו מצויה תמונה שלו מאירוע הפתיחה, כל שאמר – "הם עזבו את התמונות של שאר האנשים ושמו רק תמונה שלי".

30. הוצג למערער בחקירה שיק של מוסר הודעה בדבר רכישת דירה שהופקד בחשבון "לאנה ודאנה", וגם לעובדה זאת לא נתן בעדותו הסבר של ממש. כך, גם לעובדה שמנהלת החשבונות של עיתון "אל קודס" מסרה כי שילם עבור פרסום באולמי "לאנה ודאנה" ועבור מכירת בתים. כל שאמר בהקשר זה – שהוא התנגד למסמכים של העיתון שהוצגו לו בחקירה. לדבריו, "אם חסר להם פרסומים כלשהם הם מפרסמים על שם משהו אחר, ואני התנגדתי להם" (36). המערער אישר שהיה לו רכב בשנת 2004 ששוויו היה 300,000 ₪. לדבריו, מקור הכסף לרכישת הרכב היה מירושה. המערער לא זכר כמה קיבל בעת חלוקת הירושה (עמ' 24).

ניתן לסכם ולומר, כי בעדותו על פניה לא העמיד המערער גרסה המפיצה אור אחר על ממצאי החקירה מעבר להסבריו בחקירה. להלן תבחן משמעות כלל העדויות לשומה שהוצאה.

טענות הצדדים בעניין יסודה של השומה

31. בא-כוח המערער טען בסיכומיו, כי אין לשומה כל בסיס ויש לבטלה. לטענתו, השומה נקבעה על בסיס הערכה ואומדנא, בהתבסס על דוח חקירה ולא על יסוד מסמכים ממנהל חשבונות או רואה חשבון, ובפועל לא נעשה כל תחשיב ספציפי לגבי הכנסותיו. כמו-כן, יש פגם בכך שאילן מנשה, המפקח מטעם המשיב שערך את השומה, לא ביקר באולם האירועים שעפ"י הנטען המערער היה בעליו, וביסס את השומה על קריאת דו"ח החקירה בלבד, כפי שעלה מעדותו, כאשר מי שערך את הדו"ח היה עובד אחר ברשות המסים. עפ"י הנטען, מלבד דו"ח החקירה לא היה לפני אילן מנשה כל מסמך רלבנטי. ומשכך, אין להסתמך על השומה.

32. כנגד המשתמע מהודעות החוץ, נטען ע"י ב"כ המערער, כי לא הוצגה על ידי המשיב כל ראיה לכך שהמערער מכר דירות או שעסק כקבלן, ואין כל ראיה לעסקת מכר שנערכה כביכול בינו לבין מאן דהוא. עוד נטען, כי גם אין אף מסמך המעיד על רכישת קרקע על ידי המערער לצורך בניה, אין בקשות לקבלת היתר בניה לגבי מבנה כלשהו, וכן לא נמצא חוזה למכירת הדירות. המשיב גם לא הציג הסכמים או חשבוניות או קבלות המעידות על העברת סכומי כסף לידי המערער, אף כי הדעת נותנת שהצדדים לעסקה מעין זו יערכו ביניהם הסכם או זיכרון דברים ויעבירו חשבוניות או קבלות, שכן מדובר בסכומים גבוהים למדי. עפ"י הנטען, המסמכים שהוצגו על ידי הרשות מגלים כי אין כל רישום במשרדי רישום המקרקעין או במשרדי רשות המיסים, מס שבח או הרשויות המוסמכות המלמדים על בעלות המערער, ואין כל זכר לתמורה הכספית בגין רכישה כביכול של נכס כלשהו (ע"מ 25 לפרו'). נטען גם, כי די בכך שהובהר מפי המערער, כי הוא לא היה זה שרכש את הזכויות בנכס בבית צפאפא, אלא בני משפחתו, וזאת על אף שייפוי הכוח ניתן על שמו. יתר על-כן, בסופו של דבר הבית נהרס על ידי עיריית ירושלים מאחר שנבנה ללא היתר בניה.

33. אשר לייפויי הכוח שהגיש המשיב כראיה (מש/9, מש/10) נטען מטעמו של המערער, כי מסמכים אלו שנחתמו אצל עורכי-הדין מעידים לכל היותר כי המערער נתבקש על ידי הבעלים של הנכסים להיות מיופה כוח או מעביר הזכויות בנכס, אך לא על היותו הבעלים של הנכסים. עפ"י הנטען, אותם אנשים שנחקרו על ידי המשיב לא רכשו מהמערער נכס כלשהו באופן אישי כבעלים של הנכס או כמוכר, והרכישה הייתה באמצעותו כמפקח בלבד. המערער עפ"י עדותו חתם על ייפוי הכוח לצורך ביטחון בלבד, כערב, כאיש קשר לחתימה על מסמכים, מיופה כוח בלבד, וזאת תמורת סכום נמוך. עוד נטען, כי יש לקבל גרסת המערער מאחר שלא היה הבעלים של אותם נכסים וגם לא ידע את תוכנם של המסמכים וייפויי הכוח. הוא גם לא ידע, כי הוא חייב בדיווח לרשויות המס. עפ"י דברי המערער, לא הוסברו לו מהות ותוכן המסמכים עליהם הוא חתם ואשר יש בהם כביכול משום עסקאות מקרקעין. באופן כללי ניתן לציין, כי ב"כ המערער חוזר על גרסתו העובדתית של המערער שמולה עמדו הראיות שנגבו בחקירה, מבלי להיות מוטרד כלל משאלת סבירותה, ותוך התעלמות ממסמכי חומר הראיות שנצבר בחקירת הרשות.

34. גם לעניין אולם האירועים "לאנה-דאנה" נטען מטעמו של המערער, כי אין לו כל חלק באולם. לדברי ב"כ המערער, המשיב לא הציג כל מסמך המעיד על רכישה או בנייה של אולם האירועים. עפ"י הנטען, אין בעובדה שהמערער סייע לחברו, אבו ראא'יד, בניהול האולם כדי לחייבו בגין הכנסות האולם. כמו כן, נטען, כי לא הייתה ברשות המשיב כל ראיה בכתב- הסכם או זיכרון דברים של קיום אירועים, קבלות על תמורה כלשהי ששולמה לכאורה או כל ראיה הקושרת דווקא את המערער כבעלים לאולם האירועים שבגין פעילותו נערכה השומה (ע"מ 42 לפרו'). כך, אילן מנשה, אשר ערך את השומה, אישר בעדותו, כי אין בידיו אף מסמך מרשם המקרקעין או מרשות המיסים שיש בו כדי להעיד על בעלותו של המערער על אולם השמחות. יתרה מכך, אין בידי המשיב גם כל מידע המלמד כי האולם פועל עפ"י רישיון עסק או כי ניתן אי פעם היתר לבנייתו (ע"מ 41 לפרו' מיום 8.01.13).

35. אשר לטענות המשיב לעניין חשבונות הבנק של המערער, נטען כי יש לקבל גרסת המערער לפיה, למעט חשבון בבנק הירדני בשטחים (בנק אלערבי), אין ברשותו כל חשבון בנק, או תכניות חסכון או יתרות זכות כספיות בשום בנק וכן אין לו או למשפחתו רכוש ניידי או דלא ניידי. גם לא הוכח אחרת. כך, בחקירה לא נמצא ברשותו סכום כספי משמעותי או נכסים כלשהם על שמו ו/או בבעלותו ו/או בחזקתו או ברשות מי ממשפחתו.

36. המשיב הצביע מנגד על חומר החקירה שהתנהלה כנגד המערער, שעיקרו פורט לעיל, ואשר על פיו המערער קיבל סכומי כסף ממכירת הדירות. ב"כ המשיב הדגיש, שחומר החקירה לימד כי הדירות נמכרו ע"י המערער והוא קיבל לכיסו את תשלומי רוכשי הדירות אשר שילמו בשיקים. האחרונים מסרו בהודעותיהם, כי בשיקים שילמו למערער בעבור רכישת דירה והתשלום נעשה למערער עצמו כמוכר. לדברי ב"כ המשיב, דברי המערער, כי שימש אך כמפקח בניה והשקים שימשו לרכישת חומרי בניין עבור הדיירים, עמדו בניגוד מוחלט לאמור בהודעות רוכשי הדירות. הוכח, כי המערער קיבל את השקים, ולא הוכח כי העביר לספקים את הכסף בשל חפצם לקבל מזומן. לשיטת המשיב, אין לקבל טענה זו וזאת משני טעמים. האחד, משום שהטענה נטענה בעלמא מבלי שנתמכה בראיה המלמדת כי הסכום שהופקד בחשבונו הועבר לסוחרים ללא תמורה, כנטען. השני, משום שאין כל היגיון בטענה, שכן אם הייתה נכונה – השיקים היו אמורים להיות נקובים בסכומים שונים (כסכומים המועברים לסוחרים שונים בהתאם לסוחר או לספק ובתאריכים שונים), ולא להוות סדרת שיקים הניתנים מראש באותו סכום, ובכל חודש עוקב, באופן התואם את גרסת מוסרי ההודעות לגבי התשלומים בגין הדירה.

בא-כוח המשיב, הוסיף כי בחינת השקים (מש/5) מלמדת שרובם נפרעו על ידי המערער עצמו ומספר שיקים נפרעו על ידי אולם "לאנה- דאנה", ומכאן שהמערער הוא הבעלים של עסקי הבניה ושל אולם האירועים ומפקיד גם מעסקי הבניה לחשבון אולם האירועים (ע"מ 31 לפרו'). לדברי ב"כ המשיב, ראוי גם לדחות את גרסת המערער לגבי הבניין בבית צפאפא ומכירת הדירות שבו, ולו מהטעם שגרסת המערער לפיה מכר את הדירות עבור אחיו, לא נתמכה בעדויות או בראיות. המערער אף טען בעדותו באופן תמוה, כי אינו זוכר מי קיבל את הכספים עבור האחים- הוא עצמו או הם בעצמם. יתרה מכך, טענות המערער נסתרו בעדויות הרוכשים, שלדבריהם שילמו למערער באופן אישי עבור רכישת הדירות. במסקנה המתבקשת מעובדות אלו, תומכת גם העובדה שהמערער הודה בחקירה מיום 25.02.09, לאחר שהוצגו לפניו מסמכי הפרסום בעיתון, כי פרסם את אולם "לאנה ודאנה" בו הוא עובד ואת בגדי הכלה, שזהו תחום עיסוקו, אך הכחיש את פרסום הדירות, אף כי חקירת גב' מוסווס מהעיתון התייחסה גם לפרסום הדירות.

בא-כוח המשיב, הפנה גם לחקירת עורכי הדין אשר היו מעורבים באישור ייפויי הכוח הבלתי חוזרים עליהם חתם המערער לטובת רוכשי הדירות, וביססו את העובדה שאלו נועדו למכירת דירות או נכסים. כך, גם עלה מעיון בייפויי הכוח, אשר שמו של המערער מופיע בהם כמוכר באזורים שונים בגדה המערבית, בשטחי הרשות הפלסטינית וללקוחות תושבי הרשות, וכן באזורים – אל-ראם, אל עזריה, ענאתה, אל-זעים וקלדניה (מש/9, מש/10). עפ"י הנטען, גם יורם אלישיב, מנכ"ל חברת "אלישיב למדידות", תמך בכך שהמערער ביצע עבודות בניה, הוא זה אשר עמו התקשר מוסר ההודעה בכל הנוגע לעבודות הבניה בבית חנינא ואשר שילם לו במזומן עבור עבודות המדידה (מש/11).

37. בא-כוח המשיב הוסיף, כי יש לדחות את טענת המערער לפיה, על אף הכתוב בייפוי הכוח, הרי שכל מטרתם הייתה מתן עירבון לדיירים (ע"מ 25 לפרו'), זאת מהטעמים הבאים – לא ברור עפ"י גרסת המערער מדוע היה על המערער בעצמו לתת עירבון, לא הוסבר מדוע נוסח כתב הערבות בצורה כזו המציגה את המערער כמוכר דירות, גם לא הובהר מדוע רוכשי הדירות יסכימו לנוסח עירבון כאמור (ע"מ 28-29 לפרו'). כמו-כן, טענת המערער לפיה, שימש כאיש קשר נוגדת את הרשום במפורש בייפויי הכוח, בהם מופיע המערער כמוכר הנכס, עניין שאושר על ידי בא כוח המערער (ע"מ 30 לפרו').

לאור ראיות אלה טען ב"כ המשיב, שיש לדחות את טענת המערער כי בנה בניינים עבור אחרים שעבד מטעמם, קודם כל מאחר שהמערער אפילו לא פירט שם של אדם אחד עבורו עבד. יש מקום לדחות את טענת ב"כ המערער לפיה – "אותם אנשים שניצלו אותו הינם מהשטחים ולא ניתן להביאם וזה המצב הנתון" (ע"מ 11 לפרו' מיום 17.12.12). מה-גם שהמערער טען בין השאר, כי הוא עבד מטעם רוכשי הדירות עצמם, והטענה האמורה אינה הולמת גרסה זו.

38. המשיב הוסיף וטען, כי אין בעובדה שלא נמצא רכוש על ידי רשות המיסים כדי ללמוד שהמערער לא הבריח את הכספים אותם קיבל ממכירת הדירות או מהכנסותיו מאולם האירועים, לידי צדדים שלישיים או לשטחי הרשות הפלסטינית (ולחשבונות בנק שם). עובדה היא, שבניגוד לעדותו של המערער (שטען שיש לו חשבון אחד בבנק דיסקונט המשותף עם אשתו מייסון), בחקירה התברר שברשות המערער חשבונות בנק –באל-ראם שברשות הפלסטינית, בבנק הירדני, בבנק הערבי ובבנק הדואר בירושלים.

39. בא-כוח המשיב הוסיף, כי טענת המערער בעניין השומה שנערכה לו ואופן עריכתה הינה בגדר הרחבת חזית, שכן המערער לא טען לעניין אופן עריכת השומה במסגרת ההשגה, במסגרת הודעת הערעור או בתצהירו. בא-כוח המשיב הטעים, כי לבית המשפט הוגש תצהיר הנתמך במאות מסמכים המאשרים את שומתו (כך למשל, בין היתר, צירף המשיב שיקים בסכומי כסף גדולים אשר הוכח כי נפרעו על ידי המערער והמערער לא נתן כל הסבר משכנע לעובדה זו).

40. אשר להסתפקות המפקח בקריאת דו"ח סיכום החקירה, הסביר בא-כוח המשיב, כי מאחר שעובד אחד של אותה רשות כבר הקדיש זמן לסיכום חומר החקירה, הרי שלא נדרש שעובד אחר של אותה רשות יעבור על אותו החומר ויסכמו גם הוא. לשיטת בא-כוח המשיב, אין כל פסול בכך שפקיד השומה הסתמך על דו"ח סיכום החקירה המבוסס על כל החומר שצורף לתצהיר אילן מנשה, חומר שעמד גם לנגד עיניו של עורך השומה, אף אם הוא לא קרא את כולו בשנית. עפ"י הנטען, כלל המסמכים עמדו לפני עורך השומה מעבר לדו"ח סיכום החקירה. כמו-כן, לצורך עריכת השומה נסע עורך השומה לפקיד שומה חקירות וקרא עדויות (ע"מ 42 לפרו'). יתרה מכך, עפ"י הנטען, המערער לא הצביע על פגם בשומה שנגרם בשל העובדה כי התבססה על דו"ח סיכום החקירה. עוד הדגיש ב"כ המשיב, כי המערער לא הוכיח בראיות את טענותיו ובחר להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו בלבד, מבלי להעיד עדים נוספים, זאת כאשר לתצהירו לא צורפה כל ראיה התומכת בטענות שהעלה. כמו-כן, טענות המערער בתצהירו הן כלליות וסתמיות, אינן מפרטות איזה פגם מצדיק את התערבות בית המשפט בשומת המשיב ולפיכך יש לדחותן.

דיון והכרעה

41. יישום הכללים שפורטו לעיל בעניין נטל השכנוע ובניית השומה במצב הדברים הקיים, מביא בעניין דנן לתוצאה חד-משמעית של דחיית הערעור. זאת, לאור התשתית הראייתית המוצקה שביסוד השומה, וההלכות בעניין הנטל הראייתי.

אין ספק, כי בחינת חומר הראיות שהניבה החקירה מובילה למסקנה שהוסקה ע"י המשיב לפיה – למערער הייתה הכנסה משמעותית ממכירת דירות, וכן הכנסה מהפעלת אולם האירועים. בעניין מכירת הדירות, מבוססת השומה בדברי מוסרי ההודעות אשר שילמו למערער כספים בעבור רכישת דירות. הובהר גם כי הסכומים ששולמו התגלגלו לחשבונותיו (ובכלל זה לחשבון אולם האירועים). דברי מוסרי ההודעות עלו בקנה אחד עם המסמכים שנתפסו (ייפויי כוח שעסקו במכר, ושיקים). כמו-כן, בדיון שלפניי המערער לא הזמין עדים ולא הציג מסמכים, והסתפק בעדותו בלבד. יתר על-כן, המערער לא העמיד גרסה שהיה בכוחה להאיר באור אחר את העולה מהעדויות והמסמכים, והסתפק בחזרה על גרסתו התמוהה ובהכחשת הפירוש הטבעי והפשוט של המסמכים. אין די בכך שהציג עצמו כשליח של אחרים מבלי לפרט את זהותם של האחרים (ומבלי לבסס זאת בראיות), מה-גם שמעורבותו הכוללת אינה מתיישבת עם תפקידו של שליח. הגרסה שהעלה המערער היא, מוקשית על פניה. בגדרה של גרסה זו לא התחוור, מדוע בעלי הנכסים שנמכרו באמצעות ייפויי הכוח, ביקשו להסתתר מאחורי המערער, ומדוע הוא זה שלקח על עצמו אחריות למכירה כאשר לדבריו עשה זאת בעבור סכומים זניחים.

שומת המשיב הייתה מבוססת ישירות על הסכומים ששולמו ע"י מוסרי ההודעות, ולכן גם גובהה סביר לחלוטין, בהקשר זה אף אין לדבר על "אומדן", לכן טענות ב"כ המערער כלל אינן רלבנטיות בהקשר להכנסה מהדירות.

גם לעניין ההכנסות מהאולם, לא התמודד המערער כדבעי עם הראיות שהוצגו לגבי הכנסותיו מהפעלת האולם. ראשית, סבירה ההערכה לפיה העסק המופעל באולם הוא בבעלותו (ואין צורך גם לקבוע שהקרקע בבעלותו או שהמבנה בבעלותו) כנובע מהעובדה שהוא קרוי על שם שתי בנותיו, ומשפעת הראיות לגבי המסמכים הקושרים אותו להנהלת האולם (כרטיס הביקור-מש/13, התג-מש/16). לתצהיר המשיב צורף גם דף סיכום עדויות של לקוחות שונים הקושרים את המערער לאולם (מש/17). שנית, המערער לא הזמין להעיד את חברו ראא'יד שלטענתו היה מעסיקו באולם כדי שיתמוך בטענותיו, וגם לא הזמין את ג'אמילה שעפ"י טענתו הייתה אחראית על החשבונות באולם. לשון אחר, גם בהקשר זה לא העמיד המערער גרסה משכנעת הנתמכת בראיות. גם ביחס להכנסות האולם, המערער הסתפק בעדותו בלבד שלא היה בה כדי להסביר את הראיות שנמצאו בחקירה. יתר על-כן, המערער העלה בעניין האולם גרסאות מתחמקות ובלתי מתיישבות. תחילה טען, כי רק הגיע לביקורים אצל חברו אבו ראא'יד ולאחר מכן הובהר מפיו, כי קיבל סכום כסף עבור עזרה שנתן, סכום עליו לא דיווח ולדבריו לא ראה לנכון לדווח כי אינו יודע את החוק (ע"מ 20 לפרו'). כמו-כן, טען המערער כי עבד באולם האירועים כסדרן אך לא דיווח על הכנסותיו במסגרת הדוחות למס הכנסה (ע"מ 15, 17 לפרו'), ויחד עם זאת, טען כי אינו יודע מי בעל האולם (ע"מ 18 לפרו'). במקום אחר טען, שהיה –"אחראי לניהול ענייני העובדים, נותן הנחיות מה כל עובד עושה" (ע"מ 20 לפרו'), ובמקום נוסף תיאר עצמו כמלצר (ע"מ 31 לפרו').

לא מצאתי פגם גם בהערכת היקף ההכנסות שקיבל המערער מאירועים באולם "לאנה ודאנה", סכום שיסודו בעדויות הלקוחות של האולם (עדותו של איברהים קיקס מיום 21.08.08, ועדותו של לומבוז פאיז מיום 4.02.08, מש/17). ההערכה שבוצעה ע"י המשיב (המבוססת בהקשר זה על אמדן) היא סבירה על פניה, ועפ"י כללי ההתערבות שצוינו לעיל במצבים בהם אין ביד המערער להישען על ספריו, אין כל מקום להתערב בה.

בשולי הדברים אציין, כי גם טענת המערער לפיה יש לבטל את השומה מאחר שהמפקח אילן מנשה נסמך על סיכום החקירה ולא בחן את העדויות עצמן, דינה להידחות. עבודת רשות המסים היא עבודת צוות שבה יש ביד עובד אחד לסמוך על עבודת עובד אחר, ובמקרה זה הובהר, כי סיכום החקירה נתן ביטוי הולם לעדויות שנגבו. המערער לא הצביע על פגם במסקנות שהוסקו מכלל הראיות שהוצגו. טענותיו היו בלתי משכנעות על פניהן, ויצאו מהנחה שאין עליו להתאמץ מאחר שהנטל הראייתי מוטל על המשיב. אוסיף, לאור האמור בסיכומי התגובה של ב"כ המערער, כי טענת "חזקת החפות" אינה שייכת לעניין. חזקה זו אינה מבטלת את כוחה של "הראיה המנהלית" (שעמדה מכוח החקירה הפלילית) לשמש כראיה בהליך ערעור המס, שהוא הליך מנהלי.

התיישנות השומה

42. המערער העלה בסיכומיו טענת התיישנות – באשר להוצאת שומה לשנים "שעברה והסתיימה עליהן התקופה בת שלוש שנים מתום שנת המס שבגינה הוגש דוח למשיב" (ס' 35). לטענה זו התייחסתי כבר בהחלטתי מיום 8.1.13, במהלך חקירת עד, ממנה עלה, כי מאחר וטענת התיישנות לא הועלתה בנימוקי הערעור, אין מקום לדון בה בשלב ההוכחות.

חרף האמור, העלה המערער את הנושא שוב בסיכומיו. דין הטענה להידחות. ראשית, מאחר שטענת התיישנות לא נטענה במסגרת ההשגה ואף לא בנימוקי הערעור, אלא הועלתה לראשונה בתצהיר המערער ללא פירוט תאריכים, ובאופן סתמי בסיכומים. שנית, הטענה הועלתה ללא כל פירוט או הסבר כיצד ומדוע לשיטת המערער התיישנה השומה. בכלל זה לא פורטו התאריכים הרלבנטיים לטענה זו, לשיטת המערער.

סוף דבר

43. לאור האמור, אני דוחה את הערעור על כל חלקיו. המערער ישלם למשיב הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.

המזכירות תשלח העתקים מפסק הדין לבאי-כוח הצדדים.

ניתן היום, ‏כ"א באב תשע"ג, 28 ביולי 2013, בהיעדר הצדדים.