1. התובעת, יצרן חומרי גלם שמקום מושבה באיטליה, סיפקה לנתבעת, חברה ישראלית, חמישה מטענים של שמן סויה אפוקסי. לטענת התובעת, הנתבעת לא שילמה לה עבור חמישה מטענים אלה, והיא תובעת את תשלום מחירם.
2. הנתבעת, חברה ישראלית העוסקת בייצור מוצרי פלסטיק, ושמן סויה אפוקסי משמש כחומר גלם בתהליך הייצור. הנתבעת לא מכחישה כי חמשת המטענים הנזכרים בכתב התביעה סופקו לה (ראה סיכומי התובעת, עמ' 28, שורות 19-22), וכן לא מכחישה את המחיר אשר הוסכם לתשלום עבור המטענים, בנוסף לא נטען על ידה, כי המטענים היו פגומים וכי לא שילמה עבורם.

עם זאת, לטענת הנתבעת, דרך התנהלותה של התובעת גרמה לה לנזקים שונים, בסכומים העולים בהרבה על התשלום שהיא אמורה לשלם בגין הסחורה שסופקה, ולכן היא זכאית לקזזם מהסכומים אותם היא חייבת לתובעת. להלן פירוט ראשי הנזק בגינם טוענת הנתבעת לזכות קיזוז.

לטענת הנתבעת, בטרם משלוח הסחורה נשוא תביעה זו, היא נאלצה לבצע הובלה אווירית של חומר גלם, במקום להובילו דרך הים, בגין דליפת שמן ממיכל של משלוח קודם. הדליפה נבעה מחור במיכל השמן, אשר נוצר טרם העמסתו על האוניה בנמל המוצא, איטליה. לכן, האחריות לדליפה לרבות נשיאה בהוצאות הטסת המטען החליפי ושווי חומר הגלם שדלף, מוטלת על התובעת.

הנתבעת נדרשה לשאת בעלות הובלה אווירית של אחד מבין חמשת המטענים הנידונים, לאחר שאחד המטענים, שאיננו בין אלה בגינם הוגשה התביעה, נפל מן האוניה באיטליה, והיה צורך דחוף לקבל במקומו חומר גלם בדחיפות.

בגין עיכובים באספקת המשלוחים הנידונים, ונוכח הצורך שלא להשבית את קווי הייצור שלה, נאלצה הנתבעת לרכוש חומר גלם חליפי, ממפעלים מקומיים, אשר אינם יצרני חומר גלם, ואשר היו מוכנים למכור לה חלק מהמלאי שהיה ברשותם, אך זאת במחיר גבוה יותר מהמחיר אשר משלמת התובעת בעת רכישתו מעת הנתבעת.

כמו כן, בשל העיכובים המשמעותיים במועדי קבלת הסחורה בישראל, נגרם לנתבעת מחסור בחומר הגלם ההכרחי וכתוצאה מכך, הושבתו קווי הייצור שלה, דבר שהוביל לנזקים כספיים כבדים ביותר.

דיון והכרעה:

1. נטל הראיה להוכיח את טענות הקיזוז מוטל, כמובן, על הנתבעת ואומר מיד, כי לא עלה בידה להרים את הנטל לגבי אף אחת מן הטענות.
2. בעניין המשלוח, אשר לטענת הנתבעת, דלף והגיע לארץ כאשר הוא חסר, מלבד מכתב של נציגת הנתבעת אל חברת הביטוח, ממנו עולה, כי כמות השמן שדלפה ממטען זה היא כ- 1,700 ק"ג, בשווי של 1,800 יורו, וכי נגרמו לה הוצאות נוספות בגין הדליפה בסך של 168 יורו, לא הוצגה כל ראיה שאכן כך היו הדברים.

העדה היחידה אשר העידה מטעם הנתבעת, לא הייתה מעורבת בקבלת אותו מטען, וכל הדברים שנאמרו על ידה בעניין אותו מטען, לא נאמרו מידיעה אישית. לא הוצג כל מסמך אובייקטיבי, אשר יש בו כדי להעיד על כך שמשקל המשלוח בעת קבלתו בארץ היה קטן מזה אשר נשלח. לא הוצגה תעודת שקילה של המטען בישראל, לא הוצג דוח סוקר, על אף שנערך דוח סוקר אשר הוזמן מטעמה של הנתבעת, ולא הובאה כל עדות אחרת לכך שחסר באותו מטען חומר כלשהו. התמונות שצורפו לתצהירה של עדת הנתבעת אינן ברורות, לא ברור מה צולם בהן, היכן צולמו, מתי, מי צילם את התמנות, הן בלתי קבילות וחסרות משקל ראייתי כלשהו.

מכל מקום, גם אם נגרמה דליפה למטען, לא ניתן לדעת היכן נגרמה הדליפה, האם באיטליה, בדרך או בישראל, ולכן, לא ניתן לדעת מה גרם לאותה דליפה ומי אמור להיות אחראי לה.

הנתבעת ניסתה לטעון, כי התובעת הודתה בקיומה של דליפה במשלוח זה, אולם, המסמך אשר עליו מנסה הנתבעת להסתמך לא מעיד על כך. הוא לא מתייחס למטען זה (ראה עדותה של עדת התובעת בעמ' 11 לפרוטוקול + נספח ט' לתצהיר הנתבעת, אשר מתייחס למטען שנפל בנמל ההעמסה בנפולי, ולא למטען שהנתבעת טוענת שהגיע לארץ כשהוא דולף).

הנתבעת שילמה עבור משלוח זה באופן מלא, מספר חודשים לאחר שהגיע לארץ.

אין מחלוקת על כך, שמטען זה היה מבוטח, שהרי הנתבעת עצמה פנתה לחברת הביטוח בעניין, אולם, הנתבעת לא הציגה כל תשובה מחברת הביטוח בעניין תביעתה. כן, לא הוצג מכתב דחייה מנומק, זאת על אף שלא אמור להיות כל קושי להשיג מכתב כזה, אם אכן חברת הביטוח דחתה את התביעה, וייתכן כי חברת הביטוח אף שילמה עבור הביטוח. דא עקא, שלא הוצגה כל ראיה בעניין זה.

הצדדים טענו בהרחבה, בעניין השלב בו עוברת האחריות לנזקים שנגרמים למטען, בהתאם לתנאי הסחר הבינלאומי C.I.F INCOTERMS 2000. אינני רואה צורך להכריע בסוגיה זאת, כיוון שלא הוכח בפני כי המטען ניזוק, וגם אם נגרמו נזקים, הרי שהם היו מבוטחים, והטענה, כי הנזקים נגרמו עוד בטרם הגיעה המכולה לנמל המוצא באיטליה, לא נתמכה בבדל ראיה כלשהו, וממילא איננה קשורה לסוגיה זאת.

1. טענת הנתבעת, כי נדרשה להובלה אווירית לאחר שאחד המטענים נפל מן האוניה באיטליה, והיה צורך דחוף לקבל במקומו חומר גלם במהירות, על מנת לאפשר לה להמשיך ולהפעיל את קו הייצור שלה, איננה עולה בקנה אחד עם לוח הזמנים, במסגרתו היה אמור להגיע אותו משלוח שנפל, עם המועד בו הגיע משלוח באוניה שלאחריו, ועם המועד בו הגיע המשלוח המוטס.

מכל מקום, מהראיות שהוצגו בפני עולה, כי נתבעת התחייבה במפורש, במסגרת משא ומתן שהתקיים בין הצדדים, לשאת בעלויות ההובלה האווירית של מטען זה בעצמה. הסכמה זאת איננה מתיישבת עם דרישת הנתבעת כי התובעת תישא בעלויות אלה. מבחינת דיני החוזים וחובת תום הלב, הנתבעת איננה זכאית לדרוש מהתובעת לשלם סכומים שהיא הסכימה במפורש לשאת בהם.

1. טענתה של הנתבעת, כי בעקבות איחורים בהגעת המשלוחים, נאלצה לרכוש חומר גלם חליפי מחברות ישראליות, במחירים גבוהים יותר, אף היא איננה יכולה להקים לנתבעת טענת הגנה כלשהי. ככל שרכשה חומרים כאלה והשתמשה בהם לצרכיה לא נגרם לה נזק מעצם הרכישה, בוודאי לא בגובה עלות מלוא הרכישה. לגבי המחיר בו רכשה הנתבעת את החומר החליפי, לא הוצג תחשיב של המחיר ששילמה והאם, בהתחשב עם עלויות הובלה ימית, יבשתית וכו', אכן גבוה מחיר זה מהמחיר שבו רכשה את חומר הגלם מהתובעת. מעבר לכך, אין כל בסיס משפטי להטיל על התובעת לשאת בפער בין מחיר חומר הגלם אצלה לבין מחירו אצל מוכרים אחרים. אין בעובדה שהחומר נמכר ע"י אחרים במחיר יקר יותר כדי לחייב את התובעת לשאת בהפרש, וזאת בין אם נגרמו עיכובים במשלוחים ובין אם לאו.
2. בעניין טענת הנתבעת, כי עיכובים בקבלת המשלוחים הובילו למחסור בחומר הגלם, אשר הוביל להשבתת קו היצור שלה, לבד מעדותה של הגב' מורג, שטענה באופן כללי וסתמי אודות נזקים בגובה של 2,000,000 ₪, מבלי לפרט את מרכיבי הנזק ואת סכומיו, לא הוצגה ראיה כלשהי לכך שנגרם נזק כזה, ואף לא הוגש תחשיב של הנזק. הגב' מורג שימשה בזמנים הרלוונטיים מנהלת הרכש אצל התובעת, היא העידה כי לא ניהלה את הכספים, היא לא היתה מסוגלת להעיד כמה זמן ארכה ההשבתה של קו הייצור ולא היתה לה ידיעה אישית לגבי מהות הנזקים, כמותם ושווים. לא הובאה ראיה ישירה לכך שהעבודה בקו הייצור של הנתבעת הופסק, ולו ליום אחד. לא הוצגה ראיה לכך שבמועד כלשהו נגמר חומר הגלם במחסניה של התובעת באופן שלא אפשר לה להמשיך ולהפעיל את קו הייצור שלה. זאת על אף שלא הייתה אמורה להיות לה בעיה כלשהי להביא עדותו של אדם שיכול היה להעיד באילו מועדים ותאריכים בדיוק הופסקה עבודת קו הייצור. טענה מסוג זה ניתן לתמוך גם, ללא כל בעיה נראית לעין, באסמכתאות של ממש, לרבות יומני עבודה, דוחות שנתיים, רישומי מחסן ועוד. כמו כן, לא הייתה אמורה להיות כל בעיה לכמת בדיוק את הנזקים שנגרמו כתוצאה מכמות מסוימת של ימי הפסקה של קו הייצור, וזאת עפ"י השוואה של נתוני ייצור מתקופות קודמות. אי הצגת ראיות, שלא אמורה להיות כל בעיה להציגן, מובילה למסקנה, כי לו הייתה מציגה ראיות אלה, הן היו פועלות כנגדה.
3. נוכח כל אלה, אני קובע כי הנתבעת לא הוכיחה שנגרמו לה נזקים כלשהם כתוצאה מעיכובים במסירת מטענים.
4. יתר על כן, לא הוצגה בפני כל ראיה לכך שהתובעת התחייבה כלפי הנתבעת לספק לה את המטענים בתאריכים מסוימים. בין הצדדים לא נקשר חוזה מסגרת, אשר פירט מועדים. עיכובים במסגרת הובלה ימית אינם בלתי צפויים, מטבע הדברים, לרבות עיכובים במהלך הפלגה מסיבות כאלה ואחרות, עיכובים בפריקה, עצירה של אוניה בנמל ביניים וכו'.

בהיעדר ראיה חד משמעית לכך שהתובעת לקחה על עצמה התחייבות ספציפית לספק את המשלוחים במועדים מסוימים, אינני רואה יסוד משפטי, אשר יכול לאפשר להטיל עליה אחריות להתרחשויות שונות כגון אלו.

1. הנתבעת טענה, כי העדה מטעם התובעת לא העידה על עובדות הידועות לה מידיעה אישית. אינני מקבל טענה זאת. ראשית, העדה שימשה בזמנים הרלוונטיים בתפקיד של מנהלת אצל התובעת, האחראית על ביצוע עסקאות, לרבות קשר עם הלקוחות, היא העידה כי פיקחה באופן אישי על עובד התובעת, אשר התכתב עם הנתבעת, אמרה לו מה לכתוב ואישרה את תוכן התכתובות ששלח לנתבעת. עדותה עשתה עלי רושם ישר ואמין. מעבר לכך, מכיוון שכאמור לעיל, הנתבעת לא הכחישה למעשה את רוב טענות התביעה, נטל הראיה להוכיח את טענות הקיזוז מוטל עליה, והיא לא עמדה בהן.

לסיכום:

1. אשר על כן ולאור כל הנ"ל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 470,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (11/7/2010) ועד התשלום המלא בפועל.

עוד אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, בסכום כולל של 70,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

סכום זה נקבע בהתחשב, בין השאר, עם הצורך להטיס את ב"כ התובעת לאיטליה לצורך הכנת התביעה ולהטיס את עדת התביעה מאיטליה לארץ לצורך עדות בבית המשפט, עם כמות הדיונים וההליכים שהתקיימו בתיק ומשך הזמן בו התיק התנהל, ועם העובדה שהתבררה בסופו של דבר, כי טענות ההגנה לא היו מבוססות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ג, 26 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.