1. עניין לנו בתביעה לפיצוי על-פי דיני הנזיקין שהגיש התובע נגד הנתבעת, בטענה כי הותקף על-ידי שוטרים, שהתנהגותם היתה בלתי סבירה והפרה חובות חקוקות.

רקע עובדתי

2. ביום 4.9.03, בשעות אחר הצהריים, הגיעו שישה שוטרים לישיבת "מקור חכמה" ברחוב יוסף קארו בירושלים. השוטרים, שהיו בלבוש אזרחי, הגיעו לישיבה לאור מידע מודיעיני לפיו נכח במקום אדם אחר, שהיה קיים לגביו צו הרחקה מהעיר ירושלים. השוטרים נכנסו לקומה הראשונה של הישיבה, הזדהו בפני הנוכחים באמצעות תעודות המינוי שברשותם, וביקשו מן הנוכחים להזדהות באמצעות תעודות זהות. הנוכחים אכן עשו כך, והיות שהחשוד לא אותר ביניהם, עלו השוטרים לקומה השנייה. גם שם הציגו את תעודותיהם, ולבקשתם הציגו הנוכחים את תעודות הזהות שלהם. לאחר מכן נכנסו ארבעה שוטרים לחדר פנימי בקומה השנייה, בו נכחו מספר תלמידי ישיבה, וביניהם התובע, בשיעור שניתן על-ידי הרב חיים אוחיון. יצוין, כי התובע שימש כעוזרו של הרב פינטו ז"ל, ראש הישיבה דאז, והיה אחראי למניעת הפרעות לשיעורים. הנוכחים בחדר הפנימי התבקשו אף הם להציג תעודות זהות.

3. אין מחלוקת כי התובע סירב להציג את תעודת הזהות שלו, ואף הורה לכל יתר הנוכחים בחדר הפנימי, לרבות הרב אוחיון, להימנע מלהציג את תעודות הזהות שלהם. המחלוקת נוגעת לסיבת סירובו של התובע להזדהות, כאשר לטענת התובע סירובו נבע בשל כך שלא ידע כי מדובר בשוטרים והשוטרים לא הציגו בפניו את תעודות המינוי שלהם. כך או כך, סירובו זה של התובע להציג תעודת זהות הוביל לכך שהוא עוכב על-ידי השוטרים והתבקש להתלוות אליהם לתחנת המשטרה. אלא, שהתובע עמד בסירובו להתלוות אל השוטרים, גם לאחר שהודע לו כי הוא עצור. הצדדים חלוקים בשאלת טיב התנגדותו של התובע למעצר והאם הפעיל אלימות פיזית כלפי השוטרים, אך אין חולק כי השוטרים השתמשו בכוח לשם ביצוע המעצר, וגם כאן קיימת מחלוקת לעניין מידת הכוח שהופעל על-ידי השוטרים. לאחר שנאזק, התובע הובל ברכב משטרתי לתחנת המשטרה, שם נערך חיפוש על גופו על מנת לשלול את האפשרות שהוא נושא כלי תקיפה, והתובע נחקר על-ידי יחידת החקירות.

4. התובע מלין על פעולת השוטרים כדקלמן: ראשית, לטענתו, לא ידע כי מדובר בשוטרים, ואלו הפרו את חובתם בדין להזדהות בפניו באמצעות תעודות מינוי. משלא עשו כן, לא קמה חובה מצדו להזדהות בפניהם בתעודת זהות, ועל כן לא עבר כל עבירה בגינה ניתן היה לעכבו על-פי דין, וממילא לא היו רשאים השוטרים להשתמש בכל כוח שהוא לשם ביצוע העיכוב והמעצר.

שנית, מכל מקום, לטענתו, השוטרים תקפוהו והפעילו כוח בלתי מידתי כלפיו, ללא כל אלימות מצדו. תקיפה זו כללה לטענתו, בעיטה בברך לאזור מבושיו, משיכה ברגליו וקריעת מכנסיו, מכת אגרוף לעינו, השכבתו על הרצפה, תוך שהשוטר מניח ברכו על גרונו וסותם את אפו בכף ידו, ושלושת השוטרים האחרים בועטים בו בכל חלקי גופו, וכן עיקום ידיו לאחור לשם איזוקן. טענתו של התובע לאלימות מצד השוטרים נסבה גם לאחר איזוקו, כשעל-פי הטענה, בעת שהובל לרכב המשטרתי הוטח ראשו בסורגי המדרגות, ובגדיו - ג'קט וכיפה - נזרקו על הכביש; ואף בתוך הרכב המשטרתי השוטר הידק את האזיקים יותר, מתח את ידי התובע וישב עליהם, וכל הנסיעה למגרש הרוסים נחנק באמצעות ידי שני השוטרים שישבו לצדו.

שלישית, התובע מוסיף וטוען להשפלתו בתחנת המשטרה. לדבריו, בתחנת המשטרה הורה לו השוטר להוריד את כל בגדיו, ואף השוטר הוריד בעצמו את חולצת התובע ומכנסיו כאשר היה עדיין אזוק, ושחרר את האזיקים על מנת שהתובע יוריד את כל הבגדים, לרבות התחתונים. לטענת התובע, הוא סירב לעשות כן, ועל כן השוטר הוריד לו את כל הבגדים והותיר אותו עירום למשך כדקה או שתיים ואז אמר לו להתלבש.

5. יש לציין, כי לכתב התביעה שהגיש התובע, בו תבע סעד של פיצויים בגין נזקי גוף, לא צורפה חוות דעת רפואית המעידה על נזק או נכות שנותרו לתובע כתוצאה מן הפגיעה הנטענת. כן אציין, להשלמת התמונה, כי הן תיק החקירה שנפתח נגד התובע בחשד לתקיפת שוטר והפרעה בעת מילוי תפקידו, הן תיק החקירה שנפתח במח"ש נגד השוטרים, נסגרו ללא הגשת כתבי אישום (תיק מח"ש נסגר בתחילה בהעדר עניין לציבור, אך לאחר שהעניין נבחן בשנית, במסגרת ערר שהגיש התובע, התיק נסגר מחוסר אשמה, ראו: נספחים ג' ו-ד' לכתב התביעה).

דיון

6. בפתח הדיון אבקש להקדים דברים לעניין העדויות שנשמעו על-ידי הצדדים. מטעם התביעה העידו התובע ושני תלמידי ישיבה נוספים, יצחק גבאי ונתן אוזן, שהגישו תצהירי עדות ראשית; וכן העיד, ללא תצהיר, תלמיד הישיבה מנשה חיים. מטעם ההגנה מסרו תצהירים ונחקרו עליהם חמישה שוטרים: אלכסיי גוטין, בנצי קצב, משה זקן, שמואל משי ומוטי משעלי, כאשר זה האחרון לא נכח באירוע בחדר הפנימי. הנתבעת אף הזמינה למתן עדות את הרב חיים אוחיון.

7. אשר לעדות התובע, מצאתי כי מדובר בעדות מגמתית ומוגזמת, שביקשה להעצים את טענות התובע כלפי התנהלות השוטרים. מצאתי אי התאמות פנימיות בפרטים משמעותיים בגרסתו של התובע, בין זו שנמסרה בהודעתו במשטרה, לבין זו שנמסרה בתצהירו, ובין עדותו בחקירתו הנגדית. כן נתגלו סתירות בין גרסת התובע לבין עדויות נוכחים אחרים באירוע, וביניהם חבריו תלמידי הישיבה והרב אוחיון, שעל פני הדברים אין סיבה להניח כי ירצו לתמוך בגרסת השוטרים ולא בגרסת התובע. לעיתים התובע מסר עדות מתחמקת, וכך גם יתר חבריו שהעידו מטעמו, שאף עדותם נמצאה מגמתית ברצון לתמוך בתביעת התובע, באופן שדילגו על פרטים ונמנעו מלפרט עניינים שעלולים להזיק לתובע, וחלקם אף מסר פרטים שהתובע עצמו לא טען להם; והכל כפי שיפורט להלן. כן יש לתת משקל לעובדה שהעדים מטעם התובע שוחחו ביניהם מחוץ לאולם בית המשפט, כאשר אחד מהם מסר בעדותו כי הרב אוחיון סיפר לו מחוץ לאולם כי בא בכוונה להצדיק את התובע, בעוד שהרב אוחיון העיד כי לא בא להעיד לטובת אף אחד (עדות מנשה חיים - עמ' 26 לפרוטוקול ש' 14-8; עמ' 25 ש' 12-9; עדות הרב אוחיון - עמ' 19 ש' 16; עמ' 21 ש' 14-10).

לעומת זאת, עדויות השוטרים נמצאו מאוזנות. השוטרים הקפידו לציין את הפרטים הזכורים להם, להבדיל מפרטים העולים מדוחות הפעולה שכתבו ושאינם זוכרים כעת, בשל העובדה שחלפו כעשר שנים מאז האירוע. כן לא נמנעו ממסירת פרטים, שעשויים היו לפעול לטובת התובע. מכל אלה עולה מהימנות עדותם. אשר לטענת התובע לתיאום גרסאותיהם בדוחות הפעולה, עיון באלה מעלה כי כל שוטר כתב את דוח הפעולה מן החלק בו הוא היה שותף, ובהתייחס לפרטים הרלבנטיים לו, כך שישנו שוני בין דוחות הפעולה. על כן, על פני הדברים, לא הונח בסיס ממשי לטענה בדבר תיאום גרסאות מצד השוטרים בדוחות הפעולה.

לפיכך, בכל מקום שעדותו של התובע עומדת בסתירה לראיות אחרות, או שאין לה תמיכה חיצונית בראיות אובייקטיביות, לא מצאתי אותה כמספקת כדי לבסס עליה ממצא. אפנה כעת לדון בטענות התובע, כאשר ביחס לכל טענה אבחן את התשתית העובדתית הרלבנטית לה.

עיכוב התובע

8. כאמור, השוטרים הגיעו אל הישיבה במטרה לאתר חשוד, שהוצא נגדו צו הרחקה מירושלים. במסגרת תפקידם זה ביקשו השוטרים מאת הנוכחים, וביניהם התובע, להזדהות באמצעות תעודות זהות. בעת הפעלת סמכות זו, ובהתאם להוראת סעיף 5א(ב) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, השוטרים, שלא היו לבושי מדים, צריכים היו לזהות עצמם בפני הנוכחים, ובכלל זה התובע, בציון שמם והיותם שוטרים, וכן בהצגת תעודת המינוי שלהם (ולא כפי עדותו של השוטר משה זקן, לפיה די בכך שיאמרו כי הם שוטרים, עמ' 31 לפרוטוקול ש' 5-4).

9. התובע טוען כי הוא ביקש לראות את תעודות המינוי של השוטרים, אך הם סירבו להציגן בפניו. התובע טען, כי לא ידע שמדובר בשוטרים, ולא נתקל בעבר בשוטרים, אלה או אחרים, בישיבה. לפיכך, לטענתו, השוטרים הפרו את חובת ההזדהות שלהם כשוטרים, ועל כן סירובו להציג את תעודת הזהות שלו בפניהם לא עלה כדי עבירה, ולא ניתן היה לעכבו (הודעת התובע במשטרה, נ/1, ש' 6-5, 13-11; הודעת התובע במח"ש, נ/2, ש' 6-5; סעיפים 5, 9-8 לתצהירו; ועדותו בעמ' 4 ש' 18, 28, עמ' 7 ש' 22-21, עמ' 8 ש' 12-9, 31). אף עדי התובע נתן אוזן, יצחק גבאי ומנשה חיים העידו כי התובע ביקש מן השוטרים לראות את תעודות המינוי שלהם, והם סירבו להראותן לתובע (סעיפים 5-4 לתצהירי נתן אוזן ויצחק גבאי; הודעת נתן אוזן במשטרה, נ/3, ש' 4, 25-24; עדות יצחק גבאי, עמ' 14 לפרוטוקול ש' 7-6; הודעת חיים מנשה במשטרה, ת/1, ש' 2, 11, 22-21, ועדותו בעמ' 23 לפרוטוקול ש' 20-13, עמ' 25 ש' 24-23, 29-28, עמ' 27 ש' 12, 26-19). הרב אוחיון מסר בהודעתו במח"ש, כי התובע ביקש מן השוטרים להציג בפניו צו חיפוש, וכי "הם [השוטרים - מ.ש.] היו צריכים להציג את עצמם, ולדבר בצורה יותר יפה ופחות בוטה זו הטענה שלי נגד הבלשים" (נ/4); ובעדותו הבהיר זאת, כי "נראה לי שהוא ביקש מהם להזדהות, יש דברים שראיתי בפשטות, נראה לי שהוא ביקש מהם שיזדהו" (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 27-26), אך לא העיד על סירוב השוטרים לעשות כן.

10. לעומתם, עדות השוטרים בעניין הצגת תעודות המינוי היתה שונה. השוטר אלכסיי גוטין ציין כבר בדוח הפעולה, שנכתב על ידו סמוך לאחר האירוע, כי "[ ]במהלך ניסיון לעכב לבדיקת זהותו של החשוד איטח יצחק... הנ"ל סירב להזדהות בהתאם לבקשתנו ולאחר שהזדהנו בפניו כשוטרים על ידי הצגת תעודות מנוי משטרתית החשוד צעק לעברינו שהוא לא מתכוון להזדהות ולא רוצה לתת לנו תעודת זהות וגם סירב לבקשתו של ראש הצוות בנצי קדם להתלוות לתחנת המשטרה..." (נספח לתצהיר השוטר אלכסיי גוטין; ההדגשה שלי - מ.ש.). כך גם העיד בעת חקירתו הנגדית, כי הציג את תעודת המינוי שלו בכניסה לחדר הפנימי, ובהתאם חלק מן הנוכחים בחדר הפנימי הציגו בפני השוטרים תעודות זהות (עמ' 35 לפרוטוקול ש' 26 - עמ' 36 ש' 21; וראו גם סעיף 5 לתצהירו).

באופן דומה, השוטר משה זקן, ציין בדוח הפעולה, שנכתב סמוך לאחר האירוע, כי לאחר שלא איתרו בקומה הראשונה את החשוד האחר אותו חיפשו, עלו לקומה השניה; "הזדהינו בפני הנוכחים באמצעות תעודות המנוי שברשותנו כשוטרים וביקשנו מהנוכחים להזדהות בפני הנוכחים באמצעות תעודות זהות." (נספח לתצהיר השוטר משה זקן; ההדגשה שלי - מ.ש.). בחקירתו הנגדית את השוטר זקן, ב"כ התובע ביקש לעורר ספק בנוגע לשאלה האם תעודות המנוי שהוצגו לגרסת השוטר, הוצגו גם בפני הנוכחים בחדר הפנימי של הקומה השנייה, להבדיל מן הסלון שבכניסה לחדר הפנימי בקומה השנייה; ובמענה לשאלתו השיב השוטר משה זקן: "אם זכרוני אינו מטעה אותי, אני חושב שהוצאתי את תעודת המנוי שלי ועובדה שכתבתי את זה בדו"ח. אני זוכר חדר אחד שבו הוצאתי את תעודת המנוי. בחדר המדובר." (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 24-22); וגם בהמשך, "אני כמעט משוכנע שאני עצמי הצגתי אך אני לא זוכר במאה אחוז" (ש' 32; וכן, עמ' 31 ש' 8-6).

השוטר בנצי קצב לא התייחס לשאלת הזדהותם כשוטרים בדוח הפעולה שכתב, אך בתצהירו ציין כי "משהגענו לישיבה נכנסנו לקומה הראשונה, הזדהינו בפני הנוכחים באמצעות תעודות המינוי שברשותנו וביקשנו מהנוכחים להזדהות באמצעות תעודות זהות." (סעיף 5 לתצהיר השוטר בנצי קצב; ההדגשה שלי - מ.ש.). השוטר קצב הבהיר בעדותו, כי עד כמה שזכור לו, הם הזדהו כשוטרים בכניסה, כאשר חלק מן הנוכחים בישיבה הכירו אותם, ולא זכר האם הזדהו בכניסה לחדר הפנימי (עמ' 42 לפרוטוקול ש' 11-8). כך גם השוטר שמואל משי לא זכר האם הציגו תעודות מינוי בחדר הפנימי, או האם מי מבין הנוכחים שם ביקש מהם להזדהות (עמ' 45 לפרוטוקול ש' 5-1).

11. אלא שגם אם אניח, לטובתו של התובע, כי נותר ספק בשאלה האם השוטרים הציגו תעודות מינוי בחדר הפנימי דווקא, בו שהה, להבדיל מהסלון שבכניסה לחדר הפנימי בקומה השנייה, אין בידי לקבל את טענתו לפיה רשאי היה שלא להציג תעודת זהות בפניהם ולכן לא ניתן היה לעכבו. אבהיר עמדתי.

12. גרסתו הראשונה של התובע נמסרה על ידו בהודעתו במשטרה, שנגבתה ממנו באזהרה כחשוד, בין היתר, בהפרעה ובתקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו. וכך מתאר התובע את תחילתו של האירוע: "היינו באמצע שיעור שהתחיל בשעה 17:00 והיה אמור להסתיים בשעה 19:00 היינו 6 בחורים בחדר ואני הוותיק ביניהם ואחראי על כך שהשיעור יתנהל ללא הפרעות כי כל הזמן אנשים נכנסים לחדר ומפריעים לשיעור והשיעור נהפך להיות כמו שוק. פתאום נכנס בחור של הישיבה וצעק בחדר 'תעודות זהות'. סילקתי אותו מהחדר שלא יפריע. ואז נכנסו לתוך החדר 3 אנשים שהיו לבושים באזרחי ובקשו מאיתנו תעודות זהות אבל הם לא הזדהו כשוטרים אחר כך התברר שהם בלשי משטרה. אמרתי להם שיצאו החוצה כי אנחנו בשיעור ושלא מעניין אותי ושיבואו בסוף השיעור בשעה 19:00. הבלש ניגש לרב אוחיון וביקש תעודת זהות. הרב עמד להוציא תעודת זהות ואז אמרתי לרב שלא יוציא תעודת זהות ואמרתי גם לשאר התלמידים שאף אחד לא יוציא תעודת זהות ושהאנשים יחזרו בשעה 19:00. יש בעיה שאנחנו צריכים להספיק דף גמרא כל יום בשיעור הזה אבל בגלל ההפרעות אנחנו מספיקים בקושי עמוד. אמרתי לבלש 'מי אתה בכלל שאני אתן לך תעודת זהות? אם אתה שוטר החובה שלך להזדהות כשוטר, תראה שאתה שוטר ולך תביא צו שופט שאתה יכול להיכנס למקום פרטי'. הבלש אמר לי 'זה מקום ציבורי'. ישבתי חזרה בכיסא ואמרתי לרב להמשיך ללמד. ..." (נ/1, ש' 13-2; ההדגשה שלי - מ.ש.). על כניסתו המוקדמת של בחור ישיבה שצעק להציג ת.ז., מיד קודם לכניסת השוטרים, חזר התובע גם בתלונתו במח"ש, שצורפה כנספח ב' לתצהירו.

13. מן האמור עולה, כי קודם לכניסת השוטרים לחדר הפנימי, נכנס בחור ישיבה וקרא בקול לנוכחים בחדר להוציא תעודות זהות. יש לציין, כי בעדותו, התובע תחילה העיד שהשוטרים נכנסו ללא התראה מוקדמת, וגם לאחר שעומת עם הדברים שמסר במשטרה ובמח"ש הכחיש את האמור, ורק לאחר מכן העיד כי אינו זוכר, ו"אם זה מה שאמרתי. זה נכון."; התובע לא זכר מיהו אותו בחור ישיבה, ואף לא זימנו לעדות (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 30 - עמ' 4 ש' 15). היות שמעדויות השוטרים המפורטות לעיל לא נותר ספק כי השוטרים הזדהו בפני הנוכחים בקומה השנייה באמצעות תעודות המינוי שלהם, ניתן להניח, בניגוד לטענת התובע, כי אותו בחור ישיבה שהקדים את השוטרים בקריאתו בחדר הפנימי להוציא תעודות זהות, עשה כן לאחר שהשוטרים הזדהו בפניו כדין. בנסיבות אלה, לטעמי, נוכח כניסת השוטרים, סמוך מיד לאחר כניסתו של בחור הישיבה שקרא לכולם להציג תעודות זהות, סביר להניח כי התובע הבין שמדובר בשוטרים, וכי הדרישה להציג תעודות זהות היא דרישתם, מתוקף תפקידם.

חיזוק לכך אני מוצאת בעובדה שגם אליבא דגרסת התובע עצמו בהודעתו במשטרה, שנמסרה מיד לאחר האירוע, הרב אוחיון ביקש להציג בפני השוטרים את תעודת הזהות שלו, משמע הרב הבין כי המדובר בשוטרים, והתובע, בעזות מצח יש לומר, הורה לרב אוחיון, ולאחרים, שלא להציג תעודת זהות בפניהם. ואם הרב אוחיון הבין כי המדובר בשוטרים, סביר להניח כי הכל הבינו כך, לרבות התובע. ואכן, הרב אוחיון מסר בהודעתו במח"ש, כי "יצחק איטח תלמיד שלי הבין כי מדובר בשוטרים הוא דרש מהם ואמר שזה חוצפה מצידם להיכנס בצורה כזאת לישיבה וביקש צו חיפוש..." (נ/4 ש' 7; ההדגשה שלי - מ.ש.); אף שבעדותו טען כי לא ידע שאלו שוטרים שנכנסו ולא הכירם, ובאותו הזמן לא ידע אם התובע הכיר אותם. וכך גם יש להניח כי אחרים מבין הנוכחים בחדר הפנימי הבינו כי מדובר בשוטרים, מאחר שהציגו את תעודות הזהות שלהם בפני השוטרים, דוגמת נתן אוזן (וראו הודעתו במשטרה, נ/3, ש' 25-19; ועדותו בעמ' 15 לפרוטוקול ש' 31 - עמ' 16 ש' 17; וכן ראו עדות השוטר אלכסיי גוטין, בעמ' 36 לפרוטוקול ש' 24-16).

14. כאן המקום לציין, כי מן העדויות שהוצגו בפני עולה סיבה אחרת בעטיה התובע סירב להציג את תעודת הזהות שלו בפני השוטרים. הבאתי לעיל כלשונה ובמלואה את גרסתו הראשונה של התובע בהודעתו במשטרה בנוגע לאופן בו החל האירוע, ולוּ כדי להראות את העולה ממנה, לפיו התובע, כמי שהיה אחראי על השיעור, סבר כי לא ראוי לאפשר לשוטרים להפריע באמצע השיעור, שלא ייהפך חלילה לשוק, כלשון התובע. הדברים עולים מן הרצף בו תיאר התובע את השתלשלות העניינים, כאשר לפי גרסתו, תחילה סילק את בחור הישיבה שקרא להוציא תעודות זהות, וכך גם ביקש מן השוטרים לעזוב את המקום ולחזור בתום השיעור, תוך שהוא מציין את הסיבה לכך בהפרעה לשיעור ובחשש שלא יספיקו ללמוד את החומר הנדרש; רק לאחר שהשוטרים סירבו לבקשתו לשוב מאוחר יותר, ציין את דרישתו שיציגו בפניו את תעודות המינוי שלהם. דברים מפורשים אומר התובע בהמשך הודעתו, כאשר לשאלה מדוע לא רצה להזדהות בפני השוטרים והורה לבחורים ולרב לא להזדהות בפני השוטרים, השיב, "כי אמרתי לשוטרים שאנחנו בשיעור ואם הם רוצים לדבר שיבואו בשעה 19:00", ולא ציין בכלל את העדר הזדהותם בפניו באמצעות תעודות מינוי (נ/1, ש' 30-29; וראו גם האמור בש' 23-22). דברים אלה עולים גם מרצף האמור בתלונתו ובהודעתו במח"ש (נספח ב' לתצהירו; נ/2, ש' 6-2), מתצהירו של התובע (סעיפים 8-5 לתצהיר התובע), וכן מעדותו בבית המשפט (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 23-22, עמ' 6 ש' 21-19, עמ' 7 ש' 18-4, עמ' 9 ש' 13-12). עדותם של יתר עדי התביעה אף היא תומכת בקיומה של סיבה זו, וראו: סעיף 4 בתצהירי נתן אוזן ויצחק גבאי; הודעת נתן אוזן במשטרה, נ/3, ש' 25; הודעת חיים מנשה במשטרה, ת/1, ש' 4-1, 22-21, ועדותו בעמ' 25 לפרוטוקול ש' 31-28) וכן בעדות הרב אוחיון (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 23-21).

15. אלא שלא זו בלבד שמצאתי כי התובע הבין כי מדובר בשוטרים, כבר בעת שביקשו ממנו להציג תעודת זהות בפניהם; מכל מקום, התובע עצמו הודה כי מעת שהודיעו לו השוטרים כי הוא עצור, ועוד בטרם החל העימות הפיזי ביניהם, הבין כי מדובר בשוטרים. כאשר נשאל התובע במשטרה באיזה שלב ידע שמדובר בשוטרים, התובע השיב, "כשבנצי אמר לי 'אתה עצור, בוא איתי למשטרה' הבנתי שהם שוטרים" (ראו: הודעת התובע במשטרה, נ/1, ש' 32-31; וכן, עדות התובע בעמ' 9 לפרוטוקול ש' 28-20). כאן מוצאת אני להעיר, כי עד התביעה חיים מנשה מסר בנקודה זו גרסה הסותרת את גרסת התובע עצמו, כאילו השוטרים ישר התנפלו על התובע, הרביצו לו, השכיבו אותו על הרצפה ואזקו אותו, ורק לאחר מכן אמרו לתובע שהוא עצור (ראו: עמ' 26 לפרוטוקול ש' 5-1, 26 - עמ' 27 ש' 26). גרסה זו, לא רק שאינה סבירה בעליל, אלא שבהינתן שהתובע לא טוען לה, ודאי שאין לקבלה, וממילא יש בכך כדי להשפיע על המהימנות שיש לייחס לעדותו של חיים מנשה גם בפרטים אחרים, כפי שאתייחס בהמשך. אם כן, היות שהעימות הפיזי עם השוטרים החל רק לאחר שהודע לתובע שהוא עצור, והואיל והתובע ידע במועד זה כי מדובר בשוטרים, הרי שלמצער בשלב זה היה עליו לפעול כמצוות השוטרים, להציג את תעודת הזהות שלו או להתלוות אליהם כבקשתם, דבר שהיה מונע כליל את התרחשות העימות עם השוטרים. זאת לא עשה, אלא כדבריו, התנגד למעצרו; ומשלא עשה כן, אין הוא יכול להישמע בטענה כי לא עבר כל עבירה, ולא ניתן היה לעכבו ולעצרו. אין בידי לקבל את טענת התובע, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהודעתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, לפיה לא הסכים להתלוות אל השוטרים, גם לאחר שהודיעו לו על מעצרו והוא הבין כי הם שוטרים, מחמת שזה כבר היה מאוחר מדי היות שמיד החלו השוטרים להכותו (נ/1, ש' 34-33; עמ' 10 לפרוטוקול ש' 17-15). גרסת התובע לפיה השוטרים החלו לתקוף אותו מיד לאחר שהודיעו לו על מעצרו, מבלי שהוא נקט בכל פעולה כלפיהם קודם לכן, אינה מקובלת עלי, כפי שאבהיר מיד.

16. משמסקנתי, אפוא, כי בעת שהתבקש להציג תעודת זהות ידע התובע כי מדובר בשוטרים - אף אם נותר ספק בנוגע להזדהותם בפניו באמצעות תעודות מינוי - ולמצער ידע זאת לאחר שאלה הודיעו לו על מעצרו, אני מוצאת כי סירובו של התובע להזדהות בתעודת זהות היה שלא כדין. על כן, גם אם נפל פגם בהליך העיכוב, זה נרפא כאמור, ואין התובע רשאי היה שלא לציית לעיכובו ובהמשך למעצרו (והשוו: ע"פ 175/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקאות 2-1 לפסק דינה של כבוד השופטת א' חיות (11.10.2007)).

מעצר התובע

17. כעת נדון בטענתו הנוספת של התובע, לפיה השוטרים תקפוהו והפעילו כוח בלתי מידתי כלפיו, ללא כל אלימות מצדו, הן בעת שאזקו אותו והובילו אותו אל הרכב המשטרתי הן במהלך הנסיעה למגרש הרוסים.

18. דומה, כי אף התובע עצמו אינו חולק על כך שהוא התנגד למעצרו (עובדה הנתמכת לא רק בעדויות השוטרים אלא גם בעדויות העדים מטעמו ועדותו של הרב אוחיון, כפי שיפורט להלן). אמנם, בתצהיר התובע, וכן בתלונתו במח"ש, לא בא זכר להתנגדותו למעצר, למעט טענתו המינורית כי הוריד את ידו של השוטר בנצי קצב מחולצתו, לאחר שהשוטר משך בה (סעיף 12 לתצהיר, ונספח ב' לתצהיר). אלא, שכבר בהודעתו במשטרה, ובהמשך בהודעתו במח"ש, ציין מספר פעמים את התנגדותו למעצר, אך עדיין טען כי זו באה בתגובה לאלימות השוטרים, שהחלה מיד לאחר שהודיעו לו על מעצרו (נ/1, ש' 16-15, 20, 36; נ/2, ש' 10). סתם התובע ולא פירש כיצד באה התנגדותו לידי ביטוי, מעבר לאמירה כי העיף את השוטרים ממנו בהתגוננות כדי שלא ימשיכו להכותו (נ/1, ש' 21, 28; נ/2, ש' 52-40). בעדותו בבית המשפט, התובע אחז בדבקות בגרסתו לפיה השוטרים החלו לתקוף אותו ולהכותו מיד לאחר שהודיעו לו על מעצרו, בלי כל סיבה, ולכן לא הסכים לטענת ב"כ הנתבעת כי התנגד למעצר (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 29 - עמ' 10 ש' 23). אולם בתשובה לשאלה "אומרים לך שאתה עצור ואתה מתנגד", השיב, "עומד אדם וברגע שמגיע אליי אדם, מתקרב אליי או שאני דוחף אותו או שהוא דוחף אותי אחורה אלא אם כן יגיד לי מי הוא." (עמ' 10 ש' 10-8). המחלוקת בין הצדדים נעוצה, אם כן, בשאלה האם התנגדותו של התובע היתה אך כמענה לפעולת השוטרים האלימה, כטענת התביעה, או שמא ההתנגדות מצד התובע קדמה לפעולת השוטרים, כגרסת ההגנה; וכן בשאלת טיב התנגדותו של התובע, וביחס אליה היקף הכוח שהופעל על-ידי השוטרים כלפי התובע. שאלות אלה עמדו לבחינה מדוקדקת במסגרת חקירות עדי התביעה ועדי ההגנה, ולכך אפנה כעת.

19. כאמור, לשיטת התובע, השוטרים החלו לתקוף אותו ולהכותו מיד לאחר שהודיעו לו על מעצרו, ללא כל פעולה מצדו, והתנגדותו הוגבלה אך להתגוננות מפני מכות השוטרים. תמונה אחרת עולה מיתר העדויות שנשמעו, ולא רק על-ידי השוטרים. הכיצד?

העד נתן אוזן מסר עוד בהודעתו במשטרה, לאחר שתיאר את סירובו של התובע להציג תעודת זהות, עקב סירוב השוטרים להציג תעודות מינוי, כי "... אז נכנסו עוד כמה בלשים ואחד מהם אמר על הפרנציפ נעצור אותך אז נכנסו כמה בלשים לכיוון של יצחק כדי לעצור אותו והוא התנגד ונהיתה מהומה והתחילו לתת לו מכות כי הוא התנגד ויש בלש אחד שפינה את הבחורים מהחדר כדי שלא יתערבו והמחנכים רצו להפריד היו שניים ולא נתנו להם להכנס ובמשך עשר דקות נתנו לו מכות והוא לא החזיר שום דבר עד ששמו לו אזיקים והוציאו אותו החוצה..." (נ/3, ש' 9-5; ההדגשה שלי - מ.ש.). דברים מפורשים מוסר העד בתשובתו לשאלה מדוע השוטרים נתנו לתובע מכות, "כיוון שהוא התנגד למעצר ורצו לשים לו אזיקים." (שם, ש' 18-17; ההדגשה שלי - מ.ש.). הנה כי כן, העד מוסר כי המהומה החלה לאחר התנגדותו של התובע למעצרו ובעטיה של התנגדות זו.

במסגרת חקירתו הנגדית ניסה העד לשנות מן הדברים האמורים שמסר במשטרה. ב"כ הנתבעת הפנה את העד לאמור בסעיף 6 לתצהירו, ממנו עולה כי השוטרים התנפלו על התובע לאחר שאמר לנוכחים שלא למסור תעודות זהות, והוא מאשר כי זה מה שראה. אך מיד לאחר מכן הודה העד כי היה סוג של ויכוח, ולא ידע להסביר מדוע לא כתב זאת בתצהירו - "כנראה שאני לא זוכר" (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 9-1). ב"כ הנתבעת המשיך והקשה "ייתכן שהשוטרים אמרו לו שהוא עצור ושיתן לאזוק אותו ואז הוא החל להתנגד"; והעד אוזן השיב בביטחון "זה בטוח שלא, אמרתי מקודם כשהם נכנסו, הם נכנסו בהופעה של אנשים קצת מפחידים ובגלל זה נתתי להם מיד את הת.ז. ביקשנו מהם תעודות שוטרים והם נכנסו ללא כיפה, היתה אוירה לא חברית." (שם, ש' 13-10; ההדגשה שלי - מ.ש.). רק לאחר שהעד עומת עם הדברים שמסר במשטרה, וכן עם הודעתו של הרב אוחיון, כפי שתובא להלן, אישר כי זה נכון שהתובע לא נתן לשוטרים לעצור אותו (שם, ש' 24-14). העד התבקש להבהיר פשר ההתנגדות, ותשובתו היתה מתחמקת ומגמגמת - "שהוא התנגד להם"; "אני לא יודע"; "הוא אמר להם 'מי אתם'. הוא אמר להם 'לא'..."; "הוא התנגד ב'לא' וכנראה שהוא התרחק. יותר מזה אני לא יכול לומר כי אני לא זוכר." (שם, ש' 31-23). ברי, כי התנהלותו זו של העד אוזן מקשה לתת אמון בעדותו, אלא שמכל מקום, בסופו של יום העד אישר את שמסר במשטרה, כי התנגדות התובע למעצר, מבלי שפירט טיבה, קדמה לפעולת השוטרים.

20. העד חיים מנשה עומת בחקירתו עם הדברים שמסר העד נתן אוזן במשטרה לעניין התנגדותו של התובע למעצרו. העד מנשה הכחיש את הדברים - "זה לא נכון. מה זה התנגד? כשקפצו עליו הוא ניסה להשתחרר. מה זה התנגד? הוא אמר תעזבו אותי, זו לא התנגדות כוחנית... זה בהחלט לא נכון... ישר התנפלו עליו, הורידו אותו על הרצפה, השכיבו אותו והוא ניסה להתנגד, לאחר שהשוטרים לא הזדהו ולאחר מכן שמו לו אזיקים." (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 32-23; וראו גם בעמ' 23 ש' 25). גם בהודעתו במשטרה מסר כי "הוא [התובע - מ.ש.] לא השתולל, הוא רק התנגד שישימו לו אזיקים אבל חוץ מזה הוא לא יכל היה לעשות כלום." אלא, שעובדה זו אינה מתיישבת עם הדברים שמסר בהודעתו ממש לפני כן, לפיהם לאחר שהשוטרים אמרו לתובע כי הוא מעוכב, התובע "הלך איתם בלי התנגדות ואמר שהם לא נתנו לו תעודת שוטר." אם התובע הלך עם השוטרים ללא כל התנגדות מצדו לאחר שעוכב, הכיצד נדרשו הם לכבול אותו באזיקים? לעד חיים מנשה הפתרונים. אי התאמה זו ומסירת גרסה שאינה קוהרנטית ואינה מתיישבת עם השכל הישר, מצטרפים למה שנאמר קודם לעניין מהימנותו של עד זה והעדר היכולת לקבוע ממצא על בסיס עדותו.

21. גם העד יצחק גבאי תמך תחילה בגרסת התובע כי השוטרים התנפלו עליו מיד לאחר שסירב להציג תעודת זהות (סעיף 7 לתצהירו, ועדותו בעמ' 13 לפרוטוקול ש' 29 - עמ' 14 ש' 7). לאחר מכן הובאה בפני העד גבאי גרסת הרב אוחיון לפיה השוטרים אמרו לתובע שהוא עצור, רצו לכבול אותו באזיקים והוא לא נתן להם ואז הופעל עליו כוח. העד נשאל האם "השלב הזה לפיו התובע לא נתן לשוטרים לכבול אותו בידיו היה או לא היה"; ותשובתו "היה". העד נשאל מדוע לא כתב זאת בתצהירו, והלה השיב "לא יודע" (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 13-8). בהמשך אף הודה מפורשות כי התובע התנגד, בכך שניסה לברוח מהם (עמ' 15 ש' 11-6).

22. עדותו של הרב אוחיון מאשרת אף היא כי התנגדותו של התובע למעצרו היא זו שהובילה להפעלת הכוח מצד השוטרים. וכך מוסר הרב אוחיון בהודעתו במח"ש, בנוגע לחלק זה של האירוע: "... ואז השוטרים אמרו לו אתה עצור ורצו לכבול אותו באזיקים, והוא לא נתן להם לכבול את ידיו באזיקים, הם תפסו בכח הורידו אותו לארץ, והניחו את ידיהם על גופו כדי להוריד אותו לרצפה, אני לא ראיתי דברים חריגים וגם מצידו של איטח לא היה משהו חריג רק שהוא אמר להם שיש לו זכות לקבל צו חיפוש ולא נתן לשוטרים את ידיו לכבול אותם זה כל הסיפור." (נ/4, ש' 27-17). הרב אוחיון אישר בעדותו כי אינו חוזר בו ממה שכתוב בהודעתו במח"ש (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 12-11). בהמשך, משנתבקש להבהיר מה עשה התובע כאשר לא נתן לשוטרים לכבול את ידיו, אמר "אני יודע שהוא לא הסכים איתם. לא היתה לו שום התנגדות, התנגדות פסיבית. הוא לא נתן שיקשרו אותו. זה הכל. אבל הוא לא עשה שום תנועה או משהו, שום התגרות. הוא צעק, אני מבין אותו שזה כאב לו... הוא לא נתן שיכבלו אותו. אם זה ככה - אז זה ככה... הוא לא ברח. הוא עמד שם... הם תפסו בכוח את הידיים, הפילו אותו לרצפה, את זה כן ראיתי. לא יודע, יכול להיות שכן ראיתי, הפילו אותו לרצפה ואחר כך כנראה כן כבלו אותו." (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 18-5; ההדגשות שלי - מ.ש.).

מכל האמור עולה - ואף ללא עדויות השוטרים - כי התובע התנגד למעצרו, קודם שהופעל עליו כוח מצד השוטרים. עם זאת, וכעולה מן העדויות שפורטו לעיל, ישנה מחלוקת בשאלת טיב התנגדותו, והאם זו הצדיקה את הכוח שהופעל כלפיו. בכך אדון כעת.

23. דחיית גרסתו של התובע לפיה הוכה ללא כל סיבה וללא כל התנגדות קודמת מצדו, מטבע הדברים אינה מאפשרת לתת אמון גם בהמשך גרסתו כי לא הפעיל אלימות כלפי השוטרים אלא רק התגונן מפני האלימות מצדם, שעלתה לטענתו כדי תקיפה ברוטלית. עדויותיהם המתחמקות של עדי התביעה בנוגע להתנגדותו של התובע למעצר, כפי שפורט לעיל, אף בהן לא די כדי לקבוע ממצאים אלה. אלא שנוסף לכך, בכל האמור בגרסת התובע בנוגע להתנהגותו כלפי השוטרים, וכן להתנהגותם של השוטרים מן העבר השני, מצאתי אי התאמות פנימיות בגרסת התובע, כפי שנמסרה בהזדמנויות השונות במשך הזמן - בהודעתו במשטרה, בתלונתו ובהודעתו במח"ש, בתצהירו ובעדותו בבית המשפט; וכן סתירות בין עדות התובע לעדות יתר עדי התביעה והרב אוחיון, שאין להניח כי יש להם סיבה שלא לתמוך בגרסת התובע. להלן אביא דוגמאות מרכזיות לכך.

24. טענת התובע כי פנה בעדינות אל השוטרים וביקש מהם לשוב עם תום השיעור (סעיף 6 לתצהירו), אינה נזכרת על ידו קודם לכן, לא בהודעתו במשטרה ולא בתלונתו ובהודעתו במח"ש. ממילא זו נסתרת באופן ברור על-ידי הודעת הרב אוחיון במח"ש, לפיה "יצחק איטח תלמיד שלי הבין כי מדובר בשוטרים הוא דרש מהם ואמר שזה חוצפה מצידם להיכנס בצורה כזאת לישיבה וביקש צו חיפוש, הצורה שאיטח דיבר איתם הייתה בצעקות ואמר כי הוא יתלונן עליה ודיבר בצורה תקיפה איתם ואני לא הסכמתי לכך..." (נ/4, ש' 13-6; ההדגשה שלי - מ.ש.). עוד הוסיף הרב אוחיון בעדותו, כי "היה ויכוח, התובע התלהט כי פשוט הפריעו לו, זה בערך מה שאמרתי. הוא צעק עליהם ואמר להם: 'למה אתם מפריעים לנו? אתם פשוט מפריעים'" (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 23-21). לתובע, כמו גם לעדים אחרים מטעמו, לא היה הסבר של ממש לדברי הרב אוחיון, למעט ציון העובדה שזו ככל הנראה עמדתו של הרב אוחיון (ראו: עדות התובע בעמ' 9 לפרוטוקול ש' 9-1; עדות יצחק גבאי, שלא זכר שהתובע דיבר עם השוטרים בנימוס ובעדינות, בעמ' 14 לפרוטוקול ש' 26-14; עדות חיים מנשה, שהעיד כי התובע "הרים את קולו בצורה מנומסת", "זה לא היה בצעקות, זה היה בצורה מנומסת ויפה.", בעמ' 27 לפרוטוקול ש' 32-27).

25. בנסותו להעצים את אלימות השוטרים כלפיו, טען התובע לפעולות מצד השוטרים, שבסופו של יום נמצא שלא התרחשו כפי שטען להם התובע:

25.1. כך, התובע טען כי אחד השוטרים (התובע ציין בתצהיר כי מדובר בשוטר מוטי, אך ברור כי זו טעות, שהרי שוטר זה כלל לא נכח בעת האירוע), תפס בכיס השמאלי של מכנסיו ובמכוון קרע את המכנס השמאלי עד לברך (סעיף 15 לתצהירו, ונספח ב' לתצהיר; נ/1, ש' 20; נ/2, ש' 14). בניגוד לפעולה המכוונת לה טען התובע, העד יצחק גבאי העיד כי השוטרים ביקשו להקים את התובע - לאחר שהתנגד להתלוות אליהם - וכתוצאה מכך נקרעו המכנסיים (ראו: סעיף 8 לתצהיר יצחק גבאי, ועדותו בעמ' 14 לפרוטוקול ש' 30-27). התובע הבהיר בעדותו, שייתכן כי יצחק גבאי ראה זאת כך, ואילו הוא עצמו ראה זאת בדרך אחרת - הוא ראה את השוטר מחזיק במכנסיים ומושך בחוזקה (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 30-26).

25.2. עוד טען התובע בסעיף 20 לתצהירו כי ראשי הישיבה, הרב פינטו ז"ל והרב אוחיון, ניסו להפריד בינו לבין השוטרים, אך הם נדחפו בזעם על-ידי השוטרים. טענה זו שינתה פניה עם הזמן. כך, לא נזכרה כלל בהודעת התובע במשטרה (נ/1); הופיעה בתלונתו במח"ש (נספח ב' לתצהירו); הוגבלה בהודעתו במח"ש לרב פינטו ז"ל בלבד; ולבסוף, בתצהיר, נזכרה במתכונתה הסופית. אלא, שבסופו של יום, בעדותו בבית המשפט, הודה התובע, כי הוא עצמו לא ראה את הדיפת הרבנים, כפי שטען - "תוך כדי המכות ייתכן ונדחפו החוצה ע"י השוטרים אך לא בעצמי ראיתי אותם שנהדפו." (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 15). התובע אישר שאינו זוכר אם הרב אוחיון ניסה בעצמו להפריד, כי הוא לא אדם שמרים ידיים, הוא נדחף כנראה החוצה ביחד עם ראש הישיבה הרב חיים פינטו ז"ל שהגיע לאחר מכן (שם, ש' 21-3). ואכן, הרב אוחיון העיד, כי לא ניסה להפריד בין הנצים, "לא מתאים לי, אני לא כזה", ולא יכול היה לאשר פעולה כזו מצד הרב פינטו ז"ל. הרב אוחיון לא זכר האם היה שלב שממש התקרב אל התובע ונגע בו או בשוטרים פיזית, אך השיב "כמעט בוודאות לא. בדרך כלל כשאני רואה דברים כאלה אני עומד בצד." (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 9-2). אין אני שוללת את האפשרות כי אכן נעשה ניסיון להפריד בין הצדדים על-ידי הרבנים או מי מהם (דבר הנזכר גם בהודעת נתן אוזן במשטרה, נ/3 ש' 8, ובהודעת חיים מנשה במשטרה, ת/1 ש' 5-4). אלא, שהדבר המטריד לענייננו והמשפיע לעניין היכולת להסתמך על עדות התובע, הוא כי התובע עצמו העיד כי כך נעשה, בעוד שבסופו של יום התברר כי לא ראה זאת בעיניו.

25.3. טענה נוספת בפי התובע היא כי בעת שנגרר במורד המדרגות לעבר הרכב המשטרתי, הוטח ראשו בסורגים (סעיף 21 לתצהירו). פעולה נטענת חמורה זו של השוטרים לא הוזכרה על ידו בהודעתו במשטרה, שנגבתה ממנו ביום האירוע. באותו המועד, גם כאשר מסר טענותיו בקשר לנזקיו, התייחס לגב בלבד ולא לראשו (נ/1, ש' 38). ההסבר שנתן התובע להעדר אזכור הטענה בהודעתו הראשונה במשטרה, לפיו טען זאת, אך הדברים כנראה לא נרשמו, אינו הסבר סביר כלל ועיקר (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 23-13). הטענה אמנם נזכרת בשלבים מאוחרים יותר, בתלונתו ובהודעתו של התובע במח"ש, וכן בהודעות העדים חיים מנשה ונתן אוזן, אך גם באלה קיימת אי התאמה. התובע העיד כי השוטרים דפקו את ראשו בסורגים (נספח ב' לתצהירו וכן נ/2, ש' 15); העד נתן אוזן מסר בהודעתו במשטרה כי "כשהיו בדרך למכונית משי דפק לו את הראש במעקה בעליה לרכב", כאשר לא ברור האם כיוון בכך למעקה המדרגות או למעקה אחר (נ/3, ש' 10); העד יצחק גבאי הצהיר כי ראשו של התובע נחבט במשקוף הדלת (סעיף 9), ובעדותו הוסיף גם במדרגות, אף שלא ידע להסביר מדוע לא ציין זאת בתצהיר, וציין רק כי "לא זכרתי לכתוב אז." (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 31 - עמ' 15 ש' 5); העד חיים מנשה מסר בהודעתו במשטרה, כי "חבטו לו את הראש בשער של הישיבה והעלו אותו לניידת..." (ת/1, ש' 6-5), אך בעדותו בחקירה ראשית ציין מכה בגדר או מכה אחרת, שגרמה לכך שהכיפה של התובע עפה מראשו (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 27); ובחקירתו הנגדית העיד "אני לא זוכר אם העיפו אותו או נתנו לו כאפה או שהשוטרים דחפו לו את הראש או כתוצאה מהדחיפה הראש של התובע נתקע. מה שאני זוכר בוודאות, שרצתי אחריו ונתתי לו את הכיפה שעפה מעוצמת החבטה." (עמ' 24 ש' 31 - עמ' 25 ש' 2). נוכח האמור, לא ניתן לתת אמון באף אחת מגרסאות עדי התביעה בעניין זה, ולא ניתן לקבוע ממצא כלשהו על בסיסן.

25.4. דוגמא נוספת לניסיונו של התובע להעצים את עוצמת הכוח הפיזי שהופעל על-ידי השוטרים כלפיו אנו מוצאים בתלונתו במח"ש, כאשר בפירוט פעולות השוטרים כלפיו טען כי הותקף באגרופים לפרצופו. אין חולק - וכך גם מופיע ביתר המקומות בו נמסרה גרסת התובע (נ/1 ש' 17; נ/2 ש' 12-11; סעיף 17 לתצהירו) - כי השוטר משה זקן נתן לתובע אגרוף אחד בפניו, וזאת לצורך השתלטותו על התובע המתפרע, כפי שצוין כבר בדוח הפעולה שכתב השוטר, שיוצג להלן. מבלי להמעיט מן המשמעות שיש למתן האגרוף, ולוּ אחד, אי הדיוק בדברי התובע ואי ההתאמה בין גרסאותיו משליכים על היכולת להסתמך על דבריו גם בפרטים אחרים להם טען התובע. מה עוד, שכאשר הוסבה תשומת לבו לאי הדיוק וההתאמה האמורים, לא הודה כי מדובר בטעות, אלא ניסה להותיר את הגרסה המחמירה על כנה וליישב את אי ההתאמה בנימוק "יכול להיות שניים. מוטי הביא לי אגרוף בפנים ולאחר מכן כשהייתי על הרצפה נתנו לי כל השלושה בעיטות ואגרופים", ולאחר שהופנה במפורש להודעתו במשטרה, עדיין התעקש "אגרוף נכון והשאר הביאו אגרופים/מכות." (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 9-5). ניכר כי התובע לא נמנע מאי דיוקים, והכל על מנת להעצים ולהחמיר את פעולת השוטרים לפי גרסתו.

26. כל הדוגמאות שהובאו לעיל נועדו להבהיר מדוע לא מצאתי לקבוע ממצאים על בסיס גרסת התובע ועדיו. אלא, שלכך יש להוסיף את גרסת ההגנה, כפי שמצאה ביטוי בתצהירי השוטרים ובעדויותיהם, שכאמור נמצאו מהימנות עלי, שיש בה גם כדי לקעקע את גרסת התביעה.

27. גרסת השוטרים מופיעה לראשונה בדוחות הפעולה שכתבו מיד לאחר האירוע. מפאת חשיבותם של הדברים, אביא את החלקים הרלבנטיים בדוחות אלה, כלשונם, כאשר ההדגשות להלן אינן במקור.

השוטר בנצי קצב מציין בדוח הפעולה: "... כאשר הגענו אל הקומה השניה של הישיבה שמעתי צעקות של בחור מהישיבה אשר צועק לעבר השוטרים 'לא אתן לכם תעודת זהות מי אתה בכלל'. פניתי אל הבחור וביקשתי ממנו לאחר שהתיישב בכסא שיציג לי תעודת זהות על מנת לזהות אותו. הנ"ל צעק לעברי 'אני לא נותן לכם תעודת זהות'. הודעתי לחשוד שעליו להתלוות אלי אל התחנה ושהוא מעוכב מאחר וסרב למסור את תעודת הזהות שלו. הנ"ל מסר שהוא לא מתכוון להגיע איתנו לשום מקום ובנחישות צעק 'אני לא זז מפה'. הודעתי לחשוד שבמידה והא מסרב לעיכוב הוא יעצר על ידנו. הנ"ל עדיין עמד על שלו וצעק 'תעשו מה שאתם רוצים, אני לא בא איתכם'. הודעתי לחשוד שהוא עצור והוא עדיין המשיך להתיישב במקומו והחל לצעוק על השוטרים. אמרתי לחשוד שאנו נשתמש בכח בכדי לבצע את מעצרו. הנ"ל פתאום קם והחל להיתפרע לעבר כל השוטרים כאשר הוא בועט ונותן אגרופים לכל עבר. השכבנו את החשוד על הריצפה תוך כדי שאנחנו מכופפים את ידיו וזה עדיין המשיך לבעוט בכולם עד אשר ניכבל באזיקים. אז נרגע החשוד והובל אל הניידת. כתוצאה מהתקיפה של החשוד ניפגעו מס' שוטרים ע"י שריטות וחבורות בידיים וברגליים. 1. אלכס גוטין. 2. משה זקן. 3. בנצי קצב. כל השוטרים צולמו והפגיעות תועדו...".

וזה תיאור הדברים על-ידי השוטר אלכסיי גוטין: "... לאחר שהחשוד סירב לעיכוב ראש הצוות בנצי קצב הודיע לאיטח יצחק על מעצרו ובשלב זה החשוד התחיל להתפרע איך שהוא בועט לעברינו ונותן אגרופים לכל צד ולא מאפשר לנו להתקרב לעברו. בשלב זה השתמשנו בכח סביר לעבר החשוד על מנת לכבול אותו אך החשוד כל הזמן המשיך לבעוט בנו ברגלינו ובידינו וממשיך להשתולל. לאחר שהשכבנו את החשוד על הריצפה והצלחנו לכבול אותו בידיו מאחורי הגב ולאחר זמן קצר שהחשוד ממשיך לבעוט בנו הוא נרגע... יש לציין שבמהלך מעצרו של החשוד מהתקיפה לו נפצעו מספר שוטרים, כולל אותי, משה זקן ובנצי קצב. החשוב במהלך מעצרו בעט בי ביד ימין מספר פעמים בעקבות כך נשרתתי [כך במקור - מ.ש.] בזרועותי ובכתף במספר מקומות. פגיעות של השוטרים צולמו במצלמת סטילז ותועדו..."

השוטר משה זקן כתב בדוח הפעולה: "... הודעתי לחשוד הנ"ל כי אם לא יתן ויזדהה באמצעות תעודת זהות אעכב אותו לתחנת המשטרה. הנ"ל סירב להזדהות... ברצוני לציין, כי עם הודעה לחשוד על מעצרו קם הנ"ל ממקומו ובעט ברגלי. בשלב זה נתתי לחשוד אגרוף בפניו בהמשך שרט אותי החשוד, דחף אותי וניסה להשתחרר מאחיזתי בו ונסיון כבילתו באזיקים. במהלך נסיון המעצר נחבלתי בגופי וכן נחבלו השוטרים הנוספים ובהגיענו לתחנת המשטרה תועדנו ע"י ראש הצוות באמצעות מצלמות סטילס אשר צילם את חבלותינו." יש להדגיש, כי השוטר זקן לא הסתיר את דבר מתן האגרוף על ידו, וציין זאת כבר בדוח הפעולה שכתב, ואף חזר על כך בתצהירו ובעדותו. מכאן לדעתי יש ללמוד על כך שסבר כל העת כי פעולה זו נדרשה מצדו כדי להתגבר על אלימותו של התובע. יש ליתן את הדעת כי מדובר באגרוף אחד, ממוקד מטרה, ולא באגרופים רבים שהוטחו בתובע לשם אלימות גרידא, והרי בסופו של דבר אגרוף זה אכן סייע בהשתלטות על התובע נוכח התפרעותו. כן יש לציין, כי התובע לא התלונן באף שלב על נזק שנגרם לו כתוצאה מן האגרוף שניתן לפניו, ויש בכך כדי ללמד על עוצמתו, ולתמוך בגרסת השוטר זקן, כי זה ניתן רק לצורך השתלטות על התובע שהתפרע מאד.

28. דברים זהים נכתבו על-ידי השוטרים בתצהיריהם, שהדגישו, כי התובע הוא זה שהחל בהתפרעות ובהפעלת אלימות וכוח כלפיהם; ופעולתם נעשתה לשם מילוי תפקידם, תוך שנאלצו להשתמש בכוח במידה שנדרשה על מנת לעצור את התובע (תצהיר בנצי קצב, סעיפים 10-8; תצהיר אלכסיי גוטין, סעיפים 10-8; תצהיר משה זקן, סעיפים 10-8; תצהיר שמואל משי, סעיף 7). תמיכה מסוימת לגרסת השוטרים כי התובע הוא שהחל בהתפרעות כלפיהם ניתן למצוא גם בעדות התובע עצמו, שבהתייחס למעשיו לאחר שהודע לו על מעצרו, אמר, "עומד אדם וברגע שמגיע אליי אדם, מתקרב אליי או שאני דוחף אותו או שהוא דוחף אותי אחורה אלא אם כן יגיד לי מי הוא." (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 10-8). וראו גם התמונות שצורפו לתצהיר השוטר בנצי קצב, המעידות על פציעות השוטרים.

29. עדויות השוטרים הבהירו עוד יותר את חומרת התפרעותו של התובע. כך העיד השוטר אלכסיי גוטין: "ההתנגדות של התובע היתה אגריסיבית שאני במהלך עשרות מעצרים שעשיתי במהלך חיי לא ראיתי התנגדות כזו..." (עמ' 37 לפרוטוקול ש' 26-25; ההדגשה שלי - מ.ש.). והוסיף והעיד השוטר משה זקן, כי "... ההשתוללות שלו היתה שאנו 3 אנשים במקום לפחות אם היה יותר אז יותר. ניסינו להשתלט עליו ולא הצלחנו ואתה מתאר אדם עדין שאפשר בקלות וזה לא מה שיצא בשטח. את זה אני כן זוכר..." (עמ' 32 לפרוטוקול ש' 27-12; ההדגשה שלי - מ.ש.). גם כאן, התובע עצמו תומך בעוצמת ההתנגדות שיוחסה לו, בציינו בהודעתו במשטרה, כי גם לאחר שהשוטרים קפצו עליו, נתנו לו אגרוף והשכיבו לו את הראש מטה, הצליח הוא להשתחרר מן השוטרים (נ/1, ש' 18-16). השוטר קצב הכחיש את האלימות מצדו המיוחסת לו על-ידי התובע, ובכלל זה הבעיטה לאזור מבושיו, הנחת ברך על גרונו וסתימת אפו בכף היד (סעיף 10 לתצהירו, וכן עדותו בעמ' 42 ש' 23-22). השוטר משה זקן מכחיש כ"מופרך לחלוטין" את טענת התובע כי חבטו את ראש התובע בסורגים בעת שנלקח לרכב המשטרתי (עמ' 32 לפרוטוקול ש' 30 - עמ' 33 ש' 1; וראו גם עדות השוטר אלכסיי גוטין בעמ' 38 ש' 29 - עמ' 39 ש' 2). השוטרים אלכסיי גוטין ומשה זקן הצהירו כי לא זכור להם שהופעלה כל אלימות כלפי התובע בעת הנסיעה לתחנה והדבר גם לא סביר ולא מתקבל על הדעת (סעיף 9 לתצהיריהם, וכן עדותו של השוטר גוטין בעמ' 39 ש' 30-27; וראו גם תצהיר השוטר מוטי משעלי, סעיף 7).

אירוע שפיכת כוס שתיה חמה

30. בנוסף, פורט בתצהירי השוטרים בנצי קצב ואלכסיי גוטין אירוע נוסף, של שפיכת כוס שתייה חמה במכוון על-ידי התובע על השוטר בנצי קצב, מיד לאחר שהודע לו על מעצרו (סעיף 8 לתצהירי בנצי קצב ואלכסיי גוטין). קיומו של אירוע זה נתמך בתמונה שצורפה לתצהיר בנצי קצב, בה נראים מכנסי השוטר כשהם רטובים. אירוע זה לא נזכר על-ידי התובע בתצהירו. בסיכומיו ביקש ב"כ התובע להטיל ספק בקרות אירוע מכוון זה מצידו של התובע, להבדיל מן האפשרות שבמהלך העימות נשפכה כוס שתייה חמה (וזאת, ככל הנראה, נוכח התמונה שהוצגה בעניין זה). ב"כ התובע טען, כי אירוע זה לא נזכר בדוחות הפעולה של השוטרים, ויש להניח כי אילו באמת היה התובע שופך כוס שתיה חמה, אזי הדבר היה נרשם בדוחות השוטרים. ב"כ התובע הוסיף וטען, כי אירוע מכוון זה נטען על-ידי השוטרים בתצהיריהם, רק לאחר שראו את התמונה במשרדי הפרקליטות.

31. אלא, שהשוטרים שהצהירו על אירוע זה, בנצי קצב ואלכסיי גוטין, נתנו הסבר מניח את הדעת לאי רישום האירוע על ידם בדוחות הפעולה, לפיו הבעיטות והאגרופים מצד התובע הם היו האירוע המרכזי, ואילו שפיכת הכוס נתפסה אצלם כדבר שולי. ובלשונו של השוטר אלכסיי גוטין: "ההתנגדות של התובע היתה אגריסיבית שאני במהלך עשרות מעצרים שעשיתי במהלך חיי לא ראיתי התנגדות כזו, ולא שמתי לב ולא הדגשתי את זה במיוחד, את עניין הכוס בעקבות אקט ההתנגדות החריף של התובע." (עמ' 37 לפרוטוקול ש' 27-25; וכן בעמ' 39 ש' 15-6, וכן עדות השוטר בנצי קצב, עמ' 41 ש' 27 – עמ' 42 ש' 7). השוטר גוטין הוסיף והדגים כיצד התובע שפך את הכוס על השוטר קצב, ושלל בתוקף את האפשרות שהדבר אירע שלא במכוון, במהלך העימות ביניהם, כאשר ציין "את האקט הזה אני זוכר כי הוא היה מול עיני." (שם, ש' 2-1, 31-30). עוד יש להוסיף, כי לא רק השוטרים קצב וגוטין נחשפו לתמונה במשרדי הפרקליטות, כך למשל גם השוטר שמואל משי ציין כי ראה את התמונה בפרקליטות, אלא שלא זכר אירוע כזה (עמ' 45 לפרוטוקול ש' 30-20). העובדה שרק השוטר קצב - שטען שעליו שפך התובע את הכוס, והשוטר גוטין - שטען כי היה עד ראייה לאירוע זה, הם שציינו את האירוע בתצהיריהם מוסיפה לדעתי מהימנות לגרסה זו.

32. לא זו אף זו. התובע, כאמור, לא ציין דבר בנוגע לאירוע זה בתצהירו. לעומת זאת, בחקירתו במח"ש, במענה לשאלה האם השוטרים נפגעו פיזית באירוע זה, השיב "נראה לי שמוטי נשפך עליו כוס קפה חם שהיה על השולחן. השאר הראו כי יש להם שריטות זה כנראה מהשולחן או עצם זה שהעפתי אותם ממני." (נ/2, ש' 49-47). ברי כי תשובתו זו של התובע אינה מאפשרת לו להישמע כיום בטענה לאי התרחשותו של אירוע שפיכת הכוס, כפי שאפשר שהשתמע מטיעוני בא-כוחו בסיכומיו. כל שיכול התובע לטעון הוא כי הכוס נשפכה במהלך העימות, ולא במכוון על ידו. אלא, שתשובתו של התובע במח"ש אינה אומרת במפורש כי הכוס לא נשפכה על ידי התובע במכוון, ואם כך היו הדברים, מצופה היה מן התובע שיתייחס לכך בתצהירו ויציג גרסתו בצורה ברורה ומפורשת. שתיקתו של התובע בתצהירו בנוגע לאירוע האמור, יש בה כדי להחליש את גרסתו, גם בעניין זה.

33. סיכומה של נקודה זו, שאין בידי לקבל את טענת התובע לפיה השוטרים תקפוהו ללא כל סיבה והתנגדות פיזית מוקדמת מצדו. כן אין אני מקבלת את גרסת התובע בנוגע לטיב התנגדותו, כמו גם בנוגע לעוצמת האלימות שהופעלה כלפיו מצד השוטרים, למן ההודעה על מעצרו ועד להבאתו לתחנת המשטרה, משאלה לא הוכחו על ידו ברף ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי. לשיטתי, אין לנתק את הכוח הפיזי, שאין מחלוקת כי הופעל על-ידי השוטרים כלפי התובע, מהתנגדותו של התובע. זאת לזכור, התובע תחילה סירב להציג בפני השוטרים את תעודת הזהות שלו, ואף קרא בקול לכל האחרים, והרב אוחיון ביניהם, להמרות את מצוות השוטרים; בהמשך התנגד לעיכוב וסירב להתלוות לשוטרים לתחנה; ואף לאחר שהודע לו על מעצרו, החל בהשתוללות ובהתפרעות - במידה כזו שהצריכה שלושה שוטרים, ומכת אגרוף אחת, כדי להשתלט עליו - ושתוצאתן שפיכת כוס שתיה חמה על שוטר ופציעות מתועדות של השוטרים. על רקע האמור, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הכוח שהופעל כלפיו על-ידי השוטרים היה בלתי סביר. מה עוד, שעל-פי ההלכה המושרשת, אין לנתק את פעולת השוטרים מן הנסיבות שאפפו אותה בזמן אמת ואין לבחנה בדיעבד ב"תנאי מעבדה"; כך, שאף אם הייתי סבורה כי נפלה טעות בשיקול דעתם של השוטרים שיכלו לנהוג אחרת - והדברים אמורים בעיקר באגרוף שניתן לפניו של התובע - הרי לא הוכח שזו עולה כדי התרשלות, בנסיבות המיוחדות שנוצרו באירוע הנדון.

הנסיעה ברכב המשטרתי

34. בשל הקושי הנזכר לתת אמון בגרסת התובע באשר לאלימות שהופעלה נגדו על-ידי השוטרים, אין אני מוצאת לקבל את טענתו - הנסמכת אך על עדותו היחידה - לפיה השוטרים הפעילו כלפיו אלימות בתוך הרכב המשטרתי, במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה. לעומת התובע, השוטרים העידו, כי לא הופעלה אלימות כלפי התובע במהלך הנסיעה לתחנה (ראו: סעיף 9 לתצהיר אלכסיי גוטין ועדותו בעמ' 39 לפרוטוקול ש' 30-27; סעיף 7 לתצהיר מוטי משעלי; סעיף 9 לתצהיר משה זקן). במכלול הנסיבות, אין בידי לקבל את טענת התובע כי אזיקיו הודקו יתר על המידה וכי נחנק על-ידי השוטרים שישבו לצדיו.

החיפוש על גופו של התובע

35. כאמור, התובע טוען גם להפשטתו לחלוטין מבגדיו, בניגוד לרצונו, על-ידי השוטר בנצי קצב, בתחנת המשטרה. יש לציין, כי מדובר בטענה כבושה, שלא הועלתה על-ידי התובע בחקירתו במשטרה, בהגשת תלונתו ובחקירתו במח"ש ואף לא בכתב התביעה דנן, ולראשונה נזכרה בתצהיר עדות ראשית מטעמו. פשיטא, כי הדבר אומר דרשני. מכל מקום, לא מצאתי לקבל את הטענה, שמעבר לאי סבירותה על פניה, היא נסמכת אך על עדותו היחידה של התובע, וכבר עמדתי על הקשיים במתן אמון בגרסת התובע בכלל; כאשר מולה עומדת עדות השוטר בנצי קצב, לפיה "לא הוריתי לתובע להתפשט כליל כפי שהוא טוען בכתב התביעה [צ"ל בתצהיר - מ.ש.] ובודאי שלא הפשטתי אותו בעצמי. ככל שזכור לי נערך עליו חיפוש על מנת לשלול את האפשרות כי הוא נושא כלי תקיפה והחיפוש נעשה בתחנת המשטרה במקום מוצנע" (סעיף 11 לתצהיר השוטר קצב, ועדותו בעמ' 43 לפרוטוקול ש' 16-10); וכן האמור בדוח הפעולה שכתב השוטר אלכסיי גוטין, לפיו "עם הגעתנו לתחנת המשטרה אני ערכתי חיפוש על גופו של החשוד לאחר הסכמתו ובארנק שהיה במכנסיו נתפס על ידי צ'ק", שפרטיו מפורטים והוכנס למעטפה שסומנה (ההדגשה שלי - מ.ש.).

סיכום

36. לאור כל האמור, אני מוצאת לקבוע, כי התובע הפר את חובתו לזהות עצמו באמצעות תעודת זהות; התובע התנגד לעיכובו ולמעצרו שלא כדין; התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הכוח שהופעל כלפיו על-ידי השוטרים, נוכח עוצמת התנגדותו, עלה כדי תקיפה ורשלנות בהיותו בלתי סביר; וכן לא עמד בנטל להוכיח הפעלת אלימות כלפיו במהלך הנסיעה ברכב המשטרתי, כמו גם השפלתו בתחנת המשטרה.

37. אשר על כן, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, ולאחר שנתתי דעתי לזימונו של העד חיים מנשה מטעם התביעה בעת הדיון וללא כל הודעה מוקדמת, מצאתי לחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים מעת המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.

38. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.