בפני בקשה לדחיית התובענה על הסף בהתאם לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ( להלן:"תקסד"א") ולחילופין למחיקת התובענה בהתאם לתקנה 100 לתקסד"א.

מבוא

1. המבקשת מס' 1 הינה אגודה שיתופית בה חברים חברי מושב הודיה , כאשר בזמנים הרלבנטיים לתובענה שימשו בה המבקשים 2 – 6 חברי הוועד במשיבה 1 .
2. המשיבים הינם בני זוג המחזיקים במשק במושב הודיה וחברים במבקשת 1 .
3. ברקע הדברים , כפי העולה מכתב התביעה , עיקר טענת המשיבים ( התובעים) כלפי המבקשים ( נתבעים בתובענה) כי בהיותם חברי ועד המבקשת מס' 1 נהגו כלפיהם ברשלנות וחוסר תום לב בזדון בכך כי ביודעין נמנעו מזיכוי כרטיסם אצל המבקשת מס' 1 בשני זיכויים כפי שיפורט להלן וכתוצאה מכך נרשמה יתרת חוב בכרטיסם אצל המבקשת מס'1 וזאת בה בשעה שלו זוכו בשני זיכויים אלה היה כרטיסם אצל המבקשת 1 עומד ביתרת זכות משמעותית.
4. עסקינן בשני זיכויים אשר בהתאם להסדר פשרה שבין המבקשת 1 ובין המשיבים מיום 09.12.87 במסגרת ת.א. 130/84 היה על המבקשת 1 לזכות את כרטיסם. זיכוי אחד בסך- 12 ₪ ( כפי ערכו ביום 28.09.79 ) וזיכוי שני בסך- 13.5 ₪ ( כפי ערכו בחודש 08/1981 ).
5. אין מחלוקת בין הצדדים כי הזיכוי כאמור לא בוצע ע"י המבקשת 1 בכרטיסם של המשיבים.
6. לימים משנקבע חובם של חברי המשיבה 1 במסגרת חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב – 1992 ( להלן:"חוק ההסדרים") , התבסס המשקם אשר קבע על פי חוק ההסדרים את חובה של המשיבה 1 וכן את חובם של כלל החברים בה, כלפיה, על הרישום השגוי בכרטיסם , ללא הזיכויים דלעיל, ולפיכך נקבעה יתרת חובם בסך- 415,420 ₪ בה בשעה שלו נרשמו קודם לכן הזיכויים בכרטיסם, היתה יתרתם בזכות, בסך- 2,184,992 ₪ , כנטען על ידם.
7. המבקשים מעלים מס' טענות לעניין דחיית התובענה על הסף ובהן טענת התיישנות, טענת חוסר סמכות עניינית וכן טענה למעשה בי-דין.

לחילופין טוענים המבקשים למחיקת התובענה על הסף בהיעדר עילה ובהיעדר יריבות .

הבקשה נתמכה בתצהירו של המבקש 2 מתוקף תפקידו כחבר ועד המשיבה 1 וכיו"ר ועד המשיבה 1 מאז שנת 1985 ועד לשנת 2011 .

1. אקדים ואדון בטענת ההתיישנות בהינתן כי מצאתי לקבלה ולהורות על דחיית התובענה על הסף כמפורט להלן.

דיון

1. כאמור אין מחלוקת בין הצדדים כי הסדר הפשרה נשוא תובענה ת.א. 130/84 לא קוים ע"י המשיבה 1 וכרטיסם של המשיבים לא זוכה כאמור בו.

כמו-כן אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת דיונים אשר נערכו בפני המשקם לצורך קביעת חובם של המשיבים כלפי המבקשת 1 , אף זאת בהמשך להליכי השגה על החוב האמור אשר נערכו בשנים שקדמו לכך, הצהיר המבקש מס' 2 בפני המשקם כי אכן לא בוצע הזיכוי כאמור חרף הוראתו למנהל החשבונות לעשות כן . בה בשעה, מנהל החשבונות מסר באותו דיון כי לא ניתנה לו הוראה כאמור. ר' סעיפים 8 – 9 לתצהיר המשיב 1 המפנה לפרוטוקול מיום 17.06.89 בפני המשקם (צורף כנספח 8 לבקשה) וכן לסעיף 16 לתצהיר המבקש 2 המפנה לאותו פרוטוקול.

1. בתאריך 22.06.98 ניתן פסק דין חלקי ע"י המשקם כנגד המשיבים ( נספח 9 לבקשה) לפיו, נערך תחשיב באשר לסכומי הזיכוי להם היו זכאים המשיבים אולם, כטענת המשיבים, חרף הודאת המבקש 2 כי לא זוכו בפועל, עדיין נמצאו ביתרת חובה כלפי המשקם בסך- 297,474 ₪ , כך בסעיף 13 לתגובה מטעמם לבקשה דנן. אף המבקשים טוענים, כפי העולה מהאמור בסעיף 17 לתצהיר המבקש 2 , כי המשקם אכן קיבל את הטענה כי המשיבים לא זוכו בסכומים האמורים ואף ערך תחשיב לפיו זיכה את חשבונם בהתאם, אלא שאף לאחר זיכוי חשבונם כאמור, עדיין נותרה יתרת חובה בחשבונם כלפי המבקשת 1 .
2. בבחינת פסק המשקם ( נספח 9) , עולה כי אכן סירב המשקם לערוך התחשבנות מחודשת , תוך שהוא מעלה תמיהה כיצד ניתן לעשות כן כעבור שנים כה רבות וזאת מחשש לפגיעה בהסדר הכולל אליו הגיעה המבקשת 1 עם נושיה, אליו הוזמנו חבריה להצטרף, עם זאת בוצע כאמור לעיל, תחשיב הכולל את הסכומים אשר לא זוכו בחשבונם של המשיבים ועם זאת נותרה יתרת חובה בחשבונם כלפי המשיבה 1 . כך או כך , בפסק המשקם האמור נאמרו הדברים ברחל בתך הקטנה בייחס לסכומים הנטענים, משמע כי אין מקום להתחשבנות מחודשת בעניינם של המשיבים.
3. על פסק המשקם כאמור, הוגשה בקשה לביטולו בפני בית המשפט המחוזי בת"א , אשר נדחתה ביום 10.03.99 ( ה.פ. 200511/98 בפני כב' השופטת ה. גרסטל , צורף כנספח 11 לבקשה).

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור בפני בית המשפט העליון ( רע"א 2211/99 , נספח 12 לבקשה) , אשר ביום 03.04.2000 נמחקה לבקשתם.

1. הינה כי כן ברי כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר למועד ידיעת המשיבים לנזק הכספי אשר נגרם להם בעקבות מחדלם של מי מהמשיבים לוודא קיומו של הסדר הפשרה עמם לפיו לא זוכה כרטיסם בשני הזיכויים האמורים. מועד זה חל לכל המאוחר ביום 10.03.99 עת נדחתה בקשתם לביטול פסק המשקם ע"י בית המשפט המחוזי בת"א, לפיו נקבעה כאמור יתרת החובה בכרטיסם, תחת העמדתו ביתרת זכות כטענתם, או לחילופין ביום 03.04.2000 , בעת מחיקת רשות הערעור על ידם בבית המשפט העליון.
2. בהינתן כי התובענה הוגשה אך בשנת 2010 ובהיותה תובענה כספית, חל סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 ( להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע תקופת התיישנות בת 7 שנים ומכאן כי חלה התיישנות על עילת התביעה ולפיכך יש להיעתר לבקשה ולדחותה על הסף.
3. המשיבים מבקשים להיתלות בטענתם כנגד חלות ההתיישנות בפניית המבקשים מיום 17.02.03

למשקם בבקשה לתקן את פסק המשקם משנת 1998 ( נספח 5 לתגובתם) בטענה כי חלו טעויות בהעברת נתוני חובות חברי האגודה , בבחינת הודאת בעל דין אשר יש בה כדי לעצור את מירוץ תקופת ההתיישנות וכי הודעה זו הובאה לידיעת המשיבים אך בשנת 2010 . סבורני כי אין באמור כדי לסייע בידי המשיבים שכן עילת התביעה כפי האמור בכתב התביעה הינה מחדלם של המשיבים לזכות את כרטיסם בשני הזיכויים האמורים עובר למתן פסק המשקם ודבר זה היה בידיעתם הברורה כבר בשנת 1999 עם דחיית בקשתם לביטולו ע"י בית המשפט המחוזי בת"א ומחיקת רשות הערעור בפני בית המשפט העליון בשנת 2000 .

1. כמו-כן אין בידי לקבל את טענתם כי מעצם התייחסות המשקמים השונים לבקשותיהם בשנים 2009 , 2010 יש כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות , בבחינת הודאת בעל דין ( סעיף 9 לחוק ההתיישנות), באשר לא נמצא בהן כל חידוש, מה גם כי בקשות אלה נדחו בנימוק כי אין בהם ממש פרט להעלאת טענות אשר כבר נדונו לפני כעשור במסגרת פסק המשקם מיום 22.06.98 .
2. הסברה כי בעצם מענה מצד גורם זה או אחר לטענות חוזרות ונישנות לאחר שנים כה רבות, יש כדי להקנות יתרון דיוני כלשהו, לאחר שעניינם נדון בפני כל ערכאה אפשרית, הינו בלתי סביר ואף מעלה חשש לחוסר תום לב.
3. אף טענת המשיבים בסעיף 36 לתגובתם כי מעולם לא ויתרו על טענתם וכי שבו וחזרו להעלותה בפני הגורמים השונים שכן עסקינן במיחזור אותן טענות אשר הועלו בפני המשקם שנים רבות מאוד קודם לכן ואין מקום להתיר למשיבים לשוב ולהידרש לאותן טענות שוב ושוב תוך פגיעה בעיקרון סופיות הדיון.
4. אין זה נדרש לשוב על ההלכה הרווחת בדבר הזהירות בה ינקוט בית המשפט בבקשות כגון דא , בהינתן כי יש בקבלת הבקשה משום חסימת דרכו של צד להליך בשלביה המוקדמים של התובענה ובטרם נתבררה עד תום ואולם מנגד עומד עקרון סופיות הדיון והציפיה הלגיטימית של הצד שכנגד לסיום ההליכים בעניינו.
5. סבורני כי במקרה דנן עילת התביעה היתה ידועה למשיבים לכל המאוחר בשנת 2000 , משהפך פסק המשקם לחלוט, לפיכך אין מקום אף לטענתם כי לכאורה נעלמו מעיניהם עובדות המהוות את עילת התובענה, קל וחומר, מסיבות שלא היו תלויות בהם ( סעיף 8 לחוק ההתיישנות).
6. משקבעתי כי מתקבלת טענת המבקשים בדבר התיישנות עילת התביעה, די בכך כדי לקבל את הבקשה ולהורות על דחיית התובענה על הסף, ללא צורך לדון ביתר ראשי הבקשה לעניין סמכות עניינית , קיומה של יריבות ולחילופין היעדר עילה כלפי מי מהמבקשים.
7. לאור האמור לעיל הנני קובע כי עילת התביעה נודעה למשיבים והתגבשה במועד הינתן החלטת בית המשפט המחוזי בת"א, ביום 10.03.99 ולכל המאוחר ביום 03.04.2000 , בעת מחיקת רשות הערעור בפני בית המשפט העליון וכי לא היה בפניית המשיבים למשקם מיום 17.02.03 , כאמור לעיל, כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. לפיכך תביעתם התיישנה לכל המאוחר כבר בשנת 2007 , דהיינו שנים מספר בטרם הגשתה.

בהינתן סכום התובענה מחד ובהינתן השלב הדיוני בו הסתיימה מאידך, הנני קובע כי המשיבים ישאו בהוצאות המבקשים לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך- 10,000 ₪ , אשר ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי בצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ב' סיון תשע"ג, 11 מאי 2013, בהעדר הצדדים.