רקע : ההליך, המחלוקת, המסגרת הדיונית

1. לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת דרכים מיום 19.1.07, שאירעה בשעה 01:45 לערך, עת רכב בצוותא עם צד ג' על קטנוע מסוג סאן יאנג, מ.ר 54-457-50 (להלן: "הקטנוע") וכאשר נכנס לתוך צומת מרומזרת באור אדום, פגע ברכב שהגיע מכיוון נסיעה אחר (להלן: "התאונה").

הן התובע והן צד ג' מכחישים כי נהגו ברכב, וכל אחד מהם טוען כי היה רק נוסע וטרמפיסט על הקטנוע. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה ביחס לזהות נהג הקטנוע, וכפועל יוצא- על תחולתו של סעיף 7(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק").

2. מטעם התובע הוגש תצהירו והוא נחקר עליו.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר רק ביחס לזימונו של צד ג'.

מטעם צד ג' לא הוגש תצהיר, אולם הוא העיד ונחקר ביחס לתאונה, הן במהלך הדיון מיום 25.11.12 והן בדיון מיום 5.1.16.

3. בית המשפט מינה מומחים רפואיים, שנתנו חוות דעת, בתחומי האורתופדיה (ע"י המומחה ד"ר ירון בר זיו), הנוירולוגיה (ע"י המומחה פרופ' אבינועם רכס), ובתחום שיקום הפה ולסת (ע"י פרופ' ארוין וייס).

4. ביום 12.7.15 , הגיעו התובע והנתבעת להסדר דיוני, במסגרתו הסכימו לקבע את גובה הנזק של התובע, העמידוהו על סך כולל וסופי של 90,000 ₪, והבהירו כי הצדדים נותרו חלוקים בשאלת החבות והזכאות של התובע לפיצוי מהנתבעת בנסיבות תיק זה. ההסדר הדיוני הנ"ל קיבל תוקף של החלטה ביום 13.7.15.

תמצית טענות התובע

5. בליל האירוע בילה התובע בבר. בסיום הבילוי, עלה התובע כנוסע טרמפיסט על הקטנוע עם צד ג', אשר נהג בו. בין התובע לבין צד ג' לא הייתה היכרות מוקדמת, הם נפגשו בבר, והוסכם כי צד ג' יסיע את התובע למחוז חפצו. לאחר התאונה הובהל התובע יחד עם צד ג' לבית החולים איכילוב. מהרישומים הרפואיים, עולה כי התובע היה מחוסר הכרה מספר שבועות, וכי מצבו הרפואי היה קשה יותר באופן משמעותי ממצבו הרפואי של צד ג'. לטענת התובע- לחומרת הפציעות ולעובדה כי השניים אושפזו באותו בית חולים, יש חשיבות רבה להכרעה במחלוקת העובדתית. לשיטתו, במועד פינוי השניים מזירת התאונה, לא היו פרטים לגבי זהות הנהג ובזירה נמצאה קסדה אחת בלבד. עוד לשיטתו, בתיק המשטרתי קיימת אינדיקציה לכך שהנוסע, קרי מי שהורכב, נסע ככל הנראה ללא קסדה, כאשר צד ג' ציין מפורשות כי הוא נסע עם קסדה. התובע סבור כי העובדה שהיה ללא קסדה, וצד ג' עם קסדה, מתיישבת עם חומרת הפציעות של השניים. לטענתו- על פניו נראה שדי בראיות אלו כדי לקבוע, לכל הפחות ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי צד ג' הוא אשר נהג בקטנוע. עוד לטענתו, ברגע שנחקר לראשונה, כשהוא בבית החולים השיקומי בית לוינשטיין, השיב כי אין לו רישיון וכי לא נהג בקטנוע בעוד שצד ג', בחקירתו הראשונית, השיב כי אינו זוכר אם נהג או לא. עוד גורס הוא שצד ג' לא תמך בגרסת הנתבעת אלא חיזק את גרסת התובע, על אף שבשלב מסוים התנער מעובדת היותו נהג הקטנוע. מציין הוא שצד ג' הודה שיש מצבים בהם הוא משקר במשטרה וכי הוא לא יודה שנהג על קטנוע גנוב. כתב האישום שהוגש כנגד התובע בוטל עוד לפני שבוצעה הקראה. הנטל להוכיח כי התובע נכנס לחריג בס' 7(2) לחוק ממילא מוטל על הנתבעת והיא לא עמדה בו. העובדה כי צד ג' נהג בקטנוע עולה באופן ברור מחומר הראיות והעדויות בתיק. עובדה זו מתחזקת נוכח סוגיית הקסדה והעובדה כי הנהג הוא אשר חבש אותה וכנגזרת מכך פציעותיו היו חמורות פחות. הנתבעת לא הציגה ראיות המלמדות על קשר כלשהו בינו לבין צד ג' קודם לערב נשוא התאונה ולא הוצגה כל ראיה לכך שידע כי מדובר בשימוש ברכב ללא רשות. התובע אף הסביר, כי לא העלה על דעתו כי אדם ינהג ברכב ללא רישיון. המקרה כאן גם אינו עונה על התנאים שנקבעו בפסיקה לעניין עצימת עיניים וחזקת המודעות לעבירת השבל"ר. הנתבעת לא הצביעה על כל סיבה שבגינה היה צריך להתעורר חשד אצלו ולא הצליחה לסתור את "חזקת הרשות".

תמצית טענות הנתבעת

6. במקביל להגשת התביעה דנן התקבלה אצל הנתבעת דרישה נוספת בגין אותה תאונה אך הפעם של צד ג' אשר טען אף הוא כי הוא היה הנוסע בקטנוע, כאשר לדבריו- התובע היה הנהג (נ/2). הנתבעת סבורה שאין מדובר בסיפור תמים של נהג וטרמפיסט, גם אם לא ניתן להכריע מי הוא הנהג ומי הוא הטרמפיסט. מגיליון ההרשעות של התובע ושל צד ג' עולה כי השניים הורשעו מספר רב של פעמים בעבירות שונות לרבות גניבת רכוש ולא ניתן לומר על אף אחד מהם כי הוא 'הטרמפיסט התמים'. מתיק המשטרה עולה כי התובע התגורר בהוד השרון בעוד שצד ג' התגורר בחיפה- כך שהגרסה שצד ג' לקח את התובע טרמפ הביתה אינה מתיישבת עם ההגיון. לשיטתה- מדובר באירוע שכבר מתחילתו מעורר שאלות ותהיות שכן 2 הצדדים, התובע וצד ג' בעלי עבר פלילי, נפגשים לכאורה בפאב בנסיבות לא ברורות, ללא הכרות מוקדמת לכאורה, ומוצאים את עצמם נוסעים בקטנוע גנוב בשעת לילה מאוחרת, בטענה כי האחד הסכים לקחת את האחר טרמפ הביתה. ללא ספק סיפור תמוה, כאשר שני הצדדים דאגו להשאיר את סיפור המסגרת מעורפל, כל אחד מסיבותיו הוא. יש לדחות את טענת התובע בכל הנוגע לקשר בין חומרת הפציעה או חבישת קסדה לבין הקביעה העובדתית מי היה הנהג בעת התאונה. בהתאם לתיק המשטרה ומסקנת בוחני התנועה, נמצא דווקא שהתובע הוא אשר נהג בקטנוע. מתיק המשטרה לא עולה כי הייתה רק קסדה אחת, מדובר במידע שגוי, ממילא יתכן ושניהם חבשו קסדות. הנתבעת מודה כי התנהגות והתנהלות צד ג' בחקירתו הייתה לא אחת תמוהה או 'לא קשורה', אך הוא היה חד משמעי בנוגע להיותו נוסע בעת התאונה. בסופו של דבר הוגש כתב אישום כנגד התובע. אמנם כתב האישום בוטל, אולם לא הוגש כתב אישום כנגד צד ג'. התובע, בחקירתו הנגדית, לא זכר דבר, אף לא פרטים שקדמו לתאונה, מלבד העובדה שלא נהג בקטנוע. אין בטענה על אי מהימנותו של צד ג' משום הוכחה ניצחת כי דווקא הוא זה שמשקר ולא התובע, כאשר מהימנותו של האחרון לא פחות בעייתית. נראה שלא בכדי לא ניתן לדעת בתיק זה, עד היום, מהו הסיפור המלא, מכיוון שלשני הצדדים יש אינטרס. על כן, יש לקבוע, לכל הפחות, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הצד השלישי הוא שנהג, כפי שהיה עליו לעשות, ובהתאם- דין התביעה להידחות. לחילופין, יש לקבוע כי היה על התובע לדעת כי לקבל טרמפ בשעת לילה מאוחרת, ביציאה מפאב, מאדם זר, ללא קסדה נוספת (באם תתקבל טענה זו של התובע) הדבר מעורר יותר מחשד כי לא מדובר באירוע תמים או בטרמפ תמים. העובדה שמדובר בשני בגירים בעלי גיל דומה, עבר פלילי לרבות גניבת רכוש, מחזקת את החשד שלא מדובר בסיפור תמים. התובע ידע עם מי יש לו עסק ולמה הוא נכנס, ובהיעדר הוכחה אחרת הרי שאין מדובר בנסיעה תמימה. לחילופין- מתבקש בית המשפט לקבל את ההודעה לצד ג'.

תמצית טענות צד ג'

7. יובהר כי צד ג' לא הגיש כתב הגנה. לפנים משורת הדין, בהיעדר התנגדות הצדדים ועקב הנסיבות בהליך זה, אפשר לו בית המשפט להגיש סיכומים מטעמו. אלו הוגשו, באמצעות עו"ד. בסיכומיו, טוען צד ג' כי לתובע אינטרס מובהק לטעון שהוא היה נוסע בזמן התאונה, שכן אחרת אין לו עילת תביעה לפי חוק הפלת"ד. בהתאם לרישום בתיק המשטרה, עולה כי דווקא התובע הוא אשר נהג בקטנוע. בנוגע לשאלת אמינותו, הצטרף צד ג' לנטען בס' 14.1-15.4 לסיכומי ב"כ הנתבעת.

דיון והכרעה

8. שני המעורבים בתאונה, התובע וצד ג', מסרו את אותה גרסה, לפיה לא הייתה להם היכרות מוקדמת וכי נפגשו באותו הערב בפאב כאשר האחד ביקש טרמפ מהשני. כל אחד מהם טוען כי לא הוא היה הנהג. אין מחלוקת שבמועד התאונה לא היה לתובע רישיון נהיגה.

עוד אין מחלוקת ביחס לנסיבות התאונה, כי היא אירעה בשעות הלילה המאוחרות, עת הקטנוע נכנס לצומת מרומזר בעת שהאור ברמזור היה אדום ופגע ברכב שהגיע מכיוון נסיעה אחר. כמו כן- אין חולק כי הקטנוע נשוא התאונה היה גנוב.

9. לטענת התובע, על הנתבעת החובה לפצותו מכוח סעיף 12 (א) היות שבעת התאונה הוסע כנוסע כשהוא רכוב מאחורי הנהג על קטנוע בעוד לנהג לא היה ביטוח כחוק.

לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח כי בעת התאונה הוא הוסע כנוסע, טרמפיסט, על כן לא הוכיח כי הוא זכאי לפיצוי מכוח החוק. לחילופין טוענת לחריגים המנויים בס' 7 לחוק.

10. לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות, באתי לכלל מסקנה שדין התביעה (וכפועל יוצא- גם ההודעה לצד שלישי) להדחות, ואפרט.

המסגרת הנורמטיבית

11. מי שנפגע בתאונת דרכים וזכאי לפיצויים על פי החוק, זכאי, במקרים בהם אין בידו לתבוע פיצוי מאת מבטח, לתבוע את קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. בגדר הנפגעים האלה, יבוא כל נפגע כהגדרתו בס 1 לחוק , שנזקו נגרם בתאונת דרכים וקמה חובה

לפצותו על פי הוראת סעיף 2 לחוק, ואשר זכאותו אינה נשללת מכוח הוראת ס' 7 לחוק. אחריותה של הקרן במקרים אלה היא עקיפה, והיא מותנית, כאמור, בקיום זכאות לפיצויים על פי החוק, ובחוסר אפשרות לזכות באותם פיצויים מאת מבטח. הקרן תבוא במקום מבטח בארבעה סוגי מקרים כמפורט בס' 12 לחוק (ר' א. ריבלין: תאונות הדרכים, פרק רביעי: תביעה נגד קרנית, מהדורה 4, 2011).

12. סעיף 7 לחוק מונה שורה של נפגעים שהם משוללי זכאות. מי שגרם לתאונה במתכוון, מי שנהג ברכב בלא רשות או מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור, מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו )למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה( מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע, מי שנהג ברכב ללא ביטוח בר כיסוי, וכן בעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב בלא ביטוח כאמור ושנפגע בעצמו בתאונת הדרכים. (ר' בספרו של א. ריבלין: תאונות הדרכים, פרק חמישי הזכאים לפיצויים מכוח החוק ומשוללי הזכאות, מהדורה 4, 2011).

ס' 7 לחוק קובע כדלקמן:

"נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

(1) מי שגרם לתאונה במתכוון;

(2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור;

(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;

(4) מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע;

(5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;

(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו."

13. נטל ההוכחה לעניין קיומם של החריגים השוללים ממי שנפגע בתאונת דרכים את הזכאות לפיצוי, מוטל על הטוען לקיומם (ר' שם). אמנם, מדובר בידיעה סובייקטיבית של התובע, ובכל זאת הנטל להוכיחה על הנתבעת, והיא תוסק מן הנסיבות כולן. אין צורך בהוכחה פוזיטיבית, שכן בנסיבות שבהן צריך להוכיח את הידיעה של התובע, בהעדר הודאה שלו או מכשיר לסריקת ידיעות המוח, אין אפשרות כלל להציג ראיות פוזיטיביות, ועל כן, הידיעה תוסק מתוך הנסיבות (ר' תא (חי) 1028/06 מוחמד קאסם נ' קרנית ואח' פורסם ביום 22 ביולי 2008).

הנהג והטרמפיסט

14. התובע מבסס את תביעתו לפיצויים מכוח החוק בטענה שהוא היה רק נוסע כטרמפיסט בקטנוע, ולא כנהג. לאחר שעיינתי בכלל המסמכים שהוצגו כראיה ונתתי את הדעת להתרשמותי הבלתי אמצעית, הן מהתובע והן מצד ג', במהלך עדותם והתנהלותם בבית המשפט- אני קובעת שהתובע לא הוכיח במידת ההוכחה הנדרשת כי היה רק "נוסע", ואנמק.

15. הצדדים לתובענה הסתמכו בסיכומיהם על נ/3 שהינו למעשה תיק המשטרה במלואו. כל אחד מהצדדים "מפרש" את המפורט בתיק המשטרה כמשרת את גרסתו. מכיוון שמדובר בראיה שהתקבלה ע"י שלושת הצדדים לתובענה אייחס לה משקל ראייתי בהתאם.

16. מתיק המשטרה, נ/3 עולה, כי עדותו של התובע נגבתה לראשונה ביום 13.3.07 וכי התובע אמר אז באותו מועד שאינו זוכר דבר:

"..אני לא חושב שאני נהגתי אני גם לא זוכר מה היה חודש לפני התאונה אני לא זוכר שום דבר.

שאלה: האם נהגת בקטנוע.

תשובה: אני לא זוכר כלום אני התעוררתי בבית החולים איכילוב ומאז אני מאושפז בבית החולים בית לוינשטיין...

שאלה: האם אתה מכיר את וי... (שם הנתבע,- ר.ש )

תשובה: אני לא יודע מי זה וי... ואני לא יודע שוי ... (שם הנתבע,- ר.ש) נסע איתי בקטנוע.

...".

הנה כי כן, בחקירתו הראשונית של התובע, ובמועד הסמוך ביותר לאירוע התאונה (כשלפני כן הוא היה מחוסר הכרה), טען כי אינו זוכר אם נהג, שאינו יודע מי זה צד ג', ואף לא היה בטוח אם צד ג' היה עמו על הקטנוע.

17. בתצהיר עדותו הראשית מיום 10.11.11, הבהיר התובע כי איננו זוכר פרטים רבים מן התאונה עצמה וכי מאז התאונה אינו זוכר כלום. יחד עם זאת, התובע 'נזכר' לפרט בתצהירו, באופן יותר נחרץ מזה שהפגין בחקירתו הראשונה, בסמוך לתאונה וכבר ביום 13.3.07 , כי הוא היה רק נוסע וישב מאחורי הנהג. עוד זכר להצהיר, כי הכיר את צד ג' לראשונה בערב התאונה, עת נפגשו במקום בילוי וצד ג' הציע לו טרמפ (ס' 3-6 לתצהירו). אציין שלא מצאתי בתצהירו של התובע כל התייחסות לנושא חבישת קסדה על הראש. אם כן, המסקנה הינה כי התובע, לכאורה, אינו זוכר פרט זה, אז כעתה.

18. התובע, בחקירתו בבית המשפט, עמד על כך שעדיין אינו זוכר פרטים מהותיים ביחס לאירועים סביב התאונה, אולם נזכר שבוודאות לא נהג בקטנוע וכי מאחר ואין לו בכלל רישיון- גם לא הגיוני שינהג בקטנוע. התובע 'נזכר' כי באותו הערב בילה במספר מועדונים לפני שהגיע לפאב בו פגש בצד ג', ואף שהיה עם בחורה, אך אמר שאינו זוכר מי היא.

19. כאן המקום לציין את התרשמותי הכללית ביחס למהימנות התובע ולהבהיר כי לא הייתה חיובית, בלשון המעטה. סיפורו של התובע מעלה תהיות רבות ואינו מתיישב עם מכלול הראיות בתיק, כפי שיפורט בהמשך. יצויין שהתובע זכר ו/או "נזכר" רק במספר פרטים מצומצם ולכאורה אף נבחר, התואם להפליא את התנאים הקבועים בדין לקיומה של עילת תביעה כנגד הנתבעת.

20. עיון בתיק המשטרה נ/3 וכן במסמכים הרפואיים שהגיש התובע במסגרת כתב התביעה, מלמד כי מירב הראיות מצביעות על כך כי התובע היה הנהג במועד התאונה ולכל הפחות יש בכך כדי ללמד כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את גרסתו כי היה "טרמפיסט" בלבד במועד התאונה.

21. אין חולק כי התובע הוא אשר נפצע באופן קשה יותר בתאונה, וכפי שתועד, מדובר בפגיעה באופן "קריטי" (ר' גם בס' 10 לסיכומי התובע).

22. בדו"ח האירועים של המשטרה מיום התאונה 19.1.07 נרשם כדלקמן:

"פרטי הודעה: 53- יגאל- מוסר כי מדובר באי ציות לרמזור. הקטנוע גנוב, רוכב הקטנוע פונה במצב קשה לאיכילוב, הנוסע שהיה איתו פונה במצב קל. כמו כן נהג הפרטית גם פונה במצב קל. בוחן במקום מטפל". (הדגשות שלי,- ר.ש.)

דהיינו- כבר בדיווח הראשוני נעשתה הבחנה בין רוכב הקטנוע אשר פונה במצב קשה, ובין הנוסע שהיה איתו ואשר פונה במצב קל. במילים אחרות: התובע, אשר נפצע קשה יותר, הוכרז בשטח כנהג הקטנוע.

23. יוזכר כי לתאונה היה עד ראיה שהוא גם שוטר, מר חגי כהן (להלן: העד ראיה").

כלומר, הדיווח בשטח לא נעשה על סמך ניחוש או הערכה, אלא באמצעות ועל פי עד ראיה אשר צפה בתאונה, תוך כדי התרחשותה, ומדובר בשוטר חגי כהן, שמסר ביום 13.2.07 את פרטי עדותו כדלקמן:

"...מטר מהצומת הבחנתי בקטנוע ועליו שני רוכבים חוצים את הצומת מימין לשמאל שלי, על יהודה הימים צעקתי לעצמי "הוא עובר באדום". הסתכלתי על הרמזור שלי והוא עדין דלק ירוק וכשהסתכלתי על הקטנוע ראיתי אותו פוגע ברכב שנסע בשד' י-ם מצפון לדרום וראיתי את הנוסעים בקטנוע עפים באויר. מיד עצרתי את רכבי ברווח באי התנועה רצתי מיד לרוכב שהיה שרוע על שד' י-ם לכיוון דרום הוא היה שבור כולו היה מקופל בזויות לא מקובלות וחירחר לא הורדתי לו את הקסדה כי ידעתי כי אסור להוריד לו את הקסדה לרוכב הקטנוע.

התקשרתי מיד למד"א ולמשטרה בה אני עובד שהמספר היה חקוק לי בזכרון וזימנתי למקום משטרה שחררתי לרוכב את סוגר הקסדה ראיתי את הרכב שנפגע עומד בהמשך הדרך, על שד' ירושלים לכיוון דרום, ראיתי אנשים שניגשו לעזור לנהג ולכן לא ניגשתי לנהג אלה נשארתי עם הרוכב. ראיתי על יהודה הימים בכניסה לצומת מימין מערב את הנוסע של הקטנוע שוכב, הוא היה בהכרה ומלמל דברים לא ברורים. תוך דקות הגיעו מד"א ומשטרה ובינתיים הרחקתי סקרנים ושמרתי על הרכב על לבואו של הבוחן אלדן..." (כך במקור. (הדגשות שלי,- ר.ש).

מכאן, שהשוטר חגי כהן, שהינו העד היחיד לתאונה, מבחין בעדותו באופן ברור בין רוכב הקטנוע שהיה פצוע קשה וחבוש קסדה, לבין הנוסע של הקטנוע שהיה בהכרה ומלמל.

24. בדו"ח הפעולה מיום האירוע כותב רס"ר מלשן כדלקמן:

"אין פרטים לגבי נהג הקטנוע שפונה קשה לאיכילוב".

התובע מבקש להסיק ממשפט זה כי המשטרה אינה יודעת מי מהשניים הוא הנהג בקטנוע. איני מסכימה עם פרשנות זו של התובע. מתוכן המסמך עולה בבירור כי המשטרה יודעת שנהג הקטנוע הוא הפצוע קשה, ולנוכח כל האמור לעיל- מדובר בתובע, אולם באותו מועד, לא היו בידי המשטרה פרטים מזהים לגביו.

25. במסגרת תיק החקירה נ/3 כפי שהוגש, מצוי תקציר התיק מיום 30.5.07 שהיה אז עוד בשלבי חקירה, ושם נרשם כדלקמן:

"תקציר אירוע: אירוע מוקד שבו דווח על תאונת דרכים בשד ירושלים פינת יהודה הימית על קטנוע 5445750 שהתברר כי הקטנוע גנוב. שני החשודים פונו לבי"ח איכילוב וחוקר שביקר בבי"ח דיווח שלא ניתן לדבר איתם. פרטיהם: הנהג אל. וי ת.ז.... בן 33 (התאמה שלי, פורט שמו של התובע,- ר.ש) בן 28, וי. אג ת.ז. ... בן (התאמה שלי, פורט שמו של התובע,- ר.ש) רוכבי הקטנוע חצו את הצומת ברמזור אדום לעיני השוטר חגי כהן ופגע ברכב של פיולה בני".

מסקנת המשטרה בשלבי החקירה הייתה כי דווקא התובע הוא נהג הקטנוע במועד התאונה.

26. בהתאם לעדותו של עד הראיה, השוטר חגי כהן, הרי שהנהג אשר נפצע קשה חבש קסדה.

כפי שכבר הובהר הרי שהתובע הוא אשר נפצע קשה בתאונה.

זאת ועוד, התובע צירף לכתב התביעה קובץ מסמכים רפואיים, בין היתר מכתב סיכום המחלה של התובע מבית החולים איכילוב, מהמחלקה הכירורגית שם תועדו הפרטים הבאים: "בן 28, נמצא ע"י מד"א עם קסדה, מחוסר הכרה בכביש מהיר לאחר תא"ד....".

כלומר מד"א אספו את התובע כאשר הוא חבוש קסדה לראשו.

כך גם תועד בסיכום המחלה ע"י פרופ' גרוסוסו מבית החולים לוינשטיין

(נספח לכתב התביעה): "ב- 19.1.07 היה מעורב בתאונת דרכים ברוכב קטנוע (למטופל אין רישיון נהיגה), נמצא ע"י מד"א מחוסר הכרה בכביש מהיר עם קסדה...".

מכל האמור, אני קובעת כי התובע חבש קסדה במועד התאונה.

27. בס' 12 לסיכומיו טוען התובע כי בתיק המשטרתי קיימת אינדיקציה לכך שהנוסע, קרי מי שהורכב, נסע ככל הנראה ללא קסדה- לא מצאתי אינדיקציה למסקנה זו אולם אם אקבל את מסקנת התובע בעניין זה הרי שהיא פועלת דווקא לרעתו.

28. התובע בסיכומיו הגיע למסקנה כי נהג הקטנוע הוא אשר חבש קסדה וטוען כי הוא לא חבש קסדה במועד התאונה, בעוד צד ג' כן חבש קסדה. יוזכר כי התובע אינו זוכר דבר מהתאונה ונושא הקסדה עלה רק במסגרת הסיכומים. לשיטתו, עובדות אלו אינן מותירות מקום לספק בדבר זהות הנהג וכי התובע לא ידע קודם לעלייה לקטנוע כי צד ג' מבצע עבירת שבל"ר.

לשיטתו, המצב היה שונה לו גם לצד השלישי לא הייתה קסדה ואז יתכן כי התובע היה צריך לחשוד ולו במקצת. אני מקבלת את מסקנת התובע, כי נהג הקטנוע חבש קסדה, ויחד עם זאת, כפי שקבעתי ,הרי שהתובע חבש קסדה במועד התאונה.

29. בשולי הדברים אציין כי כנגד התובע הוגש כתב אישום בגין התאונה, במסגרתו נטען כי התובע הוא שנהג על הקטנוע. אמנם כתב האישום בוטל, אולם אין בכך כדי ללמד על היות התובע נהג או טרמפיסט. עצם הגשת כתב האישום כנגד התובע עשוי לרמז שלמשטרה הייתה ראשית ראיה לכך שהתובע הוא הנהג בקטנוע, לא ידוע מדוע בוטל, אולם ידוע כי לא הוגש כתב אישום כנגד צד ג'. יש לזכור כי הרשעה בפלילים דורשת נטל גבוה מעל לספק סביר. יובהר שלא ענין זה הכריע את הכף והביא למסקנה אליה הגעתי.

30. מכיוון שהתובענה כאן הינה הליך אזרחי, הרי שמערכת הנטלים שונה, וממילא תפקידו של התובע להוכיח את עילת תביעתו הראשונית, כי הוא היה רק טרמפיסט, וכאמור- התובע לא הרים את הנטל.

31. בכל הנוגע לצד ג'- אני ערה לכך שעדותו וכך גם התנהלותו לאורך כל ההליך הינה בעייתית ומעוררת חשד. התרשמתי כי צד ג' אינו אמין, ומצאתי שלא ניתן לבסס הכרעה כלשהי על יסוד היוצא מפיו. כך, למשל, בחקירתו הנגדית בפרוטוקול יום 5.1.16 שם השיב כדלקמן:

"ש. מה שמסרת במשטרה זה אמת, כן או לא?

ת. תלוי על מה.

ש. כן אמת או לא אמת, האם שקרת במשטרה?

ת. יש מצבים שאני משקר במשטרה.

ש. האם נסעת פעם ברכב גנוב?

ת. לא.

ש. האם גנבת פעם רכב?

ת. בוודאי שלא.

ש. האם שקרת במשטרה במצב הזה?

ת. אני צריך לקרוא את העדות אולי החוקר הגזים, אולי הגזמתי, יש מצבים כאלה."

מחומר הראיות המצוי בתיק ביחס לגרסתו של צד ג', מצאתי כי לעיתים היה בה כדי לתמוך בגרסת התובע ולעיתים היה בה כדי לתמוך בגרסת הנתבעת. משכך, אין בידי יכולת לייחס את חוסר אמינותו של צד ג' לטובת מי מהצדדים. לכל הפחות, ניתן ללמוד ביחס לקשר שנוצר בין התובע לבין צד ג' לחובתו של התובע. מכיוון שמצאתי כי לא ניתן להסתמך על דברי צד ג' באופן מוחלט, אני מבססת את הכרעתי על יתר הראיות בתיק.

32. לתיק בית המשפט הוגשו הגיליון הפלילי של התובע ושל צד ג'. עולה כי שניהם בעלי עבר פלילי עשיר ובין היתר הורשעו בעבירות רכוש, שבל"ר, שוד, אלימות ועוד. יובהר כי לא נדרשתי לנתונים אלו כדי להגיע למסקנתי כי דין התביעה להידחות, אולם ראיתי לציינם כנתון רקע. יש בנתונים אלו כדי לחזק את מסקנתי בפרט ביחס לתובע. בהקשר זה- התובע, במסגרת חקירתו בבית המשפט, העיד כי אם היה יודע שהקטנוע גנוב הרי שלא היה עולה עליו בחיים (עמ' 7 לפרוטוקול). אולם, בגיליון ההרשעות עולה כי התובע הורשע בין היתר גם בעבירות של שוד מזוין, שבל"ר, גניבה, תקיפה, תקיפה כדי לגנוב ועוד. יש בכך כדי לחזק התרשמותי בדבר מהימנותו של התובע.

לסיכום

33. מכל האמור, הרי שהתובע לא עמד בנטל הראשוני כדי להוכיח כי הוא היה רק "נוסע", "טרמפיסט" בקטנוע. להפך, המסקנה, כפי שעולה מבחינת מכלול הראיות, הינה כי התובע הוא אשר נהג בקטנוע במועד התאונה. מאחר שלתובע לא היה רישיון נהיגה במועד התאונה ומדובר בנסיעה בקטנוע גנוב, הרי שלתובע אין כל עילת תביעה כנגד הנתבעת.

התוצאה הינה שדין תביעת התובע כנגד הנתבעת- להדחות.

כפועל יוצא מכך- נדחית גם ההודעה לצד שלישי.

34. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי שיש צורך להתייחס למחלוקת בין הצדדים ביחס לפרשנות ההסדר הדיוני.

35. לאחר שבחנתי ושקלתי את התוצאה בראי כל המצוי בפני, נתתי את הדעת להשתלשלות העניינים, להתנהלות כל אחד מהצדדים, לנטלי ההוכחה, לנימוקים שהביאוני לתוצאה בדבר דחיית התביעה, את מצבו הרפואי של התובע, ועוד יתר שיקולים הצריכים לענין, ראיתי לחייב את התובע בהשתתפות בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 10,000 ₪ וכן בהשתתפות בשכ"ט ב"כ של הנתבעת, בסך כולל של 11,000 ₪. הסכומים נכונים למועד פסק-הדין והם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד התשלום בפועל.

אשר להודעה לצד שלישי: בשים לב למכלול הנסיבות, להתנהלותו של הצד השלישי שהביאה לסרבול הדיון ועיכוב בו, לקביעותי בשאלת מהימנותו, ובהתחשב ביתר שיקולים הצריכים לענין- אני קובעת שדחית ההודעה כנגדו היא ללא צו להוצאות.

המזכירות תואיל לשלוח את פסק-הדין לצדדים, בדואר רשום ועם אישורי מסירה.

זכות ערעור- כחוק .

ניתן היום, א' אלול תשע"ו, 04 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.