לפניי תובענה שעניינה חוב כספי נטען עקב אספקת סחורה שיובאה לארץ.

כללי -

1. התובעת, KINGMAT (XIAMEN) IMP. & EXP. TRADING INC. (להלן: "התובעת"), הינה חברה זרה המאוגדת בסין ועוסקת בייצוא סחורות. הנתבע, מר מרואן בסל (להלן: "הנתבע"), מכפר יסיף, הזמין מאת התובעת שלוש מכולות ובהן סחורה מסין, בשנת 2008.
2. לטענת התובעת, ההזמנות בוצעו בהתאם לשלוש חשבוניות בסך כולל של כ-180,000$ ארה"ב אך הנתבע שילם עד כה רק כ-92,000$, משמע שחובו עומד על סך של כ-88,000$, שהם כ-377,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.
3. לטענת הנתבע, החשבוניות שעליהן מבוססת הדרישה אינן החשבוניות "הנכונות" וכי החשבוניות ה"נכונות" מלמדות כי הוא פרע את חובו במלואו.

ההסדר הדיוני -

1. לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית – הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על החקירות הנגדיות של המצהירים מטעם שני הצדדים ומבקשים כי פסה"ד ינתן לאחר הגשת סיכומים בכתב, על בסיס החומר הקיים בתיק וחומר נוסף שניתן יהא לצרף לסיכומים.

דיון והכרעה -

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את המסמכים, מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות, מחמת הנימוקים המצטברים שיפורטו להלן.

פירוט טענות הצדדים כפי שעולה מהמסמכים -

1. התביעה הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר והתבססה על שלוש חשבוניות:
   1. חשבונית מס' 08KTB1006 מתאריך 23/1/2008 על סך 109,155.73 $;
   2. חשבונית מס' 08KTB1062 מתאריך 11/6/2008 על סך 25,436.05 $;
   3. חשבונית מס' 08KTB1071 מתאריך 25/6/2008 על סך 45,065.07 $.
2. לכתב התביעה צורפו שלוש החשבוניות הנ"ל (להלן: "חשבוניות התובעת"), שלושה שטרי מטען (להלן: "שטרי המטען") והעתק של שני מכתבים ששלחה התובעת לנתבע בהם הוא נדרש לפרוע את יתרת החוב שנותרה לאחר ששילם רק חלק מכל אחת משלוש החשבוניות (מכתבים מהימים 11/2/2010 ו-4/3/2010, להלן: "מכתבי הדרישה"). אזכיר כי על פי כתב התביעה ההזמנות היו בסך כולל של כ-180,000$ וכי מתוך סכום זה שילם הנתבע רק 92,000$, כך שנותר חוב של 88,000$ לערך. עם זאת - לא צורפו לכתב התביעה העתקים של הקבלות שהוציאה התובעת לגבי הסכומים שכן שולמו.
3. בבקשת הרשות להגן ובתצהיר התומך שהגיש הנתבע הוא טען כי החשבוניות שצורפו לכתב התביעה אינן החשבוניות "האמיתיות" וצרף מטעמו שלוש חשבוניות שונות המשקפות לטענתו את המשלוחים. המדובר בחשבוניות נושאות חותמת של התובעת, אשר על הראשונה תיקונים רבים בכתב יד (להלן: "חשבוניות הנתבע"), וסכומן כדלקמן :
   1. חשבונית מס' 08KTB1006 מתאריך 23/1/2008 על סך 12,462 $;
   2. חשבונית מס' 08KTB1062 מתאריך 11/6/2008 על סך 24,841.24 $;
   3. חשבונית מס' 08KTB1071 מתאריך 25/6/2008 על סך 24,720.80 $.
4. לשיטת הנתבע, מהחשבוניות הנ"ל עולה כי ההתקשרות היתה לגבי סכום כולל של כ-62,000$ וכי הוא שילם לתובעת תמורה כוללת בסך של 61,640$ בארבעה מועדים שונים במהלך 2008 – בהתאם לאישורים לגבי העברות בנקאיות שהוא ביצע, אותם צרף לבקשה. לכן, לשיטתו אין הוא חייב מאום (למעט הפרש זעום של 300$).
5. עוד צרף הנתבע לבקשת הרשות להגן העתק של רשימון אגף המכס והמע"מ לגבי המשלוח הראשון שם מצוין כי שווי הסחורה הינו 12,462$ ארה"ב כמופיע בחשבונית הראשונה.
6. טענה נוספת של הנתבע היתה כי לאור הסכסוך בין הצדדים, איימו עליו נציגים מטעם התובעת, כי היה נסיון לחטוף אותו וכי הוא נאלץ לשלם עוד 25,000$ במסגרת זו, תוך הפניה למסמך מחודש מאי 2010 המעיד על תשלום של 22,000$.
7. לאחר כמה חודשים, הוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים, ולפתע – בתצהיר שהוגש מטעם מר זוהו קשיאנג'יאן, יו"ר התובעת – מוצאים אנו גרסה עובדתית חדשה ו"מעניינת". בסעיף 12 לתצהיר זה (להלן: "תצהיר התובעת") נטען כי אכן היו שני "סטים" של חשבוניות – אחד אמיתי ואחד פיקטיבי, אותו ביקש הנתבע להנפיק לצורך התחמקות מתשלום מס אמת. כלומר, שחשבוניות התובעת משקפות את ההתקשרות האמיתית בין הצדדים ואת שווי הסחורה שסופקה, ואילו חשבוניות הנתבע הונפקו לבקשתו, לגבי סכומים נמוכים יותר, על מנת שהוא ישלם פחות מיסים.
8. עוד צורף לתצהיר התובעת מכתב מטעם הנתבע, מיום 8/9/2008, אשר בו לכאורה מאשר הנתבע כי הוא חייב לתובעת כ-98,000$ ובו הוא מציע לפרוס את החוב לתשלומים במהלך החודשים ספטמבר-נובמבר 2008 (להלן: "מכתב הנתבע"). ממשיך מצהיר התובעת וטוען כי לאחר המכתב שולמו עוד 10,000$, דהיינו – שהחוב נותר בסך של 88,000$ כפי שטוענת התובעת.
9. לגבי טענת "נסיון החטיפה", טוען מצהיר התובעת כי לא היו דברים מעולם.
10. בתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע, הוא למעשה חוזר על טענותיו דלעיל, ומוסיף (בסעיף 19) כי הוא לא כתב את מכתב הנתבע ולא מכיר אותו.

דחיית התביעה לאור ההודאה של התובעת בהנפקת "סט" של חשבוניות לא נכונות –

1. מהאמור לעיל, עולה שהתובעת עצמה מצהירה שהיא הנפיקה לבקשת הנתבע חשבוניות "פיקטיביות", לא נכונות, על מנת לסייע לו להונות את הרשויות (בארץ ואולי אף בסין). אינני יודעת אם אכן היה נסיון שכזה – אך לא אוכל לתת פסק דין לטובת תובעת שמבססת את עילת התביעה על טענות כגון אלו.
2. כידוע, "מעילה בת-עוולה לא תצמח זכות תביעה". עקרון זה מושרש זה מכבר בפסיקת בהמ"ש העליון - EX TURPI CAUSA NON ORITUR ACTIO, והוא יונק שורשיו מהעקרון המקביל הקובע כי "אין חוטא יוצר נשכר" (ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' משרד הביטחון, מאגר נבו (2011), וכפי שנפסק בע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ, מאגר נבו (2010):

"הכלל 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה' מקורו בהשקפה לפיה טובת הציבור מחייבת כי בתי המשפט לא יתנו ידם לאכיפת זכויות ומתן סעדים המתבססים על פעולות אסורות, הנוגדות לחוק. עקרון זה ביסודו לא נועד לעשות משפט צדק בין הצדדים, אלא עוצב למען 'תיקון עולם', ותכליתו למנוע שימוש בבית המשפט כאמצעי למימוש מעשים לא כשרים (ע"א 373/54 אהרונסט נ' נוימן, פ"ד י 1121 (1956); אהרן ברק "הגנות: שלילת תביעת הניזוק מפני "טובת הציבור"", בתוך: דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי, עורך, מהדורה שניה) 340 (1976) (להלן: ברק)). לכלל זה תחולה רחבה בענפי המשפט האזרחי, ובכלל זה בדיני הנזיקין (ע"א 360/64 אבוטבול נ' קליגר, פ"ד יט(1) 429 (1964); ד"נ 5/65 אבוטבול נ' קליגר, פ"ד כ(1) 561 (1966)). הרעיון הטמון בדוקטרינה זו הוא שמי שחטא, אין לתת לו ליהנות מפרי חטאו, דבר העומד בניגוד לתקנת הציבור ואשר יש בו משום "עלבון למצפון" (ע"א 11172/05 אלון נ' חדד ([פורסם בנבו], 21.10.2009) (להלן: ענין אלון); ראו גם: ע"א 2242/03 אברהם נ' ראשד, פסקה 16 ([פורסם בנבו], 18.7.2005) (להלן: ענין אברהם); ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 206 (2003))."

1. נכון הוא כי אם נכונה טענת התובעת לפיה הנתבע היה זה אשר ביקש להנפיק חשבוניות פיקטיביות לצורך תשלום מס נמוך, אזי שהוא "המעוול" העיקרי ולא היא. עם זאת, אם כך היה – היא נתנה יד לנסיון ההונאה, נתנה יד להתנהלות פלילית – ויש לראות אף אותה כמי שמבקשת לבסס את עילת התביעה על עילה בת-עוולה – ולא אתן לכך יד.
2. עוד אפנה לע"א 6667/10 גלית הלוי בר טנדלר נ' דרורו קוזניצקי (מאגר נבו (2012)), שם דן בהמ"ש העליון באריכות בחוזה הבלתי חוקי והאפשרות לאכוף אותו, בהתייסח לשני חוזים סביב מכר מקרקעין, שנועדו להונות את הרשויות ולאפשר פטור ממס שבח. אם אכן נכונה טענת התובעת, עסקינן אף כאן בחוזה בלתי חוקי בין שני הצדדים שנועד להונות את הרשויות, ויישום ההנחיות שהותוו בפס"ד טנדלר הנ"ל מחייב את המסקנה בדבר דחיית התביעה.
3. מעבר לכך, הייתי מצפה מהתובעת אשר מבקשת סעד מבית המשפט לספר את "הסיפור האמיתי", לשיטתה, מההתחלה. אזכיר כי התביעה הוגשה בסד"מ, על בסיס שלוש חשבוניות התובעת, ללא שהיא מציינת שקיים "סט נוסף", מקביל, פיקטיבי. רק לאחר שהנתבע צירף לתצהיר הרשות להגן את חשבוניות הנתבע – לפתע הועלתה טענת "שני הסטים". מדוע לא הוצגו כל הנתונים האמיתיים מלכתחילה (אם הם אמיתיים) ?
4. עוד אוסיף כי טענה לגבי הסכמות בעל-פה להוצאת שני סטים של חשבוניות, אמיתי ופיקטיבי, הינה טענה עובדתית מובהקת שלא ניתן לצפות מבהמ"ש לקבל רק על בסיס תצהירים. אני סבורה שחלק משיקוליה של התובעת, עת הסכימה לוותר על חקירות המצהירים ולהסתפק בהגשת טיעונים בכתב, היה הקושי הכרוך בהגעתו של המצהיר מטעם התובעת לארץ (שכן הוא מתגורר בסין). אפנה לנסיונות לתאם מועד לקיום ישיבת ההוכחות בו יוכל המצהיר להגיע לארץ, המתועדים בתיק, מהם אני למדה על הבעיתיות שקיימת לגבי התייצבותו של המצהיר לחקירה. בכל אופן, תהא הסיבה להסדר הדיוני אשר תהא – ברי כי כאשר צד מסויים מבסס את תביעתו על טענה עובדתית כגון זו שבתיק זה – אי אפשר לקבל אותה ללא שנשמע מהמצהיר אישית מתי הוסכם להנפיק חשבוניות פיקטיביות, מי הסכים, למה הסכים וכיוצ"ב פרטים.
5. די בכך מבחינתי כדי לחייב את דחיית התביעה.

דחיית התביעה לאור חוסר הבהירות באשר לסכומן של ההזמנות ביחס לסכומים ששולמו –

1. למעלה מן הצורך, אוסיף עוד כי עיון במסמכים מעלה כמה תמיהות נוספות, אשר לשיטתי מחייבות אף הן כשלעצמן את דחיית התביעה. ואפרט -
2. אם חשבוניות הנתבע אינן נכונות, ואם הוא לא שילם לתובעת את העלויות הרלבנטיות – מדוע המשיכה התובעת לספק לו סחורות נוספות? לא ברור כיצד ומדוע שוחררה הסחורה ללא שהתמורה המלאה שולמה – ובוודאי שלא אבין מדוע ביוני 2008 שולחת התובעת לנתבע עוד סחורות אם הוא חייב לה כ-37,000$ בגין המשלוח הראשון בינואר שנה זו. מדוע התובעת לא שלחה לנתבע דרישה לשלם את החוב עקב משלוח ינואר 2008 טרם שני המשלוחים ביוני? ובכלל - מדוע מכתבי הדרישה נשלחו רק בשנת 2010 ?
3. בחשבונית התובעת לגבי המשלוח הראשון מצוין כי המדובר בסך הכל ב-580 קרטונים. בחשבונית הנתבע לגבי המשלוח הראשון מצוין כי המדובר בסך הכל ב-553 קרטונים. בשטר המטען מצוינים 553 קרטונים. המצב דומה לגבי המשלוח השני - בחשבונית התובעת לגבי המשלוח השני מצוינים 481 קרטונים, בחשבונית הנתבע – 473 קרטונים, ובשטר המטען -473 קרטונים. לגבי המשלוח השלישי – מהמסמכים לא ניתן להבין כמה קרטונים היו ע"פ חשבונית התובעת וכמה ע"פ חשבונית הנתבע. עוד יצויין כי חשבוניות התובעת אינן חתומות ואילו חשבוניות הנתבע דווקא נושאות את חותמת התובעת על כל עמוד. כמובן שניתן לומר כי שטרי המטען הוצאו על בסיס החשבוניות "הפיקטיביות" שהונפקו לבקשת הנתבע, וניתן לומר שחלק מ"ההסכמות" היה שהחשבוניות הפיקטיביות ישאו חותמת כי הן מיועדות להגשה והחשבוניות "האמיתיות" ישארו לא חתומות - אך שעה ששטר המטען מדבר על כמות מסויימת של סחורה שלכאורה נשלחה בפועל, שעה שלגבי המשלוח הראשון צורף אף הרשימון שלכאורה נבדק ושעה שאפילו מצהיר התובעת לא יכול היה להסביר את נושא החותמות – אזי שהיה על התובעת להוכיח שנשלחה הסחורה כפי שהיא טוענת.
4. הנטל להוכיח כמה סחורה באמת נשלחה ומהי עלותה המוסכמת רובץ על שכמה של התובעת ואינני מקבלת את טענתה לגבי "הודאה והדחה" במקרה זה. במצב בו הצדדים חלוקים לגבי השאלה אילו חשבוניות משקפות את ההתקשרות ה"אמיתית", היה על התובעת להוכיח כמה סחורה היא באמת שלחה לנתבע וכמה הוא התחייב שלם עבורן. הנתונים דלעיל מטילים בספק את עמידתה בנטל ההוכחה לגבי רכיבים אלו, ע"פ מאזן ההסתברויות האזרחי.
5. תמיהה נוספת קיימת לגבי מכתב הנתבע. אזכיר כי לתצהיר התובעת צורף מכתב מיום 8/9/2008 אשר ממנו עולה לכאורה שהנתבע מודה בחוב. אף כאן, לשיטתי היה צריך לצרף מכתב זה לתביעה מלכתחילה ולא ברור לי מדוע הוא התגלה והוצג רק בשלב הגשת התצהירים, לאחר לימוד עמדת ההגנה. מעבר לכך, אפנה לסעיף 15 לתצהיר התובעת שם נטען כי "החייב אכן שילם לנו סכום של כ-10,000$ אחרי ששלח את המכתב", דא עקא – שעיון במכתב מלמד כי מי שכתב אותו טוען כי הוא נתן לנציג מטעם התובעת 10,000$ במזומן באותו היום עוד לפני שליחת המכתב, לאמור:

"TODAY I GIVE TO MR. PAUL CASH USD TEN THOUSAND (USD 10000.00) …"

1. אינני יודעת איזה משקל ניתן לייחס למסמך זה, שעה שהנתבע מכחיש שהוא שלח אותו, שעה שהחתימה אינה קריאה ושעה שהצדדים לא נחקרו, אך בוודאי שקשה לייחס לו את המשקל הראייתי שמבקשת התובעת ליתן לו כאשר האמור בו אינו עולה בקנה אחד עם הטענות שלה בעצמה.
2. אם לא די בכך, אזי שלא ברור לי מדוע התובעת לא צירפה לכתב התביעה או לתצהיר או לסיכומים מסמכים שמהם אוכל ללמוד כמה שילם לה הנתבע, מתי ולמה. הייתי מצפה לראות את כל הקבלות שהוציאה התובעת לגבי התשלומים שכן שולמו – ואז ניתן היה לראות אם אכן היא מדייקת שעה שהיא מציינת שלגבי כל חשבונית שולמה רק חלק מהתמורה. אני מניחה שבקבלות היינו רואים מתי שולם כל סכום, לאיזו חשבונית התשלום מתייחס, מה היה מועד התשלום - וכך ניתן היה אולי לקבל אינדיקציה לנכונות הנתונים להם טוענת התובעת. כאשר התובעת עצמה מסבירה שהנתבע שילם "על חשבון" כ-92,000$, קשה לי להעלות על הדעת סיבה טובה שלא לצרף את האסמכתאות הרלבנטיות.
3. לכן, קיים קושי לומר שהתובעת הוכיחה את תביעתה בהסתמך על המסמכים שקיימים.
4. בשולי הדברים אעיר כי אני כן מקבלת את עמדת התובעת לגבי כך שגרסתו של הנתבע באשר לנסיון החטיפה והסכומים ששילם במסגרת זו – לא הוכחו, ושוב – אחזור על הערתי לגבי כך שטענות מעניינות שכאלו לא ניתן לצפות מבהמ"ש לקבל ללא שמיעת המצהיר.

סיכום -

1. לאור האמור מעלה – אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות בסך 6,000 ₪ (כולל מע"מ) – תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ה חשון תשע"ג, 10 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.