1. ביום 1.1.15 ניתן פסק דין בעניינם של התובעים 3 ו – 4 בהליך זה על פיו נדחתה תביעתם והם חויבו בהוצאות הנתבעים.
2. ביום 4.1.15 הגישו התובעים 3 ו – 4 (להלן: "התובעים") בקשה למתן פסיקתא, בהסתמך על פסק הדין, על ההסכמה הדיונית מיום 8.9.14 ועל ההודעה ביחס להמשך ההליכים מיום 15.1.14.
3. הנתבעת 1 בתגובתה, התנגדה למתן הפסיקתא משום שאין מקום לטענתה לתת פסיקתא כשתביעה נדחית. כמו כן ביקשה הנתבעת 1 לחייב את התובעים בהוצאות בקשה זו, תוך שהיא מעלה טענות בנוגע לפסיקת ההוצאות בפסק הדין.
4. התובעים בתשובתם טוענים כי בדיון שהתקיים בפני ס. הנשיא, כב' הש' א. אדם, נקודת המוצא הייתה כי התובעים זכאים לקבל כספים בגין כספי תנובה והמחלוקת התמצתה בשאלה אם הקיזוז הנדרש על ידי הנתבעת 1 נדרש כדין אם לאו, ללא כל התניה מצד הנתבעת 1 בנוגע לחתימה על כתב וויתור ועל כן יש מקום לעמדתם ליתן פסיקתא בנוסח שהתבקש על ידם.
5. דין הבקשה להידחות. צודקת הנתבעת 1, כי אין מקום ליתן פסיקתא לגבי תביעה שנדחתה (למעט אולי לעניין ההוצאות). ראה בהקשר זה למשל רע"א 3808/14 חמזה ואח' נ. רשות הפיתוח – מנהל מקרקעי ישראל ואח' שם נקבע בסעיף 6 להחלטה:

"כידוע, הלכה היא כי פסיקתה היא תמצית ההחלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים, כאשר עליה לשקף את התוצאה האופרטיבית של ההחלטה ללא שינוי, גריעה או תוספת [ראו: רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר, [פורסם בנבו] פסקה 4 (31.5.2005); רע"א 426/09 עפיפה סאלח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים, [פורסם בנבו] פסקה 14 (20.7.2009); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 523 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 631-627 (מהדורה אחת עשרה, 2014)]....".

1. על כן, לא ניתן במסגרת פסיקתא לשקף הסכמות שונות ובקשות שונות שלא באו לידי ביטוי בפסק הדין כפי שניתן בסופו של יום. יתר על כן, הטענה כאילו הנתבעת 1 לא התנתה את התשלום בגין פדיון מניות תנובה בחתימה על כתב הוויתור, רחוקה מלשקף את טענות הצדדים לאורך ההליך ואף בעניינם של התובעים 1 ו – 2, הסכם הפשרה הותנה בחתימה על כתב וויתור על ידם.
2. על כן וכאמור לעיל, הבקשה למתן פסיקתא נדחית. למעלה מן הצורך ומבלי להוסיף דבר לפסק הדין שכן בית המשפט איננו מוסמך לעשות כן, ייאמר כי יש לצפות כי הנתבעת 1 תנהג כלפי התובעים באופן שוויוני לחברי מושב אחרים בכל הנוגע לקבלת התשלום בגין פדיון מניות תנובה.
3. אשר להוצאות, אף כי ראוי לחייב בהוצאות, הרי שבקשה זו איננה דרך לערעור על החלטת בית המשפט בנוגע להוצאות ואף לא היה מקום להתייחסות לסוגיה זו במסגרת תגובת הנתבעת 1 לבקשה. על כן אני מחייבת את התובעים 3 ו -4 לשאת בהוצאות הנתבעת 1 ובשכר טרחת עו"ד בגין בקשה זו בסכום של 1,000 ₪. סכום זה ישולם על ידי התובעים תוך 30 יום ממועד קבלת החלטה זו.

ניתנה היום, ט"ו שבט תשע"ה, 04 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.