תביעה כספית על סך 2,000,000 ₪ שהוגשה ע"י בונה הצפון חברה לקבלני בניין בעכו בע"מ (להלן: התובעת), כנגד בכר פאיק חברה לבניין בע"מ (להלן: הנתבעת).

גם הנתבעת הגישה תביעה שכנגד שבגדרה תבעה את התובעת (הנתבעת שכנגד) לתשלום סך 1,265,001 ₪.

רקע כללי

1. התובעת הינה יזמית בתחום הבניה ואילו הנתבעת מתמחה בעבודות בניה.
2. הצדדים נקשרו בהסכם פאושלי מיום 14.7.09 (להלן: ההסכם), בגדרו הנתבעת התחייבה לבנות את השלד של בניין הכולל 64 יח"ד ברח' מרק לברי 17 בשכונת רמת הדר בחיפה (להלן: הבניין), ובתמורה התובעת התחייבה לשלם לנתבעת סך של 4.3 מיליון ₪.
3. הנתבעת באמצעות עובדיה התחייבה לבנות את השלד, כאשר כפי שהוסכם התובעת היא שסיפקה את כל חומרי העבודה. לערך בתחילת 1/10 הנתבעת החלה מבצעת את הבניה, אם כי עוד מתחילת הדרך התגלעו מחלוקות בין הצדדים, או ליתר דיוק הנתבעת העלתה דרישות שאודותיהן ארחיב בהמשך הדברים.
4. בחלוף כחצי שנה, באמצע חודש 6/10, יחסי הצדדים עלו על שרטון, עבודת הנתבעת באתר הופסקה ומיד לאחר מכן הוגשו התביעות הדדיות.
5. התביעה העיקרית הוגשה ביום 11.7.10, כשלושה שבועות אחרי הפסקת ההתקשרות, ובגדרה התובעת הציגה את ששל טענותיה. בין היתר, נטען, כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם משלא התייצבה באתר ביום 17.6.10 כפי התחייבותה, שלחה באותו היום מכתב מאת ב"כ שבגדרו הודיעה אודות ביטול ההסכם ודרישותיה הכספיות. בתגובה התובעת שגרה לנתבעת מכתב ובו הודיעה כי היה והנתבעת לא תחדש את העבודות עד ליום 20.6.10 אזי התובעת תפעל להכנסת קבלן או קבלנים מחליפים.
6. עוד נטען, כי לפני נקודת השבר קדמו הפרות רבות מצידה של הנתבעת. כך למשל, הנתבעת לא עמדה בקצב העבודה המוסכם משלא סיפקה מדי יום עבודה לפחות 20 עובדים כמוסכם; הנתבעת החלה מעלה דרישות חוזרות ונשנות לתשלומים בגין תוספות עבודה בניגוד למוסכם, כן הנתבעת גילתה את דעתה אודות רצונה להפסקת ההתקשרות בהצעתה מיום 8.2.10 לביטול ההסכם, וגם בנטישה קודמת לאתר העבודה מיום 1.6.10.
7. עוד נטען בכתב התביעה, כי הפרתה של הנתבעת להסכם הביאה לביטולו ועקב כך התובעת, שהייתה שרויה באותם ימים בלחץ זמנים, נאלצה להתקשר עם קבלנים אחרים להשלמת העבודות שהנתבעת התחייבה לבצע, בסכומים העולים על המוסכם בין הצדדים להסכם.
8. התובעת בדעה, כי על הנתבעת לפצותה בגין הפרש זה, ליקויים שהתגלו בעבודתה של האחרונה והפגיעה שהנתבעת הסבה למוניטין של התובעת.
9. התביעה שכנגד הוגשה ביום 11.10.10, ובגדרה הנתבעת גוללה את העובדות שמנקודת מבטה מקימות את הסעד הכספי לו טענה. נטען, כי בהתאם ללוח הזמנים המוסכם היה על התובעת למסור לידי הנתבעת צו לתחילת העבודה במהלך חודש 10/09, דבר שנעשה באיחור של כשלושה חודשים, ביום 19.1.10. חרף זאת הנתבעת החלה בביצוע העבודה, אם כי התובעת דרשה ביצוען של עבודות חדשות החורגות מאלו המוסכמות בהסכם, כגון יציקת פקקי ביטון (רפסודות) מתחת ליסודות, הגבהת רצפת החניון והמבנה ועוד עבודות נוספות .
10. גם העבודות הנוספות בוצעו ע"י הנתבעת שהעלתה במספר הזדמנויות את דרישותיה לתשלום בגין עבודות אלו, ואף המציאה לידי התובעת ביום 7.6.10, לבקשתה של האחרונה, תחשיב ואומדן מפורטים המסתכמים בסך כחצי מיליון ₪ מעבר למחיר המוסכם, דרישה שנדחתה ע"י התובעת במכתבה מיום 13.6.10.
11. הנתבעת מודה כי ביום 17.6.10 היא שהודיעה בכתב אודות ביטול ההסכם, כל זאת על רקע הפרותיה של התובעת להסכם והתעלמותה מפניותיה החוזרות ונשנות של הנתבעת לעריכת התחשבנות לנוכח העבודות הנוספות הרבות (סע' 38 לכתב התביעה שכנגד).
12. הנתבעת מוסיפה וטוענת שעל התובעת לשלם לידיה את עלות ביצוען של העבודות הנוספות, את החשבון החלקי מס' 8 על סך 123,000 ₪ לחודש 6/10 שהתובעת ממאנת לשלם, החזר סך 50,487 ₪ בגין העיכבון המוסכם בשיעור 6% מהתשלומים ששולמו, כן הוצאות בגין ניקיון האתר לאחר עבודות החציבה, בגין ביצוע יסוד לעגורן, אובדן הרווח הנאמד בלא פחות מסך 691,000 ₪ וגם עוגמת נפש.
13. שני הצדדים הגישו חו"ד מקצועיות מטעמם. התובעת סמכה על חו"ד של המהנדס רפאל גיל (להלן: מומחה התובעת), ואילו הנתבעת על חו"ד של המהנדס עאוני זריקאת (להלן: מומחה הנתבעת). בשל המחלוקות המקצועיות שנטשו בין הצדדים, מיניתי מטעם ביהמ"ש את הנדסאי הבניין ושמאי המקרקעין מר' אורי פרץ-פרי, כמומחה מטעם ביהמ"ש (להלן: המומחה או המומחה הממונה), אשר עיין בכל המסמכים שהוגשו בפניו, ביקר במקום והגיש את חו"ד.
14. הצדדים הפנו למומחה במספר הזדמנויות שאלות הבהרה, אולם גם מתן תשובותיו של המומחה הממונה לא הביאו את הצדדים לעמק השווה. משכך, הוריתי לשניהם להגיש את תצהירי עדיהם; ואכן התובעת הגישה מטעמה שני תצהירים (מקורי ומשלים) של העד מר ירון מאיר (להלן: מאיר או עד התובעת) ששמש באותם זמנים כמנהל מטעמה, ואילו הנתבעת הגישה את תצהירו של העד מר בכר פאיק מנהל ובעל השליטה בנתבעת (להלן: פאיק או עד הנתבעת).
15. לאחר הגשת התצהירים התקיימו מספר ישיבות הוכחות שבגדרן נחקר המומחה הממונה, מומחי הצדדים וגם המצהירים מטעמם, כן ניתן צו להגשת סיכומים כתובים.

הפלוגתאות

1. בסיכומי הצדדים אותם קראתי לא אחת, הטענות נטענו בערבוביה אחת דבר שהוסיף למסך העשן האופף את המחלוקת שנטשו בין הצדדים ואשר מקורו במספר הרב של התוכניות, תשריטים, התכתבויות ועוד שלל מסמכים מגוונים ורבים שצורפו לתצהירים או הוגשו כמוצגים במהלך הדיון.
2. מכל מקום, לאחר עיון בכתבי הטענות, התצהירים ונספחיהם, ראיות הצדדים לרבות חו"ד וסיכומיהם, המחלוקות הטעונות הכרעה הינן כדלקמן:

א. תוכן ההסכם והפרתו.

ב. נזקי התובעת.

ג. התביעה שכנגד (עבודות נוספות , חשבון שלא שולם והעיכבון).

למחלוקות אלו, וכפי סדר הצגתן שלעיל אדרש להלן.

ההסכם והפרתו.

1. כדי לבחון את טענות הצדדים, שכל אחד מהם מייחס את האשם בהפסקת ההתקשרות לאחר, חובה תחילה לעמוד על הוראות ההסכם. הצגה בהירה למוסכם הינה דרושה ואף חיונית לניתוח התנהלות הצדדים וקביעת מידת אשמו או תרומתו של כל אחד מהם לביטול ההסכם.

תוכן ההסכם

1. ההסכם כאמור נחתם ביום 14.7.09 בעכו. בפתח הסכם זה הצדדים הסכימו כי העבודה כוללת:

"שלד קומפלט בפרויקט.. סה"כ 64 יח"ד במבנה אחד בן 19 קומות וקומת גג, למבנה מוצמד חניון דו קומתי כאשר הקומה התחתונה מקורה והחניון העליון פתוח ללא קירוי"

כן הוסיפו ופירטו את העבודות המוסכמות כדלקמן:

"העבודה כוללת את עבודות בניית שלד לבניין....עבודה מושלמת בכל הקשור לביצוע היסודות,. הקמת שלד מושלם מוכן לעבודות הגמר, הכולל את כל עבודות הבטון באתר, יציקת יסודות... הכל לפי תוכניות הקונסטרוקציה והאדריכלות, יציקת קירות תומכים וגדר, פיתוח, כל עבודות הבטון בפיתוח השטח כגון מדרגות בטון, רמפות בטון וכול', יציקת שתי קומות חניון: רצפת חניון תחתון מוחלקת בעזרת הליקופטר וחניון פתוח (עליון), מונח על גבי לוחד"ים כולל יציקת טופינג, כולל יציקת בטון הגנה על האיטום, בניית השלד ובניית המחיצות הפנימיות, הכל על פי תוכניות אדריכליות ופרטי ביצוע של אלי ניסן, תוכניות ופרטי קונסטרוקציה של יוסי שירן ותוכניות פיתוח של גדי שלה והכול לפי אישור המזמין. העבודה כוללת את עבודת טפסנות, ברזלנות, בנית קיר לקט ויציקת בטון כנגד אבן לקט בקיר המסמרים/קיר ציפוי.

כל העבודה הינה ע"פ התוכניות והנחיית מנהל העבודה ו/או מנהל הפרויקט בשטח האתר".

להסכם זה היו גם נספחים, כאשר בנספח הראשון הוסכם לעניין תוכניות הביצוע בזו הלשון:

"המזמין ידאג להעביר לקבלן שני סטים של תוכניות קונסטרוקציה ואדריכלות מצופים בלמינציה בשני הצדדים ושלושה סטים של תוכניות תבניות מצופה בלמינציה בשני הצדדים, בתחילת העבודה" (עמ' 4 לנספח)

ובהמשך בעמ' 5 לנספח הוסכם:

"הקבלן מאשר בזאת שכל תוכנית שתימסר לו ע"י המזמין שלאחר חתימת ההסכם הנ"ל ובמשך העבודה תיחשב כאילו נמסרה טרם חתימת החוזה ולא יהיו לו כל טענות ו/או תביעות בגין תוכניות אלו"

כך הוסכם באשר לעבודות ותוכניות הביצוע, שלגביהן אף הצהירה הנתבעת בגוף ההסכם תחת הוכרת "הצהרות והתחייבויות הקבלן":

"הקבלן מצהיר כי, בדק את התוכניות והבין אותן על בורין ויש ביכולתו לבצע את העבודות"

בגוף ההסכם גם הוסכם תחת הכותרת "לוח זמנים":

"גמר עבודות שלד קומפלט בניין, קירות תומכים/גדר/קיר ציפוי כולל שתי קומות חניון תוך ששה עשר חודשים מיום קבלת צו תחילת העבודה, אשר ימסר במהלך 10/09 לאחר השלמת עבודות החציבה לבניין..."

ותחת הכותרת "התמורה והתשלום", צויין בהסכם בזו הלשון:

"ההסכם הינו פאושלי והתמורה לביצוע כל העבודה כפי שמצוינת במפרט ובתוכניות כולל סטיה בכמויות עד 10% תהיה 4,300,000 ₪, לבניין ולחניון, ולקירות הפיתוח קומפלט המחיר הינו סופי ולא ישתנה מכל סיבה.."

1. הצדדים , כאמור, הגדירו בהסכם את חלקה של הנתבעת שמחובתה לבצע את העבודה של הבניה באמצעות עובדיה: " לפחות 20 עובדים כל יום" (בהצהרת והתחייבות הקבלן בהסכם), ואילו מחובת התובעת לספק את כל הכלים וחומרי העבודה למעט מגדלי אקרו (המיועדים לתמיכת תקרה לאחר היציקה) שעל הנתבעת להביא.

העיכוב בתחילת העבודה

1. אחת המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים סבה סביב מועד תחילת העבודה; כאשר מחד התובעת טוענת כי העבודה החלה בפועל בחודש 10/09, ואילו מנגד הנתבעת בגישה כי צו תחילת העבודה ניתן אך 3 חודשים לאחר מכן, ביום 19.1.10.
2. בעניין זה העד מאיר, שכאמור תצהיריו הוגשו מטעם התובעת, הדגיש בסע' 39 לשני התצהירים כי בפועל העבודה החלה אחרי מתן הצו הראשון בחודש 10/09; אלא שבעדותו הוצג בפניו צו תחילת עבודה נוסף מיום 19.1.10 (נספח 2 לתצהירו של העד פאיק) או אז הסביר :"בשניהם אני אומר אמת. שניהם ניתנו לחברת בכר פאיק, צו התחלת העבודה הראשון הוא סרב לקבלו ללא שום סיבה, הוא נשלח אליו כמו שצריך. כדי לא להתחיל ריבים מהתחלה, הוא ביקש שנוציא לו עוד צו וב 10.1 הוצאנו לו " (עמ' 75, ש' 1-3).

העד ממשיך ומסביר בעדותו בפניי, כי הבקשה מצד הנתבעת למתן צו חדש באה בעקבות העובדה שהאחרונה לא התארגנה מבחינת מספר העובדים והתמהמה בביצוע העבודה (עמ' 75, ש' 8-9), אלא שהסבר זה אינו מקובל עלי כלל ועיקר.

ראשית, בצו השני החתום ע"י העד מאיר עצמו, התובעת כתבה בזו הלשון:" אתם מתבקשים להחל עבודתכם מיידית. לוח הזמנים לפרויקט יחושב מהיום". הנוסח ברור והימנו ניתן להסיק כי עד כה העבודה לא החלה וכי קיימת הסכמה למניין הימים החל ממתן צו תחילת העבודה השני, ולא הראשון.

שנית, העד מאיר משעומת עם פניותיה של הנתבעת בכתב אודות העיכוב שחל בתחילת העבודה הסביר :" מכתב זה אינו נכון, הוא עבד באתר, לא היה מסוגל לספק הפועלים, עבד באתר מאוקטובר 2009, יצק קירות תומכים". זו הגרסה בה אחז העד שבגדרה חזר והסביר כי העבודה החלה עם מתן הצו הראשון. באם הדבר נכון מה היה הטעם בהוצאת צו חדש ?, הרי כגישת העד מאיר הצו הראשון ניתן מקודם ובעקבותיה הנתבעת החלה מבצעת את העבודה; עובדות אלו להן טען העד מאיר לא מתיישבת עם הוצאת הצו המאוחר, גם לא עם הכתוב בצו עצמו.

שלישית, באם אכן העבודה החלה עם מתן הצו הראשון, סביר להניח שבפרק הזמן שחלף עד למועד בו הוצא הצו השני (שלושה חודשים) שולמו כספים כלשהם לנתבעת או למצער הוגשו חשבונות מאת האחרונה , הרי הוסכם בפרק התמורה והתשלום שבהסכם :" תנאי התשלום שוטף + 15 יום מגמר חודש ביצוע העבודה". התובעת על אף שליטתה במסמכים אלה לא הגישה ולו בדל ראיה התומכת בטענתה.

רביעת, הסתבר כי התובעת ניהלה יומן מתחילת העבודה. ביומן זה תועדו ונרשמו כל העבודות שנעשו בשטח; זו הראיה הטובה ביותר לכך שהנתבעת החלה את עבודתה בעקבות הצו הראשון, אלא שיומן זה לא הוצג לעיני המומחה הממונה וגם לא הוגש כראיה מטעם התובעת (עדות של העד מאיר 79, ש' 15-29).

חמישית, הנתבעת הגישה את נ/6 שהינה פנייתה בכתב לתובעת מיום 29.12.09, ששוגרה באמצעות הפקס והתקבלה (עמ' 76, ש'13), ובה הנתבעת קובלת על כך שעד כה לא ניתן להתחיל בביצוע העבודה כן נכתב :" אנחנו מחכים בחיבוק ידיים". אלא שמכתב זה ואחרים (למשל מכתבה הנוסף של הנתבעת מיום 29.12.09 (נ/7) שנשלח באמצעות הפקס למשרדי התובעת) ובהם הנתבעת העלתה שוב ושוב את דרישתה לפיצוי בגין העיכוב בתחילת העבודה ובטלת עובדיה, לא זכו ולו למענה או התייחסות כלשהיא, דבר המחזק את גישת הנתבעת כי דווקא מקור העיכוב בתובעת.

שישית, הוכח בפניי, ובעניין זה ארחיב בהמשך הדברים, כי עם מתן הצו הראשון נבצר מהנתבעת להתחיל בעבודה משום העיכוב והטעות שארעה בעבודות החציבה והכנת האתר ליציקת היסודות. הדבר למשל קיבל ביטוי בישיבה שהתקיימה בין נציגי הצדדים ביום 4.1.10 ובה צויין מפורשות, כי צריך להאיץ את עבודת החציבה, כן יעשה עדכון ללוח הזמנים (נ/8). אמנם סיכום זה נערך ע"י הנתבעת, אך גם הוא שוגר למשרדי התובעת באמצעות הפקס, כאשר האחרונה לא ראתה להגיב וממילא גם לא לשלול או לתקן את הכתוב.

למחרת ישיבה זו הנתבעת גם דאגה לשלוח פקס נוסף לתובעת שבגדרו חזרה ודרשה את ביטול הצו הקודם והנפקת חדש לכשתתאפשר תחילת העבודה (נ/9).

1. מכל האמור דעתי היא, כי מקור העיכוב בתובעת. הנתבעת התחילה את עבודתה רק לאחר הוצאת צו העבודה השני. יחד עם זאת, עיכוב זה לא יכול לעמוד ביסוד ביטול החוזה המאוחר, חצי שנה לאחר מכן. הנתבעת בכל פניותיה גילתה את דעתה מפורשות שהיא עומדת על ביצוע החוזה והסתפקה בדרישתה לפיצוי בגין הוצאותיה והשכר שכנטען שילמה לעובדיה בתקופת העיכוב.

הנתבעת בזמן אמת, במסגרת הזמן שחלף ממתן הצו הראשון ועד השני, לא הזכירה ולו ברמז כי פניה לביטול ההסכם; אין היא רשאית להסתמך על עיכוב זה להצדקת הודעת הביטול מיום 17.6.10 זאת גם אם נראה בעיכוב זה כהפרה יסודית, משום שהפרה זו הינה נחלת העבר ואחריה הצדדים החלו בקיום ההסכם.

1. הנתבעת בתביעה שכנגד ובסיכומיה טוענת לחילופין לפיצוי מאת התובעת בגין הפסדיה, אלא שתרופה זו טעונה הוכחה והנחת ראיות שתאפשר שומתה. בסיכומיה הנתבעת דרשה פיצוי בסך של 75,000 ₪ והמע"מ, סכום שנותר לוטה בערפל ולא התבהר כלל ועיקר. גם מעיון בתצהירו של העד פאיק (סע' 46) לבד מדרישה כללית באותו הסכום בגין :"בטלה כפויה של 15 פועלים שמעסיקה החברה למשך 3.5 חודשים", לא הוסבר מקור החישוב, גם לא הוצגו ראיות כלשהן המוכיחות ביצועו של תשלום; והעיקר הוא שלא הובא אף אחד מעובדיה (שכטענתה הינם 15 במספר) כדי שיתמוך בטענתה של הנתבעת כי זכה לקבל שכר על אף שלא הועסק בתקופה זו.
2. מכל האמור, דרישתה של הנתבעת לפיצוי בגין העיכוב שחל בתחילת העבודה נדחית בזאת.

הפרת ההסכם

1. גם בעניין זה שני הצדדים אוחזים בעמדות קוטביות. התובעת הדגישה בפניי רבות, כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם שעה שהחליטה לנטוש את האתר, כאשר לאקט זה אף קדם קצב עבודה שאינו משביע רצון והפרות רבות להתחייבויותיה; ואילו מנגד הנתבעת טוענת כי נאלצה להודיע על ביטול ההסכם משום התעלמותה ואף דחייתה של התובעת לדרישותיה החוזרות ונשנות לתשלום בגין עבודות חדשות ונוספות בהיקפים גדולים.
2. אזכיר תחילה עובדות רקע שהינן מוסכמות או כאלו העולות מראיות אותנטיות שהוגשו ע"י שני הצדדים במהלכו של הדיון. הצגת הרקע וההשתלשלות שקדמה לביטול ההסכם עשויה בהחלט לזרות אור רב על התנהלות הצדדים, כוונותיהם ולבסוף באשר למידת האשם והאחריות לביטול ההסכם שדבקו במי מהם או בשניהם.
3. מקודם הזכרתי, כי לקראת תחילת העבודה התקיימה ישיבה בין נציגי הצדדים ביום 4.1.10, ועמדתי על פניותיה בכתב של הנתבעת מיום 4 ו-5.1.10. מסתבר שהנתבעת שלחה פקס נוסף לתובעת ביום 6.1.10 (נ/10) שבו גם העלתה את דרישתה לתיקון החציבה, כן הדגישה כי העמקת החפירה שנעשתה בפועל באתר, כרוכה בהגבהת היסודות והמסדים שמעליהם דבר המחייב תמחור חדש.

התובעת היא שהגישה את ת/6, שהינה הודעת פקס מיום 8.2.10 מאת הנתבעת שבגדרה האחרונה מציינת בזו הלשון:

" פונה לכבודכם לבדוק לנו אם יש אפשרות לשחרר אותנו מלהמשיך בפרויקט כי אנו לא מרוצים כי אנו לא מתאזנים כי אין אוזן כשבת [כך במקור, א.ב] לדרישות ובקשות שלנו.

כי אנו כל יום נוסף הולכים ושוקעים יותר.

לא כל החתונות מוצלחות ולפעמים מגיעים לגירושים בהסכמה ונשארים חברים"

בהקשר זה חשוב להדגיש, כי אמנם לא קיימת הודאה מצד התובעת באשר לקבלת הפקסים ששגרה הנתבעת עליהם עמדתי מקודם ואלה שאסקור להלן; יחד עם זאת, התובעת לא הכחישה מפורשות את קבלתם, הגם שבצמוד לכל פקס הוגש אישור משלוח. אף יתרה מכך, קבלתו של פקס זה ע"י התובעת ששוגר לאותו המספר, היא הנותנת ומוכיחה ברמה הדרושה כי גם הפקסים הקודמים הגיעו ליעדם, משרדי התובעת, והתקבלו ע"י מי מנציגיה.

למרות תוכנו של הפקס שלעיל והעובדה שהנתבעת הביעה רצון להפסיק את ההתקשרות היא המשיכה בביצוע העבודה. ביום 3.5.10 נערכה בין נציגי הצדדים ישיבה שבועית נוספת שהפעם סוכמה ע"י העד מאיר עצמו (נספח 5 לתצהירו של העד פאיק). בפתח סיכום זה שנעשה כאמור ע"י העד מאיר עצמו, הוא דאג תחילה להביא את תמציתה של הישיבה השבועית הקודמת בהאי לישנא:

" ירון [העד מאיר, א.ב]- בגלל עיקוב [כך במקור, א.ב] בביצוע עקב טעות ביצוע של קבלן עבודות העפר באתר, חברת בונה הצפון מאשרת בזאת להוסיף 21 יום כפיצוי מוסכם לזמן הביצוע שהוסכם בין חברת בכר פאיק בע"מ לחברת בונה הצפון"

ביום 1.6.10 נשלחו ע"י הצדדים פקסים הדדיים. הנתבעת (נ/19) התריעה כי קבלן החפירות חדש את עבודתו באתר דבר שמשבש את יכולתה לתפקד כראוי; ואילו מכתבה של התובעת החתום ע"י העד מאיר, היא מתרה בנתבעת לנוכח נטישתה לאתר העבודה באותו היום בשעה 12:00, דבר, כגישתו של עורך המכתב העד מאיר, הינו מנוגד להסכם (נספח 3 לתצהיר העד מאיר). יצויין, כי נטישת העבודה שנויה במחלוקת בין הצדדים, אם כי בהקשר זה אני מאמין לעד מאיר כי כך אכן היו הדברים, דבר שמתחזק בהתנהלותה המאוחרת של הנתבעת אותה אסקור להלן.

למחרת נערך סיור בו השתתפו העד פאיק, מאיר וגם מהנדס התובעת ושמו צחי דובקס. בתום הסיור המהנדס העלה על הכתב את תוכן סיור זה ועיקרו הוא שבמסגרת הסיור הוסבר לעד פאיק כי קבלן העפר אמור לפנות את האתר בצהרי יום 2.6.10. כן עולה ממכתב זה, כי התנהלה שיחה בין המשתתפים שבגדרה העד פאיק שטח באוזניהם את דרישותיה הכספיות של הנתבעת בגין ביצוען של עבודות נוספות. בסוף המכתב הנתבעת נדרשה לחדש את העבודה (נספח 3 לתצהירו של העד מאיר).

אף שהעבודות חודשו, עדיין מהנדס התובעת שיגר לנתבעת מכתב נוסף מיום 4.6.10 (נספח 4 לתצהיר העד מאיר) בו הזכיר כי הנתבעת חזרה לאתר ביום 3.6.10, אם כי הלין על קצב העבודה וביחוד על העובדה שהנתבעת מעסיקה רק 12 עובדים בניגוד למוסכם. בסוף המכתב הנתבעת נדרשה לחזור לתפקוד מלא וכן נכתב:" במידה וקיימת מחלוקת אמיתית, הינכם מוזמנים לתאם פגישה עם מנכ"ל החברה, על מנת ללבן כל סוגיה הנוגעת למימושו של ההסכם בינינו וקידום הפרויקט"

אני ער לעובדה כי המהנדס עורך המסמכים לא התייצב ולא העיד, דבר שהינו דרוש לקבלת תוכנם של המכתבים. עם זאת, בפועל מכתבים אלה לא הוכחשו ע"י הנתבעת, מה גם, וזה העיקר, תוכנם לעניין דרישת הנתבעת לתשלום בגין ביצוען של עבודות נוספות תואם ומתיישב עם גישתה של האחרונה וגם עם השתלשלות הדברים אותם אביא להלן.

התובעת גם שלחה לנתבעת מכתב נוסף מיום 6.6.10 החתום ע"י המנכ"ל ושמו פנחס אולשיביצקי (נספח 6 לתצהיר העד מאיר). במכתב זה הנתבעת התבקשה לפרט את דרישתה לתשלום נוסף בסך 450,000 ₪, כדי שתבוא התייחסות עניינית מצד התובעת. בתגובה למכתב זה הנתבעת שלחה פקס מאותו היום (נ/18) במסגרתו ביקשה פגישה כדי לדון בדרישותיה לתשלום, ולמחרת גם שגרה את התחשיב העומד ביסוד דרישה זו. בתחשיב זה הנתבעת הסבירה כי היא זכאית לתשלום מעבר למוסכם בהסכם בסך 464,350 ₪; זאת בגין, בין היתר, העבודות שנוצרו בשל העמקת החפירה, כגון יציקת רפסודה, יציקת מסדים, הגבהת החניון ועוד עבודות נוספות.

ימים לאחר מכן, ליתר דיוק ביום 13.6.10, מנכ"ל התובעת שלח לנתבעת מכתבו שבגדרו הוא בחן את דרישותיה. במכתב זה צוין, כי גם אם הדרישה לעבודות נוספות תתקבל הרי ההערכה צריכה להיעשות בהתאם לשעות העבודה שהושקעו זאת בהתאם למוסכם, כן העריך את הפיצוי בסכום הרחוק עד מאוד מדרישת הנתבעת. בסוף המכתב הדרישה נדחתה, ועם זאת מנכ"ל התובעת הוסיף כי בסוף ביצוע העבודה התובעת תשקול הוספת תשלום כפי חישוביה במכתבה זה, היינו בהתאם לשעות העבודה שהושקעו בפועל בעבודות הנטענות (נספח 4 לתצהירו של העד פאיק).

עם קבלת המכתב האחרון גמלה בליבה של הנתבעת ההחלטה לביטול ההסכם. היא ניגשה לב"כ ששלח מכתב ביום 17.6.10, בגדרו מנה את העבודות הנוספות הנטענות ודרישתה הכספית של התובעת. עוד הודגש, כי הנתבעת גילתה אורך רוח אולם משהתובעת סירבה לפצות את הנתבעת, אזי האחרונה הודיעה במכתב אודות ביטולו של ההסכם (נספח 7 לתצהיר העד מאיר).

1. לעיל סקרתי את ההשתלשלות העובדתית עד אשר נוצר הנתק בין הצדדים. כזכור טענתה העיקרית של הנתבעת הינה ביצוען של עבודות נוספות בהיקפים גדולים. הנתבעת סבורה, כי התעלמותה או סירובה של התובעת לתשלום דרישתה או להציע סכום שבעיניה הינו ראוי ותואם להיקף העבודות, מהווה בפועל הפרה יסודית להסכם והוא העומד ביסוד הודעת הביטול. כאשר מנגד הנתבעת בגישה, כי כל העבודות עליהן הצביעה הנתבעת הינן חלק בלתי נפרד מההסכם או מהסטיה המוסכמת בשיעור 10% מהעבודות; ולחילופי חילופין, היא טוענת שגם אם עסקינן בעבודות נוספות החורגות מהמסגרת שהותוותה בהסכם, הרי התמחור חייב להיעשות כפי הנוסחה המוסכמת בין הצדדים ואשר קיבלה ביטוי בסוף הנספח בזו הלשון:

"הקבלן יספק עובדים ביומית לעבודות נוספות ברג'י לפי בקשת המזמין לפי תעריף של 40 ₪ לשעת עבודה לפועל.

התשלום יבוצע רק מול כרטיסי עבודה חתומים ע"י מנהל העבודה ותאור העבודה שבוצעה"

1. אכן ההסכם הינו פאושלי וכנהוג הסכמים כאלה נעשים ללא מדידות מדויקות (המומחה בעמ' 30, ש' 25); אולם גם הסכם כזה ביסודו עבודות מוגדרות ומתוחמות ואין הוא, כלשון המומחה הממונה, מתקיים בחלל ריק (עמ' 31, ש' 17). המומחה הסביר כי בד"כ ההסכם מבוסס על :"תוכניות, מפרטים ובחלק מהמקרים יש גם כתב כמויות, שהמסגרת היא כתב הכמויות" (עמ' 31, ש' 17-18). בפועל אין מחלוקת בין הצדדים כי בזמן חתימת ההסכם אשר גובש היה רק תוכניות גולמיות (הגרמושקה), דבר שמומחה הנתבעת אשר במסגרת עדותו בפניי (עמ' 59, ש' 17-19), לא היו מפרטים , תוכניות מקיפות ומפורטות וגם לא כתבי כמויות מדויקים, אלא רק תוכנית כללית שתיארה את הבניין על חלקיו השונים, החל מהחניון ועד לקומה העליונה.
2. כך היו פני הדברים בזמן חתימת ההסכם, אולם הדבר היה ידוע לנתבעת שהינה קבלנית מנוסה וחתמה על חוזי עבודה וגם בנתה עד לאותו שלב בניינם רבים. הדבר היה ידוע לה והיא מתוך בחירה, על סמך ניסיונה, הנתונים והתוכניות שהיו מגובשים באותו שלב, החליטה לקחת על עצמה את ביצוע העבודה ובתמורה לה הביעה את הסכמתה המלאה.

מומחה הנתבעת טען בפניי :"..גרמושקה, זו היתה טעות נחתם חוזה על סמך גרמושקה.." (עמ' 62, ש' 26), גם אם הייתה טעות ועדיף היה לחתום על יסוד מפרטים וכתבי כמויות סופיים, עדיין עסקינן בטעות משותפת או ליתר דיוק בקניית סיכון מחושבת והדדית של שני הצדדים. באותו השלב לא ניתן היה לחזות ובוודאי שלא לדעת הכיצד תתפתח העבודה שמטבעה הינה דינמית ולעיתים כפופה לאילוצים ואף שינויים דבר שהינו צפוי בעיניו של כל קבלן סביר, לא כל שכן המנוסה דוגמת הנתבעת, והראיה לכך ההסכמה לפיה המחיר גם כולל סטייה של עד 10% בכמויות.

1. לא זו אף זו, בגוף ההסכם צוין מפורשות כי העבודה תבוצע בהתאם לתוכניות מפורטות שימסרו לקבלן בהמשך הדרך. הדבר מוסכם וידוע היטב לנתבעת המנוסה, כך שלא ניתן בדיעבד להתלות בטענה לקיומה של טעות בחתימה כדי להצדיק את ביטולו המאוחר של ההסכם.

גם אם נלך כברת דרך ארוכה לקראת הנתבעת ונניח כי טעתה בחתימתה , טעות זו לא יכולה להצדיק התנערותה מההסכם. טעותה של הנתבעת, באם קיימת כזו, הינה טעות בהערכה הנופלת בגדרי הסיכון שהיא נטלה על עצמה כצד לחוזה ( דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים, כרך ב' עמ' 735). הטעות, ושוב בהנחה שקיימת כזו, הינה בכדאיות העסקה, ותו לאו. הדבר נכון ביתר שאת, גם אם בהערכתה הנתבעת התרשלה ולא נהגה בזהירות ראויה שעה שלא עמדה על חתימה רק לאחר עיון בכל התוכניות וכתבי הכמויות הסופיים (פרידמן, כהן עמ' 718).

1. עצם העובדה שלא היו תוכניות וכתבי כמויות מגובשים בזמן חתימת ההסכם לא מצדיקה את ביטול הנתבעת להסכם. אולם הנתבעת מוסיפה ומעלה טענה נוספת, לפיה הביטול גם מבוסס על העובדה שהקבלן שהיה אמון על ביצועה של החציבה וההכנה לקראת העבודה טעה בחפירת יתר, דבר שגרם לביצוען של העבודות הנוספות להן טוענת הנתבעת, ואשר לא היו מתוכננות מראש.

בהקשר זה חשוב לחדד שגם תוכניות החפירה והיסודות נעשו לאחר חתימת ההסכם דבר שהמומחה אשר במסגרת עדותו בפניי (עמ' 17, ש' 22), אף הוסיף, כי אחרי החתימה היו גרסאות רבות של תוכניות אלו (11 במספר) כאשר האחרונה היתה מיום 24.12.09 (עמ' 19, ש' 20). ככל הנראה השינויים הרבים שחלו בתוכניות אלו מקורם בטעותו של קבלן החפירה, בה הודה כזכור העד מאיר כעולה מסיכום ישיבת הצדדים מיום 3.5.10 שלעיל.

גם המומחה העיד בפניי :" מה שראיתי בשטח ומהתוכניות והמסמכים שהומצאו לידי הוא כי בסופו של יום היתה חפירה עמוקה יותר מהמתוכנן.." (עמ' 18, ש' 10-11), כן הוסיף:" אסביר את ההבדל, ברגע שיש קרקע וחופרים יסודות ויוצקים יוצקים עמוד , זו רצפה תלויה או שיוצקים עד לגובה תחתית הרצפה, ממלאים ומיישרים על ידי מילוי לעשות הפרדה, קושרים ברזל ויוצקים רצפה. זה לעניות דעתי מה שתוכנן מלכתחילה. אבל בפועל נוצקה רפסודה, עמודים ומסדים ורצפה תלויה שכוללת קורות וחיזוקים מעל שטח הרפסודה."(עמ' 25, ש' 5-7).

יוצא, כפי שהעיד המומחה מסתבר שעבודות אלו שהינן תוצאה של העמקתה של החפירה ולא הופיעו בתוכנית שהייתה לנגד עיני הצדדים בזמן חתימתו של ההסכם:" הרפסודה לא מופיעה. ברגע שעודף החפירה והרפסודה וכל מה שמעליה עד לקומה הראשונה המדוברת כל האגף הזה לא מופיע בתוכנית של הבקשה."(עמ' 29, ש' 25-26), דבר שהינו אף הגיוני מהטעם שהחפירה נעשתה או הושלמה לאחר חתימת ההסכם.

1. בפועל המחלוקת ממוקדת בטענתה של הנתבעת; הרי אין חולק בין הצדדים כי ביטול ההסכם היה ביוזמתה. ככל שיסתבר כי הביטול אינו מוצדק בנסיבות למרות העבודות הנוספות, אזי המסקנה המתחייבת היא שהנתבעת היא זו שהפרה את ההסכם; אולם באם התוצאה היא שהנתבעת פעלה כדין שעה שביטלה את ההסכם, אזי המסקנה תהיה הפוכה , הכל כמובן בכפיפות לבחינת שאלת האשם התורם.
2. בעקבות חציבת יתר שלא הייתה מתוכננת בזמן ההסכם הנתבעת נאלצה לבצע עבודות נוספות, כגון יציקת רפסודות, מסדים ותקרות תלויות שלא היו מתוכננים מלכתחילה. בגין עבודות אלו ואחרות שהינן זניחות יחסית, הנתבעת דרשה במספר הזדמנויות פיצוי ואף הציגה דרישתה המפורטת משום שהינן, כפי גישתה, חורגות מההסכם. מנגד התובעת סבורה כי עבודות אלו כן בהתאם לתוכניות שנערכו כמוסכם לאחר החתימה והכלולות בגדרי ההסכם, או נופלות במסגרת הסטיה המוסכמת מהכמויות; ובאם לא, החישוב חייב להיעשות ברג'י (שעות עבודה) כפי שקבוע בנספח להסכם, ולא כעבודה קבלנית. המחלוקת בין הצדדים באותו שלב הייתה בהחלט לגיטימית והיא סבה סביב פרשנותו וישומו של הסכם ההתקשרות ביניהם.
3. יחד עם זאת, לא אחת מתגלעים חילוקי דעות בין הצדדים להתקשרות אך לא כל מחלוקת צריכה להוביל לביטולו של ההסכם. אני סבור כי בענייננו הנתבעת נהגה בפזיזות זאת על אף שהיא סומכת על טענות לעבודות נוספות הראויות לבחינה ולבירור. כפי שהנתבעת הציגה את משנתה וחישוביה כך גם נהגה התובעת שהסבירה את עמדתה ופרשנותה להסכם. עמידה על טענה לזכות או פרשנות אפשרית להסכם מצד התובעת, לא מקנה ולא יכולה להקים במקרה זה את היסוד הדרוש לביטולו של ההסכם כפי שנעשה ע"י הנתבעת.
4. גם טענתה של הנתבעת כי התובעת קיימה את ההסכם בחוסר תום לב אף היא אינה נכונה. הלכה היא:

" אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום לב, יהיה זה על ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה...הדרישה לקיום התחייבות מפורשת, עליה הסכימו הצדדים...אינה יכולה להיחשב כשלעצמה להיעדר תום לב רק בשל שהדרישה.. גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע" (ע"א 158/70 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4) 793, עמ' 811-812, ראו גם פסיקה מאוחרת ע"א 1368/02 צמנטכל נ' מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(1) 516, 522-528).

הדבר הינו נכון גם שעה שקיימת מחלוקת לעניין הפרשנות בה אוחזת התובעת. האחרונה סברה כי העבודות מושא המחלוקת כלולות בהסכם או לחילופין דרך חישוב התשלום בגינן צריך להיעשות על בסיס שעות העבודה, ולעמדה זו אכן קיים עוגן בהסכם (בהקשר זה גם ארחיב בהמשך הדברים במסגרת הדיון בתביעה שכנגד). עמדה זו אינה תלושה ממערכת ההסכמות ואין היא פרי דמיונה של התובעת וכזו שנוצרה כדי להכשיל או להתחמק מהתחייבות מפורשת.

ועוד, חובת תום הלב מטילה על התובעת החובה להתחשב באינטרסי הזולת אך אין לסבור שחובה זו מחייבת זניחת אינטרסיה שלה (ד"נ 22/82 בית יוליס נ' רביב, פ"ד מג (1) 484). חובת תום הלב אין משמעה שעל כל צד למו"מ ולאחר מכן לחוזה, לצאת מגדרו כדי לקדם את עמדת הצד השני:

" בקביעה של רמת ההתנהגות הראויה, אין לשכוח, כי עניין לנו בהגינות בין "יריבים" ולא בהגינות בין "אוהבים"...ביסוד חובת תום הלב עומדת ההנחה, כי צד למשא ומתן מבקש להיכנס למערך חוזי מתוך רצון להגשים את האינטרס של עצמו ולא את האינטרס של הצד השני. חובת תום לב באה להבטיח, כי הגשמה עצמית זו תיעשה בצורה הוגנת, כיאה לחברה תרבותית" (עניין "בית יוליס" הנ"ל, עמ'441)

ועוד נקבע:

" רמת הגינות מינמלית, המבוססת על יריבות חוזית, כל אחד מבעלי החוזה מבקש להגשים את האינטרס העצמי שלו, ודיני תום הלב באים להבטיח משחק הוגן.." ( בג"צ 164/97 קונטרום בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נ"ב(1) 289, עמ' 317-318).

סברתה של הנתבעת כי היה על התובעת לפעול לכיסוי דרישתה, ומשלא עשתה כן הרי בפועל היא שהפרה את ההסכם, הינה מופרכת, חסרת הגיון ומנוגדת לדין.

1. יתרה מכך, בעצם משתמע מטיעוניה של הנתבעת לקיומו של הסכם בע"פ המקביל להסכם שבכתב בו עסקינן. היא הטוענת, כי העבודות הנוספות הינן מחוץ למתווה המוסכם, ואם כך פני הדברים הרי ביסודן חייב להיות הסכם אחר לביצוע עבודות נוספות שבמקרה זה לא הועלה על הכתב. הווה אומר, גם מנקודת מבטה של הנתבעת ביטול ההסכם בו עסקינן לא מתיישב עם טענותיה להפרה מצד התובעת , שעה שההפרה הנטענת חולשת ומתייחסת להסכם אחר בע"פ שהתגבש בין הצדדים.
2. הרושם המתקבל הוא שהנתבעת המתינה להזדמנות כדי לנסות ולחמוק מהמשך ביצועו של ההסכם, את רצונה להפסיק את ההתקשרות היא גילתה מוקדם יותר עוד ביום 8.2.10, או לחילופין נטישתה לאתר היתה בבחינת ניסיון שאינו הוגן להפעלת לחץ על התובעת השרויה בלחץ זמנים והתחייבויות כלפי הרוכשים הרבים. כך או כך, המפר ומי שנהג בחוסר תום לב זה היה הנתבעת עצמה.
3. היה נכון וראוי, כי הנתבעת תשלים את העבודה בהתאם להסכם, וככל ודרישותיה לא יבואו על סיפוקן לפנות לערכאות בתביעה לפיצוי בגין ביצוען של עבודות נוספות ולהותיר את המחלוקת להכרעתו של ביהמ"ש, אך בהחלט לא להפסיק את העבודה ובכך לגרום לנזקי התובעת.
4. אני ער להלכה לפיה על האוחז בטענה לאשם תורם להציג טענה זו בכתב טענותיו דבר שלא נעשה וגם לא נטען מפורשות מפי הנתבעת בסיכומיה,(ע"א 838/86, מוחמד סאלח מחמוד נ' גמילה אבו זייד ואח', פ"ד מ"ג (1) 374; ע"א 605/88, תבורי בית חרושת למשקאות בע"מ נ' הגליל המערבי סוכניות בע"מ (1979), פ"ד מ"ה (2) 16). עם זאת, לעיתים "השלם כולל את החלק", היינו משהעלתה הנתבעת את הטענה כי אינה חייבת מאומה לתובעת וכי האחרונה היא שהפרה את ההסכם, הרי בטענה זו חבוי, מניה וביה, יחוס אשם תורם לתובעת (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (1) 802, 821).
5. כידוע, חלוקת האשמה אפשרית גם ביחסים החוזיים משום שהיא מביאה :" לתוצאה צודקת ומוסרית יותר מהכרעה המטילה את מלוא האחריות על צד אחד ופוטרת את הצד השני מכל וכל"( רע"א 9488/02 חן נ' עטיה {פורסם במאגרים}).עקרון זה ישים גם בחוזה קבלנות כגון המקרה בו עסקינן:" מתוך הנחה, כמובן, ששיתוף הפעולה יועיל לכל אחד מהם ולשניהם במשולב.. שיתוף פעולה במקרה כזה יתבטא בחלוקת האחריות לנזק בין השניים-חלוקה בדיעבד שיהיה בה למעשה לעודד שיתוף פעולה מבראשית"( ע"א 3912/90 EXIMIN נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל, פ"ד מז (4) 64,). כפי שנקבע בפסיקה, שלוש דרכים אפשריות לחלוקת האחריות. הראשונה, הינה בהתאם למידת חוסר תום הלב שדבק בצדדים. השנייה, בהתבסס על התרומה הסיבתית של כל צד להתרחשות הנזק; והשלישית, שהינה שילוב של חוסר תום הלב והתרומה לנזק, (ע"א 2688/95 יצחק פנחס נ' כרם מהנדסים בע"מ{פורסם במאגרים}).
6. מדבריי שלעיל ברור וחד הוא שעיקר האשמה רובץ לפתחה של הנתבעת, יחד עם זאת במקרה זה התובעת גילתה התעלמות ואף במידה מסוימת אטימות לנוכח דרישותיה החוזרות ונשנות של הנתבעת לתשלום בגין העבודות הנוספות הנטענות. הנתבעת החלה מעלה דרישה לתשלום זמן קצר אחרי תחילת העבודה , כאשר תחילה פניותיה נפלו על אוזניים ערלות ורק עם הפסקת העבודה ביום 1.6.10 התובעת ראתה להתייחס עניינית לדרישה זו. גם בתגובתה מיום 13.6.10, אף שהתובעת הציגה עמדה לגיטימית לעניין פרשנות וישום ההסכם, אולם עדיין היה מצופה ממנה, ככל מזמינת עבודה סבירה והוגנת, להציע מסלול לבירורן של מחלוקות אלו למשל באמצעות פניה לבורר או לכל גורם מקצועי . לו כך נעשה, הדבר אף היה שומט את הקרקע תחת התירוץ בו נתלתה הנתבעת לביטול ההסכם ואף בהסתברות גבוהה להמשכה של ההתקשרות.

מכל האמור, חלקה ותרומתה של התובעת להפסקת ההתקשרות בין הצדדים הינם זניחים ביחס לזה של הנתבעת, ואותם אני מעריך ב- 10%.

נזקי התובעת

1. לפני בחינת הנזקים להם טענה התובעת, תחילה נכון להדרש לטענתה של הנתבעת לשינוי חזית. הנתבעת לא אחת טענה, כי משום שהנזקים הנטענים התגבשו לאחר הגשת התובענה, שכזכור הוגשה ביום 12.7.10, הרי עסקינן בשינוי חזית. בטענתה זו הנתבעת נקלעה לטעות.

עקרונית התובעת כבולה למחלוקות ולטענות אותן שטחה בכתב התביעה, וכל עוד כתב התביעה לא תוקן ביוזמת התובעת ובאישור ביהמ"ש או באמצעות שתיקתה של הנתבעת שנהוג לפרשה כהסכמה מכללא להרחבת ושינוי החזית (ע"א 6719/02 יולזרי נ. בנק המזרחי פ"ד נח (5) 145, ע"א 311/83 פנקלשטיין נ. פלבסקי, פ"ד לט (1) 496, 503), אין התובעת רשאית לחרוג מכתב תביעתה. ברם, במקרה זה התובעת כן הציגה ופרטה בתביעתה את הנזקים להם היא טוענת, הן באשר לליקויים הנטענים בעבודת הנתבעת, להפרש בשל התקשרותה עם קבלנים אחרים, הפיגור בלוח הזמנים וגם הפגיעה הנטענת במוניטין. עצם העובדה שהנזקים או חלקם היו צפויים באותו שלב או לא התגבשו עד למועד הגשת התביעה, הדבר לא חוסם את דרכה של התובעת להוכחת נזקים אלה.

1. כזכור כפי ההסכם בין הצדדים התובעת התחייב לשלם לנתבעת בגין השלמת בניית השלד סך של 4.3 מיליון ₪ והמע"מ.

עד לביטול החוזה שולם לנתבעת סך של 841,450 ₪ והמע"מ (בניכוי עיכבון מוסכם בשיעור 6%).

עוד אין חולק בין הצדדים, כי התובעת התחייבה ושלמה לקבלן העיקרי ושמו בשיר (להלן: הקבלן בשיר) שנכנס בנעלי הנתבעת סך 3.45 מיליון ₪, והמע"מ.

1. התובעת בסיכומיה וגם בתצהירי העד מאיר טענה, כי נוסף לאמור היא שלמה סכומים נוספים בגין ביצוע עבודות הטופינג, ההחלקה של רצפות הביטון ובגין יציקת שכבת ביטון הגנה מעל האיטום (סע' 38.2 ו- 38.4 לתצהיר העד מאיר) עבודות שהיה מחובת הנתבעת לבצע; אלא שבמסגרת עדותו , העד מאיר, הודה ואשר כי עבודות אלו כלולות בהסכם ובמחיר ששולם לקבלן בשיר (עמ' 83 ,ש' 15-26).
2. התובעת גם טענה, כי התקשרה עם קבלן שספק לה מגדלי אקרו שהיה מחובת הנתבעת לספק ולהתקין, דבר שהיה כרוך בתשלום סך של 75,000 ₪ (סע' 38.3 לתצהירי העד מאיר).

גם טענה זו דינה דחיה משלא הוכחה. טענה זו הינה כללית וגורפת ולא נתמכה לא בהסכם התקשרות, קבלה או חשבונית מטעם הספק. אף יתרה מכך, אשר צורף הינם חשבונות חלקיים לחודש 10/11, זמן רב אחרי תום עבודת השלד.

טעם נוסף שמוביל לאותה המסקנה, הוא העובדה שצורפו לתצהירי העד מאיר (נספח 15) כתמיכה בטענה זו מספר חשבונות חלקיים, הראשון על סך 75,000 ₪, אולם היו נוספים למשל בגין סכום בסך 122,000 ₪.

מכל אלה וגם מהטעם שכפי המפרט שהינו נספח להסכם ההתקשרות עם הקבלן בשיר, האחרון התחייב לספק על חשבונו בסיסים שונים, הגבהות וגם פיגומים, שיש להניח שהינם כוללים בחובם גם את מגדלי האקרו, דין טענה זו דחיה.

1. התובעת טענה, כי התנהלות הנתבעת גרמה לעיכוב משמעותי בביצוע העבודות לרבות איחור בפירוק המנוף וגם הוצאות מימון נוספות כגון העסקת מנהלי עבודה, מחסנאי, שומר, ריביות, עמלות בגין הערבויות ועוד.

בטענתה זו התובעת נתלתה בצו תחילת העבודה הראשון מיום 5.10.09 וטענה כי משום שעבודות השלד הסתיימו ביום 30.7.10, הרי בכך נגרם פיגור של 5.5 חודשים (סע' 40 לתצהיר העד מאיר).

בטענתה זו התובעת טעתה בהתעלמה מהצו השני מיום 19.1.10 וגם מהעובדה, שהיא התובעת אשר אשרה אורכה או דחיה להשלמת העבודה ע"י הנתבעת למשך 21 יום נוספים כעולה מסיכום הישיבה שהתקיימה בין הצדדים ביום 3.5.10 (נספח 5 לתצהיר העד פאיק).

בהסכם עם הנתבעת האחרונה התחייבה להשלים את העבודה תוך 16 חודשים. בהתחשב בצו תחילת העבודה השני והאורכה שניתנה היה על הנתבעת להשלים את בניית השלד עד ליום 10.6.11.

מעיון בהסכם ההתקשרות עם הקבלן בשיר, האחרון התחייב להשלים את בניית השלד עד ליום 5.7.11, היינו האיחור הינו 25 ימים ולא 5.5 חודשים כנטען ע"י התובעת.

התובעת צרפה לתצהירו של העד מאיר (נספח 17) הסכם שכירות המנוף (בעלות חודשית של 23,000 ₪) וגם העסקת מנופאי (לפי התעריף של שעת עבודה בסך 48 ₪). בהתחשב בתקופת האיחור המצומצמת שנגרמה בעקבות נטישת הנתבעת לעבודה והעלויות הכרוכות בכך בהתאם להסכמים שצורפו, אני מעריף את ההפסד בגין האיחור בפירוק המנוף בסך 25,000 ₪ והמע"מ.

באשר להוצאות המימון כל אשר צרפה התובעת הינו חישוב כללי ועמום (נספח 18 לתצהיר העד מאיר) שהימנו לא ניתן לעמוד על ההפסד והיקפו ביחוד לא באשר לתקופת העיכוב שהוכחה. ביסוד החישובים עובדות שלא הוכחו, כגון לעניין עמלת ערבויות חוק המכר, ריבית יתרות חובה ועוד. אף יתרה מכך, הנכון היה להגיש חו"ד מקצועית הנתמכת במסמכים ולא להסתפק בהגשת תחשיב כללי, ועוד כאשר לא הוגש תצהיר מטעם עורך התחשיב שגם לא התייצב למתן עדות.

1. התובע גם טענה, כי בעקבות עזיבת הנתבעת לאתר היא התקשרה עם קבלן נוסף לבנית קיר אבן לקט בהסכם מיום 14.9.11. התובעת הסבירה כי עלות עבודה זו (הכוללת אספקת האבנים ועבודת הבניה והיציקה) מסתכמת בסך כ-416,000 ₪, כאשר לו הנתבעת קיימה אחר ההסכם שכלל גם עבודה מסוג זה, הוצאה זו הייתה נחסכת.

בניית קיר לקט הינה חלק מהעבודות שנתבעת התחייבה לבצע בהתאם להסכם, כפי שהמומחה הסביר בתשובה 5 למכתבו מיום 23.11.12, שם הוא הסביר כי הדבר אף קיבל ביטוי חד וברור הן בסע' 1 להסכם :" בנית קיר לקט ויצקת בטון כנגד אבן לקט בקיר המסמרים/קיר צפוני" וגם בגוף הנספח להסכם :" כולל ביצוע אבן לקט כנגד מסמרי סלע.."

עם זאת, התחייבותה של הנתבעת חולשת אך על ביצוע העבודה ולא אספקת אבני הלקט גם לא חומרי עבודה אחרים. ניסיונותיו של העד מאיר במסגרת עדותו להסביר אחרת אינם משכנעים כלל ועיקר. העד מאיר אשר בעדותו כי בהסכם לא קיימת התחייבות מפורשת מצד הנתבעת לאספקת האבן, אך הוסיף כי לא כתוב גם שהתובעת היא שתספק את האבנים (עמ' 84, ש' 17-27); הסבר זה אינו משכנע וגם אינו נכון. בהתאם להסכמות הצדדים היה על הנתבעת לספק כח אדם בלבד ובכל חומרי העבודה תשא התובעת, הרי העד מאיר הוא שאשר במו פיו כי הנתבעת הינה בבחינת חברת כח אדם בלבד (עמ' 84, ש' 20).

כפי שהתחייב הקבלן החלופי בחוזה שניכרת בינו לבין התובעת (סע' 1 לחוזה), מחובתו לספק את אבני הלקט וגם לבצע עבודת הבניה. המחיר המוסכם, שכולל בחובו אספקת אבני הלקט והעבודה, עומד אך על סך 216,000 ₪ בלבד ולא הסכום בו נקבה התובעת. המחיר הינו כולל חומר ועבודה, ועל סמך הראיות שהוגשו לא ניתן לגזור את עלות העבודה אל מול מחירי האבנים.

זו טענתה של התובעת ומחובתה להניח תשתית ראייתית שתאפשר ביצועה של אבחנה זו ושומת העבודה בלבד שאותה הנתבעת התחייבה לבצע. ניתן היה לעשות זאת באמצעות התייחסות מפורשת לעניין בחו"ד מטעמה או אף בהפניית שאלה למומחה הממונה במסגרתן של שאלות ההבהרה שנשלחו או חקירתו הנגדית. עמימות זו הינה תוצאה של התעקשות התובעת לייחס את ההוצאה כולה לנתבעת, דבר שהסתבר כחסר תוחלת, ואותה נכון לזקוף לחובתה.

יחד עם זאת , אני לא סבור כי הדבר מוביל בהכרח לדחיית טענתה זו של התובעת. בנסיבות הוגן וצודק להעריך את רכיב העבודה על דרך האומדן ועל הצד הנמוך בסך 65,000 ₪ והמע"מ. הערכה זו מתחשבת במחיר הכולל המוסכם, בעבודות שפורטו בסע' 1 לחוזה ההתקשרות בין התובעת לקבלן, וגם מגלמת בחובה את העובדה שהתובעת כשלה בהנחת תשתית ראייתי ברורה.

אמנם דרך המלך היא קביעה מדויקת של הנזק על יסוד ראיות שמובאות בפני ביהמ"ש, ולרוב נכון להורות על דחייתה של טענה בהעדר ראיות מספיקות. יחד עם זאת, לביהמ"ש גם מוקנית הסמכות להערכת הנזק גלובאלית לשם קביעתה של תוצאה צודקת; זאת שעה שקיימים הכלים לביצועה של הערכה זו, היא נעשית על הצד הנמוך ונוטה לכיוונה של הנתבעת כדי להסיר כל אפשרות לגרימת עיוות דין או קיפוח לאחרונה.

1. התובעת הוסיפה וטענה, כי נאלצה להתקשר עם קבלן נוסף להשלמת עבודות האבן לרבות חיפוי קירות הפיתוח ושלמה לידי קבלן זה סך 102,00 ₪ והמע"מ (סע' 38.5 לתצהיר העד מאיר ונספח 17 לתצהיר). מנגד הנתבעת בגישה כי עבודה זו לא כלולה במסגרת ההסכם.

המומחה נשאל ישירות בעניין זה ובתשובותיו מיום 23.11.12 לשאלות ההבהרה שהופנו אליו ע"י ב"כ התובעת, הוא אשר כי עבודות אלו כלולות בהסכם ההתקשרות בין הצדדים והינן חלק מהתחייבויות הנתבעת. בעניין זה אני סבור כי המומחה נקלע לטעות.

בתשובותיו המומחה סמך על ציטוטים מההסכם, אולם ציטוטים אלה מתייחסים לחובת הנתבעת לבניית קיר הלקט ולציפוי קירות החוץ (השלד) של הבניין בשיש או באבן, זאת בשונה מציפוי קירות הפתוח באבן.

בהקשר זה ולפני שאביא את נימוקיי, אני סבור שאין למומחה הממונה כל יתרון על ביהמ"ש שעה שעסקינן בשאלה משפטית של פרשנות והשוואת החוזים בהם עסקינן. מסקנתי כי העבודה לא כלולה באלה שהנתבעת התחייבה לבצע עולה מעיון בהסכמים ונספחיהם ולא טעונה ידע מקצועי אלא אך בחינה מעמיקה להסכמות הצדדים.

המומחה בתשובתו לשאלת ההבהרה הפנה לכתוב בסע' 1 להסכם :" בנית קיר לקט ויציקת ביטון כנגד לקט בקיר מסמרים", אלא שציטוט זה אין בינו לבין העבודה מושא ענייננו ולא כלום. אשר הוסכם בין התובעת לקבלן הוא חיפוי קירות הפיתוח שנוצקו מקודם , ולא בנייתו של קיר לקט (דבש). מה גם וזה העיקר, לעניין בניית קיר הלקט, עבודה שכן הנתבעת התחייבה לבצע, באה התייחסות מפורשת ובגינו נקבע מקודם סכום הפיצוי.

המומחה ממשיך ומפנה לציטוטים נוספים מההסכם, אולם ציטוטים אלה, כולם , מתייחסים לחובת הנתבעת לציפוי קירות החוץ של הבניין בשיש, ביצוע כוחלה וגם תיקונים; ובכל אלה אין זכר לקירות הפיתוח. אזכיר המוסכם הוא בניית שלד הבניין בשיטת ברנוביץ :" העבודה כוללת את עבודות בניית שלד לבניין בשיטת ברנוביץ עם תבניות פלדה, צד חיצוני של קירות החוץ מצופים באבן/שיש ...שיושמו בתוך התבניות לפני הציקה, בצד הפנימי של קירות החוץ יבנה קיר איטונג לאחר היציקה"( סע' 1 להסכם), זו הגדרתה של שיטת ברנוביץ ולפיה הנתבעת התחייבה לצקת את קירות החוץ של שלד הבניין תוך ציפוים בשיש או באבן.

ואילו בהמשך לאותו סע' באה התייחסות מפורשת לקירות הפיתוח כדלקמן :" יציקת קירות תומכים וגדר, פיתוח, כל עבודות הבטון בפיתוח השטח..", בלבד ללא כל זכר לחיפוי קירות אלו באבנים, דבר שגם עולה מעיון בנספח להסכם.

לא צויין בגוף ההסכם כי הנתבעת התחייבה לבצע את עבודת חיפוי קירות הפיתוח באבן . היה נכון וראוי כי התובעת שניסחה את ההסכם, באם זו הייתה הכוונה דבר שמוטל בספק גדול, להקפיד על ניסוח בהיר שלא מותיר ספקות כלשהן. גם אם היו ספקות ועניין זה היה לוטה בערפל נכון לזקוף עמימות זו לחובת התובעת מנסחת ההסכם.

ועוד, גם הקבלן בשיר (שכזכור החליף את הנתבעת בבניית השלד ועבודות הבטון) לקח על עצמו אותה ההתחייבות. כך למשל בסע' 3 לחוזה ההתקשרות בינו לבין התובעת הוסכם כי קירות החוץ של הבניין יבנו בשיטת ברנוביץ ויצופו בשיש או אבן (ראו גם הנספח להסכם), כן התחייב לבצע :" יציקת קירות תומכים הכוללים את כל עבודות הבטון בפתוח השטח". לעניין חיפוי קירות החוץ בשיש או אבן וגם בניית קירות הפיתוח קיים דמיון בהתחייבויות הנתבעת והקבלן בשיר, ללמדך כמו שהקבלן בשיר לא בצע את חיפוי האבן בקירות הפיתוח, כך גם לא הייתה חייבת הנתבעת לעשות זאת.

1. התובעת לא הסתפקה בכך וטענה, כי בעבודת הנתבעת התגלו ליקויים אותם העריכה בסך 120,000 ₪. טענה זו חסרת כל בסיס לא נתמכה גם לא בחו"ד של מומחה הנתבעת ונשללה מכל וכל בחו"ד של המומחה הממונה.
2. התובעת טענה לפגיעה במוניטין אותה העריכה בסך 500,000 ₪; אולם גם טענה זו נטענה בעלמא, לא הונחה ביסודה תשתית עובדתית וגם לא הוסבר הכיצד המוניטין נפגע , ואם כן מה מקורו של הסכום הנטען. טענה זו נטענה בעלמא, הינה טענה החסרת כל בסיס ודינה דחיה.
3. לפני סיום הדיון בפרק זה אתייחס לטענת הנתבעת הסבורה כי בפועל התובעת "הזמינה" את הנזקים הנטענים כדי לבסס את תביעה כנגד התובעת. בטענתה זו יש להניח שהנתבעת כוונה לחובתה של התובעת להקטנת נזקיה. טענה זו מקדמת את עניינה של הנתבעת ומחובתה להוכיחה . לבד מהטענה הנתבעת לא הוכיחה מחיר השוק המקובל, לא הראתה כי במאמץ סביר ניתן היה לבצע העבודות במחירים זולים יותר. משלא הוכחה, דין טענה זו דחיה.
4. לסיכום :

התובעת שלמה לנתבעת סך 841,450 ₪, (בניכוי העיכבון אליו אדרש בהמשך)

התובעת גם שלמה לקבלן בשיר סך 3,450,000 ₪.

התובעת גם שלמה בגין האיחור בפירוק המנוף סך 25,000 ₪.

התובעת גם שלמה בגין בנית קיר הלקט סך 65,000 ₪.

סה"כ : 4,381,450 ₪.

כאשר לו הנתבעת היא שהשלימה את ביצוע העבודה, היה על התובעת לשלם סך של 4,300,000 ₪; כך שההפרש לטובת התובעת עומד על סך – 81,450 ₪, ובניכוי אשם תורם סך 73,305 ₪..

התביעה שכנגד

העבודות הנוספות

1. עצם העובדה שנקבע מקודם, כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם לא שוללת את זכותה לקבלת תשלומים בגין עבודות שבוצעו בפועל. הפרת ההסכם ע"י הנתבעת לא שוללת את זכותה להשבה או לקבלת תשלום בגין עבודות שביצעה ובגינן לא קיבלה תמורה.

הדבר שונה ביחס לטענתה של הנתבעת לפיצוי בגין אובדן הרווח הצפוי לו העבודה הושלמה, היינו פיצויי קיום. טענה אחרונה זו לא יכולה לדור בכפיפה אחת ואף נשללת מתוקף הקביעה לפיה האחריות והאשם העיקרי בהפרת וביטול ההסכם נעוצים בנתבעת עצמה. לא זו אף זו, הנתבעת גם לא טרחה להסביר ולפרט את הסכום הנטען, מחדל שבפני עצמו מוביל לדחיית ראש נזק זה.

1. גם בעניין העבודות הנוספות שכנטען בוצעו ע"י הנתבעת המחלוקות הינן מרובות. הנתבעת מנתה את העבודות וטענה כי הן חורגות מההסכם ועל-כן היא זכאית לתשלום בגינן. משום שלא קיימת הסכמה מראש, כך טענה, אזי נכון לשום עבודות אלו בהתאם למחיר המקובל לעבודות קבלניות מאותו הסוג. מנגד, התובעת אוחזת בשלוש טענות הגנה חלופיות; היא טוענת כי עבודות אלו הן חלק מההסכם, או נופלות בגדרי הסטיה המוסכמת בשיעור 10%, ולחילופי חילופין נכון להעריכן בהתאם לשעות העבודה שהושקעו כפי המחיר המוסכם, 40 ש"ח לשעת עבודה, ולא כעבודה קבלנית.
2. לשם הכרעה במחלוקת זו נחזור ונציב לנגד עיננו את הוראות ההסכם הרלוונטיות:

תחת הכותרת "התמורה והתשלום", צויין בהסכם בזו הלשון:

"ההסכם הינו פאושלי והתמורה לביצוע כל העבודה כפי שמצוינת במפרט ובתוכניות כולל סטיה בכמויות עד 10% תהיה 4,300,000 ₪, לבניין ולחניון, ולקירות הפיתוח קומפלט המחיר הינו סופי ולא ישתנה מכל סיבה.."

בסוף הנספח להסכם צויין בזו הלשון:

"הקבלן יספק עובדים ביומית לעבודות נוספות ברג'י לפי בקשת המזמין לפי תעריף של 40 ₪ לשעת עבודה לפועל.

התשלום יבוצע רק מול כרטיסי עבודה חתומים ע"י מנהל העבודה ותאור העבודה שבוצעה"

באותו הנספח הוסכם לעניין תוכניות הביצוע בזו הלשון:

"המזמין ידאג להעביר לקבלן שני סטים של תוכניות קונסטרוקציה ואדריכלות מצופים בלמינציה בשני הצדדים ושלושה סטים של תוכניות תבניות מצופה בלמינציה בשני הצדדים, בתחילת העבודה" (עמ' 4 לנספח)

ובהמשך בעמ' 5 לנספח הוסכם:

"הקבלן מאשר בזאת שכל תוכנית שתימסר לו ע"י המזמין שלאחר חתימת ההסכם הנ"ל ובמשך העבודה תיחשב כאילו נמסרה טרם חתימת החוזה ולא יהיו לו כל טענות ו/או תביעות בגין תוכניות אלו"

כך הוסכם באשר לעבודות ותוכניות הביצוע, שלגביהן אף הצהירה הנתבעת בגוף ההסכם תחת הוכרת "הצהרות והתחייבויות הקבלן":

"הקבלן מצהיר כי, בדק את התוכניות והבין אותן על בורין ויש ביכולתו לבצע את העבודות"

1. ההסכם עליו חתמו הצדדים הינו ברור וגם אם מנסחת ההסכם הינה התובעת אין להתעלם מהעובדה שהנתבעת הינה מנוסה בסוג זה של עבודה ויש להניח שחתמה על לא מעט חוזים. היא הנתבעת שאשרה, כי רק במקביל לביצוע העבודה מושא ענייננו בנתה לפחות ארבעה בניינים נוספים (עמ' 88, ש' 32); כך שגם אם נכון ליחס משקל לזהות המנסח, עדיין שעה שעסקינן בשני צדדים שקולים מבחינת הניסיון ויחסי הכוחות, השפעת הדבר הינה זניחה.
2. בהסכם הצדדים הגיעו לידי הסכמות שלפיהן הנתבעת תבצע את העבודה במחיר קבוע ומוסכם מראש ומחיר זה "כולל סטיה בכמויות עד 10%"; כן שני הצדדים מציינים בהמשך לאותה הפסקה כי המחיר הינו לביצוע העבודה : "לבניין ולחניון, ולקירות הפיתוח קומפלט המחיר הינו סופי ולא ישתנה מכל סיבה..".
3. כזכור, בשלב חתימת ההסכם עדיין לא גובשו כל התוכניות המפורטות וכל אשר היה לנגד עיני הצדדים הינה הגרמושקה, שהינה בבחינת תוכנית גולמית בלבד. למרות זאת, הנתבעת התחייבה לבצע את העבודה במחיר המוסכם ואף הביעה את הסכמתה בנספח להסכם לבצע את העבודה בהתאם לתוכניות שיימסרו לידיה בהמשך הדרך, אף אשרה כי לא יהיו לה תביעות או טענות כלשהן באשר לתוכניות אלו.
4. הנתבעת כזכור טענה, כי הגבהת הבניין כתוצאה מטעות קבלן החפירה, לרבות יציקת פקקים, מסדים והפיכת רצפת החניות לתקרה תלויה ויצירת מרתף מתחתיה, לא הופיעה כלל במסגרת הגרמושקה ואליה לא התכוונו הצדדים. בעניין זה אחזור ואזכיר את מסקנתי אותה הבאתי מקודם, לפיה אכן עקב טעות של קבלן החפירה נעשתה חציבת יתר לא מתוכננת, ובעקבותיה בוצעו עבודות בבניית יסודות ומסדים שלא היו מתוכננים בהתאם לתוכנית המקורית (הגרמושקה) שהייתה לנגד עיני הצדדים בזמן שהחוזה נחתם. אולם עדיין גם כאשר זו הנחת העבודה או נקודת המוצא הדבר לא מוביל לאימוץ גישת הנתבעת , זאת ממספר טעמים.

הראשון, הוסכם בין הצדדים כי סטיה בשיעור 10% בכמויות כלולה במחיר המוסכם. מובן מאליו, כי הסכמה זו חולשת על עבודות שאינן כלולות במסגרת ההסכם; באם נסבור אחרת נרוקן תיבה זו מכל משמעות. הרי באשר לכל העבודות שניתן לעמוד עליהן מעיון בגרמושקה הצדדים קבעו מחיר פאושלי, וביודעם על סמך ניסיונם העשיר כי לעיתים עקב אילוצים כלשהם נוצר צורך בביצוע שינויים או תוספות, הוסכם כי שינויים, גם כאלה הסוטים מהגרמושקה שלא עוברים את הסף (10% מהתמורה המוסכמת), כלולים באותה התמורה.

השני: זהו סיכון שהנתבעת קיבלה על עצמה בהסכמה מלאה. היא שהביעה את הסכמתה לספוג שינויים בשיעור מוסכם, ויש להניח, שוב בהיותה מנוסה מאוד בסוג זה של עבודה, כי במסגרת המו"מ דרשה וקיבלה מחיר שגם מגלם בחובו אפשרות זו. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שהנתבעת התחייבה אך על סמך תוכניות גולמיות ואף הביעה הסכמתה לבצע כל עבודה בהתאם לתוכניות המפורטות שימסרו לה בהמשך הדרך.

השלישי: במקרה זו נכון לייחס חשיבות רבה לעובדה כי הצדדים הביעו הסכמה מפורשת על יסוד מתווה כללי לביצוע העבודות ולא מדובר בהסכם ביחס לעבודות מפורטות עד לפרטים הקטנים. מכאן, הצדדים שניהם הסכימו לעניין התמורה, ושוב ביודעם כי תוכניות הביצוע אינן מוכנות, הביעו הסכמה מפורשת לעניין הסטיה ממסגרת ההסכם.

הרביעי: בהסכם נכתב :" כולל סטיה בכמויות עד 10%" לכאן או לכאן. היינו, לו היו שינויים שהביאו להפחתה בהיקף העבודה גם במקרה זה התובעת הייתה חסומה מביצועה של הפחתה ומחובתה לשלם את מלוא התמורה המוסכמת במלואה. האיזון בתיבה זו בין זכויות והאינטרסים של שני הצדדים, אף היא תומכת במסקנתי כי נכון לצקת תוכן מחייב למוסכם ולכבד את רצון הצדדים.

1. לא זו אף זו, בסוף הנספח הצדדים הביאו את הנוסחה לחישוב העלות או התמורה שתשולם לנתבעת בגין ביצוען של עבודות נוספות או שינויים. היינו, נוסחה זו מיועדת לאפשר ביצועה של שומה לעניין עבודה שאכן חורגת מההסכם והיא עולה על 10% מהתמורה המוסכמת. במקרה זה, הנתבעת זכאית לתשלום בגין העבודה החורגת מהסטיה המוסכמת, כאשר שומתה של עבודה זו תעשה על יסוד שעות העבודה שהושקעו בלבד וכפי מחיר מוסכם לשעת עבודה . גם הנוסחה הזו ברורה ועולה מפורשות מההסכם .
2. שעה שעסקינן בהסכם ברור, הנטיה תהיה להניח כי הנוסח, שכאמור סובל פרשנות סבירה והגיונית אחת עליה עמדתי לעיל, משקף את אומד דעתם של הצדדים. ניסיונה של הנתבעת להתנער מהכתוב הן באשר להסכמה לעניין הסטיה בכמויות והן באשר לנוסחה להערכת העבודות הנוספות חסרת כל בסיס, סותרת חזיתית את הכתוב וגם את כוונות הצדדים.

הנתבעת לא הצליחה בראיותיה ולא בסיכומיה להצביע על אינדיקציות שילמדו אחרת, גם לא על קיומן של נסיבות חיצוניות להסכם או התנהגות מאת התובעת, לפני ואחרי כריתת ההסכם, שתבסס את גישתה ופרשנותה להסכם.

1. המומחה הממונה בחו"ד מנה את העבודות הנוספות להן טענה הנתבעת והעריך את ביצועה של כל אחת מהעבודות כעבודה קבלנית. המומחה ציין, כי החלופה של הערכה כפי שעות העבודה הינה אפשרית בהצגת יומני עבודה שיאפשרו כימות שעות העבודה שהושקעו בפועל בביצועה של כל אחת מהעבודות הנטענות, אלא שיומני עבודה כאלה לא הונחו בפני המומחה.
2. חלק מהעבודות הנוספות להן טענה הנתבעת לא הוכחה על-ידה. כך למשל לעניין טענתה לניקיון לאחר חציבת היסודות הנתבעת, באמצעות ב"כ, התחייבה בפני המומחה להמציא יומני עבודה שהינם חיונים להערכתה של עבודה זו, אלא שהנתבעת לא טרחה לקיים אחר הבטחתה זו (עמ' 22-23 לחו"ד).

הנתבעת טענה גם, כי בגין יציקת יסוד העגורן היא זכאית לתשלום נוסף. בטענתה זו הנתבעת נקלעה לטעות מהטעם הפשוט שבנספח להסכם צויין בזו הלשון:" הקבלן יבצע את כל ההכנות הנדרשות לבסיס המנוף עפ"י הנחיות הקונסטרוקטור ויועץ הקרקע כולל יציקת בסיס למנוף".

1. נותרנו עם עבודות הנוספות הנובעות ישירות מחפירה עמוקה, כגון יציקת הפקקים, יציקת המסדים, הגבהת רצפת החנין והמבנה וגם טפסנות לקירות דיפון שאת כולן המומחה העריך בסך 158,800 ₪.

ההערכה שלעיל נעשתה ע"י המומחה לפי מחירון דקל מלא ללא הפחתות (עמ' 28 לחו"ד). ברם במסגרת חקירתו המומחה אשר כי גם ביצוע עבודה זו כרוכה בעלויות שעל הנתבעת לשאת בהן ואותן נכון להפחית.

נוסף לכך המומחה אשר כי ההערכה נקבעה על יסוד המחירים שגובה קבלן ראשי ואילו הנתבעת הינה קבלן משנה. משכך, מתחייבת הפחתה נוספת בשיעור 12% בגין הנתח או הרווח שהקבלן הראשי רשאי לגבות (עמ' 41, ש' 22).

לאור דברי המומחה ההפחתה הכוללת מוערכת בשיעור של כ-18%, היינו עלות העבודות הנוספות עומדת על סך 130,216 ₪ בלבד.

עם זאת, כך או כך, ההערכה בגין ביצוע עבודות אלו הינה פחותה מ- 10% מהתמורה המוסכמת והיא נופלת בגדרי הסטיה המוסכמת ובגינה הנתבעת אינה זכאית לאף תשלום.

1. מעבר לדרוש אוסיף, כי גם שומת העבודה בהתאם לחלופה האחרת, לפי שעת עבודה, אינה אפשרית מהטעם שהנתבעת לא טרחה להגיש את יומן העבודה לא לעיני המומחה וגם לא במסגרת ראיותיה. אף שהתובעת היא שניהלה יומן עבודה, ניתן היה לפנות בבקשות מתאימות לגילוי ועיון ביומן, וככל והתובעת לא תשעה לצו בבקשות מתאימות נוספות, דבר שלא נעשה ע"י הנתבעת.

מעבר לכך וזה העיקר, שומה כפי נוסחת שעות העבודה אפשרית ביחס לעבודות החורגות מהסטיה המוסכמת מהכמויות. לנוכח הקביעה, כי השומה, גם זו של המומחה שנעשתה על הצד הגבוהה כעבודה קבלנית של קבלן ראשי וללא הוצאות או עלויות כלשהן הטעונות ניכוי, לא עוברת את הסף של 10% מהתמורה המוסכמת; מאליה נופלת הדרישה לשומת העבודות הנוספות בהתאם למחיר ומספר שעות העבודה שהושקעו בפועל.

העיכבון והחשבון הסופי

1. בהתאם להסכם התובעת הותירה בידיה 6% מהחשבונות המאושרים, היינו סך 50,487 ₪, אשר התחייבה להעביר לנתבעת עם סיום עבודת השלד, עבודה שהושלמה מזמן . משכך, התובעת חייבת בהתאם להסכם לשלם סכם זה לידי התובעת.
2. בסע' 42-43 לכתב התביעה הנתבעת טענה כי עד להפסקת ההתקשרות היא הספיקה לבצע עבודות בהתאם להתחייבותה בסך 123,000 ₪ והמע"מ שבגינה עד כה לא קיבלת תשלום מאת התובעת. העד מאיר במסגרת עדותו בפניי אשר כי חלק גדול מהעבודה בגין חשבון זה (חשבון חלקי 8) בוצעה לפני עזיבת הנתבעת לאתר, אם כי לגישתו לא בשלמות (עמ' 85, ש' 14-22).

בעניין זה אני נוטה לקבל את עמדת התובעת כי שלב זה אכן בוצע ברובו והחשבון בגינו הוגש, אולם התשלום לא הועבר מפאת העובדה שהנתבעת ראתה להפסיק את העבודות. יחד עם זאת, גם אם זו המסקנה הדבר לא יצמיח כל תועלת לנתבעת מהטעם הפשוט שזיכויה בסכום זה יביא במקביל גם להגדלת ההפרש לו זכאית הנתבעת מאת התובעת כמעט באותו הסכום.

בדיון בדרישותיה של התובעת נקבע ההפרש על בסיס התשלומים שהועברו בפועל לתובעת בסך 841,450 ₪, תוך חיבור סכום זה לכספים ששלמה התובעת לקבלנים נוספים להשלמת העבודות המוסכמות ובניכוי התמורה המוסכמת בין הצדדים להליך זה בהתאם להסכם. התובעת חייבת לשלם לנתבעת הסכום הנטען בגין שלב נוסף שהאחרונה השלימה לפני עזיבתה, אולם גם סכום זה משתלב במשוואה לקביעתו של ההפרש בהיותו חלק מהעלויות בהן נשאה התובעת להשלמת בניית השלד, ואותו נכון להוסיף לסכומים שהתובעת הוציאה ואז לנכות את התמורה המוסכמת.

היינו, חיוב התובעת בתשלום סכם זה לנתבעת, מביא אוטומטית להגדלת עלויותיה של התובעת להשלמת העבודה שהנתבעת התחייבה וגם ההפרש שעל הנתבעת לשלם לתובעת. משכך, אין כל טעם להרחיב במחלוקת זו שעה שאין בה כדי להועיל גם לא לנתבעת.

התוצאה

על הנתבעת לפצות את התובעת בתשלום סך 73,305 ₪, ואילו מחובת התובעת להעביר לידי הנתבעת את סכום העיכבון בסך 50,487 ₪.

לאחר ביצוע קיזוז הדדי נותרה יתרה לזכות התובעת בסך 22,818 ₪.

סוף דבר

מכל האמור לעיל ולאחר קיזוז בין החיובים ההדדיים, אני מחייב את הנתבעת (התובעת שכנגד) לשלם לתובעת (הנתבעת שכנגד) סך 22,818 ₪, והמע"מ.

הסכום שלעיל ישולם לתובעת באמצעות ב"כ תוך 30 יום מהיום, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.7.10 ועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות, אני גם מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט בסכום כולל בסך 20,000 ₪; וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, ג' אב תשע"ו, 07 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.