1. שלושה חברו להקמת חברה. לימים הסתכסכו השניים עם האחד, ולאחר מכן הסתכסכו ביניהם. הסכסוכים הולידו התדיינות משפטית ענפה, והביאו בסופו של דבר להתמחרות בפיקוח בית המשפט. בסיומו של הליך ההתמחרות רכש אחד מהשלושה את מניות האחרים תמורת סכום נכבד. ואולם, בכך לא מלאה כוס הייסורים המשפטיים שהצדדים בחרו להשקות בה איש את רעהו. לאחר רכישת החברה מיהר הרוכש להגיש בשמו, בשם בנו ובשם החברה המצויה עתה בשליטתו המלאה, תביעה רחבת היקף נגד שותפיו לשעבר. במסגרת תביעה זו העלה הרוכש נגד שותפיו לשעבר טענות רבות ומגוונות, הנוגעות כמעט לכל פעולה שעשו בשנות הפעילות המשותפת, ולאחריה, בין במסגרת החברה ובין מחוצה לה. פסק דין זה מכריע במכלול המחלוקות שהובאו לפתחו של בית המשפט על ידי הצדדים, ויש לקוות כי בכך מנתק באופן סופי קשר משולש זה, שקדושה יתרה אין בו.
2. רקע
3. נכיר תחילה את חברת המריבה ואת דמויות המפתח בסיפור, הלא הם השלושה שחברו יחדיו.

חברת המריבה היא התובעת 1, טרייד אין השרון בע"מ (להלן: "החברה", ולעיתים, בפי הצדדים: "טרייד-אין"). המדובר בחברה פרטית, הפועלת בתחומי הרכב והמוניות, ואשר התובעים 2 ו- 3 והנתבעים 2 ו-3 היו בעלי מניותיה במועד בו נוסדה (החברה התאגדה ביום 11.1.2006).

הראשון מבין השלושה הוא התובע 2, מר רפאל (רפי) אוחיון (להלן: "מר אוחיון", ולעיתים, בפי הצדדים: "רפי"). מר אוחיון הינו הבעלים של חברת מוסך הגורן בע"מ, המפעילה מוסך מורשה מטעם חברת צ׳מפיון מוטורס לרכבי סקודה וסוכנות למכירת רכבי סקודה, הממוקם בנתניה (להלן: "מוסך הגורן"). נקדים ונציין כי מר אוחיון הוא שזכה בהתמחרות, וכיום הוא בעל השליטה בחברה. לצידו של מר אוחיון מעורב בפעילות החברה גם בנו, מר יניב אוחיון, אשר מהווה אף הוא בעל מניות בחברה ותובע בתיק זה (התובע 3, המכונה לעיתים, בפי הצדדים: "יניב"). בטרם רכש את השליטה בחברה במסגרת הליך ההתמחרות, למר אוחיון היו בחברה 29 מניות רגילות (מתוך 100 שהוקצו) ומניית הנהלה, בעוד שלבנו, מר יניב אוחיון היו בחברה 5 מניות רגילות ומניית הנהלה. לצורכי תביעה זו ניתן לזהות את הבן באופן מלא עם אביו.

השני מבין השלושה הם למעשה שניים: הנתבע 1, מר אליעזר (עזרא) ג'רסי (להלן: "מר ג'רסי", ולעיתים, בפי הצדדים: "אליעזר") והנתבעת 2, גב' שרית שהדי, בת זוגתו של מר ג'רסי (להלן: "גב' שהדי", ולעיתים, בפי הצדדים: "שרית"). מר ג'רסי הינו אדם מוכר ובעל ניסיון בתחום המוניות, אולם מטעמים שיובהרו להלן, לא הוא שהתקשר בהסכם המייסדים להקמת החברה אלא דווקא בת זוגו, גב' שהדי. לגב' שהדי היו בחברה, עובר להתמחרות, 33 מניות רגילות ומניית הנהלה. הצדדים חלוקים לגבי חלקו של מר ג'רסי בחברה: התובעים טוענים כי מר ג'רסי היה בעל מניות ומנהל דה-פקטו בחברה, ואילו גב' שהדי, נרשמה כבעלת מניות בחברה בעבורו; מר ג'רסי טוען כי שימש לכל היותר כיועץ חיצוני לחברה.

משלים את השלישיה הנתבע 3, מר אלון דמארי (להלן: "מר דמארי", ולעיתים, בפי הצדדים: "אלון"). גם מר דמארי הוא אדם מוכר ובעל ניסיון בתחום המוניות, ואף לו הוקצו בחברה 33 מניות רגילות ומניית הנהלה. בנוסף לחלקו ותפקידו של מר דמארי בחברה הוא החזיק בתקופה הרלוונטית גם בחברה בשם א. דמארי מוניות בע"מ, הנתבעת 5 (להלן: "חברת א. דמארי"), והיה בעל מניות בחברת מוניות לניאדו רכבת בע״מ (להלן: ״מוניות לניאדו״). כן שולט מר דמארי בנתבעת 4, ש.י.א. דמארי מוניות בע"מ (להלן: "חברת שיא דמארי"), אשר אליה הועברה לתקופה מסוימת פעילות החברה, בנסיבות שיתוארו בהמשך (יצוין כי מניות חברת שיא דמארי רשומות על שם מר שחר דמארי, בנו של מר דמארי).

1. ומדמויות המפתח לציוני הדרך העיקריים בעלילה:

ביום 8.1.2006 (שלושה ימים לפני ייסוד החברה) התקשרו מר אוחיון (ובנו, יניב אוחיון), מר דמארי וגב' שהדי בהסכם מייסדים להקמת החברה (להלן: "הסכם המייסדים"). על פי הסכם המייסדים מטרת החברה הייתה לעסוק "... בסחר במכוניות משומשות (יד שניה) סחר במוניות לרבות סחר בזכות ציבורית במונית (מספר ירוק) לרבות השכרה, תיווך, ליסינג, טרידאין וכל תחום אחר ו/או נוסף כפי שתחליט הנהלת החברה פה אחד מפעם לפעם" (סעיף 4 להסכם המייסדים).

סעיף 6.3 להסכם המייסדים קבע את חלוקת התפקידים של בעלי המניות בחברה כדלהלן:

"רפי [אוחיון] אחראי על ניהול שוטף של החברה כולל משיכת שיקים, הוצאות חשבוניות וכיוצ"ב.

דמארי רכישת רכבים בטריידאין ו/או ליסינג ו/או השכרת רכבים.

שרית [ג'רסי] מכירת רכבים."

1. סעיף 9 להסכם המייסדים קבע איסור על בעלי המניות בחברה, ובני זוגם, להתחרות בחברה:

"הצדדים יעמידו לרשות החברה את כל הידע, הקשורים, המוניטין והניסיון בתחום מטרות החברה והם מתחייבים לבצע את כל הפעילות בה עוסקת החברה אך ורק באמצעות החברה.

הצדדים מתחייבים שלא להתחרות בחברה בין במישרין ובין בעקיפין ולא להיות קשורים בעסק המתחרה בחברה בכל זמן שהחברה פעילה ומנהלת את עסקיה ואותו צד הינו בעל מניות בחברה. מובהר בזאת כי צד להסכם, לרבות, בן זוגו, ו/או כל מי שיש לו קשרים עסקיים איתו.

מכר מי מהצדדים את חלקו בחברה, למעט רפי [אוחיון] או יניב [אוחיון], יהיה מנוע אותו צד מלפתוח עסק המתחרה בחברה למשך 18 חודשים בתחום אזור חיוג 09 כפי שהוא כיום. מובהר בזאת מפורשות כי בכל שלב בו יפסיק רפי [אוחיון] ו/או יניב [אוחיון] להיות חלק מהחברה יהיה רשאי רפי [אוחיון] ו/או יניב [אוחיון] להמשיך בתחום עיסוק החברה ללא כל הגבלה שהיא.

שרית [ג'ראסי] ודמארי ישכירו את הזכות הציבורית שבבעלותם באמצעות החברה בלבד והם יקבלו את אותה תמורה בה החברה משכירה את הזכות הציבורית לצדדים שלישיים ללא כל רווח שהוא, אלא אם יוחלט אחרת בין הצדדים".

(להלן: "תניית איסור התחרות").

1. במהלך השנים 2006- 2007 ביצעה החברה עסקים ענפים עם חברה בשם לרר את ולמר בע"מ (להלן: "חברת ולמר"). בסביבות חודש יוני 2007 קרסה חברת ולמר, כשהיא חייבת לחברה סכומים ניכרים. הצדדים ניהלו דין ודברים עם יתר נושי חברת ולמר, וביום 16.6.2007 הגיעו להסדר פשרה במסגרתו נטלה החברה את חובות חברת ולמר לחברת קידום ד.ש. השקעות ופיננסים 1992 בע"מ ולחברת קידום ליסינג בע"מ (להלן: "חברת קידום") בתמורה להשבת מספר מוניות שמכרה החברה לחברת ולמר (להלן: "ההסכם המשולש") (ההסכם המשולש צורף כנספח 11 לכתב התביעה).
2. בעקבות סכסוך שפרץ בין גב' שהדי ומר ג'רסי מזה לבין מר אוחיון ומר דמארי מזה, החלו הצדדים להגיש תביעות שונות בבתי המשפט.
3. ביום 27.3.2008 הגישה גב' שהדי בקשה לאישור תביעה נגזרת (תנ"ג (מרכז) 5580-03-08) ותביעת קיפוח (ת.א. (מרכז) 5554-03-08) לבית משפט המחוזי מרכז (להלן בהתאמה: "הבקשה לאישור תביעה נגזרת"; "תביעת הקיפוח"), בהם טענה, בין השאר, כי מר אוחיון ומר דמארי ניהלו את ענייניה של החברה בניגוד לטובתה תוך קיפוח זכויותיה. ביום 28.10.2009 דחה בית המשפט (כב' השופט יעקב שינמן) את בקשתה של גב' שהדי לאישור תביעה נגזרת.
4. ביום 25.5.2008 הגישו מר אוחיון, יניב אוחיון, מר דמארי והחברה תביעה שכנגד במסגרת תביעת הקיפוח. בתביעה זו עתרו כי בית המשפט יורה על רכישה כפויה של המניות שבבעלות גב' שהדי ומר ג'רסי על ידם (להלן: "התביעה שכנגד").
5. ביום 2.6.2008 הגישה גב' שהדי תביעה לבית הדין האזורי לעבודה (ע"ב 6999-08) בטענה כי החברה הפסיקה לשלם לה את שכרה ולשאת בהוצאות הטלפון הסלולארי שלה (להלן: "תביעת שהדי"). ביום 4.12.2011 דחה בית הדין לעבודה את תביעת שהדי, לנוכח קביעתו כי בין גב' שהדי לבין החברה לא התקיימו יחסי עובד-מעביד.
6. ביום 25.2.2010, לאחר שהחברה נקלעה לקשיים כלכלים, חתמו מר דמארי, מר אוחיון והחברה על מסמך עקרונות שמטרתו הייתה להסדיר את היחסים ביניהם, ואת חובות החברה לחברת קידום (להלן: "מסמך העקרונות". צורף כנספח 7 לכתב התביעה). בהתאם להוראות מסמך העקרונות הועברה פעילות החברה לחברת שיא דמארי, שבשליטתו של מר דמארי.
7. זמן קצר לאחר חתימת מסמך העקרונות הסתכסכו גם מר אוחיון ומר דמארי. בעקבות סכסוך זה חבר מר דמארי למר ג'רסי ולגב' שהדי, והציג חזית אחידה עימם במהלך ההתדיינות בתיק זה.
8. ביום 7.6.2010, לאחר משא ומתן ממושך, הגיעו הצדדים, בסיועו של כבוד סגן הנשיאה, השופט אילן שילה, להסדר גישור, אשר קיבל תוקף של פסק דין (ראו פרוטוקול הדיון מיום 7.6.2010 בת"א (מרכז) 5554-03-08. להלן: "הסדר הגישור") הצדדים להסדר הגישור היו בעלי המניות בחברה: מר אוחיון ויניב אוחיון, מצד אחד, ומר דמארי וגב' שהדי מהצד השני. ביסוד הסדר הגישור עמדה הסכמה להליך של התמחרות בין הצדדים ביחס לחברה, בהתאם לתנאים שפורטו בהסדר הגישור. כן נקבעו בהסדר ההוראות המפורטות להלן:

"הצד הזוכה יגרום לשחרור כל הערבויות והתחייבויות של הצד היוצא כדלקמן:

• החובות השוטפים לבנקים בסדר גודל של 500,000 ש"ח בתוך 30 יום.
• יתרת החובות לבנקים כולל המשכנתא וחברת קידום בתוך 90 יום.

והיה ואוחיון יזכה יעבירו הצדדים האחרים את כל רישיונות המוניות והזכויות הציבוריות בתוך 7 ימים, דהיינו יעביר את כל יפויי הכוח בצירוף הודעה מסודרת שעל פיה יפוי הכוח יעבור לזוכה או לחברה. העברה תהייה בשיתוף פעולה מלא ותימסר הודעה לבעלי הזכויות. הוא הדין באשר להסכמים של שיא דמארי בע"מ שיעברו לחברה.

הצדדים ומי מהם או מי מטעמם שומרים לעצמם על כל זכות, תביעה או טענה העומדת להם כנגד הצד שכנגד.

לכל אחד מהצדדים זכות לתקן כל תביעה התלויה ועומדת בערכאות בתוך 60 יום מיום סיום ביצוע המכר על פי הסכם זה. האמור לעיל אינו חל על התביעה שהגישה הגב' שהדי בבית משפט השלום בראשון לציון ששם כבר הגישה סיכומים, שאם תזכה הגב' שהדי יחד עם מר דמארי בהתמחרות היום תימחק התביעה.

התביעות בבית משפט זה יימחקו"

1. בהליך ההתמחרות, שנוהל על ידי כבוד השופט שילה באותו מועד, זכה מר אוחיון שהציע לרכוש את חלקם של מר דמארי וגב' שהדי בחברה לפי שווי חברה של 4.8 מיליון ש"ח. בהחלטה מיום 12.10.2010, שניתנה על ידי כבוד השופט יעקב שינמן, נקבע כי שווי המניות של מר דמארי וגב' שהדי הוא 2.688 מיליון ש"ח, ומר אוחיון חויב בתשלום סכום זה.
2. ביום 11.7.2010 הגישו החברה, מר אוחיון ומר יניב אוחיון את התביעה שלפני, נגד מר ג'רסי וגב' שהדי מזה, ומר דמארי ושתי חברות שבשליטתו (חברת ש.י.א. דמארי וחברת א. דמארי) מזה. לצורכי אגרה הועמד סכום התביעה על 3 מיליון ש"ח, וזאת למרות שלפי האמור בכתב התביעה זכאים התובעים מכל אחד מהנתבעים לסכומי כסף גבוהים בהרבה. כן התבקש סעד של מתן חשבונות ושל המצאת חשבוניות.
3. מפאת ריבוי עילות התביעה, ועל מנת להקל על הקורא, יוצגו להלן בנפרד העובדות הרלוואנטיות וטענות הצדדים ביחס לכל עילת תביעה, ולאחר מכן תפורט הכרעתי. מטעמי בהירות, חולקו העילות לשלוש קבוצות מרכזיות:

ראשית, טענות להפרת תנית איסור התחרות המצויה בהסכם המייסדים (סעיף 9 להסכם המייסדים המצוטט בפסקה 4 לעיל) על דרך של תחרות בעסקי החברה, וזאת הן מצדם של גב' שהדי ומר ג'רסי והן מצדו של מר דמארי. טענות אלו ידונו בפרק ב' להלן.

שנית, טענות בדבר מעשי תרמית וגזלה כלפי החברה, וכלפי מר אוחיון, וזאת הן מצדו של מר דמארי והן מצדם של מר ג'רסי וגב' שהדי. טענות אלו ידונו בפרק ג' להלן.

שלישי, עילות תביעה נוספות, אשר אינן נכללות בשתי הקבוצות הקודמות, ובהן הטענות ביחס לפעילות חברת שיא דמארי, טענות להפרת הסדר הגישור על ידי מר דמארי והטענה להוצאת לשון הרע מצידה של גב' שהדי. טענות אלו ידונו בפרק ד'.

1. לדיון הפרטני בעילות התביעה אבקש להקדים מספר הערות כלליות:
2. הצדדים לא הקפידו, בלשון המעטה, על הכלל לפיו יש לצמצם את הדיון למחלוקות העולות מכתבי הטענות. במיוחד הפליגו הן בחקירותיהם והן בסיכומיהם לטיעונים הנוגעים לדרך התנהלותו של מר אוחיון ביחס לרכוש החברה, וזאת למרות שמבחינה פרוצדוראלית הנתבעים לא הגישו תביעה שכנגד, ומבחינה מהותית החברה מצויה היום בבעלותו של מר אוחיון, וממילא כל עילת תביעה שיש לה כלפיו לא תמומש. למותר לציין כי לא ראיתי כל צורך להתייחס לטענות המהוות הרחבת חזית בלתי מוצדקת, קל וחומר לטענות שהתייחסו לתביעה שלא הוגשה.
3. התובעים ניהלו את ההליך כ"תביעה מתגלגלת", כאשר בכתב התביעה הטיחו האשמות קשות, המתייחסות לנטילת סכומי עתק (תוך הקטנת עלות העלאת טענות אלו באמצעות הגבלת סכום התביעה לצורכי אגרה), ובמהלך הדיון המשפטי עדכנו, עידנו ושינו חלק ניכר מטענותיהם. להצדקת דרך פעולתם, טענו ב"כ התובעים כי הם נחשפו לחלק מהמידע רק במהלך המשפט, כתוצאה מבדיקות שערכו, מסמכים שהגיעו לידיהם ומידע שנמסר להם. למותר לציין, כי לא זו הדרך הראויה לניהול הליך משפטי, וכי התנהלות שכזו עלולה לפגוע בזכויותיהם הדיוניות של הנתבעים. בסופו של דבר, לא ראיתי הצדקה למנוע מהתובעים את יומם בבית המשפט בשל דרך התנהלותם. ואולם, פשיטא כי דרך התנהלות זו מחייבת את בית המשפט בזהירות יתרה בבואו להעריך את מסכת הראיות שהונחה לפניו.
4. במהלך שמיעת הראיות התעורר בלבי חשש כבד כי היבטים מסוימים של פעילות החברה גובלים בהתנהלות בלתי חוקית (אם לנקוט בלשון זהירה). היבט אחד לגביו מתעורר חשד נוגע לנכונות הרישום והדיווח על הפעילות הכלכלית שביצעה החברה, וכנגזר מכך החשש כי בוצעו במסגרתה העלמות מס (וראו, למשל, עדותו של מר משה ביטון, פרוטוקול 15.2.2012, עמודים 178 – 270, ממנה עולה חשש כבד להעלמות מס בקשר לעסקאות מכירת רכבים בשטחים וביחס לעמלה ששולמה למר ביטון). ספקות אחרים נוגעים לחוקיות הפעילות העסקית עצמה. עניין אחד הוא מערכת היחסים מול חברת ולמר (אשר בעליה הורשעו
   
   בביצוע עבירות פליליות בקשר לפעילותה העסקית), נושא שנותר סתום בעיקרו, ומדיף ריח רע. דוגמא אחרת לפעילות שחוקיותה מוטלת בספק היא פעילות שיפוץ רכבים שניזוקו, ומכירתם, בה עסקה החברה בהיקפים לא מבוטלים. פעילות זו מתוארת על ידי מר ג'רסי בעדותו באופן הבא:

"כשיש רכב שהוא נפגע... אז קונים אותו מחברת הביטוח. בוא נאמר שהאוטו שווה 120 אלף שקל, חברת ביטוח מוכרת לך אותו ב- 35 אלף שקל ואני הייתי מתקן אותו בשטחיים, כנראה שעם חלקים גנובים גם כן, הייתי מביא את האוטו הזה כמו חדש עם עלות של 15 אלף שקל. יפה? [35] ועוד 15. מוכרים את האוטו במקום 120 מוכרים אותו ב- 100 יש פה 60 אלף?" (פרוטוקול 14.12.2011 עמוד 522. פרוטוקול זה לא נקלט במערכת נט-משפט, וההפניה היא לפרוטוקול של חברת סטנוגרמה בע"מ).

לא יעלה על הדעת, כמובן, שבית המשפט ישמש כגורם המברר מחלוקות כספיות בין עבריינים ביחס לאופן חלוקת רווחי הפעילות העבריינית. כך, למשל, אם שלושה חברו יחדיו לעסק של מסחר ברכבים גנובים, והאחד נושל על ידי חבריו מרווחי העסק, אין להניח כי בית המשפט יעניק סעד משפטי לעבריין הנגזל (השוו ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מד(1) 75, 86 - 87 (1989)). למרות האמור, ולא בלי לבטים, החלטתי כי החשדות אינן מצדיקים דחיית התביעה מבלי לדון בה לגופה. יחד עם זאת, בקביעת ממצאים ובהסקת מסקנות לא ניתן, ולא ראוי, להתעלם באופן מוחלט מהחשדות הכבדים כי עסקי החברה לא התנהלו לפי החוק.

1. התובעים הרבו במסגרת תביעתם להתבסס על השערות ושברי ראיות. דרך אחת בה נקטו פעם אחר פעם הייתה שימוש בהערכות נזק כלליות מהדגם הבא: על פי הערכת מומחה או עד מטעם התובעים הכנסות החברה מפעילות מסוימת, או היקף הרכוש שהיה אמור להימצא בבעלותה, היו אמורים להסתכם בערך מסוים. דו"חות החברה מלמדים שההכנסות נפלו בשיעור ניכר מסכום זה, או שהרכוש שבחזקתה מצומצם בהרבה מהרכוש הרשום בדוחות. מכאן, טוענים התובעים, כי הנתבעים, כולם או חלקם, גזלו מהחברה כספים או רכוש בסכום ההפרש שבין הערך שאמור היה להיות בידי החברה לפי הערכת המומחה או העד לבין הערך שהתקבל על פי דו"חות החברה.

להלן דוגמא אופיינית: על פי הערכת רו"ח פרילינג, המומחה מטעם הנתבעים, הכנסות החברה מהפעלת 26 מוניות בשנת 2006 היו צריכות להיות 2.34 מיליון ש"ח, וזאת על בסיס חישוב של 7,500 ש"ח למונית לחודש (7,500 ש"ח * 12 * 26 = 2.34 מיליון ש"ח). לעומת זאת הכנסות החברה בפועל, על פי דוחותיה המבוקרים מהפעלת מוניות בשנת 2006 עמדו רק על 1,086,962 ש"ח. מכאן מבקשים התובעים ללמוד כי מי מהנתבעים (במקרה זה הטענה הופנתה נגד גב' שהדי ומר ג'רסי) גזל מהחברה ב- 2006 את ההפרש בין ההכנסה שאמורה הייתה להתקבל להכנסה שדווחה בספרים, דהיינו כ- 1.25 מיליון ש"ח.

קיימות ארבע סיבות בגללן לא ניתן להסיק בדרך זו כי מי מהנתבעים גרם נזק לחברה.

ראשית, קיים חשש כבד כי דוחות החברה, אפילו כאשר מדובר בדוחות מבוקרים (ולא כל שכן כאשר עסקינן בדוחות שאינם מבוקרים), אינם מבטאים את כל העסקאות שביצעה החברה, ואינם משקפים את מלוא ההכנסות שהתקבלו על ידה (וראו דבריו של רו"ח עמירם זלצר (להלן: "רו"ח זלצר"), רואה החשבון של החברה כיום, בפרוטוקול 1.4.2013, עמוד 218 שורה 17 – עמוד 219 שורה 5 המלמדים על הספק שהוא מטיל ביחס למהימנות הדוחות הכספיים המבוקרים של החברה לשנת 2006). עניין זה נחשף לפני רק באופן חלקי, והוא מהווה חלק מההתנהלות הבעייתית של החברה אליה התייחסתי בהערה ג' לעיל.

שנית, מר אוחיון, שהוא העומד למעשה מאחורי התביעה, היה מופקד על ניהולה השוטף של החברה, ובכלל זה טיפול בענייני הכספים (וראו סעיף 6.3 להסכם המייסדים, אשר צוטט בפסקה 3 לעיל). אין זה מתקבל על הדעת כי במצבת נכסי החברה, ובהכנסותיה, היו פערים כה גדולים בין הצפוי למצוי, ומר אוחיון לא היה מודע לכך בזמן אמת (כך, במיוחד כשמדובר בהכנסות שוטפות אחידות, כדוגמת אלו שאמורות להתקבל מהשכרת מוניות). למרות האמור, הטענות הללו, רובן ככולן, הועלו זמן ניכר לאחר האירועים, ואין כל ראיה להשמעתן בזמן אמת.

שלישית, הערכות נזק כלליות מהסוג בו השתמשו התובעים יוצרות פתח רחב למניפולציות עובדתיות, המעוותות באופן ניכר את המציאות. כך, למשל, תחשיב תובעים שהוצג לעיל, לעניין הכנסות מהפעלת מוניות בשנת 2006, מניח כי כל 26 המוניות היו בבעלות החברה לאורך כל שנת 2006. ואולם כל שנאמר בחוות הדעת של רו"ח פרילינג הוא שבמהלך שנת 2006 התקבלו הכנסות מ- 26 מוניות. מאחר שהמוניות בהן מדובר נרכשו על ידי החברה באופן הדרגתי לאורך השנה (החברה הוקמה כזכור בתחילת שנת 2006), ויתכן כי חלקן גם נמכר במהלך השנה, הרי שלא ניתן להניח שכל אחת מהן הייתה פעילה 12 חודשים (כפי שנעשה בתחשיב התובעים). ממילא יובן כי לא ניתן לתת משקל של ממש לתחשיב דמיוני מסוג זה.

רביעית, גם אם נניח כי קיים פער בין ההכנסות שהתקבלו להכנסות שהיו אמורות להתקבל, או בין מלאי הנכסים שהיה בידי החברה למלאי הרשום, אין זה ברור מי מבין הצדדים הוא האחראי להיווצרותו של פער זה. לכל אחד מהמעורבים הייתה אפשרות לקחת מכספי החברה לכיסו, ובמצב דברים זה עצם העובדה ש"הקופה חסרה" איננה מאפשרת להסיק ידו של מי הייתה במעל.

1. חלק ניכר מהטענות שהועלו בתביעה נגד הנתבעים הן טענות המייחסות להם מעשים הגובלים בפלילים. ביחס לטעונת מסוג זה דורשת הגישה המקובלת בפסיקה כי התובע יעמוד בנטל ראייתי מוגבר. ראו לעניין זה ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ, פ"ד נג(5) 689 (1999); ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (ניתן ב- 18.4.2012). לסקירת הגישות השונות הקיימות בנושא ראו ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776 (2003). באופן כללי אציין כי ביחס לרוב עילות התביעה בגינן תבעו, לא רק שהתובעים לא עמדו בנטל זה, אלא שלא עמדו גם בנטל הרגיל הנדרש מתובע בהליך אזרחי, דהיינו הוכחה במאזן ההסתברויות.

ומכאן, לדיון בטענות שהעלו התובעים לגופן.

1. תניית איסור התחרות שבהסכם המייסדים
2. כפי שיפורט להלן בהרחבה התובעים טוענים, כי בעוד שהם פעלו באופן מתמיד לטובת החברה ולהצלחתה, מר ג'רסי וגב' שהדי, כמו גם מר דמארי, הפרו באופן בוטה את תניית איסור התחרות שבהסכם המייסדים, בכך שהמשיכו לנהל במקביל את עסקיהם הפרטיים בתחום המוניות. הפרה זו, כך נטען, גרמה נזק לחברה, ולתובעים עומדת הזכות לדרוש פיצוי בגין נזק זה.
3. הטענה לתחרות בעסקי החברה ניתנת להפרדה לשתי תקופות: התקופה הראשונה היא התקופה בה היו הנתבעים פעילים בחברה (להלן: "תקופת הפעילות בחברה"); התקופה השנייה היא התקופה שלאחר היווצרות הקרע בין כל אחד מהנתבעים לבין מר אוחיון, והפסקת פעילותו בחברה. ביחס לגב' שהדי ומר ג'רסי המדובר בתקופה שמינואר 2008 ואילך; ביחס למר דמארי המדובר בתקופה שמיוני 2010 ואילך (להלן: "התקופה שלאחר הפסקת הפעילות בחברה"). להלן יבחנו הטענות שהועלו בתביעה נגד גב' שהדי ומר ג'רסי מזה, ונגד מר דאמרי מזה, תוך הבחנה בין טענות המתייחסות לתקופת הפעילות בחברה לטענות המתייחסות לתקופה שלאחר הפסקת הפעילות בחברה. לדיון זה אקדים ניתוח של הטענות השונות שנטענו ביחס לתוקף ופרשנות הסכם המייסדים ותניית איסור התחרות הכלולה בו.
   1. תוקף ופרשנות הסכם המייסדים ותניית איסור התחרות

(א) חיסול עסקי הנתבעים

1. התובעים טוענים כי במעמד החתימה על הסכם המייסדים, התחייבו הנתבעים כי מיד עם הקמת החברה כל פעילותם בתחומי העיסוק של החברה, תועבר אליה. התובעים מוסיפים שאילו הצדדים רצו לקבוע תקופת מעבר בה הנתבעים יהיו רשאים להמשיך ולפעול מחוץ לחברה, חזקה שהדבר היה נקבע מפורשות בהסכם המייסדים.
2. מנגד טוענים הנתבעים כי נדרשה להם תקופת מעבר על מנת שיוכלו לחסל את עסקיהם הקיימים, ובכדי להעביר את פעילותם לחברה:

הנתבעים מצביעים על כך שבהסכם המייסדים אין תניה הקובעת כי עליהם לחסל את עסקיהם מיד עם החתימה על ההסכם, וכן שלא קיים כל הסדר המחייב את החברה לרכוש את המלאי העסקי שלהם.

הנתבעים 3 – 5 מוסיפים כי בזמן החתימה על הסכם המייסדים היו לחברת א. דמארי 38 מוניות, זכויות ציבוריות וחוזים עם בעלי זכויות ציבוריות ועם נהגים להם הושכרו זכויות, נסיעות באשראי, ופעילות בתחום הנדל"ן. לפיכך נדרשה חברת א. דמארי להמשיך ולפעול במהלך שנת 2006 על מנת לחסל את עסקיה, למלא אחר התחייבויותיה, ולממש את יתרת רכבי המוניות שהוחזקו בידה ושלא נרכשו על ידי החברה, וכל זאת בידיעה ובהסכמת יתר השותפים.

מנגד טוענים התובעים, כי יש לדחות את טענת הנתבעים כאמור, מהנימוקים שלהלן:

ראשית, קיימות סתירות בעדותו של מר דמארי. כך למשל מר דמארי העיד בחקירתו כי אינו זוכר כמה מוניות היו לחברת א. דמארי; פעם העיד כי מר ג'רסי וגב' שהדי היו שותפיו בחברת א. דמארי ופעם העיד שלא היו שותפיו; פעם העיד כי מר אוחיון הוא זה שפנה אליו ועל מר ג'רסי בהצעה להקים את החברה, ופעם טען כי הוא זה שפנה למר אוחיון וכן הלאה.

שנית, טענת מר דמארי על פיה נדרשה שנה על מנת לחסל את עסקיה של חברת א. דמארי אינה מתיישבת עם העובדה שמר דמארי מכר במסגרת החברה (טרייד אין) כ- 40 מוניות בחודש.

שלישית, לא הייתה כל מניעה מצד החברה לרכוש גם את צי-המוניות של חברת א. דמארי.

רביעית, כל המוניות שהיו בידי חברת א. דמארי במועד החתימה על הסכם המייסדים נמכרו עד לחודש יוני 2006, ולמרות זאת המשיך מר דמארי לרכוש ולמכור מוניות נוספות (דהיינו מניות שלא היו בידי חברת א. דמארי עובר לחתימת תסכם המייסדים) גם לאחר החתימה על הסכם המייסדים.

1. הנתבעים 1 - 2 מוסיפים כי יש להפעיל את כלל הפרשנות נגד הנסח לגבי הסכם המייסדים שנוסח על ידי עו״ד ישראל אינסלר (להלן: "עו"ד אינסלר"), שלטענתם פעל מטעם מר אוחיון.

מנגד, טוענים התובעים כי יש לדחות את טענה זו, משום שמדובר בהרחבת חזית אסורה, ומשום שעו"ד אינסלר, אשר ערך את הסכם המייסדים, יצג את כל הצדדים לעסקה, והעובדה שהיה לקוח של מוסך הגורן עובר לחתימה על הסכם המייסדים אינה מעלה או מורידה מכך.

1. בחינת טענות הצדדים והמסמכים אשר הוגשו על ידם מעלה כי אין מחלוקת של ממש על כך שפעילויות מסוימות אותן קיימו הנתבעים, היו מקבילים לתחומי הפעילות של החברה, כפי שהוגדרו בהסכמים המייסדים. נקודת המחלוקת הפרשנית היא המועד בו היה על הנתבעים לחסל את עסקיהם הפרטיים ולפעול באמצעות החברה בלבד.
2. מהו המועד בו נדרשו הנתבעים לחסל את עסקיהם? מצד אחד, עסקיהם של הנתבעים מתחרים בעסקי החברה, ומסעיף 9 להסכם המייסדים עולה כוונה ברורה של הצדדים כי הם יחוסלו או יועברו לחברה. ואולם הסכם המייסדים שותק לגבי מועד ואופן חיסול עסקיהם הפרטיים של הנתבעים, ומעדותו של עו"ד אינסלר, אשר ערך את הסכם המייסדים, מתקבל הרושם כי הנושא כלל לא הובא לידיעתו (פרוטוקול 28.11.2011, עמוד 7 שורות 11 – 31). מצד שני, לשלושת הצדדים להסכם המייסדים היה ברור כי במועד חתימת הסכם המייסדים יש לנתבעים עסקים שונים בתחומי פעילות החברה, ואין להניח כי התכוונו שיוותרו עליהם ללא תמורה. ולראיה, ביום 1.6.2006, דהיינו כ- 5 חודשים לאחר חתימת הסכם המייסדים, רכשה החברה תשע מוניות מחברת א. דמארי בכספים אשר העביר מר אוחיון, בסך 748,396 ש״ח (חשבונית העברת הסכום הנ"ל צורפה כנספח 51 לתצהיר אוחיון). אם כן, נמצא כי לפחות עד למועד זה, התובעים ידעו כי לחברת א. דמארי מוניות בבעלותה, ולא ראו בכך הפרה של הסכם המייסדים.

בהעדר התייחסות לנושא בהסכם המייסדים יש להשלים את החסר באמצעות קביעה כי על הנתבעים לחסל את עסקיהם המתחרים בעסקי החברה בתוך זמן סביר ממועד חתימת הסכם המייסדים. סעיף 9 להסכם המייסדים קבוע איסור על תחרות בעסקי החברה, ונראה כי כוונת הצדדים, כצדדים סבירים והוגנים, הייתה שהוראה זו תיכנס לתוקף במועד כריתת החוזה, וזאת בכפוף לכך שתינתן לנתבעים ארכה סבירה לחסל את העסקים הקיימים המתחרים בעסקי החברה (והשוו סעיף 41 חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"): "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש"; וראו גם פרידמן וכהן חוזים כרך ג' 258 (2003): "אם החוזה הטיל חיוב, אך לא קבע מועד לביצועו, ניתן להניח שהצדדים התכוונו שהחיוב יקוים. בהעדר הוראה על מועד הקיום יש צורך להשלים את החסר. השלמה כזו צריכה להיעשות על ידי הערכה בדבר הסכמה משוערת של הצדדים. מטבע הדברים היא מושתת על מה שצדדים סבירים והוגנים היו מסכימים בניהם. סעיף 41 משקף את עמדת המחוקק ביחס לפתרון שראוי לבחור בנסיבות אלה").

ויובהר, אין לפרש את תניית איסור התחרות כמטילה איסור על הנתבעים להחזיק באופן פסיבי, ולממש, נכסים שהיו בבעלותם ערב החתימה על הסכם המייסדים (למעט נכסים שהיה עליהם להעביר לחברה על פי הסכם המייסדים), וגם לא ניתן לראות בה הוראה המחייבת את הנתבעים להפר הסכמים שחתמו קודם לכן (למשל הסכם להשכרת זכויות ציבוריות). ממילא אין לראות בהחזקה פסיבית בנכסים שכאלה או בקיום חוזים שכאלו הפרה של תניית איסור התחרות, וזאת אף אם התמשכו לאחר המועד בו נדרשו הנתבעים לחסל את עסקיהם, כפי שיפורט להלן בפסקה ‎24.

לעומת זאת, ככל שהנתבעים עשו לאחר כריתת הסכם המייסדים עסקאות חדשות לחלוטין, שלא היו דרושות לצורך חיסול עסקיהם, ואשר ניתן היה לבצען באמצעות החברה (ולעניין זה אניח כי החברה יכלה לבצע עסקאות של מכירה וקנייה של מוניות בחלוף חודש ממועד הקמתה), הדבר היווה הפרה של הסכם המייסדים, אף אם בוצע בתקופה שבה נדרשו לחסל את עסקיהם. כך למשל, ככל שלאחר החתימה על הסכם המייסדים (ולאחר שחלפה תקופת ההתארגנות הנחוצה להקמת מערך מכירה וקניה בחברה) הנתבעים רכשו בעצמם, או באמצעות חברה שבשליטתם, מוניות במטרה לסחור בהם, הרי שרכישה זו מהווה הפרה של תניית איסור התחרות.

1. בנסיבות המקרה דנן, הנני קובע כי הזמן הסביר לחיסול עסקיהם של הנתבעים היה ששה חודשים ממועד חתימת הסכם המייסדים, דהיינו עד ליום 8.7.2006 (להלן: "התקופה לחיסול עסקי הנתבעים"). לעניין זה לקחתי בחשבון את המועד בו הועברו 9 המניות מחברת א. דמארי לחברה (1.6.2006. ראו פסקה 23 לעיל), את התקופה בה העבירה החברה את נכסיה והתחייבויותיה לחברת שיא דמארי כמתואר להלן (כחודשיים - מחודש ינואר עד פברואר 2010), את השלב המקדמי של היוזמה העסקית של החברה, ואת סוגי הנכסים והתחייבויות שהיו לנתבעים כלפי צדדים שלישיים (חובות לבנקים, לחברות מימון, לבעלי זכויות ציבוריות, לחברות ביטוח ולמוסכים).

(ב) תחולת הסכם המייסדים ותניית איסור התחרות על מר ג'רסי

1. התובעים טוענים כי יש לראות את גב' שהדי ומר ג'רסי כגוף אחד הכפוף להסכם המייסדים, והאחראי ביחד ולחוד לנזקי התובעים כתוצאה מהפרתו. לשיטתם, גב' שהדי נרשמה כבעלת מניות בחברה והייתה צד להסכם המייסדים לבקשת מר ג'רסי, כאשר באותה שעה התנהלו נגדו הליכים של רשויות המס. לעניין זה מצביעים התובעים על כך שבזמן החתימה על הסכם המייסדים גב' שהדי הייתה חסרת ניסיון בתחום המוניות, כי בתניית איסור התחרות נקבע כי "צד להסכם, לרבות, בן זוגו, ו/או כל מי שיש לו קשרים עסקיים איתו", וכי מר ג'רסי תיפקד בחברה כאחראי על תחום הפעלת המוניות, גביית הכספים ומכירת רכבים.
2. מנגד, טוענים הנתבעים 1 ו-2 (גב' שהדי ומר ג'רסי), כי יש לדחות את טענת התובעים לפיה במועד כריתת הסכם המייסדים הייתה גב' שהדי חסרת ניסיון בתחום המוניות. לדבריהם גב' שהדי הייתה בעלת עסק עצמאי להפעלת מוניות עוד בטרם נוסדה החברה. במסגרת עסק זה הפעילה כ־ 10 מוניות באמצעות נהגים עצמאיים ששילמו לה, ולא למר ג'רסי, דמי שכירות בעבור הזכות להפעיל את המוניות. יתרה מזאת, בטרם הוקמה החברה גב' שהדי נהגה להכניס את מוניותיה למוסך הגורן לצורך טיפולים ותיקונים, ואף רכשה מונית מסוכנות הרכבים שבבעלות מר אוחיון.

הנתבעים 1 – 2 מאשרים כי מר ג׳רסי הינו בעל ניסיון וידע רב בתחום המוניות, אולם טוענים כי מסיבות שונות, שאינן רלוונטיות ליתר המחלוקת נשוא תיק זה, החליטו הצדדים כי מר ג'רסי לא יהיה חלק מהחברה. בעקבות הסכמה זו לא היה למר ג׳רסי כל תפקיד בחברה, לא פורמלי ולא בלתי-פורמלי. ויובהר, הנתבעים 1 - 2 אינם מכחישים כי מר ג'רסי סייע רבות לבת זוגתו ולשותפיה בפעילותם העסקית (במיוחד בתחום הסחר במוניות), אולם לטענתם עשה זאת כיועץ חיצוני לחברה.

לעניין תניית איסור התחרות, הכוללת גם איסור תחרות מצד בני זוג של הצדדים להסכם המייסדים, טוענים הנתבעים 1 ו-2, כי היא אינה מתייחסת באופן ספציפי למר ג'רסי, וכי הסעיף אוסר תחרות של בן הזוג, אך לא הסתייעות בו לטובת החברה. הנתבעים 1 - 2 טוענים בנוסף כי אין למר ג'רסי שום חובה כלפי החברה, מאחר שהחברה לא הסמיכה אותו או חתמה על ייפוי כוח המסמיך אותו לחייבה, ובשים לב לכך שלא נכרת בינו לבין החברה הסכם כלשהו. הם מוסיפים כי קביעת בית הדין לעבודה בתביעת שהדי (ע"ב 6999-08) לפיה בין החברה לבין גב' שהדי לא היו קיימים יחסי עובד-מעביד, משמיעה מקל וחומר, כי בין מר ג'רסי לבין החברה לא התקיימו יחסי עובד-מעביד.

1. אינני רואה צורך להכריע בשאלה האם יש לראות את מר ג'רסי כצד להסכם המייסדים. קיימות בחומר הראיות אינדיקציות רבות לכך שזו הייתה כוונת הצדדים (לדוגמא חלוקת התפקידים הנזכרת בסעיף 6.3 להסכם המייסדים), ואולם הצדדים (ובכללם מר אוחיון) הסכימו, מטעמים שיש לפקפק בחוקיותם, כי גב' שהדי היא שתהיה צד להסכם המייסדים. בנסיבות אלו ספק בעיני אם בית המשפט צריך להושיט ידו לתובעים, ולאפשר להם להתעלם מההסכמה שנתנו בשעתו, בידיעה מלאה של העובדות, לכך שמבחינה פורמאלית מר ג'רסי לא היה צד להסכם המייסדים.

מכל מקום, הטענות המרכזיות הנטענות אישית נגד מר ג'רסי (להבדיל מהטענות נגד גב' שהדי) שייכות לקבוצה השנייה, דהיינו טענות בדבר מעשי תרמית וגזלה כלפי החברה. ביחס לטענות אלו אין כל צורך לקבוע כי מר ג'רסי הוא צד להסכם המייסדים על מנת להטיל עליו חבות כלפי החברה. כך, למשל, אם מר ג'רסי נטל לכיסו תמורות שאמורות היו להתקבל על ידי החברה אזי הוא נושא בחובה להשיבן לחברה, וזאת בין אם היה צד להסכם המייסדים ובין אם פעל כ"יועץ", "שלוח" או "עובד".

ויובהר, אין חולק על כך שמר ג'רסי פעל בשם החברה בהקשרים בהם הועלו טענות של תרמית וגזלה נגדו. כדבריו: "מיום היוסדה של החברה אני שמשתי בחברה הנ"ל כמי שעוסק במכירת ובקניית מכוניות מטעם החברה. כן הייתי מפעיל נהגים בחברה, הכל בסמכות וברשות של הנהלת החברה" (תצהירו מיום 8.2.2008 שנמסר במסגרת ב"ש (שלום י-ם) 4106/08, ואשר מר ג'רסי אישר את האמור בו גם בחקירתו מיום 14.12.2011, עמוד 407 שורות 1 – 5). לפיכך, שעה שמר ג'רסי גבה כספים בשם החברה, או מכר ורכש מוניות מצדדים שלישיים בעבורה, הוא פעל בעניינים אלו כשלוח מטעם החברה, במובן סעיף 2(א) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965. במעמדו כשלוח של החברה, מר ג'רסי חב לחברה חובת אמונים, ובין היתר היה חייב לגלות לחברה כל ידיעה ולמסור לה כל מסמך הנוגע לנושא השליחות (סעיף 8(1) לחוק השליחות); היה אסור עליו לקבל טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמת החברה (סעיף 8(4) לחוק השליחות); והיה אסור עליו להשתמש לרעת החברה בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות (סעיף 8(5) לחוק השליחות). לפיכך, אף אם מר ג'רסי לא היה צד להסכם המייסדים, עדין חל עליו איסור לקבל טובת הנאה או הבטחה לטובת הנאה בקשר לנושא השליחות שלא בהסכמת החברה (ראה סעיף 8(4) לחוק השליחות; והשוו לסעיף 254(א)(1) לחוק החברות, תשנ"ט – 1999).

יצוין כי הטענות נגד הנתבעים 1 - 2 השייכות לקבוצה הראשונה (הפרת תניית אי התחרות) ולקבוצה השלישית (הוצאת הדיבה) נטענו, רובן ככולן, בעקבות מעשים המיוחסים ישירות לגב' שהדי. להשלמת התמונה אוסיף כי הצדדים להסכם המייסדים, ובכללם גב' שהדי, התחייבו באופן מפורש כי תנית אי התחרות תחול גם ביחס להתחרות על ידי בן זוג (ואין ספק כי תכליתה המרכזית של הרחבה זו הייתה להחיל את ההתחייבות גם ביחס לפעולותיו של מר ג'רסי). לפיכך לו היה נטען כי מעשה שעשה מר ג'רסי היווה תחרות בחברה, לכל הפחות ניתן היה ליחס לגב' שהדי אחריות להפרת הסכם המייסדים בגין מעשה שכזה (ואולם, כאמור, ההפרות של תניית אי התחרות מיוחסות באופן ישיר לגב' שהדי).

(ג) ההיקף הגיאוגרפי של איסור התחרות

1. התובעים טוענים כי תניית איסור התחרות מנעה מהצדדים להסכם המייסדים, לרבות מר ג'רסי, לעסוק בתחומי הפעילות של החברה, שלא באמצעותה, ללא הגבלה לאזור גיאוגרפי מסוים.
2. מנגד, טוענים הנתבעים 1 - 2 כי תניית איסור התחרות תחמה עצמה רק לאזור חיוג 09.
3. במחלוקת המתוארת לעיל, דעתי היא כי תניית איסור התחרות אוסרת על בעל מניות של החברה להתחרות בה ללא תיחום גיאוגרפי. בעניין זה לשון תניית איסור התחרות, שצוטטה בפסקה 4 לעיל, ברורה. כל עוד צד להסכם המייסדים הינו שותף בחברה, חל עליו איסור כולל לפעול בתחומי הפעילות בהן פועלת החברה, שלא באמצעותה. רק כאשר צד להסכם המייסדים מפסיק להיות שותף בחברה, או אז איסור התחרות מצטמצם ומתוחם בזמן (18 חודשים) ובאיזור גיאוגרפי (אזור חיוג 09).

(ד) הטענה לבטלות הסכם המייסדים מחמת העדר גמירות דעת

1. הנתבעים 1 - 2 טוענים כי למר אוחיון הייתה היכרות מוקדמת עו״ד אינסלר, והם הוטעו לחשוב כי עו״ד אינסלר ייצג גם אותם בהסכם, דבר שגרם לכך שהסכם המייסדים מוטה באופן קיצוני לטובת מר אוחיון.
2. הנתבעים 1 - 2 טוענים כי נוכח היותו של הסכם המייסדים חד-צדדי לטובת מר אוחיון, בהעדר קבלת תמורה הולמת, ונוכח ניגוד האינטרסים בין הצדדים, כאשר גב' שהדי ומר דמארי לא היו מיוצגים במהלך כריתת הסכם המייסדים, לא ניתן לייחס לצדדים גמירות דעת, ולכן תניות הסכם המייסדים עליו מסתמכת התביעה בטלות.
3. התובעים טוענים כי יש לדחות את טענת הנתבעים 1 - 2 כאמור מהנימוקים שלהלן: ראשית, טוענים התובעים, כי מדובר בטענה שלא נטענה במסגרת כתבי ההגנה ולפיכך מדובר בהרחבת חזית אסורה; שנית, חזקה על הנתבעים שהיו מיוצגים על ידי עורך דין בזמן החתימה על הסכם המייסדים, כי לא היו חותמים על הסכם המייסדים אילולא רצו להתקשר בהסכם.
4. דין טענת הנתבעים 1 - 2 בעניין זה להידחות. עו"ד אינסלר אכן יצג בהתקשרות את כל הצדדים (כפי שאישר בעדותו. ראו פרוטוקול 28.11.2011 עמוד 103 שורה 16ׂׂ), ואם מי מהנתבעים אינו מרוצה מהשירות שנתן לו (ובעניין זה אינני מביע כמובן כל עמדה), עליו להפנות טענות אלו כלפי עו"ד אינסלר, ולא כלפי תוקף הסכם המייסדים. הנתבעים הם אנשים בגירים, ולהתרשמותי נבונים, ויש להניח כי הבינו את תנאי הסכם המייסדים, ולמצער כי יכלו להבינם לו היו מקדישים את הזמן הנדרש לקריאתו. בנסיבות אלו כל הטענות שהעלו כלפי תוקף הסכם המייסדים הן משוללות יסוד.

(ה) הטענות בדבר זכות התביעה

1. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את עילות התביעה המתבססת על הפרת הסכם המייסדים, מאחר שבכתב התביעה כלל לא נטען או נתבע סעד בעבור מר אוחיון או בנו בגין הפרת הסכם זה, אלא הסעד התבקש בשם החברה בלבד, שעה שהיא לא הייתה צד להסכם המייסדים, ואין לה זכות תביעה מכוחו.
2. גם בטענה זו אין ממש. תניית איסור התחרות היא במובהק הוראה המיועדת לזכות את החברה, וחלות לגביה ההוראות הנוגעות לחוזה לטובת צד ג' (ראו סעיפים 34 – 38 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973. לדיון ראו פרידמן וכהן, חוזים - כרך ג' (תשס"ד) 93 ואילך). לפיכך רשאית הייתה החברה להגיש את התביעה לפיצויים בגין הפרת הוראה זו (ומקל וחומר שהתובעים, דהיינו הצדדים להסכם והחברה רשאים לתבוע את הפיצוי בגין הנזק שנגרם לחברה. ראו פרידמן וכהן, שם, עמודים 198 – 200).
   1. העסקאות שביצעה גב' שהדי שלא באמצעות החברה

(א) השכרת זכויות ציבוריות

1. התובעים טוענים כי בין החודשים ינואר - אפריל 2006 השכירה גב' שהדי לחברת א. דמארי זכויות ציבוריות (חשבוניות מס' 36, 38, 43 ו-48 אשר צורפו כנספח 9 לתצהיר אוחיון), וכן מחודש ינואר 2008 עד חודש ינואר 2010 השכירה לחברת RZ (חשבוניות מס' 65, 67, 68, 70, 71, 72, 73, 75 אשר צורפו כנספח 9 לתצהיר אוחיון) ומחודש פברואר 2010 עד חודש מאי 2010 השכירה גב' שהדי לחברת ש.ר.ש. שירותי רכב בע"מ (חשבונית מס׳ 76) – בסכום כולל של 336,740 ש"ח.
2. ככל שמדובר בהשכרת הזכויות הציבוריות בין החודשים ינואר – אפריל 2006 מציינים הנתבעים 1 - 2, כי מדובר בזכויות ציבוריות שגב' שהדי המשיכה להשכיר אותן עד לתום תקופת השכירות שסוכמה עם הצדדים השלישיים, ולאחריה העבירה אותן לחברה. זאת ועוד, על פי סעיף 9 סיפא להסכם המייסדים, גב' שהדי אמורה הייתה לקבל כנגד הזכויות הציבוריות שהעבירה לחברה את "התמורה בה החברה משכירה את הזכות הציבורית לצדדים שלישיים ללא כל רווח שהוא", כך שממילא לא נמנע מהחברה כל רווח. עוד מציינים הנתבעים 1 - 2 כי בתקופה האמורה החברה לא פעלה כלל בתחום השכרת זכויות ציבוריות (אלא החלה בפעילות זו רק בשלב מאוחר יותר).
3. ככל שמדובר בעסקאות שביצעה גב' שהדי בין השנים 2008 – 2010, דהיינו לאחר הפסקת פעילותה בחברה, נטען כי התביעה נגועה בחוסר תום לב, מאחר שהתובעים סילקו את גב' שהדי מהחברה בחודש ספטמבר 2007. תשובת התובעים לעניין זה היא שמאחר שגב' שהדי לא שלחה הודעת ביטול להסכם המייסדים, היא נותרה מחויבת להסכם המייסדים עד למועד ההתמחרות.
4. במחלוקת המתוארת בין הצדדים, אני סבור כי הדין עם הנתבעים 1 ו-2, וכי גב' שהדי לא הפרה את הסכם המייסדים ביחס להשכרת הזכויות הציבוריות שבבעלותה:
   1. לגבי עסקאות השכרת זכויות ציבוריות בין החודשים ינואר - אפריל 2006 (חשבוניות מס' 36, 38, 43 ו-48) אינני סבור כי אלה הפרו את הוראות תניית איסור התחרות. מדובר בתשלומים אשר נגבו במהלך התקופה לחיסול עסקי הנתבעים, וזאת ביחס לעסקאות שכירות זכויות ציבוריות שהתגבשו, לטענת הנתבעים 1 - 2 שלא נסתרה, קודם לחתימה על הסכם המייסדים.

• 1. לגבי עסקאות השכרת מחודש ינואר 2008 ואילך (חשבוניות מס' 65, 67, 68, 70 ,71, 72, 75,73, 76) – אינני סבור כי הנתבעים 1 - 2 הפרו את תניית איסור התחרות משום שהצדדים לא ראו את גב' שהדי ומר ג'רסי כחלק מהחברה במועדים הללו (וזאת למרות שהוסיפו להחזיק במניות החברה עד לאחר ההתמחרות). לפיכך יש לראותם כמי שכפופים בשלב זה להגבלה החלה לפי תניית איסור התחרות לאחר סיום יחסי השותפות (דהיינו האיסור על פתיחת עסק מתחרה במשך 18 חודשים בתחום אזור חיוג 09 בלבד). מגבלה זו לא הופרה בכך שגב' שהדי השכירה זכויות ציבוריות שבבעלותה שלא באמצעות החברה. אבהיר עניין זה.

כעולה מטענות הצדדים, בסמוך לחודש ספטמבר 2007 נוצר קרע בין הצדדים, מר אוחיון ומר דמארי מצד אחד, וגב' שהדי ומר ג'רסי מהצד השני, אשר בעקבותיו גב' שהדי הפסיקה להגיע למשרדי החברה, מר ג'רסי הפסיק לספק לה שירותים, והצדדים החלו בניהול ההליכים משפטיים אחד נגד השני. בנסיבות אלה ברור כי הצדדים כבר לא ראו את גב' שהדי, מאותה תקופה ואילך, כחלק מהחברה. כך למשל, גב' שהדי כלל לא היתה צד למסמך העקרונות, שנחתם בחודש פברואר 2010, במסגרתו הועברה פעילות החברה לחברת שיא דמארי. יתרה מזאת, במועדים הללו, מר אוחיון היה מודע לכך שבבעלותה של גב' שהדי מצויות זכויות ציבוריות, אולם הוא לא דרש ממנה שתשכירן באמצעות החברה.

בנסיבות אלה יש לקבוע כי גב' שהדי הייתה רשאית להשכיר את הזכויות הציבוריות שבבעלותה לצדדים שלישיים בתקופה שלאחר הפסקת הפעילות בחברה, ולא הפרה בכך את תניית איסור התחרות שבהסכם המייסדים.

1. להשלמת התמונה אוסיף כי אף אם הייתי מגיע למסקנה כי גב' שהדי הפרה את הוראות תניית איסור התחרות, בכך שהשכירה את הזכויות הציבוריות שבבעלותה שלא באמצעות החברה, לא הייתי פוסק לתובעים פיצויים בשל כך, מאחר שלא הוכיחו כי נגרם לחברה נזק (ראו לעניין זה פסקה 56 להלן).

(ב) עסקאות תיווך מכירת מוניות שלא באמצעות החברה

1. התובעים מפנים לחשבונית מיום 31.3.2006 שהפיקה גב' שהדי לחברת ולמר בגין ״עסקאות תיווך למשך שישה חודשים על בסיס שבועי 4 רכבים בשבוע״ ע״ס 41,066 ש"ח (חשבונית מס' 40), ולחשבונית מיום 5.5.2006 שהפיקה שהדי לחברת ולמר ״עבור עיסקות תיווך חודש אפריל״ ע״ס 27,261 ש"ח (חשבונית מס' 50).
2. מנגד טוענים הנתבעים 1 – 2 לגבי העסקאות נשוא חשבונית מס' 40, כי מדובר בעסקאות תיווך שהתקיימו במשך שישה חודשים, קודם למועד הנפקתה (31.3.2006) וקודם למועד הקמת החברה. הנתבעים 1 – 2 מוסיפים כי הסיבה בגינה הוצאה החשבונית רק ביום 31.3.2006, ולא קודם לכן, הינה מוסר התשלומים של מר ולמר, שדחה את מועד גמר החשבון.

לגבי העסקה נשוא חשבונית מס' 50, מוסיפים הנתבעים 1 - 2, כי מדובר במוניות שנמכרו לרוכשים מיהוד, שהופנו למר ולמר על ידי גב' שהדי, ותניית איסור התחרות אינה אוסרת על שהדי לבצע עסקאות תיווך מוניות ביהוד - ישוב שאינו מצוי באזור חיוג 09.

1. האמת חייבת להיאמר, אין באפשרותי לקבוע, על פי הראיות שהוצגו לפני, בגין אילו עסקאות בדיוק הוצאו הקבלות בהן מדובר (וראו גרסתו של מר ולמר לעניין זה בסעיף 21 לתצהירו. הגרסה, שהובאה על ידי התובעים, מבקשת לסתור את הטענה שהכספים התקבלו בגין פעולות של גב' שהדי, אולם אין היא מבהירה מהם המועדים בהם בוצעו העסקאות בגינן שולמו הכספים). יחד עם זאת, לאור העובדה שהחשבוניות הוצאו בתקופת חיסול עסקי הנתבעים, ומן הסתם התייחסו לפעולות שבוצעו קודם למועד הוצאתן (ולטענת הנתבעים 1- 2 זמן משמעותי לפני מועד זה), אין לי אלא לקבוע שהתובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להראות כי המדובר בכספים שהתקבלו בגין פעילות שנעשתה תוך הפרה של תניית איסור התחרות (להבדיל מכספים שהתקבלו בגין פעולות שנעשו עובר לכריתת הסכם המייסדים או במסגרת חיסול עסקי הנתבעים).

(ג) עסקאות מכירת מוניות

1. התובעים מפנים לחשבוניות שלהלן, במסגרתם מכרה גב' שהדי רכבים במהלך שנת 2006: חשבונית מיום 2.1.2006 לחברת א. דאמרי עבור מכירת שתי מוניות תמורת סכום בסך 80,000 ש"ח (חשבונית מס' 34) חשבונית מיום 12.4.2006 לחברת ולמר בגין מכירת רכב תמורת סכום בסך 43,245 ש"ח (חשבונית מס' 44); חשבונית לחברת ולמר מיום 2.5.2006 בגין מכירת מונית תמורת סכום בסך 47,000 ש"ח (חשבונית מס' 49); חשבונית לחברת ולמר מיום 1.3.2007 בגין מכירת מונית תמורת סכום בסך 71,000 ש"ח (חשבונית מס' 61); חשבונית לחברת ל.ו. מוניות מיום 5.6.2006 בגין מכירת מונית תמורת סכום בסך 52,000 ש"ח (חשבונית מס' 54); חשבונית מיום 2.7.2006 בגין מכירת מוניות תמורת סכום כולל בסך 74,000 ש"ח (חשבונית מס' 57).
2. נוכח קביעותיי לעיל, כי תניית איסור התחרות לא אסרה על גב' שהדי לממש את הנכסים שהיו בידה ערב החתימה על הסכם המייסדים, לרבות מוניות, הרי אין במכירת מוניות כאמור לעיל בכדי להוות הפרה של הסכם המייסדים.

(ד) עסקאות נסיעה באשראי

1. התובעים טוענים כי בין החודשים פברואר – יוני 2006 הפעילה גב' שהדי בסתר מוניות שהכניסו סך של 24,015 ש"ח (חשבוניות מס' 35, 37, 41, 42, 46, 47, 51, 52, 59 ,58 ,56 ,55, 62).
2. נוכח קביעותיי לעיל, כי תניית איסור התחרות לא מנעה את חיסול עסקי הנתבעים עד ליום 8.7.2006, הרי אין בעסקאות האמורות בכדי להוות הפרה של תניית איסור התחרות.
3. לאור האמור לעיל יש לדחות את כל הטענות שהעלו התובעים נגד הנתבעים 1 - 2 ביחס להפרה של תניית איסור התחרות.
   1. עסקאות שביצע מר דמארי

(א) עסקאות שביצע מר דמארי באמצעות חברת א. דמארי

(1) טענות מקדמיות

1. הנתבעים 3 – 5 העלו מספר טענות מקדמיות המצדיקות לשיטתם דחייה גורפת של הטענות הנוגעות להפרת תניית איסור התחרות באמצעות עסקאות שבוצעו במסגרת חברת א. דמארי: ראשית, התובעים לא הוכיחו את נזקם והציגו שלוש גרסאות שונות לגובהו בכתב התביעה (סעיף 165), בתצהיר אוחיון (סעיפים 125 – 132) ובסיכומים (1,273,187.5 – סעיף 280); שנית, הערכת הנזק הנטענת על ידי התובעים מתעלמת מהוצאות ותשלומים אחרים כגון תשלומי מיסים, ביטוח לאומי וכיו"ב; שלישית, הערכת הנזק הנטענת על ידי התובעים לא מבחינה בין רווחים שצמחו לחברת א. דמארי לבין רווחים שצמחו למר דמארי מהפעלתה.
2. דין טענות הנתבעים כאמור להידחות.
   1. לגבי שינוי הגרסאות ביחס לגובה הנזק – כפי שטענו התובעים בסיכומיהם, כאשר הוגשה התובענה לא היה בידם מידע מהותי הנוגע לפעילותה של חברת א. דמארי, ולכן עתרו, בין היתר, למתן צו חשבונות. במסגרת הליך גילוי המסמכים הגיעה לידי התובעים מידע מהותי שביסס חלק מעילות התביעה נגד הנתבעים, והתובעים ציינו במסגרת סיכומים, לאחר שלב ההוכחות, את הסכום הנתבע על ידם.
   2. לגבי הטענה כי מדובר בהכנסות ולא רווחים – דינה להידחות, מאחר שזו נטענה בעלמא, כאשר מר דמארי וחברת א. דמארי לא פירטו אילו הוצאות הוציאו לצורך הפקת הכנסותיהם (למותר לציין כי הנתונים בעניין זה מצויים בשליטתם).
   3. ולבסוף, הטענה כי התובעים אינם מבחינים בין רווחים שצמחו למר דמארי לעומת רווחים שצמחו לחברת א. דמארי, אינה רלוונטית כלל ועיקר. במסגרת תניית איסור התחרות, התחייב מר דמארי שלא להתחרות בחברה במישרין ובעקיפין, קרי גם לא באמצעות חברת א. דמארי. לפיכך, גם הפרות של תניית איסור התחרות שביצעה חברת א. דמארי, הן בגדר הפרות של הסכם המייסדים שביצע מר דמארי.

(2) הפעלת מוניות

1. התובעים טוענים כי בשנת 2006 הפר מר דמארי את הסכם המייסדים בכך שהפעיל באמצעות חברת א. דמארי מספר מוניות, אשר הניבו לו הכנסה בסך 518,184.78 ש"ח (בהתאם לכרטסת הכנסות מהפעלת מוניות אשר צורפה כנספח 53 לתצהיר אוחיון).

דין טענה זו להידחות. ככל שהיו בבעלות חברת א. דמארי במועד כריתת הסכם המייסדים מוניות אותן לא מכרה לחברה, לא הייתה מנועה מלקבל הכנסות בגינן. אין לצפות ממר דמארי כי יעביר לחברה מוניות שלא קיבל תמורה בעבורן, וגם אין להניח כי ישבית אותן. ודוק, התובעים לא הצביעו על כך שהמניות הללו נרכשו על ידי חברת א. דמארי לאחר כריתת הסכם המייסדים, וממילא יש להניח לטובת מר דמארי כי מדובר במוניות שהיו בבעלותו טרם כריתת הסכם המייסדים (בנוסף לא הוכח מהו רכיב הרווח הטמון בהכנסות אלו).

(3) מכירת מוניות

1. התובעים טוענים כי בשנת 2006 הפר דמארי את הסכם המייסדים בכך שמכר מוניות באמצעות חברת א. דמארי. לעניין זה מפנים התובעים לכרטסת חברת א. דמארי (להלן: "הכרטסת". הכרטסת צורפה כנספח 53 לתצהיר אוחיון) על פיה בשנת 2006 הרוויחה א. דמארי 134,292.7 ש"ח ממכירת 21 מוניות אשר על פי תאריך הערך של הרכישה המופיע בכרטסת הממוינת נרכשו על ידה במהלך 2006 (החל מיום 10.1.2006 ועד ליום 25.12.2006. המוניות בהן מדובר הן מוניות מס' 53-406-25; 54-183-25; 57-064-25; 57-921-25; 56-674-25; 59-123-25; 58-874-25; 56-915-25; 60-657-25; 59-727-25; 57-653-25; 58-886-25; 58-527-25; 57-479-25; 58-185-25; 58-871-25; 58-236-25; 47-770-25; 66-205-25; 60-472-25; 63-063-25).
2. מר דמארי טען כי המדובר בחלק מ- 38 מוניות שהיו בבעלותו עוד קודם להסכם המייסדים, ואשר נמכרו על ידו לאורך שנת 2006, וחלקם אף בשנת 2007, עד לחיסול מלאי המוניות של חברת א. דמארי. ואולם מעיון בכרטסת עולה כי ביחס למוניות אלו יש רישום נפרד, ואילו המוניות בהן עסקינן הן כאלו שעל פי הכרטסת של חברת א. דמארי נרכשו לאחר כריתת הסכם המייסדים.
3. מר דמארי לא ידע בחקירתו לתת הסבר מניח את הדעת למסקנה העולה מהכרטסת, לפיה העסקאות האמורות הן עסקאות חדשות שבוצעו לאחר כריתת הסכם המייסדים. במצב דברים זה, אין לי אלא לקבל את טענת התובעים כי מר דמארי המשיך במהלך 2006 לנהל עסק של קניה ומכירה של מוניות באמצעות חברת א. דמארי בניגוד להתחייבותו להעביר פעילות זו לחברה. עם זאת, עסקאות רכישה שבוצעו בחודש שלאחר הקמת החברה, דהיינו עד ליום 11.2.2006, ניתן עדיין לראות כעסקאות שבוצעו בתקופת המעבר, וכחלק מחיסול עסקיה של חברת א. דמארי (וזאת בהנחה שנדרשה תקופת התארגנות להעברת הפעילות לחברה). לעומת זאת, עסקאות בהן תאריך הרכישה מאוחר יותר הן עסקאות שלא היתה מניעה לבצען באמצעות החברה, ולפיכך יש להעביר את רווחיהן לחברה.

העסקאות בהן מדובר הן העסקאות במוניות הבאות: 58-527-25 (נרכשה ב- 22.2.2006); 58-185-25 (נרכשה ב- 8.3.2006); 58-871-25 (נרכשה ב- 8.3.2006); 58-236-25 (נרכשה ב- 8.3.2006); 47-770-25 (נרכשה ב- 20.7.2006); 66-205-25 (נרכשה ב- 5.12.2006); 60-472-25 (נרכשה ב- 25.12.2006) ו- 63-063-25 (נרכשה ב- 25.12.2006).

הרווחים בגין עסקאות אלה עומדים על 48,520.79 ש"ח, וסכום זה על מר דמארי (הנתבע 3) להשיב לחברה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2006.

(4) השכרת זכויות ציבוריות

1. התובעים טוענים כי בשנת 2006 הפר מר דמארי את הסכם המייסדים בכך שהשכיר באמצעות חברת א. דמארי, ולא באמצעות החברה, זכויות ציבוריות לצדדים שלישים.

מבדיקת הכרטסת לשנת 2006, עולה כי מר דמארי השכיר זכויות ציבוריות באמצעות חברת א. דמארי לאורך כל שנת 2006, תמורת סכום של 331,897.61 ש"ח.

כאמור בפסקה 24 לעיל, הנתבעים נדרשו לחסל את עסקיהם המתחרים בתוך חצי שנה ממועד חתימת הסכם המייסדים, קרי עד ליום 8.7.2006.

אם כן, נמצא כי מר דמארי הפר את הסכם המייסדים בכל הנוגע לעסקאות שערכה חברת
א. דמארי לאחר יום 8.7.2006, שהרי תניית איסור התחרות חייבה אותו לבצע את השכרת הזכויות הציבוריות באמצעות החברה. ההכנסות שהפיקה חברת א. דמארי מהפרה זו נאמדות בסך של 104,452.77 ש"ח (סך הכנסות חברת א. דמארי מהשכרת זכויות ציבוריות לאחר יום 8.7.2006 לפי הכרטסת)).

למרות האמור, אינני סבור כי התובעים הצליחו להוכיח כי נגרם להם נזק בגין ההפרה האמורה. בהתאם לתניית איסור התחרות שבהסכם המייסדים, בגין השכרת הזכויות הציבוריות באמצעות החברה, זכאי מר דמארי למלוא התמורה שתקבל החברה, ללא כל רווח מצידה. לפיכך החברה איננה זכאית לפיצוי בגובה הסכומים שהייתה מקבלת מהשכרת הזכויות הציבוריות. זאת ועוד, החברה לא הוכיחה כי נגרמה לה הוצאה עודפת בגין אי העברת הזכויות הציבוריות של מר דמארי במועד (כך, למשל, התובעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי נדרשו לשכור זכויות ציבוריות במחיר גבוה יותר מצדדים שלישיים לצורך הפעלת רכבי מוניות של החברה).

(5) נסיעות באשראי

1. התובעים טוענים כי יש לחייב את מר דמארי עבור רווחי חברת א. דמארי בגין עסקאות נסיעות באשראי בסך 273,512.43 ש"ח (בהתאם לכרטסת הכנסות מאשראי אשר צורפה כנספח 53 לתצהיר אוחיון).
2. בהתאם לכרטסת נמצא כי הכנסותיה של חברת א. דמארי מעסקאות נסיעה באשראי בשנת 2006 הופקו, רובם ככולם, בין החודשים ינואר - יוני 2006, דהיינו במהלך התקופה לחיסול עסקי הנתבעים (עסקה אחת רשומה בתאריך מאוחר אך לאור היקפה הצנוע, והעובדה שהיא מתייחסת לפי הפירוט המילולי ל- 1/06 אינני סבור שיש לראות בה הפרה). לפיכך יש לדחות את התביעה בעניין זה.

(6) עסקאות תיווך זכויות

1. התובעים טוענים כי מר דמארי הפר את הסכם המייסדים בשנת 2007 בכך שתיווך עסקאות רכישת-מכירת מוניות, שלא באמצעות החברה. לעניין זה מפנים התובעים לכרטסת חברת חברת א. דמארי לשנת 2007 (נספח 53 לתצהיר אוחיון) כי בגין שלוש עסקאות תיווך אלה הרוויחה חברת א. דמארי 15,300 ש"ח.
2. במסגרת סעיף 4 להסכם המייסדים נקבע כי החברה תעסוק, בין היתר, ב- "סחר במוניות לרבות סחר בזכות ציבורית במונית (מספר ירוק) לרבות ... תיווך", לפיכך עסקאות תיווך מכר מוניות הינה פעילות אשר אמורה הייתה להתבצע באמצעות החברה. המסקנה המתבקשת היא שמר דמארי הפר את תניית איסור התחרות בכך שביצע פעילות מסוג זה במסגרת חברת א. דמארי. מכאן שאת ההכנסה משלוש העסקאות של תיווך בזכויות שנעשו בשנת 2007, בסך 15,300 ש"ח, יש להעביר לחברה (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.2007).

(ב) עסקאות שביצע מר דמארי ישירות

(1) השכרת זכויות ציבוריות בשנת 2006

1. התובעים טוענים כי מר דמארי הפר את הסכם המייסדים בשנת 2006, בכך שהשכיר זכויות ציבוריות ישירות לצדדים שלישיים, ולא באמצעות החברה. לעניין זה מפנים התובעים לדו"ח הכספי ודו״ח הכנסות והוצאות של מר דמארי לשנת 2006 (צורף כחלק מנספח 54 לתצהיר אוחיון).
2. חלק מההכנסות בהן מדובר התקבלו בתקופה לחיסול עסקי הנתבעים, וממילא אין הן מהוות הפרה של תניית איסור התחרות. יתרת הסכומים (בסך של 40,451.95 ש"ח) התקבלו לאחר מועד זה, אולם גם לגביהם יש לדחות את התביעה, מאחר שהתובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק, מהטעמים המובהרים בפסקה 56 לעיל.

(2) עסקאות תיווך והשכרת זכויות ציבוריות בשנת 2007

1. התובעים טוענים כי מר דמארי הפר את הסכם המייסדים בשנת 2007, בכך שהשכיר זכויות ציבוריות ישירות לצדדים שלישיים, ותיווך בעסקאות מכר מוניות, ישירות ולא באמצעות החברה. עסקאות אלו הניבו למר דמארי רווח של 70,336 ש"ח (בהתאם לדוח הכספי ודו״ח הכנסות והוצאות 2007 שצורפו כחלק מנספח 54 לתצהיר אוחיון).
2. דין טענת התובעים ביחס לעסקאות תיווך להתקבל, מהטעמים המפורטים בפסקה 60 לעיל, ודין התביעה ביחס להשכרת הזכויות הציבוריות להידחות, מהטעמים שפורטו בפסקה 62 לעיל. לפיכך זכאית החברה להשבת סכום של 8,250 ש"ח שהתקבלו על ידי מר דמארי בגין 3 עסקאות תיווך זכויות שביצע ב- 2007 (סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.2007).

(3) רווחי מר דמארי בתחום המוניות בשנת 2008

1. התובעים טוענים כי מר דמארי הפר את הסכם המייסדים בשנת 2008, בהסתמך על דוח הכספי ודו״ח הכנסות והוצאות של מר דמארי לשנת 2008 (צורפו כחלק מנספח 54 לתצהיר אוחיון) על פיהם הרוויח דמארי בשנת 2008 סך של 70,649 ש"ח.
2. דין טענת התובעים להידחות. ההכנסות בשנת 2008, ככל שהן רלוואנטיות לתחומי פעילות החברה, הן מהשכרת זכויות ציבוריות (לגביה לא הוכח נזק) וממכירת זכות ציבורית (לגביה לא הוכח כי מדובר במכירת זכות שנרכשה לאחר הקמת החברה).

ג. עסקאות שבוצעו באמצעות מוניות לניאדו

1. התובעים מוסיפים כי מר דמארי התחרה בחברה גם באמצעות חברת מוניות לניאדו רכבת בע״מ (להלן: ״מוניות לניאדו״), בה מר דמארי הינו בעל מניות ודירקטור.

התובעים טוענים כי במועד החתימה על הסכם המייסדים מר דמארי הסביר למר אוחיון כי מדובר בתחנת מוניות שפעילותה מסתכמת בהפניית עבודות לנהגים תמורת תשלום דמי סדרנות בלבד, אך במועד המאוחר לחתימה על הסכם המייסדים, החל מר דמארי להתחרות בחברה ולהעביר חלק מפעילות השכרת המוניות המכונה ״פיקסים״ (השכרת רכב עם זכות ציבורית כנגד תשלום קבוע) למוניות לניאדו, תוך שהסתיר זאת ממר אוחיון ומהחברה.

בהסתמך על עדויותיהם של מר ולמר ומר ג'רסי, טוענים התובעים כי מר דמארי גבה מ- 16 מוניות 7,500 ש"ח לחודש כ"פיקסים", שהתחלקו כדלהלן: 7,000 ש"ח לצורך החזרת חובות חברת ולמר לחברה, ו- 500 ש"ח שהועברו למר דמארי או למנהלי מוניות לניאדו.

לפיכך, טוענים התובעים כי יש לחייב את מר דמארי בסכומים שלהלן:

• 1. הכנסות מוניות לניאדו בגין הפעלת מוניות שהייתה צריכה להתבצע באמצעות החברה בסך של 187,535 ש"ח (בהתאם לאסמכתאות שצורפו כנספח 80 לתצהיר אוחיון).
  2. כספים שמר דמארי נטל בסך של 500 ש"ח מכל מונית שהופעלה באמצעות נהגים שפעלו במסגרת מוניות לניאדו לתקופה של חצי שנה בלבד, וזאת בסך 48,000 ש"ח (16*6*500).

הנתבעים טוענים כי מר דמארי הוא אחד מבין חמישה בעלי מניות במוניות לניאדו, וכי הוא מחזיק ב- 20% מכלל מניותיה. מוניות לניאדו פועלת משנת 1989 בתחום ההסעות, ובתחום ה"פיקסים". במועד החתימה על הסכם המייסדים היה ידוע למר אוחיון כי מר דמארי הינו אחד מבעלי מוניות לניאדו ומר אוחיון לא העלה בעניין זה טענה כלשהי.

1. תניית איסור התחרות קובעת כי "...הצדדים מתחייבים שלא להתחרות בחברה בין במישרין ובין בעקיפין ולא להיות קשורים בעסק המתחרה בחברה בכל זמן שהחברה פעילה ומנהלת את עסקיה ואותו צד הינו בעל מניות בחברה...".
2. מוסכם על הכל, כי בעת החתימה על הסכם המייסדים התובעים היו מודעים לכך שמר דמארי הינו בעל מניות במוניות לניאדו.

מר אוחיון טוען כי מר דמארי יצר בפניו מצג לפיו מוניות לניאדו כלל לא עוסקת בתחומי הפעילות של החברה, לרבות בתחום ה"פיקסים". אין בידי לקבל טענה זו, שכן מר אוחיון לא סמך אותה על ראיות נוספות, ומאחר שהסכם המייסדים שותק לגבי סוגיה זו.

1. במצב דברים זה, ככל שמוניות לניאדו פעלה בתחומים המתחרים בחברה, שלא באמצעות מר דמארי, אין הדבר מהווה הפרה של הסכם המייסדים מצדו של מר דמארי. לעומת זאת, ככל שמר דמארי הוא העומד מאחורי עסקאות אשר אמורות היו להתבצע באמצעות החברה, אך בוצעו באמצעות מוניות לניאדו, הדבר מהווה הפרה של תניית איסור התחרות שבהסכם המייסדים.
2. לפיכך יש לדחות את עילת התביעה המפורטת בסעיף ‎67.2 לעיל, בגינה עותרים התובעים לקבלת הכנסות חברת לניאדו בתחומים המתחרים בה (המפורטים נספח 80 לתצהיר אוחיון), וזאת מאחר שלא הוכח כי מר דמארי הוא העומד מאחורי הבאת העסקאות הללו למוניות לניאדו, ולא הוכח כי העסקאות הללו הגיעו למוניות לניאדו לאחר הקמת החברה.
3. במהלך החקירות לפני התברר כי מר דמארי גבה בעבור החברה ממספר נהגי מוניות "פיקסים" בסכום של 7,500 ש"ח לחודש, שהיו אמורים להיות משולמים לחברה. מתוך סכום זה העביר סך של 7,000 ש"ח לחברה, ואת יתרת 500 השקלים העביר למוניות לניאדו. עניין זה עלה בעדותו של מר ג'רסי (ראו פרוטוקול 14.12.2011, עמוד 415 שורה 5 – עמוד 419 שורה 2) ובעדותו של מר ולמר (פרוטוקול 28.11.2011 עמוד 147 שורות 30 – 31). מר דמארי אישר עניין זה בעדותו, וטען כי הדבר נעשה על ידו כ"מחווה" (ראו פרוטוקול 4.3.2012, עמוד 178 שורה 20 – עמוד 179 שורה 8).
4. במקרה זה המדובר במוניות שהיו שייכות לחברת ולמר, ופעלו במסגרת מוניות לניאדו. בשלב מסויים הוסכם עם מר ולמר כי ה"פיקסים" המשולמים בגין המוניות האמורות ישולמו לטובת החברה. בנסיבות אלו אסור היה למר דמארי, על דעת עצמו, להעביר חלק מהתשלום למוניות לניאדו (וזאת בין אם כהעברה ישירה ובין אם בפרוצדורה שתוארה על ידו בעדותו). מכאן שעל מר דמארי לפצות את החברה בגין הסכומים שנגרעו מחשבונה בגין ה"מחווה" שעשה לטובת מוניות לניאדו.

1. מר דמארי טוען כי אין לחייבו בנזקים כאמור, שכן הכספים הגיעו למוניות לניאדו ולא ישירות לכיסו. פשיטא כי בטענה זו אין כל ממש. מר דמארי הוא שהיה מחויב לגבות את ה"פיקסים" בהם מדובר בעבור החברה, והוא זה שהחליט לעשות "מחווה", ולהעביר חלק מהם למוניות לניאדו (חברה שגם בה היה לו אינטרס כספי). לפיכך נושא מר דמארי באחריות לנזק שנגרם לחברה בעקבות החלטתו זו.
2. על מנת לחשב את גובה הנזק יש לקבוע מהו מספר המוניות בהן מדובר ולאורך איזו תקופה בוצעה ההעברה האסורה. מר ולמר טען בעדותו (עליה נסמכים התובעים) כי "אם אני לא טועה היו 16 מוניות בנתניה". מר ג'רסי העריך לעומת זאת כי מדובר ב- 7 עד 10 מוניות (פרוטוקול 14.12.2011, עמוד 424 שורות 19 -20), ומר דמארי כלל לא נחקר בנושא. לאור זאת כל שניתן לקבוע הוא כי מספר המוניות בהן מודבר עומד על 10 מוניות. לעניין התקופה הרי שהתובעים טוענים כי מדובר על מעשים שנמשכו במשך חצי שנה, אך לא תמכו את טענתם בראיות, ולא חקרו בעניין זה. ההתייחסות היחידה לנושא מופיעה בחקירתו של מר ג'רסי, שהעיד כי מדובר ב"מספר חודשים. לא החזיק הרבה זמן מעמד. חודשיים –שלוש" (פרוטוקול 14.12.2011, עמוד 418 שורה 6). לפיכך התקופה המקסימאלית שהוכחה היא 3 חודשים.

בנסיבות אלה, אני קובע כי נזקי התובעים, אשר נגרמו כתוצאה מהעברת סכומים למוניות לניאדו שלא כדין, עומדים על סך של 15,000 ש"ח (500 ש"ח (דמי העמלה שנגבתה) * 3 חודשים * 10 מוניות). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.2007.

1. סיכום ביניים – מבין שלל טענות התובעים בקשר להפרת תניית איסור התחרות על ידי מר דמארי יש לקבל רק את הטענות הבאות:
2. רווחי חברת א. דמארי ממכירת מוניות שנרכשו לאחר ה- 11.2.2006 - 48,520.79 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2006.
3. רווחי חברת א. דמארי מעיסוק בתיווך בזכויות בשנת 2007 – 15,300 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.2007.
4. רווחי מר דמארי מעיסוק בתיווך בזכויות בשנת 2007 – 8,250 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2007.
5. הסכומים שהועברו לטובת מוניות לניאדו ע"י מר דמארי כמחווה – 15,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.2007.
6. טענות תרמית וגזלה
7. התובעים העלו נגד הנתבעים שלל טענות לפיהם נטלו לכיסם כספים שאמורים היו להגיע לחברה, קיבלו עמלות נסתרות בעבור עסקאות שעשו בשם החברה וגזלו מרכוש החברה. חלק מהאשמות אלו בוססו על השערות והערכות נזק כלליות. לקושי הטמון בדרך הוכחה זו כבר התייחסתי בפסקה 16(ד) לעיל. חלק אחר התבסס על עדותו של מר ולמר, הרוח החייה מאחורי חברת ולמר. לקושי הטמון בעדות זו אתייחס להלן.
8. הנתבעים טענו כי אין ליחס כל משקל לעדותו של מר ולמר, וזאת משני טעמים מצטברים: ראשית, מר ולמר הוא עבריין אשר הורשע בעבירות מרמה בקשר לפעילותו בחברת ולמר; שנית, מר אוחיון רכש את עדותו של מר ולמר בתמורה לשלוש מוניות שנתן לו לאחר שסיים לרצות את עונשו.

התובעים הדפו את טענות הנתבעים לגבי חוסר מהימנותו של מר ולמר, וטענו כי יש להעניק משקל נכבד לעדותו, זאת משום שלשיטתם היא הייתה קוהרנטית, אמינה ולא נסתרה. בנסיבות אלו אין בעובדה שמר ולמר הורשע בעבר בעבירות מרמה בכדי להטיל דופי על עדותו בהליך זה. זאת ועוד, מר ג׳רסי ומר דמארי (ולא מר אוחיון) הם שבחרו לעשות עם מר ולמר עסקים, ועל כן אינם יכולים להתנער מעדותו. התובעים מוסיפים כי יש לדחות את טענת הנתבעים על פיה מר אוחיון רכש את עדותו של מר ולמר בתמורה לשלוש מוניות של החברה, שכן היה זה דווקא מר דמארי, אשר מסר למר ולמר את המוניות, מאחר שמר ולמר זכאי היה לקבלן בהתאם להסכם המשולש.

מחד גיסא, אינני סבור כי יש להתעלם מעדותו של מר ולמר. העובדה שמדובר בעבריין מורשע, שריצה עונש מאסר בפועל בגין עבירות מרמה אינה הופכת את עדותו לבלתי קבילה, אלא, לכל היותר, משפיעה על משקל העדות. לגבי הטענה כי מר אוחיון קנה את עדותו של מר ולמר בתמורה למתן שלוש מוניות ללא תמורה – הרי שטענה חמורה זו לא הוכחה. מהחומר שהוצג עולה כי דווקא מר דמארי, ולא מר אוחיון, הוא זה שהעביר למר ולמר את המוניות, אשר לשיטת מר ולמר הועברו בשגגה לחברה בעקבות ההסכם המשולש (ראו פרוטוקול 28.11.2011, עמוד 135 שורה 19 – עמוד 136 שורה 1).

מאידך גיסא, התרשמותי ממר ולמר היא שלא ניתן לתת אמון בעדותו, אלא כשזו נתמכת בראיות חיצוניות. מר ולמר, כפי שמעידים עליו הן המעשים בהם הורשע, והן התייחסותו לחלקו בתשלום העמלות הנסתרות למר ג'רסי (ראו, למשל, עדותו בת"א (מרכז) 5554-03-8 מיום 1.2.2010, עמוד 95 שורות 6 – 28, שהתקבלה בהסכמה כראיה בתיק זה. להלן: "פרוטוקול 1.2.2010"), הוא אדם המונע על פי האינטרס האישי שלו, ואינו נרתע מלתת ידו למעשים בלתי חוקיים ובלתי מוסריים כשהדבר משרת את טובתו. לפיכך, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותו לפני, הגעתי למסקנה כי יש להתייחס לעדותו של מר ולמר בזהירות רבה, ולתת בה אמון רק באותן נסיבות בהן היא נתמכת בראיות חיצוניות אמינות או בעדויות תומכות המבססות אותה.

1. להלן אתייחס לכל אחת מטענות המרמה שהועלו על ידי התובעים, ואנתח אותה בשים לב לחומר הראיות שהוצג לביסוסה (ביחס לנטל ההוכחה ראו פסקה 16(ה) לעיל).
   1. כספים שמר ג'רסי נטל לכיסו בעסקאות שערך בשם החברה עם חברת ולמר
2. בעיקר בהסתמך על עדותו של מר ולמר, ומסמכים אשר הציגו, טוענים התובעים כי מר ג'רסי העלים את הכספים שלהלן מהחברה:
   1. סכומים ששילם מר ולמר למר ג'רסי בין התאריכים 7.8.2006 – 15.10.2006: לטענת התובעים מדפי אקסל שהוצאו ממערכת הנהלת החשבונות של חברת ולמר, אשר צורפו כנספח 1 לתצהיר ולמר מיום 27.1.2010 (להלן: "מסמכי ולמר"), עולה כי חברת ולמר שילמה למר ג'רסי בתקופה זו סכום של של 156,066 ש"ח, אשר לפי עדותו של מר ולמר היו עמלות נסתרות בגין עסקאות שמר ג'רסי ערך בשם החברה עם חברת ולמר. התובעים מוסיפים כי ערכו בדיקה בכדי לעמוד על אמינות הנתונים שבמסמכי ולמר, על ידי הצלבה עם ספרי הנהלת החשבונות של החברה, ומצאו כי קיימת התאמה בין השיקים שניתנו לחברה על ידי חברת ולמר לבין רישומי החברה.

מנגד, טוענים הנתבעים 1 – 2 כי דין הטענה להידחות, מאחר שלא הונחה לה תשתית ראייתית מספקת. ראשית, טענת התובעים מבוססת על עדותו היחידה והבעייתית של מר ולמר; שנית, אין לתת אמון במסמכי ולמר משום שהתובעים לא הוכיחו את מקורם, למשל על דרך העדת מי שניהל את מערכת הנהלת החשבונות בחברת ולמר; שלישית, במסמכי ולמר נזכר אומנם השם עזרא, ואולם במהלך החקירות התברר כי חברת ולמר ביצעה תשלומים לאנשים נוספים בשם עזרא, בנוסף למר ג'רסי, כך שלא ניתן לדעת כי הנתונים המופיעים בטבלה מתייחסים למר ג'רסי; רביעית, בדיקתם של התובעים ביחס לנתונים המופיעים במסמכי ולמר אינה מעידה על מהימנות הנתונים, מאחר שהתובעים לא העידו את מי שבדק את הנתונים, ולא ברור מה טיב אותה הבדיקה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי התובעים לא עמדו ברף הראייתי הנדרש על מנת להוכיח את טענת העמלות הנסתרות המתבססת על מסמכי ולמר. טענה זו מסתמכת כולה על מסמכי ולמר שאינם מהימנים. מעיון במסמכים אלו לא ברור מי ערך אותם, מתי נערכו ובאילו נסיבות. ברור וגלוי כי מסמכים אלו אינם עונים להגדרת רשומה מוסדית, כמשמעותה בפקודת הראיות. מתצהירו של ולמר לא ברור אם הוא זה שערך את מסמכי ולמר ("מדפי אקסל שאיתרתי" – סעיף 11 לתצהירו), והוא לא מסר כל מידע על נסיבות ומועד עריכת המסמכים. אוסיף כי אף התובעים היו מודעים לבעייתיות שבמהימנות המסמך, וערכו כאמור בדיקה מטעמם, שבמסגרתה בחנו את האמור לגבי החברה באותו מסמך, לעומת חשבוניות שהוציאה החברה ביחס לתשלומים ששולמו לטובתה על פי המסמך. ואולם, גם אם אניח כי הנתונים ביחס לתשלומים שבוצעו לטובת החברה מדויקים, אין בכך כדי ללמד כי האמור במסמך נכון ביחס לתשלומים לגורמים אחרים. כן אין בממצא זה כדי לשלול את החשש שמסמך זה נרקח במיוחד לצורך ההליכים בין הצדדים לתיק זה. לכל זה יש להוסיף את אשר צויין לעיל, ביחס לאמינות עדותו של ולמר, וחוסר האפשרות לבסס עליה בלבד קביעות עובדתיות.

יתר על כן, לפי הנטען, הסכומים הנזכרים במסמך ולמר שולמו למר ג'רסי באמצעות שיקים של חברת ולמר. אם אכן כך, הרי שהתובעים (בסיועו של מר ולמר, העד מטעמם, או באמצעות צו בית משפט) יכלו לתמוך את טענותיו באמצעות הצגת מסמכים בנקאים המעידים על משיכת השיקים הללו. למרות זאת, ולמרות ששאלות בעניין זה הוצגו למר ולמר כבר בחקירתו ביום 1.2.2010 במסגרת תביעת הקיפוח (ראו פרוטוקול 1.2.2010, עמוד 96 שורות 1 – 15), לא טרחו התובעים להביא ראיות אלו לצורך תמיכה בעדותו של מר ולמר, ואף לא מסרו כל הסבר מניח את הדעת למחדלם זה.

מכל האמור לעיל עולה כי התובעים לא הוכיחו את הנטען על ידם בקשר לעמלות הנסתרות שנתבעו על בסיס מסמכי ולמר ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, ובוודאי שלא עמדו ברמת ההוכחה הנדרשת להוכחת טענות בדבר מעשי תרמית וגזלה.

• 1. סכומים ששילם מר ולמר לג'רסי בחודש נובמבר 2006 עבור רכישת 30 - 40 מוניות בסך 64,190 ש"ח, כמפורט בדף ההתחשבנות שצורף כנספח 2 לתצהיר ולמר (להלן: "דף ההתחשבנות").

בתצהירו ציין מר ולמר כי מדובר בדף התחשבנות עם מר ג'רסי ממנו "עלה כי ביום 20.10.2006 ביצעתי עסקה קניה גדולה מהחברה באמצעות עזרא [ג'רסי] מטעמה של מוניות עובדות בתחנת מוניות יהוד ובתחנת מוניות לניאדו בנתניה. במסגרת העסקה רכשתי 14 מוניות בסכום כולל של 510,000 ש"ח מתוכם העברתי 374,000 ש"ח לחברה ו-136,000 ש"ח לעזרא ב-4 שיקים חודשיים של 34,000 ש"ח כל אחד. כמו כן, באותו מעמד התחשבנו על עסקאות קודמות והעברתי לו 14 שיקים נוספים ע"ס 3,450 כל אחד ו-7 שיקים ע"ס 2,270 ש"ח כל אחד" (סעיף 12 לתצהירו של מר ולמר).

על אף שבדף ההתחשבנות מופיעה לכאורה חתימתו של מר ג'רסי, טען מר ג'רסי בחקירתו כי מעולם לא ראה את המסמך, וכי החתימה המופיעה על המסמך איננה חתימתו (פרוטוקול 14.12.2011 עמוד 475 שורה 24 – עמוד 478 שורה 4). מר ג'רסי הוסיף כי דין התביעה בעניין זה להידחות, מאחר שהיא מתבססת על עדותו היחידה של מר ולמר, ולא הוצגה ראיה לגבי זהות ומועד עריכת דף ההתחשבנות.

מסקנתי היא שהתובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם לתמוך את עדותו של מר ולמר ברמת ההוכחה הנדרשת להוכחת טענת תרמית. התובעים לא הוכיחו כי דף ההתחשבנות הוא מסמך מהימן, במיוחד לנוכח טענתו של מר ג'רסי כי חתימתו על גבי המסמך זויפה. כך, למשל, לא הוצגה מטעם התובעים כל חוות דעת גרפולוגית המתייחסת לחתימה על המסמך, ולא הוצגו מסמכים חיצוניים התומכים באמור בו (כגון חשבוניות או רשומות בנקאיות). מדובר במסמך שנכתב בכתב ידו של מר ולמר (ראו פרוטוקול 28.11.2011, עמוד 144 שורות 7 – 8). לפיכך בסופו של דבר, גם בעניין זה אנו נותרים עם עדותו של מר ולמר, ותיעוד שלדבריו נעשה על ידו, ובכך אין די.

• 1. סכומים שקיבל מר ג׳רסי על פי דפי הנהלת החשבונות שצורפו כנספח 3 לתצהירו של ולמר בסך 25,450 ש"ח. מר ולמר הצהיר כי מדובר ב-"דפי הנהלת חשבונות שהודפסו מתוכנת ה'חשבשבת', מהם עולה כי עזרא [ג'רסי] קיבל לידיו ביום 16.01.2007 שני שיקים ע"ס 12,725 כל אחד" (סעיף 13 לתצהיר ולמר).

דין טענה זו להידחות. דפי הנהלת החשבונות מוכיחים לכאורה כי מר ג'רסי קיבל ממר ולמר שני שיקים בסכום כולל של 25,450 ש"ח. יחד עם זאת, לא ניתן לדעת מאותם דפים בגין מה קיבל מר ג'רסי את אותם הסכומים, והאם אלה כספים אשר אמורים היו להיות משולמים לחברה. בנסיבות אלה לא הוכיחו התובעים כי בקבלת הסכומים האמורים מחברת ולמר פעל מר ג'רסי בתרמית.

• 1. סך של 49,700 ש"ח שהתקבל על ידי גב' שהדי לפי הכרטסת של גב' שהדי בספרי חברת ולמר, אשר צורפה כנספח 4 לתצהיר ולמר. הצדדים אינם חלוקים על העובדה כי מדובר בסכום שקיבלה שהדי ביום 6.2.2007 (ואשר שולם ב-7 תשלומים חודשיים שווים), עבור מכירת מונית מס' 66-003-25, אשר לטענת הנתבעים 1 ו-2, היתה בבעלותה של גב' שהדי. התובעים כלל לא טענו כי מדובר במונית אשר הייתה שייכת לחברה או שנרכשה במועד המאוחר להסכם המייסדים (ראו סעיף 117 לסיכומי התובעים). בנסיבות אלה, מכירת המונית האמורה אינה מהווה הפרה של תניית איסור התחרות, וזאת גם אם העסקה בוצעה בפברואר 2007, דהיינו לאחר תום התקופה לחיסול עסקי הנתבעים (וראו לעניין זה פיסקה 23 לעיל).

אוסיף בקצרה, כי מר ולמר טען בעניין זה בתצהירו כי "במסגרת הנהלת חשבונות שלנו [יש] כרטסת על שם שרית [שהדי] המתעדת את התשלומים החודשיים שנהגתי להעביר אליה עבור עזרא [ג'רסי]" (סעיף 14 לתצהיר ולמר) – יחד עם זאת, מר ולמר הציג כרטסת אחת בודדת, עבור עסקה אחת בודדת (שבוצעה ביום 7.2.2007), דבר שאינו מתיישב עם טענתו כי נהג להעביר לגב' שהדי תשלומים חודשיים עבור מר ג'רסי.

• 1. עמלות שגבה מר ג'רסי מכל עסקת מכירה וקניה של מוניות שערך בעבור החברה - בהסתמך על עדותו של מר ולמר טוענים התובעים כי מר ג׳רסי גבה עמלה בסך 5,000 ש״ח עבור כל עסקת רכישת מונית וכן עבור כל עסקת מכירת מונית, כאשר לטענת התובעים העמלה הופחתה מסכום התמורה של הרכב שהועברה לחברה.

לפיכך, טוענים התובעים כי החברה זכאית לתבוע השבה של העמלות שגבה מר ג׳רסי בעסקאות מכירת המוניות בסכום של 1,300,000 ש"ח (העמלה שגבה מר ג'רסי בסך 5,000 ש"ח עבור כל עסקה כפול 260 מוניות שמכרה החברה בתקופה הרלוונטית בהתאם לחוות הדעת של רו"ח פרילינג מטעם הנתבעים).

בנוסף, טוענים התובעים כי החברה זכאית לתבוע השבה של העמלות שגבה מר ג׳רסי בעסקאות רכישת המוניות בסכום של 1,555,000 ש"ח (העמלה שגבה ג'רסי בסך 5,000 ש"ח עבור כל עסקה כפול 311 מוניות שרכשה החברה בהתאם לדוח מנהל החשבונות שצורף כנספח 82 לתצהיר אוחיון).

לחלופין, טוענים התובעים כי החברה זכאית לתבוע השבה של העמלה ששולמה למר ג'רסי בכל עסקת מכירת מוניות לחברת ולמר בסך 1,500,000 ש"ח (העמלה ששולמה לג'רסי כפול 25 מוניות שנמכרו בממוצע לחודש לחברת ולמר (בהתאם לסעיף 10 לתצהירו של ולמר) או לחילופין כפול 40-50 מוניות בכל חודש (בהתאם לסעיף 1(יז) לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים 1 – 2)).

מר ג'רסי הכחיש כי קיבל עמלות כאמור, וטען כי גם אם קיבל עמלות כלשהן, הרי שאין בכך פגם, משום שאינו צד ואינו כפוף להסכם המייסדים, אלא שימש כיועץ חיצוני לחברה, והיה רשאי לגבות דמי תיווך מצדדים שלישיים.

כפי שהובהר בפסקה 27 לעיל, מר ג'רסי לא היה רשאי לקבל עמלות אלה בהסכמת החברה. לפיכך, ככל שהתקבלו על ידו עמלות כאמור, היה עליו להשיבן לחברה. יחד עם זאת, התובעים כשלו בהוכחת טענתם כי מר ג'רסי קיבל עמלות כאמור, ובוודאי שלא הוכיחו את הסכומים שקיבל מר ג'רסי כעמלות, ככל שקיבל עמלות כאלה. טענתם בעניין זה נסמכת אך ורק על עדותו של מר ולמר, ולא נתמכה בראיות אחרות (כדוגמת חשבוניות או דפי חשבון המעידים על ביצוע התשלום). ודוק, מר ולמר העיד כי העמלות שולמו בשקים, כשנגד כל שיק אשר ניתן על ידו התקבלה חשבונית (ראו פרוטוקול 1.2.2010, עמוד 95 שורות 19 -20). ממילא ניתן היה לאמת ביצוע תשלומים אלו (ככל שלא בוצעו במזומן) בסיוע רשומות בנקאיות. נוכח שיתוף הפעולה בין מר ולמר לבין התובעים ניתן היה להניח כי ככל שקיימות ראיות תומכות כאלו הן יוצגו במשפט, ולו באופן חלקי. ואולם ראיות מסוג זה לא הוצגו לא בהליכים הקודמים ולא בהליך שלפני.

ודוק, הראיות שהוצגו לפני אינן שוללות את האפשרות שמר ולמר שילם למר ג'רסי תשלומים שונים במזומן. ואולם, ככל שבוצעו תשלומים כאלו, אין לדעת לא מה היה שיעורם ולא מי היה הנהנה מהם. ממילא לא ניתן לקבוע ממצאים בעניין זה על בסיס הראיות שלפני.

• 1. התובעים טוענים כי הוכח שמר ג'רסי לא העביר לחברה את מלוא הכספים שקיבל בגין מכירת מוניות החברה: התובעים מפנים לתצהירו של מר ג'רסי מיום 11.10.2011 במסגרתו ציין כי חברת ולמר רכשה מוניות בהיקפים של 40 – 50 מוניות בכל חודש, בסכומים שנעו בין 2 - 2.5 מיליון ש"ח בחודש. בחקירתו נשאל מר ג'רסי מאיפה ידע שכך היו מכירות החברה, ומר ג'רסי השיב כי הדברים ידועים לו מהמכוניות שהם מכרו פחות או יותר. למרות זאת, בדו"ח המבוקר של החברה לשנת 2006 (שהוגש כ-ת/8) מחזור ההכנסות מסחר במוניות עמד בכל השנה על סכום של 5,651,402 ש"ח בלבד, בעוד שאמור היה לעמוד בהתאם לעדותו של מר ג'רסי על סך של 24 מיליון ש"ח לפחות (לפי חישוב של 2 מיליון ש"ח לחודש במשך 12 חודשים), כך שישנו חוסר של 18,348,598 ש"ח.

התובעים מוסיפים כי בחקירות העיד מר ג'רסי שהרווח ממכירות מונית עמד בממוצע על 5,000 ש"ח. לפיכך, רווחי החברה מעסקים אלה היו צריכים לעמוד לערך 2.4 מיליון ש"ח (5,000 ש"ח * 40 רכבים בחודש * 12 חודשים), שעה שבפועל נרשמו בקופת החברה רווחים בסך 516,044 ש"ח לכל שנת 2006. לפיכך, טוענים התובעים כי מר ג'רסי העלים מקופת החברה רווחים בסך של 1,883,956 ש"ח.

לחילופין, טוענים התובעים כי רווחי החברה ממכירת מוניות היו צריכים לעמוד על סך 1,200,000 ש"ח (עמלה בסך 2,500 ש"ח * 12 חודשים * 40 רכבים בחודש), ולכן מר ג'רסי העלים הכנסות בסך 683,956 ש"ח.

הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי יש לדחות את טענת התובעים משום שהיא מסתמכת על הדו"ח המבוקר של החברה לשנת 2006, אשר הוכח, לטענתם, שאינו מהימן, ואף רו"ח זלצר, שהעיד מטעם התובעים לעניין הדוחות המבוקרים, ביקש לתקנם מספר פעמים במהלך ההליך. התובעים מוסיפים כי האחריות לגבי התנהלות הכספים בחברה הייתה מוטלת על מר אוחיון, ולא עליהם.

דין טענת התובעים המבוססות על תחשיבים והערכות כלליות מסוג זה להידחות, מהטעמים שפורטו בפסקה 16(ד) לעיל.

בשולי הדברים אציין כי לפי תצהיר שהגיש מר ולמר במסגרת תביעת הקיפוח (ת.א. (מרכז) 5554-03-08): "במשך כשנה, מאמצע שנת 2006 ועד אמצע שנת 2007 חברת ולמר קנתה מעזרא מטעם החברה בין 20 ל-30 מוניות בחודש...". על פי הערכה זו נמכרו בשנת 2006 כ- 20-30 מוניות במשך 6 חודשים. לעומת זאת, התחשיבים שעל בסיסם הוגשה התביעה התבססו על נתונים גבוהים פי 3 – 4: מכירה של 40 מוניות במשך 12 חודשים. ודוק, אינני קובע שההערכה שנתן מר ולמר מדויקת יותר מזו שמסר מר ג'רסי. כל שביקשתי הוא להמחיש את אחד הקשיים, עליהם עמדתי בפסקה 16(ד) לעיל, בקביעת ממצאים על סמך תחשיבים והערכות כלליות מהסוג שהציגו התובעים.

• 1. כספים שמר ג'רסי וגב' שהדי נטלו לכיסם בגין עסקאות הפעלת מוניות

1. בהסתמך על חוות הדעת של רו״ח פרילינג, המומחה מטעם הנתבעים, על פיה הפעילה החברה כ-26 מוניות בשנת 2006, תמורת סכום חודשי קבוע ("פיקסים") של 7,500 ש"ח, טוענים התובעים כי ההכנסות מהפעלת המוניות בשנת 2006 היו צריכות לעמוד על סך של 2,340,000 ש"ח (26*12*7,500), כאשר בדו"ח הכספי של החברה באותה השנה, הכנסות החברה מהפעלת מוניות עמדו על סך של 1,086,962 ש"ח.

התובעים מוסיפים וטוענים, בהסתמך על חוות הדעת של רו״ח פרילינג, כי החברה הפעילה כ-27 מוניות בשנת 2007, כאשר הכנסות מהפעלת המוניות בשנת 2007 היו צריכות לעמוד על סך 2,430,000 ש"ח (27*12*7500), כאשר בדו"ח הכספיים של החברה באותה השנה הכנסות החברה מהפעלת מוניות עמדו על סך של 1,505,854 ש"ח.

לאור זאת, טוענים התובעים, כי מאחר שלגב' שהדי ולמר ג'רסי לא היה הסבר המניח את הדעת להיכן נעלמו הכספים, ומאחר שהוכח כי הם ולא מר אוחיון עסקו בהפעלת מוניות החברה, יש לחייבם יחד ולחוד לשלם לחברה את ההפרשים הנ"ל.

על חוסר האפשרות לבסס את התביעה בדרך זו כבר עמדתי בפסקה 16(ד) לעיל, ואמנע מלחזור על הדברים.

• 1. מוניות שניטלו מהחברה על ידי גב' שהדי ומר ג'רסי

1. התובעים טענו כי מוניות מסוימות של החברה נגזלו על ידי הנתבעים 1 ו-2, וזאת כמפורט להלן:
   1. מונית מס' 67-946-25 אשר היתה בשימושו של מר יוסי ריונלי (להלן: "מונית ריונלי") - החברה מכרה, באמצעות מר ג'רסי, רכבים בשיקים דחויים לאדם בשם אמיר קרני (להלן: "מר קרני"). מספר חודשים מועט לאחר התקשרות החברה עם מר קרני, שיקים שניתנו לחברה על ידי מר קרני בוטלו על ידו או חוללו בציון כי אין כיסוי מספק, כאשר גובה חובותיו של מר קרני לחברה עמד אותה עת על סך 600,000 ש"ח. ביום 8.10.2007 הגיעה החברה להסכם עם מר קרני לפיו תקנה ממנו בחזרה 7 מוניות שנמכרו לו על ידי החברה, וזאת כנגד החזרת השיקים שחוללו ומחילה על חובו (להלן: "הסכמי המוניות" אשר צורפו כנספח 17 לתצהיר אוחיון). התובעים סבורים כי החברה מצידה עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכמי המוניות, שכן העבירה למר קרני חלק מהשיקים באמצעות מר ג'רסי ואילו את שאר השיקים העבירה לו באמצעות גב' שהדי אשר קיבלה אותם מהבנק.

התובעים טוענים כי ביום 24.12.2007 גנב מר ג'רסי מונית של החברה, אשר נקנתה בחזרה במסגרת הסכמי המוניות, והייתה בשימושו של מר יוסי ריונלי, והעביר אותו למר קרני. בעקבות זאת הגיש מר ריונלי תלונה במשטרה שהביאה להשבתת הרכב למשך תשעה חודשים, עד ליום 5.10.2008, המועד בו הורה בית המשפט על השבת הרכב לחברה (ראו ב"ש (מחוזי י-ם) 4106/08).

התובעים טוענים, כי מר ג'רסי, על דעת עצמו ובניגוד גמור לטובת החברה, בחר בעשיית דין עצמי לטובת שותפו העסקי, מר קרני, תוך גרימת נזקים חמורים לחברה. לפיכך, טוענים התובעים, כי יש לחייב את הנתבעים 1 - 2 בגין אי העברת תשלומים מנהג המונית הגנובה (למשך שבועיים) בסך 4,200 ש"ח, והפסד כספי כתוצאה מאי-הפעלת מונית ריונלי במשך תשעה חודשים בסכום בסך 67,500 ש"ח (7,500*9).

מנגד, טוען מר ג'רסי כי לא גנב את מונית ריונלי, אלא העביר אותה לידי מר קרני לאחר שהחברה לא עמדה בהתחייבותה למר קרני לפי הסכמי המוניות. על פי המוסכם עם מר קרני הוחזרו לחברה מספר מוניות שמר קרני רכש ממנה בשיקים שלא כובדו, וכנגד זאת התחייבה החברה להשיב למר קרני את השיקים שמסר. ואולם החברה לא עמדה בחלקה בהסכם, ולמר קרני קמה כתוצאה מכך הזכות לקבל חזרה את מוניותיו.

דין עילת תביעה זו להידחות. המדובר בפרשיה שכבר שימשה כנושא להתדיינות משפטית, ואשר במסגרתה התגלו חילוקי דעות בין מר ג'רסי לבין שותפיו ביחס לדרך בה יש להתנהל מול מר קרני. עמדתו של מר ג'רסי בזמן אמת (וגם בדיון לפני. ראו פרוטוקול 14.12.2011, עמוד 410 שורה 27 – עמוד 414 שורה 4) הייתה שיש לאפשר למר קרני לקבל לידיו בחזרה את הרכבים שנתן לחברה, מאחר שהשקים שמסר לחברה לא הושבו לידיו. עמדתם של מר דמארי ומר אוחיון הייתה שונה, ולצורך הדיון בבקשה להשבת תפוס נקבע על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים כי עמדתם היא שמבטאת את עמדת החברה (ראו החלטה מיום 5.10.2008 בב"ש (מחוזי י-ם) 4106/08). יחד עם זאת, פרטי חילוקי הדעות בין הצדדים לתיק זה לא התבררו (המשטרה לא מצאה מקום לפתוח בחקירה פלילית בקשר לאירוע), וגם לפני לא הונחה תשתית עובדתית המאפשרת לקבוע כי פעולותיו של מר ג'רסי מצדיקות הטלת אחריות נזיקית כלפי החברה (כך, למשל, לא הוברר שעמדתו של מר ג'רסי לא הייתה סבירה בנסיבות העניין, ואף לא הוצגו ראיות לעניין הדרך בה הועברה המונית לידי מר קרני).

• 1. מונית מס' 72-610-25 אשר נרכשה על ידי גב' שהדי, והועברה לחברה (להלן: "מונית שהדי"): בחודש מאי 2007 רכשה גב' שהדי מונית והחלה להפעילה באופן עצמאי. לאחר שהדבר נודע למר אוחיון ולמר דמארי, הם האשימו אותה בהפרת תניית איסור התחרות שבהסכם המייסדים. לאחר דין ודברים, ביום 2.9.2007 מכרה גב' שהדי את המונית לחברה בסכום של 85,000 ש"ח, כאשר התמורה נרשמה בספרי החברה כהשקעת בעלים של גב' שהדי בחברה (להלן: "ההסכם למכירת מונית שהדי"). חרף מכירת המונית לחברה, גב' שהדי סירבה להעביר את המונית לחברה והמשיכה להחזיק בה. בחודש יוני 2008 הגישה גב' שהדי תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בראשון לציון (תא"מ 2173/08. להלן: "תביעת שהדי") לתשלום תמורת המונית בסך של 85,000 ש"ח. ביום 10.14.2011 קיבל בית המשפט השלום את תביעת שהדי וחייב את החברה לשלם לה 85,000 ש"ח. ביום 17.2.2012 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז (ע״א 51710-11-11) ערעור שהגישה החברה, ביטל את פסק הדין של בית המשפט השלום, ודחה את תביעת שהדי. ביום 25.4.2012 דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור שהגישה גב' שהדי (רע״א 2798/12) על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

התובעים טוענים כי משנדחו טענותיה של גב' שהדי לפיהן לא קיבלה את התמורה בגין המונית, חל הכלל של מעשה בית דין בקשר לטענות אלה, והחברה זכאית לקבלת פיצוי בגין ההכנסות שנמנעו ממנה עקב אי יכולתה להפעיל את המונית במשך 22 חודשים (מהמועד בו רכשה גב' שהדי את המונית (מאי 2007) עד למועד בו רכשה גב' שהדי בחזרה את המונית, וזאת במסגרת פשרה שהושגה במהלך הדיון בתביעת שהדי ביום 30.3.2009 (יצוין כי פשרה זו נעשתה ללא ויתור על התביעה לדמי שכירות שהפסידה החברה). סכום זה נאמד בסך של 142,500 ש"ח (7,500*22. הטעות בחישוב במקור. ראו סעיף 173 לסיכומי התובעים), כאשר מסכום זה יש להפחית הכנסות שנרשמו לטובת החברה בסך 11,927.36 ש"ח (בהתאם לנספח 3 לחוות דעת רו״ח פרילינג), כך שבסופו של דבר יש לחייב את גב' שהדי (ואת מר ג׳רסי) בסך 130,572.64 ש"ח.

מנגד, טוענים הנתבעים 1 – 2 כי גב' שהדי לא העבירה לחברה את המונית כנגד רישום הלוואת בעלים מצידה. לעניין זה מוסיפים הנתבעים 1 – 2 כי יש לתת משקל ניכר לממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט השלום בראשון לציון, וכי ההכרעות בערכאות הערעור לא איינו ממצאים אלו: כי עדותו של מר אוחיון לא הייתה אמינה בעיניו; וכי ניתן משקל נמוך לעדותו של מנהל החשבונות מר פרידמן שהעיד כי הנתבעת הורתה לו לרשום את תמורת המונית כהלוואת בעלים, כי בית המשפט השלום מתח ביקורת על מר אוחיון על כך שהוא זה שמכר לגב' שהדי את המונית לאחר החתימה על הסכם המייסדים, ומצד שני טען נגדה כי בהפעילה את המונית היא הפרה את הסכם המייסדים, וכי הרישום החשבונאי נעשה רק לאחר חודשיים.

דין טענות התובעים בגין עילה זו להתקבל באופן חלקי:

ביום 17.2.2012 אימץ בית המשפט מחוזי מרכז (כב' השופטת ורדה מרוז) את מסקנות חוות דעתו של רואה החשבון בר לב, אשר קבעה כי התמורה בעבור המונית שולמה לגב' שהדי באמצעות רישום תמורת המונית כהשקעת בעלים. ביום 25.4.2012 דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור שהגישה גב' שהדי. כתוצאה מכך נוצר השתק פלוגתא בכל הנוגע לטענות הצדדים ביחס לשאלת תמורה שנדרשה החברה לשלם לגב' שהדי, זאת משום שהן גב' שהדי והן החברה היו צד לאותו הליך, בו נדונה שאלת התמורה הן ברכיביה העובדתיים והן ברכביה המשפטיים, והתקיים דיון לגופו של עניין באותו פלוגתא אשר הסתיימה בהכרעה מפורשת ובקביעת ממצא פוזיטיבי כי התמורה שולמה לגב' שהדי באמצעות רישומה של הלוואת בעלים (ראו, למשל, ע"א 9211/09‏ איזוטסט בע"מ נ' ד"ר אורנה דריזין, פס' 10 (ניתן ב- 4.7.2012)).

מכוחו של ההסכם למכירת מונית גב' שהדי הייתה צריכה להעביר את מונית שהדי לחברה. הסכם זה נערך ביום 2.9.2007, אולם המועד הראשון בו נדרשה גב' שהדי להעביר את הרכב מכוחו היה ה- 15.1.2008 (ראו נספח 27 לתצהיר אוחיון). לפיכך, נמצא כי גב' שהדי הפרה את התחייבותה להעביר את מונית שהדי לחברה החל מיום 15.1.2008 ועד ליום 30.3.2009 (המועד בו רכשה שהדי את המונית מידי החברה). מכאן שתקופת ההפרה עומדת על 14 וחצי חודשים (ולא 22 חודשים כפי שטענו התובעים). במהלך תקופת ההפרה נמנעו מהחברה ההכנסות שהייתה יכולה לגבות מצדדים שלישיים, אשר לפי הראיות שלפני, עומדות על 7,500 ש"ח לחודש למשך כל תקופת ההפרה. מכאן שהנזק שנגרם לחברה מהפרת ההסכם למכירת מונית שהדי, ואשר עליו זכאית החברה לפיצוי מגב' שהדי על פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 עומד על 96,822.64 ש"ח (7,500 ש"ח * 14.5 חודשים בניכוי הכנסות שנרשמו לטובת החברה בסך 11,927.36 ש"ח בהתאם לנספח 3 לחוות דעת רו״ח פרילינג). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.8.2008.

• 1. מונית מס' 59-153-25 אשר נמכרה לחברת RZ (להלן: "מונית RZ") – לטענת התובעים גב' שהדי החזיקה במונית זו מחודש אוקטובר 2007 מבלי שהעבירה את דמי השכירות בגינה לידי החברה (מלבד סכום בסך 2,051.95 ש"ח). במהלך החודשים אוקטובר – נובמבר 2007 הכניס מר ג'רסי מונית זו למוסך מועלם צדוק בע״מ (להלן: "מוסך מועלם") לצורך תיקונים, וכשנדרש לשלם בעבור התיקונים הוא הפנה את בעלי המוסך לחברה. לאחר שדרישות המוסך נדחו על ידי החברה, הוגשה נגד החברה תביעה בבית המשפט השלום בפתח תקוה (ת.א. 2270/08) על סך של 2,279 ש"ח. ביום 2.3.2009 פסק בית המשפט השלום בפתח תקוה לטובת המוסך סך של 1,500 ש"ח. לאחר שמר ג'רסי הבהיר לתובעים כי אין בכוונתו להשיב את הרכב לחברה, וכי יתן הסכמה למכירתה רק לצד ג' מסוים (חברת RZ), נאלצה החברה למכור את המונית לאותו צד ג' בסכום הנמוך ב- 22,000 ש"ח משווי השוק שלו. לפיכך תובעת החברה בקשר למונית RZ פיצויים ממר ג'רסי וגב' שהדי בסכומים הבאים:

(1) 3,000 ש"ח בגין חיוב החברה לטובת מוסך מועלם בצירוף שכ״ט עו״ד (1,500 ש"ח בהתאם לפסק הדין ו- 1,500 ש"ח הוצאות ושכ״ט עו״ד);

(2) 22,500 ש"ח בגין אי העברת כספי הפעלת המונית עד למועד מכירתה (ינואר 2008. 3 חודשים * 7,500 ש"ח);

(3) 22,000 ש"ח בגין הפער בין מחיר השוק של המונית לבין המחיר שהיא נמכרה לחברת RZ.

הנתבעים 1 - 2 טוענים כי מדובר במונית השייכת לחברה, כי הנהג שהפעיל אותה קיבל תלוש משכורת מהחברה, וכי לאחר פרוץ המשבר בין הצדדים בחודש ספטמבר 2007, מר דמארי היה האחראי לגביית דמי השכירות בגינה, כאשר למר ג'רסי לא היה כל קשר למונית זו. הנתבעים מוסיפים כי מר אוחיון היה אחראי בחברה לנושאים הכספים וניהול ספרי החשבונות, לכן ככל שיש בהם אי- התאמה הוא אשם בכך.

דין התביעה ביחס למונית RZ להידחות.

בעניין הטיפולים שעבר הרכב במוסך – אין חולק כי במועד הרלוונטי מונית RZ היתה בבעלות החברה. יצוין בהקשר זה כי התובעים לא טענו כי הטיפול הנ"ל לא היה נחוץ, ומהקלטת השיחה בין מר אוחיון לבין מר רחמים מועלם, מבעלי המוסך, עולה כי החברה נהגה לטפל ברכביה באותו מוסך (עמוד 5 שורה 5 לתמליל ההקלטה, אשר צורף כנספח 42 לתצהיר אוחיון). עוד יצוין, כי המונית הנ"ל הוכנסה לטיפולים בסמוך למועד בו פרץ הסכסוך בין הצדדים. אינני סבור כי העובדה שמר ג'רסי הוא שהכניס את המונית למוסך מועלם מעלה או מורידה מהעובדה שהטיפול ניתן עבור רכב של החברה.

בעניין הטענה לאי העברת כספי הפעלת המונית– התובעים לא הוכיחו כי מר ג'רסי או גב' שהדי גבו את דמי ההפעלה עבור המונית או כי המונית הייתה בחזקתם. יצוין כי הנתבעים 1 - 2 מתכחשים לטענה כי הם גבו דמי שכירות בגין מונית RZ, וטוענים כי המונית הוחזקה על ידי נהג של החברה, ודמי התפעול לא נגבו על ידם, אלא על ידי מר דמארי. אינני נדרש לטענה האם מדובר בהרחבת חזית אוסרה או לאו, מאחר שמלבד טענה בעלמא כי הנתבעים 1 - 2 החזיקו במונית, התובעים לא הציגו בדל של ראיה לעניין זה. לפיכך דין טענה זו להידחות.

בעניין הטענה לפער בין מחיר השוק של המונית לבין המחיר שהיא נמכרה לחברת RZ – טענת התובעים הינה כי הנתבעים 1 - 2 אילצו את החברה למכור את המונית בשווי הנמוך מערכה. אין בידי לקבל טענה זו. במידה והתובעים סברו כי הנתבעים 1 - 2 מחזיקים במונית שלא כדין יכלו לנקוט צעדים בזמן אמת בעניין זה, כפי שעשו ביחס למונית ריונלי ולמונית שהדי. מכל מקום גם טענה זו נטענה בעלמא, ומבלי לבססה כראוי בחומר הראיות.

• 1. עסקאות למכירת רכבים בשטחי יהודה ושומרון

1. לטענת התובעים, מר דמארי היה אחראי מטעם החברה לעסקאות של מכירת רכבים בשטחי יהודה ושומרון. התובעים טוענים כי בעסקאות אלה מר דמארי לא דיווח לחברה אודות המחירים האמתיים בהם נמכרו הרכבים, והוציא חשבוניות בסכומים פיקטיביים. בנוסף, טוענים התובעים כי מר משה ביטון, המקורב למר דמארי, סייע לו בתיווך העסקאות בין החברה לבין תושבי השטחים, וגרף עמלה, על חשבון החברה, מהתמורה ששולמה בעסקאות אלה. לפיכך, טוענים התובעים כי יש לחייב את מר דמארי בסכומים שלהלן:
   1. העמלות ששולמו למר ביטון ללא ידיעת החברה בסך של 687,500 ש"ח, וזאת לפי התחשיב הבא: 2,500 ש"ח עמלה לעסקה (לפי עדותו של מר ביטון כי גובה העמלה ששולמה לו נע בין 500 ל- 5,000 ש"ח), כפול 275 עסקאות (לפי עדותו של מר ביטון כי ביצע עבור החברה בין 250 ל- 300 עסקאות).
   2. פערים בין התמורה שקיבלה החברה לבין הסכומים שבהן נמכרו המוניות בסך 500,000 ש"ח.
2. הנתבעים 3 – 5 טוענים כי דין הטענות כאמור להידחות מהנימוקים הבאים:

ראשית, התובעים ציינו בסיכומיהם כי העובדות שעומדות בבסיס התביעה בגין עילות אלה נודעו להם רק במהלך החקירות בהליך, אך הם לא ביקשו בשום שלב לתקן את כתב התביעה על מנת להוסיף עילה זו. לפיכך, טוענים הנתבעים 3 – 5 כי מדובר בהרחבת חזית אסורה שדינן להידחות.

שנית, העמלות בהן מדובר שולמו למר משה ביטון, אשר היה סוכן חיצוני שעסק במכירה של רכבי החברה בשטחים. מחירי הרכבים נקבעו על פי ערכם בשוק, וכפי שהחברה דרשה בעבורם. את עמלתו לא גבה מר ביטון מהחברה אלא מהרוכשים הפלסטינאים ומסוחרי הרכב להם נמכרו הרכבים בשטחים. החשבוניות שהוציאה החברה עבור עסקאות אלה היה על המחיר המבוקש והאמיתי שהתקבל בחברה, שהיה שונה מהסכום שהופיע בהסכם אשר כלל את עמלתו של ביטון. מר דמארי לא קיבל כל חלק מהעמלות הללו, ואף לא זכה לכל טובת הנאה בשל קיום הפרשים בין הסכומים בהם נמכרו הרכבים בפועל לבין הסכום הנקוב בחשבוניות שהונפקו. טענות התובעים מתמימות משום שאנשי החברה, ובכללם מר אוחיון, הכירו את מר ביטון וידעו כי הוא מוכר בשטחים רכבים של החברה.

שלישית, התובעים לא הוכיחו את הנטען על ידם. התובעים לא הציגו חשבונית של כלי רכב אחד שנמכר לשטחים שלא במחירו הראלי ביחס לאותה המכונית. לשיטת הנתבעים 3 – 5, לצורך הוכחת התביעה בגין עילה זו על התובעים היה להוכיח בחשבוניות ובהסכמים לגבי כל אחת ואחת מהעסקאות כי מר דמארי הוא זה שקבע איזה חלק מכספי התמורה יועברו לידי החברה.

1. דין טענות התובעים ביחס לעילה זו להידחות ממספר טעמים:
   1. ראשית, טענות התובעים בחלק זה אכן מהוות הרחבת חזית אסורה. בכתב התביעה התובעים לא טענו כי חשבוניות החברה בשטחים היו פיקטיביות, ולא עתרו לקבלת העמלות ששולמו למר ביטון, או הפערים בין התמורה שקיבלה החברה לבין הסכומים שבהן נמכרו המוניות.

התובעים מצדם טוענים כי במסגרת סעיף 164 לכתב התביעה, תבעו מיליון ש"ח בגין כספים שנטל מר דמארי ממכר מוניות החברה ללא ידיעתה, ולכן טענה זו לשיטתם מכילה גם את עילת התביעה בה עסקינן (ראו סעיף 162 לסיכומי התשובה של התובעים).

אין בידי לקבל פרשנות זו של התובעים. סעיף 164 לכתב התביעה קבעה כדלהלן:

"כעולה מנספח 61 לעיל, אלון [דמארי] מכר מוניות בשווי 467,065 ש"ח לכל הפחות, מבלי להעביר לחברה את תמורתן. לפיכך, לאור העובדה שאלון מכר בתקופת פעילותו בחברה מאות מוניות התובעים יעמידו את נזקיהם בגין הכספים שלקח לידיו ללא ידיעת החברה על סך של 1,000,000 ש"ח".

התובעים כינו את נספח 61 לכתב התביעה "העתק רשימת מוניות ליום 31.12.2009 בהן חסרה חשבונית קניה או מכירה".

אין בסעיף 164, כמו גם ביתר חלקי כתב התביעה, ולו זכר לטענות העובדתיות והמשפטיות שהעלו התובעים בסיכומיהם, בנוגע לעסקאות החברה בשטחים, ולחלקו של מר ביטון בהליך המכירה, ולפיכך מדובר בהרחבת חזית אסורה.

עוד אוסיף בהקשר זה כי התובעים ציינו בסיכומים כי העובדות המבססות את עילת התביעה בה עסקינן נודעו להם לראשונה רק במהלך חקירתו של מר ביטון. ואולם גם אם אניח כי טענה זו נכונה, אין בכך כדי לפטור את התובעים מהדרישה להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, ככל שהם מבקשים להתבסס על עילה זו לצורך קבלת סעד.

• 1. שנית, דין טענות התובעים להידחות אף לגופן:

באשר לעמלתו של מר ביטון – טענת התובעים כי לא ידעו על כך שמר ביטון קיבל מהקונים עמלה עבור שירותיו אינה מתקבלת על הדעת. מר אוחיון ועובדי החברה הכירו היטב את מר ביטון, וידעו שהוא פועל בשם החברה למכירת רכבים בשטחי יהודה ושומרון (פרוטוקול 28.11.2011, עמוד 119 שורות 22 – 24, עמוד 131 שורה 15 – עמוד 132 שורה 11). בנסיבות אלה, כאשר מר ביטון לא היה עובד החברה, ולא קיבל שכר או טובת הנאה אחרת ממנה (ניסיונו של מר דמארי להוציא לו תלוש משכורת מטעם החברה נתקל בהתנגדות של מר אוחיון), אולם ביצע בעבורה עסקאות בהיקף נרחב (בין 250 ל- 300), ברור לכל מי שעיניו בראשו כי ההסדר עמו מאפשר לו לקבל עמלה מהקונים, שהרי אין להניח שהוא עובד לשם שמיים. טענת התובעים כי לא ידעו על העמלות שקיבל מר ביטון היא, אם כך, היתממות גרידא, ולמצער, עצימת עיניים.

לא זו אף זו, גם אם טענת מר אוחיון כי לא ידע על תשלום העמלות הייתה נכונה, הרי שמר ביטון, כמי שנתן שירותים לחברה, זכאי היה לקבל בעבור שירותיו "שכר ראוי", והתובעים לא הוכיחו, ואף לא טענו, כי גובה העמלות ששולמו למר ביטון (בידיעתו והסכמתו של מר דמארי) אינו מהווה תמורה ראויה בעבור שירותיו. ממילא לא הוכח כי החברה ניזוקה מסידור זה.

באשר לטענה בדבר חשבוניות פיקטיביות – מהראיות שהוצגו לפני עולה כי פעמים רבות היה שוני בין הסכום שהופיע בהסכם המכירה לבין הסכום שהופיע בחשבונית שהוציאה החברה. למרות שמדובר במעשים פסולים שנועדו בין היתר בכדי לחמוק מתשלומי מיסים, התובעים לא הוכיחו ולא הראו כי מר דמארי לקח לכיסו את אותם הסכומים. מקובלת עליי טענת הנתבעים כי בידי התובעים מצויים כל המסמכים הרלוונטיים (חשבוניות החברה, והסכמי המכירה לשטחים), אך הם לא הוכיחו כי נגרם להם נזק ולו בגין עסקה אחת, והסתפקו בטענה שנגרם להם נזק שמוערך בדרך של אומדנא ב- 500,000 ש"ח. זאת ועוד, לא השתכנעתי כלל כי מר אוחיון לא היה מודע לאופן בו מבוצעות עסקאות המכירה לשטחים. כמי שהיה מופקד על ענייניה הכספיים של החברה, בוודאי היתה לו ההזדמנות לעמוד על הפערים הללו (במיוחד כשחלק מהכספים התקבלו על ידי החברה במזומן). נושא זה הוא איפוא עניין לבדיקה של הרשויות, ולא לתביעות משפטיות בין הצדדים לתיק זה.

• 1. גניבת והחלפת שיקים על ידי מר דמארי

1. התובעים טוענים כי מר דמארי, אשר היה בעל גישה לכספת בה הוחזקו השיקים, ביקש מלקוחות החברה להחליף שיקים שניתנו לחברה, בשיקים לטובתו או לטובת חברת א. דמארי, ובדרך זו גזל כספים של החברה לכיסו. טענת התובעים כאמור מסתמכת על דבריו של מר ולמר, אשר העיד כי התבקש על ידי מר דמארי להחליף מספר שיקים שנתן לטובת החברה בשיקים לטובת חברת א. דמארי, ועדותו של הרו"ח הנוכחי של החברה, רו"ח עמירם זלצר, אשר מצא כי מספר המחאות של חברת ולמר שהתקבלו על ידי החברה לא הופקדו בחשבון הבנק של החברה. תחילה העריך רו"ח של החברה את הפער בין השיקים שהתקבלו לשיקים שהופקדו בסך 864,733 ש"ח, ולאחר בדיקה נוספת של כל רשימת השיקים מצא כי סכום המחאות שלא הופקדו בחשבון הבנק של החברה הינו 249,620 ש"ח. לפיכך, טוענים התובעים, כי יש לחייב את מר דמארי להשיב לחברה את סכום השיקים שנעלמו בסך של 249,620 ש"ח

הנתבעים 3 – 5 טוענים כי יש לדחות את התביעה גם בעניין זה מהנימוקים שלהלן:

ראשית, התובעים הגישו תחילה את מכתבו של רו"ח זלצר מיום 15.1.2012 שקבע על סמך בדיקה מדגמית, כי סכום השיקים שנעלמו הינו בסך של 864,733 ש"ח (המכתב צורף על ידי התובעים במסגרת בקשה מס' 59). בהמשך שינה רו"ח זלצר את מסקנותיו וקבע כי סכום השיקים שנעלמו הינו בסך של 249,620 ש"ח. רו"ח זלצר נימק את השינוי במסקנותיו בטעותה של אחת עובדות בהנהלת החשבונות של החברה, שגרמה לו לשגות, יחד עם זאת אותה פקידה לא העידה במשפט.

שנית, לא הובאה כל הוכחה שמר דמארי הוא שגנב את שיקים החסרים. מר אוחיון הוא שהיה האחראי לכספים בחברה ולכספת. במהלך החקירות התברר כי לכל עובדי החברה היה גישה לכספת החברה, והתובעים לא הציגו ראיה לכך שדווקא מר דמארי הוא זה שהעלים את השיקים החסרים. בנוסף, טוענים הנתבעים, כי מר דמארי כלל לא ידע את קוד הכספת.

שלישית, מדובר בהרחבת חזית אסורה. בסיכומיהם טענו התובעים כי דבר העלמות השיקים נודע להם במסגרת חקירתו של מר ולמר, ואילו בכתב התביעה ציינו כי מר דמארי לקח לכיסו כספים שהגיעו לחברה, ואין חשיבות לאופן המדויק שבו לקח לכיסו את הכספים.

רביעית, טענת התובעים מסתמכת על דפי אקסל שהגיש מר ולמר (אשר כונו לעיל, בפסקה 80.1, "מסמכי ולמר"). במסמכים אלו נזכרים מר דמארי וחברת א. דמארי רק ארבע פעמים בנוגע לסכום כולל בסך של 26,250 ש"ח, ואף לשיטת מר ולמר עצמו לא ניתן ללמוד ממסמכי ולמר איזה שיקים הוחלפו, ובאילו נסיבות. הנתבעים 3 – 5 מוסיפים כי מלבד עדותו הבעייתית של ולמר, התובעים לא הציגו ולא ביקשו מבית המשפט צו שיחייב את בנק מסד, בו התנהל חשבון הבנק של חברת ולמר, למסור מסמכים שיתמכו בטענתם.

1. דין עילת תביעה זו להידחות.

ראשית, מדובר בטענה שלא נטענה בכתב התביעה. התובעים ציינו בסיכומיהם כי הדבר נודע להם רק במהלך חקירתו של מר ולמר, ואולם בכך אין כדי לפטור אותם מהדרישה כי תוגש בקשה לתיקון כתב התביעה. טענת התובעים, לפיה אין חשיבות באופן המדויק שבו לקח לכיסו את הכספים, אלא די בטענה הכללית כי מר דמארי לקח לכיסו כספים, אינה יכולה להתקבל. בהתאם לתקנות 9 ו-71 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על התובעים היה לפרט את העובדות המהותיות והעיקריות בכתב התביעה בכדי להוכיח את תביעתם (ולמצער, להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, לאחר שהתברר להם כי בכוונתם לבסס את תביעתם על עילות שלא נטענו בכתב התביעה המקורי). משלא עשו כן, מדובר בהרחבת חזית אסורה, שמביאה לדחיית העילות שלא נכללו בכתב התביעה (המקורי או המתוקן).

שנית, אף לגופו של עניין דין הטענה להידחות. המדובר בטענה הנשענת כל כולה על עדותו הבעייתית של מר ולמר, אשר לדידי לא ניתן להסתמך עליה בהעדר ראיות חיצוניות התומכות בה (ומהטעמים שפורטו בפסקה 80.1 לעיל, אין די במסמכי ולמר בכדי לתמוך בעדותו של מר ולמר) .

שלישית, אף הביקורת שערך רו"ח זלצר אינה מהימנה בעיניי. בעוד שבחוות דעתו הראשונה, טען רו"ח זלצר כי 92 שיקים שניתנו לחברה מחברת ולמר נעלמו, בבדיקתו השנייה, ציין רו"ח זלצר כי מדובר ב-28 שיקים בלבד. המדובר בטעות כה משמעותית, שהיא מעוררת ספק לגבי כשירות ונכונות בדיקתו כולה (ואף ההסברים שניתנו לגביה לא הסירו את החשש כי גם בבדיקה החדשה נפלו טעויות).

ולבסוף, אף אם היה בידי התובעים להוכיח כי שיקים של חברת ולמר שניתנו לטובת החברה לא הופקדו בחשבון הבנק שלה, אין בכך כדי להוכיח כי דווקא מר דמארי הוא שנטל שיקים אלה. כאמור, מר אוחיון הוא שהיה אחראי על העניינים הכספיים של החברה, והוכח כי לעובדים נוספים הייתה נגישות לכספת בה הוחזקו השיקים (ראו עדותה של עובדת החברה הגב' מירית צמח פרוטקול 28.11.2011, עמוד 128 שורות 30 – 31). במצב דברים זה אין לשלול את האפשרות ששיקים חסרים, ככל שהיו כאלו, הוחלפו בנסיבות אחרות ועל ידי גורמים אחרים.

• 1. גזלת מוניות מהחברה על ידי מר דמארי

1. בהתאם להסדר הגישור נדרש מר דמארי להעביר בחזרה את כל רכבי החברה שעברו לחברת שיא דמארי. מר אוחיון טוען כי בדק את מצבת המוניות בחברה וגילה כי בספרי החברה רשומות 25 מוניות (ומנוע אחד) להן יש חשבוניות רכישה, אך אינן נמצאות בפועל בחזקת החברה, ואין בספרי החברה חשבונית בגין מכירתן. לפיכך, טוענים התובעים כי יש לחייב את מר דמארי בתשלום שווי הרכבים שנעלמו.

מנגד, טוענים הנתבעים 3 – 5 כי יש לדחות את טענות התובעים מהנימוקים שלהלן:

ראשית, התובעים כלל לא הוכיחו את נזקם. הערכת שווי נזקי התובעים אינה מהימנה והתובעים הציגו שלוש גירסאות שונות לגובה הנזק – בכתב התביעה הנזק הוערך בסך של 467,065 ש"ח (ס' 164 לכתב התביעה), בתצהירו של מר אוחיון הנזק הוערך בסך של 884,823.59 ש"ח (ס' 184 לתצהיר), ואילו בסיכומים הנזק הופחת לסך של 397,626 ש"ח (ס' 414 לסיכומי התובעים).

שנית, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הגבוה להוכחת טענות מרמה וגנבה.

שלישית, המוניות כלל לא נעלמו, וחוסר היכולת לקבוע כיום את אשר נעשה בהן נובע מאי-סדרים בספרי החברה, המצויים באחריותו של מר אוחיון. לעניין זה מפנה דמארי לכך שבמהלך ההליך התגלו מספר מוניות שהתובעים טענו כי מר דמארי גזל (שצורפו כ- נ/78), ולאחר מכן נמצאו בספרי החברה.

רביעית, הנתבעים 3 - 5 הציגו אישור שהחברה העבירה לרשויות מע״מ בו ציינה כי היא מאשרת שכל המוניות שהיו בחברת שיא דמארי הועברו בחזרה בחודש 6/2010 לחברה. מנגד, טוענים התובעים כי יש לדחות את טענה זו מאחר שהדבר רשום במאזן החברה ליום 31.12.2009 תחת הסעיף מלאי, כאשר כרטסת המלאי (שצורפה כ-ת/18) במאזן הבוחן של החברה ליום 31.12.2009 אין כל זכר לאותן המוניות משום שאלה אינן ברשות החברה.

1. לאחר בחינת טענות הצדדים, וראיותיהם, סבור אני כי דין התביעה בגין עילה זו להידחות. טענת התובעים הינה שמר דמארי לא השיב לחברה מוניות, אלא נטל אותן לעצמו במרמה, דבר המטיל על כתפיהם נטל כבד להוכחת טענותיהם, בנטל זה לא עמדו (ולמעשה, אף לא עמדו בנטל ההוכחה הרגיל המוטל בהליך אזרחי). לכך שני טעמים מרכזיים:

ראשית, הבדיקות שערכה החברה, מכוחן נטען כי קיים חסר במלאי המוניות המצויות בבעלות החברה, אינן מהימנות. במהלך ההליך שלפני נמצאו בבדיקות הללו ליקויים רבים, והתברר כי קיים הסבר מספק ל"העלמותן" של חלק לא מובטל מהמוניות שנטען בתחילה כי הן נגנבו או לא הושבו על ידי מר דמארי. ליקויים אלו, מחייבים להטיל ספק באמינות הבדיקות שערכה החברה בכללותן. להלן מספר דוגמאות:

1. במהלך החקירות הציג מר דמארי חשבונית לגבי 8 מוניות מהן עולה כי אלה הושכרו בליסינג לחברת ולמר (החשבוניות צורפו כ- נ/7), והתובעים ציינו מנגד כי לא ידעו על כך, ובסיכומיהם לא עתרו לסעד בגינן.
2. לגבי מונית מס' 67-609-25 שהתובעים טענו כי מר דמארי העלים אותה, התגלה כי החברה מכרה אותה לעובד בחברת בלדר מוניות, וכי התמורה שולמה לחברה.
3. לגבי מונית מס' 57-960-25 שנטען כי מר דמארי העלים אותה, התגלה כי החברה מכרה אותה לחברת דוניה עבור סך של 15,000 ש"ח (חשבונית מס' 4690287).
4. לגבי מונית מס' 68-856-25, אשר נטען כי מר דמארי העלים אותה, העיד מר דמארי כי מונית זו נגנבה על ידי מר אמיר קרני, וכי הגיש ביחד עם מר אוחיון תלונה במשטרה בעניין זה.
5. לגבי חלק מהמוניות העיד מר משה ביטון כי מכר אותן בשטחים, וחלק אחר נמכרו בשטחים על ידי מוחמד אלימי.

במצבים דברים זה לא ניתן לומר כי התובעים עמדו בנטל המוטל על כתפיהם להוכחת מעשה מרמה.

שנית, התובעים לא הוכיחו כי מר דמארי מחזיק או החזיק באותן המוניות שנטען כי לא הושבו לחברה. כל שטענו (ואף זאת באופן שהתברר בדיעבד כשגוי בחלק לא מבוטל של המקרים) הוא כי החברה רכשה בשעתו מוניות, אשר כיום אינה יודעת מה עלה בגורלן. יחד עם זאת, המרחק מכאן ועד להוכחת אחריותו של מר דמארי לנזק לו טוענת החברה עוד רב. כך למשל, וכפי שעולה בתיק הזה במקרים רבים, ייתכן והחברה לא הוציאה חשבונית עבור עסקאות למכירת רכבים, או שהטעות נובעת מאי-סדרים במסמכיה או בדיקה לא מהימנה, כפי שקרה במקרה של השיקים. במילים אחרות, על התובעים היה להראות כי מר דמארי הוא זה שהחזיק, במישרין או בעקיפין, באותן מוניות, דבר שלא עלה בידם לעשות. העובדה שהחברה אינה יודעת היכן מצויות אותן מוניות כיום, אינה מוכיחה כי מר דמארי גזל אותן.

1. עילות תביעה נוספות
2. במסגרת סעיף זה אתייחס למספר עילות תביעה נוספות שהועלו על ידי התובעים, ונזכרו בסיכומיהם: טענות הנוגעות לפעילותה של חברת שיא דמארי, הטענה להפרת הסדר הגישור על יד מר דמארי והטענה להוצאת לשון הרע על ידי גב' שהדי. בהזדמנות זו אעיר כי בכתב התביעה, ובמהלך ההתדיינות הועלו טענות נוספות על ידי התובעים (שהמרכזית ביניהן היא תביעה לתשלום 1.5 מיליון ש"ח בגין נזקים שנגרמו לחברה בעקבות ההתקשרות בהסכם המשולש עם חברת קידום וחברת ולמר), ואולם מאחר שטענות אלא לא נזכרו בסיכומי התובעים, יש להתייחס אליהן כטענות שנזנחו.
   1. הכנסות חברת שיא דמארי שלא הועברו לחברה
3. ביום 25.2.2010 נחתם מסמך עקרונות בין החברה, מר דמארי ומר אוחיון, המסדיר את היחסים ביניהם, במידה ויתקיים תנאי מתלה שהוגדר בסעיף 3 למסמך העקרונות. עוד נקבע במסמך העקרונות כי עד למועד כניסת התנאי המתלה לתוקף "יהיה רשאי אלון [דמארי] להפעיל את רכבי טרייד אין וכן כל הרשיונות של טרייד אין וזאת בכפוף לתנאים הבאים: א. כל סכום ו/או תמורה שהתקבלה על ידי אלון [דמארי] תועבר קודם כל לכיסוי התחייבויות וההוצאות הנובעות מהשימוש ברשיונות ו/או הרכבים; ב. יתרת התמורה שתתקבל תשמש לכיסוי כל חובות טרייד אין לקידום; ג. כל יתרה שתיוותר, תועבר לטרייד אין" (סעיף 4 למסמך העקרונות). עוד נקבע במסמך העקרונות כי ככל שמר דמארי לא יצליח להגיע להסכמה עם חברת קידום ביחס לחובות החברה, מסמך העקרונות יהיה בטל ומבוטל והצדדים ינקטו בצעדים משפטיים נמרצים נגד חברת קידום. מכוח מסמך העקרונות החל מר דמארי לבצע את פעילותו בתחום המוניות באמצעות חברת שיא דמארי (הנתבעת 4).

התובעים טוענים כי בפועל העביר מר דמארי לחברת שיא דמארי את כל פעילות החברה, לרבות עסקאות של רכישת ומכירת מוניות, דבר שלא אושר על ידי התובעים, כי מר דמארי לא שילם את כל החובות השוטפים לחברת קידום, ולא העביר את הרווחים של חברת שיא דמארי לחברה, בטענה כי לא צמחו בה רווחים.

ביום 29.3.2010 שלחה חברת שיא דמארי מכתב חתום על ידי מר דמארי, למספר נמענים, ובהם מר אוחיון, יניב אוחיון ובא כוחם, בו ביקש ״הסכמה חד משמעית להמשך הפעלת המוניות בחברת שיא דמארי מוניות בע״מ מיידית ולא יאוחר מיום 1/4/10״. התובעים מציינים כי מר אוחיון ויניב אוחיון מעולם לא נתנו את הסכמתם להמשך הפעלת המוניות בחברת שיא דמארי מעבר ליום 30.4.2010, וכי מר אוחיון אף הודיע מפורשות למר דמארי כי הוא מתנגד בתוקף לכך, וביקש ממנו להעביר לחברה מיידית את כל הרווחים שצמחו בחברת שיא דמארי וכן להשיב לחברה את כל פעילותה.

התובעים מוסיפים וטוענים כי זכותם לקבל את הרווחים שצמחו למר דמארי מהשכרת הזכויות הציבוריות והסחר במוניות בחברת שיא דמארי, כמפורט להלן:

א. הרווחים מסחר במוניות בסך 105,138 ש"ח (הכנסות שיא דמארי ממכירת כלי רכב, בהתאם לכרטסת של החברה, בסך 735,879.3 ש"ח פחות עלות רכישת הרכבים שנמכרו, בסך 630,741.39).

ב. הרווחים מהשכרת זכויות ציבוריות בסך 133,829 ש"ח (ההכנסות מהשכרת זכויות ציבוריות עד חודש יוני 2010 בהתאם לכרטסת ההכנסות מהשכרת זכויות ציבוריות בסך 787,231 ש"ח) כפול 17% (שיעור הרווח הממוצע, אשר חושב כיחס בין הרווח הממוצע שהפיקה חברת שיא דמארי (150 ש"ח) לבין בין עלות השכרת הזכות הציבורית (900 ש"ח))).

לחילופין, טוענים התובעים, כי גם על פי דוח רווח והפסד הלא מבוקר של חברת שיא דמארי, הרווח עמד על סך 184,461 ש"ח, וזאת אם מפחיתים את ההוצאה המופרזת שנרשמה בסעיף "השכרת זכות ציבורית" לנתון סביר (בדו"ח נכתב כי ההוצאה ברכיב זה היא 1,211,196 ש"ח. לטענת התובעים זהו סכום מופרז, שכן ההכנסות מ"השכרת זכות ציבורית" לפי אותו דוח עומדות על 787,231 ש"ח בלבד, ואין להניח שחברת שיא דמארי הוציאה על שכירת זכויות יותר משקיבלה בעבור השכרתן).

הנתבעים 3 – 5 סבורים כי דין הטענות הללו להידחות מהנימוקים שלהלן:

ראשית, פעילות חברת שיא דמארי הייתה בהסכמת התובעים. מסמך העקרונות, מכוחו הועברה פעילות החברה לחברת שיא דמארי, היה כפוף לשני תנאים מתלים: האחד, שמר דמארי יצליח להגיע להסכם עם חברת קידום ושחרור החברה ומר אוחיון מהתחייבותם וערבותם לחברת קידום עד ליום 1.4.2010; השני, כי ההסכם יכנס לתוקף רק לאחר עדותו של מר דמארי במסגרת תביעת הקיפוח. אף על פי כן, פעילות החברה הועברה לחברת שיא דמארי מרגע הקמתה, וזאת בטרם מולאו התנאים המתלים כאמור לעיל, ובטרם נחתם מסמך העקרונות. חברת שיא דמארי פעלה עד ליום 7.6.2010 בידיעה ובהסכמת מר אוחיון, מתוך משרדי החברה, כשסימה מזכירתו של אוחיון הייתה עובדת של חברת שיא דמארי, וקיבלה הוראות ממר אוחיון וממר דמארי. סעיף 6 למסמך העקרונות קובע כי במידה ולא יתקיימו התנאים המתלים עד ליום 1.4.2010 ההסכם לא ייכנס לתוקף ויהיה בטל ומבוטל. יחד עם זאת, טוענים הנתבעים 3 – 5 כי לא נקבע שבמידה ולא יתקיימו התנאים המתלים חברת שיא דמארי תחדל מלפעול.

שנית, בהתאם לסעיף 4(ג) למסמך העקרונות, חברת שיא דמארי נדרשה להעביר לחברה כל יתרה שתוותר לה מפעילותה. לטענת הנתבעים 3 – 5 לחברת שיא דמארי לא נותרה יתרה מפעילותה, מאחר שנאלצה לשאת גם בחובות של החברה מהתקופה שקדמה להקמת חברת שיא דמארי.

התובעים משיבים לעניין זה כי יש לדחות את טענת מר דמארי על פיה לא צמחו לחברת שיא דמארי רווחים במהלך התקופה הרלוונטית: ראשית, מר דמארי נמנע מלהציג דו״ח מבוקר של חברת שיא דמארי התומך בטענתו, ולכן יש להפעיל את הכלל שלו מר דמארי היה מציג את הדו"ח המבוקר היה בו כדי פועל נגדו; שנית, על פי כרטסת ההוצאות של חברת שיא דמארי עלויות שכירת הזכויות עלו על ההכנסות, בגלל שחלק ניכר מההוצאות שנרשמו בכרטסת עד לחודש מאי 2011. לאחר ההתמחרות בחודש יוני 2010 החליפה החברה את השיקים שחברת שיא דמארי מסרה לבעלי הזכויות בשיקים שלה, כך שמי ששילם לבעלי הזכויות עבור דמי השכירות מחודש יוני 2010 ואילך הייתה החברה ולא חברת שיא דמארי. זיכוים אלה נרשמו בכרטסת ההוצאות רק באופן חלקי וכך הוצג מצג לפיו חברת שיא דמארי הפסידה מאות אלפי שקלים מהשכרת זכויות ציבוריות, דבר שהוא בלתי אפשרי, שכן נהוג להשכיר זכות במחיר גבוה יותר מהמחיר שבו שוכרים אותה.

שלישית, הנתבעים 3 – 5 טוענים כי התובעים לא הוכיחו את נזקם. לעניין זה מפנים התובעים לכך שבכתב התביעה ובתצהירו של מר אוחיון, טענו התובעים כי נגרם להם נזק בסך 400,000 ש"ח (סעיפים 165 ו-170 לכתב התביעה וסעיפים 185 ו-190 לתצהירו של מר אוחיון), כאשר בסיכומים טענו כי נגרם להם נזק בסך 238,967 ש"ח של או לחלופין של 184,461 ש"ח (סעיף 414 לסיכומים).

1. לאחר בחינת טענות הצדדים, והראיות שהציגו לפני בית המשפט, אני סבור כי דין התביעה בעניין זה להידחות, מהנימוקים שיפורטו להלן:
   1. ספק אם יש הכרח להכריע האם פעילות חברת שיא דמארי לאחר חודש אפריל הייתה בהסכמת התובעים, מאחר שהתובעים עותרים לרווחים אשר צמחו לחברת שיא דמארי בתקופת הפעלתה, ולא לפיצוי כלשהו בגין הפרת מסמך העקרונות. למעלה מהדרוש אציין כי לא השתכנעתי שהיה פסול בכך שחברת שיא דמארי ביצעה את הפעילות בתקופה האמורה, שכן כל עוד לא הוסדרו יחסי השותפים, ובשים לב למצבה הכלכלי הרעוע של החברה, לא ניתן היה ממילא לקיים את הפעילות האמורה באמצעות החברה. זאת ועוד, עצם המשך התנהלותה של החברה בידיעתו של מר אוחיון, במתחם בו פועל מוסך הגורן ותוך הסתייעות בעובדים הנאמנים למר אוחיון, מלמד כי מר אוחיון נתן בהתנהגותו הסכמתו להמשך הפעילות האמורה גם לאחר ה- 1.4.2010, ולמצער כי הוא מושתק מחמת השתק מצג מלטעון שהתנגד להמשך הפעילות האמורה (יצוין כי גם התובעים מודים שהסכימו להמשך הפעלתה של חברת שיא שדמארי עד ליום 30.4.2010, כך שהוויכוח מתמצה בשאלת הארכת הפעילות לחודש מאי 2010).
   2. סעיף 4 למסמך העקרונות מבטא הסכמה כי מר דמארי יפעיל את רכבי החברה ורישיונותיה, וישתמש בתקבולים שיצמחו כתוצאה מכך תחילה לכיסוי ההתחייבויות וההוצאות הנובעות מהשימוש בהם, כאשר יתרת התמורה תשמש לכיסוי כל חובות טרייד אין לחברת קידום, וכל יתרת רווח שתיוותר תועבר לחברה. המחלוקת בין הצדדים היא למעשה בשאלה האם נותרה יתרת רווח מפעילותה של חברת שיא דמארי, אותה רשאית החברה לתבוע.
   3. ויובהר, על פי סעיף 6 למסמך העקרונות יהיה המסמך בטל ומבוטל אם לא תושג הסכמה עם חברת קידום. עם זאת, ההסדר שבסעיף 4 למסמך העקרונות מתייחס לתקופה שקודמת להתקיימות התנאי המתלה, ולפי תכליתו הוא נותר בתוקף גם אם התנאי המתלה לא התקיים.
   4. על מנת לתמוך את טענתם שפעילותה של חברת שיא שמארי לא הותירה יתרת רווח העבירה חברת שיא דמארי לתובעים את כרטסת הנהלת החשבונות שלה וכן דו"ח רווח והפסד בלתי מבוקר לשנת 2010. מהדו"ח הבלתי מבוקר עולה שהוצאות החברה (שפעלה רק עד 7.6.2010) עולות ב- 353,888 ש"ח על הכנסותיה.
   5. התובעים לא הציגו חוות דעת חשבונאית המלמדת כי למרות ההפסד הנטען, היו לחברת שיא דמארי רווחים מפעילות (וזאת למרות שהציגו חוות דעת חשבונאית בעניין אחר, ולמרות שבא כוחם הבטיח במהלך הדיון כי "אנחנו נוכיח את זה באמצעות המומחה שלנו". ראו פרוטוקול 18.1.2012, עמוד 298 שורה 18). חלף זאת הסתפקו, כדרכם, בהעלאת ספקולציות והשערות (ראו חקירתו של מר אוחיון בעניין זה. פרוטוקול 18.1.2012, עמוד 399 שורות 4 - 20), ובביצוע ניתוחים חשבונאיים וכלכליים בסיכומיהם. לא זוהי הדרך להציג טיעונים חשבונאיים לפני בית המשפט, ויתכן מאד שכבר מטעם זה ראוי היה לדחות את התביעה ברכיב זה.
   6. עיון בטענות התובעים ביחס לנתונים החשבונאיים שהוצגו, מלמד כי הם מתמקדים בכך שאין זה מתקבל על הדעת שחברת שיא דמארי שילמה בגין שכירת זכויות ציבוריות יותר משקיבלה כהכנסות מהשכרת זכויות ציבוריות (ההוצאה בסעיף זה עומדת על 1,211,196 ש"ח בעוד שההכנסה היא 787,231 ש"ח בלבד). ואולם לעניין זה יש לתת את הדעת על כך שחברת שיא דמארי נדרשה, על מנת להמשיך לעבוד עם בעלי הזכויות הציבוריות שהועברו, לשלם להם גם בגין חובות עבר (בעוד שיכלה לגבות רק תקבולים שלא נגבו על ידי החברה). אם כך, ובשים לב לעובדה שהחברה צברה חובות עובר להפסקת פעילותה, לא ניתן לומר, ללא ניתוח חשבונאי של הנתונים, כי הסכום שמוצג בדו"ח הרווח והפסד מופרז על פניו. זאת ועוד, טענת החברה היא שחלק מההוצאות הנזכרות בדו"ח בוטלו לאחר מכן משנטלה על עצמה החברה את ההתחייבויות האמורות כלפי בעלי הזכויות הציבוריות. ואולם, טענה זו נטענה בעלמא, ומבלי שהחברה הציגה נתונים לגביה (למרות שהנתונים ביחס להיקף החלפת השיקים לאחר ההתמחרות אמורים להימצא בידיה).
   7. משיכת משכורות על ידי מר דמארי מחברת שיא דמארי
2. סעיף 5 למסמך העקרונות קבע כדלהלן:

"5. הצדדים מסכימים, כי עד למועד כניסת התנאי המתלה אף לא אחד מהם יהיה זכאי למשכורת מפעילות טרייד אין."

התובעים טוענים כי מר דמארי הפר את סעיף 5 למסמך העקרונות, בכך שחברת שיא דמארי העבירה משכורות לעובדים עבור חודש מרץ על סך 115,274.4 ברוטו (נספח 64 לתצהיר אוחיון), לרבות למר דמארי ובנו, שחר דמארי, על סך 5,000 ש"ח לחודש כל אחד.

אינני מוצא ממש בטענה זו. עניינו של סעיף 5 למסמך העקרונות במשיכת משכורות מהחברה (ההחברה היא שמוגדרת כ"טרייד אין" במבוא למסמך העקרונות). משיכת משכורת בסכום צנוע וסביר מחברת שיא דמארי על ידי מר דמארי, ובוודאי שעל ידי עובדים אחרים, היא עניין שלא נאסר במפורש, ושאין הצדקה לקרוא אותו כעניין של פרשנות למסמך העקרונות. מר דמארי נדרש בתקופת הביניים להשקיע מזמנו וממרצו בפעילות חברת שיא דמארי, בעוד שמר אוחיון לא נדרש לעשות דבר. במצב דברים זה, אינני סבור שמשיכת משכורת של 5,000 ש"ח לחודש מחברת שיא דמארי על ידי מר דמארי (ולא כל שכן על ידי בנו, שאין חולק כי עבד בחברת שיא דמארי) מהווה הפרה של מסמך העקרונות.

• 1. הפרת הסדר הגישור על ידי מר דמארי

1. ביום 7.6.2010, במסגרת ההליך שהתנהל לפני כב' השופט שילה (ת.א. 5554-03-08), חתמו הצדדים על הסכם גישור, במסגרתו נערכה התמחרות שבסופה זכה מר אוחיון לרכוש את מניות גב' שהדי ומר דמארי בחברה.

התובעים טוענים כי מר דמארי הפר את הוראות הסדר הגישור בכך שלא נתן הודעה לבעלי זכויות ציבוריות כפי שנדרש, פתח חברה מתחרה, גרם לבעלי זכויות ציבוריות לעבוד עם אותה החברה, לא העביר שני קווי טלפון של החברה בחזרה, וביטל שיק שנתן לטובתה. בגין כל ההפרות הללו סבורים התובעים כי הם זכאים לפיצוי המוסכם בסך 500,000 ש"ח שנקבע בהחלטת כבוד השופט שילה מיום 13.6.2010.

1. הטענה לפיה לתובעים אפשרות לתבוע את הפיצוי המוסכם מקורה בטעות. החלטת השופט שילה מיום 13.6.2010 באה בעקבות בקשה של ב"כ הנתבעים 1 - 2 כי בית המשפט יממש את המוסכם בשורות 18 – 19 להסדר הגישור, הקובעים כי: "ביהמ"ש יקבע סכום שעל הצד המוכר להפקיד בתוך אותה תקופה, אשר ישמש הן למקרה שהזוכה לא ישלם את התשלום הראשון על חשבון התמורה הן לפיצוי". נראה כי בניסוח זה נפלה טעות, וכוונת הצדדים הייתה כי על הקונה (דהיינו הזוכה) להפקיד סכום זה (שאחרת כיצד ישמש הסכום במקרה ש"הזוכה לא ישלם את התשלום הראשון"?), וכי הוא ישמש, בין השאר, כפיצוי מוסכם. ממילא יובן כי כאשר קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 13.6.2010 כי "סכום הפיצוי המוסכם יהיה 500,000 ש"ח" קבע זאת ביחס לאותה הפרה לגביה הוסמך לקבוע פיצוי מוסכם, אי ביצוע התחייבויות הקונה. נראה כי כך גם הובן העניין על ידי הצדדים בזמן אמת, שהרי הצד שדרש כי יקבע סכום זה היה המוכר, ואילו הזוכה (הקונה), הוא שניסה להגבילו למקרה של "אי קיום ההסכם במלואו" (ראו הודעת ב"כ התובעים מיום 10.6.2010). ממילא יובן כי ההפרות הנטענות על ידי התובעים אינן יכולות לזכותם בסכום של חצי מיליון ש"ח כפיצוי מוסכם, שכן לא על כך הוסכם.
2. משהוברר כי אין בסיס לתביעת הפיצוי המוסכם, מתייתר הצורך לדון בשאלה אם הופר הסדר הגישור, שכן התובעים לא ניסו כלל להוכיח מהו הנזק בפועל שנגרם להם כתוצאה מכל אחת מההפרות להם טענו. על מנת לייתר מחלוקות, אוסיף כי מקובלת עלי טענת הנתבעים כי לא הפרו את הסדר הגישור. ראשית, מר אוחיון הודה בחקירתו כי מר דמארי שיתף פעולה עם החברה, ופעל להעברת הזכויות הציבוריות לידי החברה, דבר שנמשך במשך חודשיים, וכי לשיטתו של מר אוחיון מלבד אי-העברת קווי הטלפון, דמארי קיים את הסדר הגישור (ראו פרוטוקול 18.1.2012, עמודים 430 – 433). גם הגב' סימה אוחיון, עובדת החברה, העידה כי מר דמארי שיתף פעולה עם החברה במתן הודעות לבעלי הזכויות (פרוטוקול 28.11.2011, עמוד 116 שורה 32 – עמוד 117 שורה 7); שנית, במסגרת הסדר הגישור התחייב מר דמארי כי במידה ומר אוחיון יזכה בהתמחרות, "יעבירו הצדדים האחרים את כל רישיונות המוניות והזכויות הציבוריות בתוך 7 ימים". מעדותו של מר אוחיון נמצא כי מר דמארי העביר לחברה את אותן הזכויות הציבוריות. בסיכומיהם ציינו התובעים, על סמך תצהירה של גב' סימה אוחיון, כי בעלי זכויות ציבוריות התקשרו למשרד החברה כבר בסמוך לזכייתו של אוחיון בהתמחרות, ובמיוחד בחודשים נובמבר – דצמבר 2010 בהם נגמרו תקופות ההתקשרות. בהסדר הגישור מר דמארי התחייב רק להעביר את הזכויות הציבוריות שהיו בידיו או באמצעות חברת שיא דמארי, אך אין בהסדר הגישור התחייבות מצדו של מר דמארי כי אותם בעלי זכויות ימשיכו להתקשר עם החברה מעתה ועד עולם. לכך יש להוסיף את העובדה כי חברת הכל למונית הוקמה בחודש אוגוסט 2010, חודשים לאחר המועד החתימה על הסדר הגישור, ולאחר שמר דמארי העביר לחברה את הזכויות הציבוריות; ולבסוף, גם אם אקבל את טענת התובעים, על פיה דמארי פעל להעברת בעלי הזכויות לחברת הכל למונית, אין הדבר מהווה הפרה של הסדר הגישור, מאחר שהסכם זה אינו כולל התחייבות של מר דמארי שלא להתחרות בחברה או שלא לפעול בשירותם של צדדים שלישיים. לכל היותר עלול הדבר להוות הפרה של הסכם המייסדים בו התחייב מר דמארי כי "...יהיה מנוע אותו צד מלפתוח עסק המתחרה בחברה במשך 18 חודשים בתחום אזור חיוג 09". עם זאת מאחר שהתובעים לא הוכיחו ולא כימתו את הנזק שנגרם להם לכאורה מאותם מעשים, כמו גם לא הוכיחו נסיבות ההפרה, הם כשלו מלהוכיח כי הם זכאים לסעד בגין הפרת הסכם המייסדים בגין עילה זו.
3. התובעים מוסיפים וטוענים כי למרות זכייתו של מר אוחיון בהתמחרות ביום 8.6.2010, מר דמארי נתן הוראת ביטול לשיק שנמשך על ידי חברת שיא דמארי לפקודת החברה על סך 22,500 ש"ח שהופקד בחשבון החברה ביום 7.6.2010, תוך הפרה בוטה של מסמך העקרונות והן של הסדר הגישור. בעקבות זאת, הגישו התובעים את השיק להוצאה לפועל. חברת שיא דמארי הגישה התנגדות לביצוע שטר, אשר נדחתה ביום 26.7.2011 (ת/17), תוך שנפסקו נגדה הוצאות בסך של 7,500 ש"ח. חברת שיא דמארי לא שילמה את סכום השיק בסך של 22,500 ש"ח ולא את ההוצאות שנפסקו נגדה.

דין טענת התובעים כאמור להידחות. ביטול השיק על ידי מר דמארי הוא נושא להליכי הוצאה לפועל, בהם נקטה החברה, ואולם אין הוא מהווה הפרה של התחייבות הכלולה בהסדר הגישור. זאת ועוד, גם אם היה מדובר בהפרה, לא ברור כלל מהו הנזק שנגרם מכך, מעבר למניעת התשלום עצמו.

1. עוד טענו התובעים כי בהתאם להסדר הגישור נדרש דמארי להעביר לידי החברה, בין היתר, את כל ההסכמים של חברת שיא דמארי, לרבות מספרי טלפון של החברה שהועברו על שם חברת שיא דמארי לאחר החתימה על מסמך העקרונות. ביום 21.6.2010 הודיעו הנתבעים כי לשיטתם קווי הטלפון אינם כלולים בהוראות פסק הדין. התובעים פנו לבית המשפט בבקשה לקבל לידם בחזרה את מספרי הטלפון, אך ביום 10.7.2010 בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי סיים את מלאכתו ושומה על התובעים, שבהתאם להסדר הגישור כל צד שמר על טענותיו, למצות את זכויותיהם בפני בית המשפט המוסמך. התובעים מוסיפים כי יש להורות על השבת מספרי הטלפון גם נוכח ביטול מסמך העקרונות, אשר מכוחו הועברה לידי חברת שיא דמארי מספרי הטלפון הנ"ל.

אינני סבור כי אי-העברת קווי הטלפון לחברה מהווה הפרה של הסדר הגישור. במסגרת הסדר הגישור הוסכם, בין היתר, כי במידה "ואוחיון יזכה יעבירו הצדדים האחרים את כל רישיונות המוניות והזכויות הציבוריות בתוך 7 ימים...ההעברה תהייה בשיתוף פעולה מלא ותימסר הודעה לבעל הזכויות. הוא הדין באשר להסכמים של שיא דמארי בע"מ שיעברו לחברה". מלבד מסמכים המעידים על כך שקווי הטלפון היו על שמה של החברה עובר להעברתם לחברת שיא דמארי, התובעים כשלו מלהוכיח כי במסגרת ההסכמים שנדרשה חברת שיא דמארי להעביר לחברה, בהתאם להסדר הגישור, נכללו גם הסכמים עם חברות סלולאר. לעניין זה התובעים לא צירפו ולו ראיה אחת, ואף לא נערכו חקירות בעניין. בנסיבות אלה, אין בידי אלא לדחות עילת תביעה זו. עוד אציין כי בכתב התביעה נדרש בעניין זה רק סעד כספי בגובה הפיצוי המוסכם (שכאמור לא נקבע לעניין זה), וממילא גם אם היה נמצא שמדובר בהפרה, לא הייתה אפשרות לפסוק סעד בגינה.

• 1. הוצאת לשון הרע על ידי גב' שהדי

1. ביום 11.12.2007 שלחה גב' שהדי, באמצעות באת כוחה באותה עת (עו"ד אוריאל בן-אסולי), מכתב לחמישה נושאי משרה בחברת צ׳מפיון מוטורס (מנהל השירות, הסמנכ״ל, מנהל התפעול, מנהל מוסכים ומנהל הכספים) בו טענה, בין היתר, כי מר אוחיון מנהל שלא ברשות את מוסך הגורן שבבעלותו בנכס של החברה, כי הוא נמנע מלחתום עם החברה על הסכם שכירות, כי מר אוחיון פועל בניגוד לטובת החברה, כי הוא עושה שימוש בכספי החברה למטרותיו האישיות, ובכללן שיפוץ מוסך הגורן, ותשלום מיסי ארנונה וחשמל עבור מוסך הגורן. בנוסף כתבה באת כוחה של גב' שהדי כי מר אוחיון עושה שימוש במוסך פחחות שפתחה החברה לצרכי מוסך הגורן וגורף שלא כדין חלק מרווחי מוסך הפחחות לכיסו הפרטי או למוסך הגורן (להלן: "המכתב").

התובעים טוענים כי טענות גב' שהדי במכתב אינן נכונות, וכי הפרסום דנן עולה לכדי לשון הרע, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. עוד טענו כי הפירסום נעשה בכוונה לפגוע במר אוחיון, ונועד לגרום לכך שחברת צ׳מפיון מוטורס תבטל את הזיכיון שנתנה למר אוחיון להפעלת מוסך מורשה וסוכנות למכירת רכב מטעמה.

התובעים טוענים כי ראוי היה לחייב את גב' שהדי ומר ג'רסי בגין המכתב בכפל פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע בסך כולל של 500,000 ש"ח (50,000 (פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א(א)) * 2 (כפל פיצוי בגין הכוונה להזיק למר אוחיון בהתאם לסעיף 7א(ג)) *5 (מספר הנמענים של המכתב)), אך לצורך התביעה ביקש מר אוחיון להסתפק בפיצוי בסך 150,000 ש"ח.

1. מנגד טוענים הנתבעים 1 - 2 כי דין עילת תביעה זו להידחות מהנימוקים שלהלן:

ראשית, הנתבעים לא נחקרו בעניין זה, ועובדה זו, בצירוף הפחתת סכום התביעה מסך של 10 מיליון ש"ח לסכום של 3 מיליון ש"ח, מלמד כי התובעים נטשו עילת תביעה זו.

שנית, חלים לגבי פרסום המכתב הגנת תום הלב והגנת אמת דיברתי.

1. אין באפשרותי לקבל את הטענה שהתובעים נטשו את עילת התביעה של הוצאת לשון הרע. הנושא נטען בכתב התביעה (סעיפים 143 – 147) ובסיכומי התובעים (סעיפים 184 – 207), והעובדה שלא היווה את מוקד הדיון בחקירות אינה מלמדת כי נזנח.
2. כאשר בית המשפט נדרש לבחון האם התבטאות מסוימת מהווה לשון הרע במובן חוק איסור לשון הרע, עליו לפעול בארבעה שלבים: (1) לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר;
   (2) לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק; (3) לבחון את תחולת ההגנות השונות הקבועות בחוק על הפרסום; (4) שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע (ראו ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (ניתן ב- 4.8.2008) פסקה 17).

שלב ראשון ושני: האמירות במכתב

1. קשה לחלוק על כך שהמכתב מהווה לשון הרע, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. נראה כי החלופה המתאימה ביותר לעניין זה היא ס"ק (3) לפיה "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – ... (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". המכתב מייחס למר אוחיון התנהלות בלתי תקינה הקשורה לפעילותו של מוסך הגורן במגרש המצוי בבעלות החברה, והוא נשלח לנושאי משרה בחברת צ׳מפיון מוטורס, אשר למערכת היחסים העסקית עמה השלכה רבה על פעילותו של מוסך הגורן. ממילא יובן כי האמור במסמך עלול היה לפגוע בעסקו של מר אוחיון, ודומה כי זו אף התוצאה אותה ביקשו שולחי המכתב להשיג.
2. משלוח המכתב לחמישה מנהלים בחברת צ'מפיון מוטרס הוא בוודאי בגדר "פרסום לשון הרע", כהגדרת מונח זה בסעף 2 לחוק איסור לשון הרע. מכאן שהתובעים צולחים בנקל את השלבים הראשון והשני בבדיקה.

שלב שלישי – הגנות

1. הנתבעים 1 - 2 טענו בסיכומיהם כי עומדות להם שתי הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע: הגנת "אמת בפרסום" לפי סעיף 14 לחוק, והגנת "תום הלב" שבסעף 15 לחוק.
   1. הגנת "אמת בפרסום" – הנתבעים 1 - 2 סבורים כי כול הטענות שהועלו במכתב נגד התנהלותו של מר אוחיון הן אמת: בכלל זה נכונה הטענה כי מר אוחיון לא שילם לחברה דמי שכירות עבור השימוש בנכס, למרות שנדרש לעשות כן. זאת ועוד, אף אם החזרי המשכנתא ששולמו על ידי מר אוחיון יכולים להיחשב כתשלום דמי שכירות חלקיים, הרי שמדובר בחוסר דיוק לגבי פרט שולי במכתב, שאינו שולל את הגנת "אמת דיברתי" על פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
   2. הגנת "תום הלב" – הנתבעים 1 – 2 טוענים כי פרסום המכתב נעשה בתום לב ולא בכוונה לפגוע. גב' שהדי פעלה במטרה להביא להפסקת המצב הלא תקין בחברה, כאשר מר אוחיון משתמש בנכסי החברה לצרכיו הפרטיים ללא תשלום דמי שכירות בעבור שימוש זה. לצורך כך פעלה בכל דרך חוקית שעמדה לה, ובכלל זה, בצד הגשת תביעת הקיפוח, שליחת המכתב לממונה על מר אוחיון בצ'מפיון מוטורס. לפיכך קמה לגב' שהדי, לטענתה, הגנת תום הלב בהתאם לסעיפים 15(3), (7), (8), לחוק איסור לשון הרע.
2. מנגד טוענים התובעים כי לגב' שהדי לא עומדות ההגנות הנטענות על ידה, בין השאר מהנימוקים הבאים:
   1. לגבי הגנת "אמת בפרסום" – משום שהפרסום כולל פרטים שגויים רבים, וכן מאחר שהנתבעים כלל לא טענו ולא הוכיחו כי קיים עניין ציבורי באמור במכתב.
   2. לגבי הגנת תום הלב - מדובר בטענה שלא נטענה בכתב ההגנה ולפיכך מדובר בהרחבת חזית אסורה.
3. המכתב איננו יכול לחסות תחת הגנת "אמת בפרסום", מאחר שהוא כולל אמירות שהן במובהק בלתי נכונות (ואשר גם גב' שהדי ידעה בזמן אמת כי אין הן נכונות). בולטות במיוחד בהקשר זה האמירות כי השימוש שעושה מר אוחיון במקרקעין הוא שימוש של בעל מניות מיעוט שלא בהרשאת החברה (שהרי בעת שליחת המכתב פעלו מר אוחיון ומר דמארי בשיתוף פעולה, כך שבוודאי הייתה הסכמה של רוב בעלי המניות בחברה לפעילות מוסך הגורן במגרש), וכי מר אוחיון אינו משלם דמי שכירות בעבור השימוש שעושה מוסך הגורן במגרש (לעניין זה ראו דברי כבוד השופט שינמן בפסק הדין בו דחה את הבקשה לאישור התביעה הנגזרת: "בניגוד לאמור בבקשה, עולה בבירור כי המבקשת ידעה והסכימה מהיום בו נלקחה המשכנתא, כי מוסך הגורן ישלם את המשכנתא באופן שהוא מהווה לפחות – תשלום חלקי של דמי השכירות ודמי השימוש הראויים. כך הודתה המבקשת בעדותה. הודאה זו לא מצאה את ביטויה בבקשת המבקשת, במפורש ובמשתמע" (עמ' 10 לפסק הדין בתנ"ג 5580-03-08, אשר ניתן ביום 28.10.2009). בנסיבות אלו, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם היה עניין ציבורי (קרי עניין לגיטימי לאנשי צ'מפיון מוטורס) במידע הכלול במכתב.
4. אנו נותרים איפוא עם הגנת תום הלב. מכתב התראה מעורך דין, גם אם הוא כולל טענות שבדיעבד מתברר שאין בהן ממש, חוסה במקרה הרגיל תחת הגנת תום הלב, וזאת לפי החלופה של סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע: "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו עניין אישי כשר" (כשמדובר במכתב המופנה לממונה על הנפגע יכול שתעמוד לשולח המכתב גם הגנת החלופה שבסעיף 15 (8) לחוק). ואולם, במה דברים אמורים? במכתב התראה הנשלח לצד עמו יש לאדם מטעמו נשלח המכתב סכסוך, או לצד שלישי שיש לו נגיעה לסכסוך. קשה לראות כיצד לחברת צ'מפיון מוטרוס יש נגיעה לסכסוך בין הצדדים לתיק זה, ומה הטעם הלגיטימי שהיה בהוצאת מכתב ההתראה דווקא למנהליה. ואכן, ההתייחסות היחידה במכתב לחברת צ'מפיון מוטורס היא בשורה האחרונה של המכתב, בה מבהיר בא כוחה של גב' שהדי כי "מצאתי לנכון לעדכנכם על מנת שתוסר כל אחריות אישית של מרשתי לפעולות ולנזקים שעלולים לפגוע בסופו של יום בפעילות מוסך הגורן בע"מ שהינו מורשה מטעמכם". דומה שעל מלאכותיות הקשר זה, ועל קלישותו, אין צורך להרבות מילים. במצב דברים זה ברור כי הטעם האמיתי למשלוח המכתב לא היה כדי להגן על עניין אישי כשר של הנתבעים 1 – 2, אלא כדי להפעיל לחץ כלפי מר אוחיון, לאמור: אם לא תגיע עמנו להסדר מניח את הדעת ביחס לחברה אנו נפגע במטה לחמך - מוסך הגורן. משלוח מכתב שכזה לצד שלישי איננו יכול לפיכך לחסות תחת הגנת תום הלב, בוודאי כשהמכתב מצייר את תמונת הדברים בצורה מעוותת ומטעה, כפי שחייב היה להיות ברור לגב' שהדי בעת שליחתו (וראו סעיף 16(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע המעביר את הנטל לנתבע בנסיבות בהן "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו").
5. לאור האמור לעיל, אין המכתב יכול לחסות תחת הגנות חוק איסור לשון הרע, ומכאן שקיומה של העוולה הוכח.

שלב רביעי – גובה הנזק

1. התובעים לא ניסו להוכיח את הנזק שנגרם להם בפועל, אלא ביקשו כי יפסק לטובתם פיצוי בסך 150,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, בהתאם להוראות סעיף 7א. לחוק האיסור על לשון הרע (וזאת בשים לב לכך שמדובר בפרסום מתוך כוונה לפגוע, לגביו ניתן לפסוק את כפל סכום הפיצוי המקסימאלי, לפי סעיף 7א.(ג) לחוק).
2. סכום הפיצוי המקסימאלי הנקוב בסעיף 7א.(ב) לחוק איסור לשון הרע, ובוודאי שסכום כפל הפיצוי המקסימאלי למקרה של פרסום בכוונה לפגוע (סעיף 7א.(ג) לחוק), אינו מחייב את בית המשפט לפסוק בכל פעם שהוכחה עוולת לשון הרע סכומים אלו, אלא הוא מאפשר לבית המשפט שיקול דעת ומרווח במסגרתו יקבע סכום הפיצוי. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט דוד מינץ בפרק (י-ם) 43454-03-11‏ ‏ עו"ד שמואל אפל נ' נאות הפסגה מודיעין עילית בע"מ (בפירוק)‏, פס' 35 (ניתן ב- 27.7.2013):

"הסעיף אינו קובע כי משהוכחה עוולת לשון הרע יפסוק בית המשפט לנפגע פיצויים קצובים בסך של 50,000 ש"ח, אלא כי בית המשפט רשאי לפסוק עד סכום זה. הערכת הנזק בגין פגיעת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע הינה עניין הנתון אפוא, להערכה שיפוטית, הבנוי על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי (ע"א (מרכז) 32031-10-12‏ דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק, [ניתן ב- 9.5.2013]). בין היתר, יתחשב בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בגין לשון הרע, בטיב הפרסום, באמינותו, במידת פגיעתו, במעמדו של הנפגע בקהילה, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד, בהתנהגות הצדדים, וכיוצ"ב (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510)."

1. בהתחשב בעובדה שמדובר במכתב שנשלח לחמישה נמענים, המשתייכים כולם לאותה קבוצה (חברת צ'מפיון מוטורס), בטיב הטענות הכלולות במסמך, בכך שגב' שהדי ידעה כי המכתב מציג תמונה מעוותת של המציאות, בנזק שנגרם ואשר עשוי היה להיגרם למר אוחיון, ולמערכת היחסים העכורה שבין הצדדים אני סבור כי סכום הפיצוי בגין עוולת לשון הרע בענייננו צריך לעמוד על סך של 35,000 ש"ח.

עוללות

1. בכתב התביעה, עתרו התובעים למתן צו מניעה קבוע המורה לנתבעים להימנע מכל פעילות מתחרה בחברה למשך 18 חודשים, החל מיום 7.6.2010, בתחום אזור חיוג 09, לרבות בכל הקשור להפעלת עסק של סחר במכוניות משומשות (יד שניה), סחר במוניות, סחר בזכויות ציבוריות, השכרה, תיווך, ליסינג, טרייד-אין וכיוצ״ב (לאור איסור זה בסעיף 9 להסכם המייסדים). משחלף המועד של 18 חודשים זה מכבר, הרי הסעד הפך לתיאורטי ואף התובעים הבהירו בסיכומיהם כי אין הם מבקשים עוד סעד זה.
2. התובעים העריכו בכתב התביעה (וגם בסיכומיהם) את מלוא הנזק שנגרם להם במעל ל- 10 מיליון ש"ח, אולם הגבילו את גובה תביעתם הכספית, משיקולי אגרה, ל- 3 מיליון ש"ח בלבד.

בעניין זה, טוענים הנתבעים 3 – 5, כי בדיון מיום 14.10.2010 הצהיר ב"כ התובעים כי "סכום התביעה מוגבל ל-3 מיליון ש"ח בכל העילות המופיעות שבכתב התביעה", ובית המשפט קבע כי סכום התביעה כאמור חל על כל עילות התביעה. אף על פי כן התובעים לא תיקנו את כתב תביעתם, ולא הבהירו איזה חלק מסכום התביעה מתייחס למי מהנתבעים. לפיכך טוענים הנתבעים 3 – 5, כי בהתאם לאמור בכתב התביעה הנזק צריך להיות יחסי לעילות התביעה כמפורט בכתב התביעה, כך שסכום התביעה כיום נגדם הינו 1,266,900 ש"ח (3 מש"ח כפול 42.23% - החלק היחסי של הנתבעים 3 – 5 בסך נזקי החברה הנתבעים כפי שנטען בכתב התביעה (42.23%=4,415,000/10,454,200)).

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים 3 - 5. כוונת התובעים, כפי שהיא שעולה מכתב התביעה, מפרוטוקול הדיון מיום 14.10.2010 ומסיכומיהם, אינה שהם מפחיתים באופן יחסי את הנזק הנתבע בכל עילה ועילה (או מול כל נתבע), אלא שהם מסתפקים בסכום פיצויים של 3 מיליון ש"ח מכלל הנתבעים, וזאת גם אם יקבע שנזקיהם הכוללים עולים על סכום זה. הגבלת סכום התביעה, תוך עמידה על מלוא עילות התביעה וראשי הנזק, היא אפשרות לגיטימית הפתוחה לפני התובע. עניין זה הובהר זה לא מכבר בפסק דינו של המשנה לנשיא, השופט אליעזר ריבלין, רע"א 7602/11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ (ניתן ב- 12.7.2012):

"אין בעובדה כי התובע הגביל מלכתחילה את הסעד המבוקש, כדי להפקיע את זכותו להמשיך ולטעון – קל וחומר להוכיח – כי היקף הנזק שנגרם לו עולה על סכום זה. הסעד המבוקש אינו אלא תקרה לסך הפיצויים שיתקבלו בסיומו של ההליך, אולם אין בו כדי להגביל את היקף הנזק ואף לא את היקף אחריות הנתבע ... מאז שניתנו פסקי הדין בעניין ארצי ובעניין זחליל התקבלה לא פעם בערכאות הנמוכות הטענה, כי על ההוראה האמורה יש להחיל פרשנות תכליתית, ולפיה מקום ששילם התובע אגרה בגין סעד כספי פלוני, אין הוא רשאי להמשיך ולטעון כי היקף נזקיו עולה על סכום הסעד המבוקש. זוהי גם גישת המבקשת בבקשה שלפני... אין לקבל גישה זו. יש בה משום סטיה מנקודת האיזון הראויה שבין תכליות תקנות האגרות לבין זכות הגישה לערכאות... הגבלת סכום התביעה אינה אלא הצהרה כי התובע מוותר על כל פיצוי שייפסק למעלה מסכום זה. זהו "המחיר" שמשלם התובע לצורך חסכון בדמי האגרה. נוכח החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות – איני מוצא מקום להרחבתו או להוסיף עליו מחירים נוספים... המסקנה היא, איפוא, כי אין בסכום האגרה ששילם התובע בעת הגשת התביעה כדי להגבילו מלהוכיח בפני בית המשפט את מלוא היקף נזקיו – אפילו חורגים נזקים אלה מסכום התביעה עצמה – ובלבד שלא יגבה יותר מן הסכום שנדרש מלכתחילה." (הציטוט מפסקאות 6, 9 – 10 ו- 13 לפסק הדין).

ודוק, השופט ריבלין ער לאפשרות שהלכה זו תנוצל לרעה על ידי תובעים "כדי "לנפח" את נזקיהם", אולם מציין כי "הצורך בהרתעה מפני ניצול לרעה של הליכי משפט מוגשם הלכה למעשה גם בשלל דרכים אחרות בדין, ובכללן ההוצאות הנפסקות בסיום המשפט" (פסקה 12 לפסק הדין). כך בדעתי לנהוג במקרה זה, בו הניצול לרעה של האפשרות "לנפח" את התובענה, מבלי לשאת בתשלום האגרה ההולמת, בולט באופן מובהק.

1. בכתב התביעה, עתרו התובעים למתן צו למתן חשבונות, ואילו בסיכומים ציינו התובעים כי הם עומדים על מתן צו לחשבונות, אלא אם בית המשפט יפסוק לטובתם פיצוי בסך 3 מיליון ש"ח. אינני סבור כי יש מקום להעניק סעד זה לתובעים, וזאת משני טעמים מרכזיים:

ראשית, סעד של מתן חשבונות הוא סעד שביושר, אשר יש לבית המשפט שיקול דעת לגביו. בענייננו, בשים לב לאופי המפוקפק של עסקי החברה (ראו פסקה 16(ג) לעיל) ולדרך התנהלות התובעים במסגרת הליך זה (ראו פסקאות 16(א), 16(ב), 16(ד) ו- 114 לעיל), אינני מוצא הצדקה לתת סעד שכזה לטובת התובעים.

שנית, כישלון התביעה במספר ניכר של עילות נובע מכך שהתובעים לא עשו את המאמץ הדרוש על מנת להציג ראיות התומכות את טענותיהם לפני בית המשפט. הבקשה לסעד של "מתן חשבונות" היא, לפיכך, מעין "רשת ביטחון" של תובע רשלן. לא למטרה זה נועד הסעד האמור. מעבר לכך, אינני משוכנע כי הסעד של מתן חשבונות מתבקש בתום לב, ולא כאמצעי להאריך את ההתדיינות המשפטית, באופן שיפעיל לחץ נוסף על הנתבעים.

לאור זאת הגעתי למסקנה כי אין מקום להיענות לבקשת התובעים למתן סעד של חשבונות.

סוף דבר

1. לאור הדיון לעיל, אני מחייב את הנתבעים כדלקמן:
   1. הנתבעת 1 (גב' שהדי) תפצה את התובעת 1 (החברה) בסכום של 96,822.64 ש"ח בגין הפרת ההסכם למכירת מונית שהדי (מונית מס' 72-610-25). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.8.2008 (ראו פסקה 82.2 לעיל).
   2. הנתבעת 1 (גב' שהדי) תפצה את התובע 2 (מר אוחיון) בסכום של 35 אלף ש"ח בגין הוצאת לשון הרע (ראו פסקאות 99 – 112 לעיל).
   3. הנתבע 3 (מר דמארי) יפצה את התובעת 1 (החברה) בסכומים המפורטים להלן, בגין הפרת תנית איסור התחרות שבהסכם המייסדים:
2. 48,520.79 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2006, בגין רווחי חברת א. דמארי ממכירת מוניות שנרכשו לאחר ה- 11.2.2006 (ראו פסקאות 53 – 55 לעיל).
3. 15,300 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.2007 בגין רווחי חברת א. דמארי מעיסוק בתיווך בזכויות בשנת 2007 (ראו פסקאות 59 - 60 לעיל).
4. 8,250 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2007 בגין רווחי מר דמארי מעיסוק בתיווך בזכויות בשנת 2007 (ראו פסקאות 63 – 64 לעיל).
   1. הנתבע 3 (מר דמארי) יפצה את התובעת 1 (החברה) בסכום של 15,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.2007 בגין הכספים שהועברו לטובת מוניות לניאדו ע"י מר דמארי כמחווה (ראו פסקאות 67 – 75 לעיל).
5. יתר עילות התביעה והסעדים שנתבקשו במסגרת התביעה נדחים בזאת.
6. לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה התקבלו רק מקצת מטענות התובעים ונדחו מרביתן, בשים לב לאופי המפוקפק של פעילות החברה ושל פעילות הצדדים במסגרתה, ובהינתן דרך התנהלות הצדדים לאורך ההליך, איני רואה מקום לפסיקת הוצאות לטובת מי מהם.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ד, 03 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה