העניין שבפני, בקשת הנתבע לעיון חוזר בהחלטה מיום 12.10.2012, המורה על דחיית בקשה לביטול פסק דין, לרבות חילוט הפיקדון אשר הופקד.

אקדים ואציין, כי איני סבור שהבקשה נוקטת בסעד הנכון והראוי בנסיבות הענין. המונח "עיון חוזר", בעייתי הינו, והינו יציר הפסיקה, במקרים כגון דא. החלטות רשם ביהמ"ש, נחלקות בהקשר זה לשלוש:

1. החלטות בנושאים דיוניים.
2. החלטות המטילות חובה מסויימת על מי מהצדדים (כגון, הפקדת עירבון לצורך מתן רשות להתגונן, הפקדת ערובה להבטחת הוצאות וכיו"ב), ורשם ביהמ"ש רשאי לעיין מחדש בתנאים אשר קבע, ככל שנשפך אור נוסף על הנתונים אשר היו בסיס לקביעה כאמור.
3. החלטות המהוות קביעה משפטית סופית בעניינים מסוימים, ובהם, שאלת מתן רשות להתגונן, שאלת ביטול פסק דין, מתן פסק דין בהיעדר הגנה וכיו"ב.

ההחלטה מיום 12.10.2012 נמנית על הסוג האחרון, קרי, קביעות בלתי מותנות, ובנושא אשר אינו דיוני. הדרך הנכונה לתקוף החלטה מסוג זה, או להביא לשינויה, אינו בדרך של עיון מחדש, אלא אך ורק בדרך של הגשת ערעור. וכך מן הראוי היה שיתבצע.

בנסיבות אלו, איני נעתר לבקשה, והיא נדחית.

אוסיף, בשולי הדברים, כי גם לו הייתי נדרש להחלטתי כאמור, לא הייתי נוטה לשנותה או לסטות ממנה, בשים לב לכך, כי הדיון אשר נתקיים בפני ביום 12.6.2012, נסתכם בתוצאה כי על הנתבע לפנות לביהמ"ש המחוזי הדן בהליכי פשיטת רגל, והנתבע נמנע מלבצע פנייה זאת. זאת, משך חודשים ארוכים ביותר. רק בחלוף זמן, נטש הנתבע אפיק זה, ואף לא טרח להודיע על נטישת האפיק, אלא התעלם (ולעמדתי – מדעת) מההליך דנן.

יש לזכור, כי ההליך אשר ננקט, קרי, בקשה לביטול פסק דין, לא ננקט על ידי התובעת. ההליך ננקט על ידי הנתבע עצמו, וההחלטה היתה דחיית בקשה אשר הוגשה על ידי הנתבע עצמו (יש לזכור כי סעיף 20א לפק' פשיטת הרגל מחריג באופן קטיגורי הליכים כנגד החייב)– ורק בדיעבד, טוען כעת הנתבע, לפגיעה בעקרון השוויון בין הנושים, מכח העברת הפיקדון לתובעת. בהקשר של צו הכינוס, הרי שככל שנקט הנתבע עצמו הליך לאחר מתן צו הכינוס, הרי תוצאות ההליך שהוא נקט, אינן חוב בר תביעה (שכן ההליך והחיוב, שניהם לאחר מתן צו הכינוס) בהליכי פש"ר, ואינן מהוות פגיעה בעקרון השוויון בין הנושים.

פעם נוספת, אציין, הפיקדון אשר הופקד, הוצא מרשות הנתבע, ולא היה מצוי בשליטתו או במסת הנכסים של הנתבע, והפך לפיקדון המיועד להבטיח תוצאה אפשרית (אשר הפכה, עם חלוף הזמן, תוצאה מסתברת), ולמטרה ספציפית – וככל שלא היה פגם בהפקדת הפיקדון, הניסיון לתלות את הפגם במימושו, אינו נכון ואף אינו ראוי.

עוד אוסיף, בשולי הדברים, כי נוטה אני לאמץ את עמדתו של ב"כ התובעת, כאמור בסעיף 3 לתגובתו, בכל הנוגע לשאלת תום הלב, וכן באמור לגבי מניית המועדים (אשר גם לגביה, מודה ב"כ הנתבע כי שגגה היתה בידו).

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לעיון חוזר נדחית. בשים לב להוצאות הניכרות אשר הושתו בעבר, ובשים לב להליכי פשיטת הרגל, איני עושה צו נוסף להוצאות.

ניתנה היום, כ' חשון תשע"ג, 05 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.