1. התובע, יליד 14.2.54 נפצע בתאונת דרכים בתאריך 10.11.04.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, וועדת הערעורים של המוסד לביטוח לאומי קבעה, כי נכויותיו של התובע, כתוצאה מפציעתו בתאונה הן כדלקמן:

א. 10% בהתאם לסע' 34 ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי, שעניינה "סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים, המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה" ;

ב. 10% בהתאם לסע' 51(5)א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי, בגין דלדול בשריר ירך שמאל;

בהתאם לכך, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 19%, והיות ומדובר בקביעה על פי דין, בהתאם לסע' 6 ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), הרי שקביעת נכות זו מחייבת את בית המשפט.

2. התובע הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, אולם בקשה זו נדחתה בהחלטתי מתאריך 16.1.11, ועל כן, הדיון הארוך במסגרת הסיכומים, אשר בגדרו מבקש התובע לשכנע את בית המשפט, כי נכותו הרפואית גבוהה משיעור הנכות שנקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי, הינו מיותר לחלוטין.

3. במסגרת התובענה עותרים התובעים – התובע ורעייתו – לפיצויים בגין הפסדי השתכרות שנגרמו לכל אחד מהם כתוצאה מהתאונה; בגין עזרה לתובע לעבר ולעתיד; הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד; עזרה במשק הבית; הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד; עזרת בעלי מקצוע; כאב וסבל.

4. זה המקום לציין, כי במסגרת ניהול התובענה ניתנו לצדדים מספר הצעות לסיום התיק בפשרה, אולם ההצעות נדחו על ידי התובעים, בעיקר בשל טענתם, על פיה נזקי חברת קסטרו שירות למרכבים בע"מ (להלן: "חברת קסטרו"), ככל שיוכחו, הינם למעשה נזקיו האישיים של התובע כתוצאה מפציעתו בתאונה, וכן בשל טענתם, על פיה הפסדי חברת תיאטרונוער ולביאה קסטרו בע"מ הינם למעשה נזקיה האישיים של התובעת – אשת התובע – נזקים שנגרמו, לכאורה עקב חוסר יכולתה לנהל את עסקי החברה, כתוצאה מהצורך לסייע לבעלה, שנזקק לעזרה רבה בתקופת החלמתו מפציעתו.

נכותו התפקודית של התובע

5. כפי שציינתי, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 19%, כאשר 10% מהנכות מיוחסים לנכות בתחום הנפשי, ו- 10% נוספים מיוחסים לנכות בתחום האורטופדי.

התובע טוען בסיכומיו, כי נכותו התפקודית, עולה לאין ערוך על נכותו הרפואית, ומבקש להעמידה על שיעור של 50%, אלא, שלאחר שמיעת הראיות, שוכנעתי, כי נכותו התפקודית של התובע, ככל שקיימת, פחותה מהנכות הרפואית, ואבאר.

התובע צירף מספר תצהירי עדות ראשית של עדים מטעמו, ומתצהירים אלו הצטיירה תמונה של אדם, שהפך לשבר כלי לאחר התאונה, אדם, שכמעט שאינו מתפקד ונתון למצבי רוח משתנים, ומבלה זמנו בבהייה, אולם במהלך שמיעת הראיות התברר, כי מדובר בעדים מוטים מאוד, אשר עשו מאמץ גדול לחזור "ולדקלם" את עיקרי האמור בתצהיריהם, בהתייחס לתפקודו הלקוי, לכאורה, של התובע, אלא שעדויותיהם – ובמיוחד עדותה של רעיית התובע, הגב' לביאה קסטרו – לא עוררו אמון, וניכר היה רצונם של העדים להגזים ולהעצים את נזקיו של התובע כתוצאה מפציעתו, אלא שדבריהם לא עלו בקנה אחד עם תיאור מצבו של התובע, כפי שעלה מהתיעוד הרפואי שצורף, ואף לא מהתנהלותו התפקודית של התובע, כפי שהוכחה. ודוק: לא בכדי ציטט ב"כ התובע, בסיכומיו, את תיאורי העדים, כפי שנכתבו בתצהירים, ומיעט לצטט את דבריהם בחקירותיהם הנגדיות בבית המשפט.

עדת התביעה, גב' נעמה צדוק, החלה לעבוד בחברת קסטרו, ביוני 2004, כמזכירתו של התובע. מתצהירה עלה, כי התובע היה "מנהל מקצועי ביותר, חרוץ, בעל מוטיבציה גבוהה, יסודי, אסרטיבי, כריזמטי, בעל רעיונות ויוזמות, בעל כושר ביטוי ושכנוע ויכולת לניהול מו"מ, אדיב וחברותי..."(סע' 8 לתצהירה), ובהתייחסה לתפקודו לאחר התאונה, תיארה גב' צדוק אדם בלתי מתפקד לחלוטין. לדבריה, הוא "לא עשה דבר במהלך היום, לא תיקשר עם העובדים ולא דיבר עם לקוחות, היה קצר רוח, מבולבל, אימפולסיבי, ביקורתי, רגזן... במהלך כל היום הוא היה יושב במשרדו, מנותק מהסביבה, לא עניין אותו דבר, ולמעשה – רוב שעות היום הוא היה משחק במחשב... " (סע' 17, 18) וכך הלאה והלאה.

בעדותה טענה גב' צדוק, כי לאחר פציעתו בתאונה, נעדר התובע מעבודתו כשישה חודשים (עמ' 17 שורה 10), עובדה העומדת בניגוד גמור לעדויות אחרות ולתיעוד הרפואי, כפי שיבואר בהמשך. עוד טענה גב' צדוק, כי בתקופת החלמתו של התובע, היא באה לבקרו, ולדבריה "יושב בן אדם בכסא גלגלים ובוהה בך..." (עמ' 17 שורה 16), תיאור דרמטי בעליל. אלא מאי? הוא נשמע תמוה ובלתי אמין לחלוטין, וניכר היה, כי העדה מנסה בכל כוחה להגזים בתיאור מצבו של התובע. ודוק: התאונה התרחשה בשנת 2004, ומוזר היה לשמוע תיאור כל מפורט באשר למצבו של התובע, חרף חלוף השנים הרבות מאז התאונה ועד מתן העדות בבית המשפט (11/12). תהייה זו אף גברה כאשר התברר, שהעדה איננה זוכרת, למשל, את מר אלי רג'ואן מחב' שופרסל, שהיה בקשרים עסקיים מהותיים עם חברת קסטרו, לכאורה – מול התובע, ובהמשך התברר, כי היא איננה זוכרת אפילו את תאריך הולדתו של בנה (עמ' 22), ונוצר הרושם, כי דברי העדה בתצהירה ובעדותה אינם פרי זכרונה, אלא פרי רצונה למסור תיאור דרמטי ומופרך, שלא בא לעולם, אלא לצרכי המשפט.

עד נוסף, שהעיד מטעמו של התובע הינו שותפו לשעבר בחברת קסטרו – מר איזי יוגב. מר יוגב הכיר את התובע בשנת 1978, וכאשר הוחלט על ייסודה של חברת קסטרו, חברו להקמתה שלושה שותפים: רונן מזרחי, איזי יוגב וכן התובע, שאחז ב- 24% ממניות החברה.

יוגב הצהיר, כי לאחר התאונה היה התובע "שבר כלי", וכי "היה לי ברור שזמן השיקום יהיה ארוך" (סע' 10 לתצהירו). לדבריו, "לאחר התאונה, הלל למעשה לא תפקד, ואף קיבל החלטות מבלי להפעיל שיקול דעת. זכור לי מקרה, שהלל נתן בונוסים גדולים לעובדים בלי להיוועץ בי, כעסתי עליו מאוד" (סע' 11 לתצהיר).

בחקירתו, ובניגוד לדברי גב' צדוק, אישר מר יוגב, כי התובע נעדר מהעבודה "שישה שבועות עד חודשיים אשר במהלכן הוא היה שבר כלי, סמרטוט אמיתי" (עמ' 57 שורות 4 - 5), כלומר, אין מדובר בהיעדרות בת שישה חודשים, כפי שטענה גב' צדוק.

בהמשך טען מר יוגב, כי "היות שהלל לא חזר לכושר וליכולות שלו מאז התאונה, נאלצו להוסיף לו כח אדם נוסף במשך שנה אחת, ואחר כך ועד היום מעסיקים עובד ניהולי נוסף" (עמ' 57 שורות 22 – 23), ובהמשך אף הגדיל לעשות, בהעידו "הוספנו לא מעט אנשים" (עמ' 59 שורה 3), אלא שאז התברר, שלא רק שאינו זוכר את שמות, או מספר האנשים שנוספו, לכאורה לחברה, בגין תפקודו הלקוי של התובע, אלא שכלל לא הוכח שנוספו עובדים, או שהוספו בשל תפקודו הלקוי לכאורה של התובע.

מר יוגב נדרש בחקירתו, לדוגמה שהביא בתצהירו לחוסר תפקודו הלכאורי של התובע, לאחר ששב לעבודתו, כאשר "קיבל החלטות מבלי להפעיל שיקול דעת... נתן בונוסים גדולים לעובדים מבלי להיוועץ בו" , במר יוגב (סע' 11 לתצהיר).

במהלך החקירה התברר, כי ברישומי החברה אין זכר למתן בונוסים כאלה, ומכל מקום התברר, כי התובע הוא זה שקבע את שכר העובדים, במסגרת תפקידו (עמ' 65 שורות 4-2), ומר יוגב כעס עליו, שכן החליט על מתן הבונוסים מבלי להיוועץ עימו, למרות שעשה כן בתוקף סמכותו הלכאורית ותפקידו בחברה, קרי: ההחלטה על מתן העלאות שכר, או בונוסים אמורה הייתה להיעשות בעצה אחת עם מר יוגב, או עם השותף האחר, מר רונן מזרחי.

במאמר מוסגר אציין, כי התובע הודה בחקירתו, שהעניק את הבונוסים והעלאות המשכורת הנטענים, שכן, "באותה תקופה, וגם היום אני מסתכל על הדברים האנושיים קצת במבט אחר" (עמ' 148 שורות 9-7), וניתן היה להבין מדבריו, במרומז, כי החליט על מתן הבונוסים בעקבות הגעתה של גב' צדוק לביתו, וכאשר נשאל מי יזם את מתן הבונוסים הוא הבהיר "אני לא זוכר אם היא ביקשה, או זה היה יוזמה שלי..." (עמ' 148), קרי: באם אכן ניתנו בונוסים, או העלאות, כנטען – הרי שאלו ניתנו על סמך שיקול דעתו של התובע, ובמסגרת סמכותו, למרות שלא התייעץ עם שותפיו, כפי שהיה אמור לעשות, לדבריהם.

מכל מקום, יובהר הבהר היטב, כי הטענות בדבר הענקת בונוסים, או העלאות בשכר, הן טענות שהועלו על דרך הסתם, ולא הוכחו באמצעות הצגת תלושי משכורת של אותם עובדים, אשר לכאורה נהנו מאותם בונוסים והעלאות, ועל כן, העלאת עניין זה, כדוגמה לחוסר תפקודו של התובע, לא סייעה לתובעים בהוכחת טענותיהם, נוכח הימנעותם מהצגת מסמכים המאמתים את טענותיהם, מה עוד שלא הוכח שיעור הבונוסים והעלאות המשכורת הנטענים, וממילא לא הוכח, למשל, כי מדובר בבונוסים בלתי סבירים, או העלאות משכורת בלתי סבירות, וממילא, אין בהחלטתו של התובע להעניק את אותם בונוסים, או להעלות את המשכורות – עובדות שלא הוכחו, כאמור – משום חיזוק לטענה בדבר חוסר תפקודו של התובע בתקופת החלמתו, נהפוך הוא, החלטה זו, ככל שאכן נעשתה, מעידה דווקא על שיקול דעת ותיפקוד.

זאת ועוד. אין חולק, כי במרץ 2011 רכש התובע את החברה משותפיו. התובע הציג את רכישת החברה על ידו כאילוץ שנעשה בשל תפקודו הלקוי שגרם לחברה להפסדים כספיים, אלא שטענה מופרכת זו, מוטב היה לו לא היתה מועלית, משהועלתה.

מעדותו של מר יוגב – שותפו של התובע – עלה, כי מר יוגב ומר מזרחי החליטו למכור את החברה לתובע, משום, שניהול החברה "דרש מאיתנו לא מעט התעסקויות, לא מעט בלבולי מח, לא מעט פגישות ניהוליות", ובאופן טבעי נרכש חלקם על ידי השותף הנוסף – הוא התובע, ואינני רואה במה שונה ההתנהלות המתוארת, מדרך התנהלותו של כל שותף בכל חברה, ומכל מקום, אין ברכישת חברה על ידי התובע, כדי לתמוך בטיעונים שהועלו על ידו במסגרת התובענה.

בהמשך התברר, כי מר יוגב ומר מזרחי לא ראו "עין בעין את ניהול החברה, כפי שהלל ניהל אותה..." (עמ' 69 שורות 12-8), קרי: יצא המרצע מן השק. החברה לא נמכרה בשל הפסדיה, שלא הוכחו, אלא בשל חילוקי דעות בהתייחס לניהולה. ודוק: מר יוגב העיד, כי האופציה למכירת החברה לצד שלישי, שאינו נמנה על שותפיה, כלל לא עלתה, ומלכתחילה היה ברור, כי אם החברה תימכר, היא תימכר לתובע.

אין ספק, כי אילו היה ניהולו של התובע כושל, או אילו הייתה החברה בהפסדים, כי אז לא היה התובע רוכש אותה, ורצונו לרכוש אותה מעיד על יכולות הניהול שלו שלא נפגעו, ועל האמונה ביכולותיו ובכשרונו להמשיך ולנהל את החברה בהצלחה. זאת ועוד. חרף התיאורים הדרמטיים בדבר כשלונו הניהולי והתפקודי של התובע לאחר התאונה, המשיכו השותפים לשעבר להפנות לתובע לקוחות לאחר רכישת החברה על ידו (עמ' 69 שורות 22-21), וברור, כי אף אם חלק קטן מתיאוריהם הדרמטיים של עדי התביעה את מצבו של התובע, היה נכון, כי אז לא היה התובע מסוגל לנהל את החברה, לא היה רוכש אותה, וממילא לא היו שותפיו לשעבר מפנים אליו לקוחות. המשך הפניית הלקוחות לחברה, מעידה כאלף עדים, על ניהולה בדרך טובה ובכשרון, ומבטלת את עדויותיהם המוטות של עדי התביעה, אשר הציגו את התובע כבלתי מתפקד לחלוטין, תוך התעלמות מוחלטת משיעורי נכותו הנמוכים של התובע, אשר אינם עולים בקנה אחד עם אותם תיאורים הזויים.

מעבר לצורך אציין, כי במהלך חקירתו של התובע התרשמתי, כי מדובר באדם אינטליגנטי, אשר העיד בצורה רהוטה, ויישר קו עם טקטיקת התביעה, שעניינה הגזמה והעצמה של נזקיו. ודוק: ב"כ התובעים טוען בסיכומיו (סע' 63), כי מעדות התובע בבית המשפט ניתן היה להבין, כי התובע "מתכחש לבעיותיו ואינו מפנים אותן, אולם במהלך חקירתו הנגדית ניתן היה להבחין בבירור כי הוא סובל מקשיים בתהליכי החשיבה, מבעיית קשב וריכוז, מהפרעה בזכרון, מבלבול, מחוסר סבלנות ועצבנות", אלא שלא ברור לי על סמך מה נטענו הדברים בסיכומים, שכן התובע לא הפגין אף אחת מהתופעות המפורטות בסיכומים. נהפוך הוא. עדותו הייתה סדורה ורהוטה, וכאשר קו החקירה לא היה לטעמו, הוא הקפיד ליתן תשובות מתחכמות, אשר לא השאירו ספק באשר לחוסר שביעות רצונו מגילוי עובדות, שהוא לא חפץ בגילויין.

דוגמה נוספת לנסיונו הברור של התובע להציג מצג שקרי באשר למצבו ולאופן תפקודו, עולה מתצהירה ומעדותה של רעייתו – גב' לביאה קסטרו, אשר לא עוררה כל אמון, שכן נסיונותיה הבלתי נלאים לתאר את מצבו של התובע ואת נזקיה היא כתוצאה מהתאונה, אינם אלא תמוהים, ומנותקים מהאמת.

בסע' 29 לתצהירה, פירטה גב' קסטרו באריכות את מצבו העכשווי של התובע, כפי "שהתבהר" כשנתיים לאחר התאונה. מפאת כבוד העדה, לא אחזור על תיאוריה, אומר רק, שהקורא תיאורים אלה מתרשם, כי התובע הפך לשבר כלי, בלתי מתפקד לחלוטין, אשר "אישיותו... נעלמה" (סע' 29.4 לתצהירה), ממש כך, ולא נותר לי, אלא לתהות, האם אכן סבורה הגב' קסטרו, כי הנייר סובל הכל??

בחקירתה, ניסתה גב' קסטרו למתֵן את התיאורים הקשים המפורטים בתצהירה, אשר אינם עולים בקנה אחד עם מצבו האמיתי של בעלה התובע, וטענה במפתיע, כי תיארה את מצבו, כפי שהיה במהלך השנתיים שלאחר התאונה, בשונה מהיום, אלא שנסיון זה לתקן את הכתוב, אך העצים את חוסר האימון שיש ליחס לאמור בתצהירה ובעדותה, ומכל מקום ברור, כי התיאור המפורט בתצהיר, אינו תיאור אמת של התובע, לא בהתייחס למצבו של התובע במהלך השנתיים שלאחר התאונה, ובוודאי שלא כיום, ונוכח חוסר אמינותה המוחלט, כפי שבא לידי ביטוי בתיאורים המופרכים בתצהירה, ובעדותה המגמתית, הנני קובעת, כי לא ניתן לייחס לעדותה משקל ראייתי כלשהו.

עד נוסף, שתיאר את התובע, כמי ש"יושב אדיש, מסתכל על הקיר, מקווה שיהיה טוב" (עמ' 77 שורה 3) הינו בנו – אביב קסטרו – שחַבר לאביו עם רכישת החברה על ידו במרץ 2011, וניהל אותה במשך שנה אחת.

מדברי הבן עלה, כי במשך השנה הראשונה, לאחר רכישת העסק על ידי אביו הוא עבד בחברה, גייס כח אדם ו"בניתי שם צוות מאוד חזק של אנשים" (עמ' 77 שורה 9), ולדבריו "החברה עובדת היום מצויין" (עמ' 77 שורה 11), אלא מאי? לדברי הבן, יש לזקוף את הצלחת החברה לצוות "המצויין" שעובד בה, קרי: גם מדבריו מתקבל הרושם, שאביו – התובע – אינו תורם לחברה דבר וחצי דבר, ולמעשה אינו מתפקד כלל, לדבריו "יושב אדיש, מסתכל על הקיר, מקווה שיהיה טוב..." (עמ' 66 לפרוטוקול), אלא שאינני יכולה לקבל תיזה זו, שכן שורת ההיגיון מחייבת את המסקנה, שהחברה "עובדת היום מצויין" הן בשל בחירת כח אדם מצויין על ידי הבן, והן בשל ניהולה הטוב כיום – על ידי התובע, מה עוד שהוברר, שהבן אינו עובד עוד בחברה, ולמעשה עבד בה רק שנה אחת ממועד רכישתה, ומי שמנהל מאז את החברה הוא התובע, אשר התיאורים לגביו נצבעו בצבעים קודרים ובלתי אפשריים, על מנת להעצים את נזקיו, ואינם תיאורי אמת.

מסקנה זו אף מתבקשת נוכח עדותו של מר אייל הראל, שנשכר לעבוד כמנהל עבודה בחברה. אייל הראל העיד, כי הובא לחברה על ידי אביב קסטרו, וזו הפעם הראשונה בחייו ששימש כמנהל עבודה.

מעדותו של מר הראל התברר, כי התובע מנהל את החברה, וכי הוא –התובע - איש המקצוע בחברה, אשר על פיו יישק דבר. מעדות זו הוברר, כי מר הראל מבצע את העבודה הפיסית בחברה, אולם כאשר "יש עבודות שאני לא יכול לפתור את התקלה לבד, אני קורא לו שיעזור לי" (עמ' 93 שורות 18-11) והוא אישר, כי התובע הינו בעל הנסיון המקצועי ופותר הבעיות (שם), ועוד הוברר, כי קיימות עבודות מסויימות, אשר רק התובע יודע ומסוגל לבצען (עמ' 95-94), בשל נסיונו ומקצועיותו.

מר הראל טען בתצהירו, כי לעיתים התובע "צועק" על לקוחות, ואישר זאת בעדותו. אינני יכולה לקבל טענה זו, שמטרתה להוכיח את תפקודו, הלקוי לכאורה, של התובע. ואבאר.

החברה שבבעלות התובע מספקת שירותי תיקון לארגזים המורכבים על משאיות. הוכח, כי בניגוד לאמור בתצהירי התובעים, קיימות חברות נוספות המציעות שירות זהה, וההגיון מלמד, כי אילו היה בעל העסק "צועק" על לקוחותיו, הם היו עוזבים אותו ופונים לקבלת השירות מחברות אחרות. היות ולא הוכח – ואף לא היה נסיון להוכיח - ולו מקרה אחד, שבו עזב לקוח את החברה, בשל התנהגותו של התובע כלפיו, הרי שאין מנוס מהמסקנה, כי אמירה זו לא באה לעולם, אלא כדי להגזים ולהעצים את נזקיו הנטענים של התובע. ודוק: גב' נעמה צדוק העידה, כי לתובע היה "קול רועם" מאז ומתמיד (עמ' 12 שורות 10-9), ומצרופה נ/3 (דו"ח סיכום – ריפוי בעיסוק של מרפאה בעיסוק ממכון שיקום ברעננה), מתאריך 14.12.04, קרי, כחודש לאחר התאונה, עולה "אשה מדווחת שהוא היה אימפולסיבי לפני כן. שניהם לא רואים שום שינוי במצב קוגנטיבי, או התנהגותי עכשיו", ופעם נוספת אין מנוס מהמסקנה, כי תיאוריהם הדרמטיים של עדי התביעה באשר להתנהלותו והתנהגותו של התובע מאז התאונה, אינם תיאורי אמת, והם לא באו לעולם, אלא על מנת להגזים בתיאור נזקו של התובע בתקווה שיזכה לפיצוי גבוה יותר מהפיצוי לו הוא זכאי על פי הדין.

מגמה זו, של העצמת הנזקים הלכאוריים, אף בלטה בעדותו של התובע. במהלך עדותו, הכחיש התובע, כי היה כעסן גם לפני התאונה (עמ' 128 לפרוטוקול), בניגוד למסמך הרפואי נ/3. כאשר נשאל לגבי התקופה בה נזקק לכסא גלגלים, ענה, כי מדובר בתקופה של "שבעה-שמונה חודשים, אני חושב" (עמ' 129 שורה 12), בעוד שמהתיעוד הרפואי עולה, כי בהתאם לרישומים של פרופ' סולסקי (נ/15), הומלץ לו לחזור לעבודה על כסא גלגלים כחודש לאחר התאונה; חודשיים לאחר התאונה החל ללכת בעזרת קביים, ושלושה חודשים לאחר התאונה נרשם, כי התובע "מסוגל ללכת בלי קביים" , וארבעה חודשים לאחר התאונה צויין, שהוא הולך בעזרת מקל.

במאמר מוסגר יצויין, כי התובעת הצהירה והעידה – בניגוד גמור ומוחלט לרישומים הרפואיים – כי התובע התנייד בכסא גלגלים במשך שלושה חודשים, לאחר מכן נעזר, לדבריה, בקביים למשך שלושה חודשים נוספים, ובין לבין, אף נעזר בהליכון – דבר שאין לו זכר, לא בתצהיר התובעת ולא בתיעוד הרפואי.

כמו כן, בנסיון להציג תמונה אחידה – ומסולפת – של מצבו הרפואי של התובע, העידה גב' נעמה צדוק, כי כאשר ביקרה את התובע בביתו, כשישה חודשים לאחר התאונה, הוא ישב בכסא גלגלים ??

אין כל ספק, כי התיעוד הרפואי האותנטי שנרשם בזמן אמת, משקף נכונה את מצבו הרפואי של התובע, וכפי שציינתי, עדויות התביעה בעניין זה אינן אמת, לצערי.

במהלך עדותו, הרבה התובע לטעון כי אינו זוכר פרטים רבים, למרות שתצהירו עמוס בפרטים, אשר נרשמו מפיו, דבר תמוה כשלעצמו, שכן, הכיצד זכר פרטים רבים כל כך עובר לחתימה על התצהיר, ולא זכר אותם במהלך חקירתו בבית המשפט??

עוד התברר במהלך עדותו של התובע, כי במסגרת ניהול התובענה, לרבות בתצהיר התשובות לשאלון ובתצהיר העדות הראשית, הסתיר התובע את עובדת השתכרויותיו מעבודות נוספות, וכאשר נשאל מדוע עשה כן, לא ידע ליתן תשובה הגיונית, והסתפק ב"לא יודע" (עמ' 163 שורה 17).

יצויין, כי התובע נשאל מספר רב של שאלות בנוגע להשתכרויותיו הנוספת, והוא ענה בחוסר רצון בולט, כמי שכפאו שד, בנסותו להימנע ממתן תשובות, ובאומרו "מה שייך פגיעה בהכנסות שלי, או הכוונה להכנסות אחרות ממקום אחר..." (עמ' 163 שורה 24-22), כאשר לקיומן של הכנסות אלו חשיבות רבה, שכן הן מעידות על תפקודו הטוב של התובע, תפקוד שאינו עולה בקנה אחד עם התמונה שניסו התובעים ועדיהם לצייר.

מעבר לצורך אציין, כי בסיכומיו ניסה ב"כ התובעים "להסביר" הסתרה זו, בטענה שמדובר בעובדות בלתי רלבטיות לתובענה, אולם אין בידי לקבל זאת, שכן עובדות אלו רלבנטיות מאד הן לצורך קביעת כושר תפקודו של התובע, והן לצורך קביעת הפסדיו.

ב"כ התובעים טען בסיכומי התשובה, כי התובע לא ציין את הכנסותיו מעבודותיו האחרות, שכן הוא תובע את הפסדי חברת קסטרו, בשל הזהות הנטענת בין החברה לבינו, אלא שהאמור אינו מדוייק, שכן התובע ערך חישוב אלטרנטיבי של הפסדים, בהסתמכו על הכנסתו ממשכורתו בחברת קסטרו, ועל כן, מן הראוי ומן ההגינות היה לגלות את דבר הכנסותיו ממקורות נוספים, בין היתר, לצורך חישוב הפסדיו, ולעניות דעתי, הכנסת התובע ממקורות נוספים לא גולתה, על מנת שלא "לקלקל" את התיאורים הדרמטיים בדבר חוסר תפקודו הלכאורי של התובע, כתוצאה מפציעתו בתאונה.

במהלך עדותו של התובע, התברר כי לפחות החל משנת 2007 (עמ' 168) עסק התובע גם במתן ייעוץ לחברות שונות, לרבות פיקוח על עבודתן בחלק מהן (עמ' 172-165), כאשר בחלק מהעבודות הוא מקבל את שכרו בדרך של ריטיינר, בחלקן הוא מקבל שכר בכסף ובחלקן מחושב שכרו על פי אחוזים מסויימים מהיקף העבודה שבוצעה.

כאמור, התובע ועדיו הסתירו מידיעת בית המשפט את עבודותיו הנוספות והשתכרותו הנוספת של התובע, ולא הציגו לבית המשפט מסמכים המעידים על התקשרויותיו עם חברות אחרות, או את רמת השתכרותו כתוצאה מאותן עבודות, ואין כל ספק כי הימנעות זו פועלת לחובת התובעים, ויפים לכאן דברי המחבר י. קדמי, בספרו "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1649:

" יש והדרך שבה מנהל בעל דין את ענינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית" לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שהוגשה על ידו. התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה שאילו הובאה הראיה או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קויימה החקירה הנגדית-היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.

הימנעות מהבאת ראיה – במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל –

מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון

ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה

אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל

ראייתי לראיה שלא הובאה".

ודוק: יכולתו של התובע לעסוק בניהול חברת קסטרו, ובמקביל לעסוק במתן שירות ייעוץ ופיקוח לחברות נוספות, מעידה על כושר תפקודו, ומאיינת מכל וכל את תיאוריהם הדרמטיים של התובע ועדיו, אשר הפכו אותו בתיאוריהם לאדם חסר ישע וחסר מעש, בלתי מתפקד לחלוטין, ולא היא. ויובהר: אין ספק, כי התובע נפגע בתאונה נשוא כתב התביעה, ואף נותרה לו נכות כתוצאה מפציעתו בתאונה, אלא שאין בין נכותו של התובע לבין התיאורים ההזויים משהו, לגבי מצבו הרפואי מאז התאונה, דבר וחצי דבר, כפי שעלה מהתיעוד הרפואי שהוצג, מעיסוקיו של התובע ואף מהתרשמותי ממנו בבית המשפט.

מעבר לצורך אציין, כי התובע לא רווה נחת, בלשון המעטה, מההתייחסות ב"כ הצד שכנגד לעבודותיו הנוספות והשתכרויותיו הנוספות, ולא טרח להסתיר את מורת רוחו מעובדת גילויין בבית המשפט.

נוכח גילוי האינפורמציה בדבר עבודותיו הנוספות של התובע, מקבלת עדותו של הבן – אביב קסטרו- משמעות שונה ומובנת, שכן עתה ברור, מדוע טרח אביב קסטרו לשכור עובדים מיומנים ומקצועיים לצורך ביצוע ההתחייבויות של חברת קסטרו, תוך היזקקות מינימלית למעורבותו של התובע, וזאת בשל עיסוקיו האחרים והנוספים של התובע, שעניינם שירותי ייעוץ ופיקוח לחברות רבות אחרות, דבר המקטין את משך הזמן שנותר בידי התובע לניהול חברת קסטרו.

סברה זו הוצגה בפני התובע במהלך מתן עדותו, וכאשר התבקשה התייחסותו לה, הייתה תשובתו "טוב" (עמ' 164 שורות 8-5), והוא לא ניסה כלל להכחיש, כי עקב עיסוקיו האחרים, הוא משקיע פחות זמן ומשאבים בחברת קסטרו, ולמעשה, מותיר את ניהולה בידי מר אייל הראל. בעניין זה, נשאל התובע: "מי נותן הוראות למי? אתה לאייל, או אייל לך?" ותשובתו המתחכמת הייתה "תלוי במצב הרוח", וכאשר נשאל האם הוא מתייחס למצב רוחו הוא, או למצב רוחו של מר הראל, ענה "של שנינו" (עמ' 177 שורות 7-3), תשובה המותירה מעט מאוד לדמיון, באשר לסמכויותיו הנרחבות של מר הראל, סמכויות שהוענקו לו נוכח עיסוקיו האחרים של בעל החברה – התובע, וחוסר זמינותו הקבועה, או נוכחותו הקבועה בחברת קסטרו.

מכל האמור מתבקשת המסקנה, כי תפקודו של התובע לא נפגע כתוצאה מהתאונה, למעט בחודשים הראשונים שלאחריה.

6. נשאלת השאלה, האם נפגע כושר השתכרותו העתידית של התובע, כתוצאה מפציעתו בתאונה והנכות שנגרמה לו.

התובע, יליד 14.2.54, הינו בעל נכות בשיעור של 19%, כאשר מחציתה מהווה נכות בתחום הנפשי, ומחציתה האחרת מהווה נכות פיסית (פגיעה בתחום האורטופדי).

הוכח, כי בתקופה עובר למתן עדותו בבית המשפט, לא השפיעה הנכות על כושר תפקודו של התובע (למעט בחודש אחד במהלך תקופת ההחלמה לאחר התאונה), אולם אינני יכולה לשלול השפעה כזאת בעתיד, ככל שהתובע יתבגר, מה עוד, שמדבריו עולה, כי עבודות הייעוץ והפיקוח כוללות הנחת צינורות ובניית מיכלי פיברגלס, ולעיתים נדרש התובע לצאת לשטח ולפקח באופן פיסי על אופן ביצוע העבודה (עמ' 171 שורות 10-6), ואשר על כן הנני בדעה, כי נכותו הרפואית של התובע חופפת לנכותו התפקודית העתידית, כפי שתבוא לידי ביטוי ממועד מתן פסק הדין.

7. המחלוקת העיקרית בתיק זה, נסובה סביב חישוב שיטת הפסדיו הכספיים של התובע לעבר ולעתיד.

התובע טוען, כי אין לחשב את הפסדיו על פי שיעור הכנסתו ממשכורתו בחברת קסטרו, בעבר ובעתיד, אלא, לדבריו, "התובע הוא חברת קסטרו שירות למרכבים בע"מ" (סע' 70 לסיכומים), ועל כן, הפסדיה של החברה, ככל שיוכחו, הינם הפסדיו הוא, ועל פיהם יש לפצותו.

אין באפשרותי לקבל טענה זו, ואבאר.

חברת קסטרו הוקמה ביוני 2003 על ידי שלושה שותפים: התובע, איזי יוגב ורונן מזרחי, כאשר התובע החזיק ב- 24% ממניות החברה, ואילו השותפים הנוספים החזיקו ב- 76% ממניות החברה, קרי: כל אחד מהשותפים האחרים החזיק ב- 38% מהמניות, ועל כן, עובדה היא, שאין לגביה מחלוקת, שהתובע החזיק במספר המניות הנמוך ביותר מבין שלושת השותפים.

ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי התובע היה מנהלה של החברה, אולם הוכח, כי הניהול היומיומי שהיה מופקד בידי התובע, לא הקנה לו זכויות עודפות בחברה, וכן הוכח, כי למעט הניהול היומיומי, היו כל ההחלטות בחברה מתקבלות בשיתוף עם השותפים האחרים, ועל דעתם.

מר איזי יוגב, שותפו לשעבר של התובע בחברת קסטרו, ועֵד מטעמו, נדרש לשאלה זו בחקירתו, ובמענה לשאלה, מה היה תפקידו של התובע בחברה, הוא ענה "הכל... ממנהל עד עובד" (עמ' 42 שורות 16-13). בהמשך הסביר מר יוגב, כי "אנחנו חברה בסגנון קיבוצי קצת, אז גם אני עובד פיסית... כולם עושים הכל. אין היררכיה מסודרת, שהוא מנהל ויש מאחוריו סגן ומנהל רכש ומנהל לוגיסטיקה. עושים את הכל... הוא איש כפיים וגם איש ראש בעת ובעונה אחת..." (עמ' 44 שורות 23-79), ובהמשך הוא הבהיר פעם נוספת, כי התובע עסק גם בעבודות פיסיות, לדבריו "הוא שוכב, הוא גם שוכב" (עמ' 44 שורה 19) מתחת למשאיות.

עדות זו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה, שבין השותפים לא נחתם הסכם בכתב. לדברי מר יוגב "היו הבנות" (עמ' 45 שורות 5-4), ומכל מקום הובהר, כי דברי התובע בתצהירו, על פיהם שימש כמנהל החברה (סע' 15 לתצהיר) לא הקנו לו זכויות עודפות בחברה, ובוודאי שלא הביאו למסקנה בדבר קיומה של זהות בינו לבין החברה, בהיותו המנהל המקצועי שלה.

התובע הצהיר, כי עם הקמת החברה, סוכם בינו לבין מר יוגב "כי אתחיל במשכורת נמוכה ולאחר מכן המשכורת תגיע.... ל - 25,000 ₪ בצירוף תנאים סוציאליים" (סע' 16 לתצהיר).

מר יוגב אישר "הבנות" אלה בעדותו (עמ' 45 שורות 2-1), וכן אישר כי התובע קיבל בתחילת דרכו משכורת נמוכה יותר, אם כי לא זכר את שיעורה, אלא שמהמסמכים שצורפו עולה, כי משכורתו ההתחלתית של התובע בחברת קסטרו הייתה בסך של 17,000 ₪.

מדברי מר יוגב התברר עוד, כי ההעלאה הצפויה במשכורתו של התובע לא הייתה אמורה להיות "אוטומטית", וכי העלאה זו אמורה הייתה להינתן לאחר ש"בוחנים את כל ההיבטים, בוחנים את ההיבט המקצועי, בוחנים את ההיבט הניהולי, בוחנים את ההיבט הרווחי, בוחנים את כל ההיבטים, את הקשרים בינינו, אם זה זורם, לא זורם, בוחנים את הכל" (עמ' 48 שורות 14-9), וכבר מכאן ברור, שהאמירה, על פיה "התובע הוא חברת קסטרו" הינה יומרנית, ובשום פנים ואופן איננה משקפת את המציאות, הן משום שהתובע אוחז במספר המניות הנמוך ביותר, והן משום שאינו אדון לעצמו, וכל ההחלטות, לרבות ההחלטה בדבר העלאת שכרו, כפופות להסכמת השותפים האחרים (עמ' 53). ודוק: אינני מתעלמת מהעובדה, שהחברה קרויה על שם התובע, אולם, להבנתי, מדובר בהחלטה טקטית הנובעת ממקצועיותו של התובע, ומהיותו ידוע ומוערך בקרב דורשי השירות שניתן על ידי החברה, ומכל מקום, כינוייה של החברה, וקריאתה על שם התובע, אינם הופכים אותו לבעליה עד כדי זהות בין החברה ובינו.

עוד טוען התובע בסיכומיו, כי הוא ניהל את החברה בפועל "ואילו שני בעלי המניות האחרים היו למעשה היזמים והמשקיעים, אך לא היו מעורבים בניהול היומיומי של החברה" (סע' 70 לסיכומים).

גם עובדה זו לא הוכחה, ולמעשה הוכח היפוכה. התובע התייחס בתצהירו (סע' 19) לפרוייקט שניהל במסגרת חברת קסטרו מול חברת שופרסל, בגידרו "פיתחתי אבטיפוס למתקן הרמה ייחודי במשאיות, המאפשר אחסנת משטחים נמוכים אחד מעל השני, מה שמאפשר הובלה של מספר משטחים ומביא לחסכון עבור הלקוח. מוצר זה הינו ייחודי וחדשני בתחום המרכבים לרכב כבד, ולמעשה מתקן כזה לא קיים בענף עד היום", כאשר התובע תולה את אי השלמת הפרוייקט בפציעתו, קרי: "עובדה", אשר מטרתה להוכיח את האמירה היומרנית, לפי התובע הוא הוא החברה.

במהלך חקירתו של התובע, נשאל התובע לגבי פרוייקט זה, והוא אישר, כי איש הקשר שלו בשופרסל היה מר אלי רג'ואן, והוא היה מי שפירט את התכונות הנדרשות מהמתקן, ועל פיהן תכנן אותו התובע, וחברת קסטרו אף בנתה אב טיפוס של המכשיר האמור.

כפי שציינתי, התובע איזכר מתקן זה בתצהירו, לצורך הוכחת מרכזיותו בחברת קסטרו, על מנת להביא למסקנה, שהוא והחברה חד הם, והנה, במהלך חקירתו של מר רג'ואן, שהובא כעד מטעם ההגנה, התברר, כי במהלך בניית האב טיפוס של המתקן, היו פגישות בין אנשי חברת קסטרו וחברת שופרסל, בין היתר בנוכחות ובהשתתפות התובע, אולם "השיחות מבחינתי היו, בדרך כלל, עם איזי יוגב. איזי יוגב היה האיש שמולו עבדתי במשך השנים, ואותו הכרתי, והשיחות היו מולו" (עמ' 191 שורות 13-11), אם כי, הוא זכר, שבמהלך הפגישות עם אנשי חברת קסטרו, הוא קיבל הסברים גם מהתובע (עמ' 190 שורות 20-18), ומהאמור עולה, כי טענתו של התובע, על פיה השותפים האחרים היו רק יזמים ומשקיעים, איננה אמת (וכן ראו לעניין זה עדותו של עד התביעה, מר עודד אדלמן, על פיה היה בקשר יומיומי עם השותף רונן מזרחי דווקא, ולא עם התובע, עמ' 81 לפרוטוקול).

עוד יש לציין, כי התובע, יצר בתצהירו את הרושם, כי העסקה עם שופרסל לא יצאה אל הפועל בשל פציעתו בתאונה וחוסר תפקודו בחודשים הראשונים שלאחריה, אלא שעובדה זו הוכחשה מכל וכל על ידי מר רג'ואן, שהסביר, כי העסקה לא יצאה אל הפועל, משום שהמתקן, שפותח בחברת קסטרו, התגלה כ"כבד מידי, מסורבל מידי" (עמ' 192 שורות 6-5) ולא ניתן היה להסתייע בו, ולמרות שנמסר לחב' שופרסל, לא נעשה בו מעולם שימוש כלשהו ו"הוא הפך להיות מדף באחת הפינות, כנראה שהוא עדיין שם אם ירצו לראות אותו" (עמ' 192 לפרוטוקול, שורות 10-9).

באשר לדברי התובע בתצהירו, על פיהם "מתקן כזה לא קיים בענף עד היום" (סע' 19 לתצהיר), לכאורה בשל הפסקת פיתוחו כתוצאה מפציעתו של התובע, מדובר באמירות שנאמרו תוך התעלמותו של התובע מכשלונו התכנוני של המתקן וחוסר האפשרות להשתמש בו. כאשר נדרש מר רג'ואן לאמור, הוא העיד, כי כיום קיימות טכנולוגיות חדשות ומתקני הרמה חדשים ש"פתרו חלק מהבעיה" (עמ' 192 שורות 15-14), ואין מנוס מהמסקנה המצערת, כי טיעוניו של התובע בעניין המתקן, שנאמרו כחיזוק לטענתו בדבר הזהות בינו לבין החברה, התגלו כעורבא פרח, מה עוד, שבפועל הוברר, כי חברת קסטרו מסרה את האבטיפוס של המתקן לבדיקת שופרסל, במהלך שנת 2005, קרי: לאחר פציעתו של התובע בתאונה, וזאת למרות פציעתו והיעדרותו מהעבודה באותה תקופה, וכפי שציינתי, חב' שופרסל לא עשתה בו כל שימוש, שכן לא התאים למטרות שבגינן הוזמן מלכתחילה.

במסגרת נסיונו המלאכותי של התובע ליצור זהות בין החברה לבינו, טענו הוא ועדיו, כי חברת קסטרו הינה החברה היחידה המספקת שירותי תיקון לארגזים המורכבים על גבי שילדת המשאיות.

גם טענה זו הוכחה כלא נכונה, שכן במהלך שמיעת הראיות הוברר שקיימות חברות נוספות, המייצרות מרכבים זהים ומעניקות שירותי תיקון. כאשר התובע ועדיו נוכחו לדעת, כי גם טענה זו הופרכה, העלו לראשונה טענה, על פיה התכוונו לומר, שחברת קסטרו היא החברה היחידה הנותנת שירותי תיקון למרכבים שלא יוצרו על ידה, ומפאת כבוד התובעים ועדיהם, אעדיף שלא להתייחס לטענה חדשה זו.

התובע ממשיך וטוען, כי במסגרת ההבנות שהושגו בינו לבין שותפיו "דיברנו על חלוקה של 50% ממניות החברה, ביני לבינו (לבין איזי יוגב – ד.ג.) בעתיד" (סע' 16 לתצהיר), וזאת לצורך הוכחת טענתו בדבר הזהות הלכאורית בינו לבין החברה, אלא שגם טענה זו הופרכה במהלך עדותו של איזי יוגב.

מר יוגב, שהובא כעד מטעם התביעה, אישר כי במועד הקמת חברת קסטרו דובר על העברת עוד 26 מניות לתובע, בעתיד, אולם מדבריו עלה, כי עניין זה הועלה כאפשרות, ומכל מקום, לא הייתה כל התחייבות, או הסכמה לעשות כן. מר יוגב הבהיר בעדותו "בהחלט, לא היה ברור שזה יקרה, פעם אחת. פעם שניה, יש לי את אותו הסכם ג'נטלמני עם שותפי דהיום בזיתא, שיש לו אופציה, לפי שווי החברה, להגדיל את האחזקות שלו בחברה עד 50%... אני מדבר גם על רונן מזרחי ואני מדבר גם על הלל קסטרו, על שניהם, לשניהם יש את אותה אופציה...." (עמ' 56), ואם כך – לא ברור הכיצד ראה עצמו התובע כאורגן המשמעותי היחיד בחברה – בבחינת החברה והוא חד הם, כאשר, בסופו של יום הוברר, שהוא היה ונשאר בעל 24 מניות בלבד, ושאלת הגדלת אחזקותיו בחברה, הייתה בבחינת אופציה, אשר בפועל לא עמדה, כלל, על הפרק, ומכל מקום, מימושה לא היה כלל בגדר וודאות. זאת ועוד. אף אילו היה התובע בעל 50% ממניות החברה, לא ניתן היה לקבוע, כי התובע והחברה חד הם, אלא שהנני פטורה מלנסות ולהעריך את מעמדו במצב זה, שכן מדובר באפשרות תיאורטית שלא מומשה מעולם.

לצורך הוכחת מרכזיותו של התובע בחברה, טענו התובע ועדיו, כי בתקופת היעדרותו, הוספו עובדים חדשים לחברה, וזאת בגין היעדרותו.

לא ברור לי מה הקשר בין הוספת עובדים לבין הטענה בדבר הזהות שבין התובע לחברה, שהרי אין מחלוקת לגבי מקצועיותו ומומחיותו של התובע, אלא מאי? התובע ועדיו, כלל לא הוכיחו את הטענה בדבר הוספת עובדים, ואיזי יוגב, אף לא ידע לומר האם הוספו עובדים, ואם כן – מה היה מספרם וכו', והוא אף "לא זכר" האם העובדים הוספו בגין עליית היקף הפעילות של החברה – למרות היעדרותו הזמנית של התובע – או מסיבה אחרת (עמ' 62-58 לפרוטוקול). בעניין זה מעניין לציין, כי בתצהיר התשובות לשאלון טען התובע, כי גוייס רק עובד אחד, אולם בתצהיר העדות הראשית "תפח" מספר העובדים המגויסים לשלושה, ובחקירתו הודה התובע, כי יתכן שתוספת כח האדם נדרשה בשל עליית נפח העבודה בחברה (עמ' 147), ולאו דווקא בשל היעדרותו בתקופת החלמתו.

מכל האמור עולה, כי במועד התאונה לא הייתה כל זהות משפטית, או אחרת בין התובע לבין חברת קסטרו שירות למרכבים בע"מ.

הוכח, כי התובע היה שותף – אחד משלושה – בחברה, וכי היה בעל מספר המניות הפחוּת ביותר בחברה. עוד הוכח, כי ההחלטות הניהוליות נעשו על ידי כל השותפים במשותף, וממילא, לא היה לתובע כל יתרון ניהולי, או אחר על פני השותפים האחרים, ועל כן, אין מנוס מהמסקנה המתבקשת, על פיה אין, ולא היה כל קשר בין הכנסותיה, או הפסדיה של החברה לבין הפיצוי לו זכאי התובע בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד כתוצאה מפציעתו בתאונת הדרכים נשוא כתב התביעה.

הפן המשפטי

8. כאמור, התובע טוען, כי יש להעריך את הפסדיו הכספיים כתוצאה מפציעתו בתאונה נשוא כתב התביעה, על פי שיעור הפסדיה של החברה, אשר נסמכה על כישוריו המקצועיים, אלא שמדובר בטענה חסרת כל בסיס.

כפי שציינתי, החברה הוקמה בשנת 2003 על ידי שלושה שותפים, כאשר נקבע, כי התובע הינו בעלים של 24 מניות. אדם המקים חברה לבדו, או בשותפות עם אחרים, והוא בעל מניות בחברה, מוגדר כבעל "אגד של זכויות בחברה הנקבעות בדין ובתקנון" (סע' 1 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999) וזכויות אלו הינן "הנכס" של המחזיק בהן, ודינן כדין כל נכס שהינו בבעלות המחזיק (ראו: סע' 4 לחוק המכר, התשכ"ח – 1968; סע' 9 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א – 1980; סע' 1 ו- 138 לחוק מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד שירותים או נכסים בהכנסה ), התשל"ז – 1977; סע' 2 לפקודת המיסים (גביה); וכיו"ב).

מכח בעלותו בחברה, בשלמות – או בחלקים, זכאי בעליה לקבלת דיבידנד, באם קיים רווח בר חלוקה, ואם הוא עובד כשכיר בחברה – בנוסף להיותו אחד מבעליה – הוא זכאי לשכר חודשי, או לקבלת תגמול אחר עבור עבודתו. ודוק: השכר המשולם לו אינו בגין היותו אחד מבעלי החברה. החברה הינה אישיות משפטית נפרדת, והיא מעסיקתו, ומשכך, הכנסותיו כשכיר בחברה הינן פירותיות – להבדיל מהכנסתו ההונית מכח היותו אחד מבעלי החברה – ועל כן, באם נמנע ממנו לקבלן, למשל בגין פציעתו בתאונה, הוא זכאי לקבלת פיצוי בגין הפסדן.

הדברים הובררו בע"א 9412/03 עמי חזן נ' פקיד שומה נתניה, פ"ד נט (5) 538 (להלן: "עניין חזן"), בגדרו הסביר כב' הנשיא א. ברק (כתוארו אז), כי הכנסה תסווג כהונית, כאשר הנכס עצמו נמכר – בשונה מפירותיו – שהן ההכנסה שהנכס מניב.

בעניין אשר בפני, לא אבד הנכס ההוני – החברה – בגין פציעתו של התובע. החברה המשיכה והתקיימה, ואף נהנתה מרווחים יפים, עד לרכישתה על ידי התובע באופן מלא במרץ 2011.

האם הכנסתו של התובע השתנתה בשל הפסדיה הנטענים של החברה, בגין פציעתו? התשובה היא שלילית. התובע המשיך ונהנה מקבלת משכורת, שסכומה עלה, ללא כל קשר לפציעתו, או להפסדים הנטענים של החברה, שכאמור לא הוכחו, ומשכורת זו, שהינה הכנסתו הפירותית המתקבלת כתוצאה מהעסקתו כשכיר בחברה, היא הרכיב, שעל פיו יש לחשב את הפסדיו לעבר ולעתיד. ודוק: הכנסתו של התובע לא הושפעה משיעור רווחיותה של החברה, ואף אם הייתי מקבלת את טענתו בדבר קיומם של הפסדים בתקופות מסויימות, הרי שאין בהפסדים אלו כדי להשפיע על הכנסתו של התובע, אשר כאמור המשיך וקיבל את משכורתו ללא קשר למצבה הפיננסי של החברה. משכך, פטורה אני מלדון במצבה הפיננסי של החברה בשנים שמאז התרחשות התאונה ועד לקניית החברה על ידי התובע, ואומר רק זאת: התובע לא הוכיח קיומם של הפסדים, או שיעורם, וממילא לא הוכח קשר סיבתי, ולו לכאורי, בין היעדרותו הקצרה של התובע מעבודתו, לבין ההפסדים הנטענים של החברה, שכאמור לא הוכחו, כאשר ניתן להבין את התרשמותי מחוות דעתו של רו"ח גוזלן, שהגיש חוות דעת חשבונאית מטעם התובעים, מהערותי הרבות במהלך שמיעת עדותו, ואין מקום לחזור על התרשמות זו.

בסיכומי התשובה, ביקש ב"כ התובעים לחזק ולעבות את טענתו בדבר קיומה של זהות בין התובע לבין חברת קסטרו, וחישוב הפסדיו על פי הפסדי החברה, והסתמך לצורך כך על פסיקת בית המשפט העליון בע"א 815/91 טורקניץ נ' רותם [פורסם בנבו, 3/6/96]; ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ נ' פת [פורסם בנבו, 13/5/10]; ע"א 3304/13 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו, 12/11/13], אלא שפסיקה זו אינה מסייעת בידו, שכן פסיקה זו מתייחסת לאותם מקרים בהם אכן קיימת זהות בין החברה לבין בעליה, דבר שאינו מתקיים בעניין אשר בפני, שכן הוכח, כי לא התקיימה זהות משפטית, או אחרת, בין התובע לבין חברת קסטרו במועד פציעתו בתאונה, ועד לרכישתה על ידו, במרץ 2011, כפי שקבעתי לעיל.

הפסדי התובע

הפסדי השתכרות בעבר

9. על פי תלושי המשכורת המתייחסים לחודשים עובר לתאונה, השתכר התובע במועד התאונה סך של 22,259 ₪ (משוערך לתאריך היום, בניכוי מס בשיעור של 25%).

עיון בתלושי המשכורת מגלה, שלמעט שכר חודש ינואר 2005, שולם לתובע מלוא שכרו, וכן עולה, כי התובע השביח את שכרו, כנראה בהתאם להבנות עם שותפיו, כך שמשכורתו הממוצעת המשוערכת (בניכוי מס) בשנת 2010 הייתה בסך של 27,407 ₪, סכום העולה במעט מאד על שילוש השכר הממוצע במשק.

יובהר, כי בתלוש המשכורת המתייחס לחודש דצמבר 2004 צויין, כי הסכום המשולם לתובע הינו תמורת חופשה, אולם בפועל לא נוכו ימי חופשה ממאזן ימי החופשה של התובע, והמסקנה הינה, כי עובר לרכישת החברה על ידי התובע – במרץ 2011 – לא היו לתובע הפסדי השתכרות, למעט כאמור בחודש ינואר 2005.

במאמר מוסגר יצויין, כי בסיכומיו, מתעלם ב"כ התובעים מכל הנתונים שהוכחו, ועותר לפיצוי בגין הפסדי עבר בהתאם למשכורתו של התובע עובר להתרחשות התאונה, כאשר הוא מגדיל לעשות, וטוען, כי משכורתו הייתה בסך של 25,000 ₪, וכי יש לפצותו בהתאם לנכות תפקודית בשיעור של 50% (??) ועל פי תקופות אי כושר שנקבעו במל"ל.

הנני מצרה מאוד על התעלמות ב"כ התובעים מהנתונים שהוכחו, תוך העלאת דרישה לפיצוי דמיוני באמצעות בניית קונסטרוקציה וירטואלית, שאין בינה לבין המציאות דבר וחצי דבר.

נוכח האמור, זכאי התובע לפיצוי בין הפסדי עבר, בסך של 16,849 ₪ בגין משכורת ינואר 2005, שלא שולמה לו. סכום זה, כשהוא משוערך לתאריך פסק הדין, הינו בסך של 26,169 ₪.

הפסד כושר השתכרות

10. כפי שפרטתי, התובע הסתיר מידיעת בית המשפט את סכומי השתכרותו כתוצאה מעבודות נוספות, שלא במסגרת החברה. עוד הובהר, כי במרץ 2011 רכש התובע את החברה מאת שותפיו, ומתלושי המשכורת שהוצגו, כמו גם מעדותו, עולה כי הוא החליט למשוך לעצמו משכורת בסך של 17,000 ₪, לדבריו, בשל שיקולי מס, ללא קשר לשיעור רווחיותה של החברה – נתון שגם הוא הוסתר מידיעת בית המשפט (עמ' 161). ודוק: לכאורה, ניתן היה לטעון, כי היות והתובע לא עתר לפיצוי בגין הפסדים כספיים כתוצאה מעבודותיו הנוספות, שלא במסגרת החברה, הרי שהכנסתו הנוספת אינה מעניינו של בית המשפט. אלא מאי? במהלך עדותו התברר, כי בשנת 2011 סגר התובע את תיק העוסק המורשה במע"מ, וכאשר נשאל האם "התחלת להוציא את העבודות האלה דרך החברה פשוט?" ענה "נכון" (עמ' 168 שורות 24-17), כלומר, נכון לעת הזאת, הכנסות חברת קסטרו והכנסותיו של התובע כתוצאה מהעבודות הנוספות אוחדו במסגרת הנהלת החשבונות של החברה, ואם רצה התובע להוכיח קיומם של הפסדים, יכול היה לחשב זאת, על דרך הפחתת הכנסתו מעבודות אחרות, מכלל הכנסות החברה, ומשלא עשה כן, והעדיף להותיר בערפל את נתוני השתכרותו מחד גיסא, כאשר המשכורת בסך של 17,000 ₪, שהוא מושך לעצמו אינה משקפת את הכנסתו האמיתית – עתה, כשהוא בעליה היחיד של החברה – וסכומה נקבע בשל שיקולי מס, מאידך גיסא, הרי שהמסקנה היא, שהתובע לא הוכיח ,למעשה, פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות שלו.

עם זאת, נוכח נכויותיו של התובע, ונוכח הערכתי, כי שיעור נכותו התפקודית זהה לשיעור נכותו הרפואית, הנני מוצאת לנכון לחשב את הפסדיו העתידיים של התובע על פי 19% מסך השתכרותו הריאלית האחרונה בסך של 27,407 ₪ עד גיל 70.

משכך יבוצע חישוב ההפסדים כדלקמן: 5,207 ₪ (19% מהסך 27,407 ₪ במעוגל) X 103.5618 (מקדם היוון עד גיל 70) = 539,246 ₪ (במעוגל).

במאמר מוסגר אציין, כי בסיכומיו הציג ב"כ התובעים את רכישת החברה על ידי התובע, כאילוץ שנעשה מתוך חוסר ברירה (סע' 115 לסיכומיה תובעים). מדובר בטענה מגוחכת, שאינני מוצאת לנכון להתייחס אליה.

עזרת צד ג' – פיצוי לתובעת כמיטיבה

11. ייאמר מיד, כי גם טיעוניו של ב"כ התובעים במסגרת ראש נזק זה, הינם "יצירתיים" מאוד, שכן, התובעת תובעת למעשה פיצוי בגין ההפסדים הכספיים של העסקים שבבעלותה, בסך של 1,302,002 ₪ (!!), הפסדים שנוצרו לכאורה בגין הצורך לטפל בבעלה התובע, וגם כאן נעשה הדבר תוך בניית קונסטרוקציה וירטואלית, שאין בינה לבין המציאות דבר וחצי דבר.

לחילופין עתרה התובעת לפסיקת פיצוי כמיטיבה, למשך 15 חודשים, כאשר בגין עשרת החודשים הראשונים תבעה התובעת סך של 100,000 ₪, ועבור חמישה חודשים נוספים תבעה התובעת סך של 37,500 ₪.

ייאמר כבר עתה, כי לעניות דעתי, אין מקום להתייחס להפסדיה העסקיים של התובעת, וממילא לא הוכח קשר סיבתי בין הפסדים אלו, ככל שאכן היו, לבין הסיוע שהעניקה התובעת לבעלה בחודשים שלאחר התאונה. ודוק: הלכה פסוקה היא, כי "... אין לקחת כקנה מידה את הפסד שכרה, אלא את צרכיו של המערער בטיפול ובסיעוד" (ע"א 2115/93 בורקוב נ' מוריה [פורסם בנבו, 12.1.95]). וזאת יש לציין: בעניין בורקוב מדובר היה בניזוק שנפצע קשה ונזקק לאשפוזים לסירוגין במשך 10 חודשים, ועל כן "במהלך חודשים אלו הייתה הצדקה מלאה לנוכחות האישה לצידו, בהיקף כזה, או אחר, כדי לסעוד אותו בחוליו....", עובדה שאיננה מתקיימת בעניין אשר בפני, שכן למרבה המזל, מצבו הרפואי של התובע לאחר פציעתו, אינו דומה כלל למצבו של בורקוב, כפי שתואר בפסק הדין שניתן בעניינו.

מבדיקת התיעוד הרפואי עולה, כי כחודש לאחר התאונה הומלץ לתובע לשוב לעבודה משרדית בכסא גלגלים; חודשיים לאחר התאונה החל התובע להשתמש בקביים; שלושה חודשים לאחר התאונה צויין, כי התובע "מסוגל ללכת בלי קביים", וארבעה חודשים לאחר התאונה נעזר התובע במקל בעת הליכתו.

נראה, כי התובעת הבינה, שאם תציג נתוני אמת באשר לקצב החלמתו של התובע, לא תוכל לתבוע סכום עתק בשל הגשת עזרה לתובע, או בגין הפסדים עסקיים לכאוריים, ועל כן הצהירה בסע' 22 לתצהירה הצהרות חסרות בסיס בהתייחס למצבו הרפואי של התובע לאחר התאונה. כך למשל הצהירה התובעת, כי התובע התנייד בכסא גלגלים במשך שלושה חודשים, ולאחר מכן הסתייע בקביים במשך שלושה חודשים נוספים, ובעת מתן עדותה טענה, במפתיע, כי בתום השימוש בכסא הגלגלים, התנייד התובע בסיוע הליכון, ורק אחר כך נעזר בקביים (עמ' 105), וכאשר נשאלה מדוע לא ציינה את השימוש בהליכון בתצהירה, ענתה "לא, כי בכתוב זה נקרא מקל" (עמ' 108 שורה 19)??

בעדותה, התייחסה התובעת לרופאו המטפל של התובע – פרופ' סולסקי – כאל "אורים ותומים שלנו" (עמ' 104 שורה 23), ועל כן, אין כל ספק, שהרישומים הכלולים בתיעוד הרפואי שנערך בזמן אמת, החתומים על ידי פרופ' סולסקי, הינם המקור האובייקטיבי והאמין ביותר לקביעת מצבו הרפואי של התובע בחודשים שלאחר התאונה.

כפי שפירטתי, מצבו של התובע השתפר במהירות יחסית, וארבעה חודשים לאחר התאונה הוא הסתייע במקל בזמן הליכתו, ועל כן ברור, כי בשלב זה לא נזקק לסיוע, או לסיעוד, החורגים מעזרה רגילה המוענקים על ידי בן משפחה.

מהרשומות הרפואיות שנערכו על ידי פרופ' סולסקי עולה, כי החל מתאריך 20.2.05 לא נזקק עוד התובע לטיפולים, אלא לצילומי ביקורת בלבד, ובתאריך 17.7.05 ציין פרופ' סולסקי "סוף טיפול". לכן, בהינתן, כי תאריך התאונה הינו 10.11.04, ניתן לקבוע, כי שמונה חודשים לאחר התאונה, החלים התובע, ונכותו הפכה צמיתה.

עוד עולה מהתיעוד הרפואי, כי התובע נזקק לטיפולים פיזיותרפיים עד תאריך 20.2.05, וסביר להניח, כי עד מועד זה הסתייע ברעייתו התובעת לצורך הסעתו לטיפולים, וטענותיה של התובעת, על פיהן נאלצה לטפל בו ולסעוד אותו במשך 15 חודשים, אינן אמת.

עוד אציין, כי אף אם נזקק התובע לטיפולים נוספים לאחר המועד הנקוב ברשומה הרפואית, הרי שמן הסתם נהג בעצמו למחוז חפצו, ובכל אופן, לא הומצאו ראיות על פיהן לא יכול היה לנהוג בחלוף שלושה חודשים מהתאונה.

הנני יוצאת מתוך הנחה, שבשלושת החודשים הראשונים שלאחר פציעתו בתאונה, נזקק התובע לסיוע מוגבר, שקיבל מרעייתו, אולם בשום פנים ואופן אין מדובר בשירותי סיעוד, אלא בעזרה מוגברת בלבד, אשר פרטיה ואופייה לא הובהרו, לא במסגרת תצהיריהם של התובעים, ולא במהלך שמיעת העדויות בבית המשפט.

מקריאת תצהירה של התובעת עולה, כי עיקר הסיוע שהגישה לבעלה היה בעניינים טכניים, כגון: שכירת זחלילית, שכירת "כסאות גלגלים", קניית כורסה, ביקור יומי במרכז שיקום יומי ברעננה – כאשר משך הביקורים לא צויין, שכירת מסג'יסטים ומטפלים הוליסטיים, רכישת מנוי לבריכה וכו' (סע' 21 לתצהירה). מעבר לאמירה, על פיה "במהלך תקופה של כחצי שנה הלל היה סיעודי ותלוי לחלוטין" (סע' 23 לתצהירה) לא טרחה התובעת לפרט כיצד הגיעה למסקנה, שבעלה היה "סיעודי ותלוי לחלוטין", מה עוד, שבמהלך החקירות התברר, שאמירות כלליות וסתמיות אלו, חסרות כל בסיס ואינן אמת. ודוק: התובעת לא ציינה, כי סייעה לבעלה לאכול, או להתרחץ, או להתלבש, או לעשות פעולה יומיומית כלשהי, והימנעותה מציון האמור מלמדת, כי בעלה ביצע פעולות אלו בכוחות עצמו, ומכל מקום, אין ספק שבשום שלב הוא לא היה סיעודי, אלא, כאמור, נזקק לעזרה מוגברת שהוענקה לו על ידי רעייתו התובעת.

התובעת ציינה בתצהירה (סע' 25) ובעדותה, כי לאחר התאונה הצטייר התובע, כמי שאישיותו "נמחקה... האדם .... הכל כך טכני – מסתכל עלי בעיניים בוהות וחסרות ישע...." (סע' 25) ולא נותר, אלא לתהות, הכיצד תיאור ציורי ודרמטי זה עולה בקנה אחד עם רישומיו של פרופ' סולסקי, באשר לקצב החלמתו של התובע ועם המשך עיסוקיו של התובע הן במסגרת החברה והן במסגרות נוספות, עיסוקים אותם ניסה התובע להסתיר, והמסקנה היא, כי לא ניתן ליישב בין העדויות הכל כך מגמתיות לבין המציאות, וכפי שציינתי, לא ניתן לייחס כל אמון לכתוב בתצהירה של התובעת, או לעדותה של התובעת בבית המשפט. ודוק: אין כל ספק בדבר קיומה של נכות בתחום הנפשי, אלא שמדובר בנכות ששיעורה הוא 10%, שהוענקה בגין קיומם של "סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה", ועל כן אין כל קורלציה בין התיאורים של התובע כאדם בוהה וחסר ישע לבין מצבו הנפשי בפועל.

התובעת המשיכה ותיארה את הפסדיה הכספיים בחברה שבבעלותה, הפסדים אשר נגרמו לדבריה, בין היתר, בשל עייפות, חוסר שינה בלילות, היותה מותשת, אובדן שמחת חיים, יאוש ותחושת בדידות ואומללות (סע' 28, 38 לתצהיר).

אלא מאי? התובעת לא עתרה למינוי מומחה מטעמה, ואילו הייתה עותרת, ספק רב בעיני האם עניינה היה עומד בקריטריונים שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן ז"ל, (פ"ד מד(3) )397, ופסקי הדין שניתנו בעקבותיו, וקרוב לוודאי שלא, ומשכך, לא ברור מדוע הועלו טענות אלו.

במאמר מוסגר יצויין, כי התובעת אף נמנעה מצירוף תיעוד רפואי כלשהו שיתמוך בטענותיה, ופעם נוספת אין מנוס מהמסקנה, כי לא ניתן לייחס לדבריה של התובעת בתצהירה ובעדותה, ערך ראייתי כלשהו, ומכל מקום, לא היה כל מקום לצרף חוות דעת חשבונאית המעריכה את הפסדיה העסקיים של התובעת, הנובעים לכאורה בגין מצבה הנפשי והצורך להקדיש זמן רב לטיפול בבעלה התובע.

חרף האמור, ברור כי התובעים זכאים לפיצוי בגין העזרה המוגברת שהגישה התובעת לבעלה התובע בחודשים הסמוכים שלאחר התאונה, אולם באותה מידה ברור, כי אין כל קשר סיבתי בין הפסדיה העסקיים של התובעת, לבין העזרה שהושיטה לבעלה, מה עוד שהוכח מעבר לכל ספק, כי היא סבלה מהפסדים כספיים בעסקיה, עוד קודם להתרחשות התאונה, וממילא, ללא כל קשר אליה.

נסיונה של התובעת לתלות את קולר הפסדיה בהתרחשות התאונה ובתוצאותיה, הינו נסיון פסול ומנוגד לדין, ונוכח תיאוריה חסרי הבסיס במציאות , נתפס נסיונה זה כדרך להתעשר כתוצאה מפציעת בעלה בתאונה, בניגוד לדין ועל סמך אדני אוויר דמיוניים, וחבל.

כפי שציינתי, הנני בדעה, כי התובעים זכאים לפיצוי בגין העזרה המוגברת שהושיטה התובעת לבעלה במשך כשלושה חודשים, והנני מעריכה סכום זה בסך של 10,000 ₪ לתאריך היום.

הוצאות רפואיות

12. התובע עותר לפיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין ראש נזק זה, כאשר סך של 65,000 ₪ הוצאו בעבר, והיתרה נושאת פני עתיד.

מבדיקת הקבלות שצורפו כאימות לדרישה בראש נזק זה עולה, כי התובעים כללו בו שכ"ט מומחים, הוצאה שאינה יכולה להיחשב, בשום פנים ואופן, כהוצאה רפואית.

באשר לשכירת הזחלילית – יתכן שמדובר בהוצאה שניתן היה לחסוך אותה, באם הייתה התובעת מכשירה עבור התובע חדר שינה בקומת הקרקע למשך חודשיים. עם זאת, אין ספק, כי התובע נהנה מנוחות ופרטיות מירבית בחדרו שבקומה השנייה, ויתכן שהוצאות שכירת הזחלילית מתאזנות אל מול הוצאות הכשרת חדר מגורים לתובע בקומה התחתונה, ועל כן אין מדובר בהוצאה מיותרת, כפי שטענו הנתבעים.

עוד מתברר, כי התובעים רכשו כורסה מיוחדת של אמריקן קומפורט וכן רכשו הליכון.

הוצאות אלו אינן מחוייבות המציאות, אם כי אין ספק שקיומן הקל על התובע.

באשר לשכירת מסג'יסטים ומטפלים הוליסטיים – הוצאה זו ניתן היה לייתר, משום שמדובר בתאונת דרכים, שהוכרה כתאונת עבודה ועל כן, אילו היו התובעים פונים למוסד לביטוח לאומי, או לקופת חולים בבקשה למימון טיפולים אלו, הייתה בקשתם נענית, ולוּ באופן חלקי.

התובעת הודתה בעדותה, כי לא פנתה למוסד לביטוח לאומי, או לקופת חולים, וממילא לא סורבה, ועל כן אין להשית תשלום עבור הוצאות אלו, על הנתבעים.

נוכח האמור, הנני מעריכה את ההוצאות הרפואיות לעבר ולעתיד, על דרך האומדנה, בסך של 100,000 ₪ לתאריך היום.

הוצאות נסיעה וניידות

13. התובע לא המציא קבלות המעידות על נסיעות מוגברות בגין נכותו, או בגין הטיפולים שנדרש להם, אולם ברור, כי היו לו נסיעות עודפות בשל כך.

באשר לעתיד, התובע נהג ונוהג במכונית, שהועמדה לרשותו מטעם החברה, וכלל לא ברור, האם הוא נדרש לנסיעות עודפות בגין נכותו.

נוכח האמור, הנני מעריכה את ההוצאות העודפות בגין נסיעות, על דרך האומדנא, לעבר ולעתיד, בסך של 15,000 ₪ לתאריך היום.

כאב וסבל

14. הפיצוי לו זכאי התובע בגין נכות בשיעור של 19% בצירוף 11 ימי אשפוז, הינו בסך של 38,261 ₪.

ניכויי מל"ל

15. הנתבעים צרפו למוצגיהם את נ/9, הכולל אישור מל"ל מתאריך 3.7.08 בדבר התשלומים שיש לנכותם. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית לתאריך פסק הדין הינו בסך של 408,791 ₪.

שונות

16. לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי להתייחס למספר טענות שהועלו בסיכומי התשובה שהוגשו מטעם התובעים.

התובעים טוענים, כי הנתבעים נמנעו מהבאת עדים שיעידו על תפקודו של התובע לאחר התאונה, וכי יש לפרש הימנעות זו לחובתם.

ברגיל, מתפרשת הימנעות של בעל דין מהבאת ראיות להוכחת טענותיו כראיה לחובתו, אלא שאין כן במקרה אשר בפני. ודוק: הנטל הראשוני והסופי של תובע להוכיח את טענותיו מוטל על כתפיו. הנטל המשני עובר לנתבע, אשר תפקידו לערער את ראיות התובע. במקרה אשר בפני, לא נתתי אימון בעדויות התובעים ועדיהם בהתייחס לטענותיהם בדבר תפקודו הלקוי של התובע לאחר התאונה, ומשך התפקוד הלקוי (הנמשך לדבריהם עד עצם היום הזה), ועל כן אין כל משמעות לעובדה, שהנתבעים הביאו רק עד אחד לצורך הוכחת רמת תפקודו של התובע בתקופה שלאחר התאונה. ויובהר: התיעוד הרפואי האוביקטיבי והתנהלותו העסקית של התובע, כפי שהוכחה חרף הנסיון להסתירה, היא הנותנת והמביאה למסקנות אליהן הגעתי בדבר תפקודו של התובע.

עניין נוסף המצריך התייחסות הינו התייחסות ב"כ התובעים בסיכומי התשובה למצבו הרפואי של התובע, המוגדר על ידו כפגוע ראש, שסבל מפגיעת ראש חמורה. מדובר בקביעות חסרות כל בסיס, אשר אין להן כל אחיזה בחומר הראיות, ואף לא בקביעת נכויות התובע, אשר אינו סובל מנכות כתוצאה מפגיעת ראש, אלא כתוצאה מבעיה נפשית, בשיעור של 10%.

ב"כ התובעים "מעיד" בסיכומי התשובה על עבודותיו הנוספות של התובע, ומתייחס במיוחד לייעוץ שנתן התובע לחברת פיברקט, ואשר הופסק אחרי התאונה, לאחר שאנשי פיברטק הבינו "שהתובע הוא לא היועץ המבריק אותו הכירו...". עניין זה לא הוכח ואף לא נטען כלל, ומן הראוי היה שלא להעלותו במסגרת סיכומי תשובה.

סוף דבר

17. נוכח האמור זכאים התובעים לפיצוי בסך 728,676 ₪, ובהפחתת תשלומי המוסד לביטוח לאומי בסך של 408,791₪, ניתן בזאת פסק דין על סך 319,885 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק, והוצאות אגרה.

באשר לשכ"ט המומחים רואי החשבון – סכום זה אינו בר השבה, היות ולא מצאתי קשר סיבתי, או משפטי בין ההפסדים הנטענים – שלא הוכחו – לבין פציעתו של התובע בתאונה נשוא כתב התביעה, ועל כן אין התובעים זכאים להחזר שכ"ט ששילמו לאותם מומחים, וזאת הן בהתייחס להפסדי חברת קסטרו הנטענים והן בהתייחס להפסדים העסקיים הנטענים של התובעת.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ד, 19 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.