1. מבוא

א. בהכרעת הדין שניתנה על ידי ביום 13.6.2011 הרשעתי את הנאשם וליד קאסם (הנאשם מס' 2 בהליך, להלן - "הנאשם") בביצוע עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי הסעיפים 334 + 335 (א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - "החוק").

ביום 10.7.2011 נגזר דינו של הנאשם.

ב. הנאשם ערער על הכרעת הדין וגזר הדין בפני בית המשפט העליון (ע"פ 5961/11). במהלך דיון שהתקיים ביום 19.12.2011 החליט בית המשפט העליון לקבל את שתי הודעותיו של המתלונן מר עאדל קעדאן מיום 26.6.2010 ומיום 5.7.2010, כראיות נוספות בערעור.

לאחר קבלת הראיות הנוספות האמורות הורה בית המשפט העליון "(...) להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת להשלים את חקירת המתלונן בעקבות הגשת שתי ההודעות הנ"ל, ולאחר שישמע את טיעוני הצדדים, יחליט האם יש מקום לשנות מהכרעת דינו".

ג. בעקבות החלטתו האמורה של בית המשפט העליון שבתי וזימנתי את המתלונן למתן עדות נוספת בבית המשפט. המתלונן הופיע למתן עדות רק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, והעיד, פעם נוספת (החקירה ראשית התבטאה רק בשאלה אם המתלונן חתם על ההודעות, לאחר שאישר כי אכן חתם, הוגשו ההודעות וסומנו ת/11 ות/12). המתלונן שב ונחקר בחקירה נגדית על ידי הסניגור.

ד. כתום עדותו של המתלונן טען הסניגור, עו"ד עאדל בויראת, כי הואיל ובעדות המתלונן עלו "שמות של אנשים רבים שהיו נוכחים בזירה" הרי שיש לקבוע ישיבת הוכחות נוספת כדי להעיד במסגרתה "כעדי הגנה מטעמי" את האנשים שהוזכרו בעדותו של המתלונן.

בהחלטה מנומקת דחיתי את בקשת הסניגור (עמ' 99 לפרוטוקול).

ה. באי כח הצדדים סיכמו את טענותיהם בעקבות הראיות החדשות הנ"ל.

ו. ב"כ המאשימה, עו"ד ראמי סלאמה, ביקש להשאיר את הכרעת הדין על כנה.

ז. הסניגור, עו"ד עאדל בויראת, טען כי יש בהודעות ת/11 ות/12, ובעדותו הנוספת של המתלונן כדי להצדיק את שינוי הכרעת הדין. על כן בקש הסניגור לזכות את הנאשם "ולו מחמת הספק".

ח. החלטה זו, שהיא המשך להכרעת הדין מיום 13.6.2011, ניתנת, על כן, בעקבות האמור לעיל.

כמצוות בית המשפט העליון עלי לשוב ולבחון את הכרעת הדין המקורית לאור הודעות המתלונן, ת/11 ות/12, ועדותו האחרונה הנ"ל.

2. הודעותיו הנוספות של המתלונן, המוצגים ת/11 ות/12

א. מלכתחילה הוגשו לבית המשפט רק שלוש הודעות של המתלונן:

ההודעה הראשונה, מיום האירוע 23.6.10 בשעה 05:30, המוצג ת/1.

ההודעה השניה, מיום האירוע 23.6.10 בשעה 14:00, המוצג ת/2.

ההודעה השלישית, מיום 23.6.10 בשעה 17:01, המוצג ת/3.

ב. ההודעות הנוספות, המוצגים ת/11 ות/12, נגבו מן המתלונן בימים 26.6.10 ו – 5.7.10 בהתאמה.

הודעת המתלונן מיום 26.6.2010 (המוצג ת/11) הינה הודעה קצרה ביותר המשתרעת על פחות מעמוד אחד. הודעה זו נגבתה שלא תחת אזהרה ובה אמר המתלונן כדלקמן:

"ש: היכן הלום שבאמצעותו וחיד קאסם היכה את אביך באמצעותו (כך במקור! ע.ג.)?

ת: אני לקחתי את הלום באותו יום הכוונה שמועתסם אח שלי בא עם לום ברזל עם ראש שבור ואמר שזה הלום שהוא לקח מוחיד ושבזה הלום הוא פצע את אבא שלי. את הלום הזה הנחתי מתחת לגרם המדרגות ועכשיו מסרתי אותו לחוקר קובי.

ש: האם מישהו נגע בלום?

ת: כן, הרבה אנשים והזיזו אותו ממקום למקום אבל זה אותו לום שוחיד נתן מכה בו לאבא שלי.

ש: אתה רוצה להוסיף משהו?

ת: לא".

הודעתו של המתלונן מיום 5.7.2010 (המוצג ת/12), נגבתה ממנו תחת אזהרה כי הוא חשוד בהשתתפות בקטטה במקום ציבורי ובגרימת נזק ובכך שהוא יחד עם אחרים, תקפו את אמין אבו מוך וגרמו לו לחבלות בגופו. המתלונן הכחיש כי הוא עצמו תקף.

הואיל והעניין הוחזר לבית משפט זה בשל קבלת ההודעות ת/11 ות/12, נראה לי כי נכון יהיה לצטט את מלוא הדברים שלהלן מתוך ההודעה ת/12:

"ת. אני באותו הלילה ישנתי בבית שלי והתקשרו אלי התקשר אלי אחמד אח שלי ואמר לי ששרפו לי את הרכב, רכב מסוג פוקוס ומשתמש בו מועתסם ואשתו.

אני התעוררתי וירד (כך במקור! ע.ג.) מהבית שלי מהר והתחלנו לכבות את הרכב ואחרי שכיבינו את הרכב ראיתי את מועתסם רץ לכיוון שלהם אז הלכתי אחריו והתחילו כל מיני וויכוחים בינו לבין וליד וחיד עמד על הגג של הבית שלהם וזה בתים דו משותפים והתחילו קללות ביניהם אחר כך נסענו הביתה נסענו לכיוון הבית ובדרך הבחינו (כך במקור! ע.ג.) שאמין רץ עם סכין לכיוון הבתים של האחים שלו וגם אחותו צעירה ואני לא יודע מה השם שלה ואמא שלו גם עצרה את הרכב שלה ליד הבית של הבת שלה שגרה בתחילת השכונה וכמו שאמרתי לך אבא שלי הגיע בזמן הזה והתחיל לדבר עם וחיד וקבל מכה בראש לו (כך במקור! ע.ג.) מוחיד.

ובזמן הזה רצתי לכיוון וחיד שראיתי את אבא שלי נופל ועצר אותי וליד והתנגשנו אני ווליד והוא דקר אותי עם סכין ומכות ובשיתוף עם חמד שגם נתן לי כמה מכות בראש וזהו. הלכנו הביתה ואני התקשרתי למשטרה ונתתי לאבא עזרה ראשונה ואני הזמנתי אמבולנס ואמבולנס בא ולקח את אבא שלי לבית חולים מהבית.

ש. איך הגעת לבית של וליד ווחיד?

ת. ברגל.

ש. ומועתסם איך הגיע לשם?

ת. אני חושב שהוא הלך לשם ברכב שלי במגנום.

ש. מי עוד היה איתם בחצר שלהם?

ת. בא אחר כך אמיר וגמיל וזהו.

ש. מתי אחמד הגיע למקום?

ת. לדעתי בזמן שהיינו חוזרים כי הוא וכמאל נשארו לכבות את הרכב.

ש. מתי כמאל הגיע למקום?

ת. כמאל לא הגיע לבית שלהם אלא לקטטה שהיתה אחר כך.

ש. מה המרחק מהבית שלכם לבית של משפחת קאסם?

ת. לא יודע, בסביבות 3 דקות הליכה.

ש. שהיית בגינה של משפחת קאסם האם היה לך משהו ביד?

ת. שום דבר.

ש. למי היה חפצים בידיים?

ת. למועתסם היה מקל ביד ולאמיר לא ראיתי שהיה משהו וגם לגמיל לא ראיתי שהיה משהו.

ש. האם ראית את מועתסם שובר את הרכב של וחיד?

ת. לא בכלל לא.

ש. מי תקף את אמין?

ת. לא שמתי לב.

אני אמרתי לך כשראיתי את אמין מגיע ראיתי את גמיל מתקרב אליו ורץ לכיוון שלו והתחילה הקטטה מכאן.

ש. האם תוכל לפרט מי עוד השתתף בה?

ת. אמרתי לך איהב וחאמד היו שם ונתנו מכות ווליד ווחיד ואני הייתי וכל מי שרשמנו מקודם.

ש. מה המרחק בין הקטטה הזו שבה נפגע אמין לבין המקום שאבא שלך נפגע?

ת. נדמה לי 6 עד 7 מטר.

ש. אתה בטוח שראית את וחיד תוקף את אבא שלך?

ת. כן.

ש. מה מצב התאורה שהיתה במקום?

ת. יש שם עמוד תאורה קרוב למקום.

זו הודעתי שהוקראה בפני ואושרה בחתימתי".

3. עדותו הנוספת של המתלונן בעקבות החלטת בית המשפט העליון

כאמור לעיל, המתלונן הגיע לבית המשפט כדי להעיד בשנית רק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה.

לאחר שהודעותיו הנוספות של המתלונן הוגשו וסומנו כת/11 ות/12, הוא נחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנאשם, עו"ד עאדל בויראת.

בתשובה לשאלות הסניגור סיפר המתלונן כי ביום האירוע הוא הגיע לביתם של הנאשם ואחיו וחיד. הוא הגיע למקום ברכב, יחד עם אחיו אחמד. הוא אינו זוכר באיזה רכב הגיע: "היו לנו כמה רכבים" (עמ' 86). הוא זכר שליד ביתם של הנאשם ווחיד עמדו פורד אחד וסובארו אחת. הוא לא זכר אם במקום היתה גם קבריולט שחורה של אמין. היה במקום טנדר מגנום מיצובישי: "זה הטנדר שלי. מהעבודה" (עמ' 87). לדברי המתלונן, אחיו כמאל לא היה שם בכלל.

המתלונן סיפר כי לאמיר יש מכונית שברולט וכי אמיר הגיע למקום מאוחר, היינו, לאחר הקטטה. גם אביו, מוחמד כמאל היה באירוע. הוא לא הגיע כלל לביתו של הנאשם. האב נפצע עם לום ברזל במקום שבו היתה הקטטה. האב הגיע למקום לפני שהמתלונן נפצע. רכבו של האב נפגע ברחוב, אך המתלונן לא ראה את הפגיעה ברכב. בקטטה היו המתלונן, מועתסם, ג'מיל, אחמד, הנאשם ואחיו וחיד, נשותיהם של וליד ווחיד וכן אחותה של אשת וליד. כמו כן היה במקום אחיו הצעיר של הנאשם. היו במקום גם אנשים מהשכונה: "כמה בחורות שיצאו מהבתים שלהם" (עמ' 89).

המתלונן נשאל כמה אנשים ומי האנשים שהיו יחד אתו "כשנכנסתם לחצר הבית של הנאשמים". על כך השיב המתלונן: "לא נכנסנו" (עמ' 89). לדבריו, הם היו במרחק של 500 – 600 מטרים מביתו של הנאשם. המרחק מביתו של המתלונן לביתו של הנאשם הוא כ – 800 – 900 מטרים.

המתלונן סיפר כי ראה איך מועתסם וג'מיל הרביצו לאמין.

לדברי המתלונן זה יקח בין 7 ל – 8 דקות להגיע ברגל מביתו לבית הנאשם.

הסניגור הציג למתלונן שבהודעתו במשטרה הוא אמר שהוא קבל את לום הברזל ממישהו שהוא אינו זוכר מיהו. על כך השיב המתלונן כי: "לקחנו אותו ממקום הקטטה ומסרנו אותו לשוטרים. ש. זה היה באותו יום? ת. זה היה באותו רגע" (עמ' 90). המתלונן לא ידע לומר מי בדיוק לקח את הלום מהשטח. "ואחר כך גיליתי שהלום בבית שלנו" (עמ' 90).

הסניגור הפנה את המתלונן לדברים שאמר בת/11 לעומת דברים שמסר בהודעתו ת/3 ושאל מה נכון יותר – מה שמסר בת/3 או מה שמסר בת/11. על כך השיב: "האמת שאני לא זוכר, עברו כמעט שנתיים מאז" (עמ' 90).

המתלונן סיפר כי מלכתחילה לא היה אדם בשם יוסף באירוע, "היה בסוף, כשהיתה קטטה ברחוב שמדובר על יוסף, חמו של וליד, אבא של אשתו" (עמ' 93).

המתלונן סיפר כי בשלב מסויים "הרגענו את העניינים וחזרנו כולם" (עמ' 92). לאחר מכן,מועתסם וג'מיל פגשו, בדרך חזרה, את אחיו הקטן של וליד, אמין, "והתחילה הקטטה" (עמ' 93). משנשאל מה עשו לאמין, השיב המתלונן "יש לך את הדוחות של בית החולים" (עמ' 93). לדבריו, "אמין בא בריצה וראו אותו מרחוק ונדמה לי שאמרו שהיה לו סכין ואני לא ראיתי". משנשאל מה היה לאחר שהרביצו לאמין, השיב המתלונן:

"ת. באו מהצד שלהם, וליד, וחיד וכל מי שהיה שם והתחילו בקטטה ואז אבא שלי בא וקבל את המכה.

ש. מה שמעניין אותי זה אתה: מי הרביץ לך?

ת. לא הרביצו לי. כשראיתי את אבא שלי נפצע על הרצפה, רצתי לראות מה מצבו ואז מישהו נתן לי שתי דקירות בבטן ואחרי כל הבלגן הזה אמרו לי שזה וליד ובגלל זה אמרתי במשטרה שזה וליד, ועל סמך מה שאמרו לי שזה וליד. אבל אני לא מכיר אותם.

ש. האם חוץ מהדקירות מישהו אחר מכל האנשים שהיו בקטטה נגע בך נגיעה נוספת?

ת. מאיפה אני זוכר?

ש. מה זה אני לא זוכר, אם הייתי בקטטה ומישהו מרביץ לי אני יודע, מה זה אני לא זוכר?

ת. עברו שנתיים ואני לא זוכר, ויש לי הרבה דברים בראש.

ש. אני מקריא לך עכשיו את ת/12 שורה 13: "וליד דקר אותי עם סכין". אתה ראית את הסכין?

ת. כן.

ש. את הבן אדם שהחזיק את הסכין גם ראית אותו?

ת. לא זיהיתי אותו. אבל ראיתי אותו.

ש. וליד, אמרת מקודם שלא הכרת אותו עד לאירוע. אני מצביע לך על וליד שהוא הנאשם 2 הוא היושב כאן באולם ליד אמו, ואני שואל אותך האם זה האיש שדקר אותך?

ת. אני לא זוכר.

ש. "וליד הוא דקר אותי בסכין ... ובשיתוף עם חמד שגם נתן לי מכות בראש". האם אתה אומר שיש מישהו בשם חמד שתקף אותך, זה אנחנו שומעים לראשונה בעדות ת/12. למה בכל ההודעות הקודמות לא הזכרת את חמד?

ת. אני עניתי למה ששאלו אותי ולא שאלות אותי על זה.

ש. אמרו לך מי דקר אותך אמרת וליד ולא אמרת חמד?

ת. כשנזכרתי אמרתי שגם חמד נתן לי מכות.

ש. אתה ידעת, בגלל המעצרים של האחים שלך מועתסם ואמיר וכולם, כל החבורה שלכם, ידעת שהחבורה שלכם נעצרו ושחמד אולי יעיד, שמת את השם שלו גם?

ת. לא נכון.

(...).

ש. כשאתה אמרת במשטרה "חמד נתן לי כמה מכות בראש", האם זה היה באמצעות משהו שהוא החזיק ביד?

ת. לא.

ש. אז איך הוא נתן לך מכות בראש?

ת. באגרופים.

ש. בתחילת העדות שלך אמת לנו שאתה הגעת לבית של וליד ווחיד ברכב אם אחמד, נכון?

ת. נכון.

ש. אני מפנה אותך לת/2 שורה 12 שם אמרת "מיד עם כיבוי השריפה אני נסעתי ברכב, והאחים שלי, מועתסם, ואחמד נסעו ברכב אחר". מה יותר נכון?

ת. שאני ואחמד נסענו יחד.

ש. זה לא נכון מה שנאמר בהודעה השניה?

ת. יכול להיות.

ש. מפנה לת/12 שורה 15, שאל אותך "איך הגעת לבית של וליד ווחיד?" התשובה שלך היתה "ברגל". מה נכון?

ת. נסענו באוטו ושמנו את האוטו בצד כי היה זריקת אבנים ואח"כ המשכנו ברגל". (עמ' 93 - 96).

4. סיכום טענות המאשימה

לאחר שהמתלונן שב והעיד, בעקבות החלטת בית המשפט העליון, סיכם ב"כ המאשימה את טענותיו כדלקמן:

א. עו"ד סלאמה טען כי הכרעת הדין המקורית שניתנה על ידי בית המשפט היתה מפורטת ומנומקת היטב ונשענה על מספר נדבכים איתנים. לדבריו, היסודות עליהם נשענה הכרעת הדין "עדיין עומדים ולא הזדעזעו ולא חל בהם כל כרסום כתוצאה מהגשת שתי ההודעות החדשות של המתלונן".

ב. התובע טען כי בית המשפט אמנם הסתמך בהכרעת דינו על הודעות המתלונן במשטרה אולם הכרעת הדין התבססה גם על ראיות נוספות שאינן קשורות להודעותיו של המתלונן עאדל קעדאן. בהקשר זה הזכיר בא כוח המאשימה את עדויותיהם של מועתסם קעדאן שאמר שראה במהלך האירוע את הנאשם מחזיק בסכין; ואת העד אמין קעדאן שהעיד כי ראה את החבלות על גופו של המתלונן עאדל וכי כששאל אותו מי עשה לו זאת, ענה המתלונן באופן מיידי ואמיתי, המלמד על אמיתות הדברים, כי זה וליד הבן של היפא. הווה אומר, טען ב"כ המאשימה, ש"יש לנו אימרה של קורבן האלימות".

ג. ב"כ המאשימה הוסיף וטען כי בית המשפט הסתמך בהכרעת דינו גם על המסמכים הרפואיים שהעידו על החבלות.

ד. ב"כ המאשימה הוסיף וטען כי הכרעת הדין התבססה, בנוסף לעדויות והמסמכים הנ"ל שאינם קשורים לעדותו ולהודעותיו של המתלונן, גם על שקרי הנאשם עצמו. עו"ד סלאמה טען כי בית המשפט הבהיר בהכרעת דינו מדוע לא קיבל את גירסת הנאשם.

בהקשר זה ציין בא כח המאשימה כי האירוע היה ביום 23.6.12. הנאשם טען כי לא נקט באלימות כנגד איש אלא שהוא עצמו הותקף. אך הנאשם לא נתן כל הסבר לעובדה שלא הגיש תלונה על כך שהותקף ורק כאשר נחקר תחת אזהרה, שבוע לאחר מכן, טען, לראשונה, כי הותקף.

ה. ב"כ המאשימה טען כי שתי ההודעות החדשות של המתלונן שהוגשו לבית המשפט בעקבות החלטת בית המשפט העליון, אינן משנות הרבה. לדבריו, אין בהודעות האמורות "שום חדש".

ו. עו"ד סלאמה טען כי הסניגור נתלה במהלך חקירתו הנגדית של המתלונן (ב"סיבוב השני" שבו עסקינן) בכך שבהודעה ת/12 הזכיר המתלונן את השם חאמד. בא כח המאשימה טען כי עיון בהכרעת הדין מלמד שכבר ממנה עלה שאין מחלוקת על כך שחאמד היה נוכח באירוע. שהרי הנאשם עצמו סיפר כי היה יחד עם חאמד באירועים. "כולם מסכימים שמדובר בקטטה רבת משתתפים שהיו בה הרבה נציגים של שתי המשפחות ולכן לא היה ניתן להתייחס כל הזמן לכל מה שבן אדם מהחמולות עשה או ביצע. גם עו"ד אשכנזי הסניגור הקודם, ידענו את זה".

בא כח המאשימה תהה: הרי כולם מסכימים שהיתה זו קטטה רבת משתתפים, וכי היו הרבה אנשים במקום. "אז מה – זה אומר שנביא את כולם?".

בא כח המאשימה טען כי העובדה שבקטטה היו מעורבים משתתפים רבים היתה ידועה למאשימה וזו ניסתה "לתפוס את העיקר". אמנם היו עוד אנשים שנתנו מכות, היו הרבה מעשי אלימות, היו שזרקו אבנים, והיו שהרביצו וברחו "אבל רצינו לתפוס את העיקר".

עו"ד סלאמה טען כי המאשימה לא התעלמה מכך שהאלימות באירוע הקטטה היתה הדדית בין שתי המשפחות. על שום כך הוגשו כתבי אישום כנגד שני הצדדים. ויתרה מכך, כשהמאשימה סברה כי העונש שהוטל על מי מהמעורבים נוטה לקולא, הגישה המדינה ערעור לבית המשפט העליון. "אנו כאן לא נגד הנאשם ואחיו. אנחנו רואים את הסוגייה באופן כזה שמי שחטא אנו מנסים למצות עמו את הדין ולא יותר מזה, וזה המקרה".

ז. עו"ד סלאמה טען כי אמנם מדובר בהודעה החדשה על לום הברזל. ואולם, אין בכך כדי להשליך על מהימנות המתלונן. עניין מוט הברזל שבו הוכה אבי המתלונן, הוא דבר ברור. שהרי הנאשם מס' 1, וחיד, הודה בעובדות אלה וזה עניין סגור וגמור. "איזה השלכה יש לזה על אמינות המתלונן?".

אכן, בהודעה ת/3 אמר המתלונן כי הוא אינו יודע היכן לום הברזל: "אני הבחנתי באנשים שלקחו את הלום ולא יודע מי הם, ולא יודע איפה לקחו אותו". בא כח המאשימה טען כי הסניגור טוען שמההודעה ת/11 עולה כי המתלונן ידע שהלום נלקח על ידי מחמוד וכי בלום הזה פצעו את אביו וכי הדבר מלמד על סתירה משמעותית. בא כח המאשימה טען כי סביר שלאחר מכן נודע למתלונן שהביאו את לום הברזל ולכן מסר אותו. אך גם אם הסניגור לא יקבל את ההסבר, "לא נורא". בא כוח המאשימה טען כי יש לזכור שההודעה ת/11 ניתנה שלושה ימים לאחר האירוע. איזה אינטרס יש למתלונן להסתיר את עניין לום הברזל? להיפך מושכלות יסוד הן שכשאדם משקר הוא עושה זאת כשמשהו יכול לפגוע בו או באינטרס שלו או להפליל אותו. למה המתלונן היה צריך לשקר שזה לום ברזל שפגם בראשו של אביו?

ח. ב"כ המאשימה טען כי הוא לא מבקש מבית המשפט לאמץ את עדותו של המתלונן בגלגול השני, כפי שהתביעה לא ביקשה לאמץ את עדותו בגלגול הראשון. לדבריו, התביעה מסתמכת על כך שבהודעותיו במשטרה, גם בהודעות החדשות שהוגשו בעקבות החלטת בית המשפט העליון, אמר המתלונן כי הנאשם דקר אותו. דברו זה של המתלונן נתמך על ידי שאר הראיות כפי שצויין לעיל.

ט. בא כח המאשימה טען כי הסניגור נתלה גם בכך שהמתלונן לא סיפר במשטרה מי תקף את אמין מהמשפחה השניה. המתלונן נשאל מי תקף את אמין והוא אמר שאינו ידוע. כאן, בבית המשפט, העיד המתלונן שמי שתקפו את אמין הם האחים שלו. בא כח המאשימה טען כי -

"(...) חברי אומר שזו סתירה. שכאן בבית המשפט הודה שהוא ידוע שהאחים שלו הם שתקפו אותו ואני אומר איזה סתירה יש כאן? (...). המתלונן אז לא רצה לספר שאחים שלו תקפו מישהו אחר. היום אנו במצב שהאחים שלו הודו, הורשעו, קבלו את העונש על כך שתקפו את אמין ולכן הוא סיפר על כך באופן חופשי. אם חברי מנסה לזקוף לחובתו של העד בכך שלא הפליל את האחים שלו שתקפו, הרי שזה ניסיון שאין לו משמעות. ברור שהוא לא יגיד אחים שלי הם שנתנו מכות. היום אנחנו יודעים שאחים שלו נתנו מכות, והודו והורשעו וקבלו את העונש".

בהסכמת באי כח הצדדים הוגש לבית המשפט העתק מגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניינם של אמיר קעדאן, גמיל קעדאן ומועתסם קעדאן, המוצג ת/13.

י. בסיכום דבריו בקש בא כח המאשימה מבית המשפט לקבוע כי אין בשתי הראיות החדשות, ההודעות הנוספות של המתלונן, כדי להצדיק את שינוי הכרעת הדין, "גם בגלל שאין בהן חדש וגם בגלל שהכרעת הדין נסמכת על אדנים יציבים אחרים, כפי שפירטתי קודם לכן. לכן אבקש (...) להשאיר את הכרעת הדין על כנה".

5. סיכום טענות ההגנה

א. בא כח הנאשם, עו"ד עאדל בויראת, טען שאין לו ספק בתום לבו של בא כח המאשימה שככל הנראה לא ידע על קיומן של שתי ההודעות ת/11 ות/12 בעת שהגיש לבית המשפט את שלוש הודעותיו של המתלונן לאחר שזה הוכרז עד עויין.

ב. הסניגור טען כי בית המשפט ביסס את ממצאיו בהכרעת הדין, לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, על הגירסה שמסר המתלונן בשלוש ההודעות, ת/1 עד ת/3 "שכן אלו היחידות שהיו בפניו".

הסניגור טען כי היום מצויות בפני בית המשפט גם ההודעות ת/11 ות/12. לטענתו, עתה, משהוגשו ההודעות האחרונות –

"(...) ברור שלא ניתן לסמוך על ההודעות שמסר המתלונן במשטרה כהודעות אמינות שיכולות לבסס הרשעה בפלילים. משום ששתי הודעות אלה סותרות באופן מהותי, ובנקודות חשובות את שלוש ההודעות הקודמות וגם את עדותו בבית המשפט בשתי הדמנויות. העדויות שלו במשטרה גדושות בשקרים ובסתירות. גם אם בית המשפט יחליט משום מה שהוא הולך לפצל את האימרה של אותו מתלונן ולבחור דווקא באותם קטעים שהם מפלילים".

ג. הסניגור טען כי הרושם שהותיר המתלונן בעדותו האחרונה, בעקבות החלטת בית המשפט העליון, היה רושם שלילי מאוד. לדבריו, אמנם נכון שהמתלונן אמר בשלוש הודעותיו הראשונות שהנאשם דקר אותו, אבל בהמשך, לרבות בהודעות הנוספות הנ"ל, מצויים שקרים בהרבה נקודות מהותיות "ולכן אין הצדקה שבית המשפט יאמין שדווקא הגירסה שואליד דקר היא הנכונה. הרי הוא שיקר בהודעות, שיקר בפני בית המשפט".

ד. הסניגור טען שהמתלונן מסר הודעות "מתפתחות": כשנודע למתלונן שהאחים שלו נעצרו וכי איהאב וחאמד מפלילים אותם, הוא מסר למשטרה, לראשונה בת/12, כי איהאב וחאמד הרביצו לו. הסניגור טען כי לב העניין הוא בכך שאמירה אחרונה זו של המתלונן היא שקר והסיבה לשקר נעוצה בכך שאיהאב וחאמד הפלילו את אחיו.

ה. הסניגור טען לסתירות בין הדברים שמסר המתלונן בת/1 עד ת/3 לבין הדברים שאמר בת/12: משנשאל המתלונן בת/2 איך הגיע לביתו של הנאשם הוא השיב כי מיד עם כיבוי השריפה הוא נסע ברכב ואילו אחיו מועתאצם ואחמד נסעו ברכב אחר. לעומת זאת, בת/12, משנשאל איך הגיע לביתו של וליד, הוא השיב "ברגל". הסניגור טען כי זוהי סתירה מהותית. ובהמשך ת/12, משנשאל מתי אחמד הגיע למקום, השיב המתלונן "לדעתי בזמן שהיינו חוזרים כי הוא וכמאל נשארו לכבות את הרכב". ומסקנת הסניגור: "דהיינו, שלא יצא ברכב יחד עם מועתסם כפי שטען בעדות שלו בפני בית המשפט".

ו. כן הצביע הסניגור על כך שבעדותו בבית המשפט, בעמ' 87 שורה 10, העיד המתלונן כי אחיו כמאל לא הגיע כלל למקום, אבל היה בקטטה. לטענתו, בכך סתר המתלונן את מה שמסר בת/2 שורה 15, שם אמר שכמאל נשאר בבית.

ז. בנוסף לאמור לעיל הצביע הסניגור על כך שהמתלונן העיד בבית המשפט כי הגיע לביתו של וליד ברכב יחד עם אחמד. לטענת הסניגור המתלונן עמד על אמירתו זו למרות שהסניגור הצביע בפניו על ת/2 שורה 12 שם אמר המתלונן כי "מיד עם כיבוי השריפה אני נסעתי ברכב, והאחים שלי מועתאצם ואחמד נסעו ברכב אחר".

ח. הסניגור טען כי גם תיאור האירוע בכללותו שונה: בת/12 שורה 6 טען המתלונן כי התעורר משנתו, ירד מביתו במהירות והתחיל לכבות את הרכב שעלה באש. אחרי שכיבה את הרכב הוא ראה את מועתסם רץ לכיוון שלהם ואז הלך אחריו והתחילו ויכוחים בין מועתסם לוליד. באותה עת וחיד היה על הגג. המתלונן חזר על תיאור זה בבית המשפט, בעמ' 91. לעומת זאת, בהודעתו ת/1 שורה 6 טען המתלונן שמי שרדף אחרי מציתי הרכב היה מועתסם וכי מועתסם חזר לאחר מכן לכבות את השריפה, ואז נסעו פעם נוספת בכלי הרכב.

הסניגור טען כי –

"יש כאן שני תיאורים שונים לאירוע וזה סתירות מהותיות. כשהצגתי בפני המתלונן את הסתירה הזו בעמ' 92 הוא נתן הסבר שקרי בצורה ברורה. ומה הוא טען בפני בית המשפט "כשאמרתי רדף אחריהם התכוונתי שהוא רדף אחרי מי ששרפו את האוטו בתוך הבית שלנו". לא היה מרדף בתוך הבית, הרי כל הזמן בעדויות הוא אמר שמועתסם ראה מישהו ורץ אחריו ואיך יצא בסתירות הזו, אמר בעזות מצח כאן בבית המשפט שהתכוון שהמשטרה רדפה אחריו בתוך הבית".

ט. הסניגור טען לסתירות בשאלה אם נכנס המתלונן לגינת משפחת הנאשם אם לאו: בהודעות ת/1 עד ת/3 הכחיש המתלונן כי נכנס לתוך ביתו של הנאשם ואילו בת/12 שורות 27 -28, טען הסניגור "לראשונה מודה שכן נכנס לגינת משפחת הנאשם". בעדותו בבית המשפט שב המתלונן והכחיש כי נכנס לחצר בית הנאשם.

י. באשר לעדים לאירוע: הסניגור טען כי משנשאל המתלונן בת/3 אם היו עדים לאירוע תקיפתו, השיב כי "הייתי בהלם ולא שמתי לב". והנה, בת/12, בשורה 9 הזכיר לראשונה את אמו ואחותו של הנאשם כמי שהיו עדות לתקיפה. כך גם, טען הסניגור, לראשונה שומעים את השם חאמד כמי שנתן לו מכות בראש. משנשאל בבית המשפט מדוע לא הזכיר את חאמד במשטרה השיב כי "לא שאלו אותי".

יא. כן טען הסניגור כי בת/12, לראשונה, הזכירו המתלונן את אמין ואת ג'מיל כמי שנכחו במקום. כן טען המתלונן בת/12 כי איהאב וחאמד היו שם ונתנו מכות. הסניגור טען כי אמירה זו באה כתגובה לכך שהשניים הפלילו את אחיו של המתלונן.

יב. הסניגור טען כי ההסברים שניתנו בסיכומי התובע בעניין לום הברזל הם הסברי התובע בלבד. הם לא ניתנו על ידי המתלונן. משום שכאשר המתלונן נשאל בעניין זה על ידי הסניגור ענה המתלונן כי הוא אינו זוכר משום שחלפו שנתיים. בת/3 שורה 17 כשנשאל המתלונן היכן הלום? הוא ענה "אני לא יודע. אך הבחנתי באנשים שלקחו את הלום ולא יודע מי הם ולא יודע איפה לקחו אותו". ואולם, טען הסניגור, בת/11 התייצב המתלונן במשטרה ומסר "אני לקחתי את הלום באותו יום. הכוונה שמועתסם אח שלי בא עם לום ברזל, עם ראש שבור ואמר שזה הלום שהוא לקח מוחיד ושבזה פצע את אבא שלו. את הלום הזה הנחתי תחת גרם המדרגות".

הסניגור טען כי המתלונן הוא שקרן שאי אפשר להאמין גם לאמרותיו במשטרה.

יג. הסניגור הצביע על סתירות בדברי המתלונן גם באשר לתקיפתו של אמין: בת/12 שורה 33 אמר המתלונן כי לא ראה מי תקף את אמין. בת/2 אמר המתלונן כי הבחין בקטטה בין אחיו מועתסם לבין אמין. ובעדותו בבית המשפט אמר המתלונן כי מי שתקף את אמין היו מועתסם וג'מיל. משנשאל המתלונן מה היו התוצאות, השיב "יש לך את הדוחות של בית החולים".

הסניגור שב וטען כי אי אפשר לסמוך על דברי המתלונן לא במשטרה ולא בבית המשפט.

יד. הסניגור הוסיף וטען כי בת/2 שורה 19 אמר המתלונן "הבחנתי באמין מחזיק סכין גדולה". ואילו בבית המשפט, בעמ' 93 שורה 19 העיד כי "אמרו לי שהיה לאמין סכין. אני לא ראיתי".

הסניגור טען כי המתלונן העיד על עצמו כי שיקר גם בת/2.

טו. הסניגור טען כי המתלונן הוא עד שלא ניתן לסמוך על דבריו ולכן לא ניתן לומר כי מקבלים את אמרותיו במשטרה כי דיבר שם אמת משום ש"כל האמרות שלו שקרים".

הסניגור טען כי הלכה פסוקה היא שעל בית המשפט לבחון בקפידה ובזהירות את העדויות כאשר הוא מעדיף את האמרה במשטרה.

בענייננו, טען הסניגור, לא ניתן לבסס הרשעה על סמך אמרת המתלונן במשטרה כי הנאשם דקר אותו ולהתעלם מכל שקריו לאורך כל הדרך. יש לזכור, טען, כי גם האנשים האחרים שעל אמרותיהם סמך בית המשפט את הכרעת דינו הם בני משפחה של המתלונן, "אנשים עויינים, שהתברר שהם אנשים ששיקרו כשבסופו של יום הורשעו בעבירות חמורות כשהכחישו שנטלו בהן חלק ושיקרו לאורך כל החקירות ולכן אבקש לזכות, ולו מחמת הספק".

6. דיון

א. לאחר עיון בהודעות ת/11 ות/12, בעדותו הנוספת של המתלונן ובטענות באי כח הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין בראיות החדשות שבאו בפני כדי להצדיק את שינוי הכרעת הדין המרשיעה מיום 13.6.2011.

ב. כפי שעולה מציטוט ההודעות הרי שגם בת/12 אמר המתלונן כי מי שדקר אותו הוא הנאשם (שם בעמ' השני, בשורות 12 – 13)..

עיון בעדות המתלונן, כמפורט לעיל, מעלה שהאמירה היחידה שיש בה, לכאורה, כדי לעורר ספק בשאלה אם הנאשם דקר את המתלונן אם לאו, היא תשובתו במהלך החקירה הנגדית בעמ' 93:

"לא הרביצו לי. כשראיתי את אבא שלי נפצע על הרצפה, רצתי לראות מה מצבו ואז מישהו נתן לי שתי דקירות בבטן ואחרי כל הבלגן הזה אמרו לי שזה וליד ובגלל זה אמרתי במשטרה שזה וליד, ועל סמך מה שאמרו לי שזה וליד. אבל אני לא מכיר אותם". (ההדגשה שלי. ע.ג.).

ואולם, אין באמירה זו כל חדש: כפי שציינתי בהכרעת הדין מיום 13.6.11, המתלונן ואחיו, מועתסם ואמיר, לא העידו אמת בבית המשפט. "עדים אלה התאמצו מאוד לכבד את הסכם הסולחה שנערך בין שתי המשפחות ועל כן נקל היה בעיניהם "לא לראות" לא לזכור" ו"לא להיות בטוח". הדברים שנאמרו אז – נכונים גם היום.

המתלונן, נאמן לכוונתו ולרצונו לכבד את הסכם הסולחה, אמר בעדותו את הדברים המצוטטים לעיל שיש בהם כדי לעורר ספק. ואולם, שימו לב לעובדה שלהלן:

למרות שהמתלונן לא היה מעונין, גם בעדותו הנוספת, להפליל את הנאשם, הוא לא היה מוכן להעיד עדות שיש בה כדי להפליל אדם אחר בדקירתו. זאת, למרות שהסניגור ניסה להביאו לכך כששאל את המתלונן על כך שהותקף גם בידי חמד. המקסימום לו היה המתלונן מוכן הוא לומר דברים שיש בהם כדי להחליש את עוצמת דבריו בהודעות. אך המתלונן לא הצביע על אדם אחר שדקר אותו.

הנתון העובדתי הפשוט הוא שהמתלונן נדקר במהלך האירוע נשוא כתב האישום. בהודעה ת/3, מיום האירוע, אמר המתלונן כי הנאשם הוא שדקר אותו.

אכן, בעדויותיו בבית המשפט ניסה המתלונן לעזור לנאשם. הוא השתדל שלא להפלילו ואף להכניס ספק ללב בית המשפט בשאלה אם הנאשם הוא שדקרו. ואולם, כל זאת, בחוכמה שלאחר מעשה.

ג. אכן, מסתבר שיש סתירות לא רק בדברי המתלונן בבית המשפט לעומת דבריו בהודעותיו השונות. יש סתירות גם בין ההודעות לבין עצמן. ברם, אין באף אחת מן הסתירות עליהן הצביע הסניגור כדי להצדיק את שינוי התוצאה המבוקש על ידי הנאשם. אין בסתירות עליהן הצביע הסניגור כדי ללמד כי אמירתו של המתלונן מיום האירוע (המוצג ת/3) על כך שהנאשם הוא שדקרו - אינה נכונה.

ודוק: הסניגור טען שכשנודע למתלונן שהאחים שלו נעצרו וכי איהאב וחאמד מפלילים אותם, הוא מסר למשטרה, לראשונה בת/12, כי איהאב וחאמד הרביצו לו. הסניגור טען כי לב העניין הוא בכך שאמירה אחרונה זו של המתלונן היא שקר והסיבה לשקר נעוצה בכך שאיהאב וחאמד הפלילו את אחיו.

ואני שואל: אם כך, אם המתלונן שיקר בכך שסיפר שאיהאב וחמד הרביצו לו, מדוע לא הוסיף על השקר וטען כי חמד הוא שדקר אותו?

ד. הסניגור האריך בחקירתו הנגדית של המתלונן בעניין האופן שבו הגיע המתלונן למקום האירוע, אם ברגל או ברכב, ואם ברכב – באיזה רכב.

איני רואה כל עניין מהותי בנושא זה. העד הסביר בעדותו, בעמ' 95 שורה 27, כי "נסענו באוטו ושמנו את האוטו בצד כי היה זריקת אבנים ואח"כ המשכנו ברגל".

תשובה זו הינה הגיונית וסבירה. על שום כך אין כל ממש בטענה בדבר סתירות בהקשר זה.

ה. אכן, לא נעלם מעיני כי המתלונן סתר עצמו בכך שבעדותו בבית המשפט, בעמ' 87 שורה 10, העיד המתלונן כי אחיו כמאל לא הגיע כלל למקום, אבל היה בקטטה. בעוד שבת/2 שורה 15, אמר שכמאל נשאר בבית.

אכן, העד לא אמר אמת בהקשר זה. נראה שבהודעה ת/2 הוא בקש להרחיק את אחיו כמאל מן האירועים כדי שלא יופלל. אלא שאין בעובדה זו כדי ללמד כי המתלונן שיקר כשאמר שהנאשם הוא שדקר אותו, כטענת הסניגור. דעתי אינה נוחה מכך שהעד לא אמר אמת בבית המשפט. אך אין בכך כדי להביא לשינוי התוצאה כמבוקש.

ו. כאן המקום לציין כי הסניגור המלומד טעה באומרו ש"כשהצגתי בפני המתלונן את הסתירה הזו בעמ' 92 הוא נתן הסבר שקרי בצורה ברורה. ומה הוא טען בפני בית המשפט "כשאמרתי רדף אחריהם התכוונתי שהוא רדף אחרי מי ששרפו את האוטו בתוך הבית שלנו". לא היה מרדף בתוך הבית, הרי כל הזמן בעדויות הוא אמר שמועתסם ראה מישהו ורץ אחריו ואיך יצא בסתירות הזו, אמר בעזות מצח כאן בבית המשפט שהתכוון שהמשטרה רדפה אחריו בתוך הבית".

צר לי מאוד, אך הסניגור ראה כאן צל הרים כהרים: בעמ' 92 שורה 16 אמר המתלונן:

"כשאמרתי ש"רדף אחריהם" התכוונתי שהוא רדף אחרי מי ששרפו את האוטו בתוך הבית שלנו".

העד לא אמר כי נעשה מרדף בתוך הבית, כטענת הסניגור! העד דיבר על כך שמועתסם רדף אחרי מי ששרפו את האוטו בתוך הבית. וברור לחלוטין שכאשר העד דיבר על שריפת האוטו "בתוך הבית" כוונתו היא לחצר הבית.

ז. הסניגור המלומד למד מן האמור בת/12 שורות 27 -28, כאילו המתלונן "לראשונה מודה שכן נכנס לגינת משפחת הנאשם", בעוד שבעדותו בבית המשפט הכחיש כי נכנס לחצר בית הנאשם.

עיון בת/12 מלמד כי המתלונן לא אמר כי נכנס לגינת משפחת הנאשם. בת/12 נרשמו השאלה והתשובה שלהלן:

"ש. שהיית בגינה של משפחת קאסם האם היה לך משהו ביד?

ת. שום דבר".

הסניגור טוען כי בכך הודה המתלונן כי נכנס לגינת משפחת הנאשם. איני סבור כן. סבורני כי תשובתו של המתלונן התייחסה לחלק בשאלה שבקש לברר אם היה למתלונן משהו ביד, ולא לעניין ההמצאות בגינה. מכל מקום, הואיל והדברים נאמרו מפי החוקר ולא מפי המתלונן, אין זה נכון לומר כי המתלונן הודה בכניסה לגינת משפחת הנאשם.

ח. כך גם איני רואה כל חשיבות לעובדה שבהודעה ת/12, לראשונה, הזכיר המתלונן כי אמו ואחותו של הנאשם היו עדות לתקיפה. שהרי הנאשם יכול היה לברר בעצמו עם אמו ואחותו אם היו עדות לתקיפה אם לאו.

גם העובדה שאמין וג'מיל הוזכרו לראשונה בת/12 כמי שנכחו באירוע אין בה כדי לשנות דבר. מלכתחילה היה ברור שמדובר באירוע רב משתתפים. מאליו מובן שהתביעה לא היתה חייבת להביא את כל מי שנכח באירוע כעד במשפט. ובהמנעותה מלהביא לעדות את כל מי שהיה במקום לא פגעה התביעה בזכויות הנאשם. לו רצה, יכול היה הנאשם עצמו לזמן לעדות כל עד שבו חפץ.

7. אחרית דבר

בחנתי את חומר הראיות הנוסף בקפידה. לא מצאתי שיש בחומר זה כדי להצדיק שינוי בהכרעת הדין.

התוצאה היא, על כן, שהרשעת הנאשם בפציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 + 335(א)(1) לחוק העונשין, נותרת בעינה.

פיסקה 7 של המשך זה של הכרעת הדין מיום 13.6.2011 הושמעה בפומבי בנוכחות הנאשם וסניגורו עו"ד גב' מיס בויראת ובא כח המאשימה עו"ד סלאמה והעתק מודפס של המסמך נמסר לצדדים.

ניתנה היום, כ"ד תשרי תשע"ג , 10 אוקטובר 2012, במעמד הצדדים