מבוא

1. לפני שתי תביעות שהדיון בהן אוחד. תובענה אחת עניינה תביעת התובעים (בני הזוג מסארווה) את מבטחתם - הנתבעת מס' 1 (הפניקס) בגין תגמולי ביטוח, עקב נזקים שנגרמו לרכבם מסוג איסוזו ביום 15.12.09, בתאונת שרשרת לה גרמו ובה היו מעורבים שלושה רכבים (להלן: "התאונה").

התביעה השניה – תביעה קטנה שהגיש התובע (מ. בשארה) כנגד התובע מס' 1 ומבטחתו (נת' 1) בגין נזקים שנגרמו לרכבו מסוג סובארו , באותה תאונת שרשרת.

רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית

2. לטענת התובעים, התובעת 1 היתה בזמנים הרלבנטיים בעל רכב מסוג איסוזו מ.ר. 6609536 (להלן: "הג'יפ"), כאשר הרכב היה מבוטח ע"י התובע בביטוח מקיף אצל הנתבעת (להלן: "הנתבעת") ( ר' נספח א' לכתב התביעה).

3. לטענת התובעים ביום 15.12.09 אירעה תאונת דרכים עת רכבם פגע ברכב מסוג פולקסווגן גולף ( בבעלות גב' כפאייה בשארה, אשר העידה בתיק – ד.ח.) (להלן: "הגולף"), רכב הגולף נהדף קדימה ופגע ברכב מסוג סובארו 4B (להלן: "הסובארו") שבבעלות התובע בתביעה הקטנה (ר' נספח ב' לכ"ת).

4. לטענת התובעים הרכב הוכרז כאובדן מוחלט (ר' נספח ב' לכ"ת), אך הנתבעת מסרבת לפצותם ואף לא העמידה רכב חלופי לרשותם. סכום התביעה הועמד על הסך של

60,000 ₪ : 54,000 ערך הרכב עפ"י מחירון 2/10 ו- 6000 ₪ פיצוי בגין אי העמדת רכב חלופי.

5. הנתבעת בכתב הגנתה המתוקן, ציינה בין היתר ובתמציתו כי בעניינו לא עמדו התובעים כתנאי מקדמי לכיסוי הביטוחי והוא שהנהג ברכב המבוטח יהיה מעל גיל 30. לדבריה חקירה שבוצעה העלתה חשד כבד כי בג'יפ נהג אדם שאינו מורשה לנהוג בו עפ"י תנאי הפוליסה ונמסרו לה פרטים שאינם נכונים על מנת לקבל את תגמולי הביטוח.

6. בתביעה הקטנה תבע מר מוחמד בשארה , מהתובע ומהמבטחת ,את הנזקים שנגרמו לרכבו מסוג סובארו בתאונת השרשרת ע"ס 5701 ₪.

התובע/הנתבע בתביעה הקטנה (מסארווה ג'מיל ) בכתב הגנתו מיום 26.12.10 ציין, בין היתר, כי הוא מודה באחריות לתאונה ובחובתו לפצות את התובע .

המבטחת בכתב הגנתה המתוקן מיום 26.12.10 הכחישה חבותה .

בחקירתו אישר מר בשארה כי השתתפותו העצמית בשעור 1.5% בירידת הערך מסתכמת בסך של 765 ₪ אותו שילם (עמ' 16 ש' 27-28).

7. בדיון שהתקיים ביום 1.5.11 הגיעו הצדדים (ב"כ תובעים ונתבעת) להסכמה כי גורל ההודעה לצד ג' שהגיש הנתבע בתביעה הקטנה (מסארווה) כנגד המבטחת יוכרע בהתאם להכרעה בתיק העיקרי, לאמור, ככל שימצא שחברת הביטוח – הנתבעת חייבת בפיצוי התובעים, הרי שהיא תפצה אף את התובע בתביעה הקטנה (עמ' 3 לפר' ש' 13-18).

8. בדיון שהתקיים העידו התובע 2 מר ג'מיל מסארווה, התובע בתביעה הקטנה מר מוחמד בשארה, נהגת הגולף הגב' כיפאייה בשארה, והחוקר מטעם הנתבעת מר אמיר הווארי.

9. בהתאם להחלטה המפורטת מיום 1.5.12 הגישו הצדדים סיכומים קצרים בכתב.

דיון והכרעה

10. במישור האזרחי יש להבחין בין "נטל השכנוע" לבין "חובת הראיה".

נטל השכנוע – מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעת דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו.

חובת הראיה - מבטאת חובה "נילווית" טפלה במהותה לנטל השכנוע. לעינינו של הנושא בנטל השכנוע משמעה של חובה זו היא להביא ראיות לעמידה באותו נטל, ואילו לעניינו של היריב משמעה של חובת הראיה הינה להביא ראיות להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של אלו אשר הובאו לחובתו.

ר': י' קדמי, "על הראיות – הדין בראי הפסיקה", מהד' 2003, בעמודים 1506-1505 ; א' הרנון, "דיני ראיות" א' בעמ' 22 ; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פד"י נב (2) 813, 833-832 ; רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ פ"ד נ"ז (4) 891 ; ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364 ; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 )

11. "אותות האמת" – אינם אך ורק "אותות וסימנים" הבאים לכלל ביטוי בהתנהגותו של העד על דוכן העדים. משמעותו של המושג הינה רחבה ו"עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים, ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית המשפט והמאמתים או סותרים גירסתיו של העד".

תהליך בדיקת הראיות איננו אקט אוטומטי של מיון על פי סיווג כללי של הראיה, אלא בחינה מושכלת של תוכן הדברים. כך ניתן לדלות מתוך עדות דברים המתקשרים עם ראיות אחרות ומחזקים אותם ((ר': י. קדמי "על הראיות – הדין בראי הפסיקה", מהד' תש"ע – 2009 עמ' 1830-1825).

קדמי בספרו הנ"ל מציין 4 מבחנים בסיסיים לבחינת מהימנותו של עד:

מבחן ההתרשמות - התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העד על דוכן העדים.

מבחן ההשוואה החיצונית - השוואת דברי העד בבית המשפט עם דברים שאמר במקום אחר, או דברים שאמרו עדים אחרים.

מבחן ההשוואה הפנימית - העמדת דברי העד במבחן של "הגיון שכל ישר ונסיון החיים".

מבחן האישיות - בדיקה והשלכה אפשרית של אופיו של העד ונגיעתו לעניין על מהימנות דבריו ( שם בעמ' 1841-1833 ) .

בע"א 1516/99 לוי נ. חג'אזי, פ"ד נה(4) 730, 748:

"הבחינה הפנימית" של העדויות ניזונה מהתרשמות מהעדים ומסימני האמת המתגלים במהלך עדותם. "הבחינה החיצונית", נעשית באמצעות העמדת העדויות מול מערך הנתונים האוביקטיבי, וזה תהליך ניתוח הגיוני, הניזון משכל ישר ונסיון חיים".

12. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, בחנתי הראיות שבאו בפני ושקלתי העדויות שנשמעו, נחה דעתי כי בין תביעת התובעים בתיק העיקרי (ת"א 34825-03-10) כנגד הנתבעת – להידחות. להלן יפורט הטעמים לדחייה.

13. גירסתו – או נכון יהא לומר העדר גרסה מפורטת ומהימנה של התובע מס' 2 (להלן: "התובע") לאופן קרות התאונה מטיל ספק ניכר בנוכחותו שלו בזירת האירוע.

התובע נשאל מה קרה ביום 15.12.09 והשיב:

"...לא יודע מה קרה עשיתי תאונה, זה קורה. פגעתי ברכב של ה בחורה... פגעתי ברכב של הבחורה מסוג גולף מאחורה. גם היה האוטו של התובע בת"ק לפני הגולף היה מסוג סובארו אימפרזה" (עמ' 5 ש' 14-18).

במאמר מוסגר יצויין כי למיטב הידיעה סובארו 4b אינה סובארו אימפרזה !

14. התובע נשאל למה קרתה התאונה והשיב:

"זה מאלוהים" ... לא יודע אני במחשבות שלי כנראה הלכתי לאיזה מקום ופתאום ראיתי את עצמי עושה תאונה..." (עמ' 9 ש' ועמ' 10 ש' 1-2).

עוד ציין התובע:

"...הם היו עומדים ולא שמתי לב עד שפגעתי בנהגת. אולי הם עמדו בגלל התקלה ברמזורהוא לא עבד אולי" (עמ' 10 ש' 6-7).

15. הוא נשאל האם התאונה ארעה תוך כדי עמידה או בתחילת נסיעה והשיב:

"... אני לא זוכר, אני הייתי נוסע ופתאום פגעתי בהם... לא זוכר זה התאונה באה פתאומי, אתה לא תזכור אם הם עמדו או נסעו... כשאני עשיתי את התאונה זה קרה פתאומי, אתה שואל שאלות שלא במקום, אני לא יודע, פתאום אני פגעתי בהם, היו עומדים או נוסעים אני לא יודע..." (עמ' 10 ש' 12-19) .

16. עדותו של התובע באשר להתרחשות התאונה חמקנית, בלתי מפורטת, אינה אמינה בעיני והרושם המצטייר הינו, של עדות שאינה של מי שנכח במקום אלא עדות של מי שניזון מפרטים שנמסרו לו ע"י אחר. בפועל התובע לא תיאר את אופן קרות התאונה כמו מי שאכן נטל בה חלק וזו ארעה באשמתו.

17. למסקנתי דלעיל אף מתווספת עובדה משמעותית ומכרעת והיא שהעדה – בעלת הגולף – לא זיהתה את התובע כמו שנהג בג'יפ בזמן התאונה (ר' עדותה בעמ' 20 ש' 15-18 , 22-23; עמ' 21 ש' 6-7; עמ' 22 ש' 26-29) ( ר' גם דבריה בפני חוקר הביטוח –מוצג נ/3 , מיום 26.12.09 , עמ' 4 למטה ; עמ' 5 למטה ; עמ' 6 למעלה ; עמ' 7 למטה ).

כיפאייה – בעלת הגולף ציינה מפורשות כי הנהג היה בחור צעיר, בלשונה: "... בחור גבוה, רזה, מרכיב משקפי שמש" (עמ' 20 ש' 16,23, עמ' 23 ש' 2-4) ( ר' גם דבריה בפני חוקר הביטוח –מוצג נ/3 , עמ' 4 למטה ; עמ' 5 למטה ; עמ' 6 למעלה ; עמ' 7 למטה ).

( ר' לענין זה אף עדות מוחמד בשארה בעמ' 15 ש' 9-10 ו- 25-28 , ודבריו בפני חוקר הביטוח כמתועד במוצג נ/3, מיום 8.1.10 ,עמ' 10 באמצע ; עמ' 11 למעלה ובאמצע ).

18. גב' כיפאייה העידה בחקירתה כי הנהג הצעיר גבה הקומה חבש משקפי שמש.

התובע נשאל האם הרכיב משקפי שמש, והשיב שכן.

הוא נשאל מדוע כשהחוקר שאל אותו האם הוא משתמש במשקפי שמש הוא השיב בשלילה ( עמ' 18 בנ/3 למעלה ) ,תשובתו:

"...בכוונה אמרתי לו שלא, שיגיד תודה שקיבלתי אותו בבית שלי..." (עמ' 11 ש' 24-27).

תשובתו הבלתי עניינית של התובע לענין משקפי השמש, ותשובתו בעדות הסותרת תשובתו לחוקר , אף היא נוטלת כל שרידי אמון ומהימנות מגירסתו.

19. התובע בעדותו ציין כי נהג לבדו ברכב (עמ' 7 ש' 22-23).

בשארה בעדותו ציין כי בג'יפ היה יותר מאדם אחד יכול להיות שלושה (עמ' 15 ש' 5-8).

בענין זה ראה גם עדות כיפאייה בעמ' 21 ש' 28-29.

אף בנק' זו איני נותן אמון בגירסת התובע ועדיפה בעיני עדותם של בשארה וכיפאייה – עדות שיש בה לפגוע (פעם נוספת) באמינות ובמהימנות גרסת התובע ( ר' גם דברי בשארה במוצג נ/3 –עמ' 10 באמצע ; דברי כיפאייה בעמ' 5 ל-נ/3 למטה ) .

20. התובע העיד בחקירתו כי מיד לאחר קרות התאונה הוא התקשר לאשתו וסיפר לה שהיה מעורב בתאונה (עמ' 10 ש' 26-29) ומאוחר יותר אף "התקשרתי לסוכן הביטוח שלי אבי, סיפרתי לו שהיתה תאונה ופגעתי בשני רכבים ואמר לי תביא את האוטו..." (עמ' 6 ש' 7-9).

אין חולק כי ידועה לתובע עמדת הנתבעת וסיבת אי תשלום תגמולי הביטוח לפי שלטענתה נהג ברכב (בן משפחה ) מי שאינו מורשה לנהוג בו עפ"י תנאי הפוליסה , משמע תחת גיל 30.

21. למרות האמור לעיל, לא טרח התובע להעיד מטעמו את אשתו, את סוכן הביטוח וגם את בנו (מוסטפא) כעדים מטעמו אשר יחזקו את גירסתו כי הוא היה זה שהיה מעורב בתאונה. עובדה זו מיוחסת לחובת התובעים ופועלת לרעתם ( ר' ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמאית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 ; ע"א 2275/90 חימה נ' רוזנברג פ"ד מז (2) 605, 614 ) .

סוף דבר

22. עדותו של התובע בפני היתה עדות יחידה נעדרת תמיכה ובלתי אמינה (ר' סע' 54(א) לפק' הראיות (נ"ח)) , לא מצאתי ליתן בה אמון ולפסוק לזכות התובעים לאורה ומכוחה ( ר' ע"א 224/78 חמשה יוד תכשיטנים נ' פיירמנס  פד"י לג (2) 90 ) .

23. מצאתי ליתן אמון מלא בעדותה של גב' כיפאייה מסארווה באשר לזהות הנהג, אופן קרות התאונה ומשקל משמעותי אף לעובדה שהיא לא זיהתה את התובע כמי שנהג בג'יפ. יצויין

כי עדות בשארה אינה סותרת את עדות כאמיליא בנקודות המהותיות אלא תומכת בה.

24. בהנתן האמור, ולפי שמצאתי לדחות את גרסת התובעים כי היה זה התובע שנהג ברכב, דין תביעתם להידחות.

25. אשר על כן ולאור המפורט לעיל נפסק בזאת כדלקמן:

א. ביחס ל- ת.א. 34825-03-10 נדחית תובענת התובעים כנגד הנתבעת.

ב. הנני מחייב את התובעים לשלם לתובעת בגין שכ"ט עו"ד סך של 8,000 ₪.

ג. מתקבלת תביעת התובע בתביעה הקטנה (מר מ. בשארה) כנגד הנתבע (מר

ג'. מסארווה). הנני מחייב הנתבע לשלם לתובע הסך של 4171 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, וכן סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסה"ד .

ד. התביעה הקטנה כנגד הפניקס כמו גם ההודעה לצד ג' כנגדה , במסגרת התביעה הקטנה , נידחות בלא צו להוצאות.

ה. כל הסכומים אשר הוריתי על תשלומם ישולמו עד יום 1.1.13 .

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ג, 21 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.