לאחר עיון בטענות הצדדים, בחומר הראיות ובעיקר בחוות הדעת מצאתי לדחות את בקשת הנתבעת לפסילת חוות הדעת הרפואית שנתן המומחה מטעם בית-המשפט.

אין ספק כי התובע ובא-כוחו ביצעו מעשה אסור כאשר העבירו למומחה מידע בנוגע לקביעות המל"ל, שכן מידע זה מהווה חוות דעת שתקנה 8 לתקנות נפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 אוסרת על העברתה.

עם זאת, לא כל הצגה של מידע אסור מחייבת פסילה אוטומטית של חוות דעת שכבר ניתנה (רע"א 3358/91 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' ציון [1991]; רע"א 11147/03 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אלעזרה [2004]; ריבלין, תאונות הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית, תשע"ב-2012, 683 ו-691).

יש לבחון האם שיקול דעתו האובייקטיבי של המומחה נפגם והאם המידע שהוצג לו השפיע על חוות דעתו והקנתה לאחד הצדדים יתרון לא הוגן.

במקרה הנוכחי מסמכי המל"ל עצמם לא הועברו למומחה, ואילו עיון בחוות הדעת מעלה כי המומחה בדק את התובע ואת המסמכים לגופם ולעומקם ומצא מגבלות רפואיות שעל בסיסן קבע את שיעור הנכות. הואיל ומסמכי המל"ל עצמם לא הועברו למומחה אין ספק שמדובר בקביעות עצמאיות שלא הושפעו מגורם חיצוני כלשהו. שיעור הנכות וסעיף הליקוי תואמים קביעות אלו.

אוסיף כי ממילא עיקר המחלוקת נגע לשאלת עברו של התובע ומצבו הרפואי שאינו קשור לתאונה (ולא לשיעור הנכות דווקא) וגם לכך התייחס המומחה.

סיכומם של דברים הוא שעיון בחוות הדעת אינו מעורר, בשלב זה, חשש כי דעתו של המומחה הושפעה, ולכן חשיפת שיעור הנכות שנקבע במל"ל - בלא שנחשפו מסמכי המל"ל עצמם - אינו מצדיק את פסילת חוות הדעת.

הבקשה נדחית. עם זאת, הואיל והבקשה נבעה מהתנהלותו הפסולה של התובע אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 ש"ח, ללא קשר לתוצאות התביעה. לתשלום תוך 30 יום.

ניתנה היום, כ"ד שבט תשע"ד, 25 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.