ערעור מיום 29.11.15 על פסק דין של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופט כנעאן) מיום 25.10.2015, אשר ניתן בה"פ 10538-07-10.

כב' השופטת תמר נאות-פרי:

רקע כללי -

1. בבית המשפט קמא התבררה המרצת פתיחה אשר הוגשה על ידי המערערת, גלי גיל מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ (להלן: "גלי גיל"), במסגרתה התבקש פסק דין הצהרתי באשר לחיוביה בתשלום צריכת מים. בית המשפט קמא מצא לנכון לדחות את ההמרצה ועל כך נסוב הערעור.
2. על מנת להבין את הטענות בערעור ואת עמדתי, אין מנוס אלא להתייחס בקצרה לרקע להגשת התובענה קמא ואעשה כן בתמצית ככל הניתן, על בסיס הדברים שנסקרו בפסק דינו של בית המשפט קמא.
3. גלי גיל, מפעילה ומנהלת מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין מזה שנים. במהלך השנים, התעוררו מחלוקות בין גלי גיל לבין המשיבה מס' 2, עיריית קריית מוצקין (להלן: "העירייה"), בכל הנוגע לחיובי ארנונה, מים, היטלי ביוב ומחלוקות נוספות. על רקע מחלוקות אלו, הוגשה תביעה מטעם גלי גיל כנגד העירייה אשר התבררה בתיק אזרחי 286/99 בבית המשפט המחוזי בחיפה. במהלך ניהול התיק, בשנת 1999, הגיעו גלי גיל והעירייה להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט שדן באותו התיק (להלן: "הסכם הפשרה"). במסגרת סעיף 2 להסכם הפשרה נקבע כי העירייה תחייב את גלי גיל "במחירי מים שיהיו זהים למחירי המים אותם תשלם העירייה למקורות". בסעיף 8 להסכם הפשרה צוין כי תוקפו של ההסדר יהא למשך תקופת החכירה של הקרקע בה עסקינן, ואין חולק כי על פי חוזה החכירה מיום 2.7.1986 ולאחר מכן התוספת מיום 25.3.1987, עסקינן בהסדר שאמור לחול עד שנת 2035 לערך.
4. לאחר חתימת הסכם הפשרה חייבה העירייה את גלי גיל עבור צריכת מים בהתאם למוסכם.
5. ביום 1.9.2009, החלה לפעול המשיבה מס' 1, חברת פלגי מוצקין בע"מ, אשר הינה תאגיד (להלן: "התאגיד") שהוקם בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, התשנ"א-2001 (להלן: "החוק"). ממועד תחילת פועלו של התאגיד, חויבה גלי גיל עבור צריכת המים על פי תעריף גבוה מאשר התעריף לפיו חויבה עובר לתחילת פעילותו של התאגיד.
6. על רקע האמור, הוגשה לבית המשפט קמא המרצת הפתיחה ובה התבקש בית המשפט להורות כי הסכם הפשרה ימשיך לחול ויחייב את התאגיד, כך שחיובי המים יתבססו על התעריף "הקודם", על פי הסכם הפשרה. טענה זו סומכת, כך לשיטת גלי גיל, על הוראות סעיף 10 לחוק, אשר קובעות כי יש לראות את התאגיד כמחויב בכל ההסכמים וההתקשרויות שלהם העירייה הייתה צד לפני הקמת התאגיד – ומכאן, שאף התאגיד מחויב לתניות הסכם הפשרה. כלפי העירייה נטען, כי הגם שסמכות קביעת החיובים הופקעה מידיה, אזי שיש לראותה כמחויבת להמשיך ולקיים את הוראות הסכם הפשרה לאור העובדה שהיא למעשה מחזיקה בכל המניות של התאגיד ומבחינה מהותית עסקינן בגופים זהים. עוד נטען לחלופין, כלפי העירייה, כי ככל שהחיובים מטעם התאגיד ימשיכו להיות על פי התעריף "הגבוה", אזי שיש לחייב את העירייה בהפרש שבין הסכומים אשר משלמת גלי גיל לתאגיד לבין התעריף "הנמוך" אשר שילמה גלי גיל עד הקמת התאגיד.
7. התאגיד ביקש לדחות את התובענה כלפיו, תוך שהוא מבהיר את חובתו לפעול אך ורק בהתאם להוראות החוק ותוך שהוא מדגיש שהחיובים שנשלחו לגלי גיל תואמים את התעריפים שנקבעו בחוק, כי אין כל אפשרות לסטות מתעריפים אלו וכי כל קביעה באשר לתעריף שונה תהווה הפליה כלפי צרכנים אחרים ועבירה על החוק.
8. העירייה ביקשה אף היא לדחות את התובענה כלפיה, וטענה כי הסמכות לקבוע את התעריפים הופקעה מידיה בהתאם להוראות החוק, כי היא מנועה מלהמשיך ולפעול על פי הסכם הפשרה מחמת סיכול וכי אין כל בסיס לדרוש מהעירייה להשתתף במימון עלויות צריכת המים של גלי גיל, בין אם על דרך של תביעת ההפרש שבין התעריף "הגבוה" לבין התעריף "הנמוך", ובין אם בכל דרך אחרת.
9. מצאתי שאין מקום לחזור על פירוט מכלול הטענות שהועלו בבית המשפט קמא, תוך שאני מפנה בהקשר זה לתיאור הטענות המלא, כפי שמובא בסעיפים 7 עד 26 לפסק הדין קמא (עמודים 2 עד 5).

פסק הדין קמא -

1. כפי שצוין בפתיח, בית המשפט קמא מצא לנכון לדחות את התובענה מחמת כמה סיבות מצטברות.

תחילה, מתייחס בית המשפט קמא לנסיבות חקיקת החוק ומבהיר כי החוק נועד, בין היתר, להביא לאחידות בכל הנוגע למנגנון קביעת התעריפים וגביית החיובים, כמו גם להביא לכך שהחיובים יהיו בהתאם לעלות הריאלית של שירותי המים המסופקים לצרכנים – וזאת תוך הפניה לפסיקה רלבנטית.

נוכח האמור, מסקנתו של בית המשפט קמא הינה כי לא ניתן לפרש את החוק כפי שגורסת גלי גיל כאשר הכוונה במיוחד הינה להוראותיו של סעיף 10 לחוק הקובעות כדלקמן:

"רשות מקומית שהקימה חברה, לבדה או יחד עם רשויות מקומיות אחרות, תעמיד לחבריה את זכויותיה וסמכויותיה, לפי הסכמים, התקשרויות ועסקאות (בסעיף זה – הסכמים) בכל הנוגע להפעלת מערכות המים והביוב ולמתן שירותי המים והביוב ערב יום תחילת פעילות החברה; מיום תחילת פעילות החברה, יהיו הזכויות והסמכויות כאמור נתונות לחברה, והחובות וההתחייבויות המוטלות על הרשות המקומית לפי ההסכמים יהיו מוטלות על החברה, והיא תבוא במקום הרשות המקומית לכל דבר, על אף האמור בכל חוזה ובדיני המחאת חיובים".

1. בית המשפט קמא קובע כי פרשנות הסעיף, נוכח מטרתו, הינה כי ההסכמים שהוסבו מהעירייה לתאגיד הינם אך ורק הסכמים הנוגעים להפעלת מערכת המים ועצם מתן שירותי המים והביוב, אך לא הסכמים שנוגעים לחישוב התעריפים ולגובה הגבייה. לשיטתו, הואיל וגלי גיל מבקשת לאכוף על התאגיד התחייבות של העירייה בכל הנוגע לתעריף, אזי שהתחייבות שכזו אינה נופלת בגדר הוראותיו של סעיף 10 המצוטט מעלה ודין הדרישה בהקשר זה להידחות, קל וחומר שעה שכל תכליתו של החוק הייתה האחדת התעריפים וקביעת תעריפים אשר לא ניתן לסטות מהם.

קביעה נוספת של בית המשפט קמא, בהתייחס להוראותיו של סעיף 10 הינה, שהסבת הסכם הפשרה לתאגיד כפופה לקבלת אישורו של הממונה (כמוגדר בחוק), ובהיעדר אישור שכזה – להסכם הפשרה ממילא לא יכול להיות כל תוקף כלפי התאגיד.

1. בהמשך, קובע כב' השופט קמא (בסעיף 38 לפסק הדין), כי יש להחיל על הסיטואציה את דיני הסיכול, וזאת לאור העובדה כי עם כניסת התאגיד בנעלי העירייה, סוכל הסכם הפשרה מבחינה חוקית וקיימת מניעה חוקית מקיום ההסכם (עמ' 7 לפסק הדין קמא, שורות 22 עד 25). בית המשפט בהמשך אף מפנה לספרות בכל הנוגע לדיני חוזים וסוגית הסיכול, ולכך כי קיימות סיטואציות בהן קיימת "אי-אפשרות חוקית" לקיום הסכם, בשל נסיבות שנוצרות לאחר כריתת החוזה, והדבר מהווה נסיבה מסכלת. במקרה הנוכחי, דבר החקיקה הרלבנטי בא לעולם לאחר כריתת ההסכם, והיות והוא אוסר ומונע את האפשרות להמשיך ולבצע את ההסכם – הדבר מהווה "סיכול מכוח הדין" (סעיפים 40 עד 43 לפסק הדין קמא). הואיל וכך, לא ניתן לראות את העירייה כמי שהפרה את ההסכם, ולא ניתן אף לדרוש מהעירייה לשלם לגלי גיל סכום זה או אחר, בבחינת פיצוי שנובע מהפרת הסכם הפשרה - ולכן אין אף ליתן סעד הצהרתי כפי שהתבקש באשר לחיובה של העירייה בפיצוי או שיפוי. בית המשפט קמא עוד מציין, כי סיכול ההסכם מתייחס לשתי הנתבעות גם יחד ופועל הן כלפי העירייה והן כלפי התאגיד.
2. לגבי סוגית הפיצוי או השיפוי – נקבע בנוסף כי תביעה שכזו כלפי העירייה הינה תביעה כספית שמן הראוי היה להגישה ככזו ולא במסגרת המרצת פתיחה (סעיף 44 לפסק הדין).
3. עוד מוסיף וקובע בית המשפט קמא, כי את טענותיה של גלי גיל כלפי התעריף עצמו ותוקפו, הייתה זו האחרונה צריכה להפנות כלפי רשות המים ולא כלפי התאגיד או העירייה, תוך הפניה לפסיקה אשר בה נקבע כי התאגיד מחויב לבצע את הוראות החוק בכל הנוגע לתעריפים וכי הצד הנכון בתובענה אשר עניינה תקיפת תוקפם וחוקיותם של התעריפים - הינו רשות המים.

הטענות בערעור -

1. בערעור תוקפת גלי גיל למעשה את כל אחת ואחת מקביעותיו של כב' בית המשפט קמא. לא מצאתי לפרט את כל הטענות אשר הועלו על הכתב באופן ממצה בהודעת הערעור המפורטת ובעיקרי הטיעון מטעם גלי גיל, כמו גם במהלך הדיון - ואתייחס רק בקליפת האגוז לעיקרי הטענות. לשיטת גלי גיל, בית המשפט לא נתן משקל לכך שביסודו של הסכם הפשרה היה ויתור מצד גלי גיל כלפי העירייה וכי בית המשפט קמא לא ייחס משמעות לציפייה הלגיטימית של גלי גיל כי הסכם הפשרה ימשיך ויחול למשך שנים. עוד נטען כי פסק הדין פוגע בעיקרון השוויון, שכן התעריף "החדש" גבוה כמה מונים מאשר התעריף אשר בו מחויבים צרכנים נוספים, כאשר דבר זה לא מביא בחשבון את העובדה שהתעריף "הישן", על פי הסכם הפשרה, מגלם את העלויות הראשוניות שבהן נשאה גלי גיל עת הקימה את המתחם בו עסקינן. לטענת גיל גיל, שגה בית המשפט קמא עת קבע כי הוראות סעיף 10 לחוק אינן חלות על הסכם הפשרה וכי פרשנותו מוציאה מגדרי סעיף 10 הסכמים רבים בין העיריות לבין הצרכנים השונים, עובר לכניסתו לתוקף של החוק, שלא כדין. לשיטת גלי גיל, דווקא הפרשנות שלה לגבי סעיף 10 היא המשרתת את תכליתו של החוק ולכן על התאגיד לאמץ במלואו את הסכם הפשרה אשר מחייב אותו - "לטוב ולרע". עוד נטען כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא נתן משקל ראוי לכך שהתאגיד מוחזק במלואו על ידי העירייה, כך שלמעשה העירייה בכובעה כ"תאגיד" מתחמקת ממחויבויותיה בכובעה כ"עירייה". נטען, כי קביעותיו של בית המשפט קמא לגבי החלת דיני הסיכול על הסיטואציה בה עסקינן, שגויה ומתעלמת מכך שאין המדובר רק בהסכם בפן החוזי אלא בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, משמע – שכל עוד לא בוטל פסק הדין, אזי שלא ניתן להחיל את דיני הסיכול על הסכם הפשרה. עוד נטען, כי באופן מהותי, הסכם הפשרה אינו מנוגד לתכלית החוק ולכן כניסתו של החוק לתוקף לא סיכלה את האפשרות לבצע את הסכם הפשרה. לסיום נטען, כי בית המשפט קמא התעלם מהדרישה של גלי גיל לקבלת סעדים הצהרתיים חלופיים בכל הנוגע לחיובה של העירייה "בהפרש החיובים" וכי היעתרות לאותם סעדים חלופיים תהווה איזון ראוי בין הצורך (או יותר נכון החובה) לקיים את הוראות החוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של גלי גיל.
2. התאגיד והעירייה מבקשים להורות על דחיית הערעור, תוך חיוב בהוצאות ופירטו את נימוקיהם באופן מפורט וממצה במסמכים שהוגשו לעיוננו ובדיון, כאשר מטבע הדברים, הם חוזרים על הטענות שהושמעו בפני בית המשפט קמא ואין צורך לחזור על הדברים.

דיון והכרעה -

1. לאחר שקילת טיעוני הצדדים ועיון קפדני בכל המסמכים אשר הונחו על שולחננו, אציע לחבריי הנכבדים להרכב לדחות את הערעור ואף אציע לאמץ את פסק דינו של בית המשפט קמא מכוח סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

יובהר, כי למעשה העובדות אשר שימשו את בית המשפט קמא לא היו במחלוקת ובהתאם להסכמת הצדדים (עמ' 9 לפרוטוקול בית המשפט קמא מיום 8.9.2014) הוסכם כי יוגשו סיכומים בכתב על סמך החומר המצוי בתיק בשים לב לכך שהמחלוקת היא משפטית בעיקרה.

אשר על כן, והואיל ואני סבורה כי הממצאים העובדתיים המוסכמים תומכים במסקנה המשפטית, כי המסקנה המשפטית אכן נובעת מאותם נתונים עובדתיים וכי אין לגלות טעות שבחוק באופן שבו ניתח כב' בית המשפט קמא את הנתונים כאמור – אזי שמתקיימים כל הוראותיו של סעיף 460(ב) לתקנות, ולכן אמליץ לחבריי לפעול כאמור.

1. מעבר לצורך, ובנוסף על האמור, אבקש להוסיף עוד כמה מילים.
2. באשר לפרשנות של סעיף 10 לחוק – לשיטתי, אכן נכונה עמדתו של בית המשפט קמא לפיה תכלית החוק הייתה למנוע מצבים שבהם ימשיכו לחול הסדרים פרטניים בין עירייה מסוימת לבין צרכן בודד, ולכן יש לפרש את סעיף 10 לחוק באופן שאינו מכרסם במטרה זו. דומה, אם כך, כי הסעיף יכול לחייב את התאגיד לאמץ את ההתחייבויות שנטלה על עצמה העירייה, עובר להקמת התאגיד, אך ורק בכל הנוגע לחובה להמשיך ולספק שירותי מים לכל הצרכנים, אך לא ניתן לקרוא אל תוך הסעיף חובה שחלה על התאגיד לאמץ הסדרים שכללו "הנחות" או "תעריפים מיוחדים", שהיו קיימים עת קבעה העירייה את התעריפים. העובדה שהחוק קבע תעריפים אחידים ושחלק נכבד מהוראות החוק מתייחס לאותם תעריפים ולחובה שלא לסטות מהם, כמו גם העובדה שאף נקבעה כעבירה פלילית סטייה מאותם תעריפים - אינן יכולות לעלות בקנה אחד עם הגישה הפרשנית של גלי גיל, לפיה מכוח סעיף 10 לחוק על התאגיד לאמץ ולאשרר בדיעבד ההסכם בין העירייה לבין צרכן פרטני אשר סוטה מהתעריף החוקי כיום.

בהקשר זה, אפנה אף להצעת החוק (הצעת חוק תאגידי מים וביוב, התש"ס-1999, ה"ח 2823, ט"ו בחשון התש"ס, 25.10.1999), שם - בהתייחס לסעיף 10 (אשר נוסחו המוצע היה שונה מעט מהנוסח כפי שהתקבל) - נכתב כי : "יש להעביר מן הרשות המקומית לחברה זכויות, סמכויות, חובות והתחייבויות לפי הסכמים הנוגעים להפעלת מערכות המים והביוב ולמתן השירותים, כדי ליצור המשכיות ורציפות". לעניות דעתי, מהאמור עולה כי הכוונה הייתה שהדגש יהא להמשכיות ולרציפות של מתן שירותי אספקת המים, דהיינו - שלא יווצר מצב שבו צרכנים מסוימים מוצאים עצמם ללא אספקת מים וללא שירותים כאמור, אך אין ללמוד מכך על החובה (או האפשרות) להחיל על התאגיד הסכמים שמתייחסים לתעריפים אחרים מאשר התעריפים "האבסולוטיים" והקוגנטיים שנקבעו בחוק.

לגבי כך כי לא ניתן לחייב את גלי גיל בתעריף השונה מהתעריפים מכוח החוק – אפנה אף לבג"צ 10541/09 יובלים ש.ד.י. בע"מ ו-16 אח' נ' ממשלת ישראל (5.1.2012), המוזכר על ידי בית המשפט קמא, ולאמירות של בית המשפט העליון בכל הנוגע לעקרונות המנחים שבבסיס החוק והכללים שפורסמו מכוחו, ובהם עיקרון האחידות (עמ' 7 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן). עוד ניתן להפנות לכך שבמקרים בהם הועלו בפני בתי המשפט טענות לגבי התעריף שגבו תאגידי מים מגורמים שונים, שבו וקבעו הערכאות כי הסמכות לקבוע את התעריפים לא ניתנה לתאגידים אלא לרשות המים, וכי התאגידים אינם רשאים לשנות או לחרוג מהקביעות של רשות המים במסגרת הכללים (ת"צ (מחוזי מרכז) 14701-12-13 גל אילון נ' מיתב תאגיד אזור למים וביוב בע"מ (2.3.2016), סעיף 54; ת"א (מחוזי ת"א) 1678-02-14 ס. אלון חברה להשקעות ובניין בע"מ נ' מי גבעתיים מפעלי מים וביוב בע"מ (5.2.2015), עמ' 7-8, עמ' 13)).

בדומה, אפנה אף לע"א (מחוזי חיפה) 54157-03-15 דאהר נ' פלג הגליל (2.7.2015) שם התברר ערעור אשר עסק בהתחייבות נטענת של תאגיד מים לחייב צרכנים מסוימים בתעריף אשר אינו בהתאם לתעריפים הקבועים בחוק. המדובר היה בהתחייבות ראשונית של אותו התאגיד לתעריף "נמוך", ולאחר מכן בדרישת התאגיד להעמיד את התעריף על התעריף כקבוע בחוק ובתקנות מכוחו. אותם צרכנים, הגישו את התובענה במקרה דשם ודרשו כי יינתן פסק דין הצהרתי אשר יחייב את התאגיד להמשיך ולחייב אותם בהתאם לתעריף "הנמוך" הראשוני, אלא שתביעתם נדחתה, תוך קביעה כי התעריפים הקוגנטיים מכוח החוק, הגבוהים" יותר, הם המחייבים. הערעור על אותו פסק דין נדחה, תוך אימוץ קביעותיו של בית המשפט קמא באשר לכך שהתאגיד אינו יכול, נוכח הוראות החוק, לסטות מהתעריפים כפי שנקבעו בחוק. יש בכך, בבחינת קל וחומר, ללמדנו שהתאגיד בוודאי שאינו חייב או יכול לאמץ בדיעבד הסכמים אשר בהם התחייבה העירייה לגבי תעריפים שונים מאשר התעריף החוקי נכון להיום.

פסק דין נוסף הינו (מחוזי חיפה) ת"מ 35501-07-13 עזה נ' פלג הגליל החברה האזורית למים ולביוב בע"מ (19.1.2015), במסגרתו נדחתה בקשה לאשר תובענה ייצוגית שהגישו צרכנים מסוימים כנגד תאגיד המים והביוב, בטענה כי התאגיד גבה מהם סכומים ביתר ושלא כדין לאור העובדה כי דרישות התאגיד לתשלום סתרו הוראות הסכם שנחתם בין התאגיד לבין הרשות המקומית (וראו את הקשר שבין פסק דין זה לבין פסק הדין הקודם שאוזכר מעלה). בית המשפט דחה טענות אלה וקבע כי גבייה בהתאם להסכם הקובע תעריף "נמוך", היא גבייה מנוגדת לדין ואין להתירה. בית המשפט שם ציין כי הסמכות לקבוע את התעריפים נקבעה על פי חוק ואף אם התאגיד התיימר להתקשר בהסכם אשר במסגרתו נקבעו תעריפים אחרים שונים, הרי שהוא פעל ללא סמכות ובניגוד לחוק - ולא ניתן לאכוף התחייבויות אלה (וראו אף את התוצאה בת"א (שלום צפת) 45387-05-13 מגזל נ' פלג הגליל החברה האזורית למים ולביוב בע"מ (10.11.2014)).

1. באשר לסוגית הסיכול – אכן בדין נקבע כי עסקינן בסיטואציה שבה לא ניתן עוד לקיים את הסכם הפשרה, ויש אף לתת משקל לטענת העירייה לפיה, בסיטואציה של סיכול (כגון זו אשר מתקיימת כאן), לא יכולה גלי גיל לדרוש את אכיפת ההסכם שסוכל או פיצויים הנובעים מהפרה נטענת – וזאת לאור הוראותיו של סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. גלי גיל הייתה יכולה לדרוש את ביטול הסכם הפשרה (מכוח סעיף 18(ב) לחוק המוזכר מעלה), תוך חיוב הדדי של שני הצדדים להשיב לצד השני את "מה שקיבל" כל צד על פי החוזה – אך מעבר לכך, לא ניתן להעניק לגלי גיל סעד של אכיפה או פיצויים (בבחינת פיצויי קיום) כפי שדרשה. העירייה אף טענה במהלך הדיון, כי לו היתה מבקשת גלי גיל לבטל את פסק הדין ואת הסכם הפשרה, ייתכן והעירייה דווקא היתה מסכימה – אך היתרונות המגולמים בהסכם הפשרה, מבחינת גלי גיל, רבים הם – ויש לה אינטרס שלא לבקש את ביטולו, חרף סיכול התנאי המתייחס לתעריפי המים.

עוד טענה גלי גיל בהקשר זה שאין עסקינן אך ורק בהסכם אשר עליו חלים דיני החוזים אלא שהמדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ולכן היה צורך שהעירייה היא זו שתפעל לביטול פסק הדין, ככל שחפצה העירייה להשתחרר מקיום מחויבויותיה בהתאם לאותו פסק דין. המענה של העירייה לכך היה שדיני החוזים חולשים על הסכם למרות ובלי קשר לשאלה אם המדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין. עמדתי בהקשר זה היא כעמדת העירייה. פסק דין אשר נותן תוקף להסכם פשרה, מגלם בחובו שני היבטים: ההיבט האחד הינו הדיוני, שאז עשויה לקום דרישה לביטול פסק הדין מחמת פגמים דיוניים שנפלו בתהליך המשפטי עובר למתן פסק הדין. ההיבט השני הינו החוזי וההסכמי, ומכאן שעל אותו הסדר, חלים דיני החוזים בכללם – לרבות דיני הסיכול. ההלכה הינה, שכאשר קיימות טענות לגבי הרובד החוזי של פסק דין שכזה, אזי שניתן להעלותן בזיקה לדיני החוזים, כגון - בקשה לבטל פסק דין מחמת טעות או הטעיה ופגמים אחרים בכריתתו של אותו הסכם פשרה, ואפנה בהקשר זה לפסקי הדין הבאים אשר בהם חזרו הערכאות על ההלכה לפיה פסק דין שבהסכמה ממזג שתי תכונות: האחת של הסכם, והשנייה של פסק דין, וכי על הרובד ההסכמי חלים דיני החוזים - רע"א 522/09 אלמלח נ' עזבון קרלינסקי (22.4.2009) וע"א 8129/06 פרץ נ' עיריית ירושלים (27.10.2009). מכאן, שקיומו של הרובד הדיוני אינו גורע מהרובד החוזי ומאפשר להחיל על הסכם הפשרה את דיני החוזים, לרבות דיני הסיכול, כפי שהיה מקום לעשות במקרה המיוחד דכאן.

1. טרם סיום יש להתייחס עוד לכך שבמהלך הדיון שהתקיים בערעור, הועלו מטעם גלי גיל טענות בכל הנוגע לאפשרות שהתעריף שבהתאם לו נשלחים אליה החיובים הינו גבוה מהתעריף האפשרי בהתאם לחוק ולתקנות וכי קיימות אפשרויות ליתן לה "הנחה" כזו או אחרת. כפי שהבהרנו במהלך הדיון, גלי גיל יכולה לפנות בהקשר זה לגורם המוסמך על פי החוק ולמצות את זכויותיה - וכמובן שאין בפסק הדין כדי להביע כל עמדה באשר לנושא זה.

סיכום –

1. אשר על כן, אציע לחברי להרכב לאמץ את פסק הדין של בית המשפט קמא לפי סעיף 460(ב) לתקנות, ולהורות על דחיית הערעור, תוך חיובה של גלי גיל בהוצאות העיריה והתאגיד בסך של 7,500 ₪ (כולל מע"מ) לטובת כל אחד מהם בנפרד.

כב' השופטת ריבי למלשטריך-לטר [אב"ד]:

אני מסכימה.

כב' השופט אמיר טובי :

אני מסכים.

לפיכך, בהמשך לפסק הדין – הערעור נדחה.

המערערת תשא בהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ₪ לכל אחד מהם שישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

הגזברות תעביר לידי ב"כ המשיבים את סכום ההוצאות שנפסק מתוך הפקדון שהופקד על ידי המערערת, בהתאמה.

ניתן היום, א' אייר תשע"ו, 09 מאי 2016, בהעדר הצדדים.