1. התביעה שבפניי עניינה תשלום שכר עבודה בגין עבודות שמירה שביצעה התובעת עבור הנתבעת.

הצדדים:

התובעת הינה חברה העוסקת, בין היתר, בביצוע עבודות שמירה ומתוקף עיסוקה זה נוצר הקשר עם הנתבעת.

הנתבעת הינה שותפות מוגבלת אשר, בין היתר, עסקה בבניית פרויקט "מרכולת" בת"א (להלן: "הפרויקט" ו"האתר") . הנתבעת שכרה את שירותיה של התובעת מתן שירותי שמירה ואבטחה בין היתר לפרויקט זה.

1. רקע כללי:

בין הצדדים נחתם הסכם לאספקת שירותי שמירה (נספח א' לכתב התביעה) ביום 21.2.2010, בסעיף 8 להסכם נקבע כי המחיר לכל שומר יהיה 5,500 ₪.

לטענת התובעת, נותרה הנתבעת חייבת לה סך של 66,800₪ כמפורט בסעיף 2 לכתב התביעה. הנתבעת הודיעה לתובעת על סיום העבודה ביום 1/6/10 החל מאותו יום. מברור שערך מנהל התובעת עם נציג הנתבעת, התברר לו כי לטענת התובעת נגנב ציוד שהיה באתר הבנייה בזמן משמרת עובדים של התובעת, והנתבעת רואה את התובעת כאחראית לגניבת הציוד מהשטח בין אם משמירה לקויה ובין אם בשיתוף פעולה במעשה הגניבה עצמו. התובעת כפרה באשמה זו ועמדה על דרישתה לקבלת מלוא שכר העבודה. משלא שולם, הוגשה תביעה הזו.

1. תמצית גרסת התובעת:

לטענת התובעת, נחתם בין הצדדים הסכם אשר על פיו הייתה התובעת אמורה לספק שירותי שמירה לנתבעת. בהתאם לתנאי ההסכם שבין הצדדים התמורה לשירותי השמירה הייתה שכר של 5,500 ₪ לחודש עבור כל עובד.

1. עם הפסקת עבודת התובעת אצל הנתבעת, נותרה הנתבעת חייבת כספים בגין מספר חודשים ובסך כולל המגיע ל - 66,800 ₪. מנהל התובעת כופר בטענה שעובדיו אחראים לגניבת הציוד באתר הבנייה של הנתבעת, ולטענתו התובעת היא זו שחייבת לו כספים בגין שירותים שנתן לה.
2. בעת בירור שערך מנהל התובעת עם הנתבעת לבירור נסיבות הפסקת עבודתו, נמסר לו על ידי הנתבעת שהייתה גניבה של ציוד בין הימים 3-4/5/10 ונגרמו לנתבעת נזקים רבים, וכי הנתבעת רואה את התובעת כאחראית למחדל זה.

התובעת כפרה באשמות אלו וסירבה לפצות את הנתבעת בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה, ואילו הנתבעת כתגובה הודיעה על הפסקת ההתקשרות שבין הצדדים והתנגדה לשלם את יתרת התשלום. בנסיבות אלו הוגשה התביעה שבפניי.

1. תמצית טענות הנתבעת:

לטענת הנתבעת, כבר מתחילת הדרך לא עמדה התובעת בתנאי ההסכם וביצעה את העבודה בצורה לא יסודיות ולא אחראית. מאחר והתובעת לא עמדה בתנאי ההסכם, לא הייתה זכאית היא לתשלום שכר עבודה. לטענתה, לא פעם נמצא השומר ישן במשמרתו ולא עומד במטלות לשמם נשכר.

לטענת הנתבעת, בוצעה גניבת ציוד באתר הבנייה בעת שהתובעת הייתה אחראית על השמירה במקום. גניבה זו גרמה לנזק לנתבעת ולכן לא שילמה לתובעת את שכר עבודתה, שכן היא הייתה אחראית כ"שומרת שכר" על הציוד המצוי באתר ולשם כך נחתם עמה הסכם.

1. דיון:

השאלה הראשונה השנויה במחלוקת הינה האם הייתה גניבה אם לאו ?

השאלה השנייה שיש לברר, הינה, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם יש לראות את הנתבעת כאחראית לגניבה ?

לאחר מכן יש לבדוק, בהנחה שהתשובה לשאלה השנייה חיובית, האם זה מצדיק אי תשלום השכר שנקבע בהסכם שבין הצדדים ?

באופן עקרוני מקובלת עליי טענת הנתבעת שהתובעת, כשומר שכר, הייתה אחראית על האתר והייתה אחראית שלא תתבצע גניבה בזמן משמרתה. בכפוף לעיקרון זה יש לבדוק את השאלות כפי שפורטו לעיל, וראשית יש לבדוק אם הוכחה טענת הגניבה והאם הצליחה הנתבעת להוכיח כי הגניבה אירעה בזמן משמרת העבודה של התובעת ?

1. הגניבה:

הנתבעת טוענת שציוד בעל ערך שעיקרו קורות ברזל נגנב מהאתר או אף נלקח בשיתוף פעולה עם השומר מטעם התובעת. בכך למעשה לא רק שהתובעת לא מלאה את תפקידה, אלא אף הייתה שותפה לעבירה ,ומכל מקום היא אחראית לנזק שנגרם.

הציוד שנגנב היה בעיקרו קורות ברזל. גניבה זו חשפה את הנתבעת לתביעה מקבלן המשנה, חברת "עירית" שהביאה את הקורות לשטח לצורך ביצוע הפרויקט ומתוך ידיעה שהשטח שמור. מנכ"ל חברת "עירית", מר מיכאל קנה הגיש תצהיר והעיד בדיון שהתקיים בפניי. לטענתו, הוא התרשם כי עבודת השמירה הייתה לקויה (ר' תצהירו בסעיף 8). לטענתו, בפגישה שהתקיימה עם נציג התובעת והנתבעת בשטח, הבטיח מנהל התובעת לדאוג להשבת קורות הברזל או לחלופין לפצות על גניבתם, אך דבר זה לא נעשה (ס' 13 לתצהיר).

התובעת לעומתה הגישה תצהיר של הסייר, מר אלעד חוסני שערך ביקור באתרים השונים בהם עובדת התובעת. לטענת הסייר לא נגנב ברזל בזמן השמירה מטעם התובעת כפי שציין בתצהירו:

"ברצוני לציין שכלל לא נגנב ברזל לפחות בזמן שאנו שמרנו והיינו אחראים על האתר".

ממשיך וטוען הסייר כי טענה זו הועלתה ע"י התובעת רק שלושה שבועות לאחר אירוע הגניבה הנטען ולא הוגשה בנדון תלונה למשטרה.

1. בהתאם לסעיף 11 להסכם שבין הצדדים היה על התובעת לפנות למשטרה ולדווח על הגניבה באופן מידי, אך אישור על כך לא נשלח לנתבעת . יחד עם זאת, לאור מכלול העדויות, אני מאמינה שהייתה גניבה באתר, אך עדיין נשאלת השאלה האם הגניבה התבצעה בזמן המשמרת של התובעת.

הנתבעת מבססת את חשדה בעובדי התובעת הן לאור הליקויים שהתגלו בביצוע השמירה בכלל, והן ,לטענתה, לאור פניית שומר מטעם התובעת לעובד הנתבעת, מר עלי אל עברה, לסייע לו בהעמסת קורות הברזל. לטענת אותו עובד הוא סירב, אך הקורות נעלמו מספר ימים לאחר מכן (סעיף 7 לתצהיר). דהיינו הנתבעת מבססת את טענתה על טענה כללית של שמירה לקוייה , וכן על טענה ספציפית לפיה אחד מעובדי התובעת היה זה שגנב את קורות הברזל.

צד הטוען כנגד חברו טענה של "גניבה", מוטלת עליו חובת הוכחה גבוהה מזו הנהוגה במשפט האזרחי בדרך כלל, בהיות הטענה מתחום הדין הפלילי בו נדרשת רמת הוכחה בוודאות גבוהה יותר מזו הנדרשת במשפט האזרחי.

במקרה הנדון, טענת הגניבה מבוססת בעיקרה על "הסברה" ללא עדות ישירה. גם עדותו של מר עלי אל עברה המהוות את הבסיס לסברה, לוקה בהעדר פרטים מהותיים כמו תאריך, שם השומר אתו דיבר וכד'.

בנסיבות אלו לא הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה להוכחת טענת הגניבה.

1. אמנם לא מצאתי שהנתבעת הצליחה להוכיח שהתובעת היא זו שגרמה לגניבה, אך עדיין נשאלת השאלה האם קמה לתובעת אחריות מעצם תפקודה כשומרת והתשובה לשאלה זו היא חיובית. לתובעת הייתה אחריות ולשם כך היא נשכרה. לו הייתה הנתבעת מוכיחה כי הגניבה אירעה בעת שעובדי התובעת היו אחראים על השמירה באתר הייתי רואה את התובעת כאחראית לנזק שנגרם, גם אם לא הייתה הנתבעת מוכיחה שיד עובדי התובעת הייתה במעל. אך במקרה הנדון לא הצליחה הנתבעת להוכיח שהגניבה אירעה בזמן משמרתה של התובעת. הנתבעת אף לא הגישה תלונה במשטרה כנדרש לפי סעיף 11 להסכם שבין הצדדים. הגשת תלונה מיד לאחר משמרתה של התובעת הייתה יכולה לחזק את גרסת הנתבעת, אך לא הייתה פנייה מידית לתובעת ואף לא הוגשה תלונה במשטרה. בנסיבות אלו אינני יכולה לקבל את טענת הנתבעת כי הגניבה אירעה בעת שעובדי התובעת היו אחראים על האתר. יצוין כי שרותי השמירה היו רק בלילה ובמשך היום הייתה למעשה הנתבעת אחראית על השטח.
2. היקף החוב:

התובעת הגישה את התביעה בגין 4 חודשים בהם לא קיבלה שכר עבור עבודתה. בנוסף לטענת הגניבה טענה הנתבעת שלא הייתה מרוצה מעבודת התובעת. אין ספק שזכותה של הנתבעת הייתה להפסיק את הקשר החוזי ביניהם אם לא הייתה מרוצה מהשירותים שקבלה. אך הנתבעת המשיכה לקבל שרותי שמירה מהתובעת במשך כארבעה חודשים, כך שאם עשתה זאת כי הייתה מרוצה מעבודת התובעת, ודאי שחייבת היא בשכר עבודתה, אך גם אם בחרה להמשיך ולקבל שרותי שמירה מהתובעת למרות שלא הייתה מרוצה מהעבודה, עליה לשלם עבור שרות זה כל עוד משיקוליה בחרה להמשיך ולקבלו. בנסיבות אלו אינני יכולה לקבל את טענת הנתבעת שאין התובעת זכאית לשכרה לאור העבודה הלקויה שסיפקה.

אני אמנם מקבלת את טענת הנתבעת על חוסר שביעות רצון מעבודת התובעת, אך אין בכך הצדקה לאי תשלום שכר של חודשים בהם המשיכה הנתבעת לקבל שירות מהתובעת.

לטענת "הקיזוז" המשתמעת בגין הנזקים שנגרמו מגניבת הקורות, או לחלופין הדרישה לפיצוי בגין קורות אלו, הרי שהנתבעת לא הוכיחה את אחריותה של התובעת לנזק זה ולכן אני דוחה טענה זו.

1. סוף דבר:

אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על כי נחתם ביניהם הסכם לקבלת שרותי שמירה. אין אף מחלוקת על המועד בו ביטלה הנתבעת את ההסכם. המחלוקת התמקדה בשאלה האם זכאית התובעת לשכר בגין תקופת עבודתה. לאחר שדחיתי את טענות ההגנה של הנתבעת, הרי שמצאתי שלא הייתה הצדקה שלא לשלם לתובעת את שכרה.

לענין סכום התביעה לא מצאתי כי הייתה מחלוקת בין הצדדים ולכן אני מקבלת את התביעה במלואה.

לאור האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעת סך של 66,800 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ובתוספת הוצאות בסך 6,000 ₪.

התשלום יבוצע תוך 30 יום.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט אייר תשע"ג, 29 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.