עסקינן בתביעה סביב גניבה נטענת של רכיבים של מחפר זחלי.

רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים –

1. התובע, מר יקוטי גד (להלן: "התובע"), הוא בעל עסק בתחום עבודות העפר. התובע טוען כי במועדים הרלבנטיים לתביעה הוא היה בעליו של מחפר (באגר) הידראולי זחלי מסוג קאטרפילר, דגם 330 (להלן: "הבאגר").
2. הנתבעת, א. ארנסון בע"מ (להלן: "ארנסון"), הייתה במועדים הרלבנטיים לתביעה הקבלן הראשי באתר בניית מגרש כדורגל בעיר עכו (להלן: "האתר").
3. הצד השלישי, רומח שמירה אבטחה שירותים אחזקה ובניה בע"מ (להלן: "רומח") היא חברת השמירה ששכרה ארנסון לצורכי ביצוע עבודות השמירה באתר.
4. אין מחלוקת כי ארנסון הזמינה מהתובע ביצוע של עבודות עפר באתר באמצעות הבאגר (להלן: "העבודות"). עוד אין מחלוקת כי ביום 3.9.2009 או בסמוך לו חתמו ארנסון והתובע על "חוזה/הזמנת עבודה" בקשר לביצוע העבודות (להלן: "החוזה"), כאשר מועד תחילת העבודות שצוין בחוזה היה 3.9.2009. עוד מוסכם כי הבאגר הינו כלי עבודה "כבד", אשר אינו יכול לנוע בכביש בעצמו - ולצורך הגעתו לאתר היה צורך בהובלתו באמצעות משאית מוביל. בהתאם, לאחר שהובא הבאגר לאתר עם תחילת העבודות, הוא הושאר באתר ולא הובל הלוך ושוב בסיומו של כל יום עבודה, והיה אמור להשאר באתר עד תום העבודות.
5. לטענת התובע, בבוקרו של יום 9.9.2009 התגלה כי מהבאגר פורקו ונגנבו חלקים, רכיבים ומכלולים מסוימים (שיכונו להלן יחדיו: "הרכיבים"), פעולה שהובילה להשבתתו המוחלטת של הבאגר ולנזילה של שמן מתוך המערכת ההידראולית של הבאגר (להלן: "אירוע הגניבה" או "הגניבה"). לטענת התובע, הוא הגיש תלונה למשטרה מיד עם גילוי הגניבה, וכיומיים לאחר האירוע פנו אליו הגנבים והציעו להשיב את הרכיבים תמורת "כופר" בסך של 30,000 ₪. לטענת התובע הוא נאלץ לשלם "כופר" זה כדי שלא להפר את התחייבויותיו לארנסון לגבי השלמת העבודות בזמן. בנוסף, טוען התובע כי בשל הגניבה הוא נאלץ להוביל את הבאגר לתיקון במוסך באמצעות משאית מוביל וכן להשלים את חוסרי השמנים בבאגר ובשל כך נגרמו לו הוצאות נוספות. כן טוען התובע כי נגרמו לו נזקים בשל אובדן ימי העבודה של הבאגר, במהלך הימים בהם הוא היה תקול, ומוסיף ועותר אף לפיצוי בגין עוגמת נפש. סך התביעה (על פי כתב התביעה המתוקן) – כ-92,000 ₪.
6. ארנסון מכחישה את עצם קרות אירוע הגניבה הנטען ואת הנזקים להם טוען התובע. כן טוענת ארנסון כי ככל ואירוע הגניבה אכן התרחש, הרי שהיא אינה אחראית כלפי התובע שכן כלל לא התחייבה כלפי התובע לשמור על הבאגר. לשיטת ארנסון, ככל וישנה אחריות של גורם כלשהוא לגניבה – אזי שהיא מוטלת לפתחה של רומח, בהיותה חברת השמירה שארנסון שכרה לביצוע עבודות השמירה באתר – ובהתאם, ארנסון שלחה הודעה לצד שלישי כנגד רומח.
7. רומח טוענת אף היא כי התובע לא השכיל להוכיח את קרות אירוע הגניבה, ומכל מקום מכחישה את אחריותה לנזקים שנגרמו לתובע. לטענת רומח, היא כלל לא הייתה מחויבת מבחינה חוזית לשמור על ציוד של קבלני משנה של ארונסון (כגון התובע) אלא רק על הציוד של ארנסון, ובכל אופן – לא התרשלה במילוי חובותיה.

מסכת הראיות –

1. מטעם התביעה העיד התובע בעצמו (לגבי תצהירו מיום 30.1.2011 – ת/1, ותצהירו המשלים מיום 17.8.2011 – ת/2). מטעם ארנסון העיד מר אבנר טרבלסי, מנהל הפרויקט באתר (לגבי תצהירו – נ/1), להלן: "טרבלסי". מטעם רומח העיד מנהל רומח, מר אילן מדפיס (לגבי תצהירו – נ/2), להלן: "מדפיס". כן הגישו הצדדים מסמכים שונים לרבות הסכמים, תכתובות, חשבוניות, אישור על הגשת תלונה במשטרה וכיוצא באלו.

דיון והכרעה –

1. לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית ושקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה ודין ההודעה שנשלחה כלפי הצד השלישי להתקבל במחציתה. אבהיר הנימוקים לעמדתי זו להלן.

האם התובע הוכיח את אירוע הגניבה?

1. אני סבורה שיש להשיב על שאלה זו בחיוב. מצאתי שהוכח כדבעי שהבאגר עמד באתר במועד הרלבנטי לאירוע הגניבה ושביום 9.9.2009 אכן התגלה הבאגר כאשר "בקרבו" חסרים הרכיבים. לגרסת התובע בדבר "היעלמות" הרכיבים נמצאה תמיכה בעדותו של טרבלסי אשר העיד כי היה באתר בבוקר בו התגלתה הגניבה והראו לו את דבר היעלמותם של הרכיבים – ובמילותיו: "פתחו את המכסה והראו לי שיש חלל" (עמ' 14, שורה 10). מכאן, שהוכחה העובדה כי במועד כלשהו בזמן שבין סיום עבודת הבאגר ביום 8.9.2009 לבין בוקרו של יום 9.9.2009 "הוצאו" הרכיבים מהבאגר. תימוכין נוסף ניתן למצוא באמור בתלונה שהגיש התובע במשטרה (נספח ג' ל-ת/1). לכן, אני מקבלת את גרסת התובע לפיה הרכיבים אכן נגנבו במועד הנטען באתר.

חבותה של ארונסון -

1. התובע טוען לקיומה של חבות מצד ארונסון הן מכוח החוזה וההסכמות בעל פה שלטענתו סוכמו טרם אספקת הבאגר, והן מכוח הוראות חוק השומרים, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומרים"). להרחבה בעניין היחס בין שתי העילות הללו, ראו שירלי רנר שומרים – פירוש לחוקי החוזים 33-37 (1998), להלן: "רנר". אדרש תחילה לטענת החבות החוזית ולאחר מכן לטענת החבות מכוח חוק השומרים.

האם ארונסון התחייבה לשמור על הבאגר ?

1. למעשה, המסמך היחיד שנחתם בין הצדדים הוא אותו חוזה מיום 3.9.2009, אשר כולל את הפרטים הבאים בלבד: מחיר יומי לעבודת הבאגר, מחיר להובלת הבאגר, מחיר ליום מנוחה של הבאגר באתר, מועד תחילת העבודות ומיקום אתר העבודה.
2. כאמור לעיל, התובע טוען כי ארנסון פנו אליו וביקשו ממנו לספק לאתר את הבאגר בהתרעה קצרה, וכי פרט לעבודה הנדונה, ככלל הוא לא נהג לעבוד עם ארנסון קודם לכן (ראו עדותו בעמ' 4, שורות 29-30). גרסה זו של התובע לא נסתרה. על רקע אותן נסיבות של "התרעה קצרה" טוען התובע כי ההתקשרות החוזית בין הצדדים נעשתה בעיקרה בעל פה, וללא שנחתם חוזה מפורט בכתב. לטענת התובע במהלך הסיכום הטלפוני בינו לבין מנהל הפרויקט טרבלסי, התובע דרש מפורשות כתנאי להבאת הבאגר לאתר כי תהיה שמירה באתר מטעמה של ארנסון, ולטענתו הובטח לו שתהיה שמירה. בחקירתו אף מסר כי שאל לזהותה של חברת שמירה ונמסר לו כי מדובר "בחברה מתל-אביב" (עמ' 4, שורה 28). מוסיף התובע וטוען שטרבלסי אמר לו כי בנוסף לשומר באתר (מטעם רומח) נמצאים באתר גם שני עובדים של ארנסון שתפקידם לשמור על פעולתן הרציפה של משאבות שהוצבו באתר (שתפקידן היה לשאוב מי תהום), ובין היתר אותם עובדים ישמרו גם על הציוד שיוותר באתר, לרבות הבאגר (סעיף 8 ל- ת/1).
3. אלא, שטענות לחוד וראיות לחוד. לשיטתי לא הורם הנטל להוכיח כי ארנסון אכן התחייבה חוזית לספק לתובע שירותי שמירה על הבאגר. ואפרט.
4. ראשית, התובע טען בכתב התביעה כי קיים נוהג בענף בו עסקינן, לפיו שירותי השמירה מסופקים על ידי הקבלן הראשי (בענייננו – ארנסון). טרבלסי בתצהירו הכחיש קיומו של נוהג כאמור, ואף ציין כי מניסיונו במקרים רבים דווקא קבלן המשנה הוא שדואג לשירותי שמירה על הציוד שלו שנותר באתר (סעיפים 7-8). בחקירתו חזר טרבלסי על עמדה זו וציין שנוהג כאמור איננו קיים גם בעבודות "קצרות מועד" כמו העבודה המתוכננת של התובע באתר (עמ' 16 לעדותו, שורות 17-18). בת"א (שלום-י-ם) 4032/02 קדם גריסה 1991 בע"מ נ' לינוי בניה ותשתית בע"מ (29.8.2006) צוין כי: "הפסיקה קובעת כי קיימת חזקה לפיה הסכמות צדדים לחוזה, באו לידי ביטוי בחוזה עצמו, והם לא ביקשו להחיל על עצמם חיובים חיצוניים לו. לכן על הטוען לקיומו של נוהג לשכנע את בית המשפט בראיות על קיומו של נוהג, ואין די באמירה כללית בדבר תחולתו (ע"א 431/82 חסיד נ פרזות, פ"ד לט (4) 451)". דומני שהדברים יפים גם לענייננו. אני סבורה שהתובע לא הוכיח את טענתו לקיומו של נוהג. "הראייה" היחידה שהביא התובע לעניין טענתו זו, היא הסכם שצורף כנספח לסיכומים מטעמו, בין התובע לבין קרן קיימת לישראל, במסגרתו הוסכם בין הצדדים שם כי האחריות למתן שירותי שמירה באתר מוטלת על מזמין העבודה, קרי – קרן קיימת לישראל, ולא על התובע. תחילה, יש לבקר את האופן בו הוגש המסמך, כנספח לסיכומים ולא במסגרת כלל ראיות התובע (וראו התייחסות ארנסון לכך בסיכומיה – סעיף 57). בנוסף, לגופם של דברים, אין בתוכנה של ההתקשרות החוזית בין התובע לבין קרן קיימת לישראל כדי ללמד על קיומו של נוהג בענף, כנטען. למעשה, העובדה כי התובע כן עמד על כך כי הנושא יוסדר מפורשות בהסכם עם מזמין אחר מעיד על כך כי הוא מודע לחשיבות הסדרת הנושא, ויש לתמוה על כך כי הוא לא דרש את הסדרתו המפורשת בכתב גם בחוזה מול ארנסון, למרות לוח הזמנים הקצר ולמרות העדרו של חוזה מפורט. אעיר עוד, כי התובע עצמו העיד כי במספר מקרים בעבר כבר נגנבו מכלים כבדים שבבעלותו רכיבים דוגמת אלו הנדונים כאן (עמ' 5, שורות 19-25), והוא אף הודה כי לא רכש ביטוח גניבות לגבי הבאגר הנדון בשל גובה הפרמיה ובשל הדרישה של חברות הביטוח כי ידאג לשמירה על הבאגר כתנאי לכיסוי. עדות זו מחזקת אף יותר את המסקנה כי היה צורך להסדיר מפורשות ובכתב את נושא אספקת שירותי השמירה. התובע לא הביא עדויות נוספות על מנת לנסות ולהוכיח קיומו של נוהג, כגון עדויות של בעלי עסקים אחרים בתחום, העובדים דרך קבע באתרי בנייה, ויש לזקוף מחדל זה לחובתו.
5. שנית, יש לראות כי טרבלסי בעדותו ציין שהפנה את התובע לברר את סוגיית השמירה באתר עם גורם אחר בארנסון, בשם אלון. התובע השיב בשלילה כאשר נשאל האם טרבלסי מסר לו דבר מה נוסף לגבי הציוד והשמירה עליו (עמ' 10 שורות 5-6) ולא נשאל בחקירתו לגבי הפנייתו לגורם נוסף בארנסון זולת טרבלסי.
6. אמנם, גם עדותו של טרבלסי לא הייתה נקייה מספקות – יש לראות כי בתצהירו של טרבלסי הוא ציין כי לא סוכם עם התובע דבר לעניין שמירה על הבאגר (סעיף 5), ואילו בעדותו הוא טען בתחילה כי אינו זוכר האם התובע שאל אותו משהו לגבי השמירה בשיחתם הטלפונית טרם הגעת הבאגר לאתר (עמ' 14 שורה 16). בהמשך חקירתו "נזכר" טרבלסי שכן שוחח עם התובע על נושא השמירה, וכי הוא מסר לתובע שעליו לפנות לנציג ארנסון המטפל בנושא של החוזים עם חברות השמירה (עמ' 15, שורות 22-26). בהמשך חקירתו ציין טרבלסי כי לאותו נציג קוראים אלון, וכי יכול להיות שדיבר עם התובע על נושא השמירה אפילו פעמיים או שלוש (עמ' 16, שורות 1-10). טרבלסי אף הוסיף וטען כי התריע בפני התובע על כך שאין שמירה על הבאגר באתר וכדבריו: "אני אפילו ניגשתי ואמרתי לו שכדאי לו לעשות שמירה באתר". בהמשך חקירתו של טרבלסי עלה כי אותו נציג הוא אלון חמרי, ששימש כמנהל הרכש בארנסון בתקופה הרלבנטית (ראו למשל בעמ' 19 שורה 2).
7. אינני בטוחה שיש לתת אמון במלוא גרסתו המאוחרת של טרבלסי, אשר נותר הרושם כי "התפתחה" במהלך החקירה. עם זאת, אינני סבורה שיש בגרסה זו סתירה מהותית לנטען בתצהירו של טרבלסי (נ/1). כל שטרבלסי הצהיר הוא שבאופן כללי אין התחייבות של ארנסון לשמור על ציוד של קבלני משנה, ושגם במקרה זה לא סוכם דבר עם התובע לעניין השמירה (סעיף 5) – הווה אומר, שלא סוכם עם התובע שארנסון תשמור על הבאגר. אכן, יש קושי בכך שבתצהירו נאמרה אמירה כללית בלבד, ורק בחקירתו "נזכר" לפרט את כל ההתנהלות סביב הנושא. לשיטתי, טענת טרבלסי לפיה הפנה את התובע לברר את נושא השמירה על הבאגר עם אלון חמרי הייתה צריכה להיות חלק מתצהירו, כמו גם טענתו כי הוא אמר לתובע מפורשות שכדאי לו לדאוג לשמירה על הבאגר באתר, וטענתו כי שוחח עם התובע בעניין פעמיים שלוש. עדיין, אין בחוסר הפירוט האמור בתצהיר כדי להוות סתירה מהותית מול הגרסה המאוחרת (והמפורטת) של טרבלסי, וגרסה זו לא נסתרה.
8. בנוסף, יש לראות כי גם התובע מצידו ציין באופן כללי שהובטח לו באמצעות טרבלסי כי ישנה שמירה באתר על הציוד שנותר בסוף יום העבודה, ולא פירט בתצהירו כמה שיחות נערכו עם טרבלסי בעניין טרם חתימת החוזה, ומה היה תוכנן המדויק, האם הופנה לגורם זה או אחר והאם נערך עימו בירור נוסף בנושא. מאחר והנטל מוטל על כתפי התובע, חוסר הפירוט (ההדדי) פועל במקרה זה לחובת התובע.
9. שלישית, אני מוצאת שלא לתת אמון בגרסתו הכללית של התובע לגבי אותם סיכומים בעל פה בינו לבין טרבלסי עובר לתחילת עבודת הבאגר באתר. המדובר בעדות יחידה של בעל דין אשר יש לו עניין בתוצאת ההליכים, ולא נמצא כל חיזוק לגרסתו זו של התובע. עוד יש להדגיש כי עדותו של התובע הייתה עדות "בעייתית" ובחקירתו הנגדית התגלו סתירות משמעותיות בין "העובדות" עליהן הצהיר התובע "מידיעתו האישית" בתצהיריו (ת/1 ו-ת/2) לבין "העובדות" שטען להן בחקירתו. ראו למשל כי התובע הצהיר כי הוא היה זה אשר עבד על הבאגר באתר והוא אשר גילה את הגניבה בבוקרו של יום 9.9.2009, ואילו בחקירתו מסר לראשונה התובע כי כלל לא נכח במקום בעת גילוי הגניבה, כי עובד שלו הוא שגילה את הגניבה, והוא עצמו הגיע למקום רק כעבור שעה לערך (עמ' 8 שורה 25 ואילך). עוד ראו כי התובע הצהיר כי דרישת הכופר מצד הגנבים הופנתה אליו והוא זה שניהל עימם את המשא והמתן (באמצעות מתווך) על מנת להשיב את הרכיבים (סעיף 14 ל- ת/1), אך בחקירתו סיפק לפתע התובע גרסה שונה לפיה הפנייה מצד הגנבים נעשתה לאחיו של התובע (ששמו לא נמסר) ולא אל התובע עצמו והאח הוא זה שניהל את המשא והמתן וזה שנפגש עם הגנבים לצורך השבת הרכיבים (עדות התובע בעמ' 5 ובעמ' 6, שורות 6-9). לא למותר לציין שהאח והעובד לא הובאו על ידי התובע למתן עדות.
10. לכן, הסתירות האמורות מחייבות מסקנות לגבי האפשרות לבסס ממצאים על סמך עדותו של התובע, שעה שאין לה כל תימוכין – ומכאן שלא ניתן לקבל את גרסתו לגבי סיכומים שהיו בעל-פה בשלב הטרום והמסקנה היא כי התובע לא הוכיח את טענתו לקיומה של התחייבות חוזית מצד ארנסון כלפיו לספק שמירה לבאגר באתר מטעמה.

חבות מכוח חוק השומרים –

1. סעיף 1 לחוק השומרים מגדיר את סוגי השמירה והשומרים השונים, כאשר שמירת נכס מוגדרת בסעיף 1(א) כ-"החזקתו כדין שלא מכוח בעלות".
2. "שומר חינם" מוגדר בסעיף 1(ב) כך: "השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חינם". "שומר שכר" מוגדר בסעיף 1(ג) כך: "השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנראה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר". "שואל" מוגדר בסעיף 1(ד) כך: "השומר נכס כדי להשתמש בו או ליהנות ממנו בלי ליתן תמורה, הוא שואל".
3. לעניין אחריותו של שומר שכר, קובע סעיף 2(ב) לחוק השומרים כדלקמן:

"2(ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו."

1. עוד אפנה לסעיף 7 לחוק שכותרתו "שומר שמסר לשומר משנה", וזו לשונו:

"7(א) שומר שמסר את הנכס לשומר-משנה, רואים את מעשיו ומחדליו של שומר המשנה כמעשיו ומחדליו של השומר, ושומר המשנה אחראי גם כלפי בעל הנכס באותה מידה שהוא אחראי כלפי השומר."

(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו בין אם מסירת הנכס היתה ברשות בעל הנכס ובין אם הייתה שלא ברשותו, ובלבד שאין בהן כדי לגרוע מאחריותו של השומר לפי סעיף 3 או לפי כל דין אחר. "

1. באשר לשאלת החבות מכוח חוק השומרים טוען התובע בסיכומיו (בקצרה) כי ארנסון אחראית כלפיו מכוח היותה שומרת שכר, ולחילופין מכוח היותה שומרת חינם. ארנסון מתייחסת בסיכומיה לטענות מכוח חוק השומרים בכל הנוגע למערכת היחסים בינה לבין רומח וטוענת כי אין "יחסי שמירה" בינה ובין התובע במסגרת מערכת היחסים החוזית ביניהם. רומח טוענת (כטענה חלופית בלבד) כי בהנחה שתימצא אחראית לשמירה על הבאגר, הרי שיש לראות אותה כשומרת שכר "עיקרית" בהתאם לרישא של סעיף 2(ב) לחוק השומרים, אך כי בשל העובדה כי הוראות השמירה לא קוימו על ידי התובע (הבאגר לא עמד במקום של ריכוז הכלים אלא במיקום אחר), יש לקבוע כי התקיימו נסיבות בלתי צפויות הפוטרות אותה מאחריות.
2. באשר לעילת התביעה מכוח חוק השומרים, ובניגוד למסקנותיי בנוגע לחבות החוזית, אני סבורה שהוכחה אחריותה של ארנסון (ואבהיר כי במסקנתי לעיל לגבי העדרה של התחייבות חוזית אינה משליכה על הקביעה כי ארנסון מהווה שומרת ביחס לתובע, וראו כי על מנת שיקומו "יחסי שמירה" מכוח חוק השומרים אין הכרח בהתקיימותם של יחסים חוזיים בין השומר לבין בעל הנכס (ע"א 130/80 ביטון נ' חלמיש חברה עירונית לשיקום פ"ד לו (2) 706 (1982); רנר, עמ' 31).
3. דומני שבנסיבות המקרה שלפנינו, הוכח כי ארנסון הייתה שומרת שכר ביחס לבאגר, ולא שומרת חינם. אומנם השמירה לא הייתה המטרה העיקרית להחזקתו של הבאגר באתר, שכן המטרה העיקרית הייתה ביצוע עבודות העפר באמצעות הבאגר, ואמנם ארנסון עצמה לא קיבלה תמורה עבור שמירת הבאגר באתר, ועם זאת אין ספק כי הייתה לארנסון טובת הנאה בהחזקת הבאגר והימצאותו באתר – כך למשל טובת ההנאה המגולמת בעובדה שעל ידי השארתו של הבאגר באתר נחסכו מארנסון העלויות של הובלת הבאגר הלוך ושוב, עד תום ביצוע העבודות מכוח החוזה עם התובע. אציין גם כי מאחר ואין מחלוקת כי מדובר בכלי כבד, אשר אינו מורשה לנסוע על הכבישים בכוחות עצמו, מקובלת עליי הטענה של התובע כי השארתו באתר הייתה מוסכמת מראש על ארנסון ועליו, ואני דוחה את הטענה של ארנסון כי התובע הוא ש"בחר" להשאיר את הבאגר באתר, וכי דבר השארתו של הבאגר באתר נודע לטרבלסי רק לאחר אירוע הגניבה (סעיף 4 ל-נ/1).
4. לעניין אחריותה של ארנסון כשומרת שכר, בענייננו חלה הסיפא של סעיף 2(ב) האמור, אשר מורה לנו כי כאשר המטרה של השמירה על הנכס היא טפלה למטרה העיקרית של החזקתו (ביצוע עבודות באתר באמצעות הבאגר), השומר פטור כל עוד הוכיח כי הנזק נגרם שלא בשל רשלנותו. מכאן, שהנטל להראות כי לא הייתה רשלנות של ארנסון בשמירה - מוטל על ארנסון. מאחר וארנסון מסרה את ביצוע עבודת השמירה באתר לרומח, ומאחר ואין מחלוקת כי הבאגר היה בתוך האתר בעת אירוע הגניבה, הרי שיש לראות ברומח "שומרת משנה", אשר לגביה קובע המחוקק בסעיף 7 לחוק השומרים כי יראו את מעשיו או מחדליו של שומר המשנה כאילו היו אלו מעשיו או מחדליו של השומר "העיקרי".
5. על כן, עלינו לבחון האם הרימה ארנסון את הנטל המוטל עליה להראות כי לא התרשלה בביצוע השמירה. לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו אני סבורה שנטל זה לא הורם, ואבהיר הנימוקים למסקנתי זו להלן.
6. ראשית, אני סבורה שארנסון נמנעה מלהביא ראיות אשר ייתכן והיה בהן כדי להרים את הנטל המוטל עליה. כך למשל, לא הובאו לעדות הגורמים האחראיים אצלה לנושא תיאום השמירה באתר בכלל, ובנושא האחריות על שמירת הציוד של קבלני המשנה בפרט, אשר ייתכן והיה בעדותם כדי להוכיח כי לא התרשלה כשומרת. מעדותו של טרבלסי עולה כי הוא כלל לא היה הגורם האחראי באתר על תיאום ומתן הנחיות לשומרים, וכי זה היה תפקידו של מנהל העבודה באתר (להבדיל ממנהל הפרויקט), וראו עדותו בעניין, לאמור: "... אני לא אחראי לאיך מתנהלת השמירה באתר..." (עמ' 15 שורה 6); "אני לא נותן הנחיות לשומרים" (עמ' 17 שורה 24); "אני לא יודע לומר לך איך השומר אמור לדעת למי מותר להסתובב בתום יום העבודה ולמי אסור להיות באתר" (עמ' 18 שורות 23-24). כן ראו עדותו בעמ' 18, שורות 7-10, שם הוא מציין כי הגורם אשר ממונה על מתן הנחיות לשומרים באתר הוא מנהל העבודה באתר, אשר הוא זה שממתין לשומר שיגיע בכל יום ונותן לו הנחיות שוטפות, ואין ספק שהיה בעדותו כדי לשפוך אור על ההנחיות שניתנו לשומרים עובר לגניבה. למותר לציין כי ארנסון לא הגישה תצהיר מטעמו של מנהל העבודה באתר, על אף שלכאורה מדובר בעד אשר נמצא בשליטתה, ואי הבאתו של עד זה פועלת לחובת ארנסון. עוד עולה מעדות טרבלסי כי הגורם בארנסון אשר היה אחראי למתן הנחיות שוטפות לגבי שירותי השמירה בכלל והאחריות לשמירה על ציוד של קבלני משנה היה מנהל הרכש, אלון חמרי. גם עדותו של עד זה לא הובאה בפני בית המשפט. יש לציין כי ייתכן והיה בעדותו של אותו חמרי כדי לתמוך בטענת טרבלסי כי הפנה את התובע לאותו חמרי וכדי לשלול את טענת התובע בדבר ההסכמות בעל פה שהושגו בינו לבין ארנסון, ואני מוצאת שגם במקרה זה מדובר בעד רלבנטי אשר אי הבאתו פועלת לחובת ארנסון, במיוחד כאשר הנטל מוטל לפתחה.
7. שנית, אני סבורה שארנסון לא הרימה את הנטל להראות שלא התרשלה גם במישור התנהלותה של רומח, אליה הועברה חובת השמירה על הבאגר כ"שומרת משנה" (וראו כי יש סתירה מסויימת בעמדת ארונסון, שכן מחד גיסא – היא טוענת לרשלנותה של רומח על מנת לנמק את הטלת האחריות על רומח וקבלת ההודעה כלפי צד ג'; ומאידך גיסא – היא חייבת לטעון להעדר רשלנות מצד רומח, שכן רשלנות של רומח תשוייך גם לארונסון, ע"פ סעיף 7 לעיל).
8. לשיטתי, לא הוכחה הטענה של רומח לפיה הבאגר עמד במקום מוסתר (מאחורי הטריבונה) והוסתר מעיני השומר ולכן לא ניתן היה לראותו ואין לייחס לה רשלנות אם נגנבו הרכיבים. בהקשר זה אפנה לכך כי למעשה טרבלסי טען כי כן היה ניתן לראות את הבאגר מעמדת השמירה – עמ' 17, שורות 31-32). מכאן שהוכח שעל פניו היה באפשרות השומר לצפות במתרחש ולמנוע את אירוע הגניבה. עוד הוכח כי הבאגר עמד בסמוך למכולה כחולה שהיוותה את אחד מריכוזי הציוד של ארנסון באתר ובסמוך למשאבות של ארנסון לידן נכחו עובדי ארנסון 24 שעות ביממה (ראו נספח ג'2 ל-נ/2, ועדותו של טרבלסי בעמ' 15, שורות 12-18). מכאן שהוכח שהאזור בו עמד הבאגר כן נכלל באחד ממתחמי השמירה באתר ועל כן לכאורה היה על השומר לשמור גם עליו. עוד אני סבורה שלא הוכחה כדבעי טענת רומח לפיה האתר לא היה מגודר במלואו (דבר שמקשה על השמירה) ומתצהירו של טרבלסי עולה כי לטענת ארנסון האתר כן היה מגודר (סעיף 12 ל-נ/1).
9. מכאן, שלשיטתי לא הוכח כי ארנסון ורומח לא התרשלו בשמירתן על הבאגר - הן מפאת שלא הובאו ראיות ועדויות אשר ייתכן והיה בהן כדי להוכיח את אי ההתרשלות והן משום שמהראיות עולים נתונים עובדתיים המצביעים על התרשלות בשמירה על הבאגר.
10. לסיכום פרק זה – היות וקבעתי כי ארנסון היתה שומרת שכר ורומח "שומרת משנה" ולאור נטלי הראיה הרלבנטיים - הוכח שארנסון ורומח התרשלו בשמירה על הבאגר ויש לראותן כאחראיות לנזקים שנגרמו לתובע (ככל שיוכחו).

מישור היחסים בין ארנסון לבין רומח –

1. באשר להודעה לצד שלישי כנגד רומח, מצאתי כי יש מקום לקבלה במחציתה, משמע – ליחס לארונסון ולרומח את האחריות בחלקים שווים.
2. מבחינת טענות ההגנה של רומח, הרי שגם לגביהן לא הורם הנטל. השומר הספציפי באתר במועד אירוע הגניבה לא הובא לעדות על ידי רומח, על אף שעדותו היתה חיונית על מנת שנדע מה התרחש באותו הלילה, האם ניתן היה לראות את הבאגר, אילו פעולות שמירה הוא ביצע, האם היו לו הנחיות לגבי השמירה – ואם כן, מה היותההנחיות וכו'. חוסר ראייתי משמעותי נוסף נודע למסמך אשר עליו דיברו העדים ואשר נקרא "סקר סיכונים", אשר לשיטת מדפיס (מנכ"ל רומח) הוכן עובר לתחילת עבודות השמירה באתר הספציפי הנדון. לטענת מדפיס בעקבות מסמך זה הוציא אלון חמרי הנחיות שמירה כתובות ביחס לאתר (נספח "ב" לתצהיר מדפיס – נ/2). משמע, שאותו "סקר סיכונים" היה יכול לשפוך אור על שאלת "מתחמי השמירה" עליהם סוכם לכאורה, מיקומו של הבאגר ביחס אליהם, חובות רומח לגבי השמירה, כמות השומרים, דגשים וכו' – אך המסמך לא צורף ומדפיס לא סיפק הסבר לשאלה מדוע לא צורף (עמ' 20-21). עוד לא הוצגו ראיות מספקות באשר לשאלת גידור האתר, אשר היה בהן כדי להשליך על מידת אחריותה של רומח.
3. בד בבד עם קביעתי זו, הרי שאף מבחינת ארנסון נפלו כשלים בהוכחת טענותיה בדבר התרשלותה של רומח. לעניין מספר השומרים באתר – מוסכם כי במועד הרלבנטי הוצב באתר שומר אחד בלבד, למרות קיומם של מספר ריכוזי כלים (עדות טרבלסי, עמ' 15 שורות 15-18), אך ארונסון לא הראתה כי היה סיכום לגבי מספר שונה של שומרים או דרישה מצדה לגבי מספר רב יותר. לעניין מיקומו של השומר - לא הוכח כי השומרים נדרשו לפטרל באתר. טרבלסי השיב כי אינו יודע אם הונחו השומרים לעשות סיורים באתר (עמ' 19 שורה 7) וחזר והבהיר במהלך עדותו כי הוא איננו הגורם הרלבנטי בארנסון בכל הנוגע למתן ההנחיות לשומרים. מכאן – שהן רומח והן ארונסון כשלו בהבאת מלוא הנתונים לגבי הדרישות וההתנהלות הסבירה באתר (כאשר מטעם ארונסון הייתי מצפה לשמוע את עדותו של מנהל האתר אלון ומטעם רומח הייתי מצפה לשמוע את השומר).
4. מכאן שמצאתי לחלק את האחריות בין ארונסון לבין רומח בחלקים שווים.

גובה הנזק –

עלות תיקון הבאגר במוסך -

1. התובע טוען כי העלות היתה בסך של כ-2,912 ₪ על בסיס חשבונית מיום 14/9/2009. אעיר כי פריט זה אינו מופיע במפורש בכתב התביעה אלא רק בתצהיר התובע, אם כי החשבונית הרלבנטית צורפה לכתב התביעה המקורי והמתוקן. לכן, אין המדובר במסמך מפתיע או ראש נזק מפתיע ומצאתי כי טענת התובע לגבי הטיפול והעלויות הוכחה כדבעי ונחזית כסבירה. לכן, הוכח לגבי פריט זה נזק בסך 2,912 ₪ = כ-3,200 ₪ נכון להיום, כולל מע"מ.

פיצוי בגין עלות החלפת השמנים בבאגר –

1. טוען התובע כי בשל אירוע הגניבה הוא נאלץ לבצע השלמה של השמנים בבאגר בסדר גודל של 400 ליטר, וכי הנזק שנגרם לו בשל כך מסתכם בסך של 9,241 ₪ נכון ליום התביעה (8,740 ₪ נומינלי) – על פי סעיף 34(א) לכתב התביעה המתוקן. בתמיכה לטענתו זו צורפה לכתב התביעה ולתצהיר חשבונית מס מטעם ספק מסוים, שפרטיו אינם נגלים מהחשבונית, ואשר ממוענת לתובע. בחשבונית מפורטת רכישה של שמנים, גריז ו"סבון חול". דא עקא, שבתצהירו טען התובע כי השמנים שהחליף בבאגר היו ברשותו במלאי מבעוד מועד והוא לא רכש אותם לאחר אירוע הגניבה (סעיף 21 ל-ת/1) – משמע, שהחשבונית שצורפה אינה קשורה לרכישה שבוצעה עקב הגניבה, מה גם שלא ניתן להבין מה התאריך של רכישת השמנים ע"פ החשבונית והיא ממילא לגבי סכום של כמחצית מהדרישה. עוד הצהיר התובע כי הוא מעריך את שווי עלות השמנים בסך של 6,000 ₪ במועד ההחלפה, לפי חישוב של 15 ₪ לכל ליטר, אלא שבחקירתו העיד כי המחיר לליטר שמן נע בין 9 ל-12 ₪ לליטר וכאשר עומת עם הנתון המספרי שהופיע בתצהירו, לא סיפק תשובה ברורה לפער במחיר הנטען לליטר שמן. מעבר לכך, מעניין לראות כי על פי אותה חשבונית המחיר לליטר הינה רק 6.94 ₪ לליטר (לא כולל מע"מ) ומעניין עוד יותר לראות כי בכתב התביעה המקורי – הדרישה לגבי פריט זה היתה בסכום של 1,000 ₪ בלבד (תוך הפניה לאותה חשבונית בדיוק ועל בסיס הטענה לגבי החלפה של 400 ליטר).
2. בנוסף, יש לראות כי התובע לא הביא כל ראייה לעניין כמות השמן הדרושה לצורך השלמת שמנים "מלאה" בבאגר הנדון, כגון מפרטי טכני, ספר יצרן וכדומה. התובע אף לא הביא חוות דעת מקצועית באשר לטענה כי אכן נדרשה השלמת שמנים "מלאה" בשל אירוע הגניבה, כגון חוות דעת שמאי רכב מורשה. עוד לא הוכיח התובע לאיזה סוג שמן הוא נדרש, וכי השמן הדרוש היה זה אשר הוא החזיק ברשותו דרך קבע לצורך ניהול עסקו.
3. מכאן, שלשיטתי לא הוכח ראש הנזק של החלפת השמנים בבאגר.

פיצוי בגין אובדן 4 ימי עבודה של הבאגר –

1. התובע טען בתצהירו כי נגרם לו נזק בשל השבתת הבאגר מעבודה במשך ארבעה ימים. טענה זו של התובע לא נסתרה בחקירתו הנגדית. נמצא חיזוק לטענה זו גם בחשבונית מטעם המוסך שצורפה כנספח לכתב התביעה, בה מצוין תאריך החשבון 14.9.2009. גם טרבלסי בחקירתו אישר כי לאחר הגניבה עמד הבאגר כמה ימים באתר ללא שימוש (עמ' 14, שורות 11-12). מכאן, שלשיטתי, העובדה כי הבאגר אכן היה מושבת במשך ארבעה ימים הוכחה כדבעי. עתה יש לבחון האם הוכח גובה הנזק הנטען על ידי התובע.
2. בתצהירו טוען התובע כי שווי יום עבודה של הבאגר הוא 3,150 ₪, תוך שהוא מפנה לחלק מ"מחירון דקל" (להלן: "המחירון"), אשר צורף כנספח "ד" לתצהיר התובע. במהלך עדותו התבקש התובע להצביע על גבי המחירון האמור על השורה המתייחסת לבאגר הנדון וזו סומנה בעט מדגיש על ידי בית המשפט. במחירון מצוין מחיר שעת עבודה בסך 350 ₪ לשעה (כולל מפעיל וללא הובלה), כאשר יום עבודה מוגדר ככולל תשע שעות. כלומר, המחיר היומי הוא בסך של 350 ₪ X 9 שעות = 3,150 ₪, ולגבי 4 ימים = 12,600 ₪.
3. ארנסון לא חלקה על קבילותו של המחירון אלא שלשיטתה יש לשום את הנזק בהקשר זה על פי התעריף החוזי לגבי "יום המתנה", בסך 500 ₪ ליום, משמע, שלגבי 4 ימים = 2,000 ₪. עוד יוער כי על פי החוזה, מחיר יום עבודה הינו בסך של 2,800 ₪ (אשר דומה שהוא התוצאה של מכפלת המחיר השעתי בשמונה שעות הפעלה – 350 ₪ X 8 שעות = 2,800 ₪).
4. מהראיות עולה כי לאחר שהבאגר חזר למצב תקין לא הוחזר התובע לעבוד באתר עם הבאגר, ולמעשה ההתקשרות בין הצדדים לא נמשכה (ראו עדות התובע בעמ' 11 שורות 12-15). גרסה זו לא נסתרה. מאחר והתובע לא הוחזר לעבודה לאחר תיקון התקלה בבאגר, אין מקום לראות את הימים בהם היה הבאגר תקול ומושבת כ"ימי המתנה" באתר, בטרם ישוב לעבודה בפועל, ומקובלת עליי טענתו כי יש מקום לחשב את הפיצוי כאילו יכול היה התובע לעבוד במקום אחר באותם ימים (במידה ולא היה מתרחש אירוע הגניבה). בנסיבות העניין יש לראות את המועד של גילוי אירוע הגניבה כמועד בו הסתיימה ההתקשרות החוזית בין התובע וארנסון, ומכאן שתיאורטית היה יכול התובע לעבוד במקום אחר ולהרוויח מחיר עבור יום עבודה בפועל, ולא יום המתנה בלבד. אלא מאי ? שהמחיר החוזי בגין כל יום עבודה אינו ההפסד בפועל של התובע, שכן מהתמורה החוזית שהיתה משתלמת לו הוא היה משלם את שכרו של אותו עובד שהפעיל את הבאגר, דלק והוצאות נילוות אחרות. התובע לא השכיל להוכיח מה היה יכול להיות הרווח שלו בגין כל יום עבודה אך מצאתי שאי פסיקת כל פיצוי לגבי רכיב זה תקפח את התובע במידה רבה מהראוי. לכן, אני קובעת כי הפיצוי הסביר יהא בשיעור של 1,650 ₪ ליום, ולגבי 4 ימים = 6,600 ₪ (כולל מע"מ, נכון להיום).

פיצוי בגין תשלום ה"כופר" עבור השבת הרכיבים –

1. אינני סבורה שיש צורך להיכנס לדיון מעמיק בתיק זה בשאלת הזכאות לפיצוי בגין תשלום "כופר" לאחר גניבה למרות שהצדדים טענו בסוגיה בסיכומיהם המלומדים תוך הפניה לפסיקה רלבנטית; וזאת כיון שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח את עצם ביצוע התשלום. לגבי נושא זה, כשלונו הראייתי של התובע משמעותי במיוחד וכבר ציינתי בקצרה לעיל כי בתצהירו של התובע הוא טוען שהגנבים פנו אליו, כי הוא ניהל עימם מו"מ וכי הוא שילם להם 30,000 ₪ על מנת להשיב את הרכיבים (סעיף 14). רק בחקירה הנגדית התברר שהיה זה אח של התובע שניהל את המו"מ הנטען וביצע את התשלום הנטען (עמ' 5, והאח – כזכור - לא כיבד אותנו בנוכחותו). די בכך כדי לחייב חד משמעית את המסקנה שיש לדחות מכל וכל את כל הטענות לגבי ראש נזק זה (בין אם לאור העדר האפשרות להאמין לתובע ובין אם לאור כך שנמצא שעדותו לגבי הכופר הינה בבחינת עדות שמועה ברובה).
2. מעבר לכך, לא שוכנעתי כי קיימות ראיות מספיקות לגבי התשלום (וראו כי התובע מפנה בהקשר זה לתדפיס מחשבון הבנק שלו שם מופיעה משיכה של 15,000 ₪ וטוען כי את המחצית השניה שילם באמצעות כספים שהיו ברשותו ולכן אין לו לגביהם אסמכתא). לכן, דרישת התובע בראש נזק זה נדחית.

עלות גרירת הבאגר למוסך לצורך תיקונו –

1. התובע טען בתצהירו כי העלות של הובלת הבאגר לתיקון במוסך היא 17,126 ₪ (כולל מע"מ), ותמך טענתו זו בחשבונית מס מיום 31.9.2009, מטעם סאלח מסלח עדוי ובניו בע"מ (להלן: "חשבונית ההובלה" ו- "המוביל" בהתאמה). לשיטתי, קיימים מספר קשיים בנוגע לחשבונית ההובלה. ראשית, כידוע, בחודש ספטמבר 30 ימים בלבד. שנית, החשבונית אמורה להרשם ביום בו נגרר הבאגר מהאתר למוסך – וזה אינו יכול להיות ביום 31/9/2009 בכל מקרה שכן הטיפול במוסך הסתיים ביום 14/9. שלישית, מספרה הסידורי של החשבונית לא נגלה על פני ההעתק שהוגש לבית המשפט ולא ברור לי כיצד יש חשבונית ללא מספר סידורי (עוד אעיר כי בסיכומי התובע צוין מספר החשבונית על ידי בא כוח התובע וצוין כי היא נמצאת בחזקתו – ואם כך הוא הדבר, מדוע לתצהיר צורפה "גרסה" שבה מישהו מחק את מספר החשבונית?). רביעית, בתצהירו של התובע צוינה הערה פנימית של בא כוח התובע ממנה עולה כי התובע התבקש לבקש מהמוביל "לתקן" את הקבלה, ובסיכומים פורט הסבר להערה זו. חמישית, לא צורפה קבלה המעידה על ביצוע התשלום בפועל ונשמעו טענות מצד ארנסון לעניין המשקל שיש לייחס לחשבונית ללא שהוכח ביצוע התשלום בפועל שעה שהתשלום נחזה להיות גבוה במיוחד.
2. לשיטתי, על אף הקשיים האמורים, מצאתי שאין בהם כדי לשמוט את הבסיס תחת ראש הנזק המדובר ואפסוק לתובע חלק מהסכום. כפי שפורט לעיל, אין מחלוקת כי הבאגר אכן היה תקול לאחר אירוע הגניבה וכי היה צריך להובילו באמצעות משאית מוביל לתיקון, שאם לא כן היה עודנו ניצב באתר עד היום. מקובלת עליי גם טענת התובע כי כאשר עסקינן בבאגר שלא יכול לזוז בכוחות עצמו, מלאכת החילוץ מורכבת ומסובכת יותר. כאן אעיר כי גרסת התובע בחקירתו לפיה מלאכת החילוץ נעשית באמצעות שופל נוסף המרים את הבאגר אל גב משאית המוביל (עמ' 11 שורות 4-5), אינה מתיישבת על פניה עם הפירוט המופיע בגוף חשבונית ההובלה, לאמור: "חילוץ באגר 330 עם כננת מאתר ארנסון...", ההדגשה הוספה). לכן, לא נדרש שופל כדי להרים את הבאגר אלא שככל הנראה נעשה שימוש באמצעות כננת – כפי שמופיע בחשבונית. לגבי העלויות של משאית עם כננת – יתכן והסכום הנדרש גבוה מהראוי וראו כי בסעיף 9 לתצהירו טוען התובע כי הובלה "רגילה" של הבאגר עולה כ-2,000 ₪. נתון זה מלמד הן על העדר הפרופורציה בין העלות של הובלה "רגילה" לבין העלות הנטענת של ההובלה "המיוחדת" והן על כך שהתובע היה ממילא משלם 2,000 ₪ על מנת להוציא את הבאגר מהאתר גם אילולא הגניבה. על כן, לאור המכלול, מצאתי להעריך אף ראש נזק זה על דרך האומדנה ולפסוק לזכות התובע 10,000 ₪ (נכון להיום, כולל מע"מ) לגבי רכיב זה, על מנת לשא לקפח אותו לגבי נזק ששוכנעתי שאכן נגרם לו בפועל.

פיצוי בגין עגמת נפש –

1. לא שוכנעתי כי הוכחה עוגמת נפש המקנה זכאות לפיצוי, מה גם שהתנהלותו של התובע בכל הנוגע לאי הסדרה מפורשת של סוגית השמירה בחוזה - מחייבת שלא להעתר לדרישה זו.

סוף דבר –

1. לאור כל האמור מעלה – על ארונסון לשלם לתובע 3,200 + 6,600 + 10,000 = 19,800 ₪ (נכון להיום, כולל מע"מ). לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ (כולל מע"מ) והחזר יחסי של אגרת בהמ"ש בסך 1,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
2. ההודעה לצד השלישי מתקבלת במחציתה, משמע, שעל רומח לשלם לארונסון 50% מכל סכום שארונסון תשלם לתובע, וזאת תוך 30 יום לאחר שארונסון תשלח לרומח אסמכתא לגבי הסכומים ששולמו לתובע. בנוסף, תשלם רומח לארונסון שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ (כולל מע"מ) בכל הנוגע לשכ"ט העודף הכרוך במשלוח ההודעה והחזר יחסי של אגרת בהמ"ש ששולמה בכל הנוגע לשליחת ההודעה, בסך 1,000 ₪ - ואף זאת במועד המצוין מעלה.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ג, 16 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.