התובע ע"י ב"כ עו"ד יניב גלבוע

הנתבעים ע"י ב"כ עו"ד יריב מדר ואח'

התובע (יליד 15.1.68) טוען כי ביום 16.8.07 עת עבד כאחראי צוות טבחים אצל הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), החליק במדרגות, בדרכו להביא מוצרים ממקרר. התובע נפגע באמת יד ימין מנפילה זו. לטענת התובע - על הנתבע 2 והמבטחת - נתבעת 1, לפצותו על הנזקים שנגרמו לו עקב הנפילה והפציעה במסגרתה.

הנתבעים מנגד אינם חולקים על כך שהתובע עבד מספר שעות בבוקר, במועד הנטען, במלון - אך לטענתם אין לקבל את הגרסה כי פציעתו הייתה במסגרת העבודה, להבדיל מפגיעה בנסיבות אחרות, שלא בזמן העבודה.

בהתאם לגרסת הנתבעים, עזב התובע את המלון בפתאומיות, עת שלא הייתה אצלו עדיין כל פגיעה.

כפי שיפורט להלן, מסקנתי היא כי אכן התובע לא הצליח לשכנע מעבר למאזן ההסתברות, כי פגיעתו ארעה בדרך לה הוא טוען ובמסגרת העבודה.

תמצית טענות הצדדים:

1. בכתב התביעה נטען כי המדרגות עליהן, לפי הנטען החליק התובע, הינן ישנות ורעועות, עקומות ושבורות ובעלות זווית הפוכה - עם כיוון הירידה. בעת הנפילה היו המדרגות רטובות מנוזל מחליק כלשהו. התובע פנה לקבלת טיפול רפואי במרפאה המקומית באבו-גוש ומשם הופנה למרפאת מקור-ברוך. התובע מתקשה בביצוע עבודתו מאז התאונה ומגלה קושי רב בהפעלת מכשירים וכלי עבודה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי. על בסיס חוות דעתו של ד"ר ג'אבר סאלח נטען לנכות צמיתה בשיעור של 10%. נטען לאחריות הנתבע כבעל המקרקעין ולרשלנותו, עת לא דאג לתקן את הליקויים החמורים במדרגות והתרשל בבחירת עובדים מתאימים לשם כך.
2. בכתב ההגנה הכחשות גורפות. בכלל האמור, נטען כי ביום התאונה נעלם התובע ממקום עבודתו מבלי שדיווח על אירוע או נפילה. רק בדיעבד התברר כי עזב ובשיחת טלפון מסר כי עשה זאת בשל סיבות אישיות. התובע לא הודיע למעביד על התאונה הנטענת ולא פעל כנדרש. הנתבעות הכחישו פגם במדרגות וטענו כי התובע עושה בהן שימוש תדיר ומעולם לא התלונן. נטען עוד לאשם תורם של התובע.

חוות דעת רפואיות:

1. מטעם התביעה הוגשה, כאמור, חוות דעתו של ד"ר ג'אבר סאלח, שבדק את התובע ביום 21.11.09. המומחה מצא נפיחות מעל השליש התחתון של האולנה הימנית עם תחושה לגוש גרמי קשה. הוא התרשם מרגישות מקומית מעל הנפיחות והגבלה קלה בתנועות שורש כף יד ימין. אין הגבלה בתנועות מרפק ימין או חוסר עצבי וסגירת האגרוף מלאה. לאור האמור העריך המומחה את נכותו של התובע ב-10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"). עוד הכיר באי כושר מלא מיום התאונה ועד ליום 15.11.07 ובנכות זמנית של 50% מיום 16.11.07 ועד ליום 31.12.07.
2. הנתבעות הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר מיכאל ליבני, שבדק את התובע ביום 25.11.10. לאחר בדיקת התובע התרשם המומחה כי לא נותרה כל נכות בגין הפגיעה באמה הימנית. אמנם נגרם שבר ללא תזוזה, אך זה התחבר באופן אנטומי ולא הותיר כל מגבלת תנועה.
3. לאור הפער בין חווה"ד מיניתי את ד"ר אפרים ליבנר כמומחה מטעם ביהמ"ש. המומחה בדק את התובע ביום 14.6.11 ומצא כי התובע סובל מהגבלה מזערית בשורש כף יד ימין, בגינה העריך נכותו של התובע ב-5% לפי סעיף 35(1) בין א' ל-ב' לתקנות. עוד הכיר בתקופת אי כושר מלא למשך חודשיים וחצי, נכות זמנית של 50% למשך חודשיים ונכות זמנית של 20% למשך חודשיים נוספים.

המומחה קבע, בין השאר, כי בבדיקה לא מצא עיוות ומצא - "הגבלה מזערית בתנועות שורש כף יד ימין". המומחה ציין כי שבר כשל התובע מגביל משמעותית בתנועה ובתפקוד. מצד אחד המגבלות לא נעלמות באחת עם הורדת הגבס והשיפור הוא הדרגתי מצד שני, עם זאת, הריפוי והאיחוי טובים והמגבלה הנותרת - "הן בכלל והן בחולה זה", היא מזערית. לנוכח האמור נקבעו כאמור גם הנכויות הזמניות. באשר למצב הקבוע סבר המומחה כי לפי הסעיפים הספציפיים למצבו (תקנות 40,41), אין נכות, אך קיימת הגבלה תפקודית מסוימת, בגינה הכיר בנכות על בסיס סעיף כללי כאמור. המומחה העריך כי התובע יכול לשוב לעבודתו "במגבלות קלות בלבד, כך שאינני חושב שיש מקום להפעלת תקנה 15".

ראיות הצדדים:

1. מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של התובע, אבו רמילה חמזה, יקיר עופר ואבו אלהווא עלי;

התובע פתח תצהירו בכך שהנתבעת לא מוכנה לקחת אחריות ולפצותו ולכן מייחסת לו מרמה. ביום התאונה החל לעבוד בשעה 5:30, צורף אישור משעון הנוכחות של המלון. שעת סיום העבודה היא 10:00. במהלך העבודה נשלח להביא מצרכים מהמקרר הנמצא בחוץ ואז ירד במדרגות, החליק ונפגע קשות ביד ימין. התובע חזר על האמור בתביעתו באשר למצב המדרגות ולפנייתו לטיפול רפואי. מאז התאונה לא הגיע התובע לעבודה.

ביום 19.8.12 פנה התובע למלון כדי לקבל טופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה, על פי בקשת קופת החולים. הטופס נחתם ע"י הקב"ט ונרשמו בו הפרטים הרלוונטיים. התובע הצהיר כי לא שם לב שהקב"ט רשם את שעת הפגיעה כ-23:30. נאמר בתצהיר כי הגיע לקבלת טיפול רפואי בשעות הבוקר וממילא מרפאת מקור ברוך אינה פעילה בלילה. צורפו אישורים מתאימים. עוד נאמר, כי הקב"ט לא מלא טופס תאונות ולא החתים את התובע על מסמכים. לעניין הנזק הפנה לתחשיבו. כמו כן הפנה ליתר התצהירים שהוגשו מטעם התביעה ומסר כי אלו נערכו בחודש ינואר 2009, "דהיינו לפני שנים רבות שהמקרה חרוט בזיכרונם של המצהירים".

1. אבו רמילה חמזה, טבח במלון, עבד באותה משמרת והצהיר כי בערך בשעה 9:00- 9:30 הגיע אליו התובע והתלונן על כאבים ביד. העד היה לחוץ בעבודה ולכן המשיך לעבוד. בהמשך לא ראה את התובע. יום לאחר מכן התברר לו שהתובע נפל במדרגות ופונה למרפאת אבו גוש, בהתאם לנוהל המקובל במלון.
2. שני העדים הנוספים לא טרחו להתייצב להיחקר על תצהיריהם וב"כ התובע ויתר על עדויותיהם. מעבר לדרוש אציין כי בכל מקרה לא היה בנ"ל לתרום תרומה של ממש לגרעין המחלוקת. כל שאמר בתצהירו מר יקיר עופר היה - כי עד לחודש אוגוסט 2009 הוא עבד אצל הנתבע 2 כסגן שף. ביום 16.8.07 פגש את התובע במטבח המלון בשעה 9:30 ולכן הניח כי באותו יום היה התובע בעבודה.

מר אבו אלהווא עלי, הצהיר כי הוא עובד במלון כקצב (התצהיר נחתם בשנת 2009), והוא זוכר שביום 16.8.07 עבד עם התובע במשמרת הבוקר. במהלך המשמרת "נודע לי מעובדים אחרים" כי נפל על ידו ופונה למרפאת אבו גוש. העד הצהיר כי זה היה הנוהג - מי שנפגע פונה למרפאה זו.

1. במסגרת ההליכים הוגשו מסמכים שונים המלמדים על הכנסותיו של התובע כדלקמן:

• בהתאם לטופס 106 של שנת 2006, עמד שכרו הממוצע באותה שנה על 5,731 ₪.
• בהתאם לטופס 106 של שנת 2007, עמד שכרו הממוצע באותה שנה על 4,711 ₪.
• בהתאם לטופס 106 של שנת 2008, עמד שכרו הממוצע באותה שנה על 5,798 ₪.
• בהתאם לטופס 106 של שנת 2009, עמד שכרו הממוצע באותה שנה על 5,472 ₪ וזאת במהלך תשעה חודשים, שעבד בשנה זו.
• עד סוף חודש ספטמבר 2010 שולמו לתובע דמי אבטלה בגין 175 ימים לפי תעריף של 176.18 ₪ ליום.
• בחודש דצמבר 2010 השתכר התובע, כעובד "נרקיס אירועים" בע"מ, כ-2,380 ₪, התובע החל לעבוד ביום 12.12.10.
• בשנת 2011 בחלק הראשון של השנה עבד אצל אותו מעסיק אך כל חודש עבד ימים ספורים וממילא היה השכר בהתאמה - בין 2,500 ל- 3,000 ₪. החל מחודש אפריל, עבד בקיבוץ צובה כאשר שכרו החודשי הממוצע עולה על 8,000 ₪.
• עד חודש מרץ 2012, כעובד קיבוץ פלמ"ח צובה, השתכר כ-7,055 ₪ לחודש בממוצע.

1. הנתבעות הגישו מטעמן את תצהירו של רוני קורן, הקב"ט הראשי של מלון מעלה החמישה. העד הצהיר לגבי האירוע כך: "באחד הימים, ככל הנראה 19.8.07 על פי החתימה שלי על מסמך ב.ל 250, עלי (התובע- תוספת שלי) הגיע אליי מגובס בידו וטען כי "החליק בעת עבודתו ושבר את ידו". עלי ביקש, כי אמלא עבורו טופס ב.ל 250 והביא עמו מסמך רפואי".

העד הצהיר כי לא טרח להתעמק במסמך הרפואי, בתום לב, או לאמת את העובדות. בנוגע לשעה המצוינת על הטופס- 23:30, הבהיר כי זו השעה שנמסרה לו ע"י התובע ואף הוא הביע תמיהה בשעתו. התובע הסביר שהייתה הרבה עבודה באותו יום ולכן הוא נשאר עד שעה מאוחרת. במהלך הימים שלאחר מכן, ניסה העד ללחוץ על התובע לגבי שעת התאונה וזה נשבע בילדיו שאכן כך היא. כל הניסיון של התובע כעת להציג את העד כמי שלא הבין שהתאונה התרחשה בשעה 11:30 בבוקר ולא בלילה, הוא ניסיון שקרי.

1. חלק ניכר מתצהירו של העד הוא בגדר עדות מפי השמועה, עת ציין ממצאי בדיקה שערך אצל עובדי הנתבע באשר לנסיבות הנפילה;

העד בדק מול השף אנדריאס וזה מסר לו כי בבוקר התאונה הנטענת, עזב התובע את העבודה בסביבות השעה 8:30 בשל בעיות בבית. לשאלת העד מדוע מצוין בדוח כי עזב את העבודה בשעה 10:00 השיב השף כי התובע יצא ללא החתמת כרטיס, דבר המהווה עבירה חמורה כלשעצמה, וכשהתבקש לתקן ידנית ע"י אגף משאבי אנוש, קבע את השעה הנקובה שרירותית. השף הוסיף כי לתובע סכסוך מתמשך עם אשתו ומשפחתה וכבר הוגשו תלונות הדדיות במשטרה.

העד שוחח גם עם הסו-שף עופר, (שתצהירו הוגש מטעם התובע, אך כאמור לא התייצב לאחר מכן לחקירה), הנ"ל מסר לו שהתובע מעולם לא עבד בשעה 23:30. עופר מסר שבאותו בוקר עבד התובע במטבח החלבי ולפתע עזב את העבודה, מבלי למסור פרטים. הואיל וכולם היו עסוקים, לא שמו לב מיד לעזיבת התובע.

משיחה של העד עם חמזה (שגם תצהירו הוגש מטעם התובע, והוא אף טרח להתייצב לחקירה), עלה כי הוא עבד עם התובע במטבח החלבי באותו יום ובסביבות השעות 10:00-9:00 שם לב שהתובע איננו. התובע לא מסר לו פרטים. חמזה הוסיף שכל זמן שהיה בעבודה התובע היה בריא ושלם.

1. העד ביקש לציין כי נפילה במדרגות היא פגיעה דרמטית ושבר ביד מלווה בכאבים עזים. לא יכול להיות שהתובע נפגע כפי שתיאר ואף אחד לא ידע על זה ולא שמע מזה, בזמן אמת.

מדובר ביום בו המטבח המה עובדים והמלון היה מלא גם בגן האירועים. עוד הוסיף כי במלון מרפאה המאוישת באחות ואליה לא פנה התובע. בניגוד לטענת התובע, הנוהל במלון הוא שככל שעובד נפגע, הוא פונה לאחות ורק אם יש צורך מפנים אותו להמשך טיפול, לאחר מילוי דו"ח אירוע. במקרה זה אין דו"ח קב"ט מזמן אמת. לבסוף הצהיר, כי למיטב זכרונו וידיעתו, לפני מספר שנים היה התובע מעורב במקרה זהה לחלוטין לזה הנדון, שבמסגרתו ניסה לקבל כספי פיצויים מהמלון או מהמל"ל. בעקבות מקרה זה פוטר התובע מהמלון. כעבור תקופה לא קצרה חזר התובע וביקש מהשף אנדריאס לשוב לעבודה. השף, שהיה זקוק לכ"א נוסף, נעתר לבקשה. האמור לא יכול להיות מגובה במסמכים שכן המלון נמכר והתיקים האישיים הועברו לארכיון. תיקו של התובע לא נמצא.

הכרעה:

1. ביום 21.5.13 נחקרו התובע, אבו רמילה חמזה ומר קורן. לאחר שמיעת העדויות מסכימה אני כאמור לעיל, עם ב"כ הנתבעים שהתובע נכשל מלהוכיח, מעבר למאזן ההסתברות, כי אותה פגיעה שארעה לו ביום 16.8.07, אכן ארעה במהלך עבודתו אצל הנתבע (להבדיל מפגיעה שנגרמה לו לאחר מכן, במסגרת אחרת). אציין להלן את עיקרי הטעמים העומדים ביסוד מסקנתי זו.
2. מקום בו ארעה הנפילה, כאשר לא נוכח עוד עובד בסמוך ולא חוזה בזו, מצופה כי לכל הפחות, יובא עד אשר לו מסר התובע על דבר הנפילה, מיידית לאחר מכן. יכול זה להיות חבר לעבודה, יכול זה להיות הממונה הישיר בעבודה - אשר לו מדווחים שנאלצים לעזוב וכיו"ב. במקרה דנן, אף שהתובע טען בסעיף 7יב' לתצהירו כי לאחר הנפילה הוא חזר למטבח עם כאבים והופנה - "על ידי המעביד שלי" למרפאה, לא הובא לעדות אותו "מעביד". למעשה אף עלה כי לא היה כל דיווח למעביד, אלא אולי למרב, לעובד אשר התובע לא טרח לזמנו לעדות. בהקשר זה יש ליתן את הדעת לשאלות שהופנו לתובע בתתי השאלות שבשאלה 31 בשאלון (ר' מוצג א'). התובע נשאל למי דיווח על התאונה? מתי דיווח? כיצד דיווח? ומה היה תוכן הדיווח. התובע השיב כי דיווח: "מיד כשיכולתי - לסאמי אבו גומעה". אותו סאמי לא הובא לעדות. בנוסף, עת נחקר התובע על כך, היו תשובותיו, לא עקביות, תמוהות ולא משכנעות. כך עת נשאל האם נכון שלא סיפר לאף אחד לאחר הנפילה השיב בתחילה: "אמרתי לחבר'ה שעובדים איתי". בהמשך צמצם זאת ואמר כי אמר לסאמי. מייד לאחר מכן שוב הפנה ל"חבר'ה", אך הפעם - לא טען כי סיפר על הנפילה, אלא רק סיפר שהוא רוצה ללכת למרפאה. שוב, בסמוך לאחר מכן, כאשר ב"כ הנתבעים לא הרפה ושאל למי מהחבר'ה אמר גם את האמירה המצומצמת, בדבר רצונו ללכת למרפאה, השיב הפעם שאינו יודע, תוך שהוא מנמק זאת בכך שהיד מאוד כאבה לו. כאשר נשאל התובע האם אותו סאמי שהוא מציין בעדותו, הוא סאמי אבו גומעה, שנזכר בתשובה לשאלון, הייתה תשובתו: "יכול להיות. אני לא זוכר". ניתנה לעד אפשרות להשיב מה הניסיונות שעשה כדי להביא את סאמי לעדות, אך במקום להשיב, אמר כעת: "יצאתי ואמרתי לו סמי, אני הולך ואני אחזור". כלומר שגם לנ"ל לכאורה לא ציין כלל את דבר הנפילה. עת הופנה לתשובה לשאלה 31, שם אמר כי הדיווח היה "מיד שיכולתי", אמר בהמשך חקירתו כי התקשר ממרפאת אבו גוש, עת הופנה משם למרפאת מקור ברוך. לדבריו התקשר לסאמי שהוא לא יחזור. הנ"ל היה עובד שלו וחבר של השף והוא ביקש שיודיע שלא יוכל לבוא. התובע לא זכר לאיזה טלפון התקשר האם לזה של סאמי?, לטלפון של המלון?, לטלפון במטבח? וכו' (באשר לכלל הציטוטים הנ"ל ר' החקירה בעמ' 6-5 לפרוטוקול).
3. משראה התובע, במהלך חקירתו, את הקושי הטבעי העולה, כיצד לא אמר ולו לאדם אחד שהוא נפל, נפגע ולכן נאלץ לעזוב - הוא הפנה מספר פעמים לכך שסבל מכאבים חזקים, הלך בדחיפות ולא יכול היה לחכות (ר' לדוגמא עמ' 5 ש' 20). לדידי קשה להלום שאדם הסובל מכאב כה גדול, לא ידווח עליו ועל הגורם לכאב לאדם/חבר/מעסיק - הנמצא בסמיכות.
4. אפילו אניח כי ניתן לקבל הסבר זה, עלה כי אין בזה ממש - לנוכח טענות אחרות שעלו במהלך עדות התובע;

- כך אף שעד לחקירת התובע היה הרושם כי פנה רגלית מהמלון למרפאת אבו גוש, אמר לפתע העד במהלך עדותו כי - "התקשרתי לאח שלי כשנפלתי, הוא בא לקחת אותי, זה היה קרוב, לקח אותי למרפאה וחיכיתי שם. כשסיימנו לקח אותי למקור ברוך" (ר' בשולי עמ' 7). קשה להלום כי התובע המוצא את הזמן להתקשר לאחיו לבוא לאספו, לא מוצא את הדקה הנדרשת לדווח למעסיק, באותן דקות שהוא נותר ממתין לאחיו שיבוא לאספו. לא למותר לציין כי גם אח התובע לא הובא לעדות. ממילא לא ניתן אישור לנפילה הנטענת ולו באמצעות גורם ששמע עליה ולו בסמיכות לאחר מכן.

- ועוד, במהלך העדות טען התובע כי היה אירוע קודם בו לטענתו נעקץ על ידי דבורה ומאחר וחש קושי לנשום והתנפח - הובא למקום אמבולנס לפנותו. ממילא עולה השאלה, אם חש התובע כאב כה חזק, כפי שתיאר כדי להצדיק אי דווח לאדם, האם לא סבר שבהשוואה לעקיצה, בעטייה טופל באופן זה לטענתו בעבר, היה מקום לפניה דומה, גם במקרה דנן, על מנת שיטופל?!

1. אציין כי לבחירה שלא להביא לעדות את האח או את אותו סאמי (אשר בסופו של יום גם לא היה ברור מה בדיוק, לפי הנטען, נאמר לו), יש משמעות נוספת, עת עלו גם קשיים באשר לטיפול שניתן לתובע בהמשך היום;

- כך אף שלטענת התובע הוא פנה למרפאת אבו גוש, לא אותר שם תיעוד לאותו ביקור.

- כמו כן, טענת התובע כי פנה לאבו גוש ומיידית משם הופנה למקור ברוך באופן שהגיע למרפאה האחרונה, בין 11:30 לשעה 12:00, אינה מתיישבת עם העובדה שלפי המסמך הרפואי ממרפאת מקור ברוך הוא התייצב שם רק בשעה 14:35 . (ר' עמ' 8 ש' 5 ומנגד מוצג ג').

- עוד לא מובן מדוע אם הופנה ממרפאת אבו גוש, אין לכך תיעוד ברישום במרפאת מקור ברוך, אלא נרשם שם כי הגורם המפנה הוא "פניה עצמאית" (ולא מרפאת אבו גוש).

לטעמי התובע לא הצליח בחקירתו ליתן הסבר לאי בהירויות אלה.

לו הובא לעדות האח, הוא היה יכול לתרום באשר לאופן מהלך הדברים ולו הובא סאמי והיה מאשר כי התובע דיווח לו טלפונית מאבו גוש שהוא בדרכו למקור ברוך, הייתה גם עדות זו יכולה לתמוך בגרסת התובע ולסייע להבין את לוח הזמנים.

יש ליתן משמעות לכלל הראייתי הידוע, בדבר ההנחה הקיימת, עת לא הובאו לעדות עדים רלוונטים.

1. יש ליתן את הדעת עוד לאי בהירות שעלתה באשר לשעה בה ארעה אותה נפילה נטענת;

לפי עדות אבו רמילה חאמזה, עזב התובע את מקום העבודה בשעה 9:30 בבוקר "לא אחרי" (ר' עמ' 4 ש' 19). ככל שתאמר כי העד לא דייק, שכן שעון נוכחות מעיד על עבודה עד 10:00 - עדיין יש ליתן את הדעת לכך שהתובע טען במל"ל כי התאונה אף ארעה יותר מאוחר, בשעה 10:30 (ר' מוצג ד', המהווה הודעה על הפגיעה, אשר לדבריו מילאה פקידה במל"ל על בסיס דבריו).

אפילו יונח כי אכן הנפילה ארעה רק בשעה 10:30, לא ניתן להבין הגעה למרפאת מקור ברוך אחרי 14:30, כאשר לדבריו אחיו מסיע אותו ישירות ממקום למקום ובמרפאת אבו גוש לא התעכב (ר' דבריו עמ' 8 ש' 10 - כי לא היה אף אחד שם).

לקשיים אלה מתווספת עדותו הנחרצת של מר קורן, לפיה עת פנה אליו התובע לאחר מספר ימים למלא טופס ב.ל. 250 לביטוח לאומי, הוא טען שהתאונה ארעה בשעה 23:30. העד היה נחרץ בכך שזו הייתה טענת התובע באשר לשעת האירוע וזאת אף שהביע תמיהה באשר לשעה המאוחרת. יוזכר כי מר קורן הוסיף בתצהירו כי גם לאחר מספר ימים, עת עלה חשד ביחס לאירוע הנטען, עדיין טען התובע לאותה שעת לילה מאוחרת. על בסיס זה הצהיר נחרצות כי - "כל ניסיון להציג את העניין כאילו אני לא הבנתי ורשמתי בטעות 23:30 במקום 11:30, אינו נכון ורחוק מהאמת" (ר' סעיף 7 לתצהירו).

אפילו הייתי מתרשמת שעדות מר קורן אינה אמינה (ולמען הסר ספק, אין זה המצב), היה בפני התובע קושי נוסף וזאת ככל שלטענתו הנפילה ארעה ב- 11:30 (במקום בשעה 23:30). כאמור לעיל, במל"ל טען שהתאונה ארעה בשעה 10:30 (ר' מוצג ד') ובעדות טען כי ב- 11:30 כבר היה במקור ברוך וממילא לא ברי מדוע למר קורן אמר שארעה בשעה 11:30 (שכן זו למעשה טענתו, עת הוא טוען שהנ"ל מחליף בין שעות הבוקר והערב).

כלל האמור נותר לוטה בערפל. כך גם העובדה שבהודעה על פגיעה בעבודה, משום מה הפקידה שמילאה הטופס מפי התובע, רשמה בתחילה 22:30 ואז ביצעה תיקון מעל לשעה ל- 10:30 (ר' מוצג ד'), כאשר לדברי התובע, אין לו מושג באשר לנסיבות השינוי ולא דובר בתיקון שלו, באשר לשעה הנכונה (בוקר או ערב, ר' עמ' 10 ש' 8).

1. העד היחיד שהובא מטעם התובע היה כאמור אבו רמילה חמזה, אך לא רק שהוא לא ידע ליתן מענה לגרעין המחלוקת, אלא גם ספק אם ניתן לסמוך על עדותו. כך העד לא זכר מתי היה האירוע, באיזה יום, מי עוד עבד במשמרת, האם השף הראשי היה אז. לנוכח כלל הדברים שלא זכר, יש לתהות אם ניתן לסמוך על הדברים הספורים - אותם לטענתו הוא כן זוכר.

בנוסף, אף שמחד גיסא הוא אמר שהתובע אמר "היד שלי", מנגד עת עומת עם הנטען בתצהיר מר קורן (באשר לחקירה שערך בנוגע לאירוע), הוא אישר שאמר למר קורן שהתובע היה נראה לו באותו יום לחוץ וכי הוא לא ראה שהתובע נפצע או קיבל מכה. הוא אישר שאמר עוד לקב"ט כי כל עוד היה התובע בעבודה, הוא היה בריא ושלם והוא לא ידע על כל מכה או פציעה. יוער כי דברים אלה, אותם אישר בעדות, אינם מתיישבים עם האמור בתצהירו כי ראה שהתובע "סובל מכאבים" (ר' סעיף 4 לתצהירו) ויש גם קושי ליישבם עם טענתו שהתובע "אמר לי היד שלי" (ר' עמ' 2 ש' 31).

1. מקום בו למעשה, בסופו של יום, עומדת בפני בית המשפט רק עדות התובע, בעל דין הנוגע בדבר ואף לא הובאו עדויות של אנשים להם כביכול דיווח מיידית (או לפחות בסמוך) על דבר הנפילה, יש צורך בטעם מיוחד כדי להסתפק באותה עדות יחידה (ובוודאי על רקע אי הבהירויות הנוספות באשר לטיפול הרפואי והמועדים). לא רק שלטעמי אין בנמצא טעם שכזה, אלא אמינות עדות התובע מסופקת גם כשלעצמה;

כאמור הטענה כאילו מסר התובע למעביד על הפגיעה וזה הפנה אותה לאבו גוש (ר' סעיף 7 יב' לתצהירו), לא הוכחה ולמעשה לא צוין לבסוף כלל שם אותו מעסיק (וגם לא הובא לעדות). אך גם המשך אותה טענה, כאילו ההפניה לאבו גוש הייתה - "בדיוק לפי הנוהל בבית המלון" - לא הייתה מדויקת. עלה כי בבית המלון קיימת מרפאה וכי אף שמטרתה לטפל בבאי המלון ניתן ונהוג - שגם עובדים שנפגעים, פונים בתחילה לאחות שם, או לקב"ט הראשי. דבר זה עלה לא רק מתצהיר מר קורן, אלא גם מדברי העד אבו רמילה חמזה, אשר אמר כי כך נהג בעבר עם אחר שנפצע (ר' עמ' 4 ש' 11). מקום בו בעבר לטענת התובע הוא נדרש לסיוע רפואי בעבודה (עת נעקץ והוזמן לו אמבולנס), חזקה עליו שידע כיצד יש לפעול ובחירותיו שלא לעשות כן, חרף נגישות הקב"ט או האחות, חרף הטענה לכאב חזק, ואף לא לדווח למי מהנ"ל, בדקות בהן הוא כביכול ממתין לאחיו שיאספו - הן לכל הפחות מתמיהות.

1. לטעמי צודק ב"כ הנתבעים בטענתו כי חוסר היכולת לסמוך על עדות התובע, עולה גם מטענותיו באשר לנזק; יש לזכור כי אף שאין להקל ראש בשבר, בסופו של יום, זה התאחה והמומחה מצא להגדיר את המגבלה שנותרה כ-"מזערית". ניסיונות התובע לטעון כי הוא סובל מכאב ביד גם במהלך עדותו, אף ללא שהוא נדרש להפעילה, לא הוסיפו לאמינותו (ר' עמ' 13 ש' 20). גם הטענה כאילו פוטר עקב המגבלה שנותרה, כאשר עולה כי הוא המשיך לעבוד אצל הנתבע עד ספטמבר 2009, כלומר זמן לא מבוטל לאחר התאונה - לא הוסיפה למשקל עדותו. זאת ועוד, בעוד בתצהיר תשובה לשאלון הצהיר ברורות כי נעדר מעבודתו רק במשך כ- 35 ימים (ר' תשובה 45), בעדות לא היסס לטעון להיעדרות של כשלושה חודשים (ר' עמ' 10 ש' 27). בשים לב לקביעות בחוות דעת המומחה מטעם בית משפט, לא ניתן לקבל גם את הטענה כאילו התובע לא יכול מאז התאונה להתמיד בעבודה באותו מקום ולמשך משמרות מלאות (ר' לדוגמא טענותיו בעמ' 12). הטענה כאילו הוא נוסע כיום לעבוד בראשון לציון עם חבר, אך חוזר באוטובוס - שכן הוא אינו יכול לעבוד משרה מלאה, לא התיישבה עם כך שלא ידע אף לציין את מספר קו האוטובוס, בו כביכול הוא נוסע כל יום בדרכו חזרה (ר' עמ' 13 ש' 7).
2. מעבר לכל המפורט לעיל, יש ממש גם באמור בתצהיר מר קורן כי לא סביר שנפילה דרמטית בעבודה אשר הולידה שבר מלווה בכאבים עזים, כנטען, תתרחש ללא שמי מהעובדים נקרא לסייע או שמע על התרחשותה. הכול כאשר מדובר בשיא עונת התיירות ועת ניתן להניח כי המטבח היה הומה בעובדים. התובע לא נתן מענה לשלל הקשיים דלעיל ולא הביא עדים נדרשים רלוונטיים ועדותו כשלעצמה לא הייתה משכנעת כלל ואין בה די.
3. העולה מן המקובץ;

אין מחלוקת שהתובע היה בשעות הבוקר בעבודה אצל הנתבע, אין גם מחלוקת שעזב את מקום העבודה בפתאומיות ואין מחלוקת כי בהמשך אותו יום הייתה ידו פגועה. עם זאת, לטעמי הוא נכשל מלהוכיח, מעבר למאזן ההסתברות, כי ידו נפגעה מחמת נפילה בעבודה, עת החליק על מדרגות שם.

למען הסר ספק אבהיר כי עת הגעתי למסקנתי כי לא הוכיח המוטל עליו, התעלמתי מטענות הכלולות בתצהיר מר קורן (כגון באשר לניסיון קודם לקבל פיצויים, טענות באשר לרקע פלילי או סכסוך משפחתי, כגורמים אפשריים לפציעתו), אשר נותרו לטעמי עד תום שמיעת הראיות בגדר עדות שמועה, מקום בו לא הובאו באמצעות העד המתאים

1. מקום בו לא שוכנעתי בדבר עצם הנפילה בעבודה, אין צורך להתייחס לשאלת הרשלנות, אך אני מוצאת להעיר, מעבר לדרוש, כי לו אכן הוכחה נפילה ולו הוכח שזו ארעה באותן מדרגות אשר צילומן הוגש - היה ניתן לטעמי להשית אחריות על הנתבעים. אין אני מסכימה עם ב"כ הנתבעים כי הוכחת רשלנות, במקרה ממין זה, מחייבת חוות דעת הנדסית, מידות המדרגות, הצבעה על המדרגה הספציפית בעטייה נפל התובע או השבר הספציפי בה, או החומר השמנוני המדויק שהיה על המדרגות. לטעמי, עת ניכר מתמונה כי מדובר במדרגות שאינן שלמות בשוליהן ולו הוכח בנוסף כי היה עליהן חומר שמנוני (על אף שהן מהוות את דרך הגישה למקרר עם מוצרים, אליו צריכים להגיע עובדים) - היה ניתן להשית אחריות וזאת אך ללא עדויות מומחים וללא פירוט נוסף.
2. אוסיף עוד למען הזהירות, כי לו אכן כך היה נקבע, הייתי מוצאת לפסוק פיצוי בגין הנזק כדלקמן:

בגין הוצאות סך של 2,000 ₪, בשים לב לקבלות שצורפו לתביעה, למעט קבלה בגין חוות דעת שלא הובהר טיבה ותוספת מוערכת של עלות נסיעות לטיפולים,

בגין עזרת צד ג' - בשים לב לכך שאין טענה להפסדי שכר לאשת התובע, והנחה למוגבלות משמעותית במשך החודש הסמוך, סך של 2,000 ₪ בגין עזרת חברים וקרובי משפחה אחרים (אעיר כי יש ממש בטענה שקיימת סתירה בין האמור בסעיף 43 לתחשיב הנזק ובין האמור בתשובה לשאלה 53, המתייחסת גם לעבודת האישה בעת התאונה ור' שם),

בגין הפסדי שכר בעבר - עבור 35 יום, בהם נעדר התובע מעבודתו, הייתי פוסקת פיצוי מעוגל בסך 5,500 ₪ (בשים לב לשכר הממוצע בשנת התאונה ומספר ימי ההעדרות), כאשר לכך יש להוסיף ריבית והצמדה מיום 1.10.07. אין מקום לתחשיב המבוסס על ימי היעדרות רבים יותר, כאשר התובע בתשובה לשאלון אמר כי שב לעבודה לאחר כ - 35 יום. (אעיר כי בתחשיב התובע אין טענה להפסדי שכר בתקופה המאוחרת לתקופת השיקום).

פגיעה בכושר ההשתכרות - נתוני השכר דלעיל מלמדים כי התובע הצליח להגיע בשנים 2011 , 2012 למשכורת העולה משמעותית על שכרו עובר לתאונה. לא שוכנעתי כי יש לנכותו את המשמעות התפקודית, לה הוא טוען. עם זאת - בשים לב למהות הנכות, ביד דומיננטית ולתובע אשר פרנסתו בעבודת כפיים, הייתי מוצאת לפסוק פיצוי גלובאלי בסך 40,000 ₪ (סכום העולה על מחצית מתחשיב אקטוארי - המושתת על 5% נכות, 22 שנות עבודה ושכר של 8,000 ₪).

באשר להוצאות רפואיות, עזרה או ניידות, הכל בעתיד - לנוכח גובה הנכות הרפואית שהוכרה והתרשמותי מההפרזה שבעדות התובע, לא שוכנעתי כי יש צורך בפיצוי ברכיבים אלה.

בגין כאב וסבל - הייתי פוסקת פיצוי בסך 25,000 ₪.

מסכומים אלה יש צורך לנכות את תגמולי המל"ל - בהתאם למסמכים שהציגו הנתבעים עם הודעתם מיום 13.6.12 ולאחר שיערוך הסכומים. עסקינן ב- 12,840 ₪, לפני שיערוך הסכומים.

אעיר כי לא הייתי מוצאת להפחית מהפיצוי בגין אשם תורם; התובע טען כי היו החלקות באותן מדרגות בעבר וטען כי היו התראות וחרף האמור אלה נותרו במצבן ולא הובאו ראיות להפרכת האמור. עוד לא הייתי מפחיתה דמי אבטלה כאשר לטעמי אין קשר בין התאונה ובין תקופות בהן היה התובע מובטל (ממילא לא כולל תחשיבי מנגד, פיצוי בגין הפסדי שכר באותן תקופות).

על הסכום הכולל היה מקום עוד להוסיף שכ"ט עו"ד (על בסיס 20% + מע"מ) וכן החזר הוצאות משפט.

1. בא כוח התובע לא טען באשר למשמעות הראייתית של מילוי טפסים הנדרשים למל"ל על ידי המעסיק והאפשרות לטעון לאחר חתימה על הנ"ל - כי התאונה כלל לא ארעה. מכל מקום ולמען הזהירות אפנה לדברים שאמרתי בהקשר זה בת.א. (שלום י-ם) 6281/09 שלומית שאול נ. קרייזי ליין בע"מ (ניתן ביום 6.5.13) החל מסעיף 17 שם.
2. סופם של דברים - איני מוצאת לקבל התביעה.

לטעמי התובע לא הוכיח, מעבר למאזן ההסתברות, כי פגיעתו ביום הנטען הייתה במהלך העבודה ולא לאחר מכן, עת עזב במפתיע מקום העבודה, ללא דיווח מספק ומחמת גורם אחר.

בהמשך לאמור ישלם התובע לנתבעים בגין שכ"ט בא כוחם סך כולל של 15,000 ₪.

עוד יחזיר לנתבעים עלות המומחה מטעמם, חלקם בשכ"ט המומחה מטעם בית משפט וכן שכר העד מטעמם, כאשר כל סכום מהנ"ל, נושא ריבית והצמדה מיום הוצאתו.

כלל האמור ישולם בתוך 30 יום.

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י"ג סיון תשע"ג, 22 מאי 2013, בהעדר הצדדים.