בפני בקשת הנאמן לביטול הענקה, במסגרתה מבקש הנאמן כי בית המשפט יורה על ביטול העברת הכספים ו/או הזכויות שהעניק החייב להוריו בקשר עם הנכס הידוע כגוש 6659 חלקה 20 במגרש 26 במושב עדנים (להלן: "הנכס"), וכן להורות להורים להשיב את הסכומים שקיבלו ממכירת הנכס מיום קבלתם בתוספת ריבית והצמדה.

1. ביום 20/10/10 ניתן צו כינוס נגד החייב וביום 11/4/11 הוכרז החייב פושט רגל. עו"ד האן מרקוביץ מונה כמנהל מיוחד לנכסי החייב ועם הכרזתו, מונה כנאמן.
2. במשרדי הכנ"ר הוגשו נגד החייב שתי תביעות חוב. האחת של הנושה יוזם ההליך בנק הפועלים הוד השרון סניף מגדיאל (להלן: "הבנק") בסך של כ- 2.7 מיליון ₪ המהווה כ- 97% מכלל חובותיו לנושים. השנייה, של בנק דיסקונט בסך של כ- 32,000 ₪.

תביעות החוב טרם נבדקו.

1. חובותיו העיקריים של החייב נוצרו כתוצאה מכישלון עסקי וכלכלי של חברת טלטופ בע"מ (להלן: "החברה") אותה הקים החייב, שהיה בעל המניות והמנהל היחיד בה, וערב כלפי הבנק לכל חובותיה.

רקע עובדתי

1. להורים נחלה במושב עדנים. בשנת 1997 בוצעה הרחבה במושב ובהתאם לתנאי ההרחבה, נבצר מההורים, בהיותם בעלי נחלה במושב, לרכוש מגרש בהרחבה בעצמם ולרשום אותו על שמם.

לפיכך, נרכש המגרש על שמו של החייב במימון ההורים ונבנה עליו בית מגורים. הסכם הרכישה נחתם בין מינהל מקרקעי ישראל לבין החייב, והנכס נרשם על שמו.

1. בין החייב והוריו נחתמו בקשר עם הנכס מס' הסכמים:
   1. הסכם מיום 1/5/97 (בסמוך לרכישת המגרש) – בו נקבע כי ההורים עזרו לחייב לרכוש את המגרש והחייב התחייב שלא לעשות כל עסקה במגרש אלא בהסכמה בכתב של ההורים. להבטחת האמור נרשמה הערת אזהרה לטובת ההורים. להסכם צורף יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לפיו כל פעולה במגרש תיעשה ע"י ההורים, להם מוקנה שיקול הדעת המוחלט (להלן: "ההסכם הראשון").
   2. הסכם מיום 1/2/04 (מיד לאחר שהזכויות בנכס נרשמו ע"ש החייב) – בו נקבע כי מאחר ובהתאם לתנאי ההרחבה היה על ההורים למסור שם של אחד מילדיהם כמועמד להרחבה, נמסר שמו של החייב אך רישומו של החייב כבעלים בנכס הינו פורמלי. כל התשלומים הכרוכים ברכישת הנכס שולמו ע"י ההורים, הם בעלי הזכויות המלאות והבלעדיות בנכס ולחילופין זכאים לקבל את מלוא התמורה בנכס במידה ויימכר לצ"ג. לחייב אין כל זכות לעשות עסקה בנכס (להלן: "ההסכם השני").
   3. הסכם מיום 9/7/06 (ביום בו נחתם הסכם מכר של הנכס לצד ג') - שטר המחאת זכות בלתי חוזרת מהחייב להורים המסמיך אותם לקבל את מלוא התמורה בגין מכירת הנכס לצד ג' (להלן: "ההסכם השלישי"). בפועל התמורה עבור הנכס הועברה מצד ג' להורים.
2. בגין החוב דנן הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד החייב וכן פתח בהליך פשיטת רגל נגדו בבית המשפט המחוזי בתל אביב (פש"ר 1873/06) (להלן: "ההליך הקודם"). במסגרת ההליך הקודם ביקש הבנק צו כינוס נגד החייב על יסוד סעיף 5(1) לפקודה בשל העברת מרמה של הנכס מהחייב להוריו (על יסוד אותן עובדות וטענות הנטענות בבקשה שבפני).

בהליך הקודם נשמעו הוכחות והוגשו סיכומים. ביום 17/1/07 ניתנה החלטת השופטת אלשייך, לפיה נדחתה בקשת הבנק למתן צו כינוס נגד החייב, תוך שמירת זכותו של הבנק לנקוט נגד החייב בהליכי פש"ר, בדרך של המצאת התראה, לאחר וככל שתתקבל התביעה הכספית של הבנק נגד החייב.

טענות הנאמן

1. לטענת הנאמן יש לבטל את ההסכמים בין ההורים לבין החייב מאחר והם מהווים הענקה אסורה בהתאם לפקודה שדינה להתבטל ולחילופין, לקבוע כי יש לבטל את ההסכמים בהיותם בלתי חוקיים.

הנכס נרכש על ידי ההורים עבור החייב במתנה, החייב היה הבעלים של הנכס ולכן פירות מכירתו צריכים היו להתקבל בקופת הפש"ר. משהועברו פירות המכירה להורים, יש לראות בכך הענקה בטלה ולהורות על השבתם לקופת פשיטת הרגל.

1. ההסכם הראשון מלמד כי החייב והוריו הסכימו שהחייב הוא שרכש את הנכס וההורים רק עזרו לו ברכישתו ובפועל הנכס בבעלות החייב. מאחר וההורים סייעו לחייב כלכלית, התחייב החייב לא לבצע כל פעולה בנכס ללא אישורם ובגין הסכמה זו בלבד נרשמה הערת האזהרה. אין בהסכם הראשון הקנייה של זכויות החייב בנכס לטובת ההורים אלא במקרה של הפרה ומכירת הזכויות לצד שלישי, כי אז יזכו ההורים בקבלת מלוא התמורה.

ההסכם מבטא את רצונם של ההורים שרכשו נכס יקר עבור בנם, לדאוג ולפקח על כך שערך הנכס יישמר ולא ירד לטמיון ע"י עסקה חפוזה של הבן. אין בכך כדי לשנות את עסקת היסוד לפיה רכשו ההורים את הנכס במתנה לבנם.

העובדה כי נחתם ההסכם השני מעידה אף היא כי ההסכם הראשון לא העניק להורים זכויות בנכס.

בדיון הוסיף הנאמן וטען כי המתנה הסתיימה ברישום ביום 15/1/04, עם רישום זכויות החכירה על שם החייב בפנקסי המקרקעין.

לחילופין, טוען הנאמן כי ההסכם הראשון בטל בשל אי חוקיות מאחר והוא סותר את החלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל, שניתנו מכח סעיף 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל התש"ך- 1960, העוסקות בהרחבות במושבים, ואשר קבעו כי מגרשים בהרחבות יוחכרו למי שיומלץ על ידי האגודה ובתנאי שהמועמד אינו בעל זכות של נחלה, מגרש מגורים או משק עזר בישוב או בישוב אחר.

ככל שההסכם הראשון מתיימר להעניק זכויות בנכס להורים, הרי שהוא חותר תחת החלטות המינהל. אין חולק כי ההורים הינם והיו בתקופה הרלבנטית בעלי נחלה במושב עדנים ולכן לא היו זכאים לרכוש את הנכס בעצמם, ויש לקבוע כי מדובר בהסכם הבטל מעיקרו. תוצאת בטלות ההסכם היא השבה.

1. יש לבטל את ההסכם השני שמהווה הענקה אסורה ולחילופין לקבוע כי הוא בטל.

בהסכם השני העניק החייב להוריו את הנכס שהיה בבעלותו, ללא תמורה. בעשותו כך, ויתר על נכס שבבעלותו והקטין את מסת נכסיו, ולפיכך מדובר בהענקה אסורה לפי סעיף 96(ב) לפקודה, כאשר ממועד ביצוע ההענקה (1.2.04) ועד למועד תחילת הליכי פשיטת הרגל (23.6.10) טרם חלפו 10 שנים.

לחילופין, ככל שייקבע כי לא מדובר בהענקה אסורה, יש להורות על ביטול ההסכם השני מאחר ואף הוא מנוגד להחלטות מינהל מקרקעי ישראל, כאמור.

1. לגבי ההסכם השלישי, נטען כי המדובר בהסכם שנועד להוציא לפועל את ההסכמים הראשון והשני ודינו כדין הסכמים אלו.
2. קביעתו של בית המשפט בהליך הקודם לפיה בהמחאת זכותו של החייב לקבלת כספי התמורה, לא עשה החייב מעשה פשיטת רגל המהווה עילה למתן צו כינוס, אין כדי לחסום את דרכו של הנאמן להגיש בקשה לביטול הענקה, משניתן צו כינוס לנכסי החייב.
3. בסיכומים נטען כי הנאמן, להבדיל מהבנק, מייצג את כלל הנושים ומהווה אישיות משפטית נפרדת.
4. הנטל לפי סעיף 96 (ב) להראות כי החייב היה סולבנטי גם ללא הנכס, מוטל על החייב והוריו, אשר לא הרימו את הנטל, ואין די בטענה סתמית של החייב בתצהירו כי היה סולבנטי. במועד ההסכם השני החברה לה ערב החייב הייתה פעילה ונטלה אשראים מהבנק, אשר יצרו לה (וכפועל יוצא מכך, לחייב) יתרת חובה כלפי הבנק.
5. עוד הוסיף הנאמן בסיכומיו, כי לא ניתן לראות בטענת אי החוקיות שנטענה על ידו, טענה כבושה כגרסת החייב והוריו, שכן השאלה שעמדה בפני בית המשפט בהליך הקודם הייתה האם המחאת הזכות בהסכם השלישי מהווה מעשה פשיטת רגל ושאלת חוקיותה של המחאת הזכות לא עמדה כלל לדיון.
6. בסיכומיו המשלימים טען הנאמן כי במסגרת שיקולי הצדק על בית המשפט להתחשב באינטרס הציבורי, למנוע עריכת חוזים בלתי חוקיים ולהרתיע את הציבור מפני כריתתם. במקרה דנן, ידעו החייב והוריו כי ההסכמים שנערכו על ידם אינם חוקיים וחותרים תחת החלטות המינהל, והם פעלו בניגוד לדין.

לפיכך, על בית המשפט להתערב ולהורות על ביטולם של ההסכמים הבלתי חוקיים.

משמעות הביטול הינה כי יש להורות על השבה, כאשר בענייננו יש לקבוע כי על ההורים להשיב את התמורה שקיבלו ממכירת הנכס ולכל היותר בניכוי השקעתם, מאחר וביטול ההסכמים מאיין את זכותם לקבלת רווחים מהנכס.

טענות החייב והוריו

1. טענות הנאמן נדונו ונדחו על ידי בית המשפט בהליך הקודם, לאחר שנשמעו הוכחות והוגשו סיכומים בכתב בשאלות זהות לשאלות העולות בהליך זה. ניתן פס"ד הדוחה את טענות הבנק אשר יוצג על ידי הנאמן, אותן ממחזר הנאמן בבקשה דנן, וקיים מעשה בי-דין ולמצער השתק פלוגתא, שיש בהם כדי להביא לדחיית הבקשה על הסף.
2. ההורים הם בעלי הנכס בפועל, הם אשר מימנו את רכישתו ואת הקמת הבית עליו. רישומו של החייב כבעלים בנכס נעשה מטעמים פורמליים מאחר וההורים לא יכלו להירשם כבעלים של נכס בהרחבה, משהיו רשומים כבעלים של משק אחר בישוב. הנכס נרשם ע"ש החייב שהיה בכור להוריו ואותה עת בן 23 בלבד.
3. ההורים הם לקוחות סניף הבנק מזה למעלה מ-25 שנים. כל התשלומים ששילמו עבור המגרש ועלויות בניית הבית, שולמו על ידם מתוך חשבונם בבנק.

לתגובת ההורים צורפו אסמכתאות על ביצוע תשלומים עבור רכישת הנכס ובנייתו על ידם מכספם, לרבות מחשבונם בבנק הנושה. ההורים אף לקחו משכנתא ושילמו בעצמם את ההלוואה באמצעות הוראת קבע מחשבונם בבנק הנושה.

הנכס לא שימש מעולם למגורי החייב או בני המשפחה, אלא הושכר על ידי ההורים ודמי השכירות שולמו להם.

1. ההסכם הראשון הינו הסכם "הבהרת בעלות", אשר נועד להבהיר כי ההורים הם בעלי הזכויות האמיתיים בנכס ולכן נמסר להורים ייפוי כח בלתי חוזר, נרשמה לטובתם הערת אזהרה, והוצהר בהסכם כי אם החייב ימכור את הנכס, ההורים יקבלו את התמורה.
2. ההסכם השני נחתם ביום 1/2/04, זמן רב לפני הסתבכותו של החייב, והוא המשכו של ההסכם הראשון, ונועד להבהיר את נושא הבעלות בנכס באופן חד משמעי, למען הסר ספק, עם רישום הזכויות בנכס ע"ש החייב.

הנכס לא היה מעולם חלק ממסת הנכסים של החייב, והבנק לא ראה בו כנכס מנכסי החייב. במהלך פעילות החברה, לא ביקש הבנק מהחייב לשעבד לו את הנכס כבטוחה. ולא בכדי. הבנק אף ניסה לשכנע את ההורים לשעבד את הנכס כבטוחה לחובותיו של החייב כדי שיעזרו לבנם.

הבנק, שהינו הנושה הכמעט יחידי של החייב, הכיר את החייב והוריו (כאמור, ההורים היו לקוחות של אותו סניף בנק של הנושה), ידע על ההסכמים, ידע שהנכס של ההורים וכי רישומו על שם החייב פורמלי בלבד.

הבנק גם ידע על מכירת הנכס לצד שלישי עוד בשלב המו"מ עימו. הצד השלישי, רוכשי הנכס, אף הם היו לקוחות הסניף, והבנק הוא שהנפיק להם שיקים בנקאיים לרכישת הנכס.

1. הנאמן אינו מכחיש את קיומם של ההסכמים ואת האותנטיות שלהם, את העובדה שבמועד ההסכמים, החייב היה סולבנטי וטרם ניתנו אשראים לחברה, וכי הורים שילמו עבור הקרקע ופיתוחה. ויתור הנאמן על חקירת ההורים והחייב, בדומה לויתור הבנק על חקירתם בהליך הקודם, מצביע כי העובדות בתצהיריהם לא נסתרו, כפי שנקבע בהחלטת השופטת אלשיך.
2. סמכות הנאמן נגזרת מסעיף 96 לפקודה, המאפשר לנאמן לבחון הענקה שנעשתה עד 10 שנים לפני מתן צו הכינוס. הנאמן אינו יכול לתקוף "הענקה" שנעשתה לשיטתו לפני למעלה מ-14 שנים, לעקוף ולהאריך את המועדים שנקבעו בסעיף 96 לפקודה על יסוד טענת אי החוקיות ו/או מכח חוק החוזים.
3. עפ"י סעיף 96 (ב) לפקודה, על הנאמן להוכיח 3 יסודות מצטברים: "נכסים", "של החייב" ו"הענקה" .

הנאמן לא הוכיח כי הנכס שייך לחייב. להיפך. הנאמן מודה כי רישום הנכס ע"ש החייב היה פורמלי, וכי ההורים לא יכולים היו להירשם כבעלי הזכויות, לאור תנאי ההרחבה.

1. בקשת הנאמן אינה עומדת במועדים הדרושים לביטול הענקה:

החייב הוכרז כפושט רגל בשנת 2011 בעוד ההענקה הנטענת בוצעה בשנת 1997. מאחר וחלפו יותר מ- 10 שנים, לא ניתן לבטלה.

1. בשנים 1997 ו- 2004 החייב היה סולבנטי ולא היו לו קשיים כלכליים. במועדים אלו אף טרם העניק הבנק אשראים לחברה, ולכן לא ניתן לטעון להענקה. רק החל מחודש מאי 2005 התקיימו בין הבנק לחייב פגישות ביחס לחוב החברה.
2. בסיכומיו הוסיף ב"כ החייב וההורים כי קביעת השופטת אלשייך בהליך הקודם שהנושה היחיד של החייב הוא הבנק וכי החוב כלפיו שנוי במחלוקת, יש בה כדי להוכיח את טענת החייב כי היה סולבנטי באותה עת.
3. בתחילה נטען ע"י ב"כ ההורים כי טענות הנאמן בנושא אי החוקיות, בקשר להחלטות המינהל, הן טענות כבושות שלא נטענו על ידו בהליך הקודם.

בסיכומים המשלימים שונתה הטענה ונטען כי נושא אי החוקיות הועלה על ידי הנאמן, בכובעו כב"כ הנושה, עוד בהליך הקודם במסגרת סיכומיו ונדחה על ידי השופטת אלשיך.

כמו כן, המדובר במערכת יחסים חוזית בין מינהל מקרקעי ישראל לבין ההורים, והנאמן אינו יכול לטעון בשם המינהל.

הפסיקה הטילה נטל הוכחה כבד במיוחד על הטוען ל"אי חוקיות" של הסכם, אשר הנאמן לא הרימו.

1. עמדת הכנ"ר – הכנ"ר לא מסר תגובה בכתב לבקשה, למרות החלטות המורות לו לעשות כן.

בדיון הביע הכנ"ר עמדתו המצדדת בעמדת ההורים.

דיון והכרעה

1. משמעותו של ההליך הקודם
2. בהליך הקודם נדונה השאלה האם יש לתת צו כינוס נכסים נגד החייב בטרם ניתן פס"ד לטובת הבנק (כשהתביעה שהגיש הייתה בראשית דרכה), על יסוד סעיף 5 (1) לפקודה שעניינו העברת מרמה, בגין מכירת הנכס על ידי החייב.

החלטת השופטת אלשייך בהליך הקודם לדחות את הבקשה למתן צו כינוס, התבססה בעיקר על הקביעה כי המדובר בחוב שנוי במחלוקת אשר ראוי להתברר בפני ערכאה נפרדת וכי לא ניתן לבצע "קיצור דרך" ולברר את התובענה במסגרת הליכי פש"ר.

1. בהליך הקודם לא הוכרעה השאלה מיהו הבעלים של הנכס, ולפיכך לא מתקיים מעשה בי-דין ולא עומדת להורים טענת "השתק עילה". וכך נקבע בהחלטה:

"אמנם, השאלה האם אכן הפכו הוריו של המשיב לבעלי הנכס, מצריכה דיון בסוגיה האם לאור האמור לעיל צמחו להורי החייב זכויות שביושר תוצרת ישראל. יחד עם זאת, איני מוצאת כל צורך להכריע בשאלה זו, באשר גם לו היתה התשובה לשאלה זו שלילית, הרי אף בכך לא היה כדי להועיל לבנק בבקשתו."

(סעיף 6 להחלטה פסקה ראשונה).

1. לעומת זאת, בהליך הקודם נקבעו ממצאים, על יסוד אותה מסכת ראיות, אשר לא נסתרו ולא הובאו להם ראיות חדשות בהליך שבפני:
2. בהחלטה נקבע:

"לא עלה בידי הבנק להכחיש את טענות המשיב, אשר מגובות באסמכתאות למכביר, לפיהן מי שנהג מנהג בעלים בנכס, וזאת לאורך הדרך כולה, החל מקבלת הקרקע במסגרת תוכנית ההרחבה, דרך נטילת המשכנתא והתשלומים בגינה, וכלה בהוצאות הקמת הבית והמגורים בו, היו הוריו של המשיב, ולא המשיב עצמו, אשר מעולם לא קיבל לידיו את החזקה בנכס. משלא נחקרו המשיב ואביו אודות תצהיריהם בסוגיה זו, הרי שלמעשה אין היא שנויה במחלוקת."

(ההדגשות במקור. סעיף 5 להחלטה פסקה שניה).

יוצא כי, קביעת בית המשפט בהליך הקודם כי ההורים הם שנהגו מנהג בעלים בנכס, נותרה בעינה גם בהליך זה. בהליך שבפני לא הכחיש הנאמן דברים אלה, לא הפריכם ואף לא חקר את החייב והוריו על תצהיריהם, והם נותרו, כפי שהיו, בגדר ממצא עובדתי שאינו שנוי במחלוקת.

1. נקבע כי הנכס לא שועבד מעולם לבנק על ידי החייב ו/או החברה שבבעלותו, דבר המעיד על כך שהנכס לא היה מעולם בבעלות החייב. וכך נקבע בהחלטה:

"לכך יש להוסיף את העובדה כי הנכס מעולם לא שועבד לטובת הבנק בגין חובות המשיב ו\או החברה שבבעלותו, ולכשנשאל המצהיר מטעם הבנק מדוע לא מושכן הנכס חרף העובדה שהנכס הוצע כביטחון לבנק, ענה כי "כבנק פועלים אנו לא עושים זאת". תמוה בעיני כיצד זה מבקש הבנק לטעון כי הנכס נמצא בבעלות המשיב, ובמקביל מסרב לקבל את הצעת המשיב בדבר קבלת הנכס כבטוחה. בעניין זה סבורה אני כי אין לבנק להלין אלא על עצמו."

(סעיף 5 להחלטה)

1. עוד נקבע בהחלטה:

"ודוק: ככל שמבקש הבנק לטעון כי התחייבות המשיב להעביר את תמורת הנכס לידי הוריו מיום 9/7/06 היא המחאת הזכות אשר נכנסת בתחומי תקופת שלושת החודשים בהם ניתן להגיש בקשה למתן צו כינוס בגין מעשה פשיטת רגל, הרי שהיה עליו להוכיח באופן פוזיטיבי כי לא ידע אודות ההסכמים אשר נערכו קודם לכן בין החייב ובין הוריו. דא עקא; כנגד אסמכתאות אלו אשר צירף המשיב לתגובתו, ובהיעדר חקירה של המצהירים מטעם המשיב, הרי שלא עלה בידי הבנק להוכיח כי הוסתרו מפניו ההסכמים אשר ערך החייב עם הוריו, בשנים 1997 ו- 2004, עוד בטרם נטענה כל חבות של המשיב כלפי הבנק.

אי לכך, סבורה אני כי לא עלה בידי הבנק לעמוד בנטל ההוכחה בדבר הסתרת קיומן של המחאות החוב, ולפיכך אין לי אלא לדחות את טענות הבנק בדבר העברת מרמה שביצע המשיב."

(ההדגשות במקור. סעיף 6 להחלטה)

גם בהליך שבפני לא עלה בידי הנאמן להוכיח, באופן פוזיטיבי, שהבנק לא ידע על ההסכמים בין החייב לבין הוריו, בטרם קריסת החברה. הנאמן לא צירף לבקשתו תצהיר מטעם הבנק, ואף נמנע מלחקור את החייב והוריו.

1. יוצא, איפוא, שמבחינה עובדתית הנאמן לא הביא כל ראיה נוספת לראיות שהיו בידו (בעת ששימש כבא כוח הבנק) בטרם נקט בהליך הקודם. זאת, למרות שלאחר הכרזתו של החייב כפושט רגל ומינויו כנאמן, הוקנו לו סמכויות חקירה רחבות, והיו בידיו האמצעים לאסוף ראיות התומכות בטענותיו.

למרות זאת, בחר הנאמן לשוב על אותה מסכת עובדתית ועל אותן טענות וראיות שהובאו בהליך הקודם, מבלי לחדש ו/או להוסיף דבר.

אמנם השאלה שעמדה לדיון בהליך הקודם שונה במהותה מהשאלה העומדת לדיון בפני, אך המסכת העובדתית הטעונה הוכחה, זהה בשני ההליכים ונטל הראיה מוטל על הנאמן, באופן המותיר את קביעות השופטת אלשייך על כנן גם בהליך זה.

1. האם מדובר בהענקה אסורה בהתאם לפקודה?
2. סעיף 96(ב) לפקודה קובע כדלקמן:

"(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה."

לצורך ביטול הענקה, על הנאמן להוכיח 3 יסודות מצטברים: "נכס", "של החייב" ו"הענקה". (לוין וגרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שלישית, עמ' 320).

כפי שיפורט להלן, לא מתקיימים בענייננו שניים משלושת היסודות הנדרשים על פי סעיף 96(ב) לפקודה ולכן אין המדובר בהענקה אסורה שדינה להתבטל.

1. "נכס"

בענייננו המדובר במגרש מקרקעין עליו בנוי בית, ואין מחלוקת הוא עונה על הגדרתו של נכס.

1. "של החייב":
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין המדובר בנכס של החייב.

ההורים הוכיחו באסמכתאות רבות כי הנכס נרכש על ידם, הם שילמו את כל התשלומים לרכישתו (כגון משכנתא, אגרות והיטלים), לבניית בית המגורים ואף קיבלו את דמי השכירות.

קביעות אלו הנסמכות על ראיות פוזיטיביות, נקבעו בהליך הקודם, לא נסתרו ולא הופרכו גם בהליך שבפני.

1. טענת החייב וההורים כי רישום הנכס על שם החייב היה לצורך רכישת הקרקע בהרחבה ולאור תנאי ההרחבה שלא התירו רכישתו ע"י מי שהיו בעלי נחלה במושב, וכי לא הייתה כל כוונה של החייב או של ההורים להקנות את הנכס לחייב, לא נסתרה ולא הופרכה.

אמנם בהסכם הראשון הצהיר החייב כי "ההורים – צד א' עזרו ומימנו את רכישת המגרש הנ"ל" באופן היכול ליצור רושם כי המדובר במתנה שהעניקו ההורים לבנם, ואולם קיומו של יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר שנחתם באותו מועד, המייפה את כוחם של ההורים לעשות כל פעולה בנכס על פי שיקול דעתם המוחלט, מעביר את מלוא הזכויות בנכס, לרבות זכות הבעלות, להורים ומאפשר להם לבצע בו כל פעולה. אין לקבל את טענת הנאמן כי מדובר באקט של פיקוח מצד ההורים, אשר לצורך קיומו די היה ברישום הערת האזהרה על "הימנעות מביצוע עסקה".

1. מקבלת אני את טענת ההורים, כי ההסכם השני, אשר נחתם ביום 1/2/04 (עוד בטרם נקלע החייב לחובות), נועד להבהיר ולחדד שההורים הם הבעלים של הנכס. ההסכם השני נחתם כשבועיים לאחר רישום הזכויות בנכס על שם החייב בפנקסי המקרקעין, דבר המסביר את רצון ההורים להגן על קניינם. בהואיל הרביעי להסכם השני נכתב כי "הבן רשום כיום כבעלים פורמליים של הנכס" ובסעיף 3 להסכם נכתב: "ההורים הינם בעלי הזכויות המלאות להירשם כבעלים בלעדיים של הנכס, ולחילופין, הינם זכאים לקבל את מלוא התמורה בגינו במידה ויימכר לצד ג' כלשהו".

ממכלול הראיות עולה כי ההסכם השני אינו מהווה המחאת זכותו של החייב בנכס להוריו, כי אם הבהרת הבעלות בנכס.

הנאמן לא מצא לנכון לחקור את החייב ו/או הוריו על כך, והימנעותו זו פועלת כנגדו.

1. העובדה כי הנכס לא שועבד לבנק להבטחת חובות החברה, תומכת בטענה כי אין המדובר בנכס של החייב.

הנאמן אף לא הכחיש ולא סתר את טענת החייב והוריו כי במשך כל פעילות החברה הבנק מעולם לא ביקש מהחייב לשעבד את הנכס להבטחת חובות החברה, מאחר וידע על ההסכמים בין החייב להוריו, וכי הנכס שייך להורים, והדברים הובהרו לבנק במספר פגישות שהתקיימו בין הצדדים (סעיפים 68 עד 74 לתצהירי החייב ואביו).

1. לאור כל האמור, לא הוכח כי הנכס היה חלק ממסת הנכסים של החייב, במועד כלשהו מאז רכישת המגרש ועד מכירתו לצד ג'.
2. "הענקה"

משקבעתי כי אין המדובר בנכס של החייב אלא נכס של ההורים, ברי כי לא היה בידי החייב להעניק להוריו את מה שהיה שלהם מלכתחילה, ואין המדובר בהענקה.

1. מתקיים החריג שבסעיף 96(ב) לפקודה– החייב היה סולבנטי במועד ההענקה
2. למעלה מן הצורך, אוסיף כי מתקיים החריג לפיו החייב היה סולבנטי במועד ההענקה.
3. לטענת הנאמן, ההענקה הנטענת בוצעה בהסכם השני, קרי: ביום 1/2/04.

החייב ואביו הצהירו (ס' 62 לתצהירם) כי במועד זה "לא היה החייב בקשיים כלכליים כלשהם, וכאשר הוא סולבנטי, ועומד בכל התחייבויותיו כלפי מאן דהוא".

הצהרתם זו נתמכה גם בראיות שצורפו ועליהן לא נחקרו על ידי הנאמן, כך שדברים אלה לא נסתרו.

1. טענת הנאמן כי המדובר בהסכם בלתי חוקי שיש לבטלו
2. לטענת הנאמן דין ההסכם בין החייב למינהל מקרקעי ישראל להתבטל (וכפועל יוצא מכך גם ההסכמים שבין החייב להוריו), מאחר ומדובר בהסכם בלתי חוקי על פי חוק החוזים, בהיותו נוגד את החלטות המינהל ומנוגד לתקנת הציבור.
3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אין בידי לקבל טענה זו של הנאמן, וזאת בין היתר, לאור הנימוקים שלהלן, ואתייחס רק לנימוקים העיקריים הרלבנטיים:
4. הסוגיה העומדת לדיון בפני בית משפט של פשיטת רגל הינה האם החייב העניק לאחר נכס מנכסיו והאם המדובר בהענקה אסורה על פי תנאי הפקודה.

המדובר בסמכות ספציפית ומיוחדת שהוענקה לבית משפט של פשיטת רגל במטרה למנוע הברחת נכסים של החייב, או לבטל הענקות שנעשו כדי שנושיו של החייב יוכלו להיפרע מנכסים אלה.

במסגרת בה עסקינן, שאלת אי החוקיות (כטענת הנאמן) אינה חלק מהשאלות שבית המשפט אמור להכריע בהן.

1. שאלת אי החוקיות הינה במישור היחסים שבין ההורים לבין מינהל מקרקעי ישראל. המינהל כלל אינו צד לתיק זה, הנאמן לא ביקש לצרפו, ועמדתו לא נשמעה. לנאמן אין כל מעמד בהעלאת טענה זו.
2. הטענה בדבר אי חוקיות ההסכמים נסמכת על כך שההורים הם בעלי הזכויות בנכס, בעוד בבקשה לביטול הענקה טוען הנאמן שהחייב הינו בעל הזכויות. שתי הטענות סותרות אחת את השנייה ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

טענה זו של אי חוקיות, כשלעצמה, שומטת את הקרקע תחת הבקשה שמהותה ביטול הענקת נכס של החייב לאחר.

1. משנקבע כי הנכס אינו של החייב ולא היה כזה, אין לבית המשפט של פשיטת רגל סמכות לדון בשאלת אי החוקיות.
2. התוצאה אם כן, אני דוחה את בקשת הנאמן לביטול הענקה.

באשר להוצאות משפט, מצאתי כי בנסיבות תיק זה יש לחייב את קופת הנאמן בהוצאות ההורים, שנגרמו להם, עקב ההליכים המשפטיים החוזרים שננקטו נגדם, מבלי שהיו בידי הנאמן ראיות חדשות או טענות חדשות. כל זאת, לאחר שטענות דומות שהעלה הנאמן, בכובעו כבא כוח הבנק, בהליך הקודם נדחו ועל אף החלטת השופטת אלשייך בדבר דרך ניהול ההליך ע"י הבנק, ובכלל זה, אי הבאת עדים רלבנטיים, אי הבאת ראיות פוזיטיביות ואי חקירת העדים מטעם החייב.

זאת ועוד, כל העובדות להם טענו החייב וההורים התומכים בטענתם שהנכס היה שלהם ולא של החייב, היו בידיעת הבנק (והנאמן כבא כוחו) כל השנים, דבר שלא מנע העלאת טענות סותרות ללא כל ראיה תומכת, בשנית.

לאור האמור, אני מחייבת את קופת הנאמן בתשלום הוצאות ההורים בסך של 20,000 ₪.

המזכירות תעביר עותק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, א' אלול תשע"ג, 07 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.