הרקע לתביעה:

1. הנתבעת הינה אגודה שיתופית אשר מחזיקה במקרקעי ישראל, במסגרת התיישבות המגזר החקלאי. מינהל מקרקעי ישראל הקצה לנתבעת את המקרקעין, לשם הקמת נחלות חקלאיות ומבני מגורים.

2. במסגרת הסכם מכירה מיום 1.10.03, רכשו התובעים זכויות חכירה בבית מגורים הידוע כמגרש 2020, חלקה 67, גוש 7659 בנתבעת (להלן: "הנכס").

3. עניינה של התביעה שלפניי בחיוב התובעים לשלם סך 25,000 דולר בגין קבלת אישור הנתבעת להעברת זכויות בנכס על שם התובעים. לטענת התובעים, מדבר בתשלום בלתי חוקי שנעשה בניגוד להוראות מינהל מקרקעי ישראל. על כן עתרו התובעים לחייב את הנתבעת בהשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר").

עיקר טענות התובעים:

4. ביום 1.10.03 התקשרו התובעים עם דניאל ויהודית גבע (להלן: "המוכרים") בהסכם לרכישת זכויות חכירה בנכס (להלן: "ההסכם").

5. ההסכם הותנה בקיומו של תנאי מתלה לפיו יש תחילה לקבל את אישור האגודה השיתופית של הנתבעת או ועדת קבלה מטעמה (להלן: "האגודה"), להעברת הזכויות בנכס על שם התובעים (להלן: "האישור").

6. מתן האישור על ידי האגודה הותנה בתשלום על סך 25,000 דולר (להלן: "דמי אישור"). נוכח האמור, סיכמו התובעים והמוכרים כי סכום זה ישולם על ידי המוכרים מתוך כספי התמורה שהעבירו להם התובעים.

7. לאחר שהתברר כי האגודה עומדת על כך שדמי האישור ישולמו על ידי הקונים, סוכם כי התובעים יעבירו את דמי האישור ישירות לאגודה. סכום זה היווה חלק מהתמורה בהתאם להסכם.

8. עם תשלום דמי האישור ולאחר שהיו בידיהם כל אישורי המיסים, פנו התובעים למינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") בבקשה להעברת הזכויות בנכס על שמם.

9. ביום 27.1.04 שלח המינהל מכתב למזכירות האגודה, אליו כותבו גם התובעים. במכתב זה נטען כי תשלום דמי האישור לאגודה מנוגד להוראת אגף חקלאי מס' 51. איסור זה מעוגן אף במסגרת התנאים המיוחדים לחוזה החכירה שבין המינהל למוכרים.

10. ביום 6.4.10 שלחו התובעים לאגודה מכתב בו נדרשה להשיב לתובעים את סכום דמי האישור ששילמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. דרישה זו נענתה על ידי האגודה בשלילה.

11. לנוכח מכתב המינהל מיום 27.1.04 ומאחר שהתובעים לא קיבלו כל תמורה בגין דמי האישור, ביקשו התובעים לקבוע כי גביית דמי האישור נעשתה של כדין, בחוסר תום לב ובניגוד להוראות והנחיות המינהל.

12. מטעמים אלה, עתרו התובעים להשבת דמי האישור מכוח חוק עשיית עושר

עיקר טענות האגודה (הנתבעת):

13. הוראות המינהל ובפרט הוראות אגף חקלאי מס. 51 עוברות שינויים מעת לעת. מדובר בהנחיות פנימיות המחייבות את אגפי המינהל ועובדיו בלבד. מכל מקום, במועד הסמוך לביצוע תשלום דמי האישור לא הייתה קיימת הנחיה מינהלית, שאוסרת את גביית דמי האישור.

14. הסכמת התובעים לתשלום דמי האישור ותשלומו בפועל נעשו מרצונם החופשי. אין בכוחה של הנחיה מינהלית לשלול הסכמה וולונטרית התואמת גם להוראות ההסכם.

15. הנכס שרכשו התובעים מצוי על שטחי האגודה. דמי האישור נגבו עבור שימוש בתשתיות האגודה ועולה בקנה אחד עם הוראות החוק.

16. בין התובעים למוכרים סוכם כי תשלום דמי האישור הינו חלק מהתמורה הכוללת בגין מכירת הנכס לפי הסכם המכר. מכאן שלתובעים לא נגרם חסרון כיס עקב תשלום דמי האישור.

17. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

דמי האישור סוכמו עובר למועד החתימה על ההסכם, קרי לפני כשבע שנים. התובעים ידעו כי עובר למועד החתימה על ההסכם, התנגדו המוכרים לתשלום דמי האישור. מכאן, שעילת התביעה הייתה ידועה לתובעים לפני שבע שנים.

18. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים:

מטעם התובעים: תובע מס' 2 - מר יונתן אפרתי (להלן: "יונתן").

מטעם הנתבעת: מר דניאל גבע - מי שמכר לתובעים את הנכס (להלן: "דניאל"); מר לוין ראובן - חבר ועד באגודה(להלן: "ראובן").

דיון והכרעה:

חוקיות הדרישה לתשלום דמי אישור:

19. ביום 1.10.03 חתמו התובעים על ההסכם [נספח 1 ל-ת/1]. דרישת האגודה לתשלום דמי אישור עוגנה במסגרת ההסכם כדלקמן:

סעיף 5 להסכם עוסק בהצהרות והתחייבויות הקונים. סעיף 5.3 להסכם קובע:

"כי הם יעבירו לנאמן, כפי הגדרתו בסעיף 8.1 לעיל, במעמד חתימת הסכם זה, כחלק מהתמורה הנקובה בסעיף 8.1, את הסכום שדורשת האגודה, 25,000 דולר, כערכם בש"ח, לצורך אישור העסקה..."

בסעיף 8 להסכם נקבעה תמורת המכירה לסך 520,000 דולר. בסעיף 8.1 להסכם התחייבו התובעים להעביר למוכרים "סך השווה ל-25,000$ (עשרים וחמש אלף דולר ארה"ב) בהמחאה משוכה לפקודת המוכרים...השיק לפקודת המוכרים יוחזק אצל הנאמן עו"ד רם אפרתי...הנאמן רם אפרתי, יעביר השיק למוכרים, והמוכרים יעבירוהו לאגודה, עם דרישת האגודה תשלום בגין קבלת הסכמת האגודה להתחיל בהליך קבלת הקונים לאגודה..."

20. לטענת התובעים, דרישת האגודה לתשלום דמי האישור אינה חוקית. אי החוקיות באה לידי ביטוי במכתב ששלח המינהל ביום 27.1.04 ל"מזכירות אגודת בצרה" אליו כותבו גם התובעים. ממכתב זה עולה כדלקמן:

"1. ביום 22.12.03 הוגשה במשרדנו בקשה להעברת זכויות בנכס הנדון מגבע דניאל ויהודית לה"ה אפרתי יונתן ועפרה.

2. התוך הסכם המכר שנערך בין הצדדים ביום 1.10.03 עולה כי הנכם דורשים תשלום בסך 25,000 דולר בעבור מתן הסכמתכם להעברת הזכויות.

3. בהוראת אגף חקלאי מס' 51 צוין מפורשות כי אסור לאגודת היישוב להתנות את מתן הסכמתה להעברת הזכויות בתשלום כלשהוא, איסור זה מעוגן אף בתנאים המיוחדים לחוזה החכירה.

4. לאור זאת הנכם נדרשים להמציא למשרדנו מסמך מפורט בו מופיעה דרישת התשלום עם פירוט בעבור מה נדרש התשלום הנ"ל".

[נספח 4 ל-ת/1]

21. בעוד שהתובעים ידעו לראשונה על אי החוקיות שבדרישת תשלום דמי האישור מקריאת מכתב המינהל, הרי שהאגודה ידעה על אי חוקיות דרישה זו מבעוד מועד. חרף האמור, עמדה על דרישה זו.

22. מנגד, לטענת האגודה, ממכתב המינהל מיום 27.1.04 עולה כי דמי האישור אינם מתיישבים עם הוראות כאלה ואחרות של המינהל. אולם אין בו כדי להטיל איסור על גביית דמי אישור [סעיף 9 ל-נ/3].

23. הוראות המינהל בכלל והוראה מס' 51, אשר הוחלפה ואינה קיימת יותר, הן הוראות פנימיות שעוברות שינויים מעת לעת ומחייבות את אגפי המינהל ועובדיו [סעיף 10 ל-נ/3].

24. בעדותו הסביר מר ראובן לוין, חבר ועד האגודה, כי "הוראות המינהל נוגעות בכלל לגבי הקמת תשתיות. הקמת התשתיות בהרחבה שמדובר על מגרשים בהרחבה. במקרה שלפנינו, לא היה מדובר בתשתיות בהרחבה שאליהם מתייחס המינהל, אלא בהשוואת התשתיות במושב שמדבר שאין הוראות מינהל באותה תקופה, ושהם בעצם בהסכמה של המוכרים" [פר' עמ' 32, ש' 26-29].

25. המגרש עליו בנוי הנכס הינו חלק משטח המשבצת השייך לחברי האגודה. שטח זה עובד, תוחזק ונשמר תקופה ארוכה. ראובן הסביר כי האגודה השתמשה בדמי האישור ששולמו לה "לצורך השוואת התשתיות שבין התשתיות שנבנו בהרחבה לבין התשתיות הישנות של המושב הוותיק" [פר' עמ' 31, ש' 23-24]. לכן, תשלום דמי האישור עולים בקנה אחד עם דיני עשיית עושר ולא במשפט [סעיף 11 ל-נ/3].

26. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי במוצגים, אני מעדיף במחלוקת זו את עמדת התובעים.

ראשית, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3962/97 בארותיים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' ארד מרים ואח', פ"ד נב(4) 614 (1998) והתנגדות המינהל לגביית דמי אישור, פעל המינהל לסיומה של תופעה זו על פי הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין [ראו: ה"פ (חי') 204/01 אביקזר נ' מינהל מקרקעי ישראל, (טרם פורסם) (2002)]. ביום 7.3.99 פורסמה הוראת אגף חקלאי מספר 51. בהתאם להוראה זו, האגודה לא תהיה רשאית לקבוע תשלום כספים, שישולם לה או למי מטעמה, כקריטריון וכתנאי לבחירת מועמד. מכתבו של המינהל לאגודה מיום 27.1.04 מושתת על הוראה מספר 51.

שנית, שאלת חוקיות גביית דמי האישור על ידי אגודות שיתופיות נדונה בפסיקה לא אחת. כך, בה"פ (חי') 57/03 ארטנשטיין נ' מינהל מקרקעי ישראל, (פורסם בנבו) (2006) הוגדרה גביית דמי האישור על ידי האגודה כגביית "כספים בעלמא". לדברי השופט עמית: "ביטוי זה משקף נוהג של האגודות שהתנו את הסכמתן להמליץ על המועמד למינהל, בקבלת תמורה". בבג"ץ 9900/03, 10934/02 קיבוץ כפר עזה אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נ' מינהל מקרקעי ישראל, (פורסם בנבו) (2004), זכו דמי האישור לכינוי "הכספים האסורים" (שם, פסקאות 26-28). גם בת.א. 14053/03 (תל-אביב) שפירא נ' בצרה כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, (פורסם בנבו) (2007) נקבע כי האגודה דנן לא הייתה רשאית לגבות מן התובעים את "דמי ההשתתפות בתשתיות הקיימות".

27. מטעמים אלה אני קובע כי גביית דמי האישור על ידי האגודה נעשתה שלא כדין, בניגוד להנחיות המינהל. בהקשר זה מ ציין פרופ' פרידמן שסעיף 1 לחוק עשיית עושר איננו מדבר על התעשרות "בלתי צודקת", אלא על קבלת טובת הנאה "שלא על פי זכות שבדין" [דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א' (מהדורה שניה), עמ' 81]. משכך, יש בגביית דמי האישור על ידי האגודה כדי התעשרות שלא כדין, כקבוע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר.

מי זכאי להשבת דמי האישור:

28. כאמור, סכום התמורה בגין מכירת הנכס נקבע על סך 520,000 דולר.

סעיף 5.3 להסכם, אשר עוסק בתשלום דמי האישור על סך 25,000 דולר לאגודה, קובע כי התובעים יעבירו לנאמן סך 25,000 דולר לצורך אישור העסקה. בסיפא של סעיף 5.3 נקבע כדלקמן:

"...המוכרים, אשר חולקים על דרישה זו, יעבירו את הסכום הנ"ל או סכום דומה לאגודה, תחת מחאה, ואם יצליחו להקטינו או לקבלו בחזרה, ייהנו הם מההקטנה או מההשבה, ובלבד שאם לא תאושר העסקה באגודה, ישיב הנאמן סכום זה מידית לקונים".

29. יונתן אישר כי בהתאם לסעיף זה, דמי האישור הם חלק מהתמורה ומי שזכאי לקבלתם חזרה, במידה שזו תאושר, הם המוכרים [פר' עמ' 17 ש' 18-22].

30. אולם, לנוכח דרישת האגודה לקבלת דמי האישור דווקא מהתובעים, הוסף להסכם נספח מיום 29.10.03 (להלן: "הנספח") אשר תיקן את ההסכם ונוסחו כדלקמן:

"לנוכח סירוב האגודה/ועד מושב בצרה (להלן: "מושב"), לקבלת הסך של 25,000$ מאת המוכרים, בגין הקבלה למושב של הקונים, הקונים יעבירו הסך הנ"ל ישירות לאגודה/לוועד המושב.

למען הסר ספק, מוסכם כי התשלום הנ"ל הנו חלק מהתמורה לפי הסכם המכר, שהיה אמור להיות משולם על ידי הקונים למוכרים.

ב"כ הקונים, עו"ד אפרתי, ישיב לקונים השיק בגובה 25,000$, שהופקד לטובת המוכרים בידיו בעת חתימת ההסכם".

31. יונתן הסביר כי במסגרת הנספח הופחת סך 25,000 דולר מהתמורה המקורית (520,000 דולר) "ולמעשה כך שונה סכום התמורה ל-495,000 דולר, בהסכמה. סכום של 25,000 דולר הוטל עלי לשלם לאגודת בצרה כדי שתסכים לקבל אותי להיות תושב ביישוב" ובהמשך: "...סך 25,000 דולר, השיק הזה הוא לא חלק מהתמורה. התמורה משולמת למוכר, זהו שיק שאמור להגיע למקום אחר בסופו של דבר" [פר' עמ' 17, ש' 12-14, עמ' 18, ש' 3-5].

32. לטענת יונתן "תמורה היא משהו שאדם מקבל בגין מה שהוא נותן, 25,000 דולר הם לא משהו שגבע נתן, והוא לא הכתובת לקבלת ה-25,000 דולר בשום מקום, לא בהסכם ולא בשום מקום" [פר' עמ' 20, ש' 16-17].

33. נוכח האמור, עתרו התובעים לחייב את האגודה להשיב להם את דמי האישור בסך 25,000 דולר.

34. מנגד, האגודה לעדות מטעמה את מר דניאל גבע, מי שמכר את הנכס לתובעים. דניאל הסביר כי בהתאם להסכם תמורת המכירה נקבעה על סך 520,000 דולר. לדבריו: "לאחר שנסגר המחיר ביני לבין מר אפרתי, נודע שצריך לשלם לאגודה תשלום נוסף בסך 25,000 דולר" [פר' עמ' 24, ש' 1-2].

35. לדבריו, דרישה זו של האגודה יצרה בעיה מכיוון "שמבחינת הרוכש, מר אפרתי, זה תשלום נוסף. בסופו של דבר אני ניסיתי להגיע למצב כזה שאקבל את כל הסכום של 520,000 דולר, אני אשלם לאגודה את ה 25,000 דולר, שהאגודה דורשת...מתוך מחשבה שאוכל לקבל את זה בחזרה, כי סברתי שיש אפשרות לקבל את זה בחזרה מהאגודה, לדרוש את זה בחזרה" [פר' עמ' 24, ש' 2-5, 7-9].

36. מאחר שתשלום דמי האישור על ידי דניאל בוצע "תחת מחאה", השיבה האגודה לדניאל את השיק בגין דמי האישור ששילם ודרשה "שרק הקונה יבצע את התשלום" [פר' עמ' 24, ש' 11-15; מוצג נ/2 - תצלום השיק שהוחזר ובוטל].

37. לטענת דניאל, "מה שקרה בסופו של דבר שהסכום הזה שהיה מופקד בסך 25,000 דולר...בנאמנות עבורי אצל עו"ד אפרתי...באופן מעשי שולם על ידי הקונה, אבל מתוך כספי הנאמנות, שהם כספים שהם חלק מהתמורה שמגיע לי...בסופו של דבר בפועל קיבלתי 495,000 דולר" [פר' עמ' 24, ש' 22-25, 31].

38. דניאל הסביר כי מדובר בפתרון טכני "או שאני משלם מכספים שלי או שהקונה משלם מתוך הכספים שמגיעים לי, זה אותו הדבר בדיוק..." [פר' עמ' 28, ש' 24-25].

39. לטענת דניאל, יונתן ידע שבכוונתו להגיש תביעה כנגד האגודה בגין השבת דמי האישור. בסופו של דבר, לאחר התייעצות עם בא כוחו, נמנע דניאל מלהגיש תביעה [פר' עמ' 29, ש' 9, 20-21].

40. ראובן הסביר כי את דמי האישור דרשה האגודה מאת המוכרים. המוכרים הפקידו אצל האגודה שיק על סך 25,000 דולר. לדבריו: "כעבור כמה ימים לא זוכר כמה, הופיע מר אפרתי ואמר שיש הסכם בינו לבין מר גבע, שההסכם אומר שהוא ייקח על עצמו את התשלום, ויפקיד המחאה משלו ושנחזיר לו את ההמחאה של מר גבע..." ובהמשך: "בסופו של דבר הסכום הזה היה חלק מהתמורה שהם [התובעים – א.ש.] היו אמורים לשלם למר גבע בכל מקרה" [פר' עמ' 33, ש' 11-13, עמ' 35, ש' 31-32].

מטעמים אלה עתרה האגודה לדחות את עתירת התובעים להשבת דמי האישור.

41. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע כי חוזה יפורש חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

42. יפים לעניינו הדברים שנקבעו על ידי הנשיא ברק בע"א 554/83 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, פ"ד מא(1) 282, 305 (1987):

"חוזה הוא מסגרת אינטגראטיבית. חלקיו השונים שלובים ושזורים זה בזה. אבריו השונים משפיעים זה על זה. בפרשנות החוזה יש איפוא, מחד גיסא, להשקיף עליו כעל מכלול, תוך ראיתו הכוללת, ומאידך גיסא, לבחון את הקשרים בין ההוראות השונות, תוך מגמה לגבש מהן את אומד דעתם של הצדדים".

43. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי במוצגים, התרשמתי כי דמי האישור מהווים חלק בלתי נפרד מהתמורה החוזית שמגיעה למוכרים:

ראשית, סעיף 8 להסכם קובע כי התמורה בגין הנכס תעמוד על סך 520,000 דולר. סעיפי המשנה של סעיף 8 עוסקים באופן בו תשולם התמורה. סעיף 8.1. להסכם עוסק ברכיב דמי האישור ב"סך השווה ל-25,000$". היינו, רכיב דמי האישור נכלל במסגרת סעיפי התמורה החוזיים.

שנית, סעיף 5.3 להסכם הדן בהצהרות והתחייבויות הקונים קובע כי הקונים יעבירו לנאמן, כחלק מהתמורה את הסכום אותו דורשת האגודה, 25,000 דולר לצורך אישור העסקה.

שלישית, לאחר שהאגודה התנגדה לקבלת דמי האישור מהמוכרים, ערכו הצדדים תיקון להסכם מיום 29.10.03. על פי הנספח להסכם, השינוי באופן התשלום של 25,000 הדולרים אינו מפקיע את היותם של אלה חלק מהתמורה:

"לנוכח סירוב האגודה/הוועד מושב בצרה (להלן: "מושב"), לקבלת הסך של 25,000$ מאת המוכרים, בגין הקבלה למושב של הקונים, הקונים יעבירו הסך הנ"ל ישירות לאגודה/לוועד המושב.

למען הסר ספק, מוסכם כי התשלום הנ"ל הינו חלק מהתמורה לפי הסכם המכר, שהיה אמור להיות משולם על ידי הקונים למוכרים".

44. אומנם, בסעיף 10.2.5 להסכם נקבע כי הקונים (התובעים) יישאו בדמי קבלה לוועד המושב. אלא שבתרשומת שיחה שנערכה בין ב"כ הצדדים ביום 2.10.03, וצורפה כנספח 1 לתצהירו של יונתן, צוין כדלקמן:

"סוכם כי סעיף 10.2.5 להסכם יימחק מאחר והוא הושאר בהסכם בטעות שכן התשלום לאגודה כלול בסכום התמורה כאמור בסעיפים אחרים בהסכם".

[ההדגש הוסף - א.ש.]

תרשומת זו שנערכה על ידי בא כוחם של התובעים, מתיישבת עם מהותו המסחרית של ההסכם, לפיו הנכס יימכר בתמורה לסך 520,000 ₪, המגלמים בחובם את רכיב דמי האישור.

45. לטענת יונתן, מתרשומת השיחה עולה כי 25,000 דולר הינם חלק מהתמורה אולם, נושא זה השתנה במסגרת הנספח להסכם מיום 29.10.03 [פר' עמ' 17 ש' 11-14].

לעומת זאת, דניאל הסביר כי על מנת שעסקת המכר לא תקרוס הסכים לכך שיתרת התמורה בסך 25,000 דולר ישולמו על ידי התובעים לאגודה והוא יהיה רשאי לתבוע השבת סכום זה ממנה [פר' עמ' 24 ש' 1 - 30].

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני רואה לנכון להעדיף את גרסתו של דניאל:

ראשית, גרסתו של יונתן אינה מתיישבת עם נוסח התרשומת שנערכה על ידי בא כוחו.

על פי התרשומת, סעיף 10.2.5 נרשם בהסכם מחמת טעות וסך ה – 25,000 דולר מהווה חלק מהתמורה החוזית בגין הנכס. כך גם, נוסח סעיף 10.2.5, שקובע כי חובת הקונים לשאת בדמי האישור ("דמי הקבלה"), אינו מתיישב עם הוראות סעיף 8.1 להסכם שקובע כי סך 25,000 דולר מהווים חלק מהתמורה בגין הנכס. נוסח סעיף 10.2.5 אף אינו מתיישב עם הוראת סעיף 5.3 להסכם הקובעת, כי סך ה- 25,000 דולר מהווים חלק מהתמורה והמוכרים הם אלה שיהיו זכאים להשבתה מהאגודה, ככל שסכום זה יוחזר.

בכל אלה יש להסביר ולהצדיק את תוכנה של התרשומת, שיש בה לבטל את סעיף 10.2.5 להסכם, זאת לצד ההדגשה כי ישמר העקרון הכללי לפיו התמורה לנכס כוללת כבר את דמי האישור לאגודה.

שנית, אין בנספח להסכם כל התייחסות לשינוי בסעיפים האחרים בהסכם. נהפוך הוא, גם בנספח להסכם מודגש, "למען הסר ספק", כי תשלום דמי האישור מהווה חלק מהתמורה.

46. הנה כי כן, לשונו המפורשת של ההסכם, המסמכים החיצוניים לו (הנספח להסכם מיום 29.10.03 ותרשומת השיחה) ועדותו של מר גבע, תומכים כולם במסקנה כי דמי האישור היוו חלק מהתמורה החוזית בגין הנכס שמכרה משפחת גבע לתובעים. מכאן, שהתעשרותה של האגודה לא נעשתה על חשבון התובעים.

47. מאחר שהתמורה החוזית בגין הנכס, בסך 520,000 דולר כוללת את דמי האישור בסך 25,000 דולר, הרי שמי שזכאי להשבתה הם המוכרים. מסקנה זו מתיישבת עם הסיפא להוראת סעיף 5.3 להסכם, שלא שונתה ועל פיה: "ואם יצליחו להקטינו או לקבלו בחזרה, ייהנו הם (המוכרים-א.ש.) מההקטנה או מההשבה".

48. מטעמים אלה אני קובע שהתובעים אינם הזכאים להשבת דמי האישור, אלא המוכרים.

49. האגודה העלתה טענת התיישנות. לנוכח התוצאה אליה הגעתי ממילא מתייתרת הטענה. יחד עם זאת אציין כי אינני סבור שהתביעה התיישנה מאחר שעילתה היא עשיית עושר שממילא נולדה עם תשלום הכספים לאגודה, בסמוך לתאריך 29.10.03 [נספח 2 לת/11; ס' 7 לת/1] ואילו התביעה דנן הוגשה קודם לתום שבע השנים הנספרות ממועד זה.

50. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

51. סוף דבר:

התביעה נדחית.

הגם שהתביעה נדחתה, אינני רואה לנכון לפסוק הוצאות ושכר טרחה לזכות הנתבעת, מאחר שכפי שקבעתי בפסק הדין, היא התעשרה שלא כדין בעצם נטילת דמי האישור. על כן אני קובע שכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ד, 11 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.