1. לפי פסק דין שניתן ביום 23.3.10, בבית משפט השלום בתל אביב, גד לדרמן (להלן: לדרמן) זכה בתביעה כספית נגד הנתבע 2, אבי מנשירוב (להלן: אבי), ואביו אשר, שאינו צד לתביעה, בסך כ- 180,000 ₪, בגין השבת כספי קניית דירה שלא מומשה. במסגרת הליכי ההוצאה-לפועל של פסק הדין, נתחוור ללדרמן, שאין לאבי נכסים הרשומים על שמו. לטענת לדרמן, הנתבעת 1, סבטלנה מנשירוב (להלן: סבטלנה) אימו של הנתבע 2, היא למעשה "אשת קש", שעל שמה נרשמים נכסי אבי, על מנת שיהיו מוגנים מפני נושיו. סבטלנה רשומה כבעלת דירה המורכבת משתי יחידות משנה הידועות כגוש 10444 חלקות משנה 515/5 ו-515/6 (להלן: "הדירה"). לבקשת לדרמן, ובמסגרת ניסיונותיו להיפרע מאבי, נרשם ביום 21.10.2009 עיקול על זכויות סבטלנה ביחידה 515/5 (להלן: "היחידה"), בהן הערת אזהרה הרשומה לזכותה ביחידה. זכויות החכירה רשומות לזכות הנתבעים 3 ו-4 (מהם רכשה הנתבעת 1 את הדירה, אף שלא נרשמה כבעליה), שלא הגיבו לכתב התביעה. העיקול בוטל על-ידי בית המשפט ביום 20.06.2010. כעת מבקש לדרמן להצהיר, כי הבעלים האמיתיים של יחידה 515/5 הוא הנתבע 2, אבי, ולא סבטלנה הרשומה כבעלת זכויות לרכישתה.

סבטלנה הגישה תביעה שכנגד לפיצוי בסך 100,000 ₪ על נזקיה עקב הטלת העיקול ביום 21.10.09. לטענתה, עקב הטלת העיקול על יחידה אחת מתוך הדירה, לא יכלה להשלים את רישום הזכויות על שמה, ועל כן נאלצה להפר הסכם למכירת הדירה שבו התקשרה ביום 01.06.2010. בנוסף, לטענתה, תכננה להשתמש בתמורה ממכירת הדירה לצורך מימון עסק של חנות תכשיטים (להלן: "החנות") שביקשה לפתוח. הטלת העיקול גרמה לטענתה לכך שהיא לא הייתה יכולה לעמוד בהתחייבויות שנטלה במסגרת הסכם לשכירת חנות. על כן, הטלת העיקול גרמה לה נזק בסך 40,000 ₪, אותם השקיעה בהכשרת החנות לפתיחה, ועוד 60,000 ₪ דמי שכירות שנאלצה לשלם למשכיר החנות, בלי שתשתמש בחנות.

הצדדים בתיק זה העלו טענות שונות הנוגעות להליכים הקודמים ביניהם, אשר אינן רלוונטיות לדיון זה. למען הסר ספק, הדיון יתמקד בשאלות הנוגעות לתביעה ולתביעה שכנגד בלבד.

2. לפי גירסת הנתבעים אבי מנשירוב הוא חוסה, אינו אחראי למעשיו, אינו מתפקד כאדם רגיל, אינו מטפל בעניניו ואינו יוצא מהבית או מהחנות שבה הוא שוהה. לכן, כך נטען, מונה לו אביו כאפוטרופוס. לעומתם, מטעם התובע העידו מספר עדים על עיסוקו הפעיל של אבי בתיווך.

התובע העיד שאבי סיפר לו שהוא קונה דירות רבות בקרית ים ומשקיע את כל כספיו בכך, וכי אביו אשר מנשירוב משמש כמעין מנהל עסקי של אבי (עמ' 11 שורות 1-6, עמ' 13 שורות 14-16). גירסתו נתמכה בין היתר בת/1 שהוא הסכם לפיו רכש אבי בספטמבר 2008 דירה ברחוב צה"ל בקרית ים.

העד רועי שילוח העיד שפגש את אבי דרך לדרמן, שהכיר לו אותו כמתווך דירות, וכי אבי הראה לו ולבני משפחתו מספר דירות בקרית ים שאותן ניתן לקנות לצורך השקעה (עמ' 18-19). כן העיד כי התרשם שאבי הוא מתווך, אך חלק מהדירות הוא קונה בעצמו, ואז מוכר (עמ' 20 שורות 6-7).

העד רומן גנקין העיד כי במסגרת חקירה פרטית שהתבקש לערוך בנוגע למשרד התיווך של אבי, נפגש עימו בתאריך 15.4.2012, וקיבל ממנו כרטיס ביקור, עליו היה רשום "רחל מדיקל טורס", ואבי כמנהל כללי. הוא העיד כי הם הלכו לראות מספר דירות ביחד, ושוחחו על קנייה ומכירה של דירות. כן העיד כי במקום היה גם אדם שעשה בדיקה גופנית לאדם נוסף שהגיע (עמ' 35-36 לפרוטוקול), וכי בחלון העסק פורסמו מודעות שונות של נכסי נדל"ן (ראו נ/3 למוצגי הגנה).

העד מר קפלוטו, שהעיד מטעם הנתבע, העיד כי אבי שכר יחד עם אדם נוסף עוד חנות שלו, ששימשה כמספרה, למשך מספר חודשים, וכי זה היה עד לפני כשנה וחצי. מאוחר יותר אמר כי למעשה אשתו של אבי היא ששכרה את המספרה, אך הם מעולם לא שילמו לו שכירות על המקום. העד לא זכר מתי סבטלנה ואשר מנשירוב שכרו את החנות שהייתה מיועדת להיות חנות תכשיטים, ולא ידע להסביר כיצד אבי מצולם בחנות כבר בשנת 2008 (עמ' 64-67 לפרוטוקול).

בניגוד לעדויות הנ"ל, סבטלנה העידה לגבי אבי, בנה, כי הוא נמצא בחרדות כל הזמן, אינו עובד, ואינו יכול לנסוע במכונית, ולכן גם אינו מגיע לדיונים. כן העידה, כי הוא יוצא מהבית עם רופא צמוד, אך לא ידעה להסביר כיצד ייתכן שבמצבו, כפי שתיארה אותו, הוא עובד ועורך הסכמים למכירת נכסים.

אשר מנשירוב טען בעדותו כי השתמשו בחנות כמשרד תיווך גם בשנת 2009, וכי אבי מעולם לא עבד שם (ראו עמ' 74 לפרוטוקול). מנגד העיד, שכאשר ישב בקפה מול העירייה עם סגן ראש העיר, ראה את אבי בנו מסתובב עם לדרמן באשר לקניית דירה (עמ' 73 שורה 25) וכי "אחרי חצי שנה הבן שלי מכר את הדירה למישהו אחר" (עמ' 78 שורה 17) דהיינו שהוא עסק בתיווך ומכירת דירות. הוא טען כי לאבי יש שכל של ילד בן 5, כי הוא סובל מחרדות, אינו עובד, ואינו יכול לצאת מהבית. אשר מנשירוב טען גם כי לדרמן הוא שרימה את אבי, שיקר לו, וזייף את חתימתו, וכי אבי מעולם לא לקח כספים מלדרמן, מלבד מקדמה שאותה היה רשאי לשמור לעצמו, מאחר ולדרמן לא הגיע לחתום על חוזה לרכישת דירה.

3. אני מאמין לעדותו של לדרמן, המתיישבת גם עם פסק הדין שניתן לטובתו, ולעדותו של רועי שילוח ושל רומן גנקין, המתיישבות זו עם זו ועם עדותו של מר קפלוטו, לפיהם אבי מנשירוב היה פעיל בתיווך ורכישת דירות ומכירתן, כנגד תיאורו על ידי הנתבעים. אציין, כי אבי לא בא להעיד. נטען על ידי בא כוחה של סבטלנה שהוא לא יכול להעיד, בהסתמך על אישורים רפואיים. לא הוגשו אישורים רפואיים הראויים להצגה בבית המשפט לפי תקנה 10 לתקנות הרופאים, או לפי פקודת הראיות, וגם על פי תוכנם של האישורים הרפואיים שהוצגו בהליכי ביניים, אין כל מניעה של אבי להופיע בבית המשפט ולהעיד, כפי שניהל עסקי תיווך ורכש דירה. אני קובע איפוא, שאבי, עסק בתיווך נדל"ן בשנים האחרונות, בין היתר מתוך החנות, בניגוד לטענות הנתבעים.

4. עדותו של אשר מנשירוב בדבר העיסקה היסודית שבין הצדדים, מלבד העובדה שהיא עדות שמיעה, היא מנוגדת לתוצאת פסק הדין הקיים בין הצדדים, לפיו נקבע שאבי הוא החייב לשלם ללדרמן ולא להיפך. איני מאמין לעדותו של אשר, הרצופה שקרים, הן לפי התרשמותי ממחוותיו הפיזיות בעת עדותו, והן עקב הסתירות בעדותו. כך, העיד שלאבי אין כסף ולא היה לו אף פעם, והוא לא אמצעי, ומאידך, העיד איך אבי מכר בעצמו את הדירה בעת שאשר היה במוסקבה. כך, נסתרה עדותו של אשר לפיה העביר לחשבון בנו אבי 148,000 ₪ כדי שיקנה לעצמו מכונית, או לחילופין ששילם בעצמו על המכונית, בעוד ת/5 מצביע על פעולות שונות שנעשו בחשבונו של אבי, ולא בחשבון אשר, בהן מכר מט"ח, העביר כספים, ורכש המחאה בנקאית לתשלום עבור הרכב. הסברו, כאילו הוא עשה את הפעולות בשם בנו, אינו מתיישב עם עדותו שהכסף הועבר מחשבונו של אשר ולא הגיע ממכירות מט"ח בחשבון אבי. כך, נסתרה עדותו של אשר שכבר יותר משנתיים שלוש אין לאבי חשבון בנק, על ידי דין וחשבון על כספי חסוי שמילא אשר כאפוטרופוס של אבי, שם מופיע שיש לאבי חשבון בבנק לאומי. על כך יש להוסיף את דבריו כאשר התייחס לראיות איתן עומת: על פסק הדין שניתן נגדו ונגד אבי, ואשר אושר לאחר ערעור בבית המשפט העליון – "השופטת עשתה הרבה טעויות". על עדות קפלוטו – "זה לא נכון בכלל".

5. איני מאמין גם לעדותה של סבטלנה בדבר מצבו של אבי, הן לפי התרשמותי ממנה והן משום שעדותה רצופה שקרים. סבטלנה לא העידה אמת, כאשר אמרה שהיא חתמה על ההסכם לשכירת החנות, כאשר הוא חתום על ידי בעלה אשר (עמ' 39 שורות 14-25). היא לא העידה אמת, כאשר התחמקה מידיעה מי היא "רחל איזרעילוב" שחתמה על אישור מסירת פסק הדין, בעוד שלאחר מכן הודתה שמדובר בבת זוגו של אבי "אמא של הילדה שלו", שמתגוררת, אמנם "לא כל הזמן", בדירה שבה היא עצמה מתגוררת, ברח' פינסקר 16 קרית ים (עמ' 42). סבטלנה לא העידה אמת, כאשר אמרה שמאז רכשה את הדירה, היא עמדה ריקה, מלבד השכרתה לפני מספר חודשים לאדון שהשאיר חובות וברח לרוסיה. היא לא יכלה להסביר כיצד זה מתיישב עם תצהירה במסגרת הבקשה לביטול העיקול, שבתה שוכרת את הדירה (עמ' 48 לפרוטוקול, ת/2 למוצגי התביעה). גם כאשר הצליחה לגייס הסבר, שבתה גרה בדירה משך חודש, לפני 5-6 שנים, הסבר זה נופל אל מול האמור בתצהיר, משנת 2010.

6. לעומת זאת, אני מאמין לעדותה של סבטלנה, שאינה אלא אשת קש, של אשר בעלה. היא לא זכרה ממי קנתה את המקרקעין, עד שנזקקה ללחישה באוזנה מפי אשר (עמ' 38 שורה 14). כך העידה "אני לא יודעת מזה כלום כלום כלום. רק לוקחים אותי כמו גולם. חותמים וזהו. אני אישה כזאת" (עמ' 53 שורות 7-8). היא "רק חותמת", לא יודעת לקרוא, לא מרויחה כסף, לא עושה חוזים, לא מבינה בנדל"ן, והמקרקעין של אשר רשומים על שמה (עמ' 53 שורות 12-26). עדותה נתמכה בעדותו של מנחם גנוט, שכביכול רכש את הדירה מסבטלנה לפני שנתיים, אבל כל ההליך היה עם ומול אשר (עמ' 24 שורות 17-18, ועמוד 25 שורה 19). עדותה נתמכת גם בעדותו של אשר, שהוא תמיד רושם על שם אשתו כשהוא קונה, ואת הדירה הוא רכש (עמ' 77). דברים אלה מתיישבים גם עם עדות לדרמן שאבי אמר לו שהוא צריך אישור מאשר כדי לחתום על השבת כספו של לדרמן (עמ' 12 שורות 21-22), ובדבר פעולתו של אשר באשר להשבת הכספים (עמ' 12-13). התרשמותו של לדרמן היתה שאשר "הוא המנהל של העסק שהוא נותן הוראות לאבי כיצד לפעול ושהם פועלים ביחד" עמ' 13 שורות 26-27). עדות זו נתמכת גם בעדות דן מושייב, שפגש את אבי ואת אשר ואשר נתן הוראות לאבי באשר להשבת הכסף ללדרמן (עמ' 22 שורות 28-34).

7. המסקנה היא שסבטלנה, היא אשת קש של בעלה אשר. לעומת זאת, אין כל ראיה שסבטלנה היא אשת קש של אבי, כפי שנטען בכתב התביעה. אני דוחה את הטענה שמדובר ב"ארגון משפחתי", אם משמעותה שכל אחד מיחידיה הוא איש קש של האחר. התמונה העולה מן הראיות היא שהן אבי והן סבטלנה הם אנשי קש של אשר, שהוא הבעלים האמיתי של נכסי המקרקעין. אין ראיה מספקת לכך שסבטלנה היא אשת קש של אבי.

8. עו"ד נוחימוביץ, שעדותה אמינה עלי, והיא שערכה את הסכם הרכישה בין סבטלנה לבעלים הקודמים של הדירה, העידה כי אבי כלל לא היה נוכח כאשר רכשה את הדירה, וכי לא היה קשור לרכישת הדירה. אמנם, סבטלנה לא ענתה כלל לשאלות בחקירה הנגדית שנגעו לרכישת הדירה ומכירתה, וטענה חזור ושוב שהיא אינה יודעת כלום, כי בעלה הוא זה שמתעסק בזה, וכי היא עושה כל מה שהוא אומר לה, וחותמת כאשר הוא אומר לה (ראו עמ' 45-46 לפרוטוקול), אך הדבר אינו מוכיח שהיא רכשה את הדירה עבור בנה אבי, אלא שרכשה את הדירה עבור בעלה אשר. עדות זו נתחזקת על ידי עדות הקונה מנחם גנוט, שניהל את כל הרכישה מאשר (עמ' 24).

9. לדרמן טען להעברת נטל השכנוע, מכוח משקל מצטבר של ראיות נסיבתיות, לשם קביעת ממצא עובדתי בדבר קיומה של מירמה. מבלי לעסוק בשאלה אם פסק הדין שאליו הפנה אכן קובע כך, אין בפני ראיות נסיבתיות המצביעות על כך שסבטלנה היא אשת קש של אבי, אלא ראיות לא נסיבתיות לכך שהיא אשת קש של אשר.

10. אשר על כן, אני קובע על פי הראיות שבפני, למרות שקריהם הרבים של סבטלנה ואשר מנשרוב, שסבטלנה מנשירוב אינה אשת קש של אבי מנשירוב ברכישת הדירה נשוא התביעה, אלא של אשר מנשירוב, ועל כן, דין התביעה העיקרית להידחות.

11. סבטלנה, הנתבעת 1 תבעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהעיקול שהוטל על הדירה לבקשת לדרמן, שהביא, לטענתה, להפרת הסכם המכר שלה עם מר גנוט, מה שגרם לכך שלא הייתה יכולה לפתוח את חנות התכשיטים כפי שתכננה. בכתב תביעתה ביקשה התובעת שכנגד סכום של 60,000 ₪ עבור דמי שכירות שנדרשה לשלם עבור החנות, אך בסיכומיה הקטינה סכום זה ל-20,720 ₪ (דמי שכירות של 400$ לחודש, משך 14 חודשים). גם אשר מנשירוב העיד לגבי ההכנות וההשקעות שנעשו לקראת פתיחת החנות, ועל כך שמכרו את הדירה למר גנוט על מנת לממן את פתיחת העסק. לפי עדותו, מאחר והדירה לא נמכרה, החנות הייתה סגורה משך שנה וחצי, עד שהחל להשתמש בה בעצמו שוב כעסק תיווך. לפי ת/3, דרש המשכיר ביום 14.1.11 פיצוי של 80,000 ₪ עבור הפרת הסכם השכירות מיום 2.6.10, ובין היתר הפסד אי תשלום דמי שכירות בסך 400 דולר לחודש.

12. יש לתחום את מסגרת הדיון בנזקים עקב העיקול. העיקול נרשם ביום 21.10.09. סבטלנה לא העידה בפני מתי בדיוק נודע לה על העיקול ומתי החל להפריע לה, ולא אעסוק כעת בשאלה האם אמרה אמת כאשר טענה טענות שונות בהליכים קודמים, לרבות לגבי מועד ידיעתה על העיקול. אשר העיד שנודע לו על העיקול אחרי עריכת זכרון דברים למכירת הדירה, דהיינו כמה ימים לפני 1.6.10 (עמ' 72). מכל מקום, ביום 1.6.10 התקשרה בהסכם למכירת הדירה המעוקלת. משמע, רישום העיקול לא הפריע לה להתקשר בהסכם למכירת הדירה. ביום 20.6.10 בוטל העיקול על ידי בית המשפט, והפסיק לגרום לסבטלנה את הנזק הנטען. כלומר, מסגרת הזמן ליצירת הנזק שנגרם עקב העיקול היא בשלושת השבועות שבין 1.6.10, מועד כריתת ההסכם, לבין 20.6.10, מועד ביטול העיקול. זה המועד שבו יכול היה להיות מופר ההסכם למכירת הדירה, אילו הופר. מאליו מובן, שעדותם של סבטלנה ואשר כאילו החנות עמדה שנה וחצי בגלל שלא ניתן היה למכור את הדירה, היא עדות כוזבת. הדירה אכן נמכרה ביום 1.6.10, בעוד העיקול רשום. פחות משלושה שבועות לאחר מכירתה, בוטל העיקול ולא הפריע עוד למכירתה. דבר לא הפריע לסבטלנה ואשר לקיים את הסכם השכירות מיום 2.6.10 (אם אכן הסכם השכירות הוא מאותו יום) החל מיום 20.6.10, כולל פתיחת חנות. להסיר ספק, עדותו של אשר בעמ' 73, כאילו "בגלל שלא הצלחתי למכור את הדירות, לא היה לי כסף לקנות זהב ולהמשיך עם השכירות, החנות נשארה סגורה שנה וחצי, סידרתי חובות אצל בעל הבית של החנות שאני עדיין משלם לו. לאחר שנה וחצי לא היתה לי ברירה, אז פתחתי חזרה משרד כי הדירה עדיין נמצאת בעיקול", אינה אמת. אשר אכן הצליח למכור את הדירה, עוד לפני שידע על העיקול, קיבל את הכסף, החנות לא נשארה סגורה בשל העיקול או אי קבלת הכסף שנה וחצי, והדירה לא נמצאת עדיין בעיקול, אלא העיקול בוטל ביום 20.6.10.

13. כעולה מהסכם המכר מיום 1.6.10, נ/1, היה ידוע על הטלת העיקול, והדבר לא הפריע להתקשר בהסכם למכירת הדירה. בחתימת ההסכם שילם הקונה 40,000 ₪, ואת היתרה התחייב לשלם בעת מסירת החזקה ותוך 30 יום מיום שהדירה תירשם על שם המוכרת בלשכת רישום המקרקעין וימחקו העיקולים. כאמור, כל זה יכל לקרות כבר ביום 20.6.10. כלומר, העיקול לא הפריע כלל לביצוע ההסכם. לא הוכח כלל שהדירה נרשמה על שם המוכרת סבטלנה, וכי החזקה בה נמסרה, ולכן, לא הגיע מועד התשלום השני. לפי סעיף 6 (א) להסכם, אם העיקול לא יוסר תוך 120 יום מחתימת ההסכם, רשאי הקונה לרכוש את יחידה 6 תמורת 105,000 ₪. הקונה העיד שלא ניצל אופציה זו. כזכור שוב, העיקול בוטל תוך 20 יום. יתר על כן, מעדותו של הרוכש מנחם גנוט שהובא מטעם הנתבעים, עולה שהוא עודנו מעוניין לבצע את ההסכם, וכי ההסכם לא בוצע משום שנתקע במנהל מקרקעי ישראל. מעדותו עולה, שאי ביצוע ההסכם כלל לא קשור לעיקול שהוטל. גנוט העיד ששילם את כל התמורה עבור הדירה, אך העסקה עדיין לא הושלמה (ראו עמ' 24 לפרוטוקול), וכן העיד כי בכוונתו להשלים את העסקה, ולאחר שהרישום יועבר על שמו, לתבוע על הנזקים שנגרמו לו (ראו עמ' עמ' 26 לפרוטוקול).

מהדברים הללו עולה, כי העיקול כלל לא גרם כל נזק לסבטלנה. היא קיבלה את התמורה עבור הדירה, לפני המועד שבו הסכימה לקבל את התמורה. לא בשל העיקול נמנע ממנה להגשים את חלומה הנטען לפתוח חנות תכשיטים. העיקול לא גרם לעיכוב במכירת הדירה, והיא אכן נמכרה, תוך קבלת התמורה המלאה, לפני המועד, אלא שהמכירה לא הושלמה לידי הקונה בשל מכשולים אחרים.

14. סבטלנה ואשר מנשירוב העידו שתכננו להשתמש בתמורה ממכירת הדירה לצורך שכירת חנות ושימושה כחנות תכשיטים שבה תעבוד סבטלנה. לטענתם, החנות שנשכרה על ידם לפי ההסכם שהוצג ביום 2.6.10 הייתה סגורה משך למעלה משנה, כאשר כל הזמן נדרשו לשלם עבורה דמי שכירות. על כן, בלית ברירה, החנות הוסבה לעסק של תיירות מרפא ומשרד תיווך. מלבד העובדה שאין שום נימוק המצדיק את סגירת החנות לתקופה כלשהיא, שכן התמורה ממכירת הדירה היתה בידי סבטלנה ואשר והעיקול לא הפריע לכך, איני מאמין שהחנות אכן היתה סגורה לתקופה הנטענת. מר קפלוטו, משכיר החנות, העיד שהשכיר את החנות לאשר מנשירוב (ראו אף נ/6), אולם העיד כי היא עמדה סגורה בין 9 חודשים לשנה בלבד. בנוסף, מר קפלוטו העיד כי ביקש שיחזירו לו את החנות, על מנת שישכירה לאדם אחר, אך סבטלנה ואשר מנשירוב סירבו ושילמו לו את דמי השכירות (עמ' 64). אם נכונה עדותו, הרי התובעת שכנגד לא עשתה דבר על מנת לצמצם את נזקיה, אף שהמשכיר היה מוכן לקבל את החנות חזרה ולהשכירה לאדם אחר. אציין, שאיני מאמין לעדותו של מר קפלוטו כלל. היתה זו עדות מבולבלת של מי שלא ידע לומר כמה שילמו לו וכמה חייבים (עמ' 65/6). הוא לא ידע מתי השכיר את החנות למשפחת מנשירוב, האם ב- 2010, כפי שנחזה, או ב-2008 (עמ' 67). יש לציין, כי אשר העיד שמשרד התיווך שלו היה ב- 2009 באותה חנות שאותה לפי טענתו שכר ביום 2.6.10 לצורך פתיחת חנות תכשיטים. הוא לא ידע לומר עם מי התקשר בהסכמי שכירות (עמ' 67) אף שטען שמגיע לו מע"מ, כלומר הוא מוציא קבלות. מצוקתו של העד שבא להעיד לטובת הנתבעים ולא ידע כיצד להחלץ מעימות עם העובדות היתה בולטת כאשר ענה ""אף אחד לא הכין אותי שאני אגיד". הוא לא ידע מה לשקר. לשמחתו, הדריך אותו ב"כ סבטלנה בחקירה חוזרת וחילץ ממנו הסבר שהוא מדבר על המספרה שהשכיר לאבי או אשתו (זו שהחותנת שלה לא מכירה אותה) ולא שילמו לו דבר, והוא לא תבע אותם, למרות שהדבר היה לפני שנים. מסקנתי מצירוף עדותו של קפלוטו עם עדות אשר היא שהחנות נמצאת בחזקת אשר ומשפחתו מזה שנים, לפני 2.6.10, ושימשה כל העת, וגם בתקופה הרלבנטית, משרד תיווך. ככל שרצה אשר לפתוח חנות תכשיטים, אם אכן כך רצה, הסיבה לכך היא כנראה שלא קנה זהב. העיקול לא הפריע לו לקנות זהב, שהרי קיבל את התמורה עבור הדירה לפני המועד המוסכם.

15. סבטלנה לא הוכיחה במידה מספקת את נזקיה עקב העיקול בגין הכנת החנות לתכשיטים שלא נפתחה. היא העידה ששכרה חנות, ערכה בה שיפוצים, התקינה מערכת אזעקה, ויטרינות וארונות, כהכנה לפתיחת העסק, בעלות של כ-40,000 ₪. התובעת שכנגד לא ידעה לומר בעדותה מי התקין את הארונות והויטרינות בחנות. נטען שחברה מהרצליה ששמה א.ל.פ. נדלן והשקעות בע"מ עשתה זאת, אך סבטלנה לא ידעה להעיד ולהסביר מדוע יש צורך בחברת נדל"ן מהרצליה להקמת ויטרינות, ואמרה רק כי בעלה ואחיה טיפלו בזה. הקבלה על ביצוע העבודות הללו, בסך 35,000 ₪, הוגשה מבלי להעיד את מבצע השירות. מסמך בכתב, כשלעצמו, מהווה עדות שמיעה, ועל כן דרך המלך לאימותו היא הגשתו באמצעות עורכו. בענייננו, הוגשה קבלה, בלי להעיד את עורכה, או את מקבלה (שהרי סבטלנה העידה שלא טיפלה בכך). ב"כ הנתבע שכנגד לא התנגד להגשת הקבלה באמצעות התובעת שכנגד (ראו עמ' 38-39 לפרוטוקול), וכידוע, היעדר התנגדות לקבילות ראיה במישור האזרחי, מכשירה את הראיה (יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 557, (2009) וכן ע"א 2393/92 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 221, 228). עם זאת, מעיון בקבלה עולה שהיא מבטאת תשלום במזומן עבור עבודות הנגרות ביום 16.6.10. משמע, 4 ימים בטרם בוטל העיקול, שולם במזומן סך 35,000 ₪ עבור ויטרינות ודלפקים. מאחר שהעיקול בוטל ביום 20.6.10, הרי ככל שהעיקול מנע את פתיחת החנות, לא היתה כל מניעה להשתמש בויטרינות החל מלאחר 5 ימים. כבר הגעתי למסקנה שאי תשלום תמורת הדירה לא מנע את פתיחת החנות, שהרי סכומי המכר שולמו.

16. מר ציון אבדייב העיד שהתקין מערכת אבטחה, אזעקה, מצלמות ומחשב בחנות. הוא העיד כי חלק מהתמורה על שירותיו שולמה לו, אולם לא ידע לפרט כמה, לא הוציא חשבונית, ולא ידע מה היה הסכום הכולל, וציין כי ההתנהלות הייתה מול אשר מנשירוב. העד אף לא זכר מתי בוצעה העבודה (ראו עמ' 68-70 לפרוטוקול). הוגש אמנם מסמך המפרט עבודה שעשה העד בחנות (ראו נ/7 למוצגים), תמורת סך של 19,850 ₪, אולם אין דבר המעיד כי מדובר בעבודה שנעשתה לצורך הכנת החנות לייעודה כחנות תכשיטים. מדובר בעבודה שבאותה המידה יכולה לשרת את העסק בהיותו משרד תיווך, או סוכנות תיירות מרפא - התקנת מחשב ומצלמות, אינטרקום, מערכת אזעקה, והחלפת מנעולי תריס חשמלי. אציין, כי הסכומים במסמכים שהוגשו מטעם התובעת שכנגד, המופיעים גם בסיכומיה, עולים על 54,000 ₪. הסכום המקורי אשר נתבקש בכתב התביעה שכנגד, עבור הכשרת החנות, שנטען שהיתה לשווא, היה 40,000 ₪. לא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה בעניין זה, ועל כן הדבר מהווה הרחבת חזית אסורה.

17. מכל מקום, על פי הראיות שבפני, לאור העובדה שהעיקול בוטל ביום 20.6.10, ומלוא תמורת הדירה שולמה ללא קשר לעיקול ולביטולו, על פי הסכם מכירת הדירה, אני קובע שאין קשר סיבתי בין אי פתיחת חנות תכשיטים, לעיקול, ואין קשר סיבתי בין תשלום הוצאות הכשרת החנות לעיקול, ואין קשר סיבתי בין אי תשלום דמי שכירות בגין החנות, לפי דגירסה אחת, או תשלום דמי שכירות עבור חנות סגורה, לבין העיקול שבוטל ביום 20.6.10. לפיכך, דין התביעה שכנגד להידחות.

18. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד. אין צו להוצאות.

ניתן היום, א' אדר תשע"ג, 11 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.