המבקש: בעצמו

ב"כ המשיבה: עו"ד מרדכי מלכה

רקע

1. מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערער על החלטותיו מיום 7.1.12 ומיום 19.3.12 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני), שניתנו במסגרת ה"פ 12031-07-10.
2. עניינו של התיק בבית משפט קמא הוא בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט. המבקש הינו הבעלים של דירה בבית משותף בן 4 דירות הנמצא ברח' רבי עקיבא בירושלים. במסגרת ההליך בבית משפט קמא ביקש המבקש לחייב את המשיבה, נציגות הבית המשותף, לפעול בהתאם לפסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין מיום 30.11.05 (תיק תביעה 160/05) בו נקבע, כי על המשיבה לדאוג לבנייתה של גדר וכן 3 שערים. בהחלטתו מיום 30.11.10 קיבל בית משפט קמא את הבקשה שהגיש המבקש. מפאת חשיבות הדברים, יובא החלק הרלבנטי לענייננו (סעיפים 4 ו-5 לפסק הדין) במלואו:

"4. לענייננו – מדובר בפסק-דין שניתן בדיון לפני חמש שנים, היינו 30.11.05. שוכנעתי, כי פסק-הדין לא קויים בשל סיבות שונות שעיקרן נוגעות למחלוקת וסכסוך מתמשך בין בעלי הדין וגם בימים אלה מתנהל הליך נוסף בין אותם בעלי דין לבין כב' השופט א' רובין בבית משפט זה. על פניו נראה כי פסק-הדין הינו ברור וניתן לביצוע, בין אם הוא צודק בין אם לאו, הרי הוא פסק-דין חלוט ואין כל מקום להרהר או לערער עליו.

5. אני מקבל את טענות ב"כ המבקש ומורה למשיבה לקיים אחר פסק-הדין ככתבו וכלשונו.

ניתנת למשיבה שהות של 45 יום מהיום לקיימו. ואולם, אם החל מיום 15.1.11 לא יבוצע פסק-הדין, אני קובע כי על המשיבה יוטל קנס בסך של 250 ₪ לכל יום לאי ביצועו של פסק- הדין. יובהר, כי אין במתן החלטה זו כדי לייתר כל הוראת דין ובכלל זה הוראות חוק התכנון והבנייה באשר לקבלת היתר בנייה. אם המשיבה תפעל לקבלת היתר על ידי הגשת בקשה ותקיים אחר כל ההוראות החלות בעניין זה, יראה בכך כמי שהחלה בביצוע פסק- הדין. עם קבלת ההיתר תפעל למימוש פסק-הדין תוך שבעה ימים מקבלת היתר הבנייה."

1. ביום 3.11.11 הגיש המבקש אל בית משפט קמא בקשה שהוכתרה "בקשה כללית". במסגרת בקשה זו טען המבקש, כי המשיבה לא קיימה את פסק דינו של המפקח, וכי בנסיבות אלה נכנסה לתוקפה הקביעה לפיה המשיבה תחוייב בקנס יומי בגין כל יום בו לא מבוצע פסק הדין. במצב דברים זה עתר המבקש לכך שבית משפט קמא יורה על העברת התיק אל "המרכז לגביית קנסות" לשם גביית הקנס אותו קבע בית משפט קמא. בית משפט קמא העביר את הבקשה לתגובת המשיבה, וזו הוגשה. במסגרת זו טענה המשיבה, בין היתר, כי פסק דינו של המפקח אינו ניתן למימוש כיום לנוכח העובדה שעיריית ירושלים (באמצעות חברת מוריה) בנתה גדר בגבול המערבי של החלקה, ועל רקע הליך נוסף המתנהל בבית משפט השלום.
2. ביום 7.1.13 נדחתה בקשתו של המבקש על ידי בית משפט קמא, בזו הלשון:

"נוכח האמור בתגובה זו וכן בתצהיר שצורף לה, אני מורה על דחיית הבקשה."

1. על החלטה זו הגיש המבקש בבית משפט זה בקשת רשות לערער. בהחלטתו מיום 6.2.12 קבע כב' השופט י' שפירא כי:

"החלטת בית משפט קמא קצרה ולא ברור מטעם איזה פריט בתשובת המשיבה היא ניתנה.

לפיכך מוצע לצדדים לקיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם לפני בית משפט קמא, ובכך לחסוך

בהוצאות מיותרות. הצדדים יודיעו עמדתם תוך 7 ימים."

1. בעקבות החלטה זו הודיע המבקש על מחיקת בקשת רשות הערעור.
2. בהמשך לכך, הגיש המבקש ביום 28.2.12 אל בית משפט קמא בקשה לביטול החלטתו של בית המשפט מיום 7.1.12. המשיבה הגישה את תגובתה לבקשה. ביום 19.3.12 ניתנה החלטתו של בית משפט קמא:

"לאחר עיון בתגובה זו, נדחית הבקשה לביטול החלטה.

תשומת לב המזכירות לכך שעו"ד בועז ארד אינו מייצג את המבקש."

על החלטה זו משיג המבקש.

עיקרי טענות הצדדים

1. המבקש משיג על החלטותיו של בית משפט קמא שלא להורות על העברת החלטתו מיום 30.11.10 למרכז לגביית קנסות לשם גביית הקנס שהוטל על המשיבה. לטענת המבקש, עם מתן החלטתו מיום 30.11.10 סיים בית משפט קמא את תפקידו והוא לא היה מוסמך למנוע מהמבקש מלפעול למימוש פסק דינו של המפקח באמצעות העברתו למרכז לגביית קנסות. עוד טוען המבקש, כי טעה בית משפט קמא משנתן את החלטתו מיום 7.1.13 על יסוד התגובה שהגישה המשיבה לבקשתו של המבקש, ומבלי שניתנה לו האפשרות להשיב לתגובה זו ולהתייחס אליה. עוד טוען המבקש, כי בית משפט קמא כלל לא נימק את החלטותיו ולא ציין מאיזה טעם הוא קיבל את עמדת המשיבה ודחה את עמדת המבקש. לבסוף טוען המבקש, כי המשיבה מבקשת למעשה לערער על החלטתו מיום 30.10.10 של בית משפט קמא, וזאת על אף שמדובר בהחלטה חלוטה עליה לא הגישה ערעור.
2. בהחלטתי מיום 16.8.12 קבעתי כי יש מקום לקבל את תשובת המשיבה לבקשת המבקש. המשיבה מעלה טענות באשר להתנהלותו של המבקש כלפי דיירי הבית המשותף, ומציינת כי בין הצדדים אף התנהלו ומתנהלים הליכים נוספים. דומה, כי טענתה העיקרית של המשיבה היא, כי מבחינה טכנית לא ניתן כיום ליישם כלשונו את פסק דינו של המפקח וזאת לנוכח המצב העובדתי השורר בשטח.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל, בחלקו.
2. נקודת המוצא לדיוננו היא החלטתו מיום 30.11.10 של בית משפט קמא, שניתנה לאחר שמיעת ראיות, ואשר במסגרתה קבע בית משפט קמא כי המשיבה לא קיימה את פסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין, ועל כן יש מקום לנקוט נגדה בצעדי אכיפה לפי פקודת ביזיון בית משפט. משמעות ההחלטה מיום 30.11.10 היא, שיש לאכוף את פסק דינו של המפקח על המקרקעין, אלא אם כן מאז ניתנה החלטת בית משפט קמא השתנו הנסיבות. דומה, כי אם אכן השתנו הנסיבות באופן כזה שפסק דינו של המפקח אינו ניתן עוד ליישום כיום, כפי שטוענת המשיבה, ראוי היה שהמשיבה תפנה אל בית משפט קמא בבקשה מתאימה (רא' בעניין זה משה קשת "ביזיון בית משפט" (2002), בעמ' 153-159, הדן באחת מטענות ההגנה שיכול נתבע להעלות בתגובה לבקשה לביזיון בית משפט המופנית כלפיו לפיה אין אפשרות מעשית לקיים את הצו וממילא אין מקום לנקיטת סנקציות מכוח פקודת ביזיון בית משפט נגדו. זאת משום, שסנקציה מכוח הפקודה תופעל רק נגד מי שיש בכוחו וביכולתו לבצע את הצו השיפוטי והוא מסרב לעשות כן). ואולם, המשיבה לא עשתה כן, והעניין הגיע לפתחו של בית משפט קמא בעקבות בקשה שהגיש המבקש להורות למרכז לגביית קנסות לנקוט בפעולות מעשיות לביצוע פסק הדין. במסגרת זו העלתה המשיבה טענות עובדתיות ומשפטיות, לגביהן יש מחלוקת בין הצדדים. אני סבור כי יש מקום לקיים בירור עם הצדדים, ובתום הבירור יש לתת החלטה מנומקת. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה שיש להשיב את התיק לבית משפט קמא.
3. אני מחליט, אפוא, לקבל את הערעור במובן זה שאני מבטל את החלטותיו של בית משפט קמא מיום 7.1.12 ומיום 19.3.12. התיק מוחזר לבית משפט קמא, אשר יקיים בירור עם הצדדים שבסופו יקבע האם החלטתו מיום 30.11.10 שרירה וקיימת ויש לנקוט בפעולות לביצועה, או שמא חל שינוי נסיבות ועל כן אין מקום לנקוט היום בפעולות כאמור.

סוף דבר

1. התיק מוחזר לבית משפט קמא לצורך קיום בירור ומתן החלטה כאמור.
2. כל צד יישא בהוצאותיו.
3. המזכירות תשלח לצדדים העתק מהחלטתי.

ניתן היום, י"ב סיון תשע"ג, 21 מאי 2013, בהעדר הצדדים.