זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד) בגין נזק גוף שנגרם לתובע בתאונה ביום 5.11.08. הצדדים חלוקים אך בשאלת הנזק.

ד"ר טנצמן, שמונה כמומחה מטעם בית-המשפט העריך שלתובע נכות אורטופדית בשיעור 14.5%, בגין פציעותיו בבסיס עצם המסרק בשורש כף יד שמאל ובברך ימין. התובע שירת בצבא הקבע בעת שנפצע. עוד לפני-כן החל להערך לשחרורו מהשירות עם תום חוזהו. הוא התכוון להכשיר עצמו כנהג רכב ציבורי והחל בפעולות לשם כך. עד שחרורו, בעת שהיה פצוע, המשיך לקבל את שכרו ואת זכויותיו השונות (לרבות לטיפול רפואי) מצה"ל. ממילא לא נגרמו לו הפסדי שכר והוצאות רפואיות מתועדות עד לשחרורו. התובע טען שרכש בכספו משחות תחבושות וכדורים, אך לא נשאר בידיו תיעוד כלשהו של הוצאות אלה.

התובע טוען שיש להעריך את הפסדי הכנסתו מאז התאונה ועד תום תוחלת חיי העבודה שלו לפי חישוב אקטוארי המבוסס על אחוזי נכותו בשכרו שלפני שחרורו מצה"ל (הוא השכר שהשתכר בעת שנפצע). בעת שירותו בצה"ל הועסק התובע בניהול מחסן של ציוד צבאי ושכרו שולם לו לפי קריטריונים שאין להם זיקה כלשהי לכישורי העבודה שלו כאזרח. התובע מימש את תכניתו והכשיר עצמו כנהג רכב ציבורי. נראה שהדבר ארך יותר זמן מהצפוי – לדבריו בשל דכדוכו עקב פציעתו.

לפי עדות התובע הוא הועסק במשך שלוש וחצי השנים שמאז שחרורו מצה"ל בעבודות זמניות ומזדמנות, ולפרקי זמן קצרים בלבד. מעדות אשתו נראה שהוא עבד מעט יותר משהיה מוכן להודות, אלא שלמעשה אין בכך כדי לשנות מהתמונה הכללית הברורה למדי: מאז שהתובע השתחרר משירותו, הוא הכשיר עצמו לעבודה כנהג רכב ציבורי (כפי שתכנן), אך כמעט ולא עבד בכך. מעדותו ברור שהסיבה לכך לא נעוצה כלל במגבלותיו הגופניות, אלא בכך שהשוק מוצף בנהגי הסעות ובאזור מגוריו אין ביקוש לשירותיו. מהעדות ברור היה גם שהתובע אימץ לעצמו עמדה פסיבית ביותר, ולא חיפש באופן פעיל עבודה ואפילו לא פנה לשירות התעסוקה. התובע זמין בשוק, מדי פעם פונים אליו ושוכרים את שירותיו. אם יש לו מוטיבציה ממשית להיות מועסק, היא לא קיבלה כל ביטוי חיצוני גלוי לעין.

הטענה שהתובע מוגבל הגבלה ממשית בכושר תעסוקתו, לא באה לידי ביטוי באורח החיים המאומץ למדי שעולה מתוך שגרת יום עבודתו בעת שעבד כנהג היסעים (בתקופה הקצרה שבה הועסק בזה) – שגרה שהיתה כרוכה בעבודה משעות הבוקר המוקדמות ועד תפילות הערב.

הנזקים

הוצאות בעבר

התובע לא הוכיח שהוציא סכומי כסף משמעותיים כלשהם בגין פציעתו. סביר שפציעתו גרמה לו להוצאות קטנות שונות, שלא תועדו (וגם לא נהוג לתעדן). בגינן נפסק לו פיצוי של 2,000₪.

עזרת זולת

לא הונחה תשתית כלשהי לפסיקת פיצוי בראש נזק זה (ובסיכומי התובע הוא אף לא הוזכר).

הוצאות בעתיד

לא הונחה תשתית כלשהי לפסיקת פיצוי בראש נזק זה (ובסיכומי התובע הוא אף לא הוזכר).

נזק לא ממוני

התובע זכאי עפ"י כללי החישוב שלפי חוק פלת"ד לפיצוי בסך 24,035₪.

פגיעה בכושר השתכרות

לדעת התובע יש להעריך את בסיס שכרו לשם אומדן הפגיעה בכושר השתכרותו בשכר שקיבל בעת ששירת בצבא הקבע, כ– 13,000₪ לחודש. על פניו ברור שזהו בסיס שגוי להעריך את כושר השתכרותו. עוד לפני שנפצע היה ברור לתובע שתמה התקופה שבה מוערכים כישורי עבודתו לפי קני המידה הצבאיים. כישורי ההשתכרות שלו כאזרח הולמים אדם שהוא בעיקרו של דבר נטול מקצוע, למעט ההכשרה של נהג רכב ציבורי. דומה שזו הסיבה שבגללה מעריכה הנתבעת את פוטנציאל השכר של התובע ב– 5,000₪ לחודש בלבד.

סביר שהתובע עשוי היה למצוא עבודה כמחסנאי (תפקיד שמילא בצבא – ולגבי פוטנציאל השכר שלו טען התובע בהרחבה בסיכומי תשובתו), או בעבודות שאינן דורשות הכשרה מיוחדת. אלא שהתובע לא עשה ניסיון לממש כישורי שכר אלה. הטענה שמצבו הרפואי לא מאפשר לו לעסוק בעיסוקים אלה, שעלתה בסיכומי התשובה של התובע, אינה מבוססת כראוי: יתכן שאינו יכול לעבוד בכל סוגי העבודות, אך קשה להסכים שבשל נכות בשיעור 14.5% הוא אינו יכול לעבוד כלל. הצגתו של התובע כ"איש עבודה חרוץ ועמל כפיים כל חייו!!!" (באמצע עמ' 2 לסיכומי התשובה), פשוט אינה מתיישבת עם כך שהתובע אף לא ניסה למצוא עבודה כלשהי במשך תקופות ממושכות. לכל היותר ניתן לייחס לתובע כושר השתכרות ממוצע – ודומה שגם הערכה זו מיטיבה עמו. מכיוון שהתובע לא ניסה למעשה לממש את כושר עבודתו שהופחת, לא נראה הוגן לפצותו עפ"י חישוב קונבנציונאלי מלא (כבקשתו). נראה שאומדן גלובאלי המבוסס על מחצית החישוב הקונבנציונאלי (דהיינו, היוון מכפלת אחוזי נכות בשכר הממוצע במשק) תשקף כראוי את היחס שבין כושר העבודה שאבד לבין חוסר הניסיון לממשו. הערכת נזק זה תעשה לפי שתי תקופות:

תקופה ראשונה, מעת פרישתו מצה"ל (קיץ 2009) ועד היום: חלק מתקופה זו רכש התובע את הכשרתו כנהג רכב ציבורי. בחלקה עבד. ברובה לא חיפש עבודה וגם לא עבד. בגין פוטנציאל ההשתכרות שאבד לו בתקופה זו נפסק לו פיצוי בסך 20,000₪ (וזאת בשקלול חלוף הזמן).

תקופה שניה, מהיום ועד שימלאו לתובע 67, נפסק לו פיצוי בסך 110,000₪.

התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובע 156,035₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 23,530₪ ואת האגרה.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ג, 02 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.