לפני תביעה לסילוק יד, הריסה ופינוי, וכן תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים, בקשר למקרקעין שבבעלות המדינה והידועים כחלקה 48, גוש 17656 בכפר רמות אלהייב (להלן: "המקרקעין" או "החלקה").

1. אין מחלוקת כי המדינה היא הבעלים היחיד והבלעדי של של המקרקעין, בהתאם לנסח רישום שצורף לתצהירי התובעת. א ין גם מחלוקת, כי המקרקעין נרשמו על שם המדינה בלוח הזכויות לאחר הליכי הסדר שהסתיימו בשנת 1980. לאחר הרישום בלוח הזכויות, הגישו מספר אנשים ממשפחת רחאל תביעה לבית המשפט המחוזי לביטול הרישום בלוח הזכויות ולרישום הזכויות במקרקעין על שמם. תביעה זו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי. ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט העליון התקבל ונקבע, כי מדינת ישראל היא הבעלים היחיד והבלעדי של המקרקעין. בהתאם לכך, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לזכויות המדינה בחלקה.

2. המקרקעין חולקו למגרשים בהתאם לתוכניות ג/11727 ו – ג/13192 לצורך שיווק. מכיוון שחלקים מהמקרקעין היו כבר תפוסים על ידי בני משפחת רחאל, שחלקם אף בנו בתי מגורים על החלקות, הוחלט ביום 30.10.02 על ידי מועצת מקרקעי ישראל להקצות מגרשים מתוך החלקה לבני משפחת רחאל בחכירה מהוונת. בהמשך לאותה החלטה פרסמה מועצת מקרקעי ישראל החלטה מיום 11.1.06 אשר קובעת:

"בתוקף סמכותה לפי סעיף 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל התש"ך-1960 החליטה מועצת מקרקעי ישראל בישיבתה מיום י"א בטבת תשס"ו ( 11 בינואר 2006) כלהלן:

1. להקצות למשפחת רחאל מהכפר רמות הייב (להלן:"הכפר") 96 מגרשים בכפר, בחכירה מהוונת, בהתאם לתוכניות מפורטת מס' ג'/11727 אשר אושרה ופורסמה למתן תוקף ביום 1.11.07 (להלן: "ההקצאה").
2. המגרשים יוקצו למשפחת רחאל, בהתאם לרשימה מפורטת, שתומצא על ידי מיופה כוחה.
3. ההקצאה תיעשה בהתאם להחלטות מועצה 1025 ו -1059, כך שדמי החכירה המהוונים עבור כל מגרש יהיו 26% מערך הקרקע שיחושב כ – 91% ותובא לאישור ועדת הפטור.
4. שיעור דמי החכירה (26%) יעמוד בעינו גם אם תתבטלנה או תשוננה החלטות מסד 1025 ו – 1059."

בהחלטת ועדת הפטור מיום 26.2.06 אושר ההסדר הנ"ל, ובין הנימוקים לאישור הקצאת המגרשים למשפחת רחאל, בפטור ממכרז נקבע, כי "במשך השנים נעשו כלפי משפחת רחאל אינספור מצגים שגילו נכונות ברורה להגיע להסדר פשרה עמם, לאור העובדה, כי משפחת רחאל תופסת את החזקה במגרשים ולאור העובדה, כי מרבית בני משפחת רחאל משרתים בצה"ל, מוצע לפעול בהתאם למצגים ולהקצות למשפחת רחאל את המגרשים".

3. התובע שהינו אחד מבני משפחת רחאל תפס חזקה במגרש מס' 40 בחלקה, ובנה עליו בית מגורים, מבלי שקיבל את הסכמת המנהל לכך, מבלי שחתם מול המנהל על הסכם חכירה, מבלי לשלם דמי חכירה כפי שקובעות החלטות מועצת מקרקעי ישראל, ומבלי שקיבל היתר בניה לבניה. לטענתו, נוכח ההיסטוריה בקשרים ובמגעים שהתנהלו בין משפחת רחאל לבין מנהל מקרקעי ישראל ונוכח החלטות מועצת מקרקעי ישראל וועדת המכרזים כמתואר לעיל, שאשרו הקצאת 96 מגרשים למשפחת רחאל, הרי נוצרה במקרה דנן הבטחה שלטונית, אשר מחייבת את התובעת, להקצות לו מגרש. בהתאם לכך טען הנתבע, כי דין התביעה להידחות.

4. אין בידי לקבל את טענות הנתבע בעניין זה. ההחלטה העקרונית להקצות 96 מגרשים לבני משפחת רחאל אינה יוצרת זכות קניינית לכל אחד מבני משפחת רחאל, ואינה מקנה להם זכות לפלוש ולהשתלט על מגרשים בטרם נקבע למי יוקצה כל מגרש, בטרם נחתמו הסכמי חכירה מסודרים ובטרם שילמו הרוכשים את התמורה בגין אותם מגרשים. קבלת גישתו של התובע יוצרת תוהו ובוהו, חוסר סדר ואנרכיה בחלוקת המגרשים, שכן היא תאשפר לכל אחד מבני משפחת רחאל להשתלט על מגרש ולטעון לזכויות בו, ללא קבלת הסכמת המנהל, מבלי שהמנהל בחן אם הוא עונה על הקריטריונים המזכים במגרש ותוך התעלמות מיתר בני משפחת רחאל, שאולי זכאים יותר ממנו לקבל את המגרש. התנהלות זו לא ניתן לקבל.

5. ואכן, בחקירתו הנגדית תיאר התובע את מעשה ההשתלטות שלו על המגרש ומתיאור זה ניתן להיווכח, כי הוא, על דעת עצמו, החליט שהמגרש הוא שלו; הוא על דעת עצמו החליט שאף אחד אחר מבני משפחת רחאל לא יקבל את המגרש; והחליט לתפוס בו חזקה ולבנות בית מגורים בניגוד לחוק וללא היתר בניה. להלן הקטע הרלוונטי מעדות התובע:

"אני טוען כי הקרקע היא שלי כי אני גר ליד הבית של אבא שלי והאחים שלי והמגרש שעליו בניתי צריך להיות שלי. המנהל הקצה 96 למשפחת רחאל, עד עכשיו אין אישורים ואין חלוקה. לפני שבניתי את הבית ביררתי ואמרו לי שיש שם מגרש. לפי המודד, זה מגרש 40 בחלקה 48 בגוש 17656. פניתי למנהל מספר רב של פעמים ואין תשובה, ניסיתי לעשות הכל מול המנהל, חלף הרבה מאוד זמן, לא קיבלתי תשובה, התייאשתי".

הנה כי כן, על אף שהנתבע היה מודע לצורך לתאם את הקצאת המגרש מול המנהל ולצורך לחתום על הסכם חכירה מסודר, הוא החליט לתפוס חזקה במגרש מהטעם שחלף זמן רב מאז פנייתו ולא קיבל תשובה מהמנהל. התנהלות זו, אשר מטרתה לקבוע עובדות בשטח במטרה לאלץ את המנהל להקצות לו את המגרש שהוא החליט שהוא שלו, אינה יכולה להתקבל ובוודאי שאין בה כדי ליצור לתובע זכות במגרש שלא היתה לו קודם לכן.

6. זאת ועוד, מהחלטות המנהל עולה, כי לשם הקצאת 96 המגרשים היה על משפחת רחאל להמציא רשימה, החתומה בידי מיופה כוח של המשפחה, המפרטת את שמות הזכאים למגרשים. זאת ועוד, אין די בהמצאת הרשימה למנהל, שכן כל אחד מאותם אנשים ששמם אמור היה להיכלל ברשימה, צריך לחתום מול המנהל על הסכם חכירה, אשר אמור היה להסדיר את החזקה והשימוש במגרש ואת תשלום התמורה בגין אותו מגרש.

שום דבר מזה לא נעשה. לא הועברה רשימה למנהל המפרטת את שמות האנשים הזכאים לקבל מגרש ולא נחתמו הסכמי חכירה, שהסדירו את החזקה והשימוש במגרשים. עובדות אלה היו בידיעת הנתבע, אשר אישר בחקירתו הנגדית כי לא הומצאה רשימה כנדרש ולא נחתמו הסכמי חכירה. להלן הקטע הרלוונטי מעדותו בחקירה הנגדית:

"ש. מפנה אותך לנספח ד' לתצהירך, שהוא מסמך של מנהל מקרקעי ישראל שנושא את התאריך 11.1.06. בסעיף 2 רשום "המגרשים יוקצו למשפחת רחאל..." האם אתה יכול להראות לבית המשפט את הרשימה שהומצאה למנהל עד היום?

ת. אני לא יכול.

ש. מפנה אותך לסעיף 2 למסמך, יש לך רשימה של אנשים שאמורים לקבל את המגרשים?

ת. לא".

בהמשך הוא מאשר שלא שילם סכום כלשהו בגין המגרש שעליו בנה את ביתו.

הנה כי כן, על אף שהתובע מודע לעובדה שהתנאים שנקבעו בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל לא קויימו, לא הומצאה רשימה של הזכאים ולא נחתמו הסכמי חכירה כנדרש, הוא החליט שהמגרש מס' 40 הוא שלו. לא ניתן לתת יד להתנהלות כזו.

7. סיכומם של דברים, התובע לא הוכיח זכות שבדין המזכה אותו להחזיק ולהשתמש במקרקעין ולפיכך דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לסעדים של מתן צו פינוי, סילוק יד והריסה, להתקבל.

8. באשר לסעד הכספי – נוכח המסקנה אליה הגעתי, ברור כי המדינה זכאית לקבל מהתובע דמי שימוש ראויים בגין השימוש שהוא עושה במקרקעין שלה, שלא כדין ושלא בהסכמתה, ובתנאי שהוכחו גובה דמי השימוש הראויים ותקופת השימוש.

להוכחת גובה דמי השימוש צירפה התובעת חוות דעת של פנינה נוי שמאית מקרקעין ולפיה שווי המגרש שהתובע תפס בו חזקה הוא 110,000 ש"ח. על כן, מבקשת המדינה לחייב את הנתבע בסכום זה.

אין בידי לקבל את טענות המדינה. שווי המגרש יכול להוות נתון חשוב לקביעת גובה דמי השימוש הראויים, אך אין הוא יכול להוות תחליף להערכת גובה דמי השימוש. שווי הקרקע יכול להיות מוערך בסכום מסויים, אך בהתחשב במהות השימוש שהנתבע עושה בו ומשך תקופת השימוש, דמי השימוש הראויים יהיו הרבה יותר נמוכים משווי הקרקע. על כן, לא ניתן לקבל את טענת המדינה שיש לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים בגובה שווי המגרש, תוך התעלמות משיעור דמי השימוש הראויים ומשך תקופת השימוש.

בהקשר זה יש לזכור, כי בהתאם למסקנה אליה הגעתי, חייב הנתבע לפנות את המגרש ולהרוס את הבניה הבלתי חוקית שהקים במקום. הוא אינו מקבל זכויות במגרש, הוא לא ימשיך להחזיק בו עד אין סוף ועל כן, לא ניתן לחייבו בשווי המגרש.

9. עולה, אם כן, כי אין בפני ראיה לענין גובה דמי השימוש הראויים של מגרש בשטח שהתובע מחזיק בו ועל כן, לא ניתן לקבל את התביעה בעניין זה.

10. סוף דבר, הנני מקבל את התביעה ומורה לנתבע ולכל מי שפועל מטעמו כדלקמן:

• 1. לסלק את ידו מהמקרקעין הידועים כגוש 17656, חלקה 48 המצויים בכפר רמות אלהייב ולהחזיר את החזקה בהם לידי התובעים כשהם נקיים ופנויים מכל אדם וחפץ.
  2. להרוס את המבנים שהקים או הציב על המקרקעין באופן שהם יוחזרו לתובעת במצבם לפני שהנתבע תפס בהם חזקה.
  3. להימנע מלעשות כל שימוש במקרקעין נשוא התביעה, לרבות במבנים שהקים או הציב באותן מקרקעין.
  4. ביצוע הצווים כמתואר לעיל, יעוכב למשך 45 ימים כדי לאפשר לנתבע להתארגן ולקיים את הצו.

11. התביעה לסעד כספי נדחית.

12. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"ג, 01 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.